שיעור בוקר 08.06.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
חג שבועות
קריין: נושא השיעור שלנו היום הוא "שבועות". נקרא קטעי מקור בנושא.
שבועות זה חג מאוד מיוחד. כל המועדים שלנו הם כך, אבל שבועות הוא אחרי יציאת מצרים שזו תחילת ההתפתחות הרוחנית. שבועות זה מנוף, מקפצה. עד שבועות אנחנו מתקנים את בחינת הבהמה שבנו. "בהמה" הכוונה לבהמה הקדושה, לא החיוּת שלנו הארצית. זה שבע כפול שבע, ארבעים ותשע בחינות, תכונות, שאנחנו מתקנים אותן בספירת העומר, לכן זה קטנוּת, ימי קטנוּת, ימי ספירה, שמגיעים על ידי זה לדרגת בהמה, ולכן גם המאכלים הם של בהמה, עומר. מה שאין כן, בשבועות אנחנו זוכים לדרגת האדם, קבלת התורה, המאור המחזיר למוטב, ואנחנו מגיעים כבר למאכלי אדם. מרגישים שמקבלים את זה מהבורא, וזה חג מתן, מתנה, נתינה. וכבר בתיקון השבועות אנחנו מתחילים להמשיך הלאה בתיקונים שלנו, תיקוני הנשמה. לכן החג הוא כזה מיוחד.
אנחנו למדנו אתכם כבר את מאמרי "מתן תורה" ו"הערבות", ודיברנו על זה הרבה, למה רק חלק קטן מהאנושות שנקרא "עם ישראל" קיבל תורה. למה נקראת הקבוצה הזאת שקיבלה תורה, "ישר א‑ל", "ישראל", כי התורה היא מכשיר, כוח כדי להביא אותנו לתיקון להידמות לבורא. גם למדנו ודיברנו על זה שיש תורת בעלי בתים ויש תורת אמת, תורת הנסתר שהיא מתגלה בהתאם לתיקון האדם. בכמה שהוא דומה לבורא, הוא משיג את התורה. ולכן יש הבדל בין דעת תורה לדעת בעלי בתים. מי שלא יוצא מהרצון לקבל שלו, נקרא "בעל בית", מי שכבר מתעלה מעל הרצון לקבל שלו, במידה הזאת נקרא שנמצא ב"דעת תורה". ולכן לכלל ולכלל האנושות, מאמינים, לא מאמינים, קשה להבין מה זה "תורה", ולהשיג אותה בכלל צריך להיות כבר באמת מתן תורה, קבלת תורה, ערבות וכן הלאה, מה שדיברנו.
לכן החג הזה הוא עובר בישראל בצורה מאוד שקטה כזאת. אין כאן איזה חג ממש, שהעם שקיבל את התורה שבזה הוא נבדל מכל העמים, חוגג מה שקיבל, מתנה מיוחדת מהבורא, שדווקא בזה הוא המיוחד. לא. לא מרגישים את זה. קיבלו אי שם, באיזה מדבַּר, קיבלו, משהו קיבלו. מה קיבלו? איזו חתיכת אבן שמשהו כתוב עליה. בקיצור, לא מורגש שישנה חשיבות לקבלת התורה, שישנה חשיבות שקיבלנו ממתן תורה, מהבורא. הדברים האלה הם לא מורגשים. מדברים על זה קצת, כמה דרשות פה ושם, אבל לא שאנחנו כעם עדיין מבינים מה יש בנו, מה קיבלנו.
נקווה שנבין את זה יותר מהקטעים שיש לפנינו.
קריין: קטע מספר 1 מתוך כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת נ"ב:
"ידוע ששבועות הוא בחינת מלכות בעולמות והלב בהאדם. כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל על "מקדש שביעי", ששביעי הוא מלשון שֶׁבִּי-הוא. דכוונתו, שה' יתברך מלביש בלב האדם, וזמן מתי יכולים לפרש, שהתורה מתלבש בנפש האדם, לכן נקרא שבועות - ונקרא מתן תורה, דהיינו שהתורה מתלבש אז בלבות כל אחד ואחד מהכלל ישראל. שבזמן הספירה מפסח עד שבועות הוא בחינת טהרת הכלים, שהוא בחינת טהרה בליבא ומוחא. וכשהכלים נגמרים זוכים אז לבחינת תורה. ולכן, לפני פסח היה הכנה בטהרת הכלים על בחינת אמונה, הנקרא בחינת מצוה, ועל ידי יציאת מצרים זכו לבחינת אמונה בסוד "אנוכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ואחר פסח, מתחיל העבודה לטהרה לבחינת הכנה לקבלת התורה. ובזמן כשהתורה מתלבשת בנפש האדם, אז נקרא שבועות זמן מתן תורתינו."
(רב"ש ב', אגרת נב)
הוא מחלק לנו את זה לחלקים די ברורים. במצרים אנחנו בגלות, בתוך הרצון לקבל האגואיסטי. יציאת מצרים זו יציאה מעל מנת לקבל. אחר כך יש תיקון דקטנוּת, שזה קבלת האמונה, אור החסדים שזה ספירת העומר. ואחר כך קבלת התורה, זה כבר המאור המחזיר למוטב, אור התורה של שבועות.
קריין: קטע מספר 2, מתוך כתבי רב"ש, כרך ב', אגרת נ"ט:
"ובענין ספירת העומר, זה ידוע דעיקר עבודת האדם הוא להתקשר את עצמו לה'. "עומר" מלשון מאלמים אלומים. ופירש רש"י, "כתרגומו מאסרין אסרין, עמרין". שהכוונה שעל ידי זה שהאדם נעשה אלם, ואינו פותח את פיו עם טענות נגד הקדוש ברוך הוא, אלא אצלו "כל מה דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ט') ואומר את עצמו, דהיינו מחשבתו ורצונו, שיהיה רק לשם שמים - אז הוא עומר. דהיינו, על ידי זה שמקשר בקשר אמיץ את כל מחשבותיו ורצונותיו, שיהיה להם רק מטרה אחת, היינו לעשות נחת רוח ליוצרו, אז האדם נקרא בשם עומר. וספירת העומר, המפורשים אמרו שהוא מלשון "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר". שפירושו הוא, שעל ידי זה שהאדם מקשר את עצמו להקדוש ברוך הוא, אז האדם זוכה שיתגלה עליו אור ה'. נמצא שהאדם, שעל ידי זה שהאדם שנעשה עומר, שקושר את כל הרצונות בקשר אחד, היינו למטרה אחת שהוא לשם שמים, אז מאיר העומר הזה. וזה סוד ספירת העומר, שהאדם מאיר באור ה'."
(רב"ש ב', אגרת נט)
מתי אדם מאיר באור ה'? מתי שהוא לא עושה התנגדות, קודם כל. זה שהוא יכול עוד להוסיף, זה "חשיכה כאורה יאיר"1, אבל לפחות לא עושה התנגדות. מה שעובר בו במוח ובלב, זה בטוח בא ממקור אחד שהוא הבורא בלבד, אין אחר, אין עוד מלבדו, ולכן האדם מקבל את זה בהכנעה ובטוב. כי אם זה נראה לו לא טוב, סימן שהוא הפוך מהבורא וצריך לתקן את זה, עד שמרגיש שמה שמקבל זה טוב ומיטיב. יש בזה מידת האמונה, יש בזה מידת ההשפעה, אבל זו בעצם המטרה שלו, להרגיש בכל רגע ורגע בחיים שלו שהוא כלי בידי הבורא והכלי הזה מקבל מילוי מהבורא בלבד.
סדנה
איך אנחנו בעשירייה מחזקים זה את זה, בזה שמה שאנחנו מקבלים, מה שמרגישים, זה בא מהבורא, ולכן הוא טוב ומיטיב. מפני שהוא טוב ומיטיב, אני צריך להרגיש בזה טוב, וכל התיקון שלי הוא כדי להביא את עצמי לטוב המוחלט, שאני ארגיש את עצמי שאני נמצא בגן עדן. יכול להיות שבתכונות הגשמיות שלי אני ארגיש הפוך לגמרי, חושך גמור, ובכלים שאני מפתח, ביחס שאני מפתח לְמה שאני מרגיש, זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת", אני ארגיש שזה כל טוּב ואין יותר טוב מזה. איך הקבוצה יכולה לחזק אותי שאני כך אגיע לתיקונים? כי שום דבר לא משתנה, אלא קביעת האדם איפה הוא נמצא.
*
שאלה: למה העבודה בהכנה נקראת גם "הכנה לקבלת התורה" ואילו בשבועות זה כבר קבלת התורה?
כי להגיע להתחייבות לערבות, שאנחנו מכינים את הכלים כדי שהאור העליון ישפיע עליהם ואז אנחנו ניכנס בחיבור שהוא נקרא כבר "ערבות" ממש, זאת עבודה. אנחנו צריכים להגיע לדרגת האמונה. דרגת האמונה זה נקרא "דרגת הבהמה", לכן אוכלים שׂעורים, זאת אומרת מאכלי בהמה, זה סימן כזה. ורק אחר כך אנחנו מוכנים לפי הכלים שלנו לקבלת התורה. כי קבלת התורה זה כבר המאור המחזיר למוטב שמתקן וממלא את הכלים דקבלה על מנת להשפיע, שבהם אנחנו ממש מתאימים לבורא, בלקבל על מנת להשפיע, מגיעים מדרגת בהמה לדרגת אדם. וסימן לזה הוא שהחג הזה הוא חג הנתינה, חג החלב וכן הלאה, שמקבלים את המתנה הכי גדולה שיכולה להיות.
