שיעור בוקר 26.04.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שביעי של פסח תשע"ט

"כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 470, מאמר: "מדוע חג המצות נקרא "פסח""

קריין: ספר פסח עמוד 141 את מאמר רב"ש, "מדוע חג המצות נקרא "פסח"". נמצא גם בספר כתבי רב"ש, כרך א', בעמוד 470.

אנחנו נמצאים ביום מיוחד, יש עיתים לטובה, עיתים לרעה, אנחנו נמצאים בזמנים מאד מאוד מיוחדים ובאמת ישנה הארה מיוחדת שפועלת עלינו, נשתדל להיות יותר ויותר רגישים אליה. רגישים להארה אפשר להיות אך ורק במידה שאנחנו קרובים אחד לשני ואז ההארה הזאת תפעל עלינו ואולי נוכל להתחבר בינינו במידה שכבר יהיה הכלי הרוחני ואז נזכה ליציאה מהאגו שלנו, להתעלות מעליו, וזה נקרא "יציאה מהגלות". ישנה הארה שתומכת בזה, בואו אנחנו נתמוך בה.

קריין: מאמר "מדוע חג המצות נקרא "פסח"".

מדוע חג המצות נקרא "פסח"

"העולם מקשים, מדוע יום טוב, המכונה בתורה "חג המצות", אנו קורין אותו "פסח" (קדושת לוי, בא). תירוץ, משום שכתוב "אני לדודי ודודי לי", היינו שאנו מספרים שבחו של הקב"ה, והקב"ה מספר שבח ישראל. ולזה בתורה נקרא, יום טוב זה בשם "חג המצות", כביכול ה' מספר שבח ישראל, היינו שישראל ואנו קורין היום טוב בשם "פסח", כמו שכתוב "ואמרתם זבח פסח הוא לה', אשר פסח על בתי בני ישראל במצרים, בנגפו את המצרים, ואת בתינו הציל".

וכעין זה אנו מוצאים במלחמת מדין (מטות שני) "וידבר ה' אל משה לאמור, נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים, וידבר משה על העם לאמור, החלצו מאתכם אנשים לצבא, ויהיו על מדין, לתת נקמת ה' במדין". יש להבין, מדוע ה' אמר למשה, שמלחמת מדין היא נקמת בני ישראל, ומשה אמר להעם להיפך, ממה שאמר לו ה'. והוא אמר, שמלחמת מדין היא נקמת ה'. וגם זה יש לתרץ באותו אופן, שה' דיבר בשבח ישראל, שהוא נקמת בני ישראל, ומשה דיבר לישראל בשבח הקב"ה. ומשום זה שינה את הלשון ממה שאמר לו ה'.

אולם גם זה יש להבין, מהו הפירוש שהקב"ה מדבר בשבח ישראל, ועם ישראל מדבר בשבח של הקב"ה. וכי אנו מדברים מבני אדם, שהם בשר ודם, שכל אחד נותן כבוד להשני, וכי יעלה על דעתך, שהקב"ה צריך שיכבדו אותו. וכבר אמרתי על זה משל, לאדם שנכנס ללול של תרנגולים, והיות ששמע מה שאמרו חז"ל (שבת קי"ג ע"א) רבי יוחנן קרי למאניה מכבדותו (כלומר, כשאדם מתלבש בבדים נאים, מכבדים אותו). ומשום זה, כיון שהוא רוצה שהתרנגולים יכבדוהו, לכן הוא לובש לבושים יקרים. ובטח שמי שרואה אותו, שהוא עושה כך, יצחקו ממנו. וכי איזה כבוד יכולים לקבל מתרנגולים.

ולפי זה, איך אנו יכולים לומר, שהבורא רוצה שאנו נכבד אותו ונדבר בשבחו. ובטח הקב"ה אינו דומה אפילו להמשל שלנו, כי המרחק שיש בין אדם לתרנגול הוא רק מדרגה אחת, שהתרנגולים נקראים בעלי חי ואנו נקראים בחינת מדבר, אבל הכל גשמיות. אבל איזה מרחק יש בינינו לבין הבורא, שיהיה אפשרות לומר, שהבורא מתפעל מהשבח שלנו, שבשביל זה משה רבנו עליו השלום שינה את לשון הבורא, שאמר "נקום נקמת בני ישראל" ואמר "לישראל נקמת ה'".

ולהבין את הנ"ל, צריכים לזכור את מטרת הבריאה, כמו שאמרו חז"ל, שהיא להטיב לנבראיו. ובכדי שההטבה מה שהוא רוצה לתת לנבראים, תהיה בה שלימות, כלומר שלא תהיה בה בחינת בושה, נעשה תיקון, המכונה "העלם והסתר", שבזמן שהאדם עוד לא מסוגל לעשות את כל המעשים בעמ"נ להשפיע, ורק בזמן שהוא מתקן מעשיו, ויוצא מאהבה עצמית, בשיעור הזה יוצא מהחושך ונכנס להאור, שזה נקרא שיוצא מאפילה לאורה, כי אז כל קבלותיו הן רק משום שרוצה להשפיע תענוג להבורא, בזה שהוא עוזר לו, שיוכל להוציא לאור את מטרתו, שהוא הטבה בלי שום חסרונות, היינו מתנה בלי שום בושה בעת קבלת התענוג מהבורא.

ובזה נבין מה שהבורא מדבר בשבח ישראל. כלומר, שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, לכן הוא מדבר בשבח ישראל, שהכוונה היא להטיב לישראל. ומזה נברא רצון לקבל בהנבראים, שרוצים לקבל בעמ"נ לקבל, שזה נקרא שרוצים לקבל מטעם אהבה עצמית, היות שהרצון לקבל, שהבורא ברא בנבראים, הם משתוקקים לקבל טוב, בכדי להרגיע את מחסורם, מה שההשתוקקות גורמת להם. זהו הסיבה שמקבלים. וזה מכונה "עמ"נ לקבל".

אבל מזה נמשך בחינת פירוד, מטעם שינוי הצורה, כידוע. ומשום זה עם ישראל מקבלים עליהם בחינת צמצום, שלא יקבלו טוב ועונג אף על פי שמתחשק להם, מכל מקום לא רוצים לקבל, אלא אם יודעים שיכולים לכוון קבלת התענוג בעמ"נ להשפיע. זאת אומרת, היות שרצונו יתברך הוא שרוצה לתת, ומשום זה הם מקבלים את הטוב. אבל מטעם תועלת עצמם הם מוותרים על התענוגים. נמצא, שעם ישראל מדבר בשבח של הקב"ה. כלומר, על רצונם של עצמם הם מוותרים, וכל ענינם הוא בשבח המלך, היינו מה שהמלך רוצה, הם מקיימים.

ומשום זה משה שינה במה שאמר הקב"ה "נקום נקמת ישראל", כי הקב"ה מה שאומר שישראל יעשו, הוא רק לטובת ישראל. אולם משה שינה במה שאמר לו הקב"ה. וזה לא נקרא, שינה מהמטרה להטיב לנבראיו, אלא שסיבת ה"שינה" היתה גם כן להטיב. וגם שלא מטעם, שאי אפשר שיהיה טובה לעם ישראל, שיקבלו טוב ועונג, אם אין הם מכוונים במעשיהם אך ורק לטובת ה', שזה נקרא, שכל מה שהם עושים הוא מטעם שבח ה', היינו מטעם יראת הרוממות, שהוא משום גדלות וחשיבות המלך.

אבל יש להבין ענין מה שמכנים שבח של ה' בשם "פסח", על שם שפסח הקב"ה. וכמו כן כתוב "ואכלתם אותו בחפזון, פסח הוא לה'". ופירש רש"י, הקרבן הוא קרוי פסח על שם הדילוג, והפסיחה שהקב"ה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים, וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט.

ויש להבין ענין הקפיצה והפסיחה בדרך עבודה. ידוע, שעיקר עבודה שלנו היא להגיע לידי דביקות בה', שהוא השתוות הצורה, שע"י זה מקבלים כלים שיהיו מתאימים לקבלת השפע. וידוע שהכלים שלנו באים משבירת הכלים. "שבירת הכלים" נקרא, שרוצים לשמש עם הכלי קבלה בעמ"נ לקבל, וזהו בחינת פירוד מה', שהיה בעולמות עליונים. וגם ע"י חטא דעץ הדעת, שנפלו הכלים לתוך הקליפות, ואנו צריכים להעלותם משום שאנו באים מהכלים שלהם. וע"י זה שאנו עובדים עם הרצון לקבל שלנו, הבאים משם בעמ"נ להשפיע, ע"י זה נתקנו כל פעם חלק מהכלים האלו, הנמצאים בקליפות, ומעלים אותם להקדושה, ע"י זה שאנו רוצים לשמש רק עם הכוונה בעמ"נ להשפיע נחת רוח להקב"ה.

