ליקוטי מקובלים בנושא: undefined
שיעור בוקר 19.12.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", עמ' 650
מאמר ר"ג "גאות אדם תשפילנו"
אנחנו לומדים בחכמת הקבלה, בפרט ממאמרי "שמעתי", כל מיני הכוונות, כלומר נתונים שמכוונים אותנו איך להתקדם עוד ועוד למטרה. אנחנו מתקדמים לא בצעדים, אלא בכך שאנחנו משפרים את עצמנו, מתקנים את עצמנו, מתאימים את עצמנו יותר ויותר לטבע של הבורא. חוץ מבקשה ותפילה אנחנו צריכים עוד נתונים, במה באמת אנחנו יכולים לשנות את עצמנו כך שנרגיש שעם תופעות כאלה שאנחנו משיגים, אנחנו באמת נעשים עוד ועוד קרובים, דומים, מתאימים לבורא. יש בזה הבחנות שאנחנו מרגישים אותן על עצמנו, וישנן כאלו שלא מרגישים אלא צריכים להאמין שאם נעשה כך אז נתקדם.
אחד מהדברים העקרוניים והחשובים שמבדילים בינינו לבין הבורא הוא עניין השפלות והגאווה. עלינו לדעת לסדר אותן נכון. גם גאווה צריכה להיות באדם וגם שפלות צריכה להיות באדם, אותן הבורא ברא, רק איך עלינו להתייחס לשני הנתונים הללו, איך לסדר אותם כדי שבצורה האופטימלית, המקסימלית ובמהירות נתקרב על ידם ככל האפשר יותר לבורא.
אנחנו מכירים גם מהחיים שלנו מה זו גאווה ומה זו שפלות. זה קורה לנו שאנחנו גם למעלה וגם למטה, אנחנו מרגישים כך יותר או פחות כלפי בני אדם, כלפי משהו, כלפי עצמנו. ואנחנו צריכים לברר עד כמה העבודה בגאווה ושפלות יכולה לעזור לנו להתקרב להידמות לבורא, לדבקות בבורא.
נקרא ונחשוב. זה מאמר קצר, הרעיון כביכול פשוט, אבל אם אנחנו שמים לב ומממשים אותו, עובדים איתו נכון, אז אנחנו מסובבים את עצמנו בצורה מאוד מאוד משמעותית להתקרב לבורא.
קריין: "שמעתי" ר"ג, "גאות אדם תשפילנו".
רג. גאות אדם תשפלנו
שמעתי ב' דחוה"מ סוכות תרצ"ט
"גאות אדם תשפלנו". פירוש בזה דבר ידוע, שהאדם נברא בתכלית השפלות. אלא, אם השפל מכיר מקומו, אזי אין לו יסורים, במאי שהוא שפל. יען שזהו מקומו. כדמיון הרגלים, שאין להם שום שופלות, במה שהם הולכים תמיד בהאשפות. והם מוכרחין לשאת על עצמן את כל כובד המשא של הגוף. מה שאין כן הראש, שהוא תמיד למעלה. יען, שהם מכירים את מקומם. לכן אין להרגלים שום שפלות, שאין להם שום יסורים, במה שהם במדרגה נמוכה.
מה שאין כן, אם היו רוצים להיות למעלה, והם מוכרחין להיות למטה, אזי הם מרגישים את היסורים. וזה פירוש "גאות אדם תשפלנו". שאם האדם היה רוצה להיות להישאר בתוך השפליות, אזי לא היו מרגישים שום שופלות, זאת אומרת שום יסורים, במה שהם "עיר פרא אדם יולד". אלא שהם רוצים להיות בגאוה, ואזי הם מרגישים את השופלות. ואזי יש להם היסורים.
והיסורים והשופלות עולים בקנה אחד. שאם אין לו יסורים, אזי נחשב שאין לו שופלות. וזהו ממש לפי שיעור הגאוה שיש לו. או שרוצה להיות ואין לו, כך הוא מרגיש את השופלות. וזה השופלות נעשה אח"כ כלי לגאות, כמ"ש "ה' מלך גאות לבש". שאם המתדבקים בה', יש להם לבוש של גאות, כמ"ש "הגאוה והגדולה לח"י העולמים". שאותם, המתדבקים בח"י העולמים, יש להם גאוה וגדולה. ועד כמה שהוא מרגיש בשיעור השפלות, ולפי ערך היסורים שיש לו, כך הוא זוכה ללבוש ה'."
אם אדם מעביר מעצמו את הייסורים, שלא עבור עצמו הוא נמצא בייסורים אלא עבור זה שהבורא בעיניו לא נמצא מספיק בגובה, בגאווה, בלבוש של גאווה, אז לפי זה אדם יכול למדוד עד כמה הוא מתקדם, עד כמה הוא מתאים, עד כמה הוא בונה לבוש על הבורא. כי לפי הלבוש, שמרגיש את עצמו בשפלות כלפי הבורא, כך הבורא נעשה גדול יותר בעיניו, לפי הלבוש שהאדם בונה בו, עושה לו, וכך אנחנו יכולים לראות איך אנחנו מתקדמים.
האדם צריך להעביר מעצמו גאווה לבורא, וגם שפלות להעביר מעצמו לבורא אבל בצורה הפוכה. כלומר אנחנו מוכנים לסבול מהשפלות שלנו, שיסבול הגוף שלנו, היינו האגו שלנו, העיקר שאני בזה מביא את עצמי למצב הנכון, מי אני לעומת הכוח העליון. ואז כל פעם אני עובד על "גאוות אדם תשפילנו", אני רואה בכל פנייה, בכל מקום את הגאווה שלי ולפי זה אני מרגיש דווקא את השפלות שלי. וככל שאני מתעלה מעל זה ומתקדם, כך הגאווה שלי הופכת להיות לשפלות ובמקום זה אני מרגיש את הבורא שנמצא בגאות. כך אני מחליף את הלבוש שלי, אפשר להגיד לבוש של אשפה, כי במה אדם יכול להתגאות, ללבוש של הבורא, שאני רוצה להתלבש בו, להידבק בו. ובמה שיש לו, בזה אני מתגאה ובזה אני רואה את עצמי שמתקדם.
שאלה: מה יכול לעזור לאדם לגלות את שפלותו?
