שיעור בוקר 18.01.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב', עמ' 1371,

מאמר "מהו ענין קו ימין בעבודה"

מהו ענין קו ימין בעבודה

תשנ"א - מאמר ל"ח
1990/91 - מאמר 38

"הנה חז"ל אמרו (אבות דרבי נתן, י"א, ב') "כל המגביה עצמו על דברי תורה, סוף שמשפילין אותו. וכל המשפיל עצמו על דברי תורה, סוף שמגביהין אותו".

ויש להבין זה, היינו למה דוקא בדברי תורה אסור להיות בעל גאוה. הלא באופן כללי אסור להיות בעל גאוה, כמו שכתוב "מאוד מאוד הוי שפל רוח" (אבות, פרק רביעי, ד'). וכמו כן אמרו "כל המתגאה, אמר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד". אם כן למה דוקא אמרו בדברי תורה.

ידוע שיש לנו בקיום תו"מ ב' בחינות:

א. נקראים תרי"ג עיטין (עצות),

ב. נקראים תרי"ג פיקודין.

שאלו ב' בחינות באות לנו מכח ב' בחינות שיש בעולם:

א. נקראת מטרת הבריאה,

ב. נקראת תיקון הבריאה.

שענין מטרת הבריאה, רצונו להטיב לנבראיו, שבגלל זה ברא בהנבראים רצון והשתוקקות לקבל הנאה ותענוג. והכלי הזה לקבלת התענוג, הוא בא מצד הבורא. לכן הכלי הזה הוא בשלמות. כלומר, שאין האדם צריך לעבוד לעשות לו כלי, אלא זה יש לו מצד הטבע, כי בכל מקום שהאדם רואה, שיש ממה להנות, תיכף הוא משתוקק אליו, כמו שכתוב "עין רואה והלב חומד".

אולם אח"כ נעשה תיקון, היינו בכדי שלא יהיה ענין הבושה בעת קבלת הטוב ועונג, נעשה ענין הצמצום והסתר, שלא רואים שיש תענוג. וממילא אין האדם רואה את הטוב ועונג, שיחשוק להטוב ועונג הזה, מה שהבורא רוצה לתת להנבראים. אלא לאחר שיהיה להם כלים דהשפעה, שע"י קבלת התענוג בכלים האלו, כבר נסתלקה מהם הבושה בעת קבלת התענוג, אז נעבר ההסתר ורואים את הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה לתת להנבראים.

אבל יש לדעת, שכל עבודה שלנו היא בעשיית הכלי דהשפעה, היות שהכלי הזה הוא נגד הטבע שלנו. ואיך האדם מסוגל ללכת נגד הטבע. לכן מתחילים לקיים תו"מ בעל מנת לקבל, כמו שאומר הזה"ק, שיש לקיים תו"מ מחמת יראה. והיראה הזו מתפרשת בב' אופנים:

א. הוא מקיים תו"מ מחמת שכר ועונש בעולם הזה, היינו בריאות, ופרנסה וכדומה.

ב. הוא מקיים תו"מ מחמת שכר ועונש בעולם הבא, היינו שיהיה לו גן עדן ושלא יהיה לו גיהנום.

נמצא, שאלו ב' בחינות הן לא בסתירה להרצון לקבל, שהוא הטבע של האדם. ואח"כ כבר נכנס בעבודה של בחינת דומם דקדושה, שענין "דומם" היא בחינה הראשונה, שמבחינה זו כולם מתחילים. וזה שייך לכל הכלל. כלומר, שבבחינת מקיף, האור מאיר לכל הכלל ישראל. היינו, לכל אלה שיש להם אחיזה בתו"מ, כבר מאיר בהם האור מקיף. כי פירושו של אור מקיף הוא, שהאור מאיר מחוץ להכלים.

וזהו מטעם, שהאור צריך כלי, שתהיה לו השתוות עם האור. כלומר, היות שהאור הוא בבחינת להשפיע, כמו כן צריך הכלי להיות בעל מנת להשפיע. והיות שכל זמן שהאדם לא הכשיר את הכלים שלו, שיהיו בעל מנת להשפיע, אז האור נמצא מבחוץ להכלי. אלא משם הוא מאיר להכלי. שעל ידי זה הכלי מקבל לאט לאט צורך להשתוות עם האור, ומחפש עצות, איך לקבל השתוות עם האור. היינו, שיהיה להכלי, הנקרא "רצון לקבל", כח לעשות בעל מנת להשפיע.

ואומר הזה"ק, שיש אופן לקיים תו"מ מחמת יראה:

ג. הוא מקיים תו"מ מחמת "בגין דאיהו רב ושליט". שפירושו הוא, מטעם שהיראה המביאתו לקיים תו"מ, אינה מטעם שהרצון לקבל יהנה מזה, היינו שע"י קיום תו"מ הוא יקבל איזו תמורה, שמהתמורה הוא יהנה. אלא הגדלות והחשיבות של המלך, זה מחייב אותו, שהוא רוצה לשמש את המלך. ואינו רוצה שום תמורה עבור יגיעתו בתו"מ. אלא המעשים שהוא עושה להשפיע להמלך, זהו הנאה שלו.

אולם איך האדם יכול לקבל ההרגשה הזו של גדלות וחשיבות המלך, בו בזמן שיש הסתרה על גדלות וחשיבות המלך, שזה נעשה מכח הצמצום כנ"ל. ואם כן, מאיפה יקבל את גדלות ה'.

וכאן מתחילה העבודה בבחינת "אמונה למעלה מהדעת". כלומר, שהאדם צריך להאמין בגדלות וחשיבות המלך. והעבודה הזו נקראת, שהאדם צריך לבקש מה', ש"יתגדל ויתקדש שמיה רבה". היינו, שיתגלה בעולם את גדלותו וחשיבותו של הקב"ה. כי כל זמן שהאדם משוקע בהרצון לקבל, למדנו, יש תיקון, הנקרא "הסתרה על השגחה עליונה", שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.

כי אחרת לא יהיה שום מקום לבחירה, שיהיה אפשר לעשות משהו בעל מנת להשפיע. כידוע, שעל תענוגים קטנים יותר קל לוותר עליהם, ולומר, אם לא בעל מנת להשפיע, אני לא רוצה להשתמש עמהם. מה שאין כן תענוגים גדולים, בטח שקשה לוותר עליהם. לכן היתה מוכרחת להיות הסתרה על השגחה עליונה.