ובכל פעם ופעם שבכל יום ויום, לאט לאט מתבררים חלקים מהקליפות, הנקראים "מקבל בעמ"נ לקבל". ומתקנים אותם, שיוכלו לשמש עמהם בעמ"נ להשפיע. והסדר הוא, שמעלים איזה חלק להקדושה, ואח"כ שוב יורדים למצב של קבלה, ושוכחים אפילו שיש ענין של השפעה. אבל אח"כ שוב האדם מקבל עליה, ושוב לוקח את חלק של הרצון לקבל שבו, ומתגבר עליו, ושוב מתקן אותו בעמ"נ להשפיע. וחוזר חלילה כל פעם, עד שמקבל שיעור מסויים של קבלה, שקבל תיקון דהשפעה, שבשיעור הזה יהיה מקום להכנס בתוכו שפע עליון. והכלי הזה נעשה ע"י זה שמצטרפות כל העליות, שהיה לו, לכלי אחד, כמו שכתוב "פרוטה פרוטה מצטרפת לחשבון גדול" (סוטה ח').

ובזה יש לפרש מה ששאלנו על ענין פסח, שאמרו חז"ל, "אשר דילג ופסח ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט". זאת אומרת, כל ירידה נקראת "מצרי", שפירושו, שמקבל הכל עבור אהבה עצמית. וישראל באמצע, היינו עליה, שהתגבר ועשה עכשיו הכל בעל מנת להשפיע ולא לתועלת עצמו. מצב הזה נקרא "ישראל". אולם אח"כ עוד הפעם הוא יורד. נמצא, שעוד הפעם הוא יורד לבחינת "מצרי". וכן חוזר חלילה. וישראל נמלט, היינו שנמלט מהמצריים ונכנס לבחינת ישראל.

ובכדי שיהיה לאדם כלי שלם, שיהיה מוכשר לקבל בתוכו שפע עליון, הקב"ה פוסח ממצרי למצרי, כלומר שהוא מקבל בחשבון רק את בחינת ישראל שיש בין מצרי למצרי, ומצרף אותם לחשבון גדול. וזה דומה כאילו אין שום הפסק בין ישראל לישראל. ודילג את המצרי, יהיה פירוש, כמו שאין המצרי במציאות, ומשום זה כל הישראלים מצטרפין לחשבון גדול, עד שיהיה לו כלי שלם.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב על שם, שפסח על בתי בני ישראל ורק המצרים נהרגו. וכמו שמפרש רש"י, שפסח, היינו שקופץ ממצרי למצרי וישראל אמצעי נמלט, שהכוונה, שכל המצרים נהרגו, ורק כל הישראלים שהיו באמצע בין מצרי למצרי, נשארו בחיים, יהיה הפשט, שכל הירידות שהיו בין העליות, נמחקו. וממילא לא נשאר רק עליות. וזה יוצא לנו, כאילו אף פעם לא היה להם ירידות, כיון שנמחקו, שזה יהיה פירושו שהמצרים נהרגו. ויש עכשיו מקום, שכל עליות שהיו להם, נתחברו, והיו למצב אחד. שיש הרבה בחינות של רצון לקבל שנתקן בעמ"נ להשפיע, וממילא היה כלי אחת שלימה לקבלת אור הגאולה, הנקרא "יציאת מצרים", שיצאו לחירות מגלות מצרים, שהיו משועבדים לאהבה עצמית, הנקרא "קליפת מצרים", כמו שכתוב "ויוצא את עמו ישראל מתוכם לחירות עולם".

מה שאין כן אם הירידות היו נשארות, כבר יש הפסק בין עליה לעליה על ידי הירידה, שישנו באמצע. אמנם כשהירידות נעלמו מן האופק, יש להסתכל רק על העליות, ואז כבר יש מקום לדבר מן כלי, שיהיה מוכשר לקבל את אור הגאולה.

אי משום זה יש לנו ללמוד, שאין להאדם להסתכל על הירידות, מה שהוא נופל תמיד ממצבו הרוחני, אלא יש לו להסתכל על העליות. ולכן כשהוא רואה, שנמצא במצב של שפלות, אסור לו להתייאש, אלא עליו מוטל להתגבר למעלה מהדעת, ושוב לעלות. ואין לו להסתכל על העבר, ולומר, היות שעד עכשיו חשבתי תמיד, שאני כבר הגעתי לידי הבנה, שלא כדאי להסתכל על אהבה עצמית, מכל מקום הוא רואה, שתיכף הוא מקבל ירידה. אם כן האדם שואל, מהו התועלת, שכל פעם אני עולה, אם אני מוכרח שוב ליפול, ומה אני מרויח בזה.

על זה באה התשובה "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ותעל שועתם אל ה'", היינו שהיתה אתערותא דלתתא, אז הרג ה' את המצרים, וממילא נשארו הישראלים והצטרפו לחשבון גדול, שכל העליות שהיו להם זה אחר זה, ומשום זה היה להם כלי גדול, לקבל לתוכם השפע.

ובהאמור יוצא, ששום מעשה טוב שיש להאדם אינו הולך לאיבוד. ומשום זה אין לומר מה מועיל לי העליות, באם תיכף אני מאבד אותם. זה נכון, אם היה בידו להחזיק אותם מכאן ולהבא ולא לרדת. ועל זה נאמר "מי יעלה בהר ה'". זהו בחינה אחת. ובחינת שניה היא "ומי יקום במקום קדשו". על זה באה התשובה "נקי כפים ובר לבב", שפירוש, מי שכבר זכה לידים נקיות, ואין בו אהבה עצמית, אלא כל כוונתו הוא רק להשפיע, ו"בר לבב" פירושו שלבו הוא עם ה', שהאמונה קבועה בלבו, אלו אנשים אין להם ירידה במדרגת השפלות, אלא בהם נוהג עליות וירידות הכל במדרגות הרוחניות. היות שיש להשיג מדרגות שלמות, הנקראים "נרנח"י דנפש" ו"נרנח"י דרוח". נמצא, שהעליות שלהם והירידות שלהם הכל הוא בהיכל המלך, ולא חס ושלום מחוץ להיכל המלך, אבל לא שזורקים אותם למטה למקום חושך וצלמות."

תלמיד: במאמרים כאלה ארוכים כל הזמן המחשבות זורקות אותך וקשה להתלבש במה שהרב"ש רוצה להבהיר, וגם יש כל הזמן תחושה שהוא חוזר על הרבה דברים ובכל זאת לא מתלבשים ולא מבינים כל כך מה הוא אומר.

אמת.

תלמיד: אז מה עושים?

מתקדמים. זה כמו שאתה שואל ילד שקרא איזה סיפור ארוך, " תספר לי מה קראת", והוא יכול להוציא לך משם איזה קטע שנגע לליבו ולספר עליו, אבל סך הכל, כל המערכה הזאת, את זה הוא לא יכול.

תלמיד: אם היינו קוראים את זה עד סוף, הכול היה יכול לחלוף מעליי?

לא, הוא רוצה להסביר דבר אחד, מה זה נקרא פסח? פסח זה פַסח, שהבורא בכל העבודה שלנו מוריד את כל הירידות, הן לא תלויות בנו ומחשיב ומחבר אלינו רק את העליות. למה? כי הירידות באות ממנו. הוא נותן לנו אותן כדי שאנחנו נחדש את העבודה, נחדש את ההשתוקקות דרך החברים להגיע אליו. ולכן כל פעם "בוא אל פרעה כי הכבדתי את ליבו", שוב ושוב ושוב מוסיף לרצון לקבל שלנו יותר ויותר כבדות ואנחנו צריכים להתגבר.

אז ההתגברויות הן עלינו, עד כמה שאנחנו מתחברים, עד כמה שאנחנו מתפללים ומבקשים כוח התגברות, והירידות הן עליו. ולכן כשמגיעה בסך הכול כמות מסוימת שהיא לכל הקבוצה ולכל אדם היא במדידה אישית, כשמגיעה מה שנקרא "סאה", הוא מדלג, עושה דילוג, זאת אומרת "פסח", זה עיקר השם של החג הזה, שהוא מוציא את כל הירידות, לא מחשיב אותן הירידות האלה כשלנו אלא שלו, זה נקרא "ואני הכבדתי את ליבו", ולנו משייך רק את העליות. ולכן אנחנו זוכים ליציאה, להתעלות מעל האגו. זה מה שהוא רוצה להסביר, אין יותר.

תלמיד: זה מה שאני אומר, כביכול יש פה איזה נושא מצומצם שהוא מרחיב אותו.

כן, כדי להסביר לך למה זה ככה, למה זה שייך לעבודת הבורא ומה שייך לעבודת האדם. הוא חייב את זה. אני לא רואה כאן שום דבר מיותר. עוד נגיע למצב שכל מה שתקרא זה יתלבש ויהיה ברור.

שאלה: לא ברור איך מתיישבת מצד אחד גדלות הבורא ומצד שני בקשת עזרה ממנו, כאילו שזה מורה על פגם בזה?

למה?

תלמיד: כי מה קורה אם יש לי גדלות הבורא ואני הולך לחיבור בעשירייה?

לא, גדלות הבורא אין לך. אתה מתלבש אל תוך העשירייה כדי להשיג את גדלות הבורא. כל היציאה ממצרים, כל ההצלה, כל הגאולה היא בזה שאתה משיג גדלות הבורא. לא שעל ידי גדלות הבורא אתה עושה את זה, לא, אחרת אתה בכוח שלך מבצע פעולה?

תלמיד: לא. מה אני מקבל מהעבודה בעשירייה, גדלות הבורא או צורך?