בכך שישפיל את עצמו בפני החברים. על זה רב"ש כותב גם במאמרי "שמעתי", גם ב"מאמרי החברה" - לפי כמה אפסים שיש לו לפני 1, לפי זה הוא מתקדם, מחליף את הגאווה השקרית שלו לשפלות האמיתית שלו. כי מי הוא חוץ מהרצון לקבל?
שאלה: נבראנו במצב של שפלות, אבל כל אחד גאה בעצמו.
איפה זה, בקבוצה?
תלמיד: לא, בכללי, בחיים, אנחנו מתגאים אחד כלפי האחר. האם כשאנחנו מתחילים את העבודה הרוחנית נרגיש עוד יותר גאווה?
אתה יכול להיכנס לעבודה הרוחנית האמיתית בתנאי שאתה לומד נכון להשתמש בגאווה שלך. ובמסגרת שאתה נמצא, בקבוצה, שם אתה לא מתבייש ולא נסתר, אלא אתה יכול להשפיל את עצמך כלפי החברים בצורה גלויה, וזה דווקא טוב. רק לא לעשות מהשפלות גאווה, "תראו עד כמה אני גדול, כמה אני משפיל את עצמי", זה שקר. אלא להשתדל כל פעם יותר ויותר לראות ולהראות את עצמך יותר נמוך, יותר מושפל כלפי החברים. זה טוב, אבל רק בקבוצה. בכל המקומות האחרים אנחנו צריכים להתנהג כמו כולם. זאת אומרת, אני לא לוחץ ולא מתגאה ולא כלום, אני ניטרלי. לפי מה שצריך בהתאם לתפקיד שלי, כך אני צריך להתנהג. אבל בקבוצה כל אחד צריך להשתדל להשפיל את עצמו. בכך אנחנו לפחות רואים דוגמאות בינינו ומרגישים על עצמנו מה זה נקרא להשפיל את עצמנו כלפי הבורא. מה שיש לנו כלפי החברים אחר כך אנחנו מעבירים את זה כלפי הבורא.
שאלה: מה זה אומר שהגאווה והשפלות הולכות יד ביד? האם אלו לא שני רגשות שונים?
הם הפוכים, אבל מתלבשים על האגו שלנו, על הרצון לקבל שלנו. זה כמו בים, גאות ושפל, ככה זה אצלנו. הם מתלבשים על האגו שלנו, ואז ככל שיש בנו כוח אגו, כך אנחנו עולים בגאווה שלנו, או אם נופלים אז נופלים מהגאווה שלנו לשפלות.
מה שאנחנו כן צריכים לעשות זה להחליף את הערכים, כך שאנחנו מודדים זאת לא כלפינו אלא כלפי הבורא. במידה שהבורא נמצא בגובה שלי, לפי "ה' מָלָך גאות לָבָש"1, אז במידה שאני מרגיש שאני נופל, גם הבורא בעיניי נופל. לפי זה אני מדביק את עצמי לבורא, שאני מתגאה בזה שהבורא גדול בעיניי, גאה בעיניי. ובמידה שאני רואה שהבורא פחות בעיניי, זה נקרא שאני נופל ונמצא בשפלות. זו מדידה של הדבקות - עד כמה הבורא עולה או יורד בעיניי כשאני עולה ויורד, ואז אני עובד על זה.
תלמיד: על מה צריך לבסס את הגאווה על הגדלות של הבורא?
מה זאת אומרת לבסס גאווה? אני צריך להתגאות בזה שיש לי אפשרות להחליף את השפלות והגאות שיש לאדם הרגיל שמרגיש את עצמו כלפי אחרים. אני לא מודד את עצמי כלפי האחרים, אני מודד את עצמי כלפי הבורא. ככל שאני נמצא במצב שאני משפיל את עצמי כלפי החברים וכלפי הבורא, כשהחברים הם האמצעי ביני לבין הבורא, כך אני מתקדם למצב שאני כולי מדביק את עצמי לבורא. ככל שהוא גדול בעיניי אני חושב שאני גדול, ככל שהוא שפל בעיניי חס ושלום, אני חושב שאני שפל. זה נקרא "עניין הדבקות".
שאלה: מה זה המצב הזה שבין גאות ושפלות? האם המצב הזה הוא נכון כלפי הבורא וכלפי החברים?
מה שיש כלפי החברים ישנו כלפי הבורא. אם אני נמצא בגאות או שפלות כלפי עצמי, כלפי החברים, כלפי הבורא, אז כלפי החברים וכלפי הבורא זה אותו הדבר. ככל שאני מעריך את הקבוצה, ככל שאני מעריך את החברים, בצורה כזאת בטוח, אחד לאחד, אני מעריך את הבורא.
שאלה: למה אנחנו משתמשים במילה "להשפיל", אני מרגיש את המילה הזאת כמאוד קשה ואני לא מצליח לקבל אותה.
תאר לעצמך שהיית מרגיש את עצמך באיזה גובה, שיש לך הרגשה עצמית, חשיבות עצמית בחיים ופתאום משפילים אותך בצדק. לא סתם באה המשטרה ועוצרת אותך ואתה בטוח שזה לא מגיע לך ואז לא איבדת את המקום שלך. אבל נגיד תפסו אותך, כי לפני עשרים שנה עשית דבר לא יפה, ואז אתה מרגיש את ההשפלה לפני כולם, לפני הילדים שלך. זה נקרא שהאדם נמצא בשפלות.
השאלה היא, האם אנחנו צריכים להכיר בדברים כאלה או לא. אז אומרים, שאם אני מדביק את עצמי לבורא, אז דווקא ככל שאני עובר מצבי השפלה, כך אני מקבל אותם שהם עוזרים לי להיות דבוק בבורא וזה עניין של "השפלת ה' תצילנו וגאוות אדם תשפילנו". כך אנחנו צריכים להשתדל. אבל רק בקבוצה אנחנו יכולים וצריכים להתנהג לפי החוקים של העולם הרוחני. מה שאין כן כלפי החיצוניים, כלפי העולם כולו, אנחנו לא צריכים כך להראות את עצמנו.
שאלה: בצורה מעשית, איך להשפיל את עצמנו לפני הבורא?
כלפי החברים, כלפי כל מה שהמקובלים כותבים לנו שאנחנו צריכים לקיים בעשירייה. זה קודם כל חייב להיות. ובמידה שאני משתדל כך לעשות, ואני מוכן להתחבר עם החברים ולקיים מה שאנחנו מחליטים לפי חוקי החברה שהרב"ש כותב, זה בשבילי צעד ראשון, כי בזה אני כבר משתדל להיות שפל, כמו שהרב"ש כותב, כמה אפסים צריכים להיות לפני אחד וכמה אחד לפני האפסים.