בלי קבלת התורה היינו נמצאים בדרגת חי, לא היינו מתפתחים אפילו בצורת האגו שלנו. כי האגו שלנו שהתחיל להתפתח נגיד מבבל והלאה, האגו התחיל להתפתח באנושות, והאנושות התחילה להתקרב לתיקון, כולה, חוץ מקבוצת ישראל שודאי הלכו לתיקון בצורה מיוחדת. אם לא היינו צריכים לקבל את התורה, לא היינו מתפתחים למעלה מדרגת הבהמה. היינו ממש כמו חיות ובהמות, זאת אומרת, בדרגה כזאת של התפתחות.
כאן אנחנו צריכים להבין איזה יתרון יש לדרגת האדם על בהמה. זה לא דומם, צומח וחי שיש ביניהם איזו תוספת רצון לקבל. כאן אנחנו מקבלים תוספת מיוחדת שזו תכונת הבורא בנו ואנחנו הופכים להיות דומים לו, דבוקים בו, ממש נכנסים לאותה דרגה, לאותו הקיום הנצחי והשלם כמוהו. אנחנו לא יכולים להעריך את זה ובכלל אפילו לתאר לעצמנו מה זה, אבל רק לחשוב שיהיו או חיי בהמה או חיי אדם. זה בסך הכול ההבדל שמביא לנו חג השבועות.
אם לא שבועות, לא הייתה לנו לפני זה יציאה מבבל, גלות למצרים, יציאת מצרים עד קבלת התורה, לא היו כל הדברים האלה. וגם את כל המדרגות שאחרי זה אנחנו רוכשים, הכול זה ליציאת מצרים ולקבלת התורה. שניהם קשורים. יש ביניהם רק ארבעים ותשע יום של הכנה, ושניהם קשורים לאותו החג.
תלמיד: רב"ש כותב שכתוצאה מזה שהאדם קושר את עצמו עם הבורא, הוא זוכה לגילוי אור הבורא. אם שבועות זה מתן תורה, איך האדם יכול להיות ראוי למשהו מהבורא, או לזכּוֹת למשהו?
ראוי לקבלת התורה, שזה האור המחזיר למוטב שמתקן את כול תרי"ג הרצונות שלנו, אנחנו יכולים להגיע אך ורק על ידי זה שאנחנו מתחייבים בערבות בינינו. זה מה שבעל הסולם מסביר לנו במאמרים "מתן תורה" ו"הערבות". זה מה ששאלו במתן תורה, "אתם רוצים את התורה?", "כן". "מה זאת אומרת כן? בשביל מה?", "אנחנו רוצים לקיים ערבות". "בשביל מה אתם צריכים ערבות?", "כי בזה שאנחנו נקיים ערבות אנחנו נגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", ושם בתוכו אנחנו גם נקיים "ואהבת את ה' אלוקיך", דבקות בבורא שזו מטרת הבריאה". לכן התנאי למתן התורה זה רצון, נטייה לערבות.
שאלה: האם הבנתי נכון שהתורה צריכה כבר לעשות עבודה בלקבל על מנת להשפיע?
במיוחד כן, אבל גם לפני זה יש לנו מאור המחזיר למוטב. הוא עוד לא מחזיר למוטב, ממש לטוב, אבל הוא מביא את האדם בהתעלות ליציאת מצרים. אבל המאור הזה ליציאת מצרים ולדברים האלה, זה האור שבא מלמעלה, אפשר להגיד בלי הקדם של התפילה, של הצעקה מלמטה. "ויאנחו בני ישראל מהעבודה"2 זה במצרים, פעם ראשונה התחיל להתעורר מ"ן, אבל בעצם הכול מגיע כביכול מלמעלה.
כמו שהבורא אומר למשה, "בא אל פרעה"3 וכל הדברים האלה, "אני הכבדתי את ליבו"3 כל זה עדיין מלמעלה. אלא אחרי יציאת מצרים, מתחילה העבודה במקצת מלמטה שסופרים את הימים האלה, זאת אומרת את התיקונים, אבל התיקונים האלה הם עדיין תיקונים של השפעה. מה שאין כן, במתן תורה מקבלים את המאור המחזיר למוטב שהוא כבר מגיע ללקבל על מנת להשפיע.
תלמיד: זאת אומרת, הטיהור שעוברים לפני קבלת התורה, זה כדי להביא את כל הרצונות למצב להשפיע על מנת להשפיע.
אי אפשר כך להגיד, כי אפילו אחר כך כשאתה צריך לקבל על מנת להשפיע, אתה גם צריך לתקן ללהשפיע על מנת להשפיע. שיהיה לך לא ו"ק דבינה, אלא ג"ר דבינה, לבוש לאור החכמה. מה שאין כן החסדים ללא חכמה זאת דלות כזאת, זה עדיין אוויר ריקני. ואחר כך זה כבר ממש הכנה לקבלה על מנת להשפיע. אור האמונה, אור החסדים שיכול להלביש את החכמה.
שאלה: קבלת התורה זו קבלת המאור המחזיר למוטב?
זו הכנה לקבלת המאור המחזיר למוטב. זאת אומרת, שאני מוכן לעשות את כל הפעולות כדי שישפיע עלי המאור המחזיר למוטב. המאור נמצא במנוחה מוחלטת, אנחנו צריכים בכלים שלנו לעורר השפעתו עלינו. לכן זה מתן תורה מלמעלה וקבלת התורה מלמטה.
תלמיד: לפני מתן תורה אין מאור המחזיר למוטב?
את המאור המחזיר למוטב אנחנו מתחילים לספור מהכלים דקבלה שהופכים להיות בלקבל על מנת להשפיע. לפני זה זו רק ההכנה. להשפיע על מנת להשפיע, זו עדיין הכנה. זה דבר גדול מאוד, אבל זה לא תיקון הכלים אלא זו הכנה.
תלמיד: איזו תורה יש בהכנה?
גם כן המאור המחזיר למוטב. אבל תאר לעצמך איזו תורה יש לקבוצה שהיא קיבלה על ידי הכוח העליון, שהבורא הוציא אותם ממצרים והכין אותם לקבלת התורה, ממצרים להר סיני. זה הכול נכונות כדי לקבל באמת תיקון הכלים דקבלה.
לאט לאט, תשאלו, אנחנו נברר את זה. זה לא פשוט. גם הדיבור שלי, אני רואה שיש עוד מה לשפר.
שאלה: בעניין ההכנעה. התהליך הזה, הרי זה לא נגמר אחרי חג שבועות, אלא בכל פעם מגיע איזה מצב שבהתחלה אני מרשיע את הבורא.
שום דבר לא נעלם, אלא מקבל שדרוג.
תלמיד: אבל זה כמו מכניזם כזה, שאני בהתחלה מרשיע את הבורא, אחרי זה אני אומר "טוב, אל תשנה", אבל עדיין אני סובל. ואחרי זה אני בעצם רואה את הטוב שבזה.
תמיד זה ככה בכל מדרגה. במדרגה הכי גבוהה, כמו עם רבי שמעון מן השוק, וכן הלאה.
תלמיד: ואז זה מצטבר?
כל מדרגה כך מתחילה להתגלות ומצטברת לתיקון. מתחילה לגלות מכל הרע שבה, ואחר כך עוברים השלבים של התיקונים, הכרת הרע, מחפשים, [מבררים]. במדרגות הגבוהות יש לך ספקות ובלבולים גדולים ומה לא.
תלמיד: אבל כשבאה השלמה והרגשת הטוב, אפשר להגיד שאני עכשיו בחיבור עם הבורא, שגיליתי בזה את הבורא?
כן. בסיום של כל מדרגה ומדרגה, זו עוצמת חיבור מיוחדת עם הבורא. כן. ודאי.
שאלה: להתכלל מחיסרון של חבר לרוחניות ולרצות לפנות לבורא למלא אותו, זה החיסרון לערבות, חיסרון לבצע את זה?
חלק מזה. אם אתה שואל האם זו ערבות? זה עדיין לא. אבל בזה הכיוון.
תלמיד: אז מה חסר שזה יהיה ערבות, למה זה חלק?
ערבות זה נקרא שאני מוכן מתוך חיבור עם הקבוצה, להיות אחראי על הקבוצה. ברצינות אחראי, לא סתם להגיד. זה נקרא ערבות. שאני אחראי על כולם לזה שהם מוכנים ומקיימים את הכלל "ואהבת לרעך כמוך" לפי הדרגה שלהם, ואנחנו בזה מוכנים להיות משענת, כלי, לעשות נחת רוח לבורא. אני אחראי על זה. מה עוד? שום דבר חוץ מזה. כל היתר שיקבלו הם, אני האחראי עליהם.
חתמת בבנק עבור תשעה חברים, אתה מקבל מהבנק דוח, שאתה חייב להחזיר את כל הכסף אחרת אתה נכנס בפנים. אתה מוכן וחותם והולך על זה, מפני שאתה רוצה להיות ערב להם. רוצה להיות.
תלמיד: באיזה כוח מממשים את זה?
חפש. ודאי שלא בכוח שלנו. זה כל העניין, שאנחנו צריכים לדרוש מהבורא את כוח הערבות. כוח הערבות זה כוח החיבור וההשפעה הכללית שאנחנו משיגים, את זה ודאי שהוא מגלה לנו, אבל דרישה לזה צריכה להיות. מאיתנו רק דרישה.