צורך. אתה לא מקבל את הגדלות עצמה, גדלות עצמה זה האור. אתה מקבל מהעשירייה תמיכה שאתה עם העשירייה יחד יכול להתפלל "ויאנחו בני ישראל", רק תפילה.

תלמיד: ובמה תלוי להגיע לתפילה הזאת?

בזה ש"איש את רעהו יעזורו". שכל אחד מביא את היגיעה שלו האישית ובחיבור של כל היגיעות אתם מבינים שרק בבקשה המשותפת, מעומק הלב המשותף, ממרכז העשירייה אתם יכולים לעורר את הבורא, שיהיה לכם מספיק חיסרון מזה שהתקרבתם זה לזה, שהתחברתם זה עם זה בחיסרון, שאתם רוצים להגיע לזה שאתם רוצים להכיר את גדלותו, תפארתו, ייחודיותו, ולשם זה אתם רוצים אותו, מבקשים.

תלמיד: בזה שאנחנו עושים את העבודה הזאת בינינו אנחנו משחקים שיש גדלות שלו ואנחנו כל אחד כלפי השני, אני לא מבין איך עובר המעבר לזה שאנחנו צריכים את העזרה שלו, יש איזו קפיצה שאני לא מצליח לעבור.

למה אתם צריכים את העזרה שלו, כי אתם לא מסוגלים להתעלות מעל האגו שלכם שמפריד ביניכם. אתם צריכים אותו כדי להגיע לחיבור ביניכם, ואחר כך בחיבור שלכם באותה מידה אתם יכולים לגלות אותו, לפנות אליו.

תלמיד: החיבור הוא בצורך בינינו, שאנחנו מפתחים צורך משותף?

כן, אתם מפתחים צורך לחיבור.

תלמיד: זה שהבורא הורג את המצרים, כלומר מסיר את הירידות האלה, זה אומר שבמשוואה הגדולה שבה אם יש לנו מספרים גם חיוביים וגם השליליים הוא מסיר את השליליים והסכום גדל?

כן. אבל אי אפשר להגיד שהוא מסיר אותם לגמרי, אלא הוא לא לוקח אותם בחשבון, כי הוא עשה את זה, זה בא ממנו, ואז אנחנו זוכים לזה שעלינו רושמים רק את העליות.

"עליות" זה נקרא שאני מסוגל לפנות עם הקבוצה לבורא כדי לקבל ממנו את כוח החיבור, בכוח החיבור להשתדל לפנות יחד כולנו אליו שיוציא אותנו מהאגו, מהרצון לקבל, משליטת פרעה, ואז הוא עושה את הדילוג. זאת אומרת, אנחנו בכל זאת מבקשים, רק לא יודעים איך לבקש שלא ייקח בחשבון את הירידות שלנו, אלא מבקשים "הצילו", ואז הוא עושה.

יש כאן הרבה דברים שודאי שהוא לא יכול לכתוב, אחרת היו עוד יותר מתלוננים שזה מאמר ארוך. בהרבה מאמרים, במקצת בכל אחד, התמונה מצטיירת.

שאלה: מצד אחד אנחנו צריכים להגיע לחיסרון משותף בעשירייה, ומצד שני כתוב שזה קרה בחיפזון, בפתאומיות, בלילה.

כן, אבל הם עבדו כל הזמן בעשיריות. הם ירדו למצרים כדי להתחבר מפני שהשיגו שבארץ כנען, מחוצה לאגו אין להם שום אפשרות להתקדם, אז הם צריכים לרדת למצרים, שם יש מה לאכול, זאת אומרת, שם יש תגובה לרצון לקבל. וכל העבודה במצרים זו עבודה בעשיריות. גם בזמני אברהם ויצחק ויעקוב, כל הזמן זאת עבודה בחיבור. גם אברהם התחיל מזה שצריכים לעשות חיבור. הוא פתח, הוא גילה את השיטה הזאת, ואנחנו רק רואים שהולך ומתגבר יותר ויותר עניין החיבור.

וודאי ש"ויאנחו בני ישראל מן העבודה" כי בנו בעבודה שלהם את פיתום ורעמסס, ולא ראו את התועלת, עד שהם היו מוכנים לברוח מהרצון לקבל, כי אחרת למה הם בורחים? כי רואים שלא יכול להיות שיהיה להם אף פעם חיבור. ובלי חיבור הם לא יכולים לפנות לבורא. ומתי הם יכולים לפנות? רק בעליה למעלה מהאגו. ואיך להתעלות למעלה מהאגו? ואז הם צועקים. ואז הבורא מוציא אותם להתעלות מעל האגו, נותן להם איזו התנתקות זמנית מהאגו, וזה נקרא בריחה מהמצרים. אבל עדיין הם לא אוחזים בהשפעה. וכך זה ממשיך.

עכשיו הם מגיעים למצב שמתנתקים מהאגו שלהם, אם כך מה קורה עם החיבור? האגו לא מפריע. הם מרגישים את עצמם בעליה. ואיך להשתמש נכון בעליה הזאת? כאן מגיע החיבור החדש שנקרא כבר "מחוצה למצרים". הבעיה היא איך לחזק את החיבור לעל מנת להשפיע שיהיה יותר גבוה. זה נקרא "קפיצה לים סוף",שכוח הבינה יהיה עוד יותר חזק. ואחרי זה מדבר סיני, עם עוד חיבור יותר מיוחד, שזה כבר "קבלת התורה". זאת אומרת, קבלת הערבות, ברית, ערבות, חיבור, ואז מקבלים כבר מאור המחזיר למוטב ומתחילים החיבורים האלו בפועל. לא ביציאה למעלה מהרצון לקבל, אלא כבר עם הרצון לקבל, רק בדרגות שורש א' וב'. מתחילים עבודה במדבר. הכול בהדרגה, אבל לפי אותה המגמה. שום דבר לא משתנה.

שאלה: כשלמדנו בלילה הרגשנו שיש פוטנציאל גדול ללימוד, ולא כמו בשיעור הבוקר. כך אתה ציינת.

אתם רוצים ללמוד בלילות, או בערב, מה אתה רוצה להגיד, שבערב היה יותר טוב מאשר בבוקר.

תלמיד: בלילה היה פוטנציאל גדול, ובבוקר הייתה קצת הירדמות. בלילה איכשהו ספגנו את החומר הזה. למה זה כך, ואיך לפתח את זה?

אנחנו התייחסנו אחרת לאותו הזמן. על איזו חסידות כתוב, שהם החליטו לעשות שבת ביום שלישי, או ביום שני, זה היה בקוצק, ואז הם הרגישו שאין שום שינוי. שבת, שבת. שיהיה ביום שני. זאת אומרת, אם נניח הסנהדרין קובע במה עכשיו אנחנו נמצאים, שזה לא כמו שעכשיו יום שישי, אלא נניח זה יום רביעי, אז ככה זה. קיבלנו, והתחלנו לו"ז מחדש.

זאת אומרת, זה לא תלוי בשום דבר חוץ מאיך שהאדם קובע. כלפי הבורא אין שום דבר, לא זמנים, לא חגים, לא עיתים, כלום. הכול תלוי בהתעלות שלנו. לכן אם אתה והחברים שלך אתמול בלילה קבעתם שיש חג מיוחד, מצב מיוחד, כנראה שהארה מיוחדת, יש שערי שמים פתוחים, אז ככה זה באמת. קבעתם, קבעתם. זה נקרא ישראל קובעים את הזמנים. זה נקרא שישראל למעלה מכוכבים ומזלות. ואם אתה קובע ברוחניות שככה זה, ככה זה. כלפי הבורא זה אור העליון ממלא כל המציאות, אין שום הבדלים בין כל העיתים. אין עיתים, הכול נצחיות.

תלמיד: אני מתכוון לכך שאפשר להמשיך ככה כל היום. איך לפתח את זה?

אבל זה לא אומר שהבוקר, זה לא אותו דבר כמו אתמול בלילה. תמשיך. זה לא הולך. אלא למה? כי הבורא מקלקל. הוא נותן לך קלקולים, מגלה קלקולים משבירת אדם הראשון, כדי שאתה שוב ושוב תתקן ותתקן שכל פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול. בצורה כזאת.

תלמיד: על זה אני בדיוק מדבר. איך מכל מצב לעבוד נכון, איך להתייחס נכון לבורא?

בחיבור עם החברים. ומחיבור מגיע למקסימום כמה שאתה יכול להתחבר עם החברים, ומתוך החיבור הזה לבורא. סך הכול, אין יותר. מאהבת הבריות, לאהבת ה', זאת הנוסחה.

תלמיד: החיבור הוא לא תמיד בעליה כזאת, אני לא מבין את זה?

איזו עליה, אני מרגיש לפעמים שאני שונא את כולם, ואני מזלזל בכל האיחוד הזה, וכל הנוסחה הזאת, "ואהבת" וכן הלאה. לא רוצה לשמוע על זה. זה נקרא שהבורא הוא מוריד אותנו, נותן לנו גילוי פרעה יותר ויותר, כדי שאנחנו נתגבר עליו יותר ויותר. העבודה שלו, לקלקל לנו את החיבור. העבודה שלנו, לבקש אותו שיהיה חיבור.