אולם בכדי שהאדם יתקיים בעולם, ובלי תענוג אין שום קיום להנבראים, וזהו מסיבת מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, לכן אומר האר"י הקדוש, שע"י שבירת הכלים שהיה בעולם הנקודים, נפלו ניצוצין לתוך הקליפות, המחיים את הקליפות, בכדי שלא יתבטלו. והם נקראים בשם "נהירו דקיק" בלשון הזה"ק. ומנהירו דקיק הזה נמשך כל התענוגים הגשמיים.

מה שאין כן הטוב ועונג האמיתי, הוא מלובש בתורה. לכן על התענוגים הגשמיים, שהתענוגים לא כל כך גדולים כמו הרוחניים, מתחילים ללמוד עליהם לקבל אותם בעל מנת להשפיע. ובשיעור שהאדם נכנס בעבודה דלהשפיע, בשיעור זה מסתלק ממנו ההעלם וההסתר, שיש על התענוג של התורה ומצות.

אבל איך האדם מקבל כח לעבוד בעל מנת להשפיע על תענוגים קטנים, הלא אין האדם מסוגל לעבוד אלא לתועלת עצמו. אם כן, באיזה אופן הוא יכול להתחיל, שיהיה בידו משהו לוותר מתועלת עצמו. התשובה היא, כי על זה אמרו חז"ל "אמר הקב"ה, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין, כי המאור שבה מחזירו למוטב". כלומר, שהאדם, בזמן שהוא עוסק בתורה, הוא צריך לכוון, שהתורה תיתן לו מאור, שירצה לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. ובחינה זו נקראת "תרי"ג עיטין (עצות)". היינו, שזהו הוא רק עצות, איך להגיע לבחינת השתוות הצורה, הנקראת "דביקות בה'".

ולאחר שהאדם זכה להשיג כלי, הנקרא "רצון להשפיע", הוא זוכה אח"כ לבחינת תורה, שהוא בחינת שמותיו של הקב"ה. ובחינה זו נקראת בלשון הזה"ק "תרי"ג פיקודין", שפירושו הוא, שבכל מצוה מופקד אור מיוחד השייך לאותה מצוה, שהתורה הזו נקראת בחינת "שמותיו של הקב"ה".

ואז האדם יכול להשיג את הטוב ועונג שישנו במחשבת הבריאה, הנקראת בשם "רצונו להטיב לנבראיו". ואז הוא זוכה לבחינת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא". ולבחינה זו האדם צריך להגיע, כמו שכתוב בספר "פרי חכם" (חלק ב', דף ס"ה).

אולם עיקר עבודת האדם מתחילה, בזמן שהאדם רוצה לקיים תו"מ מטעם גדלות ה', היינו שהוא רוצה להגיע, שכל מעשיו יהיו בעל מנת להשפיע. אז באים להאדם עליות וירידות. היות שהכל בנוי על בחינת אמונה למעלה מהדעת. לכן לפעמים מאיר לו בחינת אמונה, ולפעמים אינו מאיר לו. והאדם צריך להאמין אז, ש"אין עוד מלבדו", היינו ש"אין שום כח אחר בעולם חוץ מכח הקב"ה".

ואמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין, שגם הירידות נותן הבורא. זאת אומרת, שהאדם צריך להאמין למעלה מהדעת, שהבורא הוא שומע תפלת כל פה. היינו, הן לאדם חשוב והן לאדם פשוט. כלומר, אפילו שהאדם מרגיש, שהוא איש פשוט, היינו שחסר לו תורה וחסר לו כח עבודה, מכל מקום ע"י תפלה, הבורא נותן לו הכל, אם הוא מתפלל, שהבורא יקרב אותו אליו, והוא רוצה לשמש את המלך בלי שום תמורה.

אבל מה הוא יכול לעשות, שאין הגוף מסכים לזה. לכן הוא מבקש מהבורא, שיקח אותו בתור עבד, שישמש את הבורא. והגם שאין לו שום זכיות יותר מאחרים, אבל הוא מרגיש דחף פנימי, שמעורר אותו להיות משמש את המלך. אבל אין לו שליטה על הגוף. לכן הוא מבקש מה', שהוא יכול לעזור לו. וזה נקרא, שהוא מאמין, שה' הוא שומע תפלת כל פה.

אולם בזמן שהאדם מרגיש חסרון, ומרגיש את שפלותו, ויש כלל, ש"מחסרונות אין האדם יכול לחיות, האדם יכול לחיות רק ממילוי", שרק ממה שהאדם מרגיש טעם של שלימות, רק מזה האדם יכול לחיות.

אי לזאת, ניתן לו לעבוד בדרך אחרת, הנקראת "קו ימין". היינו, דרך שבה האדם מרגיש שלימות. אולם כאן, בזמן שהאדם רוצה לעבור מ"קו שמאל", שהוא דבר הצריך תיקון, שזה נקרא "שמאל" בעבודה, ותיקון שייך לומר, דוקא בזמן שיש קלקול, אז שייך תיקון.

ואם כן, כשהאדם רואה בקו שמאל, איך שאין לו שום שליטה על הגוף, ואינו רוצה לעשות שום דבר רק לתועלת עצמו, אם כן איך הוא יכול אח"כ לעבור לקו ימין, ולשמוח בזה שיש לו שלימות, ולתת אז שבח ותודה, שה' קירב אותו לעבודתו. הרי הם "שני כתובים המכחישים זה את זה".

והענין הוא, על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, שבעבודת ה' יש תמיד סתירות, שהם נקראים "ימין" ו"שמאל". וזה נוהג בעולמות עליונים. והם בסתירה זה לזה, עד שבא קו האמצעי ומכריע ביניהם. כמו שכתוב "עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". ואמר, בסדר העבודה גם כן יש סתירות. וזה נמשך מהשורשים העליונים, שמצד אחד אנו רואים, שהכתוב אומר "ויגבה לבו בדרכי ה'", ומצד השני אמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח". אלא שהם נוהגים בב' זמנים, בזה אחר זה. ורק בסוף עבודה הם נוהגים בזמן אחד. היינו, לאחר שבא לקו האמצעי, כמו שאמרו חז"ל "ג' שותפין הם באדם. הקב"ה, אביו, ואמו. אביו נותן הלובן, ואמו נותנת האודם, והקב"ה נותן את הנשמה", שרק בקו האמצעי נוהגים כולם ביחד.

לכן בזמן שהאדם הולך בדרך של קו שמאל, הוא צריך להיות בעל גאוה, כמו שכתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'". כלומר, שהוא צריך לומר, כמו שאמרו חז"ל (סנהדרין ל"ז) "לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר, בשבילי נברא העולם". זאת אומרת, שהוא צריך להשתדל להגיע למטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו.