ואז לפי זה אנחנו אומרים שככל שאני אפס כלפיהם, ברוחניות זה ההיפך, זה מראה עד כמה אני באמת גדל. וכשאני מגיע לאפס האמיתי, אני מתחיל להיכנס לרוחניות. אך ורק בתנאי הזה, כי ביחסים האלו בין אדם לחברים, הוא בודק את עצמו כמה יש לו מסך, או אין לו מסך, איפה הוא נמצא.
אם אני יכול בצורה כזאת לנהוג כלפי החברים, ואני פשוט מבטל את עצמי כלפיהם, זה נקרא שאני מוכן לבטל את עצמי כלפי הבורא, כלפי האור העליון. זאת אומרת, הגעתי למצב של צמצום ואחר כך מעבר לצמצום אני מתחיל לגדול כבר בהשפעה, איך לרתום את עצמי, איך להשפיל את עצמי בפועל, זאת אומרת לעשות פעולות השפעה. זו בעצם התקדמות ברוחניות.
צריכים לחשוב על המילים האלו, אני לא רוצה לפרש אותן יותר מדי, כדי שזה לא ירחיק ולא יפחיד חלק מהחברים החדשים שלנו, אבל תחשבו כי העולם הרוחני הוא עולם הפוך ומי שיותר מושפל, מי שיותר נמוך הוא יותר גבוה. זה כלפי האגו שלו.
כך צריך כל אחד ואחד לראות את עצמו, כי לא רואים את זה מבחוץ ואם רואים מבחוץ, סימן שהאדם לא עושה את זה בפנים. לכן גם חכמת הקבלה נקראת חכמת הנסתר.
שאלה: מה הקשר בין הגדלות של החברים שלי לבין הגדלות של הבורא?
על החברים אני יכול להגיד שזה הבורא נתן לי מקום, איפה שאני יכול להתאים את עצמי אליו, לבורא, כי איך שאני מתייחס לחברים, כך כנראה אני מוכן להתייחס לבורא. לכן כתוב, "מאהבת הבריות לאהבת ה'". וההבדל הוא, שהיחס לחברים יותר חשוב מהיחס לבורא, כי מצד אחד ודאי שהיחס לבורא מחייב אותי, זה בצורה הגלובלית, הגדולה, הכללית, אבל מצד שני, היחס שלי לחברים בפועל, קובע איך אני באמת מתייחס לבורא.
שאלה: מה המשמעות שהייסורים והשפלות הולכים יד ביד?
זה טוב, כי אם הייתי בשפלות אבל לא הייתי מרגיש שזו שפלות, כי לא הייתי מרגיש ייסורים במצב הזה, אז מה זה היה עוזר לי? הייתי נשאר בשפלות ולא מבין שזאת שפלות. כמו שאומר הרב"ש, שהרגליים הולכות כל הזמן למטה, באשפה, בכל מיני מקומות מלוכלכים, אבל הן לא מרגישות את השפלות, כי זה המקום שלהן, כך הן נולדו, כך גדלו וקיימות.
לכן כשאנחנו מתרוממים מהעולם הזה לעולם הרוחני, אנחנו צריכים כל הזמן לחשוב איפה אנחנו ואיך אנחנו מייצבים את עצמנו. לכן גאווה ושפלות צריכים להיות אצלנו תמיד המדידה, האם אנחנו מעבירים את המדידה הזאת מעצמנו לבורא, ולפי איך שהבורא נראה בעיניי, כך אני מודד את עצמי.
איך אני יודע את זה כלפי הבורא? הבורא אף פעם לא מושג אלא כלפי החברה, לפי הכלי. אז אני צריך לייצב את עצמי כלפי הקבוצה, העשירייה ולפי זה אני בודק. ככל שהחברים יותר ויותר גדולים בעיניי, יחד עם זה ביני לביני אני מרגיש עד כמה הם שפלים. כמו שתלמידי רבי שמעון רצו להרוג זה את זה, אז ככל שאני עובר מצבים כאלו ומרגיש אותם בפועל, כך אני מתקדם.
אבל אם אני מיום ליום כמעט ולא מרגיש את החברים, או מתייחס אליהם נכון, בטוב או ברע, אבל קצת, וזה לא כל כך מזיז לי, לא כל כך משנה לי, לא כל כך מדאיג אותי, אז אני לא מתקדם לבורא. ככל שהיחס שלי לחברים הוא בניגודיות בין הגאווה והשפלות, כך היחסים האלו אומרים כמה אני יכול להיות כך גם כלפי הבורא.
וכאן אנחנו צריכים בהחלט לא לתת לעצמנו לנוח ולראות איפה גאוות הקבוצה, גדלות הקבוצה. חשיבות הקבוצה היא בעיניי צריכה להיות יותר ויותר גדולה, יותר ויותר מורגשת כדבר העיקרי בחיים. זה נקרא שאני מתחיל להעריך את הבורא ולהתייחס אליו יותר ויותר נכון. ואם יחד עם זה אני מרגיש את השפלות שלי, אדרבה, עוד יותר טוב. אני בפועל צריך להשפיל את עצמי כלפי החברים ובצורה כזאת אני משפיל את עצמי כלפי הבורא, אני מוכן לקיים כל מה שהבורא רוצה.
ויש כל מיני פעולות שאנחנו צריכים לקיים ועוד נצטרך לקיים, מפני שהבורא רוצה שכך נעשה ואין לי בפעולות האלה שום דבר מיוחד, שאני נהנה מזה או מפחד או ההיפך, מתרשם לטובה, אלא דווקא כל מיני דברים כאלו אצטרך לעשות והכול פעולות רוחניות, שעל מנת להשפיע ואין לי בזה טעם ודרך החברים אני צריך ללמוד איך אני עושה את זה ונהנה מזה שהגוף שלי לפחות לא מרגיש, או אפילו סובל. ואני נהנה משום שאני עושה את זה למען הבורא ובזה אני מודד את הגאות ושפלות שלי. וכך אני מתחיל כבר לקבל הבחנות חדשות למצבים הרוחניים שלי.
שאלה: האם יש גאווה ברוחניות?