שאלה: הרב"ש כותב באחד המאמרים שהקדוש ברוך הוא, הוא אור אינסוף מלובש בתורה, ומלובש בתר"ך מצוות. מה ההבדל בין אור אינסוף, תורה, ותר"ך מצוות?
יש לנו תר"ך רצונות. מתי זה התגלה? מתי שהכלי הכללי, שנקרא פרצוף של אדם הראשון, נשבר והתחלק לתר"ך חלקים. תרי"ג או תר"ך, יותר טוב להגיד תרי"ג, כי תרי"ג כולם שומעים מה זה, תר"ך זה לא מוכר. אז יש לנו תרי"ג חלקים.
הנשמה הכללית שנקראת אדם, שהיה רצון לקבל בעל מנת להשפיע בדרגת חיה, זאת אומרת, באור החסדים, החלקים האלה היו מחוברים ביניהם והיו חיים באור החסדים, מתקיימים. זאת אומרת, שהיה אור החסדים בגוף, ולכן אדם הראשון נקרא מלאך. מה קורה אחר כך? החלקים האלה נשברים. אנחנו לומדים שאמנם פרצוף הוא של עשר ספירות, אבל כל ספירה כלולה מעשר, ועוד מעשר, ועוד מעשר. לכן אני רואה את עצמי שבור.
מה קורה הלאה? תיקון. התיקון הוא, כמו שאנחנו לומדים, קודם כל בהכרת הרע, שאנחנו הפוכים מהבורא. איזושהי הארה כבר מאירה עלינו, כדי שנרגיש שאנחנו הפוכים ממנו. לפני הארה הזאת בכלל אין לנו אפילו יחס לבורא, אלא אנחנו רוצים להשיג את מטרת החיים, מהות החיים, בשביל מה חיים, מאיפה חיים, וכן הלאה. זו כבר הארה. כל זה נקרא תורה. אבל מאיפה היא מתחילה. היא מתחילה להאיר לאנשים מיוחדים, אלו אנשים היא מושכת לאוכל, מין, משפחה, אלו לכסף, כבוד, מושכלות, אלו לבורא. אלה בכל זאת דרגות הרצון לקבל שכך הוא מיתקן. וככה מיתקנים.
עד שמגיע אגו גדול מאוד בחלק מהבבלים, וחלק מהבבלים מרגישים שהם חייבים לצאת מזה ולהבין מה הסיבה. זה הכול על ידי מאור התורה שמאיר. אבל זה עדיין לא נקרא תורה, כי תורה זה כבר שאדם עובד עם המאור הזה בצורה הדדית. כך זה הולך ומתקדם. עד שנכנס לעוד רצון לקבל, הכבדת הלב, שזה מצרים, עד שיוצא. ותמיד אלו הארות, הארות, מאותו מקור, מהבורא שמאיר לו. כי הבורא מלובש בתורה, בפנימיותה.
המאור הזה לאט לאט הוא מקדם, גם מצד השלילה, גם מצד החיוב. הוא מביא לאדם הכרת הרע, הרגשת הרע. כמה שאנחנו מתקדמים, אנחנו נכנסים לייאוש, לשבירות, לכל מיני בעיות, לשנאה, לאהבה. לבהמות אין דברים כאלה. היום אומרים שישנם, אבל זה בגלל שאנחנו מקרינים להן את המצבים שלנו. אבל לדרגת הבהמה, לחי בעצמו אין דברים כאלה, תסכולים, משהו. יש לו חרדה על עצמו, על קיום עצמו, בהמי, ואושר מזה שיש לפניו מה לאכול. אין יותר מזה. אין לו אוכל מין משפחה, כסף כבוד מושכלות, כמו באדם. אלא ליד האדם הם מתחילים לקבל מאיתנו כאלה תכונות, אבל הן לא חדשות אצלם, זו רק הלבשה על הרצון הבהמי.
תלמיד: הבורא מלובש בהכול, אור אינסוף מלובש בהכול, גם בתורה, גם בכל החלקים. הוא אומר על ספירת העומר, שאדם כל הזמן צריך לקשור את עצמו לבורא עד שהוא מגיע לקבלת התורה.
כן, והבורא מתקן. אנחנו מברכים על זה, אנחנו יודעים שבזה שאנחנו משתדלים להתקרב לבורא, אנחנו מגיעים לעומר. זאת אומרת, שכל הכלים שלנו, כלי השפעה, בלהשפיע על מנת להשפיע, הם מיתקנים.
תלמיד: איך אדם כל הזמן קושר את עצמו לבורא, שהוא נעשה אילם וכל הזמן רק קשור לבורא?
אתה בזה מתקרב לקבלת התורה. אתה גם ממצרים לא יוצא, אם אין לך איזו תחילת הערבות. זה נקרא "עם יוצא מצרים". אתה כבר נמצא במכות משותפות עם האחרים, אתה כבר נמצא מול פרעה, בורח מפרעה, מול החושך, בורח מהחושך, בורח מערב רב שרץ אחריך, שהם אלו שאומרים שאתה לא מקיים תורה כמו שצריך, צריכים לקיים רק מצוות אנשים מלומדה. ואתה בורח מכולם דרך ים סוף. מפרעה מספיק שאתה יוצא ממצרים. מערב רב, אתה חייב לקפוץ לים סוף, למעלה מהדעת. ואחרי זה יש לך עוד, עד שאתה מגיע להר סיני.
תלמיד: הסוד הזה הוא כאילו לקשור את עצמך לבורא כל הזמן.
כן, אבל עדיין זה לא קשר ממש, אלא בכמה שאתה מסוגל בכוחותיך. קשר ממש זה בקבלת התורה, וגם זה לא בבת אחת. כמו שאנחנו לומדים, שיש שבירת הלוחות, ובמקום לקבל את התורה קודם, בתשעה באב יש שבירת הלוחות, ורק ביום הכיפורים יש את קבלת הלוחות השניים. למה השניים ולא הראשונים, אנחנו עוד נלמד. עכשיו לפנינו לקבל מה שיש. מה זאת אומרת, לקבל? אל תדאג לקבלת התורה, חוץ מקבלת הערבות. זה הכול. אין חוץ מזה. זה השלב הראשון של תיקון הנשמה השבורה.
שאלה: מה הקשר בין העומר לנכונות לקבל הערבות על עצמנו בעשירייה?
ספירת העומר זה בעצם הכנת הכלים, 7 כפול 7 בו"ק שלמים שאנחנו מוכנים להיות בהם בערבות בינינו. בכל היתר מגיע המאור המחזיר למוטב עוד יותר גדול מספירת העומר ומעלה אותנו לדרגת האדם. דרגת האדם זה שאנחנו נכנסים ממש לתקן את מערכת אדם הראשון, לפני זה הכנה. להשפיע על מנת להשפיע זה לא תיקון הכלים, זה הכנה לתיקון.
תלמיד: אז ביציאת מצרים כבר מלכתחילה צריך להיות הרצון הזה להגיע לערבות?
בלי זה אי אפשר, זה בערבות מסוימת, אבל בלי זה אי אפשר לצאת מהמצרים. לְמה אתה יוצא? לאיזה מצב אתה רוצה לצאת? מה רע לך אצל פרעה אם יש לך הכול? מה חסר לך? חסרה לי ערבות. זה מה שחסר לך? כן, זה חסר לי.
אני הבנתי שהשפעה זה כוח, זה נכס כזה שזה מה שאני רוצה, ואני מוכן לשלם על זה בכול. זאת אומרת, גלות מצרים צריכה להביא אותנו למצב ש"טוב לי מותי מחיי". אני מוכן [לוותר] על הכול רק כדי להשיג, מה להשיג? כל הזהב והכסף? לא, ערבות, השפעה.
תלמיד: אז מה זה כל התהליך הזה שאנחנו עוברים מספירת החסד דחסד עד מלכות דמלכות, מה זה מלכות דמלכות לפני קבלת התורה?
מתקנים מלהשפיע על מנת להשפיע את כל הכלים שביציאה ממצרים התחלנו לספור אותם, לספור זה נקרא לתקן אותם. מה אנחנו אומרים בספירת העומר? שתיקנתי בספירה זו וזו, ככה 49 ספירות שזה ו"ק.
תלמיד: פשוט לא מתחבר לי התהליך הזה של אם אנחנו אמורים להשפיע על מנת להשפיע, אם יש לי כבר אפשרות להשפיע על מנת להשפיע, בשביל מה אני צריך את אור התורה?
אתה בזה לא תיקנת את הרצון לקבל שלך. בלהשפיע על מנת להשפיע הרצון לקבל שלך לא עובד, אתה מסרס אותו, אתה לא נותן לו להיות גדול, אתה לא משיג את הבורא, אין ג"ר, יש 7 כפול 7, בזה עדיין לא השתמשת בתורה, כי תורה זה כנגד יצר הרע וכאן עדיין אתה רק מתעלה מעל זה. צריכים לקרוא.
תלמיד: שוב השאלה, איך זה מתבטא עכשיו בעשירייה ספירת העומר הזאת?
אנחנו עוברים בתוך העשיריות שלנו כל מיני מצבים, וכאן קורים כאילו, קצת בערבוביה, גם יציאת מצריים וגם ספירת העומר וגם קבלת התורה וערבות, וזה לפני זה, וזה אחרי זה. לא חשוב, ככה זה קורה. יש בזה תהליך מצד אחד, מצד שני אני רואה שיש בזה איזו התכללות של השלבים.