אם כן הוא צריך להשתדל, שאצלו תתקיים מטרת הבריאה. ומטרם שהשיג את המטרה, הוא צריך להיות בעל חסרון. ויצטער על זה, שאין הוא בא לדרגת השלמות, כמו שמתאים להנברא, שהבורא ברא. וזה נקרא בחינת "שמאל", היינו בחינת חסרון.

אולם מה יעשה האדם מטרם שהגיע להשלימות, והוא נמצא בבחינת חסרון. ומחסרונות אין האדם יכול להתקיים, אלא האדם מוכרח לקבל חיות. וחיות יכולים לקבל רק משלימות, שמזה שיש להאדם הנאה ותענוג, מזה האדם יכול להתקיים. מה שאין כן מהשמאל אי אפשר לחיות.

אז האדם צריך לעבור לקו ימין, שנקרא "שלימות". אבל איך האדם יכול לקבל שלימות, בו בזמן שהוא רואה, שהוא "בעירום וחוסר כל". וממה הוא יכול לקבל שלימות. כלומר, ממה הוא יכול לקבל הנאה ותענוג במצב הזה.

התשובה היא, כי האדם צריך לומר אז, שהוא לא רואה, שהוא יותר חשוב משאר אנשים, שאין להם שום זכיה, שיהיה להם רצון וחשק לתו"מ. היינו, שאפילו לשלא לשמה אין להם שום צורך. והוא רואה, שה' נתן לו רצון וחשק לעשות משהו בתורה ועבודה. והגם שאין לו שום טעם בעבודה, אבל מבחינת המעשה כן יש לו זכיה לעשות משהו. אלא רק הכוונות שלו אינם בסדר. אבל הוא רואה, שהקצת אחיזה כן יש לו.

מה שאין כן לאחרים ה' לא נתן את הרצון וחשק לעשות משהו בתורה ועבודה. והוא מאמין בזה, שהוא דבר גדול. הגם שלא מרגיש עוד את החשיבות שבדבר, מכל מקום הוא מאמין בזה למעלה מהדעת.

ועוד הוא רואה, שיש הרבה אנשים, שהם שמחים, בזה שעוסקים בתו"מ. והם שמחים ומסתכלים על החילוניים, כמו סתם בהמות. ועל הכוונה הם בכלל לא חושבים. אם כן מדוע הוא לא יהיה שמח כמוהם. היינו, שהם מרגישים בעבודתם שלימות. ומדוע מגיע לי שלימות יותר גדולה. היינו אם אני רואה, שאין בידי לעשות בעל מנת להשפיע, אני מרגיש לבעל חסרון. מי אומר שמגיעה לי מדרגה יותר גדולה, ממה שיש להם.

נמצא, שהאדם צריך להשפיל עצמו, ולומר, שלא מגיעה לו מדרגה יותר גדולה מאחרים. ומזה האדם יכול לקבל שלימות, היינו לשמוח ממה שיש לו קצת אחיזה בעבודת ה'. ומזה הוא צריך להיות בשמחה כל היום.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה שכתוב "כל המגביה עצמו על דברי תורה, סוף שמשפילין אותו. וכל המשפיל עצמו על דברי תורה, סוף שמגביהין אותו". ושאלנו, מדוע דוקא בדברי תורה אסור, הלא אמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח". ולאו דוקא בדברי תורה.

והתשובה היא, שכאן המדובר באלו אנשים שרוצים ללכת בדרך ה' על דרך האמת. היינו, שכל מעשיהם יהיו רק בעל מנת להשפיע. והוא מקיים מה שכתוב "ויגבה לבו בדרכי ה'", שענין "הגאוה" איננו שהוא רוצה מה שהוא עבור תועלת עצמו, אלא הוא רוצה להיבטל לה', ועבור עצמו הוא רוצה להמית את הרצון הזה, הנקרא "רצון לקבל". והוא רוצה לקיים מה שאמרו חז"ל "אין התורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה".

נמצא, שהגאוה שלו אינו למי שהוא בעל גאוה, שעליו אמרו "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". אלא כאן הגאוה שלו היא, שהוא רוצה להמית את הרצון לקבל שלו, ולא להיות כמו שאר אנשים, שדואגים רק לתועלת עצמו.

ומכל מקום אמרו, שיש זמן, שהוא צריך להיות בשפלות, היינו להסתפק במועט. היינו, שהוא לא צריך להיות עובד ה' יותר מהכלל, אלא כמו שהכלל עובד בבחינת המעשה, ועל הכוונה לא נותנים תשומת לב, ובזה הם מסתפקים, והם עושים הכל בשמחה, כל אחד לפי דרגה דיליה, ממה שקבל מהחינוך. לכן הוא אומר אז, גם אני "בתוך עמי יושבת", ואין אני זקוק לגדולות. ובאמת יש להבין, הלא יותר טוב הוא כשעובד בדרך להגיע למצב של לשמה.

והתשובה היא, היות בכדי להגיע לדרגת לשמה, יש שם עבודה גדולה, עד שמגיעים לזה. ונמצא, שבינתים, כלומר בזמן העבודה, יש עליות וירידות, מטעם שהעבודה זו היא נגד הטבע. ובזמן שהאדם רואה, שאין לו עדיין התקדמות בדרך להגיע לרצון להשפיע, נמצא שהוא במצב של חסרון. ומחסרונות אין האדם יכול לחיות ולקבל מהם שמחה. לכן נמצא אז בלי חיות.

וזה נקרא "עבודת השמאל". לכן מוכרח האדם לעבור לעבודת הימין, שימין נקרא שלימות. ובזמן שהאדם מרגיש עצמו, שהוא במצב השלימות, מזה האדם יכול לקבל שמחה וחיות, ולהנות מעבודתו שהוא עובד ה', ויתן שבח והודיה לה', בזה שזיכה אותו, שנתן לו קצת אחיזה בעבודת ה', אחרת אין האדם יכול להתקיים ומוכרח ליפול במצב של עצבות.

ובזמן של עצבות אין האדם מסוגל לעבוד. אלא כל התענוגים שלו יכול למצוא בתענוג של שינה. היות בזמן שהאדם ישן, האדם מרגיש עצמו, כאילו שהוא ברח מהיסורים שלו. ובגלל זה האדם מוכרח להכנס לעבודת הכלל. אבל אח"כ האדם שוב נכנס לעבודת השמאל. אבל צריך להיות במידה ובמשקל. אבל העיקר זמן האדם צריך להיות בעבודת הימין, עד שה' יעזור לו, ויתן לו את הקו האמצעי, כנ"ל, ש"יש ג' שותפים באדם. הקב"ה, אביו, ואמו".

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (בלק, שישי) "יזל מים מדליו". הנה "מים" נקרא תורה. דליו הוא מלשון "דלי", היינו מהדלי שואבים מים. דלי הוא מלשון דל. דל היא בחינת עניות. ו"אין עני אלא בדעת".