גאווה ברוחניות היא בזה שאני מתגאה כמה הבורא גדול בעיניי. כדי לראות את הבורא גדול בעיניי אני צריך להשפיל את עצמי. במה אני ארגיש שהוא גדול? אני לא יכול לגלות אותו. אלא במידה שאני משפיל את עצמי כלפיו, מקבל על עצמי כל מיני פקודות מהחברה ומהבורא ומשתדל לבצע אותן, בזה אני משפיל את עצמי, ואז בזה אני משיג את גאוות הבורא, גאות הבורא, גדלות הבורא. זאת אומרת כאן אני מודד עד כמה הבורא גדול בעיניי, במידה שאני יכול להשפיל את עצמי. וכך אנחנו מתקדמים.
אנחנו עוד נלמד. אלה מדידות מדויקות מאוד שיש לנו ברוחניות, כי אחרת אנחנו לא נכנסים לעולם הרוחני.
שאלה: האם נכון שכל חבר בעשירייה, כל אחד ברמה שלו, מישהו יותר למעלה, מישהו פחות, אבל על כל אחד להשתוקק להיות עקב?
כן. רב"ש מסביר לנו, אפס לעומת אחד, אחד לעומת אפס בקבוצה.
תלמיד: לפי המאמר יוצא שאם אני העקב, אז בשבילי אין בעיה להרכין את הראש. אבל אם החבר שלי הוא ראש, אז יותר קשה לו.
אבל אף אחד מאיתנו לא עקב ולא ראש, אלא כל אחד צריך לסדר את עצמו בצורה כזאת. במידה שאדם משפיל את עצמו, כי הוא כולו גאווה, אגו, במידה שהוא משפיל את עצמו בפועל כלפי החברים, הוא משפיל את האגו שלו כלפיהם, בזה הוא מתחיל להעלות בתוכו את המידה האחרת, המידה הרוחנית. ככל שהוא יותר אפס, אז הוא באמת יותר גבוה, ובזה אנחנו יכולים להתגאות. לפי מידת ההשפלה העצמית אדם יכול להתגאות למה הוא מגיע, זה קובע את גובה הדרגה הרוחנית.
תלמיד: אתמול אמרת שעלינו להיות כאיברים בגוף אחד. וגם הביטוי, כל מי שגדול מחברו יצרו גדול ממנו, כלומר, כל מי שיותר גדול יש לו יותר ייסורים בהשתוקקות שלו להיות עקב ולהתבטל?
ודאי. מגיע אדם אלינו ללמוד, אם מלכתחילה יש לו רצון לקבל קטן, אז הוא לא מרגיש כל כך ייסורים, הוא לא מרגיש כל כך הפרעות, ומתקדם כמו רוב החברים של "בני ברוך". אם הוא במיוחד אגואיסט גדול, אז יש לו קושי, הוא לא מבין כל כך הבחנות רוחניות, לא זך, לא רוחני, הוא לא תופס את הרוחניות כל כך. יש לו רצון חזק, אבל הרצון הזה הפוך מהרוחניות בינתיים, ולכן אומנם יש לו רצון חזק, אבל לא כל כך מגיע לרוחניות.
וישנם אנשים עם רצון קטן יותר, והרצון הזה לא כל כך מבדיל אותם מרוחניות לעומת ההוא עם הרצון הגדול, האגו הגדול. ולכן הוא מרגיש את עצמו מתקדם יותר לאט, הוא לא שומע, הוא לא מרגיש מה שהם שומעים ומרגישים. אצלם הם כאילו יותר רוחניים, יותר מצליחים, והוא לא כל כך.
אני רואה עליהם, הם עושים ככה עם הראש, הם משתדלים, אבל הם לא מתקדמים כל כך לפי הבחנות חיצוניות. כי האגו שלהם גדול, ולא נותן להם ממש לעשות צעד קדימה ועוד קצת ועוד קצת. מאוד קשה. ועובר זמן, אם הם לא עוזבים, אז אחרי הרבה זמן שהחברים שלו כבר מזמן מרגישים כל מיני הבחנות, וכאילו פורחים ברוחניות, ומתקדמים, ומתקשרים ביניהם, הוא לא מרגיש שהוא צריך להתחבר איתם, הוא לא מרגיש שהרוחניות מושגת בתוך החברים.
זה לוקח אפילו עשרות שנים אם אדם לא עוזב, עד שמתחיל לקבל הבחנות רוחניות ראשונות, מפני שיש לו אגו כבד ממערכת אדם הראשון. ואחר כך הוא הולך בגדול וקדימה, ויהיו לו כלים גדולים, נהדרים. אבל ההתחלה שלו ובכלל הדרך שלו, הרבה יותר קשה. מה לעשות, על זה כתוב "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". אבל מתי יהיה גדול? כשיתגבר על כל יצרו.
תלמיד: אנחנו הופכים לגוף אחד דווקא דרך ההשתוקקות להיות העקב?
כן. אנחנו הופכים להיות מערכת אחת, גוף אחד במידה שכל אחד מאתנו מבטל את עצמו כלפי הסביבה, כלפי החברה שלנו, הקבוצה, העשירייה שלנו, רק בצורה כזאת אנחנו יכולים להתחיל להתחבר בינינו. ובמידה שכל אחד משתדל להתחבר, אנחנו נכנסים לרוחניות.
ולכן התנאי כאן הוא "איש את רעהו יעזורו", ובעצם אני לא עוזר לאיש, אני עוזר לעצמי, כי אני בונה בזה את המערכת, את העשירייה, הבורא מתגלה בעשירייה. וכאן התקדמות החבר יותר חשובה לי מההתקדמות שלי, ואני צריך לדאוג לכולם, כי בכולם תלויה ההצלחה שהסירה שלנו לא תטבע בים הסוער. אנחנו צריכים להביא את הדברים האלה להרגשה, וכך כל הזמן להרגיש את עצמינו בחיים.
שאלה: אני לא רוצה לראות את עצמי כשפל, מה אני צריך לעשות כדי לראות את זה? האם אני צריך להתפלל?
אתה צריך בפועל להשתדל להשפיל את עצמך כלפי החברים, להסכים עם מה שהם אומרים, להשתדל לעשות את מה שהם רוצים לעשות, כל דבר שאתה יכול לעשות איתם יחד אתה צריך לעשות.
שאלה: חבר בעשירייה לא יודע אם הוא מראה את השפלות שלו בצורה מוגזמת או בצורה שגויה, מה העשירייה יכולה לעשות כדי לעזור לו?