שאלה: לא ברור לי מה זה להיות ערב לעשירייה.
מה זה נקרא ערבות?
תלמיד: לא, זו ערבות כזאת שאתה חותם וזהו, אתה מקווה לטוב.
לא, אתה חותם, חתמת?
תלמיד: כן, אבל ברגע שחתמת אתה מקווה לטוב, זאת אומרת, מעבר לזה אין לך מה לעשות.
מה זה מקווה לטוב? אנחנו מאפיה, באים אליך, שמים לך אקדח, אתה יכול אחר כך להגיד ש"חתמתי תחת איום", או לא חשוב מה, חתמת, גמרנו. הולכים עם זה לבנק, למשטרה, רוצים לקבל, מה לקבל? מה שיש לו. יש לך דירה? ברוך ה', יופי. לי, ברוך ה' יש. אוטו גם, עוד כל מיני דברים. הכול עד האפס, זהו. לא משאירים לך חוט. זה נקרא "ערבות".
"ערבות" נקרא שאתה מוכן להתפטר, אפילו רוצה להתפטר מזה, רק שבזה תוכל לקיים את חוק האחדות. כי חוק האחדות להחזיר את הנשמה לתיקונה, שכינה למצב המתוקן שלה. בשבילך זה למעלה מהכול.
וזה לא שאתה מוכן למות, למות זה הכי קל, קשה לחיות עם זה כל הזמן, כל רגע ורגע ככה.
תלמיד: כי אם חושבים קצת לעומק מה זה להיות ערב לעשירייה, אז זה סוג של דאגה בלתי פוסקת לשנייה.
כן, אין לך יותר כלי, אין לך יותר למה לדאוג, אחר כך בתוך זה אתה תדאג גם לבורא, וזהו. זה פשוט.
תלמיד: עכשיו רוצים את זה נניח, אומרים אחד לשני שרוצים את זה.
גם טוב.
תלמיד: מצוין, מה מפה?
מפה על ידי זה שכל אחד אומר לשני "רוצה אני", ויחד כולנו אומרים לבורא "רוצים אנחנו", מקבלים מאור המחזיר למוטב שנקרא "תורה", כי קיימנו במשהו את התנאי לקבלת התורה שזה ערבות, איכשהו, כבר זוכים למאור.
תלמיד: איך העשירייה אומרת לבורא "רוצה אני"?
רוצה אני או רוצים אנחנו, יחד, כמה שיותר יחד.
תלמיד: איך מגיעים ליחד הזה?
זה מאמצים, תרגילים, דיבורים, כל דבר ודבר, אבל לצפות לעורר על ידי המאמצים האלו את מאור המחזיר למוטב, ומתחילים להרגיש, כל אחד מרגיש שזה מה שאני חייב. מגיעה כזאת הרגשה כתוצאה מהמאור.
תלמיד: בימים האלה שמעתי שזה צריך להיות המרכז, הנושא הזה של הערבות, אנחנו צריכים לשים עליו את מירב הדגש כרגע.
כן.
תלמיד: איך מיישמים את הדבר הזה? לא ברור לי מה מיוחד, מה ההבדל בין מה שעכשיו עשינו לבין לפני שבוע או ממה שנעשה בעוד ארבעה ימים?
קודם כל יש עניין של ענף ושורש שיש הארה מיוחדת בימים האלו על כלל ישראל, זאת אומרת, על אלו שמשתוקקים לערבות, שיותר קל להם לדבר על זה, להבין, להשיג, להתכלל. כן, יש דבר כזה כענף ושורש.
תלמיד: ומבחינתנו?
ומבחינתנו אנחנו צריכים להשתוקק לזה, להשתוקק להרגיש שכולנו כולנו אנחנו יכולים כן להתכלל בכוונה אחת, בנטייה אחת. וברגע שאנחנו עושים מאמצים קטנים כמו תינוק, הבורא מלמעלה עוזר לנו.
תלמיד: לבקש השתוקקות לזה?
גם כן.
תלמיד: ומה עוד?
השתוקקות, שלא נשכח, שנוכל להתגבר על כל ההפרעות, שנבין שההפרעות האלה זה בשבילנו, זה דווקא כדי לקדם אותנו. וצריכים להבין שדווקא בימים האלו יכולות להיות הפרעות גדולות מאוד, כמו שכתוב במתן תורה, או שאתם מוכנים לחיבור, או שכאן מקום קבורתכם.
ויש כאלו שמרגישים שזה קבורה. "לאן אני הולך"? זאת אומרת, מה זה מקום קבורתכם? "לאן אני הולך, לאיזו ערבות, עם מי ומה ולמה. יש כאן חיים, מה אני עכשיו סוגר את עצמי במסגרת כזאת שהיא קושרת אותי ועוצרת וכולאת אותי? מה זה, בית סוהר? מה אני אעשה? איך אני יכול להתחייב עבורם"? וכולי.
וזה מגיע, לא בעיניים שלי שאני מתחיל לראות את הדברים, אני מתחיל לקבל הכבדת הלב מלמעלה, שזה כאלו ציורים שאני לעצמי לא יכול לצייר. חיים יפים, עסיסיים.
שאלה: השבוע אמרת לחבר שהוא שאל אותך פחות או יותר אותה השאלה, איך להיות ערב, איך לדאוג לעשירייה, אמרת שאנחנו מזלזלים בכוח המחשבה ושצריכים יותר לעבוד בכוח המחשבה במהלך היום, ואני וניסיתי לשים על זה דגש ואני לא ממש הצלחתי להגיע לאיזו תוצאה.
כי חסרה ערבות, אתה לבד לא יכול להישאר במחשבה כל הזמן. אבל אם האחרים גם חושבים, אתה תרגיש שהולך לך, אתה תרגיש שאתה כל הזמן חוזר לזה. אני אומר לך, אלה [דברים] שמעוררים מאוד. תבדוק.
בקיצור, כל עשירייה חייבת לעשות חשבון ולבדוק האם כל אחד ואחד מרגיש במשך היום שיש לו ממש מחשבות לחיבור מהחברים והן רודפות אותו?
תלמיד: זה היה על הרקע של מה לעשות במהלך היום שאנחנו נפרדים אחד מהשני.
ממה אתם נפרדים?
תלמיד: זהו, אמרת רב"ש עבד, סלל את כביש חברון וכן הלאה, אז זה ברור. יש איזו עצה איך להחזיק מחשבה ולמקד מחשבה לאנשים שפשוט עובדים עם הראש, כמו יוצר או חוקר, מתכנת.
זה לא שייך, זה כלים אחרים באדם.
תלמיד: אז אפשר להסביר את זה?
זה כלים אחרים. שאל אישה שעובדת כמזכירה ואפילו כמתכנתת, ויש לה תינוק בבית חס ושלום חולה, אז היא לא חושבת עליו כל הזמן? איך היא יכולה לחשוב על משהו אחר חוץ מהתינוק? כי התינוק זה בלב וזה במוח. אנחנו צריכים להיות בלב עם כל החברים ולא במוח.
תלמיד: אז זה לא כוח מחשבה?
זה נקרא מחשבה, הלב חושב, זה מחשבות שבלב. בקיצור זה לב, רצון. ובעבודה אתה עובד עם שכֶל בהמי, זו בכלל דרגה אחרת לגמרי. נבקש מהחבר השחקן שלנו שיסביר לכם.
כשאתה בא למשחק, איך אתה בא ומשחק? שעה לפני זה קיבלת שפכטל מאשתך כך שנעשה לך חושך בעיניים ומעוד כל מיני דברים. מנהל התיאטרון אומר, כנראה שאני אפטר אותך, אתה כבר לא מתאים לנו, ועוד משהו, ואתה עכשיו יוצא לבמה וחייב לשחק שָם איש מאושר, משהו הפוך.
תלמיד: ויש אפילו עוד מימד, יש את המימד אחרי שאתה נמצא בתוך המשחק שעל הבמה ואתה מבין שאתה בכלל נמצא במציאות אחרת, שלא קשורה לא לקבוצה ולא ללימוד, זה מימדים אחרים לגמרי.
כן? יופי. אתם יכולים ללמד אותנו? אני אומר ברצינות, יש כאן משהו שיעזור לנו, חס ושלום אני לא מבקש ללמד תורה, אלא הטכניקה הזאת יכולה לעזור לנו, כי בכל זאת אנחנו רוכשים את ההרגל הזה. אני מגיע לשיעור, יש לי בעיות, יש לי כל מיני צרות משלי וכן הלאה, ואני קיבלתי עוד כמה מכתבים מכל חלקי העולם על כך שרע לאנשים ועוד, אני מרגיש את הכלבים האלה שנובחים עלי, ואני בא לשיעור ואני נמצא בשיעור, וזה כבר לא שייך לי כאילו, ממש לא שייך. צריכות להיות כאן שתי רמות. ולכן במשך כל היום חייבת להיות, דיברנו על זה הרבה אני חושב, חייבת להיות תפיסה בעשירייה שאלו החיים שלי, אלה חיים נצחיים, חיים רוחניים, אלה חיים שלא מסתיימים, זה לעולם ועד, זהו, לנצח. וכאן יש לי משהו, לא יודע איזה דבר זה, ממש אי אפשר להשוות.
אלה דברים מאוד חשובים, אבל תנסו לממש, ליישם.
שאלה: העניין הוא שזה מגיע עם ההרגשה שזה בא לי מהחברים.