הכתוב בא להשמיענו, שמי שרוצה לזכות לבחינת תורה, היינו שה' יתן לו פקיחת עינים בתורה, יש לו לעבור הרבה הרבה מצבים, עד שזוכים לפקיחת עינים בתורה. שיש לדעת, שאי אפשר לזכות לבחינת תורה, מטרם שהאדם זכה לבחינת כלים המוכשרים לבחינת תורה.

וזהו כנ"ל, שלפני שזוכים לבחינת תרי"ג פיקודין, צריכים מקודם לעבור את הקיום של תרי"ג עיטין (עצות), שהם עצות, איך שהאדם יהיה בידו האמצעים, איך להכשיר את עצמו, להגיע לדרגת תרי"ג פיקודין, שאז נוהג ענין של קו שמאל וקו ימין. וכידוע, שההתחלה צריכה להיות בקו אחד. ואח"כ עוברים לקו שמאל. ואז נעשה מקו אחד, קו ימין. ואז, בזמן שהקו אחד נעשה קו ימין, כבר קשה ללכת על קו אחד, היינו להיות בשמחה ובחיות מזה שעוסק רק בבחינת המעשה, ולא נתן חשבון לעצמו, אם זה בעל מנת להשפיע.

... עכשיו בזמן שעבר בעבודה של השמאל, היינו בבחינת גאוה, בבחינת "ויגבה לבו בדרכי ה'", היינו שהוא לא רוצה להיות כמו הכלל, אלא הוא רוצה לעבוד בבחינת הפרט, ואיך הוא יכול אח"כ להשפיל עצמו וללכת בדרך, שהיה נקרא מקודם קו אחד, שפירושו, שלא היה יודע, שיש עוד קו. מה שאין כן עתה, שהוא רואה, שיש ענין קו שמאל, איך הוא יכול להשפיל את עצמו, ולקחת חזרה את הדרך, מה שעזב אותה, ולומר, שאני חוזר להדרך, שאמרתי, שהדרך הזו מתאימה לאנשים פשוטים ולא בשבילי. אם כן, קשה לו עכשיו לחזור להדרך, שנקראת עתה "קו ימין".

ועל זה בא להשמיענו, שהאדם צריך לחזור לבחינת "דל ועני", כאילו אין לו שום דעת, במה שהוא חוזר לדרך השלימות, הנקרא עכשיו "ימין". אבל הוא צריך כל פעם לחזור לשמאל. נמצא, שע"י חזרתו לבחינת ימין הוא נעשה דל. ומהרבה "דלים ועניים" נעשו דלי. ומהדלי הזה נעשה דליו. וממנו יזל מים. ומים נקרא תורה.

היינו, ע"י "הדליים" האלו הוא יזכה אח"כ לבחינת תורה. וזה שכתוב "כל המגביה עצמו על דברי תורה, סוף שמשפילין אותו", מטעם שהוא צריך להשפיל עצמו וללכת בימין. וכל המשפיל עצמו והולך בימין, מגביהין אותו וזוכה לתורה."

איך אתם מתרשמים?

שאלה: כול המאמרים מדהימים, כמה גדלות הרב"ש יש פה וגדלות הדרך, אין מילים. איך המעברים האלה משמאל לימין וכן הלאה בונים בחינת תורה? מה הם בונים בנו הכניסות והיציאות האלו?

הם בונים בנו חיסרון ומילוי בכל מיני אופנים, שמתוכם בסך הכול אנחנו מרגישים שאנחנו מתמלאים מהתורה.

תלמיד: מה זה נקרא להתמלא מתורה?

זה להתמלא מחיסרון ומילוי. בין חיסרון למילוי יש קשר מיוחד, קו ימין, קו שמאל, שלמות, חיסרון, וכך מכל מיני פעולות כאלו המורגשות באדם הוא מקבל בסופו של דבר את המילוי שיש בו תוכן.

תלמיד: בהתחלה המילוי וההתרוקנות נקראים "עצות", ואחר כך נקראים "פקודין", מה משתנה ביחס האדם, מתחילת הדרך שהם כעצות למעבר שהם כפקודות?

משתנה היחס של האדם, מה האדם מזהה בהם. מזהה מאיפה הם באים, הם באים מהבורא שאין עוד מלבדו, מה הם בונים בתוכו, הם בונים רגשות, תגובות על מה שהוא מקבל מהבורא. זאת אומרת, בזה שהבורא משפיע על האדם כבר יש גם תגובה של האדם לבורא. וכך בעצם הוא מקבל מלמעלה השפעות מהבורא וגם את התגובות שלו לבורא, ולומד מהן.

תלמיד: אז מה ההבדל ביחס לכל הפעולה הזאת, שהבורא פועל עליו והוא פועל חזרה במשהו שנקרא עצות, למשהו שנקרא פקודין ?

מזה הוא לומד מה עובר עליו, כמה הוא מוכן לקבל, כמה הוא מצפה לקבל מהבורא השפעות וכמה הוא מצפה שממנו יבואו התגובות הנכונות לבורא.

תלמיד: וכשכבר באות תגובות נכונות זה נקרא פקודין?

כן. פקודין מגיע כבר אחרי שיש קשר בין אדם לבורא.

שאלה: דיברת קודם על מצבים של חיסרון – מילוי, ופה הוא אומר שככול שיש יותר מצבים הוא פוקח לך את העיניים. מה זה "לפקוח את העיניים בתורה"?

פקיחת עיניים תלויה במספר מצבים, כשיש לך גלים של חושך ואור, חושך ואור, ככול שהם באים יותר ויותר, הפעולות האלה מעבירות לאדם לא רק את הפעולה עצמה אלא גם את מה שהפעולה נושאת בתוכה.

תלמיד: מה זה מה שהפעולה נושאת בתוכה?

"נושאת בתוכה", זאת אומרת מה מהות הפעולה, כי בפעם הראשונה אדם לא מרגיש יותר מחושך ואור, בפעם השנייה מטוב ורע, בפעם השלישית מלהשפיע ולקבל, וכן הלאה, וכך הוא יותר ויותר מתקרב למהות הפעולה.

תלמיד: זאת אומרת, מתוך פקיחת עיניים אני מגלה את ההסתרה של הבורא?

כן.

תלמיד: האם עיטין ופיקודין הם שלבי הכנה, קודם עיטין ובשלב שאחריו אדם כבר נמצא בעבודה דלהשפיע?

כן, אחרי פיקודין הוא מתחיל להיכנס לעבודה דלהשפיע.

תלמיד: אז האדם מתחיל בשלב שהמצוות הן עיטין?

כן.

