שיעור בוקר 22.05.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 09.07.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/uX3g5Cw4?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', חלק "אגרות", עמ' 1522, אגרת נ"ט

[צריך] פרצוף חיצון על גוף האדם כדי להמשיך את האורות הנוספים. לכן בימי הקטנות אנחנו נוהגים בקטנות, זה נקרא "ספירת העומר". בזה שהוא מקטין את עצמו ועושה את העבודה בצניעות, הוא מגיע למצב של ספירת העומר.

"ספירה" נקרא שכבר מתחיל להאיר אצלו. הוא ממשיך את האורות בזה שמכניע את עצמו על כל ז' המידות שלו, שכל מידה גם כלולה מז', ובסך הכול אלו נ"ט מידות. הוא מגיע לחג השבועות, זאת אומרת למקום, למצב, שהכלי נעשה מתוקן וראוי להמשכת התורה, ואז הוא מגיע מדרגת הבהמה, מאוכל הבהמה, מהעומר, מהשעורים, להיות אדם, לדרגת מ"ה.

כל זה על ידי העבודה בגדלות ה', ביגיעה להגדיל בעיניו את גדלות ה' במשך כל 49 המידות. כך בעצם הוא גדל. כי בזה שהוא מגדיל את גדלות ה' כל פעם בעיניו, הוא מושך אור מלמעלה, ואז מתקן את המידות שלו לאיחוד השלם שמגיע לחג השבועות.

בתיקונים האלו, הרב אומר, שאנחנו צריכים לעבוד נגד בעיית השכחה. יש שר מיוחד, כוח מיוחד בבריאה שנקרא "שר השכחה", שתפקידו לגרום לנו בכל פעם לאיבוד המצב, המדרגה, הכוח הקודם שהשגנו, שיעלם ולא ייתן לנו הרגשת שלמות. כי כל דרגה ברוחניות היא הרגשת שלמות מסוימת, ובזמן שנמצאים בדרגה ומאיר האור, ככל שהוא קטן לעומת כל יתר המדרגות, אבל לעת עתה לא מרגישים חיסרון, האדם לא מרגיש חיסרון, לא יכול לזוז מהמקום, כי כל תנועה היא רק על ידי גילוי החיסרון.

לכן יש כוח מיוחד שמסלק כל פעם את האורות מהמדרגה, מהפרצוף, מהנשמה, ומחייב את האדם להרגיש שמצבו הפנימי השתנה, ומחייב אותו בצורה כזאת ללכת הלאה, להמשיך. אחרת אדם היה נמצא כל הזמן באותו מצב, מה שנקרא מקיים תורה ומצוות מתוך הרגל, בשביל הסביבה, לכל מיני מטרות אחרות, חוץ מאשר לחדש מגע וקשר עם הבורא.

איך לגרום לשר השכחה הזה לפעול עלינו בצורה יותר מועילה, זאת העבודה שלנו. כי כשאנחנו שוכחים, אנחנו שוכחים את המטרה, ולא שוכחים את המצב השלם ומרגישים במקומו מצב בלתי מושלם. יש לנו הסתלקות רק של חלק מהמצב. נניח שהשגנו מצב טוב כלשהו, הרגשנו התקרבות לרוחניות, אומנם אחר כך נגרם מלמעלה איבוד המדרגה, אבל לא מרגישים בזה חיסרון. אומנם אבד כאילו האור, המאור שיש במצב, אבל החסרונות עדיין לא נגלו, כלומר הרשימות החדשות.

מפני שיש בפעולה הזאת של שר השכחה שיתוף בין הבורא לנברא, אדם צריך לעבוד בכל המצבים שהוא נמצא, ואפילו במצב הגדלות שהוא נמצא, על גדלות הבורא, ולא להסתפק בגדלות המצב שהשיג, במקום להשתוקק כל הזמן לגדלות הבורא, ולהפוך אותו להנאת עצמו.

כדי ללמד את האדם שאסור להפסיק לעבוד על גדלות הבורא, הבורא מפעיל את שר השכחה ומצב הגדלות מסתלק, המצב בעצמו מסתלק, וגדלות הבורא לא מתחדשת, הדרישה לגדלות הבורא לא מתחדשת. זה נקרא שלא באים לאדם ייסורים על זה שאיבד את המדרגה, ואז הוא נכנס להארכת זמן, לדרך ייסורים במקום לדרך תורה. כל זה כי לא עבד על גדלות הבורא בזמן העלייה, זאת אומרת, קיים תורה ומצוות או לעצמו או לסביבתו מטעם ההרגל ולא לשם המטרה.

הוא שכח שכל הפעולות שלו כדי להגיע למטרה ולתיקון שנקראות תורה ומצוות, הן בסך הכול סגולת תורה ומצוות. לא שהפעולות עצמן משנות אותו, ולא שבפעולות האלה יש איזה רווח ומעשה כמו שחושבים אלה שקיבלו חינוך לא נכון, שעל ידי הפעולות שנקראות תורה ומצוות הם חושבים שהם עושים משהו, פועלים במשהו ומרוויחים משהו. אלא לא מן הסתם נקראות הפעולות האלה סגולת תורה ומצוות, שכל מה שאנחנו צריכים על ידי כל הפעולות שלנו זה להמשיך את המאור המחזיר למוטב, שבסגולת המאור הזה יש כוח לתקן אותנו.

המאור הזה מגיע על ידי הלימוד בספרים הנכונים, בכוונה נכונה, בקבוצה יותר נכונה כל פעם המכוונת למטרה, ובסך הכול פעולת האדם בזה נקראת "דרוש וקבל שכר". מפני שאין לו חלק פעיל בתיקון שהוא בעצמו מתקן, אלא הוא רק גורם שהרשימו שנולד עימו, "נולד" הכוונה מה שעכשיו מרגיש במצב שנולד כרגע, והאור שצריך לתקן את הרשימו, יעשו ביניהם את העבודה על ידו.