יפה, יפה מאוד, זה באמת ככה.
תלמיד: זאת אומרת, זה אפילו לא ממני.
מה לא ממך? שאתה נזכר בדרך, ובחיבור ובדאגה לקבוצה ולבורא?
תלמיד: כן.
זה מגיע מהחברים ודאי, כן. ואתה אחר כך תגלה שגם קודם זה היה מגיע לך מהעשירייה. אפילו שעוד לא היית בחכמת הקבלה ובקבוצה, ובעשירייה, בכל זאת לפי המערכת הכללית זה כבר היה משפיע לך מאותו מקור.
שאלה: אני רוצה להתקשר למה שאמרת לחבר על ספירת חסד דחסד. אמרת עכשיו לחבר שהוא עורך דין שאנחנו מאפיה, ואנחנו מאיימים עליך.
לפי המקצוע שלו רק את זה הוא מבין.
תלמיד: כן. השאלה שלי, אם קבלת התורה היא בדרגת חפץ חסד, איך אפשר לאיים על חפץ חסד? הרי אין לו חולצה והוא לא רוצה אותה. במה האיום עליו? אין לו כלום.
אין לו כלים דקבלה, מה אתה עושה ממנו קדוש?
תלמיד: אני לא עושה ממנו קדוש, אני שואל על האמצעי. הוא צריך לחתום ערבות עכשיו בשביל לקבל את התורה בעשירייה, אותו חפץ חסד אין לו כלום.
לא, אם אין לו כלום, אז איך הוא נותן ערבות? כשאין לי כלום אני מוכן לחתום לך, אין לי שום בעיה. הבעיה היא לחתום כשיש לי מיליונים, מיליארדים, ואני חותם ואני כמעט בטוח שאני מפסיד את זה.
תלמיד: אז לָמה שבועות, קבלת התורה, זה בחסד דחסד, מה המשמעות?
זה על פני כלים דקבלה. גם בהשגת החסד, אנחנו תמיד מדברים רק על הרצון לקבל.
תלמיד: אבל בדרגת חפץ חסד, אי אפשר לאיים עליו עם כלים דקבלה.
אז מי הוא החפץ חסד?
תלמיד: החבר שרוצה לחתום ערבות בעשירייה.
יש לו רצון לקבל?
תלמיד: יש לו, אבל הוא לא יכול להשתמש בו, הוא לא משתמש בו.
מה זה לא יכול? תן לו משהו יותר מהגבול שלו, מהמסך שלו, והוא יקפוץ.
תלמיד: לא הבנתי את זה.
אני חפץ חסד על מאה שקל. לא אכפת לי, אני מגיע אליך, לא אכפת לי בחיים כלום. לָמה לא אכפת לך מהחיים, מה יש לך בחיים? אין לי כלום ולא צריך. מאיפה אתה יודע שאתה לא צריך? לא צריך. בסדר, אני נותן לך עכשיו מתנה, איזו וילה בקיסריה עם חוף ים פרטי. רק תראה איזה חיוך כבר יש לך. בעוד יום יומיים, כשאתה כבר מתחיל להרגיש מה זה, אני בא אליך ואומר, אתה יודע מה, תחתום לי ערבות, הווילה הזאת שווה עשרה מיליון דולר, תחתום לי ערבות על עשרה מיליון דולר, בכל זאת לא היה לך את זה, אז אני נתתי לך, אתה תחתום. בוא נראה עד כמה שאתה חותם. יש לך מחשבות לחתום או לא? אתה קיבלת ממני מתנה, אתה תחתום בקלות? אני כבר יודע מה תגיד, "אוי, יש לי כאב לב, תבוא מחר". כי חפץ חסד הוא בנוי על רצון לקבל גדול, חפץ חסד הוא בכלל על כל הכלים עד גמר התיקון, כי כל פעם אתה צריך לעשות קצת. אנחנו עוד נדבר שכל יום יש מתן תורה, בשביל מה.
תלמיד: אז החפץ חסד מפחד מכלים דקבלה? לָמה הוא צריך את הערבות?
הוא לא מלאך שהוא בנוי בצורה כזאת, זה אדם שיש לו תיקון של חפץ חסד. אם התיקון יורד, הוא הופך להיות בהמה, גנב, עבריין.
תלמיד: ובעשירייה כולנו חפץ חסד, שיודעים שאם יתנו לנו מתנה אנחנו ניפול. מה הכוח בעשירייה כן לקבל את המתנה ולא ליפול?
עיגול, שכולם אחרי ואני אחרי כולם.
תלמיד: שזה לא שלי כאילו?
לא, לא שלי זה קל.
תלמיד: אני מוסר להם את היקר כאילו?
הכול אני מוסר להם.
תלמיד: ואז אני כן מקבל מתנות? זאת אומרת, אז אני יכול, ואני לא מפחד מהנקודה הזאת של לפתוח את הכלים שסגרתי?
אפשר לכתוב כאלו בדיחות על טבע האדם.
תלמיד: ברגע שהחלטנו בעשירייה שאם תיכנס מתנה לעשירייה, שאם אני אקבל את היקר לי אני מוסר את זה לתוך העשירייה, לָמה זה נותן לי כוח? איפה הכוח פה לא לפחד מהמתנה?
רק האור העליון, האור העליון שנמצא בתוך העשירייה, לכן אתה דורש אותו. אתה אומר, אני מבין שאני חייב להיות מתבטא בהם, חייב להיות מבוטל בהם, רק אין לי כוח. זה לגיטימי. נכון שאין לך כוח, "בראתי יצר רע" אומר הבורא, אז תפנה ותקבל "תורה תבלין". רק מה? אתה צריך רק הבנה, הכרה, בנחיצות לקבלת התיקון. סך הכול.
אני לא צוחק בקשר לקיסריה וכל הדברים האלה, לא צוחק, ההרגשה היא ממש כזאת שאדם מאבד את הכול. וזה שעכשיו אין לנו כלום ואנחנו לא מרגישים שאנחנו מאבדים משהו יקר, זה לקטנים. לגדולים, תראה איך מתאבדים אנשים כדי להוסיף למאה מיליארד עוד מיליארד אחד, תראה מה עושים, איך רצים. העני לא רץ ככה אחרי עשרה דולר כמו שרץ מיליארדר כדי להגיע ממאה מיליארד דולר למאה ואחד מיליארד. לא, העני לא רץ ככה. אלה כלים, כלים גדולים. ואם הם מאבדים את זה, כמה צער יש בזה. קראנו בעיתון איך נפל אילון מאסק עם המכוניות החשמליות, את הנפילות שלו אני מוכן לספוג, אבל בשבילו זה לא כך, לכן אל תדון את חברך עד שתגיע למצבו, לדרגתו.
שאלה: מה זה אצלנו המיליונים האלו, על מה אנחנו מוותרים?
כלי קבלה, אני פתאום מרגיש, אתה יודע מה, כבוד. מה זה כבוד? אין לאדם דבר יותר חשוב מכבוד עצמו, אם זה האדם כלפי הבהמה, זה הכול. אמנם אנחנו לא כל כך מרגישים את זה, כי אנחנו כל הזמן דואגים לכסות את זה, אנחנו כל הזמן אומרים, זה לא נורא, לא חשוב, בכל זאת יש לי את זה, אז אין לי את זה ויש לי את זה. ככה אנחנו בורחים מהרגשת הפגיעה באישיות שלנו, וככה חיים. מה אני יכול לעשות? זו הממשלה, זו המשטרה, זה אלו ואלו, ואני מצפצף עליהם והולך. אבל זה לא נכון, אנחנו מאוד מאוד פגועים בכבוד העצמי.
תלמיד: להיות ערב עבור מישהו זו פגיעה בכבוד?
לא, מה זה שייך?
תלמיד: כי דיברתי על ערבות, מה אצלנו נקרא ערבות? לגבי המיליונים זה ברור, אבל אנחנו לא מגיעים למצבים כאלו.
חכה, יכול להיות שנגיע גם לדברים האלה, אני לא יודע, כי אנחנו הולכים בקבוצה שפורצת את הדרך. יכול להיות שערבות אצלנו זה שאני מוכר את עצמי עבור הצלחת הקבוצה או הצלחת החבר. אני צריך להגיע למצב שבכל דרגה ובכל מצב שלי אני מוכן לאבד את הכול, כדי שהם יגיעו למטרה. אבל לאבד את הכול, זאת אומרת לסיים את החיים שלי כבהמה ממש, שלא יישאר ממני כלום. כמו בהמה, נניח יש לך בבית איזו עז, אתה מגדל אותה, אחר כך שוחט אותה, אוכל בתיאבון, ונגמר, לא נשאר ממנה כלום חוץ מפרווה שעשית ממנה נעליים או משהו כזה. זה הכול, ככה יישאר ממני.
תלמיד: אני פשוט לא מגיע למצבים כאלו ואני שואל לָמה? לפני עשרים שנה אני זוכר שרצינו לצאת לקיבוץ. אני זוכר את ההרגשה שלי כשאמרו לנו טוב, כל אחד עוזב את העבודה שלו והולך לעבוד שם לפי היכולת, ולקבל לפי הצורך. אז הייתה לי יכולת גדולה לעבוד והצורך היה קטן, לא היתה לי משפחה גדולה. אז באמת עשיתי את החשבון, וזה היה נורא ממש, כי היה מה לאבד, הייתה לי עבודה טובה. זו הייתה הרגשה ברורה. מאז אני לא מגיע לכאלו מצבים, אין תנאים חיצוניים כאלו שמזעזעים אותי ככה.