שאלה: קודם כל לא הבנתי מלה אחת אתמול בשיעור הערב?

אתה רואה, הוא היה בהתפעלות שיא, ואתה היית בבור עמוק.

תלמיד: פיזיולוגית זה בלתי אפשרי, כי זה זמן שאנחנו ישנים בו תמיד, זה לא הזמן שלנו.

בגלל שאלה שעות לא רגילות, כן.

תלמיד: כן, כמובן. כמעט כל החברה החזיקו באמונה מעל מהדעת.

זה מפני שאתם לא חשבתם על זה מקודם. אני חשבתי על זה מקודם, וידעתי שאין לי ברירה, ורק בשעות האלה אני ישן. אני יכול לקום בשתים עשרה בלילה, אבל מתשע נניח עד שתים עשרה, אלה שלוש שעות פשוט חובה, וכאן זה בדיוק ממש השעות האלה. אבל אני הכנתי את עצמי, בעצבים, בהכנה, כמו בזמן מלחמה, שאין לך ברירה. אין, אז אין, אתה חייב להיות בזה.

תלמיד: צריך להכין את עצמך לזה כל השנה. במאמר הזה יש כזה תקדים לבלבול שמתואר פה. הבורא אומר, הכול תלוי בישראל, ומשה אומר, הכול תלוי בבורא. וגם בעשירייה.

משהו לא מובן?

תלמיד: זה בלבול שמתוכו אנחנו גם לא יכולים אחרי זה להשתמש בזה בעשירייה?

מה זה בלבלול. יש לי ילד קטן, ויש לי גלידה בשבילו במקרר. אבל אני תולה את נתינת הגלידה, בבקשה שלו. אני לא דורש ממנו יותר. שיבוא אלי ויגיד, "אבא תן לי גלידה". אהה, הוא אומר לי, "אבא תן לי". אני נהנה, אני מוכן לתת לו את הגלידה, ובכלל את כל מה שיבקש. מה כאן קשה.

תלמיד: זה קשה כי חצי מהעשירייה אומרת, שהכול תלוי בבורא?

בטח, הכול תלוי בבורא, והכול תלוי באדם.

תלמיד: וחלק אומר, תלוי בישראל, בנו הכול תלוי?

הבקשה תלויה בישראל, והנתינה תלויה בבורא. אני לדודי, ודודי לי. איך אפשר אחרת? בכל דבר שרוצים קשר, הקשר הוא הדדי, במעבר מאחד לשני, ומהשני לראשון. ככה זה. רק אתה יכול להגיד, הדברים כאלה פשוטים, אני משתמש בהם יום יום, עם כולם, שלום, שלום, מה נשמע, איך אתה מרגיש, איך אני, מה כן, מה לא. תן לי בבקשה, תקבל בבקשה. כל הזמן שאנחנו כך עושים, איך אנחנו לא יכולים לעשות אותו דבר עם הבורא. חוץ מזה שום דבר לא צריך רק לפנות ולבקש. כאן הבעיה, וכאן המכשול.

אם לא נעשה אותו דבר קודם בינינו בקבוצה, לא נוכל להתייחס כך אליו, לבורא. לכן זה נקרא מאהבת הבריות, לאהבת ה'. ככה זה. אני אכתוב על זה. רק היום אני לא יכול, זה חג. ומחר אני לא יכול, זו שבת. אבל במוצאי שבת אני מבטיח לכם, אני את כל זה אסביר. אבל רק זאת הבעיה. שאנחנו צריכים קודם לעשות את זה בין החברים. במידה שאנחנו בונים בינינו נתינה, שאלה, תשובה, כל מיני דברים. אחר כך אנחנו עושים העתק, פשוט מאוד, רק העתק כלפי הבורא, וזהו. וחוץ מזה, מה שלא עושה השכל, עושה הזמן. בסופו של דבר, כך זה יהיה.

שאלה: האם פסח זה להעביר הכול מעל הדעת?

פסח זה שאנחנו מתעלים למעלה מהדעת, למעלה מהרצון לקבל במוח ובלב.

שאלה: בניסיון להיות מעל הדעת אני מרגיש תלוי, כאילו מקובע במקום. מה הפעולה הבאה?

כשאני מתעלה למעלה מהדעת אני מרגיש את עצמי חופשי. זה לא למעלה מהדעת, "לא אותי קראת יעקב". אם אני סוחב מזוודה נכונה היא לא מזוודה, אני מחזיק אותה והיא מעלה אותי ככה, בכנפיים. זה לא קושי אלא ההיפך. רק תיזהר שלא תעוף יותר מדי.

שאלה: שמעתי שחברים זה הכרחי בשביל לקבל גדלות, אבל גדלות בסופו של דבר מקבלים מהבורא ולא מהחברים. איך הכוחות האלו עובדים?

לא. מקבלים מהבורא בטוח, אבל באיזה כלי? באיזה כלי אתה תקבל משהו מהבורא אם אין לך חיבור? אתה צריך להיות בהתאמה לבורא, שהוא אחד, ואתה צריך להגיע לאחד. ואחד זה שהעשרה יחד. לבד אתה האגואיסט. רק בחיבור הנכון עם עוד תשעה כמוך אגואיסטים וכמה שאתם משתדלים להיות מחוברים, שאתם מוותרים כל אחד על "האני" שלו ורוצים להיות מחוברים מעל האגו שלכם ממש במרכז ביניכם, רק הצורה הזאת היא יכולה להתאים לבורא ובמידה הזאת אז הבורא נמצא ביניכם וממלא אתכם.

שאלה: האם יחס לחברים זה הכלי?

לא. כלי זה לא היחס לחברים, כלי זה תוצאה מחיבור נכון בין כולם. וגם זה לא בדיוק הכלי, כי מתוך החיבור ביניכם אתם עוד צריכים לעשות כוונה לבורא. בשבילך הגענו לחיבור הזה כדי שאתה תמלא אותנו, תקבל מאיתנו נחת רוח. אנחנו בזה כנקבה כלפיו.

שאלה: האם האיחוד מהצד שלנו קורה בזמן הבקשה?

איחוד?

תלמיד: כן, אנחנו מבקשים להתחבר והאיחוד מהצד שלנו קורה בזמן הבקשה.

כן ולא, זה לא.

שאלה: האם ישראל בעבודה רוחניות זו כוונה?

בעיקר זו כוונה, אבל יותר נכון לומר, זאת בקשה, פנייה לבורא. סך הכול, זה סיכום של כל המאמצים שנקראם ישר א-ל.

שאלה: האם יחס נכון לחברים זה גילוי גדלות הבורא?

לא. זה יכול להיות כלי לזה, אבל לא זה. חברים, חברים. יחס לחברים, יחס. יכול להיות שבזה אני מבטא עד כמה שהבורא הוא גדול בעיניי אבל להגיד זהו, זה לא.

שאלה: מה זה גדלות הבורא?

גדלות הבורא זאת המידה עד כמה שאני מסוגל לעבוד עם הרצון לקבל שלי על מנת להשפיע.

שאלה: אפשר לשאול על המאמר, קנ"א מ"שמעתי"?

בבקשה.

שאלה: כתוב משהו שלכאורה זה נראה כמו תרתי דסתרי, "אחרי שראו הנסים הגלויים לא נגלה אצלם עבדות ה', שהוא על דרך אמונה למעלה מן הדעת". אפשר לפרש שהניסים הגלויים הם ההארה שאנחנו מקבלים, ואז אנחנו נמצאים בתוך הדעת אחרי שמקבלים את המילוי. ועבדות ה' מעל הדעת, זו העבודה שאנחנו צריכים לעשות מלמטה למעלה, כי אז אנחנו לא יודעים בדיוק מה הבורא רוצה מאיתנו ואנחנו צריכים לעשות תפילה לפני תפילה כדי לקבל את החיסרון הנכון. אפשר לפרש את זה בצורה כזאת?

בינתיים. בעירבון מוגבל.

שאלה: כשהחבר שואל שאלה אם אהבת הזולת היא באמת אהבת הבורא, איך אני אוהב את האחים שלי? איך אני מצליח להמיס את הלבבות של החברים שלי, איך אני משמח אותם?

בזה שאתה נותן להם דוגמה עד כמה אתה נמשך לבורא. נמשך אליהם. עד כמה החיבור איתם וחיבור עם הבורא זו בעצם כל התשוקה שלך. תראה לכולם שאתה כבר בזה, שאתה רוצה, שאתה מחשיב את זה. תן להם התעוררות. בזה לא כדאי להיות בצניעות.

תלמיד: רב, אני אוהב אותך. חברים, אני אוהב אתכם ממש. פסח זאת הזדמנות מאוד מיוחדת. אתמול החבר ממש נגע לי בלב בצורה מאוד עמוקה. נכנסים למצב חדש יחד. ממש תודה רבה לכם. לחיים חברים.

לחיים, תודה לך. רואים שאתה איתנו.

שאלה: אמרת שאנחנו צריכים לפנות כל הזמן לבורא. זה לא פשוט אבל אנחנו נגיע לזה כשאנחנו פונים זה לזה בעשירייה. לא ברור מהי הפעולה מצידי כלפי החבר?