שהוא יהיה המזמין, היוזם את העבודה והתיקון. זה נקרא "דרוש", שמשתדל להגיע לתיקון שהאור ישלוט על הרשימו ויתקן אותו בכוונה על מנת להשפיע. "לקבל שכר" זה נקרא שרק למצב הזה הוא מתכוון. לא שהמעשה של האדם בעצמו עוזר ודאי, אלא רק הכוונה שלו שהתיקון יתבצע.

במה שאנחנו פועלים, אנחנו פועלים כדי להגיע לקבלת התורה במצב של קטנות, מה שנקרא בספירת העומר, מצב של בהמיות, שאוכלים שעורים, עד שמגיעים למאכל אדם. "מאכל אדם" נקרא כבר לחם, אמונה, דרגת שבועות. "וילכו שניהם יחדיו", הכוונה לבינה ומלכות יחד.

העבודה שלנו היא לפני זה, דרוש ותקבל שכר. העבודה היא למעלה מהדעת, עבודה להביא את המאור שיעשה בנו את סגולת התיקון, וגם עבודה כנגד שר השכחה שיעזור לנו ככוח המועיל לשכוח את המצב הקודם, ולגרום לחיסרון למצב הבא. אלו ההכנות לקבלת התורה בחג השבועות.

תלמיד: מה זאת אומרת לא עבד על גדלות ה' בזמן העלייה?

הרב"ש כותב בהרבה מקומות שהעבירה של האדם, זאת אומרת המעשה שעל ידו הוא גורם לניתוק מגע עם הבורא, זה נקרא עבירה. אפילו שנמצא במצב הקטן ביותר, במידה הקטנה ביותר בניתוק מהבורא, אם המצב הזה נעלם, אז אנחנו אומרים שהוא נעלם בגלל העבירה. לעומת זאת אנחנו אומרים שזה חייב להיות, אחרת בלי ירידה לא תהיה שוב עלייה לדרגה יותר גדולה, ולא יכולות להיות עליות ללא ירידות. אבל זה כמו שבאדם הראשון אנחנו אומרים, שעשה חטא, שגרם לחטא, כך גם כאן.

הגרמה שהוא עושה, זאת אומרת הסיבה לירידה, היא תמיד בזה שאדם בזמן העלייה באיזשהו רגע מפסיק ליהנות מדבקות בבורא, אלא נהנה ממה שמקבל עקב הדבקות, מהרגשת השלמות, מהרגשת הנצחיות, מהרגשת השייכות. זאת אומרת, הוא כבר נהנה מהרגשה בתוך הכלים ולא מהרגשה בתוך הבורא שגורמת הדבקות. והרגע הזה שמפסיק לחשוב, להתרגש מהמצב הזה כלפי הבורא, אלא מסובב אותו כך שמתרגש כלפי עצמו, זה הרגע שנקרא עבירה. אומנם הוא נהנה מהרוחניות, ממצב שהוא שייך לנצחי ומשפיע לבורא, אבל התענוגים האלה גם הם צריכים להיות לשם ה' ולא לעצמו דווקא, כמו שהוא כותב שם.

לכן זה גורם לאיבוד המדרגה, כי האור מסתלק. האדם כאילו חזר שוב לרצון לקבל, והאור שמרגיש מולו כנגד זה רצון לקבל מסתלק מהרצון לקבל, כי זה האיסור מצמצום א'. זאת אומרת, האור מסתלק, והאדם לא מרגיש חיסרון להשפיע לבורא במצב כזה, כי גרם לאור להסתלק מפני שהפסיק לחשוב על השפעה לבורא, אלא התחיל לחשוב מה יש לו מההשפעה הזאת.

לכן לא נגרמת לו שכחה בצורה כזאת שנאבדת כל המדרגה, אלא נאבד רק המאור שבמדרגה, והמדרגה בעצמה נשארת, והאדם מרגיש בה שהמוחין נעלם והוא נעשה כמטומטם, וממשיך בלא דעת לזרום. הראש כביכול ירד לגובה של הגוף כמו לבהמה, והוא ממשיך כך. אומנם הוא מקיים ולומד ומשתתף, אבל ללא שום מטרה, כמו בהמה. לכן גם אנשים שחיים כך ללא מטרה, שהראש שלהם לא יותר מהגוף, כלומר הראש משמש את הגוף, אנחנו קוראים לחיים האלו בהמיות. זה נקרא ששר השכחה עובד לא לפי תפקידו על האדם. כי הבורא מעוניין שהאדם יגמור את המדרגה במצב כזה שהנפילה שלו תהיה מיד קשורה להרגשת החיסרון החדש ולעלייה החדשה.

האם אפשר לעשות את זה אחרת? האמת, שאי אפשר. זה כמו שאנחנו אומרים באדם הראשון שהוא עשה עבירה, שהוא עבריין, חטא, אבל כמו שבאדם הראשון זה לא היה תלוי בו, כך גם בנו זה לא תלוי. אלא המצב שבו אנחנו במיצוי האחרון של הרשימו, בגובה המקסימלי שלו, מתחילים לחשוב לעצמנו לרגע אחד, זה מצב מחויב. ואז אנחנו נופלים, וזה גם מצב המחויב שחייב להיות.

אבל השאלה היא אחרת, לא באדם ולא איך הוא הפסיק לחשוב למען הבורא והתחיל לחשוב למען עצמו ונאבד לו העניין של גדלות ה', אלא העניין הוא שחסרה לאדם עוד הכנה אחת שהיא הכנת הסביבה. כי אם יש לו הכנת הסביבה, אז מיד הוא מרגיש כלפי הסביבה שהוא חייב לא להמשיך להתקיים בצורה הרגילה, כמו כלפי משפחה, כמו כלפי כל העולם, או כמו איש דתי כלפי הסביבה שלו, אלא אם הכין את הסביבה הנכונה, אז מיד הוא מרגיש כלפי הסביבה שלו שהיא סביבת עובדי ה', שהנפילה שלו היא נפילה מהכיוון לבורא לכיוון לעצמו. וזה בעצם נקרא החטא.