לתת דוגמה ברורה ובולטת לאותו אדם למה העשירייה מצפה ממנו.
שאלה: האם הגאווה והשפלות הם לבושים לביטול בעשירייה?
נכון, אתה צודק. גאווה ושפלות נקראים בחכמת הקבלה "לבושים". עד כמה אנחנו מתלבשים בהם, מרגישים שמלובשים בהם, במידה הזאת אנחנו יכולים למדוד א עצמינו. אך ורק לפי הגאווה או השפלות אנחנו יכולים למדוד את הקומה שלנו, את המאמצים שלנו, את היחס שלנו לחברים, לבורא, הכול לפי הלבוש הזה.
שאלה: האגו מוכן להשפיל את עצמו רק כשיש לו חשבון טוב ונכון, ורק כשזה משתלם. איך אפשר באמת לדעת שהוא משפיל את עצמו בצורה נכונה?
יפה מאוד. האגו רוצה להיות בגאווה והאדם מבין שהוא צריך להיות בשפלות כלפי הבורא, כלפי העשירייה שבעצם זה אותו הדבר, לכן האדם צריך בפועל להשפיל את עצמו כלפי החברים. רב"ש כותב על זה וגם בעל הסולם כותב שזה עוזר מאוד לאדם, בפועל להשפיל את עצמו כלפי החברים וכך אנחנו יכולים להתקדם.
להשפיל זאת אומרת לקבל ולעשות מה שהם מחליטים, להיות כמו תינוק בידיים שלהם, וגם להשתלב בכל הכוחות ביניהם ולעזור לקיים מה שהם מחליטים. בזה לפחות אתה מתקדם איתם יחד שזה התנאי המינימלי, ההתחלתי, ואחר כך יותר ויותר לפי ההשקעה שלך להיות איתם.
תלמיד: אבל רק כשמשתלם לי אני מצליח לעשות את זה.
אז תעשה חשבון מה משתלם לך. משתלם לך לשמוע את האגו שלך או לשמוע את המקובלים שממליצים לך כך וכך לעשות. אתה צריך לעשות חשבון.
תלמיד: אבל האגו אומר לי ששווה עכשיו להשפיל את עצמי כי אחרי זה אני בטח אקבל משהו בתמורה.
בסדר, בינתיים אתה נמצא כך, זה נקרא ב"לא לשמה", אבל אתה לפחות בכיוון הנכון. אתה נמצא עדיין בקטע שנקרא "לא לשמה", זה כמו שאתה אומר לילד, "אם תלמד טוב, אקנה לך כדור", ואז הוא לומד טוב כדי לקבל כדור. אבל בינתיים הוא לומד ונעשה יותר חכם ובמקום כדור הוא רוצה שתקנה לו מחשב וכן הלאה. כך אנחנו מתקדמים, זה נקרא "מלא לשמה לשמה". "לא לשמה", זאת אומרת שהילד לומד כדי לקבל כדור ומתוך הלימוד הרצון שלו משתנה מכדור למחשב, שזה נקרא נגיד "לשמה" במצב שלו.
תלמיד: ותוצאה טובה מהשפלה מול החברים זו שמחה או עצב מזה שהאגו סובל?
שהאגו יסבול. כשהאגו סובל ואתה מסתכל עליו, אתה צריך להיות שמח שהוא סובל. כך רב"ש היה מצביע על עצמו, על האגו שלו ואומר בשנאה אליו "שיסבול".
אדם צריך להשתדל לקלף מעצמו את האגו או את האגו מעצמו ולראות את הדברים האלה כשניים. כי זה לא אותו הדבר, אתה לא האגו, אלא האגו נדבק בך ואתה צריך לקלף אותו, ממש להוריד את הלבוש של השפלות הזו ובמקום זה להתלבש בגאווה של הבורא, עד כמה הבורא גדול בעיניך. זה רגש שאנחנו לאט לאט נקבל.
שאלה: האדם עושה מאמץ לבטל את עצמו ולהיות שפל כלפי החברים, מה זה אומר שהוא מגיע ללבוש הבורא?
זה אומר שהוא רוצה להיות באותה גאווה כמו שהוא מלביש את הבורא, כמו שהוא מעריך את הבורא, שזה יהיה גם הלבוש שלו, שהוא יתגאה בזה שהוא מרים את הבורא למעלה מראשו.
תלמיד: כיצד הוא מעלה את הבורא מעל ראשו?
הוא מעריך אותו כך, משתדל לעשות את זה בכוח ואחר כך זה יהיה בפועל, אבל בינתיים שיעשה תרגילים כאלה. אם אני לא יכול לבצע אותם ברגש אני עושה אותם לפחות בשכל ומהשכל זה עובר לאט לאט לרגש.
שאלה: התלבשות הבורא מביאה לשפלות או השפלות מביאה להתלבשות הבורא, מה קודם למה?
ככל שנעלה את הבורא כנגד זה נוכל להשפיל את עצמנו, וההשפלה שלנו תהיה השפלה של בנייה ולא של שפלות שנהיה בלי כוחות ולא כלום. אנחנו צריכים להיזהר לא להשפיל את עצמנו אלא כנגד גדלות הבורא בעינינו, אחרת זה יהיה כמו בהרבה דתות ואמונות שאנשים משפילים את עצמם, מבזים את עצמם, זורקים על עצמם זבל כדי להראות לכולם עד כמה הם מרגישים שפלות, אבל בעצם זה רק מעלה בהם גאווה.
שאלה: איך הבורא רוצה לראות את הגאווה של האדם?
שאתם דבוקים אליו ואתם מתגאים בזה שיש לכם קשר עמו.
שאלה: תוך כדי הקשבה לקטע חשבתי על הספורטאים הגדולים מלאי הגאווה. יש איזה איזון בין בטחון עצמי אדיר לבין צניעות והבנה שצריך לעבוד קשה כדי להשיג כל דבר. זה דומה למה שאנחנו מדברים עליו?
לא. כי שם המטרה היא גאווה עצמית, להראות לכולם כמה הם גדולים. גם אצלנו זה קיים במשהו אבל הגדלות שלנו היא בזה שנהיה דבוקים לבורא הגדול, דרך החברים, הקבוצה הגדולה. ככל שנהיה יותר במצב אפס כלפי הקבוצה וכלפי הבורא בזה נהיה גדולים מתוך הדבקות. המטרה שלנו היא דבקות, דרך הדבקות אנחנו מקבלים את זה.