תלמיד: ורק אחרי השלב הזה האדם נכנס בעצם לשלב בו הוא באמת עובד בעל מנת להשפיע, שזה נקרא פיקודין?

יחסית, כן.

תלמיד: האם בעיטין, לפני שהאדם מגיע לעבודה בעל מנת להשפיע שקראנו לזה פיקודין, יש בכלל ימין ושמאל? או שזה שלב ההכנה ויש בו רק עליות וירידות?

זה תלוי במספר הפעולות שעוברות עליו, כמה הוא מעבד אותן לפעולות השייכות לבורא, לאדם, ומהות הפעולות.

תלמיד: זאת אומרת זאת לא חלוקה כזאת ברורה כמו שאני עכשיו מנסה לצייר?

באף מקום אין לך פעולה פשוטה וברורה, פעם ראשונה זה כך, פעם שנייה אתה מרגיש שזה אחרת, יותר עמוק, פעם שלישית עוד יותר עמוק, וכך אתה מגלה את התוכן הפנימי של הפעולה.

תלמיד: מתי בעבודה שלנו נתחיל להרגיש שאנחנו מתעסקים בפיקודין?

כשתתעלה מעל עצמך ותרצה להיות עם החברים בשיתוף פעולה כלפי הבורא.

תלמיד: כלומר, התוספת הזאת "כלפי הבורא" היא זו שעושה את ההרגשה שיש את העצות האלה שכדאי להתעסק בהן?

שיתוף הפעולות שלך עם החברים, זה מה שעושה לך את השינוי, תלוי רק בשיתוף.

תלמיד: אתמול בעשירייה עסקנו הרבה מאוד בשאלה איך לקחת את החסרונות שלנו, כל אחד את שלו, להעביר אותם דרך העשירייה וממנה ללכת לבורא. הייתה הרגשה שאנחנו צריכים עוד להתאמן על איך לקחת את החסרונות האלה ואיכשהו להעביר אותם מתוך העשירייה לבורא, זה מה שחסר בעבודה שלנו.

אין לכם לזה עוד כלי, אתם צריכים עוד להתקשר ביניכם.

תלמיד: מה זה להתקשר בינינו בצורה כזאת שתיתן לנו את היכולת לקבל את הכלי הזה?

לחבר חסרונות ולחבר הישגים, ולעבוד כבר עם הדברים האלה כנתונים.

תלמיד: איך אני מחבר את החיסרון שלי לחיסרון של החברים?

חפש איך אתה יכול לעשות זאת, אני לא יכול להסביר.

שאלה: קודם כל אתן התרשמות, אנחנו רואים שנדרש יותר ממאמר אחד כדי לצייר לנו תמונה שלמה של מה זה ימין ושמאל, ובאמת מכל מאמר מקבלים עוד תשובות, ואולי אפילו צריך עוד, אבל בהחלט יש פה הרבה תשובות לשאלות ששאלנו את עצמנו בימים האחרונים.

הנקודה שאני רוצה לברר היא, כשאדם נמצא בקו אחד, הוא עובד, משתדל בשלמות, ואז כשהוא רוצה לשפר את העבודה שלו מבחינת הכוונה, הוא מביט בעבודה שלו, מותח ביקורת ואז מתגלה קו שמאל. מה הפעולה שהאדם עושה כדי לחזור לשלמות של ימין, מה בדיוק קורה כאן?

הוא רוצה שוב להיכנס לימין?

תלמיד: כן, איך הוא מצרף את השמאל לימין?

הוא מצדיק את הבורא על הפעולה שלו.

תלמיד: איזו פעולה? של מי, של הבורא עליו או שלו?

של הבורא עליו, הבורא כביכול עושה לו איזו דחייה, ריחוק, שלילה, והאדם עושה כאן בכל זאת צעד קדימה, כאילו הבורא מתרחק צעד ממנו, והאדם צועד צעד אליו, מתקדם, וכך הוא מתחיל למלאות אותו החיסרון שהבורא ברא בו.

תלמיד: בזמן שהוא נמצא במצב שיש לו כבר שמאל, האם החזרה מורגשת, היא צריכה להיות בהתעלות למעלה מהדעת שלו? כי זו כבר עלייה, הוא צריך לעלות למדרגה נוספת.

כן.

תלמיד: המעבר חזרה הוא מצב של התגברות ולא נסיגה אחורה, האם הפעולה הזאת של קבלת החיסרון מפתחת אמונה למעלה מהדעת, זאת הפעולה הקורית שם?

אפשר להגיד שכן.

תלמיד: אז נכון לומר שהעבודה בין ימין לשמאל מפתחת כלים דהשפעה, את האמונה שיש באדם בכוח הזה?

כן.

שאלה: מה צריכה להיות התפילה הנכונה, הבקשה מהבורא להיות בקו ימין, שזה לא יהיה למען עצמי? כי כשאתה בודק את עצמך בשביל מה אתה צריך את קו ימין, אתה בסוף מגלה שזה למען עצמך.

לא. אם אני רוצה כבר להיות נעול על הבורא, אז אני משתדל גם בימין וגם בשמאל, להיות מכוון אליו, ומתחיל לתאר את עצמי כקו האמצעי. לא חשוב לי ימין או שמאל, העיקר שאני, על ידי ימין או שמאל, יכול להשתתף עם הבורא בצורה שקרובה אלי ורחוקה ממני, בימין ובשמאל. כך אני יכול לתקן את שני הצעדים האלה, ימין ושמאל, ובסך הכול אני מתקרב לבורא.

תלמיד: כלומר העיקר זה להשתדל להיות דבוק לבורא, להיות בתכונות שלו?

כן.

שאלה: רב"ש חוזר במאמר כמה פעמים על כך שאדם לא יכול להתקיים מחסרונות, אלא חייב מילוי. איך יכול להיות שאי אפשר להתקיים מחסרון, אם כל המהות שלנו היא רצון, לבנות חסרון, המילוי הוא לא בידיים שלנו.

המילוי לא בידיים שלנו, אבל בידיים שלנו תפילה, דרישה, פנייה.

תלמיד: בדיוק, כל הקיום שלנו כביכול בתפילה, אז למה אי אפשר לחיות מתפילות? יוצא שאנחנו חיים מהתפילה, אבל הוא אומר שאדם לא יכול להתקיים מחסרונות?

ראשית, תפילה היא לאו דווקא חסרונות. ושנית, כשאנחנו רוצים לענות לבורא, אנחנו פונים אליו מכל הכוחות שלנו.

תלמיד: מהי תפילה אם זה לא חסרון?

הודיה.

תלמיד: אבל בקשות הן גם תפילה.

בקשות ודאי שהן תפילה.