החטא הוא לא בזה שנופלים, זה לא חטא. אלא החטא בזה שלא מכינים את עצמם ואז בזמן הנפילה לא יכולים מיד להתרומם. החטא הוא, כמו שאומר בעל הסולם, שהבורא שם ידו של אדם על גורל הטוב, מביא אותו לקבוצה ולמצב הנכון, ואומר "קח לך את זה". "קח לך", הכוונה היא עכשיו תבחר בקבוצה יותר חזקה, זאת אומרת שתהיה מסביבך כזאת סביבה שתחייב אותך כל הזמן לייצר כוונה של על מנת להשפיע, להשתוקק לדבקות וכן הלאה.

תלמיד: איך הסביבה מספקת לאדם את התחושה הזאת?

בלי מילים היא מספקת לו את החסרונות האלה. מפני שהיא עוסקת בזה והאדם קשור עם הסביבה, ואם הסביבה היא נכונה, אז הוא חייב לקבל מהסביבה חוסר שקט, את ההרגשה הזאת שנעלם ממנו באמת הדבר העיקרי. כי כשנעלם האור זה עדיין לא מביא לאדם חיסרון, הוא צריך להרגיש שנעלמה ממנו השתוות הצורה לסביבה. אם הבורא נעלם, האור נעלם, אז כלפי הסביבה הוא צריך להרגיש חיסרון. הסביבה משמשת לנו במקום בורא להשלים לנו את ההסתרה.

תלמיד: האדם שבוחר בסביבה יותר טובה, האם מגיעה לו התחושה הזאת אחרי שמאבד את האור?

לבחור בסביבה יותר טובה, הכוונה שאדם כל הזמן צריך לדאוג שיהיה לסביבתו כיוון כמה שיותר חזק, נכון וקבוע למטרה, ושיהיה לו קשר כמה שיותר לסביבה כזאת. ואז הוא בטוח שאפילו אם נעלם האור ממנו, כי הוא חייב להיעלם כדי לגלות חיסרון, רשימו חדש, אחוריים של מדרגה חדשה, אז גם בהסתר המשענת שלו, הקבוצה, מיד תעזור לו בהכרת המצב שלו, בהכרת החיסרון.

תלמיד: זה בעצם קיצור הזמנים.

זה קיצור הזמנים בלבד. קיצור הזמן בירידה זה על ידי הקבוצה, ובעלייה זה רק מה שהכין לעצמו בזמן העלייה, ואז בטופ כשמגיע ממש לפסגה, מסוגל שם עוד להמשיך, אבל בכל זאת אחר כך הוא חוטא.

זה שיקרה בכל פעם חטא בעלייה זה בטוח, המימוש של הרשימו מגיע לזה, וזה חייב להיות. כי אם הרשימו הוא מוגבל, אז אדם חייב להגיע למצב שכבר אין לו לאן להתקדם כאילו, הוא מיצה את כל ההשתוקקות על הרשימו, והלאה מפסיק להרגיש שיש לו עוד ממה לתרום. כי מה זה נקרא השפעה? השפעה נקרא שאני כל הזמן יכול להוסיף בנתינה, ואם הרשימו שלי מומש כולו, אז אני לא יכול להמשיך, ואז ההשפעה נעלמת וזה גורם לאדם להתחיל לרדת.

תלמיד: מה זה נקרא לבחור בסביבה טובה יותר כשאדם כבר נמצא ברוחניות?

גם ברוחניות הסביבה היא סביבה. מהי סביבה? גם עכשיו כשאתה נמצא בסביבה, אלה לא האנשים שנמצאים סביבך. גם עכשיו הסביבה היא צורה מופשטת של יחס החברים שלך לבורא. זה דבר שלא נמצא ליד השולחן כמוך ולא באיזה מקום, אלא כל הכוונות, ההשתוקקויות והנטיות, כל היגיעות שלכם לקראת המטרה, כל הציפיות, כל זה יחד, כל מה שמכוון כלפי הבורא, נקרא "סביבה". במחשבות ובכוונות האלה אתה רוצה לחיות, זו הסביבה שלך. אז אתה מעוניין שהן יהיו כמה שיותר רחבות, חזקות ושיהיה לך קשר יותר טוב איתן, עם הכוונות הללו.

זה כוח רוחני. גם עכשיו, גם ברוחניות כשאתה כבר נמצא מעבר למחסום, זה אותו דבר. רק עכשיו אצלך, זה נקרא שיחסית אתה נמצא בהסתר, אתה מתאר את זה בצורה כלשהי וכל פעם יש לך כל מיני ספקות בזה וחידושים כאלה שאתה לא יודע, כן יודע, מה זה חברה ואיך אני מקושר אליה. אחרי המחסום זה נעשה בצורה יותר מבוררת, מבוקרת, ברורה, אבל העבודה היא עבודה באותם הנתונים, רק להגדיל אותם.

גם עכשיו אנחנו צריכים לתאר לעצמנו כמה שיותר נכון מהי סביבה, מהו צביון הסביבה. זה לא אחד שניים שלושה, עשרים, חמישים או מאה חברים שאני לומד איתם, שנקראים בשמותיהם כך וכך, שנראים כאלה או כאלה, לא.

הסביבה זה מה שעומד מאחורי כל החבר'ה האלה. כוח רוחני, השתוקקות, רצון לבורא, ההתמדה בזה, דווקא שמחזיקים בשיניים לא לאבד רגע מלכוון את עצמם להגיע למטרה וכן הלאה. אם את הכוחות האלו הם עוד רוצים לחבר יחד כדי שאוסף הכוחות האלה ישמש כל אחד, אז זה נקרא חברה ולכך אנחנו צריכים לדאוג.

זוהי רוח שיש גם בקבוצות סתם, קבוצת קומנדו למשל. דואגים בעיקר לרוח, שכל אחד יחזיק את השני, ושכולנו נחייה, נשתה ממש מאותה הרוח הכללית. אחרת יכולים להיות סתם מיליארד, כמו הסינים.

לכן העיקר זו הרוח שיש בקבוצה. אז אנחנו צריכים לדאוג לכך ולפי זה להעריך כל אחד, לפי תרומתו לזה.

תלמיד: איך אפשר להעריך את זה כשזה נסתר?