תלמיד: האם אנחנו צריכים להתנהל עם בטחון עצמי?
יהיה לנו בטחון מתוך הדבקות, הכול משיגים מתוך הדבקות.
שאלה: לפעמים אנחנו רואים שהבורא משפיל חבר על ידי ייסורים, מה היחס הנכון של העשירייה לשפלות מסוג כזה?
אנחנו צריכים בכל מקום, בכל מקרה, לעזור לחבר במה שהוא נמצא, לתת לו כתף, לעזור לו, להיות יחד עמו במקומו כדי להציל אותו מזה. לא חשוב לי מאיפה הוא מקבל, כל הפילוסופיות מסביב, זה לא חשוב. אם אני רואה שאני יכול לעזור לחבר לא חשובים לי הסיבות והמצבים, אני חייב לעזור לו. כמו שהייתי רוצה לעשות לעצמי כך אני חייב לעזור לו. בזה אין שום פילוסופיות ושום חשבונות. תאר לעצמך שבמקום החבר נמצא התינוק הקטן, האהוב שלך, מה שהיית רוצה לעשות לו כך תעשה.
שאלה: כל יום שעובר אני מרגיש כמה אני באמת לא יכול בלי החברים, לא שווה בלעדיהם, אני באמת מרגיש שהחברים הם הכוח שלי. האם זו הכרה בשפלות שלי או זו גאווה שהבורא נתן לי את הדבר הכי טוב?
גאווה ושפלות הולכות יחד ולא מבטלות אחת את השנייה כמו בעולם שלנו, ממש לא מבטלות. זה כמו בפרצוף רוחני, יש לנו עביות ובלי עביות לא יכולה להיות זכות, צריך להיות רק צמצום, מסך ואור חוזר, כוונה נכונה בסך הכול, ואז ככל שאתה יותר עבה, בייסודך אתה יותר גס ואגואיסט, אז אתה הופך את זה לזכות, לכוונה ולהידמות לבורא יותר. לכן אין כאן פחד מ"גאוות אדם תשפילנו", דווקא ההיפך, הגאווה תתגלה יותר ואנחנו נהפוך אותה להשפלה ולזַכות. אתם כבר מסוגלים לזה אני רואה לפי מה שאני מרגיש עכשיו ושומע.
נעבור לשאלות מנשים. לנשים יש בעיה עם גאווה הרבה יותר גדולה כי לפי הטבע זה סוג אחר של גאווה, זה לא כמו אצל הגברים.
שאלה: אני לא מרגישה שפלות מול חברותיי אלא רק משחקת אותה מולן. האם עליי לבקש מהבורא שיגרום לי להרגיש שפלות אמיתית?
נכון, יפה מאוד כך תעשי.
שאלה: איך לבדוק אם אני משפילה נכון את עצמי כלפי החברות או שרק נדמה לי שאני עושה כך?
אפילו אם נדמה לך את צריכה לעשות את זה, ולעשות הכול כדי שהחברות גם יראו שאת משפילה את עצמך כלפיהן. ואז אפשר לראות עד כמה הן מעריכות את ההשפלה שלך כלפיהן, או כמה הן נמצאות בגאווה ומתחילות להראות את עצמן יותר גדולות לעומתך, לפי זה אפשר לראות איפה הן נמצאות. האדם צריך מאוד להעריך את שפלות החבר כלפי העשירייה, לתמוך וללמוד מזה.
שאלה: אם ניסיתי להשפיל את עצמי מול חברה בעשירייה, והיא לועגת, ומתגאה והביטחון שלי נעלם, מה עליי לעשות?
להמשיך להשפיל את עצמך כלפי העשירייה. אפילו אם העשירייה קטנה ולא מסוגלת להעריך את המאמצים שלך, את לא מצפה מהן לשום דבר. את רק מודה לבורא שיש לך את האפשרות, ההזדמנות להשפיל את עצמך כלפי האנשים שהוא בחר. כי בסופו של דבר הבורא מסדר לנו את הכול מאחרי הקלעים. אנחנו לא רואים את זה, אבל נראה אחר כך כמה את הכול מסדר הבורא, "אין עוד מלבדו". ובעשירייה זה על אחת כמה וכמה יותר, לכן את צריכה להשפיל את עצמך יותר ולהמשיך, ואז תראי כמה הן ישתנו.
מה זה נקרא ש"הן משתנות"? ככול שאני משתנה כך אראה שהן משתנות. אין כאן חברות, יש כאן הצגת הבורא כלפיי, אם את משפילה את עצמך כלפיהן זה נקרא שאת משפילה את עצמך כלפי הבורא. ואז הבורא ישנה אותן וישחק איתן כלפייך, בעינייך, כך שתראי שהן משתנות לרעה, לטובה, לכל דבר שאת צריכה. תחשבו על זה, אין קבוצה, אין שום דבר, ממש, "אין עוד מלבדו" ואת צריכה להכיר בזה והקבוצה באמצע. כי דרך הקבוצה את הולכת להכיר את הבורא. לכן אין כאן חברות, ישנו כאן הבורא שמגלה לך את עצמו, וכפי שאת מתייחסת אליהן, כך את מתייחסת לבורא. וכפי שהן מתייחסות אלייך, כך הבורא מתייחס אלייך. אין לך בפועל עם מה לעבוד אלא רק עם העשירייה, גם את כלפי העשירייה גם העשירייה כלפייך. הבורא נסתר אחריהן עד שאת מתחילה לראות בכל החברות את יחס הבורא. זה כמו כוח פנימי שנמצא בתוך העשירייה, האור שממלא את החיבורים, היחסים שבינינו. אנחנו נתקרב ונגיע לכל הדברים האלה בפועל וזה בקרוב.
שאלה: באיזו כוונה פנימית כדאי לקבל בצורה נכונה את הכבוד שנותנים לי בעשירייה שלי, על הפצה, על כל מיני פעולות שאני עושה?
את צריכה לקבל כבוד ויחס יפה מהעשירייה, ולהראות להן שאת מאוד מודה ושזה מאוד חשוב לך. כמו אדם שמקבל מתנה, הוא לא יכול להגיד "הבאת לי מתנה, בסדר, אני אקח אותה". ודאי שזה לא יפה, לא חשוב אפילו איזו מתנה, אם אדם טרח והביא לך את חייבת לקבל זאת בחיוך, ולהראות כמה זה חשוב לך וכן הלאה. כי זה מרבה שלום בעולם, מרבה קשר יפה בעולם. לכן כך את חייבת להתייחס למה שהחברות עושות לך.