לבקש מהם, בואו אנחנו נחפש איך להתחבר יחד. אין לנו שום דבר חוץ מחיבור בינינו ופנייה לבורא. שתי פעולות אנחנו צריכים בלבד, שתי פעולות, חיבור בינינו ופנייה לבורא. תדבר עם החברים איך אפשר בכל זאת להגיע לחיבור, וכשאתם בחיבור אתם תדונו, לא לפני זה, איך לפנות לבורא. לא לקפוץ למעלה מהחיבור, כי אז הבקשה לחיבור תהיה אגואיסטית. זה צריך להיות כבר מתוך התכונה החדשה שבחיבור אתם משיגים, זה נקרא "אחד", ואז "חד מקבל חד". אז אתם פונים ממש לבורא. אתם לא יכולים לפנות לבורא אם עשרה לא הופכים להיות כאחד. זאת אומרת, יש כאן מהות חדשה, עשר שווה אחד, אחד פונה לאחד, לבורא. זו התעלות מעל הרצון לקבל שאתם משיגים בזה שמתחברים יחד. זה נקרא שאתם מתעלים למעלה מהרצון לקבל, כבר אתם נמצאים בעל מנת להשפיע, כבר אתם מתנתקים מהרצון לקבל, אז יש לכם קשר, יש לכם יכולת לפנות לבורא. אחרת איך? לכן על השלב הזה אי אפשר לדלג.

שאלה: אבל גם החיבור בינינו בעשירייה תלוי בבקשה מהבורא?

ודאי. כל תיקון ותיקון זה רק לפי הבקשה אליו, שהוא יעשה את התיקון עלינו.

זה שאנחנו מצליחים פעם ראשונה להתחבר בעשירייה, אפילו לא לפנות אליו כאילו לדבקות, לא, רק לבקש ממנו כוח לחיבור בינינו, זה נקרא יציאת מצרים. החיבור הראשון בינינו זו יציאת מצרים. מתעלים מעל האגו שלנו. אחר כך זה מעבר להשפיע על מנת להשפיע. זאת אומרת איך אנחנו משתמשים בחיבור הזה בכוחות קטנות, גדלות, ועד שמגיעים לתיקון הכללי.

אבל התעלות למעלה מהרצון לקבל בחיבור הראשון זו יציאה.

שאלה: הוא כותב שהבורא מדלג על המצרים ואז כאילו אין מצרי במציאות.

כאילו, כן.

תלמיד: אבל למעשה יש מצרי.

יש. זה הרצון לקבל, הוא אמר "בראתי יצר רע". זה לא עלי, מה אתה רוצה ממני? הוא כאילו אומר, "כל הירידות עלי, אני גרמתי לכם את זה. אם אני גרמתי לכם, אני לוקח חזרה. אבל מה שהרווחתם מהירידות האלו, אתם ביקשתם, אתם עשיתם מאמץ, זה שלכם".

תלמיד: למה הוא מתכוון שהוא כותב שהוא מדלג ממצרי למצרי?

לא לוקח בחשבון את המצרים. הוא לוקח רק את העליות שלנו.

תלמיד: אבל איך אפשר לא לקחת אותם בחשבון?

כי זה שלו. הוא פשוט עושה כך, אתה לא עושה פעולות כאלו בחיים? במחשב, בכל מיני דברים. תוכנה כזאת, שאם הוא גרם לכל ירידה וירידה, לכל מחשבה ומחשבה, לכל רצון ורצון, קלקל את הקו שלך לחיבור, כי זו בעצם עבודת המצרים, לא לתת להתחבר. זה עכשיו נעלם. כאילו מתו המצרים, אין. זה מה שהוא כותב במאמר "ענין הסביבה", יראי ה' עובדי פרעה.

תלמיד: יכול להיות חיבור בלי שהיה קודם מצרים?

ללא מצרים יכול להיות חיבור או לא?

תלמיד: כן.

כעיקרון כן, אבל בדרגות, אדם לא רוצה לגשת לזה. יש עניין שאני לא רוצה לגשת לחיבור, ועניין שאני רוצה לגשת לחיבור אבל אני נתקע בהתנגדות. יש הבדל. לפני המצרָים יש לי כל מיני דחיות מהחיבור, כמו בני יעקב עם יוסף, לא רוצים להתחבר. אבל כשמבינים שחייבים להתחבר, אחרת לא יהיה לנו מה לאכול, התקדמות לא תהיה, אז מוכנים לרדת למצרים, זו כבר עבודה אחרת.

תלמיד: תמיד אנחנו אומרים, כדי לגלות משהו אתה חייב קודם את ההפכיות של הדבר. ופה הוא מתייחס כאילו שאין מצרים אלא יש רק ישראל.

לפני הכניסה למצרים אין מצרים.

תלמיד: אז למה אין חיבור שם?

כי אין לך איפה להתחבר, אתה לא זקוק לכוח החיבור כל כך. אתה לא מבין בשביל מה הוא ולמה. זה בני יעקב, יש ביניהם קצת חסדים, מספיק.

תלמיד: אז החיבור הוא על שטח מצרים?

החיבור הוא על הרצון לקבל, מעליו. אנחנו לוקחים ממנו את העביות, הופכים אותה לזכות ובזכות הזאת אנחנו מתחברים. אי אפשר להתחבר בלי התנגדות.

תלמיד: איך הוא מוחק את מצרים?

הוא מוחק אותם מזה שהם לא שייכים לישראל, לעבודה שלנו, אלא הוא נתן לנו כדי שאנחנו על פני זה מתחברים. אתה מבין איזו הבחנה הוא לוקח?

שאלה: בתקופה האחרונה אנחנו הרבה מדברים על הפניות לבורא, שהוא צריך לסיים את כל הפעולות, מצידנו רק תפילה.

כן.

תלמיד: אנחנו מתפללים, משתדלים, מדברים הרבה בתוך העשירייה. אתמול התאספנו גם לפני השיעור להתפלל עבור החברים. ועכשיו נכנס יותר ויותר פנימה שזה חשוב. התפילות הן גם במאמצים לחיבור שלנו או הכול פעולות?

"תפילה" זה נקרא פנייה לבורא. נקודה.

שאלה: הפעולות, במאמצים שלנו לחיבור, צריכות לכלול גם תפילות, או כל הפעולות בידיים, ברגליים?

אם אתה עושה מאמצים ללא פנייה לבורא זו עבודה מיותרת שמביאה אותך לכישלון ולבירור שאתה עשית סתם, לא בצורה נכונה. מתי זה קורה? אחרי, יכול להיות עשרים שנה. אתה מתחיל להבין שכל העבודה שלך, כל המאמצים האלו לא הועילו כלום, וסתם חבל שאני עשיתי. אבל על פני כל הייאוש הזה, מעכשיו והלאה אתה מבין שהכול צריך להיות מכוון רק לבורא בלבד.

תלמיד: לעלות מצב רוח לחברים, לתת להם דוגמה?

אני לא מעוניין לענות לך על הפרטים. אתה צריך לברר את זה לבד. חברים, חברים. תסתדר עם חברים. אני אמרתי מה צריך לעשות. בסופו של דבר, לפנות לבורא. נקודה.

שאלה: אז אולי לעזוב את כל הפעולות ולהשתדל רק להתפלל?

נכון. תעזוב את הכול, תתפלל. אבל רק עם החברים יחד ולבורא בלבד. זה נכון.

שאלה: למה אנחנו במשך כל הפסח קוראים מאמרים ארוכים ומבולבלים של רב"ש? למה לא את בעל הסולם או מאמרים קצרים וברורים? מה התועלת בזה?

אני לא יודע איזו תועלת יש בזה. אני מסכים עם כל הטענות שלכם. הלקוח צודק. רק תפנו בבקשה לחבר שלכם שאחראי על זה שיסדר לכם את הדברים לפי רצונכם.

שאלה: איך בדיוק מתרחש חיבור עם חברים שיוצרים כלי משותף? איך לעבוד על זה? האם לדמיין איזו הדבקה של חלקים שנשברו, או לחשוב שהרצון שלי קטן מדי ואני זקוק לעוד רצון רוחני?

כתוב, שאדם צריך להרגיש את עצמו בלב אחד עם האחרים. להדביק את כלי החרסינה יחד בכל החלקים, אני לא יודע לעשות. במה אני אדביק את זה, עם הרוק? עם משהו? יש עניין של חיבור הלבבות. לב אחד. נקודה. היינו, רצון אחד. לא חשוב איזה סיבות, אבל המטרה היא אחת.

תלמיד: איך לעבוד על זה?

במאמץ הפנימי הלבבי עוד ועוד, ועוד בקשות. צריך לנדנד. כל הזמן לבקש ולבקש. זה נקרא "פתח לדופקים בתשובה".

שאלה: שמעתי שכדי לאהוב צריך ללמוד. איך ללמוד לאהוב באופן פרקטי? הרי לאהוב זו לא תכונה טבעית של האדם?

לאהוב זה אנטי טבעי. אין לנו אהבה. יש לנו רק שנאה. אנחנו אוהבים את עצמנו, ואם זה לא אני, אז את כל היתר אני שונא. לא שאני לא אוהב ואני ניטראלי, אלא אני שונא. זה אולי לא ברור, אבל ככה זה. או שאני באהבה עצמית או שאני בשנאת זרים. אחד מהשניים. מה אנחנו צריכים? להפוך את זה. לשנוא את הטבע שלי ולהתעלות לאהבת הזולת.