איך אפשר להעריך את זה כשזה נסתר? אם נמצאים בזה, אם מפתחים את זה אז מתחילים להרגיש את זה. מתחילים להרגיש עד כמה כל אחד ואחד תורם לכך. עד כמה כל אחד מבין שבלי התרומה שלו הוא לא שייך לזה. באיזו מידה אני מתקשר לקבוצה, לכוח הכללי הזה? רק במידה שאני משלים ביגיעה שלי את אותו כיוון, במידה זו אני מתקשר, במידה זו אני יכול לקחת מהם את ההתרוממות שלהם, להשתמש בכוח הכללי הרוחני שנקרא קבוצה. במידה שאני משתמש בכוח הכללי, אני בעצם מוסיף לקבוצה.

ברוחניות ככל שאתה לוקח, כך אתה מחזק את העניין הזה, הוא לא נחלש. זה לא כמו בגשמיות. ברוחניות כל הלוקח זה "כמדליק נר מנר, זה דולק וזה אינו חסר". זה לא שהראשון לא חסר, אלא השני שמדליק, מוסיף את הדליקה שלו לראשון, עד שנעשית מדורה שלמה, אש בוערת.

אז יש כאן מצב שכל פעם השימוש בהגדלת הכוח הכללי, בשימוש בכוח הכללי הוא עוד יותר מחזק את הכוח ולפי זה מרגישים שזו קבוצה, שזו סביבה. וכשעובדים בזה אז מתחילים להרגיש כל אחד, עד כמה הוא תורם, מסוגל לתרום בצורה שלו. בחיצוניות הוא יכול להיות איש שקט וצנוע, ואפילו נראה כעצלן אולי, אבל אז מתחילים להרגיש עד כמה יש לו תרומה. זאת אומרת כבר רואים את עבודת הנשמה של כל אחד.

תלמיד: כשאני לוקח, אני כביכול תורם לקבוצה?

בוודאי. מי שלוקח מהקבוצה כוחות זה כדי להתקדם, אחרת הוא לא יכול לקחת. מהכוח הזה אתה לא יכול לקחת שום דבר, חוץ מהתועלת להתקדם לאותו כיוון. הוא לא יעזור לך בכלום, כי זה כוח ההשתוקקות לבורא שמכוון אליו, אתה לא יכול לקחת אותו ולעשות על ידו שימוש אחר. זה לא יילך, לא יצא. לכן מי שלא משתמש בזרם הזה, רואים שהוא מתבטל בעבודה. סימן שהוא גם לא לוקח וגם לא מוסיף.

וכלפי הכוח הזה יש לנו גם כן עיבור, יניקה ומוחין. יש לנו ממש עבודה כמו בפרצוף, כמו כלפי הבורא. עבודה כלפי האמצעי, והעבודה כלפי האמצעי הופכת לעבודה כלפי הבורא. את זה נלמד אחר כך.

תלמיד: האם אני צריך לדאוג לתרומה שלי לקבוצה, לזה שהכוח יהיה אצלי או שאני צריך לדאוג יותר שזה יהיה אצל החברים?

האם אני צריך לדאוג שהרוח, הכוונה, ההשתוקקות יהיו אצלי, או אצל החברים, או אצל הקבוצה? אני צריך לדאוג שכל השלושה יהיו כאחד, בלי להבדיל. ואז באיזה מצב שאני לא אהיה, ההכנה שלי תסייע לי להרגיש שאני כביכול יוצא מהאיחוד הזה. אני לא צריך לחלק את העבודה שלי בקבוצה, הכיוון שלה ועבודת החברים בזה, ל"אני", "הם" ו"המטרה הכללית שלנו".

כמו שיש אדם, הפעולות שלו והבורא, וצריכים לאחד את כולם לנקודה אחת, גם כאן אנחנו צריכים להיות כאיש אחד בלב אחד במשימה אחת למטרה אחת, מחוברים באותה המטרה. זה ממש צריך להיות כאחד. לא צריך להיות הבדל בין זה שאני משתוקק לבורא דרך איזה מעשה, לבין זה שהקבוצה וכל אחד מהחברים עושה אותו דבר. אנחנו יחד עושים את זה ויחד מחוברים ככלי אחד, בורא אחד, במילוי אחד. מה יש כאן לחלק? בנקודת איחוד אחת פשוט הכול מתחבר. אז למה אני צריך לחלק את זה כבר עכשיו, כשאני הולך כאילו לממש נכון את המצב שלי? איך אני יכול לחלק את הדברים האלה, אני לא מבין.

על ידי כך שאני עובד בזה, ברגע שאני יוצא מזה לפי איזה פרמטר, אני, בורא, מעשה, שזה הקבוצה, הכלי הכללי, אם אני יוצא מאחד מהם, אני מיד מרגיש שיצאתי. אחרת הבורא נעלם ואני לא מרגיש. הקבוצה הסתלקה ואני לא מרגיש. אני בכלל לא נמצא בכל התהליך הזה, לא מרגיש.

תלמיד: כאילו איבר מהגוף דואג לכל הגוף?

איבר מהגוף דואג להיות מחובר לכל הגוף הכללי שיהיו בו החיים, רוח חיים. זו דאגה של האדם הפרטי כלפי הקבוצה והבורא. זאת אומרת, להסתכל על הקבוצה ככלי כללי שבה יש חיבור עם הבורא. נקודה. מה יש כאן?

האם אפשר לקבל תורה, לקבל אור אם לא יהיו מאוחדים יחד ברצון כזה? אי אפשר. זה יתגלה בצורה פשוטה. שכל עוד לא נעבור איזה מצב קריטי, מאסה קריטית, שאני אצא מעצמי במידה מסוימת, לא אתחיל להרגיש את גילוי הבורא.

תלמיד: איך אני אוסף השתוקקויות לבורא?