שאלה: איך ממצב שפלות, כאשר הגאווה שלי נפגעת, אני מגיעה להשתוות הצורה עם הבורא?
את מעמידה את עצמך בצורה ניטראלית, קודם כל, זה נקרא "מקום השופט". השופט חייב להיות ניטראלי, ואז את מסתכלת על מה שיש ומתוך המקום הזה את מתחילה לשפוט את הדברים. אז תראו כמה הדברים האלה מקבלים צורה אחרת. זה כמו בתיאטרון, שיש במה ומשחקים שם גיבורי המערכה ואני יכול לשנות את הדברים האלה, לראות את זה יותר פנימית, איך הבורא עושה את זה. זו דוגמה מתקדמת מדי, אבל מזה נראה מציאות חדשה.
שאלה: במה שונה שפלות מביטול?
שפלות זו הרגשה שלי וביטול זו פעולה שלי בפועל. את מבטלת את עצמך כלפי הבורא. או שבפועל זה קורה כלפי החברות.
שאלה: האם אני צריכה להרגיש שפלות ובו זמנית להרגיש את הרגשת גדלות הבורא?
זה קשור לזה. ככל ש"זה נופל זה קם", כך זה נקרא בחכמת הקבלה. לכן ודאי, השפלות שלי וגדלות הבורא הן כמו נדנדה, זה יורד וזה עולה, זה עולה וזה יורד, אנחנו צריכים כמו הילדים להיות שמחים גם בזה וגם בזה, אז המשחק שלנו יהיה לטובת כולם ומשמח את כולם. כך את, או שפלות או גאות. אבל כל הזמן להשתדל להיות בתנועה, ואנחנו נהנים מהתנועה כמו ילדים קטנים. ולא, אני למעלה או אני למטה, זה לא חשוב. אני כל הזמן נמצא בהנעה, בהתקדמות.
אנחנו עוד צריכים לחבר לנדנדה הזאת את עבודת המשאבה, שהיא מושכת ונותנת, מושכת ונותנת, וכך בצורה כזאת אנחנו צריכים לראות שבעבודה שלנו בינינו אנחנו מעבירים ומעבירים את ההבחנות עד שמגיעים להבחנות רוחניות.
שאלה: האם החברים יכולים בעבודה הרוחנית שלהם להבטיח משהו אחד לשני ולפעמים לא לקיים את זה או שזה קשור לביטחון עצמי וגאווה או שזה משחק?
אדם לא יכול להבטיח לאחרים משהו כי זה יחייב אותו למעלה מהכוחות שלו. ואז הוא יברח מהקבוצה. היו כאלה מקרים ולא כדאי לעשות את זה, אלא אם הוא מדבר עם החברים, וכולם מסכימים לעצה שלו לעשות כך וכך, וכולם מסכימים שהם יחזיקו בזה, אז זה יתקיים כך שהחלטת הקבוצה תתקיים.
אבל לא האדם עצמו. מיהו? הוא סך הכול תוצאה מהשפעת הסביבה עליו, אין לאדם חופש. העתיד שלו תלוי רק במידת הדבקות שלו בסביבה, והסביבה כבר מקרינה עליו אור הביטחון, כוח הביטחון. רק בצורה כזאת. לכן החיבור שלנו בעשירייה, בספינה הקטנה, זה מה שבעצם מקנה לנו ביטחון בים סוער.
שאלה: מה ההבדל בין שפלות כלפי העשירייה או כלפי החבר?
העשירייה הם החברים שלי ביחד. איזה חברים יש לי עוד? אני סופר את החברים בעשירייה. ומחוץ לעשירייה וודאי יש עוד חברים ותומכים, אבל בדרך כלל כשאנחנו מדברים על החברים אנחנו מתכוונים לעשירייה ואיתם יש לי ערבות, יש לי כתב התחייבות, וכך אני הולך איתם.
שאלה: אם עדיין לא היינו בגובה רוחני איך לא נתרגל למקום השפל של הרגליים ואז איך לסבול כדי להשתוקק לעלות?
זה כתוב בכמה מקומות שאדם צריך להשפיל את עצמו, אז תשתדל להשפיל את עצמך כלפי החברים בפועל. האמת היא שאם אתה כבר מוכן ומתקדם אז הבורא מסדר לך כאלו מצבים שאתה מרגיש את עצמך מושפל עד כדי כך שפתאום אתה מרגיש שהחברים רוצים לזרוק אותך מהעשירייה כי אתה ממש לא ראוי ואפילו אתה מזיק וכל מיני כאלו דברים. הכול תלוי כמה אדם נמצא במצבי עבודה עם החברים. בואו נראה את עצמנו כמו יונה הנביא שזרקו אותו ולא קיבלו אותו בנינווה ובכל מיני מקומות כך שהוא ברח לים וחזר.
יש כאלו מצבים ברוחניות שאנחנו לא מבינים מה קורה איתנו, אבל העיקר הוא שלא חשוב מה עושים איתך, אתה לא עוזב את הדרך. אתה מחזיק בזה רק לא ליפול. וגם מצד החברים הם צריכים להבין שאם הם זורקים את החבר, זה ממש המצב האחרון, תנאי קיצון שהם אומרים לחבר, לך מאיתנו. אלא הם צריכים לסבול ואפילו לראות כמה הוא נמצא כמזיק בתוכם, להפוך את הכוח המזיק הזה לכוח מועיל.
ואנחנו גם צריכים בעשירייה שלנו, כל אחד ואחד לראות כאלו וכאלו כוחות ולהשתמש בהם נכון. יש הרבה דברים וצריכים לקבל אותם קודם כל שהם מגיעים מ"אין עוד מלבדו" ואסור לנו לזלזל באף אחד ואחד. אין אדם שנולד ללא צורך, ללא תפקיד, ולכן אנחנו צריכים לקבל כל חבר וחבר כדבר הכרחי ולהשתדל בכל זאת להשתמש בו ככל האפשר, אפילו אם נראה לנו שהוא מזיק, בכל זאת להמשיך ולהמשיך עד שאנחנו מתקדמים והוא לומד ובכל זאת הוא שובר את עצמו ומתקדם איתנו יחד. דווקא נשמות גבוהות במיוחד עוברות כאלו מצבים מאוד מאוד בלתי נעימים.