תלמיד: אבל כך או כך יש בקשה כי אתה רוצה משהו בסוף, אתה מבקש על משהו.

אני רוצה משהו, אבל תלוי מה אני רוצה, מה אני מבקש. אם אני מבקש כלים דהשפעה, אם אני מבקש יכולת להודות לבורא, להתעלות מעל המצב שלי כדי להידבק בו, כדי לשייך את עצמי אליו?

תלמיד: ברור, אז אם אתה מבקש כלים דהשפעה זה לא נקרא שאתה מבקש מילוי?

לאו דווקא.

תלמיד: כשאתה מקבל כלים דהשפעה, זה לא נקרא שהתמלאת? ביקשת וקיבלת, זה לא נקרא מילוי?

השאלה היא לשם מה אני עושה את זה, מה אני רוצה לקבל? הכול תלוי בכוונה. אני מבקש מהבורא תן לי חצי עולם, תן לי את העולם כולו, אז אני מקבל או משפיע? זה לא אומר כלום, הפעולה עצמה לא מסבירה מה האדם רוצה, רק הכוונה.

תלמיד: אני לא תופס את הנקודה שאדם לא יכול להתקיים מחסרונות, אלא רק ממילוי, כי בפועל אתה כל הזמן מתקיים מחסרונות, מתפילות. אז איך יכול להיות שאין פה קיום מחסרונות, בכל המציאות אתה רק פועל מתוך חסרון להתמלא כל הזמן.

אבל שוב, תלוי מהם החסרונות שלך, זה העניין. אנחנו רצים אחרי החסרונות הנכונים. נכונים זאת אומרת שיש לנו כוח, רצון וכוונה לעבוד איתם, עם החסרונות. כי בלי חסרונות מי אני? אני אף פעם לא נמצא כמו הבורא בכוח השפעה. הכוח שלי הוא בעצם כוח קבלה נכון, שאני כל הזמן רוצה לקבל. אני נברא, ואם אני מעמיד את עצמי במצב שאני נברא ואני מקבל, איך אני יכול על ידי הרצון לקבל שלי, להגיע למצב שאני כולי משווה את עצמי לבורא.

תלמיד: הוא כותב שאדם שנמצא בחסרונות מרגיש שאין לו חיות. אבל כשיש לך חסרון להשפעה ויש חסרון לגדלות הבורא, אז כן יש חיות. אתה מאוד רוצה, יש לך חומר דלק, אתה בחיות.

אלו חסרונות שמחיים אותך, זה ברור, אבל האם אתה מממש אותם?

תלמיד: על מה הוא כותב שאין חיות, על יכולת המימוש?

כן.

שאלה: רב"ש כותב "בזמן שאדם רואה שאין לו עדיין התקדמות בדרך להגיע לרצון להשפיע, נמצא שהוא במצב של חסרון ומחסרונות אין הוא יכול לחיות".

ואז הוא אומר, "שאם האדם נשאר ככה, הוא נופל לשינה כי זה הדבר היחיד שיש לו תענוג ממנו שהאדם מרגיש כאילו שהוא בורח מהייסורים".

כי אכזבות כאלה שמצטברות בו, מביאות אותו לשינה. הוא בסופו של דבר מתנתק, כי רואה פחות ופחות יכולת להשתתף בפעולה הזאת.

תלמיד: אז הוא אומר "כדי לא ליפול לשינה חייב אדם לעורר שמחה, דווקא מהשפלות, לחזור לימין". זה קו עדין מאוד, איך מזהים שעוד רגע אתה נכנס לשינה, צריך להיזהר, וחייבים לעורר שמחה?

כלומר, כשאני לא מסוגל להשפיע לבורא במצב שאני נמצא ומרגיש בו כבר אפס כוחות, איך מהמצב הזה אני לא נופל לשינה?

תלמיד: רב"ש דווקא אומר לעבור לשפלות, לשמוח בזה שהבורא כן מעורר אותו.

איך מהמצב הזה אני מעורר את הימין?

תלמיד: כדי לא ליפול לשינה.

לא, בפעולה אחת אי אפשר לעשות את זה, בפעולה אחת אי אפשר.

תלמיד: זה נשמע כאמנות דקה מאוד, עדינה מאוד.

כן.

תלמיד: מה כן אפשר לעשות?

נחשוב ביחד.

שאלה: איך אפשר להסביר מה זה אור מקיף? הוא אומר "אח"כ כבר נכנס בעבודה של בחינת דומם דקדושה, שענין "דומם" היא בחינה הראשונה, שמבחינה זו כולם מתחילים. וזה שייך לכל הכלל. כלומר, שבבחינת מקיף, האור מאיר לכל הכלל ישראל." מה זה כלל ישראל מבחינתנו?

כלל ישראל נקרא אותן הנשמות שראויות לקבל התעוררות מהאור שמאיר.

תלמיד: זה דומם דקדושה.

כן, בינתיים דומם, אבל דקדושה.

תלמיד: על איזה ישראל הוא מדבר, האם אפשר לשייך את כלל ישראל גם לכלי העולמי או שזה כלל ישראל?

כלל ישראל אלה הנשמות הנמוכות ביותר, אבל הן שייכות לישראל. זאת אומרת הם שייכות בסופו של דבר להתעורר.

תלמיד: האם אלה הם שזכו להתעוררות על ידי האור המקיף?

זכו, נגיד.

שאלה: מה זה לזכות, מה זה זכייה?

זכייה זה שיש להם קשר עם האור שמעורר את הנשמות.

שאלה: הוא כותב שמהדלי שואבים מים. המים הם התורה והדלי הוא המצב של עניות. עניות במה?

אין לו מעצמו אלא מה שיש בו ואת זה הוא לא משייך לעצמו.

תלמיד: לא ברור.

יש דלי, יש מים. האם המים שנמצאים בתוך הדלי זה שייך לדלי?

תלמיד: לא.

לא, זהו.

תלמיד: דווקא על המצב של השלמות הוא אומר זה קו ימין. האם ההכרה שאם זה לא שייך לי זה כבר שלמות?

זה שהמים נמצאים בדלי, זה שלמות של הדלי ושלמות של המים.

תלמיד: מה השלמות מצידי, שאין לי יחס לבורא זה שלמות מצידי?

מי אתה?

תלמנד: אני הדלי.

כן. אז יש לך מים וזה מילוי מהבורא, חלק אלוה ממעל שנמצא בך. אז אתה נמצא במצב השלמות.

תלמיד: האם רק זה חסר לי לשלמות וזה המצב השלם עבורי?

מצידך?

תלמיד: כן.

אם אתה לא צריך לתת על זה כוונה, אז זה נמצא מצב שלם.