אדם לא יכול לאסוף לבד את כל ההשתוקקויות לבורא. אם יש לנו איזה מאגר של יגיעה, שכל הזמן מוסיפים לשם, ואנחנו דואגים שזה כל הזמן יישאר ויגדל, אז אנחנו יכולים. למשל בסידור תפילה רגיל, אפשר לראות איך כל הקהל רק מחובר כאחד שפונה לבורא, כל הזמן זה "אנחנו", "אנחנו", "אנחנו". את זה מקובלים חיברו לנו. אנשי כנסת הגדולה חיברו לנו את הסידור לפני הגלות, ובסידור הזה נמצא היחס הנכון, הצורה הנכונה והשלבים הנכונים, בפנייה לבורא. זאת אומרת, אלה מדרגות של התקרבות כמו שאנחנו לומדים בחלק י"ב, י"ג, י"ד ב"תלמוד עשר הספירות", כשמסבירים שם את עניין התפילה, וגם בכתבי האר"י יש את "ביאורי התפילה".

זאת אומרת, הכול זה פעולת האדם מתוך הכלל בפנייה לבורא. אי אפשר אחרת. יש תפילות ופניות מאוד מאוד מיוחדות כשאדם פונה לבד. את זה כמעט ואין. וגם כשהוא פונה לבד, זה מתוך שהוא כנציג הציבור, "שליח ציבור", מה שנקרא. אבל אין דבר כזה שהוא נבדל.

לכן אין עם אחר כמו היהודים שכל כך מחובר לפי הטבע הבהמי שלו. אין. כל עם יכול לחיות כשאנשים חיים לחוד, שם חלק, פה חלק. אלה, העם הזה היהודי, לפי הטבע, אפילו שהוא מפוזר בכל העולם, יש קשר ביניהם.

ולעניין המדינה, נגיד, בנוגע לחיבור, יש הרבה עמים שהמדינה שלהם בקושי קיימת, הם לא מרגישים קשר לכל המערכות האלה של מדינה. ואצלנו זה קיים בתוך הטבע. פשוט לא יכולים בלי זה, בלי ארגון, בלי להתייחד, בלי להיות מקושרים באיזה מין מנגנון ממש כאומה. וכול זה מפני שביסודות יש את הטבע הזה, זאת אומרת, שגם בבהמי יש כבר הכנה לקבוצה.

תלמיד: איך אדם מברר את מצבו לא מתוך שאיבד את ההישגים שלו בזמן העלייה, את ההנאה בכלים, אלא כמצטער שאיבד את הקשר עם הבורא?

כשנעלם האור, והאור נעלם מהכלים, איך אני מצטער לא על זה שאני עכשיו מרגיש את חיסרון האור, אלא אני מרגיש חיסרון לנותן האור, קשר עם נותן האור? אז שוב אני אומר, זה כבר חיסרון במדרגה יותר גבוהה. זה חיסרון שמגיע אלי אם לפני זה הייתי בכלים דהשפעה.

אם הייתי קודם בכלים דהשפעה, כאילו בכלים דהשפעה אבל לפחות במשהו כשאנחנו מדברים עליהם, אז היה לי חיסרון, היתה אצלי הרגשה שאני במצב שלי הייתי קשור עם מישהו. יש "אני והוא" והמצב בינינו. מה זה "אני והוא"? שיש לי איזה מין יחס אליו ולא רק למצב של "איך שאני מרגיש".

אם אדם נמצא בהערכת גדלות הבורא, יש לו קשר לבורא ויש לו נטייה לקשר עם הבורא במצב העלייה, אז כשהמצב נעלם, הוא מרגיש שנעלם הקשר עם הבורא ולא רק המצב עצמו שהיה טוב ויפה בהרגשה של איזו מין שלימות. נעלמים שני נתונים, המצב עצמו ולמי המצב הזה היה קשור, שהיה לי טוב, וטוב היה לי גם הקשר עם הבורא.

אם במצב הזה של העלייה הפסקתי להגדיל קשר עם הבורא, שאפשרי על ידי הקבוצה, על ידי הערכת גדלות הבורא, והתחלתי ליהנות בעצמי, אז באותו רגע אני נופל. וכשאני נופל, זה נקרא, "שר השכחה", כשהאור מסתלק. האור הסתלק מהמצב בו אני הפסקתי להיות במגע עם הבורא, אז המצב שאני נופל לא מורגש אצלי כאיבוד קשר עם הבורא, כי איבדתי את הקשר כבר בעלייה, ובירידה אני רק מרגיש שנעשה לי יותר רע. יותר רע, אז אני פשוט ממשיך איכשהו בחיים. אני מרגיש רק עלייה ואת הירידה אני מרגיש כי היה יותר טוב ועכשיו יותר רע, ולא שהיה לי קשר עם הבורא ועכשיו אין.

תלמיד: אז איך בזמן הירידה הוא מתחיל להרגיש שוב את החיסרון הזה לבורא?

איך במצב הירידה אפשר להתחיל להרגיש חיסרון לבורא אחרי שנפלת לא במצב הטוב אלא במצב הרע, שנאבד לך מגע עם הבורא ואתה לא מרגיש אותו? רק אם בכל זאת, אתה נמצא בלימוד ובחברה, אז על ידי התהליך הבהמי, כשאתה בא אליהם ונכלל איתם, שוב מחזיר לעצמך את הקשר עם הקבוצה ודרך הקבוצה קשר עם הבורא.

תלמיד: יש דרך לזרז את זה?

יש דרך לזרז את זה. קודם כל, לא ליפול על ידי זה שאתה נכנס להרגשת התענוגים הבהמיים. זאת אומרת, שאתה נהנה מעלייה ולא מקשר עם הבורא. בעלייה לא לעשות חטא. איך לא לעשות חטא בעלייה? כל הזמן להשתוקק להגדיל את גדלות הבורא מהקבוצה. אז כל פעם כשאתה נמצא בחיסרון, אתה מוסיף חיסרון לבורא מצד הקבוצה, וכאילו יכול ללכת עוד קדימה. ואם קורית ירידה, ובכל זאת תהיה ירידה, אבל היא לא באשמתך. כי כל הזמן היית בהשגת תוספת רצון מהסביבה, כל פעם היית מעוניין לעלות יותר ולא לעלות בהרגשה אלא באיכות קשר עם הבורא. אז גם כבר הירידה שלך היא לא ירידה בהרגשה כזו שנעלם ממך המצב הטוב, אלא לירידה אתה כבר קורא שנעלם ממך קשר, מגע עם הבורא. ולכן זה רע לך, לכן זה נקרא ירידה עכשיו. עליות וירידות אתה כבר לא מודד לפי ההרגשה, אלא לפי מידת הקשר עם הבורא.