תלמיד: איך להתחיל באופן פרקטי?

רק בקבוצה ובתפילה.

שאלה: בקטע האחרון שקראנו, "נקי כפים ובר לבב", נקי כפיים שהפירוש מי שכבר זכה לידים נקיות, ואין בו אהבה עצמית, אלא כל כוונתו היא רק להשפיע, ובר לבב פירושו שלבו עם ה', שהאמונה קבועה בלבו, אלו אנשים אין להם ירידות במדרגת השפלות, אלא בהם נוהג עליות וירידות הכל במדרגות הרוחניות." אם האדם כבר ברוחניות והוא במצב שמתואר כאן, הירידה היא רק ירידה רוחנית? הוא לא נופל לעולם לרצונות הגשמיים?

ודאי שנופל ועוד יותר גרוע מהאחרים. "כל הגדול מחברו ייצרו גדול ממנו.".

תלמיד: אז למה כתוב כאן שהוא רק נשאר במדרגות רוחניות של נרנח"י דנפש, נרנח"י דרוח? הוא לא נופל כבר לתוך הרצון לקבל.

אני לא יודע על מה מדובר כאן, על איזה מצב. נברר אחר כך. בינתיים זה בכל זאת לא עלינו.

שאלה: מחיקת המצרי, לשייך את המצב הזה לבורא?

כן.

תלמיד: ומה שנשאר זה הופך לישראל.

זה לא הופך לישראל. כדי להפוך את זה לישראל יש עוד עבודה גדולה. אבל בינתיים, המצרי שבי נעלם.

תלמיד: מה נשאר שם?

נשאר הרצון לקבל שלא מפריע לי.

תלמיד: זה רק בשכל, זה כבר לא בהרגשה. זאת הכוונה?

נניח שכן. אני לא יכול לענות לכם כי אלה דברים ששייכים לזה שעובדים עם זה, משיגים את זה ואז לא צריכים הסבר.

קריין: אז אנחנו נמשיך בעמ' 143, טור ב' למטה, פסקה אחרונה.

"אולם יחד עם זה צריכים לדעת כנ"ל, ששום עליה לא הולכת לאיבוד, אלא "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". אי לזאת, האדם צריך להיות בשמחה, בזמן שמרגיש שהרוחניות יש לו חן בעיניו, ומצפה להתקרב לה' עד כמה שאפשר, ולזכיה גדולה תחשב בזה שפתאום באה לו התעוררות מלמעלה, ומתחיל להסתכל על אהבה עצמית כדבר מאוס, שלא כדאי לחיות בשביל זה, ורק לרוחניות הוא מתחיל להשתוקק.

אבל האדם צריך לדעת, שאל יגיד "מתי שיהיה לי התעוררות מלמעלה, אז אני אתחיל לעבוד בעבודת הקודש". אלא זה שהאדם זוכר, שיש רוחניות, ואפילו שאין לו חשק לזה, כבר על זה הוא צריך לתת תודה לה', עבור זה שהוא יודע שיש רוחניות בעולם, והגם שאין לו חשק לעבודה. וזה דומה למלך גדול, שבא לעיר ולא מספרים לכל האנשים, אלא רק לקומץ אנשים סיפרו, וגם לא לכולם נתנו רשות להיכנס אלא ליחידים, וגם צריכים השתדלות גדולה בין השרים, שיהיה להם רשיון ליכנס.

ולאדם הזה נתנו רק ידיעה שהמלך בא, אבל רשות כניסה לא נתנו לו. איך האדם הזה נותן תודה, לאלו שהודיעו לו. כמו כן כאן, שיש לו ידיעה, שיש מלך בעולם, אבל הוא עוד לא קבל רשות להכנס ולשמש את המלך. היינו, שיודע ומאמין בשיעור מה, שיש בורא עולם, אבל לעזוב את עבודה שלו ולעבוד לטובת המלך עוד לא קבל רשות מלמעלה, כלומר מלמעלה לא קבל רצון לעזוב את צרכי גשמיים ולעסוק ברוחניות. האדם הזה הוא צריך לשמוח עם הידיעה הזאת, היינו שיש קצת אמונה בה'. ואם האדם מחשיב את הידיעה הזאת, אף על פי שלא יכול להתגבר ולעסוק בעבודת ה', מכל מקום השמחה מזה שנזכר עכשיו, שיש מלך בעולם, יש בכוחו להרים אותו משפלותו ולהכניס אותו לעבודה, ולהיות לו רצון להתגבר על הגוף שלו. וזה דוקא אם האדם משים לבו ומחשיב את הידיעה הזו.

וזה נמשך מהשורש, מה שאמרו חז"ל "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה של מצוה" (שבת ל'). זאת אומרת, מהשמחה שיש לו בעת עשיית המצוה, זה גורם לו דביקות עם הבורא, כנ"ל "ברוך מתדבק בברוך". כי שמחה היא תוצאה משלימות. והיות שהוא מעריך את הנותן, את חשיבותו וגדלותו, ויש כלל, באם הנותן מתנה הוא אדם חשוב, אפילו שהוא נותן דבר קטן, גם זה לדבר גדול יחשב. ומשום זה מהידיעה, שהוא מאמין שהודיעו לו מלמעלה שהמלך נמצא בעיר, הגם שלא נתנו לו רשות ליכנס ולשוחח עם המלך, מכל מקום על ידי זה שרואים שהוא מחשיב את ידיעת מציאות המלך, תיכף נותנים לו רשות לכנס ולשרת המלך, כי רואים שהוא מחשיב את המלך, כבר מתחשבים עמו ונותנים לו כח להתגבר על המחשבות ורצונות הגוף.

לפי זה יכולים לומר בזכות השמחה. כלומר, מהשמחה שהוא מתפעל מחשיבות המלך, נותנים לו מלמעלה הארה, ששורה על הכלי של שמחה, שהוא נתן מלמטה, מבחינת אתערותא דלתתא, זה גרם אתערותא דלעילא, שנותנים לו רשות, כלומר נתנו לו רצון וחשק להתגבר על המחשבות של הגוף.

ובהאמור יוצא, שענין "פסח" נקרא על שם שהקב"ה דילג את בתי ישראל, ונשארו כל ישראל וישראל בחיים. כידוע שאין העדר ברוחניות, כי בחינה הכי קטנה שבישראל נשארה בחיים, ושום דבר אינו הולך לאיבוד. ומשום זה שהקב"ה הציל את ישראל, נקרא יום טוב זה בשם "פסח", על שם מעשיו של הקב"ה.

ומה ששאלנו בענין השבח, איך שייך לומר, שה' רוצה שישבחו אותו, וכי הוא מתפעל מהשבח של בשר ודם. על זה יש להשיב ב' תשובות:

א. מבחינת המטרה, שרצונו להטיב לנבראיו, כלומר כל מה שעם ישראל מקבלים הנאה ותענוג, הם מכוונים בעת קבלתם לשם שמים, שפירושו הוא, שהבורא יהנה מזה, משום שהוא רוצה שהנבראים יקבלו טוב ועונג, והיות שהם רוצים בהשתוות הצורה, לכן כל מה שהם עוסקים בתו"מ, הוא רק מטעם, שהם רוצים להשפיע לה', ולא מטעם תועלת עצמם. וזה נקרא, שעם ישראל מדברים בשבח הבורא, שמטעם גדלות וחשיבות המלך אנו משתדלים להשפיע לו נחת רוח.

והקב"ה מדבר בשבח ישראל, היינו שהוא רוצה לתת טוב ועונג, שזהו מטרת הבריאה. וגם רוצה שלא יהיה בחינת בושה בעת שמקבלים את הטוב והעונג. לכן הוא רוצה שיעבדו בעמ"נ להשפיע. ונמצא שהוא מדבר בשבחן של ישראל, יהיה הפירוש, שעם ישראל מוותרים על אהבה עצמית ורוצים לעבוד רק להשפיע."

שאלה: בתחילת הקטע הזה נאמר שכל עוד לא יהיה אישור מלמעלה, האדם לא יוכל להתחיל לעבוד ולהתנתק מהחומריות גם אם הוא יודע שיש מלך. ולאחר מכן נאמר מיד, שהכרחי שתהיה התעוררות מלמטה. זה כביכול סוג של איזה לופ כזה. איך יוצאים מתוך המלכודת הזאת?

כמעט ולא יוצאים ממנה. מי הראשון ומי האחרון? מי מעורר את הפעולה, את המחשבה, את הנטייה? אי אפשר להגיד. ודאי שזה הבורא, אבל מתי אדם יכול בכל זאת לשייך משהו לעצמו? רק כתגובה. לכן אנחנו נקראים "נבראים". לא מפני שהחומר שלנו הוא משהו, אלא ההתעוררות, הפקודה, הפעולה תמיד באה מהבורא בכל מקום, בכל דבר. אנחנו לא מסוגלים לעשות שום דבר. מה שהבורא כן עושה, יחד עם זה שהוא מניע אותנו, הוא עושה הסתרה, שאנחנו לא נדע כביכול שזה ממנו. ואז נדרש מאיתנו שאנחנו נגיב נכון.