כי אתה לא מעריך את השכר הרוחני שלך. כאן אתה מאבד את השכר הרוחני שלך, אתה נותן להם הכול, כך שלא נשאר לך שום דבר. אתה חושב כך , אני הולך על הערבות ואני מרוויח את העולם הבא, את כל הנצחיות, את כל השלמות, הבורא, הכול. אני מרוויח במקום מה? במקום עבודה שהייתה לי במשטרה, או כאן ב"בני ברוך", כשאני מנהל את העסק הזה? מה זה, זה העולם הנצחי, העולם הרוחני, העולם הבא, גילוי. לכן אתה הולך בקלות, ואתה עוד אומר תביא לי, תביא לי.
אבל עולם הרוחני זה "לא תביא לי", אלא אין לי שום דבר. לי, לרצון לקבל שלי הרי אין כלום. כי העולם הרוחני נמצא מעבר למחסום.
תלמיד: זאת אומרת, העולם הרוחני זה שאני מוכן לשבת פה עד סוף החיים ולא לקבל כלום?
רק להשקיע בחברים.
תלמיד: רק להגיע כל יום לשיעור, לחייך אליהם, לדבר איתם, לזה אני מסכים.
כן. לא מסכים. אתה רץ לזה, אתה לא רוצה להחליף את זה בשום דבר.
תלמיד: וזה נקרא לוותר על הכול ולהיות ערב?
בעיניך זה לא נקרא ויתור, אתה מבקש שכך יהיה.
תלמיד: למה זה לא ויתור?
בהתחלה זה ויתור אבל אחר כך לא. אחר כך אתה רואה את זה כשכר. כשלוקחים ממני את הכול ונותנים לי רק אפשרות להשפיע, להשקיע את עצמי, זה השכר.
תלמיד: איך זה יכול להיות שכר?
המאור המחזיר למוטב.
שאלה: אני חושב שכולם כבר רואים את מה שדיברת עליו שכשהעשירייה בוערת, כשהיא מוסיפה עוד מאמץ פנימי, אי אפשר לברוח מהמחשבות.
האמת שאפילו בעולם יש התקדמות כזאת בעשיריות שאני נדהמתי. אני באמת אני נדהם לראות שאנשים פתאום מתחילים להרגיש שזה עובד. שיש בזה איזה כוח פנימי ובאמת אם קצת מתחברים, אפשר להטעין מזה את עצמנו, וכל אחד מקבל. לא ציפיתי לכזאת תוצאה מהירה.
תלמיד: איך שומרים על כוח היצירתיות? כמו שבעל הסולם אומר "פנו לכם מעסקים" ותמציאו המצאות.
אתם יכולים להגיד על זה מה שאתם רוצים, אבל בזה אני לא יותר חכם מכם. אני רק מגיע עם דברי התעוררות, אבל המימוש הוא שלכם. אתם מבינים, מרגישים ואתם בעלי ניסיון יותר ממני. ובאמת כשאני מסתכל על זה, עוד מעט כבר יהיו לקבוצה חיים משלה והיא תתחיל לתפקד בהתאם, בהרמוניה עם האור העליון שמעלה, מוריד, מעלה, מוריד אותם יותר, ואז הכול מובטח.
תלמיד: אני שואל על עיקרון פשוט. נאמר שעושים איזה תרגיל, לדוגמה עשינו השבוע תרגיל רמח"ל. שזוגות חברים בתוך העשירייה לוקחים לעצמם דקה מסוימת בשעון וחושבים על כולם.
ואז כשאתה עושה את אותו תרגיל למחרת הוא כבר פחות חזק. צריך להוסיף עוד משהו. צריך כל הזמן להוסיף, איך שומרים על היצירתיות הזאת?
רק בתוך המסגרת שלנו או בכל העולם? צריכים לעשות את זה עם כל החברים שלנו בעולם. ואז יוצא לך שהתרגיל עובד סביב כדור הארץ כל העשרים וארבע שעות. זה עוד הבחן מאוד חשוב, והוא מוסיף מאוד כי כמה שאתם תלכו להבחנות יותר גלובאליות תהיה לכם יותר קרבה לרוחניות. ככה זה.
אם אתה מדבר על כלל האנושות, כללות כדור הארץ זה לא סתם כך נברא ובמקרה נמצא. ואז הכוח הזה יהיה יותר גדול בהרבה. בפעם הבאה תעשו את זה, עם כל הקבוצות, אתם יכולים לחלק את שטח כדור הארץ לפי מתי שאתם ערים, ומתי שאתם לא יכולים להיות בערנות ובערבות, אז קבוצות אחרות יקבלו על עצמן את התורנות. וכך אתם יודעים שעכשיו קבוצת סין, הודו, אסיה וכן הלאה אחראיים, ואחר כך יפן, מערב ארצות הברית, מזרח ארצות הברית וכן הלאה אחראים.
זה מאוד כדאי. מאוד כדאי להתחיל בעבודה סביב כדור הארץ כי הערבות ממש מתחילה להיות מורגשת ברמה אחרת.
שאלה: התבלבלתי קצת, יוצא שמתן התורה בעצמו, זה כאילו שאין מצידי שום מאמצים, זה כמו מתנה. איך אני מעלה את הערך של זה לאור, כי כשאני נכנס לאיזו שגרה ביום יום הכול נראה אותו דבר, וזה נהיה הרגל.
בשביל מה אתה בא לשיעור?
תלמיד: להתחבר עם העשירייה, להגיע לדבקות.
זאת אומרת, להגיע למימוש של הערבות, לכן אתה בא לשיעור. אחר כך אתה הולך להפצה, לאיזו עבודה בקבוצה, לעבודה שלך בבית. בכל דבר אתה צריך לראות איך אני מממש את הערבות רק במקום אחר. רק אל תגיד לאשתך כשאתה נמצא איתה שאתה חושב על העשירייה.
אני אומר בשיא הרצינות. אני זוכר את רב"ש, לא היית יכול לתפוס את רב"ש לא חושב על דרך הערבות לדבקות. לא היה דבר כזה. הייתי מרגיש שהוא נכנס נגיד להרדמה רפואית או לשינה עמוקה שאז באמת יש דברים שאני לא יכול להיכנס אליו, אבל בדרך כלל בכל הדברים האחרים הוא היה כל הזמן בשמירה בפיקוח על המחשבה, כל הזמן. אי אפשר היה לתפוס אותו בצורה אחרת, אי אפשר.
שאלה: אנחנו בסופו של דבר עוסקים בערבות בין בני אדם, בין אנשים. למשל בדוגמאות שנעשו פה בין חנוך א' לחנוך ב', יש פה הרבה פעמים מחסום כשמגיעים לעשירייה אם אנחנו מתייחסים לזה שאחד מגיע עם ווילה בקיסריה, עם כל העסקים שלו עם כל ההון, משפחה וילדים.
זה חנוך א'?
תלמיד: זה חנוך א', והוא בא לשים את זה כערבות שלו, והוא בא לעשות את אותה ערבות עם חנוך ב' שבא בלי כלום, ולא אכפת לו לוותר כי יש לו רק חולצה. עכשיו אני צריך לעשות ערבות ביניהם. כשנקודת הפתיחה של כל אחד אחרת לגמרי. איך מצליחים?
לא. הם לא חותמים ערבות על מה שיש לכל אחד מהם. הם חותמים על ערבות שהיא עזרה הדדית, תחזוקת העשירייה, תמיכה, והם מתחייבים ובזה שניהם שווים.
תלמיד: אבל מה ברמת ההשקעה והפנאי של כל אחד מהם?
אין תנאי. תמיד, כל אחד עשרים וארבע שעות עסוק. אני לא הייתי עסוק לפני שבאתי לבני ברוך? ועוד איך. עכשיו אני בא לבני ברוך מה אני צריך לעשות? לקבל על עצמי ערבות, לדאוג לו לערבות עשרים וארבע שעות. ולפני זה עשרים וארבע שעות הייתי כל הזמן עסוק. מה עכשיו? מי מפנה לי את השעות האלה? אף אחד.
תלמיד: אז הערבות היא ערבות רוחנית בלבד.
ודאי.
תלמיד: זאת אומרת, לא בהשקעה.
איזה השקעה?
תלמיד: כי יש מפגשים, יש הפצה, יש המון דברים שצריכים לבוא לידי ביטוי.
זה דברים שהם לא שייכים לערבות.
תלמיד: אז מה כן שייך לערבות בדיוק?
הלב שלי, שאני דואג לקיום שלהם.
תלמיד: דאגה פנימית תמידית?
כן.
תלמיד: זה הערבות, על זה אנחנו שמים את הערבות?
כן. הבורא לא צריך את הכסף שלך, ואת הרכוש שלך, ואת השעות שלך אפילו, הוא צריך כל הזמן דאגה למטרת החיים.
שאלה: איך זה לא שייך לערבות? בעשירייה יש לנו טבלה שאנחנו רוצים לעורר את הקנאה. נניח אני הגעתי להכנה, יש לי כוכב. אני הגעתי לשיעור, יש לי כוכב. אני נשארתי לשיר אחרי שיעור, יש לי עוד. יש כאלו חמש עשרה כוכבים, ובסוף יש לנו סיכום על כל הנושא הזה. החבר עשה איזו תוכנה, ובסוף השבוע יש לנו איזה מקומות, וכל אחד מתוך ארבעה עשר האנשים בעשירייה מקבל מיקום לפי כמה שהוא עשה. נתת מתנה לחבר, עוד כוכב ועוד.