תלמיד: איך המצב הזה של הירידה תורם לחברה?

במצב הזה שאם אתה יורד בלי לאבד קשר עם הבורא, זאת אומרת, שגם בזמן הירידה אתה יודע שאיבדת את הקשר איתו וזה מה שחסר לך, אז במצב הזה אתה מוסיף לחברה חיסרון לקשר עם הבורא, והחברה מרוויחה מהירידה שלך, יש לה חסרונות עכשיו.

ואם נפלת כבהמה, שאתה מרגיש עכשיו לא טוב, ונמצא תחת השפעת ההרגשה של "לא טוב לי", אז גם זה תוספת. ולמרות שגם הכרת הרע שתהיה לך עוד מעט היא גם תוספת אבל בכל זאת התוספת הזאת היא לא רוחנית, אלא שעל ידי חברה, על ידי יגיעה, אתה תעבד את התוספת הזאת, את החיסרון הזה לאט לאט לחיסרון רוחני, חיסרון לבורא. אבל זו כבר דרך ארוכה.

תלמיד: אמרת קודם שסביבה זה אוסף הכוונות לאותה מטרה, איך מחזיקים את הכוח הזה?

אתה יודע שאם נתאר לדוגמה קבוצת ספורטאים בכל מיני סוגים של ספורט קבוצתי, כדורגל, כדורעף, אז זה ספורט מיוחד ששם עובדים הרבה פסיכולוגים באופן קבוצתי ולא עם כל ספורטאי באופן אישי. לא עובדים על ההכנה האישית של האדם למטרה ולהעלות לו את מצב הרוח, הביטחון, ואגו להשיג את המטרה, אלא העבודה שלהם שם היא ממש בעבודה קבוצתית בשיטות אחרות לגמרי, לכך שכל אחד לא חייב להיות "אני נגד כל העולם, ואני עכשיו ממש אסדר את כולם", אלא ביטול של האדם בחברה, שיתרום לחברה את ההתרוממות שלו ויקבל מהחברה את התרוממות הרוח שלה. בקיצור, זו שיטה אחרת לגמרי.

ואפשר ללמוד איך אפילו משתמשים בזה בבהמיות, אלה דברים ידועים. איך משתמשים בזה בצבא, ובכל קבוצות של אנשים שרוצים להשיג איזו מטרה ונמצאים במצבים מיוחדים, מסוכנים. תמיד זו עבודה נגד האגו של האדם, ותמיד היא רק כדי להעריך יותר ולרומם את המטרה הכללית. בלי זה לא יכול להיות. כל אחד חייב לבטל את עצמו כלפי השגת המטרה בידיעה ברורה שבלי חברה חזקה, בלי קבוצה חזקה, אי אפשר להשיג. שלושת הדברים האלה הם בכל מצב. אם נשאל את הפסיכולוגים או את המאמנים האלה, אתה תראה מה הם יגידו לך. אני לא מספר לך את זה כתורה מסיני ומהשמים.

תלמיד: אמרת שבחיבור מוסיפים כוח, האם כל חיבור מגביר כוח?

אני אומר שחיבור של בני אדם זה תמיד כוח רוחני. ואפילו אם הקבוצה הזאת היא קבוצת ספורט או קיבוצניקים, לא חשוב מי, גם הם משתמשים בכוח רוחני. אם אנשים מתאחדים לאיזו מטרה זה כבר כוח רוחני. ואז יש בעיה, אם הם משתמשים בכוח הזה למען ה', אז הם מרוויחים והולכים קדימה ומשגשגים, והכול טוב ויפה נגמר.

ואם לוקחים את הכוח של איחוד האנשים, שזה כוח רוחני, ומשתמשים להנאת עצמם כמו שרצו לעשות ברוסיה או בקיבוצים, אז זה מה שקרה להם בסוף. למה? בעל הסולם מסביר במאמר "הערבות" שזה רק מפני שמשתמשים במושג הזה של איחוד הנשמות, שהוא צריך להיות כלי לבורא, כלי לאור, אבל משתמשים בזה ככלי להשגת הבהמיות, במקום להשגת הרוחניות.

אם אתה מחבר כמה אנשים, אם אתה רוצה שייצא מזה משהו טוב, חייבת להיות מהחיבור שלהם כוונה בעל מנת להשפיע לבורא, לא בעל מנת להשפיע לעצמם. בעל מנת להשפיע לעצמם יגרום לחושך, לייסורים, ולאסונות. אנשים מתחברים כאשר נגיד רוצים להקים איזה מפעל בעולם הזה, דבר כלשהו, להתעשר באיזו צורה, להגיע לאיזשהו הישג בעולם הזה, אנחנו רואים שאת כל הדברים האלה עושים דווקא על ידי החיבור.

זה שייך גם לתקופת המהפכה התעשייתית וזה מאותן הסיבות שאחר כך התחילה ההתפתחות בתקופת ההשכלה. כל ההתפתחויות האלו בעצם לא נעשו מתוך התקרבות לבורא, אלא הן נעשו על ידי יצירת קבוצות של בני אדם כדי שאחד יעזור לאחר, אז כל הקבוצות האלו, או החברות, מפעלים, לא חשוב מה, הן גרמו סך הכול לצער. ומזה אנחנו מגיעים מהר יותר להכרת הרע.

מה זה נקרא אצלנו, תעשייה שכל העולם נעשה ככפר קטן? על ידי זה שאנחנו רצים אחרי הכסף, כבוד, על ידי תענוגים בהמיים, אז מה אנחנו מגלים? אנחנו מגלים את השלילה בחיבור הלא נכון בינינו. אלא מפתים אותנו בכל מיני שטויות כאלה, כסף, כבוד, חיים כאילו יותר טובים. אבל בעצם בלא מודע מהשמים רוצים להביא לנו ידיעה שמפני שהאנושות מתחברת ביניהם לא למען ה', מפסידה בזה בכללות בצורה הגרועה ביותר. זה גורם לנו מהר מאוד להבין את זה.