כמו שאנחנו עם הילדים. אנחנו יודעים מה קורה, אבל אנחנו משחקים איתם כדי לתת להם על ידי זה להתפתח. שיבינו אותנו, שיגיעו למצב שהם יודעים לשחק איתנו, זאת אומרת, לעשות אותן פעולות. זה מאוד דומה למה שאנחנו עושים עם הילדים. אז אתה משחק עם הילד, אתה מעורר את הקושי, וכביכול קשה לך לשחק עימו. אתה מפסיד לפעמים והוא מרוויח, כי אתה מחזק בו את הגאווה שלו, את הדחף שלו. ככה זה. וזה עניין של חינוך ובזה הבורא הוא אלוף. ואצלו בעיית החינוך הרבה יותר מאשר שלנו,כי הוא צריך לעורר אותנו לפעולות שלגמרי מנוגדות לטבע שלנו.

לכן אם אנחנו מתעסקים בינינו בלהגיע לחיבור, לאהבה, אם אנחנו עושים הפצה כדי להביא את כל העולם לחיבור ולאהבה, בזה אנחנו עושים את עבודת ה', שאנחנו מדמים את עצמנו אליו וכך אנחנו פועלים כלפי העולם החיצון, האנושות. ככה זה.

"לכן הוא מסתכל תמיד על השבח שלהם, כלומר הוא סופר את העבודות שלהם, מה שעוסקים בעמ"נ להשפיע, בכדי שיהיה לו מקום להשפיע שפע ולא יהיה שם שום פגם של בושה. ועל מה שהם עוסקים בעמ"נ לקבל, מזה הוא לא מדבר, את זה הוא רוצה למחוק מעל פני האדמה, כנ"ל בביאור את שם "פסח" על זה שפסח, היינו שהרג את המצרי, שהיה בין ישראל לישראל, והשאיר הישראל, שהיה באמצע." בין שתי הירידות את העלייה משאירים "וממילא היה יכול להסתכל רק בשבח ישראל, היינו בחינת העליות שהיו להם, שזוהי שבח ישראל, כלומר, במה שעשו אז אתערותא דלתתא באפיית המצות.

ומשום זה נכתב בתורה את חג המצות ועם ישראל, היות שהבורא הסתכל בשבח ישראל באפיית מצות לתועלת ה', ועל השאר דברים לא הסתכל, כנ"ל שזה נקרא, ועל המצרי שהיה שם, הרג, כלומר שמחק אותו כאילו אינו במציאות, שע"י זה הצטרפו כל בחינות ישראל למדרגה אחת גדולה, שכבר היה שלם, שיהיה כלי לקבלת השפע. זהו נקרא שעם ישראל קראו אותו יום טוב בשם "פסח".

ובהאמור נבין את טעם הב', שעם ישראל קראו אותו בשבח של הקב"ה. טעם הא' הוא, משום שרצונו להטיב לנבראיו, והם לא רוצים לקבל, מטעם אהבה עצמית, לכן הם מקבלים את הטוב והעונג, מטעם שהוא רוצה שנקבל. וזה נקרא "בעמ"נ להשפיע", וזה שבח ה'.

טעם ב' שמדברים בשבח הקב"ה, הוא מטעם שלא חשב את הירידות ורק הסתכל על העליות, שזה נקרא "ופָסח", שכל העליות הוא לקח בחשבון, והירידות מחק אותם מעל פני האדמה. וזה השבח של פסח. וזה נקרא, שמדברים בשבח הקב"ה.

ויש להבין מה שכתוב "ואכלתם אותו בחפזון פסח הוא לה'". ומדוע נקרא פסח "חפזון". וכפי שפירש רש"י, הפסח נקרא "חפזון", משום שה' קפץ ופסח ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט. ואנו רואים, שענין דילוג את הקץ, פירושו, שמיהר את הקץ, כאילו שעדיין לא הגיע הזמן. והיות שמיהר עצמו, ועל זה נקרא פסח "חפזון". וכאילו היה צריך למהר, כדי שלא יתעוררו המצרים שהיו אצל הישראלים, והם עדיין לא הגיע הזמן שיתוקנו, לכן מיהר עצמו והציל מה שהיה יכול להציל. כלומר, שרק בחינת ישראל קבל אז תיקון, ולא המצריים. לכן נקרא זה "חפזון".

מה שאין כן בגמר התיקון כתוב (ישעיה נ"ב, י"ב) "כי לא בחפזון תצאו, ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל, הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאוד". האר"י הקדוש מפרש, שזה יהיה בגמר התיקון, שאז אפילו ס"מ יהיה מלאך קדוש, שגם לב האבן, שלפני גמר התיקון אסור לברר אותו, ונשאר בקליפות, גם הוא אז יתברר לקדושה. וזה ענין "טוב מאוד", "טוב" זה הוא מלאך החיים, "מאוד" זהו מלאך המות, שגם הוא יהיה מלאך קדוש, שזה מכונה "בלע המות לנצח". כך מפרש האר"י הקדוש.

ובאמור נוכל לפרש מה שכתוב "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון". לא כמו שהיה בארץ מצרים, שהגאולה היתה בחפזון, כנ"ל, שהיה קופץ ממצרי למצרי, וישראל באמצע נמלט. וזה היה מטעם, שהיה צריך למחוק את המצריים, ורק עם ישראל נשארו בחיים.

מה שאין כן בגמר התיקון, שגם בחינת המצרים יקבלו תיקון, אם כן לא צריך להיות בחפזון, כי לא צריכים לקפוץ ממצרי למצרי, וישראל באמצע הוא נשאר בקדושה, אלא כל המצרים יקבלו את תיקונם משלם. לכן לא צריך להיות חפזון, היינו קפיצה, אלא כל הבחינות שהיו בתוך הקליפות, יתוקנו אז, כמו שכתוב "והסירותי את לב האבן מבשרכם, ואתן לכם לב בשר".

אי לזאת, האדם צריך להיות בשמחה. וע"י השמחה הוא יכול לצאת ממצב השפלות, שהוא נמצא. ואם האדם ישאל, במה יש לו לשמוח, בזמן שהוא רואה, שהוא בשפלות, שאין לו שום רצון לעסוק בתורה ומצוה, אז צריך לקבל השמחה שלו מזה, שהוא יודע על כל פנים, שיש מלך בעולם. מידיעה זו לבד הוא יכול לשמוח, כמשל הנ"ל, שהודיעו לו שהמלך בא לעיר, וזה נותן לו כח לעלות."

אם ביציאת מצרים אנחנו מתעלים מעל הרצון לקבל ומתחילים לעבוד על הרצון להשפיע שלנו ולכן בחיפזון ובפסח, "בפָסח", שאנחנו לא עובדים עם הרצון לקבל אלא מתעלים מעליו בלבד, הולכים לרכוש רצון להשפיע, אז אחר כך ב"גאולה השלמה" מה שנקרא, אנחנו עובדים עם הרצון לקבל של המצרים כדי לתקן אותם בעל מנת להשפיע, זה ההבדל בין גאולת מצרים לגאולה השלמה.

שאלה: לא ברור מה ההבדל בין שתי צורות השבח של הקדוש ברוך הוא.

“כי חילצת נפשי" זה עדיין לא [גאולה] שלמה, והגאולה השלמה זה על הכול. אנחנו עוד נלמד על זה, אני לא רוצה עכשיו לבלבל אנשים מה העניין של משיח בין זה למשיח כזה. יש כמה משיחים.

תלמיד: חשוב לי לציין הודיה בחברה לגבי המאמרים הארוכים של רב"ש. דיברנו בעשירייה על כמה החג הזה הפך למיוחד בזכות זה שאנחנו קוראים את מאמרי רב"ש בשלמותם אפילו אם לא מבינים הכול, ולפעמים המחשבה בורחת ומורגש שהרב"ש לוקח אותנו למין טיול פנימי מיוחד שמביא המון הבחנות וממש מעביר אותנו מדרגות בזמן הקריאה, זה גם נותן המון הזדמנויות לתפילה תוך כדי הקריאה, יותר חזק משאלות ותשובות או סדנה.

זה נכון, אנחנו עוד לא מעריכים מספיק את רב"ש. הוא במאמרים שלו נתן לנו את כל צורת העבודה הרוחנית והפנימית של האדם שלא הייתה כזאת עד זמנו. עד שהוא לקח את העבודה הזאת, לא היה אף אחד שיכול היה לקחת. אנחנו לא מעריכים את הגדלות של האדם הזה, את הנשמה הזאת, איך הוא קיבל את זה על עצמו ובאמת מה שהוא עשה. את המפעל הזה של כל המאמרים שלו אנחנו לא יכולים גם להעריך היום. אנחנו כבר מבינים ששם ישנה כל העבודה, לכל האנושות, לכל אחד ואחד יש שם בירורים לכל המצבים, לכל דבר ודבר וזה פלא שיש לנו מורה כזה, תראו במה זכינו.

בעל הסולם הוא גבוה, הוא נותן לנו נקודות, הבחנות, מידות כאלה ונותן פה ושם ניצוצים אבל רב"ש לוקח בצורה ממש שיטתית וחורש את הרצון לקבל של האדם עד שזורע שם ועד שמקבל את התוצאות, זאת ממש עבודה של שעות, שעות יום יום.