אז אתה עכשיו כאילו ביטלת, אמרת "לא, זה לא ערבות". מה זה לא ערבות? קשה מאוד לקיים את כל הדברים האלו, מאוד קשה.
זה טוב שזה מזכיר לכם את זה, אבל במהותה זאת לא ערבות, זה הכוכבים שלכם.
תלמיד: למה? כוכב זה כוכב.
זה מושך אותך, זה מחזיר אותך, אבל מה מהותה של הערבות?
תלמיד: אני לא הייתי נשאר דקה לשיר שיר בסוף השיעור, אם לא ערבות כלפי החברים האלה.
אבל מה מהותה של הערבות עצמה?
תלמיד: אני רוצה להשיג מטרה.
לא, מטרה זה מטרה. מהי הערבות עצמה, הפנימיות שלה?
תלמיד: מה הסיבה למה אני עושה את הפעולות האלו? כי אני רוצה לתת להם דוגמה, אני רוצה להיות ערב להם.
במה אתה ערב? בכסף, בכוכבים האלו או במה?
תלמיד: ברצון.
ברצון שאתה רוצה לתמוך בהם מבפנים מתוך הבטן, מתוך הלב אתה רוצה לתמוך בהם, אתה רוצה להחזיק אותם כמו אמא שמחזיקה את התינוקות שיחיו, שיתקיימו, שיהיה להם טוב.
תלמיד: נכון. אבל חיים בעולם הזה ואם..
אני מדבר על העולם הזה.
תלמיד: אם אין ביטוי לרצון הזה, זה.. האם אני יכול להיות ערב להם ולא להיות בשיעור, או לא להיות בהכנות?
זה נכון, אבל זאת לא מהות הערבות. מהות הערבות זה מבפנים, שאתה מוסיף את הכוח שלך, את הלב שלך. את זה הבורא דורש, את הלבבות. ובתוך הלבבות האלה המחוברים, אז הוא נותן את המאור.
תלמיד: יכול להיות שאדם עושה את הדברים האלו ללא לב? זאת אומרת בלי לב, בלי להשקיע מחשבה בזה, איך אפשר את זה לעשות?
אם בשביל הכוכב הזה, אז יכול להיות. לא, אני רק רציתי לדייק על זה פשוט.
תלמיד: ברור. אתה מדבר על מהות.
ללא ספק שזה עוזר.
דרך אגב, מה שאנחנו אומרים זאת קבלת התורה, זה בדיוק הנושא.
שאלה: כשאנחנו מגיעים לעבודה בעשירייה, לדעתי אנחנו לא מספיק משוכללים באופן שבו צריך לעבוד בתוך עשירייה. זאת אומרת, אנחנו מגיעים לעשירייה ומחכים להשפעת החברים עלי. באיזה מקום אנחנו באים בנטייה להתכללות.
גם זה טוב. אתה מרגיש שאתה תלוי בהם.
תלמיד: אבל אם זה אקטיבי?
יש ויש.
תלמיד: נגיד אני בא להתכללות, וגם החבר בא להתכללות, זאת אומרת, כולם קצת פסיביים להרגשתי.
אבל כולם רוצים לקבל איחוד מחיבור, אז שם נמצא בורא, הוא ייתן לכם.
תלמיד: השאלה היא, האם אפשר לחדד את הכלים הפרטיים של כל אחד, שאמנם שאני בא ומכניע את עצמי לקבל, אבל אני עדיין מזהה מה קורה בתוכי, את הרגשות שעובדים בתוכי, ואני שואל, מה אני כן מוסר לעשירייה, לא רק איך אני מכניע את עצמי?
אני רוצה שאתה בכל זאת תבין שלבוא לעשירייה בהרגשה ריקנית של לקבל מהם, כשאתה יודע שאתה יכול לקבל מהם, להתמלאות מהם, לאחוז בהם, שהם יזרקו לך חבל ואתה תאחז בו ותצא, זה לא פחות טוב מזה שאתה מגיע מלא כוחות לתת להם. לא פחות. זה וזה ממש "ויהי ערב ויהי בוקר, יום אחד."4
תלמיד: אני מסכים. אבל אני מדבר על הטיפוס במדרגות האלה, שאני מגיע כשאני גמור נגיד, ואני לומד איך לטפס נכון, כדי להיות כלי מועיל בתוך העשירייה.
יש מקום לחדד את היחיד בתוך העשירייה, את העבודה הפרטית שלי, או שאנחנו עובדים כעשירייה ומתכללים אחד מהשני, ותמיד מטפסים כעשירייה?
אף אחד לא יכול לעשות בעשירייה כלום, לפני שהוא מתאחד עם כולם. ברע, בטוב, בבקשת העזרה, בנטיית הכוח, אבל תמיד רק אחרי התכללות. לפני התכללות, אין זה נחשב ליחידה רוחנית.
תלמיד: וכשהבורא רוצה את הלב שלי.
את שלך הוא לא רוצה.
תלמיד: של העשירייה. כשהבורא רוצה את הלב של העשירייה.
אז שם יש כאלו וכאלו, כל מיני, העיקר יחד. רק תבין את מה שאני אומר לך עכשיו כבר כמה דקות, העיקר יחד. אפילו שתהיו לא יודע איפה, יחד. את העבריינים שהם יחד, הוא מכבד יותר מצדיקים שהם לחוד.
תלמיד: אבל הם יכולים לעשות עבודה במקומי, בשבילי, אם הלב שלי לא פעיל בהשתתפות?
השתתפות יכולה להיות גם מתוך זה שאתה פשוט זורק את עצמך בתוכם, שאתה מבקש עזרה. העשירי שמחזיק את החבל ואתם צריכים להציל אותו, הוא עושה את העבודה גם עבור כולם. בלי זה, לא היו מתחברים, בלי זה הבורא לא היה יכול לעזור להם, כי הוא המלכות לעומת הט' ראשונות.
תלמיד: אז חייבת להיות תמיד מסירה מכל אחד לעשירייה?
מכל אחד בכל מצב. לכן זה שאתה התחלת להגיד, אבל אני בא ואין לי כוחות, זה לא חשוב. אם אתה בא להתכלל עם זה שאין לך כוחות, זו אותה תרומה, השתתפות בעשירייה, כמו שיש לך מלא כוחות ועוד יותר מזה. כי הבורא מעדיף אנשים שמרגישים את עצמם עבריינים, שפלים, ריקניים צריכים תיקון, צריכים מילוי, שזקוקים בו. כי בזה הרצון לקבל שלהם מושפל, הם לא בגאווה, הם מרגישים שצריכים תיקון, תמיכה, ואז יש ביניהם קרבה, בינו לבינם.
מה שאין כן אם כולם כאלה מאצ'ואיסטיים, מגיעים והם כאלה "חברה, בוא נתחבר", איפה להתחבר? "אין אני והוא יכולים להיות במדור אחד"5. עם עשירייה כזאת, מה יש לו להתחבר? מה הם צריכים ממנו? הם מגיעים כאילו שהם יכולים לתת לו עוד משהו, להיטיב לו.
תלמיד: איך אני יכול להגיע להיות אחראי על העשירייה?
להביא להם שבירת הלב. הבורא אוהב אנשים עם לב שבור.
היית צריך להכין לנו הרבה פסוקים.
קריין: קטע מהאבן עזרא, "יסוד מורא".
"דע כי כל המצות הכתובות בתורה או המקובלות או התקונים שתקנו האבות אף על פי שרובם הם במעשה או בפה הכל הם לתקן הלב כי כל לבבות דורש ה' וכל יצר מחשבות מבין וכתוב ולישרים בלבותם והפך זה לב חרש מחשבות און" ... "ודע כי התורה לא נתנה רק לאנשי לבב".6
כן, לנשברי לב.
שאלה: אז חסר לנו להיות יחד?
חסרה לנו ערבות כדי לקבל מאור המחזיר למוטב. וכך בכל מדרגה ומדרגה חסרה ערבות כדי לקבל מאור המחזיר למוטב.
תלמיד: אמרת עכשיו שצריך להיות יחד, כאילו נדמה לנו שאנחנו כבר יחד.
"ערבות" זה נקרא יחד, אבל יחד בצורה מיוחדת. שכולם, כל אחד ערב עבור האחרים. אין יותר מה להוסיף, תקרא שוב את מאמר "הערבות".
שאלה: אם אפשר לדייק בנקודה הזאת. מתוך הדוגמה הזאת שנתת, האם כל אחד כאילו מתוך הבטן שלו מנסה לתמוך בכולם או לחבר? האם זאת העבודה שכל אחד צריך לעשות?
מתוך הרחם שלו, כמו אימא. אימא מרגישה את הילדים שלה ברחם, כאילו לא יצאו משם. ממש כך.
תלמיד: אז כך כל אחד צריך להרגיש כלפי האחרים וזה נקרא שהוא בעצם מאחד, וזה בעצם נקרא שאנחנו ביחד, למרות שאנחנו יכולים לכעוס אחד על השני?
זה לא שייך אחד לשני, אתם יכולים לרצות להרוג זה את זה כמו שלומדים, אלא אתם מבינים מה שקורה.
תלמיד: זו עבודה פנימית בעצם.
זו עבודה בשתי קומות, כמו שדיברנו בכמה ימים האלה.