כמו שרב'ה אומר, יש איזה אדם שנותנים לו רצון לכסף, אז הוא פותח מסעדה כדי להרוויח כסף, אבל באמת בצורה כזאת מכריחים אותו להשפיע על אנשים. הכסף הוא כאילו בשבילו, כאילו ישקר, אבל בעצם הבורא בזה עושה השפעה בעולם וגורם לזה שכל אחד ואחד מהר ישפיע לשני. ככה הרשימות יתרבו, וחוץ משהם יתרבו גם יתחברו ביניהם בכל מיני צורות ובזה יגרום התפתחות יותר מהירה לתיקון.

אז ככה זה גם באנושות. נותנים לאנושות רצון לכסף, לכל מיני הישגים, ומתחברים ביניהם קבוצות אנשים כדי לגלות את השליליות שבזה. אז כל הפיתויים שאנחנו רואים בחיצוניות בסופו של דבר נותנים לנו אותם כדי שנעשה מתוך הרצון לקבל כל מיני מעשים לא נכונים. אחר כך נכיר בהם את הכרת הרע ונעבור אחרי סיכום נכון לפס הנכון. במיוחד זה שייך לאיחוד בני האדם.

כל המלחמות הם כתוצאה מזה שעושים לא נכון את האיחוד, לגלות לנו את ההיפך. צריך לקרוא את המפה מה קורה בעולם הזה מסיבה למסובב, אז יוצא ששלום לא נכון גורם למלחמה. מפני ששלום עושים בינינו, בחברות שלנו לא מען הבורא, אלא למעננו, וזה גורם בסופו של דבר לפירוד, לנפילה, למלחמה, לכל הדברים.

תלמיד: אנחנו רוצים לעשות חיבור נכון למען הבורא כדי שכל אחד יוכל להתקדם בסביבה. בצורה כזאת הוא חייב גם להוסיף את ההשתוקקות שלו לרעיון הזה וגם לקחת מאוסף ההשתוקקויות את הכוח. בזה שהוא לוקח כוח, הוא מוסיף. איך זה מתבצע? רק בזה שאני משתדל כל רגע להיות בקשר עם הכוח או שיש עוד איזה תרגיל שאני יכול לקחת כוח מהסביבה?

כוח להתקדמות לבורא אפשר לקחת מהסביבה במידה שאתה תורם לסביבה, זה אותו דבר. לתרום לסביבה או לקבל ממנה, זה אותו דבר. לא יכולה להיות ברוחניות קבלה ללא השפעה, ויכולה להיות קבלה רק לפי מידת ההשפעה ושהקבלה תהיה רק לצורך ההשפעה. אתה צריך להתייחס לחברה כמו לרוחניות שמתגלה עכשיו כבר לפניך.

רק ההבדל, שכשתעבור לעולם הרוחני אתה תגלה כוחות, אתה תהיה כבר עם עיניים, עם המבט, עם הרצון בעל מנת להשפיע. ועכשיו, ביחס שלך עם החברה אתה נמצא בקשר עם החברה, בקשר עם כוחות רוחניים, אפילו שאתה עדיין עכשיו בעל מנת לקבל. אבל היחס לחברה, זאת אומרת, מערכת יחסים נכונה יכולה להיות רק אם אתה מתכוון באמת איכשהו לפי היכולת שלך, לפי ההבנה שלך, לפי המושגים שלך, לפי איך שאתה, אם אתה מתכוון לעל מנת להשפיע.

אתה יכול להגיד שכלפי רוחניות זה לא על מנת להשפיע, אני לא יודע מה זה, זה לא חשוב. לפי מצבך. לכן גילו לך את החברה, ואם אתה על ידי החברה רוצה להגיע לדביקות עם הבורא, ואתה מתאר לעצמך דביקות עם הבורא לפי איך שאתה מתאר. וחברה אתה מתאר ככוח המשפיע, לא חשוב אם זה ככה או לא ככה. ואתה בעצמך כאילו משתוקק לזה ולזה, אבל כל הכאילו האלו זה הנכון ומועיל, ובמצבך רק זה האמצעי להתקדם ללא כאילו, אלא לרוחניות הנכונה האמיתית.

זאת אומרת, אנחנו צריכים לראות את החברה כאמצעי היחידי במצבנו למטה מהמחסום. לתאר לעצמנו סדר כוחות ויחסים רוחניים שבשימוש הנכון אנחנו עוברים מעל המחסום, ואז מושג החברה נעשה עוד יותר גדול, שם זה כבר איחוד עם הנשמות בצורה ברורה, מבוקרת שאדם ממש פועל בזה על ידי מסכים, מייחד את הכלים. לא יודע איך לתאר את זה יותר, אבל צריכים קצת יותר להשתדל בתיאור התמונה.

איך במצבנו נתנו לנו איזה אמצעי מיוחד, כמו בועה כזאת מהרוחניות שנמצאת כאן, ואם אני עושה עליה את התרגילים שלי איך שאני יודע לעשות, לא חשוב איך, באיזה מצב אני נמצא, אבל להשפיע, לקבל ממנה כדי להגיע להשפעה, כדי להתחבר איתם, כדי להגיע לבורא, כל הדברים האלה, זה בעצם אותו ביצוע שבעל הסולם כותב באגרות בעמוד ס"ד, שישראל אורייתא קודשא בריך הוא מכוונים לקו אחד עד שמתאחדים בפועל, אבל כבר עכשיו מלכתחילה צריכים לתאר שהם כבר מאוחדים.

תלמיד: האדם זקוק באופן מוחלט רק לחברה, אין שום דבר אחר. מה צריך לעשות כדי להרגיש שגם החברה צריכה את ההשקעה של האדם?

זו כבר באמת שאלה יותר קשה. איך החברה יכולה להרגיש שהיא זקוקה להשקעה של כל אחד ואחד ואולי גם לאנשים נוספים? הרבה יותר קל לעבוד כאני כלפי החברה, ויותר קשה לעבוד מצד החברה כלפי כל אחד. הייתי אומר כך, כמו שבעל הסולם כותב שהאדם צריך להיות בדאגה לשגשוג הרוחני ובהודיה לבורא 23 וחצי שעות, ורק אחרי זה להיות חצי שעה ביממה בביקורת, גם כאן זה אותו הדבר.