שאלה: הוא מתאר תהליך - מי שעובד מבחינת המעשה בלבד, אז הוא מרגיש שהוא נותן לבורא, משרת אותו במעשים האלה וזה מאיר לו. מי שעובד מבחינת הכוונה הוא לא מרגיש שהוא נותן לבורא משהו, הוא מרגיש יותר אגואיסט גם מפני שהוא רוצה להיות למעלה מהכלל וגם שלא מסוגל לתת משהו. איך יאיר לו קו ימין?

תלמיד: איך אנחנו עובדים במצב שלמות כשכל הפעולות שלנו מכוונות לחיבור, אז החיבור כבר מקרין מצב של חוסר שלמות. איך אפשר להוציא שלמות מהעבודה שלנו, מה זאת העצה הזאת, איך מממשים אותה? אנחנו לא עובדים במעשה, אנשים עושים פעולות גשמיות ואז אין להם שום בעיה לתת לעצמם הרגשה שהם נותנים לבורא, להוציא מזה שלמות וזה מאיר להם. אנחנו עושים פעולות בחיבור.

כן.

תלמיד: אנחנו מראש לא נמצאים בקו של שלמות, זה ישר מקרין לנו מצבים הפוכים. איך בעבודה שלנו אנחנו מגבירים עבודה בשלמות?

השאלה פשוטה, איך אני באיזשהו מעשה שלי מעלה את העבודה שלי לשלמות?

תלמיד: כן.

על ידי הכוונה שאני מוסיף למעשה.

תלמיד: אבל כוונה זה משהו מטלטל, אתה לא ישר מקבל כוונה, אתה נאבק על כוונה.

אפילו שאני נאבק בזה, אני מברר בזה את הכוונה ומעלה אותה לדרגה עוד יותר גבוהה.

תלמיד: כשאנחנו עובדים על כוונה, אנחנו יכולים ממש להפעיל חסרון שהבורא יאיר לנו בעבודה הזאת, שייתן לנו בזה הרגשה של שלמות, משהו שמאיר? שאני מסתכל על אנשים שעובדים במעשה, אני לפעמיים נמצא במבוכה, יש להם כזאת התלהבות ומרץ.

כן.

תלמיד: אני גם רוצה בעבודה שלי בכוונה להיות באותה חדווה, באותה התלהבות.

אז אולי חסר לך באמת המעשה. צריך להיות מעשה שמוכן לספוג את הכוונה ולהחזיק אותו שם. יכול להיות שהמעשה הוא כל כך קטן, שהכוונה לא יכולה להיאחז בו.

תלמיד: המעשים שלנו בדרך הם פעולות שאנחנו עושים, פעולות חיבור.

פעולות חיבור יכולות להיות שטחיות כל כך שאתה כבר לא מרגיש שאתה חייב לתת בהן כוונה כדי שהפעולה הזאת תהיה מורגשת כשהיא מגיעה למעשה.

תלמיד: אז מה זה מעשה מבחינתך? כשאתה אומר מעשה, מה זה מעשה?

מעשה זה שאני עושה פעולה שיש לה יסוד, יש מעשה, ולמעלה מהיסוד - הכוונה.

תלמיד: למרות שהפעולות שלנו הן פנימיות.

לא חשוב, אז לא צריכים מעשים.

תלמיד: אז מה זה מעשה פנימי?

מעשה פנימי זה מעשה פנימי אבל אל תעשה עניין מהכוונה שכביכול היא מיותרת. הכוונה לא מיותרת. אנחנו צריכים להיות בה ואל תחתוך את המעשה, כי בלי המעשה אין לך על מה להלביש את הכוונה.

תלמיד: למה מה שאתה מתאר עכשיו נקרא לעבוד מבחינת השלמות? הוא אומר שהעבודה שלנו כל הזמן צריכה להיות "העצה לעבוד במצב השלמות".

כן. כי יש שם גם מעשה וגם כוונה ושניהם מכוונים למטרה אחת.

תלמיד: אז לא משנה מה אני מרגיש, אני צריך להרגיש שאני עובד עכשיו במצב השלמות. כי אני לא מרגיש שאני עובד במצב השלמות.

אז על זה אתה צריך לעבוד. פעולה בשלמות. ובשלמות דווקא בגלל שיש שם גם מעשה וגם כוונה.

תלמיד: ושלמות זה מה שאני מתאר לעצמי. אני לא חייב להרגיש את זה. מה שאני מתאר לעצמי שעכשיו אני עובד בשלמות, זה מה שקובע ולא מה שאני מרגיש?

זה תלוי. יכול להיות שזה כבר לא כוונה אלא דמיון.

שאלה: אז מה ההבדל בין כוונה לדמיון?

שדמיון לא קיים וכוונה יכול להיות שקיימת.

שאלה: האם פעולה מעל הדעת כאשר אני מכוון כוונה להשפיע לחברים בייחוד הבורא וגדלותו היא פעולה בשלמות?

כמו שאתה אומר יכול להיות שכן.

שאלה: אני מבין שדל זה דלי ומה זה להרגיש כי אנחנו בני הרגשה, אבל לא מובן לי שבכל מצווה מופקד אור שזה נקרא "שמותיו של הקדוש ברוך הוא".

אתה עוד לא יכול לחלק את ההשפעה של הבורא לכל מיני מידות ולהרגיש איך הוא פועל עליך.

תלמיד: אז רק לצפות באופן פשוט לעבוד עם החברים לקבל איזו הרגשה ומה שיגיע, יגיע בהמשך?

כן. להמשיך ואחר כך אתה תתחיל להרגיש ממה זה מורכב.

שאלה: אתה אמרת מקודם שבעניין של עבודה בעשירייה אנחנו צריכים להתעלות ולהיכנס לעבודה משותפת בעשירייה.

כן.

תלמיד: חבר שמתעלה מעל עצמו ונכנס לפעולה יחד עם הקבוצה, יחד עם העשירייה למרות שהוא לא רוצה, מה זה נותן לו, מה זה נותן לעשירייה בפעולה הזאת?

שהחבר הזה מצטרף לעשירייה והוא עכשיו נמצא כבר בכלי הרוחני.

תלמיד: אם אנחנו כל העשירייה נכנסים לאיזו פעולה משותפת בקבוצה, וקיבלנו עכשיו איזה משימה ביום מסוים, והחבר מתנגד, לא מגיע. זאת אומרת שהוא לא מתחבר לכלי הרוחני של אותה עשירייה?

הוא לא מתחבר לכלי הגשמי.

תלמיד: אז איפה מהפעולה הגשמית אני עובר לפעולה רוחנית?

שאתם רוצים להתכלל כולם בכולם ובמטרה, וכך להתכלל בבורא.