תלמיד: זו עבודה פנימית וזו עבודה פרטית, אני לא מוצא איפה פה הערבות.
ערבות זה שכל אחד מכם עובד כך שהוא כביכול אחראי על כל העשירייה ומוכן לעמוד עבור העשירייה מול הבורא, כמו משה שעומד לפני העם מול הבורא ועולה אפילו על הר סיני. שההר הזה, זה כל תרי"ג הרצונות המקולקלים, השבורים, זה הר סיני, והוא מוכן לעלות על פסגת ההר כדי להיות ערב עבור כל העם, ולכן הוא מגיע לחיבור, לדרגת שליח העם לבורא.
תלמיד: זה הכול בתוכי, "הר סיני" זה ביחס שלי. איפה ה"ביחד", אנחנו כל הזמן אומרים "תעבדו ביחד"?
אני לא יודע. מה אתה שואל איפה? זה באותו הלב כמו שאתה מתאר.
תלמיד: זו העבודה שלי מול הבורא ביחס לעשירייה.
סע לסיני, תעשה לשם טיול, אתה תראה את המקום, אתה תבין איפה זה. ערבות זה בלב, זה לא בעולם הזה, זה בלב של האדם. הלב של האדם כולל את הכול. אם אתה כולל בלב את כל העשירייה ואתה אחראי עליהם, אז בלב שלך יש לך את הכול, יש לך ערבות.
שאלה: איך לקבל כוח להיות כל הזמן בערבות ולדאוג לחברים?
תדרוש מהם ותן להם גם משלך ויחד כולם תדרשו מהבורא. זה הבורא נותן ערבות, ערבות זה כבר למעלה מהאגו שלנו. אנחנו צריכים להבין מי אנחנו. יש לך גוף, הבשר הזה, ובתוך הבשר הזה יש לך רצונות. הרצונות האלה מתעוררים על ידי הבורא, "בראתי יצר רע", ומה שדורשים ממך, שאתה תגיע למצב שאתה תדרוש גם את יצר הטוב. זה הכול.
תלמיד: אז הפעולה הראשונה היא לפנות לחברים כדי שיעזרו לי?
במה שיעזרו?
תלמיד: שיתנו לי כוחות להיות בערבות כלפיהם.
אתה ניסית, שאין לך כוחות?
תלמיד: כן.
אם ניסית אז אתה יכול לפנות, אז יש לך צורך לבוא לקבוצה. לכן אנחנו השקענו המון כוחות, בלימוד, בהפצה, בכל מיני דברים, עד שהגענו לדבר על עשיריות. השקענו בעשיריות כמה שנים עד שהגענו לדבר על ערבות. עכשיו בערבות אנחנו צריכים לדייק יותר ויותר עד שאנחנו באמת נדרוש את המאור המחזיר למוטב. הכול לפי קודם ונמשך.
שאלה: אנחנו בעשירייה התחייבנו להיות ערבים זה לזה. והשאלה היא, בכל כמה זמן, אם בכלל, צריך לחדש את החתימה ברוחניות?
כל יום. כל יום יש מתן תורה, כל יום יש הר סיני, כל יום יש ערבות, כל יום ויום אדם חדש.
תלמיד: אבל אנחנו לא עושים את זה, כשאנחנו מצטרפים פה בעשירייה כל יום אני לא בא ואומר "אני ערב לכם".
אתה רוצה שאני אעשה כאן עיגולים, שכולם יעמדו ויעשו?
תלמיד: לא, אני רוצה שזה יהיה בכל עשירייה בלי שיעמדו.
לא צריכים. כל אחד ואחד צריך לדעת שכל יום כשהוא קם, הוא צריך להתאושש, הוא צריך להתעורר. קח "שולחן ערוך", תקרא את "דיני השכמת הבוקר" שיש שם. יש לי כאן, אתה רוצה אני אתן לך לקרוא.
תלמיד: יש לי.
יש לך. אז מה אתה שואל?
תלמיד: אבל האם זה צריך להיות מילולית או שבמחשבות יתבררו?
מילולית תשאיר לעמך, אתה צריך שזה יעבוד אצלך במחשבות.
תלמיד: האם בערבות שאני חותם בעשירייה, אני צריך לצרף את הבורא כחלק מהערבות?
ודאי, באיזה כוח אתה תהיה מקושר אליהם? באיזה כוח אני הולך להתקשר לחברים אם לא בכוח הבורא? "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו", חיבור בינינו. איך יכול להיות, אני אעשה? רק בדרגה בהמית אני יכול לחשוב שיש לי ככה.
ואם אני פתאום חושב עליהם ואני לא מחזיר את עצמי לאמת שזה הבורא החזיר אותי ונתן לי דחף והוא נסתר ואני צריך לגלות אותו, שאין עוד מלבדו, שהוא עושה, אז אני גם לא בעניין.
תלמיד: אבל כשאני חותם ערבות, אני צריך להסתמך כאילו על המאור המחזיר למוטב, בלעדיו אני לא יכול להגיד את הערבות?
ודאי.
תלמיד: זאת השאלה שלי מלכתחילה, איך אני מבצע את זה? זאת אומרת, אני ערב לחברה במחשבה יותר רחוקה שהמאור המחזיר למוטב הוא יערוב לנו.
מאיפה מגיע המאור המחזיר למוטב? באיזה תנאי?
תלמיד: שנסגר המעגל.
זה מה שצריך להיות, שנסגר המעגל. "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא", ככה זה עובד.
תלמיד: ואת זה צריך לעשות כל יום בעשירייה.
כל רגע. אין יום ואין לילה, אלא כל רגע. זאת אומרת לא להתנתק מזה.
שאלה: הדוגמה שנתת לגבי איך רב"ש תמיד היה מכוון, האם הוא אי פעם הסביר איך הוא היה כל הזמן למרות כל מה שהוא עבר?
יש דברים שעליהם אני לא שאלתי, כי אני ידעתי שאין לי כוח לקיים. מדובר על שנת 85 נגיד, באמצע ההיכרות ההדדית שלנו, איך אני יכול לשאול אותו איך כל הזמן בלי הפסקה הוא נמצא במגע עם הבורא? זה מתוך עבודה פנימית, אבל כך היה. לא יכולתי לתפוס אותו אף פעם שלא היה בזה.
היה לו לפעמים קשה, היה לפעמים מתנתק. אמנם רוצה אבל מתנתק. אני זוכר כשהוא היה מקבל תרופה כנגד דלקת באוזן. שלושים יום היינו בבית חולים בבילינסון, במחלקת אף אוזן גרון, והייתי איתו בחדר. נתנו לנו חדר גדול לבד, והבאתי לשם המון ספרים וכל מיני מכשירים, מאוורר וחימום וכל מיני דברים, בסופו של דבר הוא היה שוכב ונרדם שעות מהאנטיביוטיקה החזקה. אבל כשהיה מתעורר, מתאושש, מיד אמר "בוא נלמד משהו" תמיד. ואם לא היה בעצמו, אז הייתי צריך לקרוא ולשאול ולעורר, הוא היה אומר "תשאל משהו", "תעשה". זאת אומרת, לא הרשה לעצמו להיות באיזה ערפול.
תלמיד: איך אדם מעורר את העשירייה לקראת ערבות?
הוא צריך לתת דוגמה, אפילו בלי מילים, עד כמה הוא מסור לעשירייה. עד כמה הוא מוכן לעשות את החיבור בתוך העשירייה עבור כולם. עד כמה הוא לא דורש מאף אחד בצורה גלויה שהם יהיו בצורה כזאת, אלא הוא מוכן לעשות את כל הקשר ביניהם, לממש אותו, לבצע אותו.
אלו דברים שלא מדברים עליהם בדרך כלל, אלא רואים. אני משתדל לתת לכם דוגמה, כמה שאני מסוגל, כי מי אני. לבוא לשיעור, לא לאחר, לקיים את השיעור ברצינות, לדרוש חומר לפני השיעור, שולחים לי כל מיני חומרים וכן הלאה. כך צריך כל אחד ואחד להיות. נמאס לי, לא נמאס לי, על זה אין שאלה. ראיתם איך השבועיים האלה אני הייתי וכולם, כל אחד שנסע לאמריקה קיבל איזה וירוס, לא יכולים להתפטר מג'ט לג, לא יכולים לצאת מזה, משהו קורה. אף פעם לא יצאתי מזה כל כך קשה.
שרים "העושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל"
הבעיה היא ש"ישראל" זה רק חלק מאוד קטן ממה שנקרא ישראל. ולכל היתר לפי המעמד הרוחני אי אפשר לקרוא "ישראל".
(סוף השיעור)
-
"גם חשך, לא יחשיך ממך: ולילה, כיום יאיר- כחשיכה, כאורה" (תהילים קל"ט, י"ב)↩
-
" ויאנחו בני-ישראל מן-העבדה, ויזעקו" (שמות ב', כ"ג)↩
-
"ויאמר ה' אל משה, בא אל פרעה: כי-אני הכבדתי את-לבו, ואת-לב עבדיו, למען שתי אתתי אלה, בקרבו." (שמות י', א')↩
-
"ויהי-ערב ויהי-בקר, יום אחד." (בראשית פרק א', ה')↩
-
"כל המתגאה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד" (מוזכר ב"כתבי בעל הסולם", הקדמה לספר "פנים מאירות ומסבירות", אות ד')↩
-
מתוך "יסוד מורא", השער השביעי, אבן עזרא.↩