בביקורת כלפי השקעת החברים בקבוצה אנחנו צריכים להיות רק אחרי שאנחנו בהחלט משתדלים להיכנס למושג הזה שנקרא "חברה". וכשהוא מורגש אצלנו כאיזה מושג רוחני ויש לנו איזו הרגשה משותפת מה צריך להיות, מתוך זה אנחנו כבר יכולים לדון בישיבת החברים איך מהקבוצה צריכים לגרום להוספת כוחות מכל אחד ואחד. איך אנחנו יכולים, מה שנקרא אצלנו לרומם את הקבוצה, את החברה.

ואז יוצא בסופו של דבר, שאנחנו לא נבוא בדרישה לכל אחד ואחד למה אתה לא תורם לחברה, אלא נאשים את עצמנו, את הקבוצה הכללית, שלא מסוגלת לגרום לאנשים להגיע לאבחון הנכון, או שמקומם בזה שהם תורמים לקבוצה ונכללים בה בכל לב ונפש, או שהם רואים שהם נמצאים מחוצה לה. ואם הם עדיין נמצאים, אבל ברור שמחוצה לה וההיפך ממנה, אז או שהם מסתלקים או שמסלקים אותם.

תלמיד: נזק במושג הרוחני של הקבוצה, לא של אנשים, שאדם מגיע למצב שהוא מרגיש שאם הוא לא תורם לקבוצה אז הוא עושה נזק. מצד הקבוצה, לא מצידו.

מי זאת הקבוצה שאתה אומר איך להרגיש שמצד הקבוצה מישהו עושה לה נזק? אם אדם נמצא בקבוצה אז הוא לא יכול לעשות נזק. אם הוא עושה נזק אז הוא לא נמצא בקבוצה. לכן המשפט שלך לא נכון, איך אני שנמצא בקבוצה אומר שמישהו שגם נמצא בקבוצה גורם נזק? באותו רגע הוא לא נמצא בקבוצה אם הוא גורם נזק, הוא רחוק מיליון קילומטר ממנה, אם אנחנו מדברים במישור הרוחני.

אם אנחנו מדברים במישור הגשמי זה משהו אחר. אנחנו צריכים לדון על זה בגשמיות, אנחנו רואים שהאדם הזה לא פועל ולא עובד ולא מוסיף ולא תורם, וצריך באיזו צורה להשפיע ככל האפשר, ואם לא, אז לעשות כל מיני פעולות יותר מועילות.

אבל שוב, ברוחניות הטיפול הוא לא כמו בגשמיות. ברוחניות הטיפול הוא, אם אתה מתייחס מהקבוצה לאדם, שהקבוצה היא העליון כלפי האדם, אז העליון כלפי התחתון צריך לעורר אותו. אם הוא לא יכול לעורר אותו אז הוא עוזב אותו, ואם הוא עוזב אותו אז לא נקרא ששייך לעליון, ואז אין מה לדון עליו.

תלמיד: אז אין דבר כזה קודח חור ברוחניות?

קודח חור זה אם אנחנו מדברים על אנשים שנמצאים לא מחוברים למושג הרוחני של הקבוצה. ברוחניות אי אפשר לקדוח חור, לקדוח חור אפשר בגשמיות.

תלמיד: בגלל השתוות צורה.

כן. נניח שאדם בקבוצה רוצה להיות מנהיג, רוצה להיות יותר גדול. כולם צריכים להיות חברים אבל הוא רוצה דווקא לשלוט. זו דוגמה בולטת. אבל בקבוצה שלנו בינתיים אני לא רואה את זה, לא יסבלו את זה, שזה יהיה ברוחניות.

תלמיד: במצבנו התרומה לקבוצה היא רק במחשבה?

במצבנו התרומה לקבוצה היא לא רק ברוחניות, היא גם בגשמיות כי אנחנו הרי מקושרים יחד, אנחנו עובדים יחד, אנחנו עושים פעולות יחד. על ידי זה שאנחנו עושים פעולות גשמיות אנחנו זוכים בכוח מלמעלה, בחיזוק מלמעלה. אנחנו מוציאים ספרים, על ידי זה אנחנו מקבלים המון כוח, תשלום, שכר רוחני. אנחנו עושים הפצה. אנחנו נמצאים בעולם הזה, אתה לא יכול לנתק את הרוחניות מהגשמיות ולהגיד, עכשיו אנחנו כבר בלי גוף ומתעסקים במושגים רוחניים בלבד, זה לא יכול להיות.

תמיד תהיה לך התעסקות בגופים ובפעולות גופניות בעולם הזה, ביצירה ובהפצה ובכל מיני דברים, ואתה צריך גם להתחשב בזה, שמפעולות כאלו אתה מגיע לערכים רוחניים. בעל הסולם אומר שככל שהאדם משקיע יותר כך הדבר נעשה לו יותר חשוב, והוא כבר לא יכול לעזוב אותו וזה מחבר אותו לעניין, עד שמתחיל להרגיש שכדאי להשקיע בזה ולתרום, ואפילו למסור את עצמו לזה וכן הלאה.

לא להוריד את ערך הפעולות הגשמיות. אם לא היינו עושים כאלה פעולות גשמיות כמו בפסח, או כמו כל ההשקעות שלנו לפני כן, אז לא היינו מגיעים למה שהגענו.

תלמיד: הבנתי שהפעולה הרוחנית בחברה יחד עם הכוונות הנכונות זה המיזוג הנכון להשפיע רוחנית לקבוצה.

כן. אנחנו צריכים להשתדל שגם הפעולות הגופניות, הגשמיות וגם הפעולות הרוחניות יהיו כאחד, ממש כאחד, שלא תהיה שום פעולה רצונית בגוף האדם שלא תהיה מחוברת עם כוונה ותהיה ממש ככוונה.

(סוף השיעור)