תלמיד: זאת אומרת פה אנחנו בעצם בונים כוונה והפעולה המשותפת הזאת היא לעשות נחת רוח לבורא?

זה ברור.

שאלה: מהן הפעולות שמאפשרות לנו ללכת בין ימין לשמאל מבלי לחשוש מטעויות, האם אפשר לטעות בדרך הרוחנית לקראת שיווי הצורה עם הבורא?

ודאי שיש הרבה אפשרויות לטעות, אבל אם אני עושה את עצמי כתינוק ומצרף את עצמי לחברים, אז אין לי אפשרות לטעות. לי. לנו, לכולנו יכול להיות שכן, אני לא יודע. אבל את עצמי אני מסדר כך שאני לא גורם לטעות. זאת אומרת ביטול כלפי החברים והצטרפות בלי דעת, אפשר להגיד, לחברים, בינתיים מצילה אותי מטעות אישית.

שאלה: כיצד הכלי המשותף שלנו, המאמץ שלנו להתאחד ולהתחבר מאפשר לנו להגיע לכלי דהשפעה?

המאמץ שלנו להתאחד ולהתחבר כדי שממרכז החיבור שלנו תהיה לנו יכולת להשפיע לבורא מקדם אותנו לזה.

שאלה: אמרת לחבר שאני יכול לתקן את שני הצדדים ימין ושמאל ושבסך הכול אני מתקרב לבורא בימין שזה מצב שלמות. אם כך, מה זה מצב שלמות, מה יש לתקן בימין?

אנחנו משיגים ימין, ולימין אנחנו מגיעים גם משמאל. זאת אומרת קודם צריך להיות שמאל ואחר כך ימין. כשאני נמצא בשמאל אני מגלה את החסרונות, הקלקולים. אבל אני לא יכול להגיע לקלקולים בלי כוח, אז אני קודם צריך להיות בימין, אני הולך לימין, מחבר את החברים ככל האפשר, עם הכלי הכללי שכבר נמצא באיזה כוח לתקן את השמאל שלי, אני פונה לשמאל, ואז על ידי הימין המשותף אני מושך את השמאל שלי לימין, ומזה מגיע לקו האמצעי.

שאלה: למה ללכת בקו ימין פירושו להשפיל את עצמו?

בעצם בקו ימין או שאני נמצא בלי כוחות כי אני מבטל את עצמי, או שאני נמצא עם כוח שכבר הייתי בו ומבטל את עצמי כדי להתכלל בימין. אבל קו ימין לא מביא לי כוחות, קו שמאל מגלה בי כוחות שלי שאני צריך לתקנם. ולכן העבודה היא שמאל ימין שמאל ימין.

שאלה: האם על מנת להגיע לחיבור, צריכים להגיע לקו שמאל משותף?

אני לא מסביר עכשיו איך להגיע לקו שמאל משותף, כי לכל אחד יש שמאל משלו, אנחנו בדרך כלל מתחברים בתוצאה מימין ושמאל.

שאלה: רב"ש כותב שבשמאל אנחנו צריכים להתגאות שיש לנו רצון לבטל את הרצון לקבל שלנו, למה אנחנו לא יכולים לקבל חיים מזה?

אני הייתי אומר שזו לא המטרה. הבורא ברא שמאל לא כדי שאנחנו נבטל אותו, אלא כדי שאנחנו נשתמש בו, נצרף אותו לימין, ודווקא על ידי זה נקבע את המאמץ העצמאי שלנו. עצמאי מרצון לקבל ומקושר למטרת הבריאה, לבורא. זו עבודה שלימה אפשר להגיד.

שאלה: איך לשמור על הדלי שלי שלא יזדהם כך שהמים שיהיו בתוך הדלי יהיו נקיים וטהורים?

זה תלוי בנקיות הקשר שלי עם החברים. אז הדלי יכול להתמלא במים נקיים וכך יוצאים מים מדליו. אנחנו עוד נלמד את זה, אתה נוגע בפעולה שעוד לא למדנו עליה.

שאלה: איך האדם יכול לראות לפי המצב שלו באיזה קו הוא נמצא עכשיו?

קו ימין או שמאל זה צריך להיות ברור לאדם, כי קו שמאל כולו קשור לרצון לקבל, וקו ימין כולו קשור לרצון להשפיע, ובשילוב בין שמאל לימין הוא מגיע לקו האמצעי. במידה שלוקח מימין את כל הכוח שיכול, כל כוח ההשפעה שיכול, ומצרף את זה לרצון לקבל שבשמאל, במידה שמסוגל לתקן אותו בעל מנת להשפיע, כך הוא מגיע לקו האמצעי.

שאלה: אפשר להגיד שקו שמאל הוא שלם או שזוהי אותה סטרא אחרא שרודפת אחרינו?

לא, קו שמאל זה לא סטרא אחרא. הסטרא אחרא היא שמבלבלת אותנו ומתנפלת עלינו, וקו שמאל זה כבר מה שאנחנו יכולים לקחת מכלים שהם מנוגדים להשפעה, אבל אנחנו יכולים לעבוד איתם כדי ליישר את הפעולות שלנו. גם ימין בלי שמאל הוא לא בסדר, זה יכול להיות קליפת ימין. והשמאל בלי תיקון הוא ודאי לא בסדר, אלא אנחנו צריכים לעבוד עם הקווים האלו כמו ברכבת, או באובניים או בעוד מכונות, שיש בהן כזו ידית שמסובבת את הגלגל, והולכת קדימה ואחר כך אחורה, קדימה ואחורה, ויש לה כאילו נתינה וקבלה, נתינה וקבלה, אבל בשילוב הנכון שלהן מתבצעת עבודה נכונה ושלמה.

אנחנו בסך הכול לומדים בינינו שיטה איך להתחבר לבורא ולעשות עמו פעולה משותפת, וזה בדיוק כמו שברכבת, כך זה עובד. לכן אי אפשר בלי שלילה ובלי חיוב, ורק השיתוף הנכון שלהם מביא אותנו לשלמות. האם משתנים המאמצים שלנו, הפעולות שלנו? לא. משתנה הכוונה, השיתוף, בשביל מה אני עושה את זה, במה אני נכלל בפעולות האלה. זה בעצם משתנה. עד שאני מגיע למצב שאני רוצה לבצע את הפעולות האלה, ימין ושמאל, ימין ושמאל, כך שנשארת לי שם רק כוונה, וזה גמר התיקון, כך אפשר לתאר אותו.

שאלה: איך להבדיל את קו שמאל עצמו מכל המחשבות שבאות לי לראש?

את קו שמאל אנחנו יכולים בינתיים לתאר ככל דבר שמפריע לנו לחיבור.

(סוף השיעור)