שאלה: איך אנחנו מגיעים לכוונה הנכונה כשמשתמשים בכבוד ובשפלות בעשירייה שלנו?
איך שאנחנו מחליפים את כבוד עצמנו, לכבוד הקבוצה ולכבוד הבורא, על ידי זה שאני מבטל את עצמי כלפי הסביבה, אז בביטול עצמי כלפי הסביבה אני קודם כל מגיע למצב שאני נכנס לעיבור, אחרי זה אני גדל בתוך הסביבה. ככל שאני יכול להתאים את עצמי אליהם, לא רק לבטל אלא גם להתאים את עצמי, זאת אומרת, אני עובר מצדי לצידם, וכך אני הולך וגדל כעובר בתוכם, בתוך הרחם, יותר ויותר מתקדם.
קריין: הציטוט הראשון כותב בעל הסולם באגרת כ"א.
"אם אתה רוצה למרק החטאים ממך יש לך לעסוק בבטול הישות, במקום הסגופים. דהיינו, שתרגיש בעצמך, שאתה השפל והגרוע ביותר מכל באי העולם. וצריך למוד והשכלה מרובה, כדי להבין זאת. ובכל פעם צריך לנסות עצמו, אם אינו משטה ומרמה עצמו, ומועיל גם כן להשפיל את עצמו בפועל לפני חברו.
אכן צריך להזהר שלא ישפיל עצמו, אלא מאנשים כשרים, ועל כן, אם ירצה לעסוק בזה בפועל, יוכל לבטל עצמו לפני החבריא שלנו, ולא לפני זרים ח"ו. אבל מוכרח לדעת נאמנה, שהוא הגרוע והירוד מכל בני העולם, כי כן הוא האמת."
צריך בפועל גם להשפיל את עצמו כלפי החברים. ודאי במידה ובמשקל כדי לא להכשיל אותם אלא באמת לראות את עצמו כמה על ידי זה הוא מתקדם מפעם לפעם.
קריין: הציטוט השני כותב הרב"ש במאמר "לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך".
"כל אחד צריך לומר, שהוא אפס נגד חבירו.
וזה דומה, כשכותבים מספרים, כשכותבים מתחילה 1 ואח"כ אפס, זהו פי עשר, 10. וכשכותבים מתחילה שני אפסים, אז הוא פי מאה, 100. היינו, שחבירו הוא מספר אחד, והאפס אחריו, הוא נחשב שמקבל מחבירו פי עשר. ואם הוא אומר, שהוא שני אפסים נגד חבירו, הוא מקבל מחבירו פי מאה.
מה שאין כן להיפך, שהוא אומר, שחבירו הוא אפס והוא אחד, אז הוא פחות מחבירו פי עשרה, 0.1. ואם הוא יכול לומר, שהוא אחד, ויש לו שני חברים, שהם שני אפסים נגדו. אז נבחן חלק ממאה נגדם, היינו שהוא 0.01. נמצא, לפי כמה אפסים שיש לו מהחברים, כך קומתו מתקטנת."
שאלה: אתה אומר שצריכים לסבול את החבר בכל מצב, מזיק ככל שיהיה?
לא. לא בכל מקרה, אבל בכל זאת החבר נמצא בקבוצה ועושה פחות או יותר בחיצוניות מה שכולם עושים, הוא משתתף. קודם כל השתתפות חיצונית חייבת להיות, בלי זה בכלל אין על מה לדבר. את החבר אנחנו בודקים קודם כל לא לפי המילים היפות שלו כשהוא מגיע פעם בחודש, אלא אנחנו רואים אותו בפעולות הקבוצה וטיב ההשתתפות שלו בקבוצה, על זה כבר צריכים לדון.
יכול להיות שהוא מבין, או לא מבין, יכול להיות שיש לו בעיות, הכבדת הלב, האגו שלו יותר מדי גדול באיזו צורה, העתיד שלו, העבר שלו, מי יודע. אבל העיקר זו ההשתתפות הפיזית.
שאלה: מה אני יכול להגיד עכשיו לעשירייה, איך אני צריך לשלוט בעצמי? איפה אותם קווים אדומים שמעבר להם אני לא יכול לצאת? איך העשירייה צריכה להגיב, על מה היא צריכה להגיב?
קודם כל העשירייה צריכה להגיב על ההשתתפות הפיזית שלך, כי על זה אין ויכוח, ההשתתפות הפיזית שלך גלויה לכולם. אחרי ההשתתפות הפיזית כי אתה כמו כולם פחות או יותר, לכן הם צריכים לשים לב כמה אתה מוסיף כוח התקדמות פנימית לקבוצה, בדרכה הפנימית, זאת אומרת, בחיבור בין כל החברים. בזה אנחנו כבר מאוד שונים, ואנחנו לא יכולים למדוד את זה, אחד משקיע יותר, ואחד משקיע פחות לפי האופי שלו, לפי הרגשת הנחיצות וחשיבות הדרך, חשיבות המטרה. כך אנחנו צריכים לראות. וכאן אנחנו נמצאים כבר במצב שיש מקום לבירורים וזה מה שאנחנו מבררים אצלנו כאן, גם היום, כבר שעה וחצי אנחנו מבררים את זה, יום יום.
והשאלה היא, אחר כך כמה אתם משתדלים לממש את זה ביניכם. ואתם רואים שאנחנו כל יום לוקחים הבחנות חדשות ומבררים אותן ואני מקווה שאתם מיישמים אותן בקבוצה, וכך נתקדם. אם אתם רק שומעים את זה אצלי בשיעור בוקר אז וודאי שזה לא מספיק, זה לא מספיק כדי להתקדם.
תלמיד: האם התלות לא פוגעת ומרחיקה את האגו מלהישאר בעבודה רוחנית?
הכול תלוי במטרה. אם המטרה שלי לגלות את הבורא, להידבק בו, ואת זה אני יכול לעשות רק בתוך העשירייה, לממש את זה בתוך העשירייה, עד שכל החברים הופכים להיות בשבילי כאחד, ואני נמצא בתוכם כעובר, וכך אנחנו מתקדמים, אז מה יש כאן לדבר? אז גם התלות והשפלות והגאווה, כל הדברים האלה, שם מממשים. איפה יכולים לממש את זה? רק בעשירייה.
(סוף השיעור)
-
תהילים צ"ג↩