שאלה: אמרת שבמצרים דילגו מעל המצרים בחיפזון וזה כאילו ללמוד את תכונת ההשפעה ורק אחרי זה ישנה הפעולה, שמתחילים לעבוד עם הרצון מחדש לקבל על מנת להשפיע.

כן.

תלמיד: האם זה דבר מצטבר, ואז קודם כל כביכול גומרים את כל הרצונות בהשפעה ואז חוזרים לעשות לקבל על מנת להשפיע, או שבכל רצון ורצון, יש כל התהליך וזה עובר מאחד לאחד?

גם ככה וגם ככה. אתה בזמן האחרון שואל שאלות שהן למעלה ממה שאנחנו עוסקים ואני לא רואה את זה בעין יפה. בוא נממש מה שלפנינו ולא ניכנס ללמדנות. "האם זה ככה אחר כך, האם זה לא ככה", בוא נראה מה שלפנינו ונעשה פסח.

שאלה: רציתי להציע שאולי אחרי תקופת הכנסים, נתחיל שלב חדש בהתפתחות שלנו, ניקח את כל מאמרי הרב"ש לפי הסדר, א' ב' ג' וכל יום נשוט בהם.

אין בעיה, אתם תחליטו. תחליטו כך, תחליטו כך, יש לנו להמשיך בפתיחה ובאמת לעשות שם עבודה יסודית, אני חושב שאת זה חייבים לעשות, אנחנו צריכים לסיים את הזוהר ונשאר לנו רק חצי הכרך האחרון .

מתי יביאו לנו את תיקוני הזוהר?

תלמיד: בזמן פסח עושים עכשיו הרבה עבודה, כשיסתיים הפסח, אגיד בדיוק כמה נשאר עד הסוף.

זאת לא תשובה אבל נתאפק, בסדר. ובכל זאת נעבור לתע"ס, זאת אומרת צריכים לסיים וטוב לסיים ככה ולחרוש את הפתיחה ואחר כך להגיע לתע"ס. כי ראינו ש"עץ חיים" קשה מאוד ללמוד. סגנון הכתיבה שם, זה לא לדורנו, גם הרב"ש לא למד את זה עם כולם, אז נלך לפי תע"ס בערבים ובבוקר נסיים את הפתיחה. זה ייקח לנו עוד זמן ויחד עם זה את מאמרי הרב"ש, איך שאתם רוצים. אני בכל זאת הייתי יחד עם זה עובר בהדרגה על בעל הסולם, זה לא הרבה, אבל בכל זאת זה כדאי, זו השקפה כללית שמרוממת מאוד מעל המציאות.

שאלה: הוא כותב פה שאין לאדם להסתכל על הירידות.

כן, זאת אומרת לא להתייאש, לא להסתכל על הירידות שהוא יורד, זה הכול על חשבון הבורא. ואם זה על חשבון הבורא, אז כמה שהירידות הן יותר עמוקות ומזעזעות וממש תופסות אותי וחונקות אותי וקושרות אותי, אז אני צריך להיות יותר גאה שקיבלתי ירידות כאלו מהבורא.

כנראה שאני חזק, כנראה שאני מיוחד, כי [אז] אני יכול לפנות אליו ולקבל עזרה, כי הוא מקדים תרופה לפני מכה ולכן הירידות הן מחושבות בצורה מדויקת מאוד, עם מה אני יכול להגיע בעליה. [אבל] לדרוש.

אז אם אני מקבל ירידה כזאת ששוברת אותי, שאני כבר לא יודע, שוכח על הכול, זה לא בורא ולא כלום, זה אני. אז לאט לאט, לאט לאט, להשתדל להבין שקיבלתי את זה ממנו ואין שום עניין של עבירה שאני הוא שגרמתי לזה.

גרמתי לירידה הזאת, לעבירה הזאת, דווקא בגלל שאני הייתי בסדר. אני עשיתי את כל הדברים נכון והתאמצתי והתקשרתי לבורא ועשיתי מאמצים לחיבור וכן הלאה ובום, קיבלתי ירידה, למה? בגלל שאני זקוק לעליה, כך, מגיע לי.

שאלה: אבל איך אדם יכול לא להתחשב עם הירידות, אם הוא כל הזמן עובר תהליך רגשי? הרי את הירידות הוא מרגיש ברגש שלו.

אז אם ישנה סביבה שיכולה להחזיק אותו ולעורר בו כל פעם את נקודת האמת, כי מעוררים אותנו בצורה כזאת לעבודה רוחנית, אז הוא שמח, שמח בירידות יותר מאשר בעליות, כתוב על זה בכמה מקומות.

תלמיד: אבל ממה הוא שמח?

שהבורא נתן לו עבודה, אפשרות לפנות אליו.

תלמיד: כל העליות מצטרפות כמו פרוטה ופרוטה לחשבון גדול?

כן. זה העניין של פסח. עד שאני בסך הכול אכווץ את כל העליות שלי כך, שהבורא מתחשב בהן. ואת הירידות הוא לוקח על עצמו שהוא גרם ואז יוצא שאני יוצא. כי פרוטה ופרוטה מצטברת לחשבון גדול, לסאה, על זה בדיוק מדובר.

תלמיד: אבל יוצא בתהליך, שדווקא העליות עוברות וזה לא כמו הירידות שאתה ממש חווה אותן רגשית.

זה בטוח, כי אסור לך להיות בזה יותר מדי, אתה השגת משהו, גמרנו. ברגע שאתה השגת אתה צריך ללכת שוב לסיבוב. מה שאין כן בירידות, מפני שאתה לא יוצא מהן בעצמך. אתה לא פונה לחברים, לא מכבד אותם, לא מתחבר איתם, לא פונה לבורא, אז לכן זה נמשך. אבל באמת זה לא צריך להיות כך, כמו שהוא כותב, זה צריך להיות לא יותר מקפאו השד.

תלמיד: אז איך אתה מצליח להגיע לתפילות אם אתה כל הזמן נמצא בירידות?

לא כל הזמן, בין ירידה לירידה אני נכנס לעליה, אני נמשך לתפילה, לבקשה.

תלמיד: כן אבל אתה יותר בירידות מאשר בתפילות.

לא נכון, לא יכול להיות יותר בזה או יותר בזה, אני כל הזמן מגיע רק לתדר יותר גבוה.

תלמיד: תדר זה כאילו היכולת להרגיש אותן?

יכולת לעבור אותן מהר. אני לא צריך גם עליות יותר מידי זמן, אסור להיות יותר מרגע בכל מצב. או ירידה או עליה, אסור, איכות העבודה היא בתדירות.

שאלה: אני לא מתיימר להבין את "עץ חיים" אבל הרגשתי בשיעורים הבודדים שעברנו עליו, שיש בו משהו מיוחד והתעצבתי מאוד שזה נפסק.

כאן מדובר על האדם שלא מבין כלום ממה שכתוב וכנראה שלא משתדל להבין ולא מסוגל להבין, אבל הניגון שיש שם הוא ניגון יפה.

אין לי מה להגיד על הספר שהוא יפה. מי אני שאגיד ככה על "עץ חיים", אבל זה לא בשבילנו, במיוחד לפי סגנון הכתיבה. בעל הסולם ניסה לרדת וניסה לעשות חיבור על האר"י, חיבור ראשון. הוא עשה עוד כמה דברים, כמו שלפני תלמוד עשר הספירות, הוא עוד עשה חיבור שנקרא "פי חכם".

שאלה: הזוהר הוא כמו מנגינה ללב ויש בזה כוח אדיר, אולי אפשר לעשות סדנאות במהלך קריאת הזוהר , למרות שיש בזה הרבה מהנסתר?

כותבים את זה אנשים שלא כל כך מבינים את המתודיקה שלנו, מה אנחנו צריכים לעבור. אנחנו צריכים לראות את התוצאה הסופית ולפי זה לכוון את עצמנו ולא סתם ככה כל מיני עצות על כל שיטות הלימוד, כל אחד חכם.

שאלה: איזה סוג של תיקון ישראל צריכים לעבור ואיזה סוג של תיקון המצרים צריכים לעבור, מה ההבדל בין תיקון ישראל והמצרים?

אין שום הבדל בתיקונים, רק החיבור, הפנייה לבורא והשגת הדבקות בבורא. אבל יש הבדל במי שמבצע ובאיזה צורה מבצעים. קודם ישר א-ל, אלו אנשים שיש להם נטייה שבלב ואחר כך כל האחרים שנמשכים אחריהם.

שאלה: מה ההבדל בין תיקון של ישראל שבי למצרים שבי?

אני צריך לתקן, קודם ישראל אני מתקן ונמשך אליהם מעל המצרים שבי ואחר כך יתוקן המצרים. גם בחיצוניות זה כך.

שאלה: מה זה ים סוף? מה קורה לנו כשאנחנו עוברים אותו, למה ישראל יכול לעבור ומצרים לא? מה התנאי לעבור?

לעבור את ים סוף זה נקרא "בכוח הבינה", בכוח האמונה, למעלה מהשכל, למעלה מהדעת, למעלה מהרצון לקבל.

שאלה: חיבור הוא מאוד מרכזי בדרך שלנו, יחד עם זה המושג מאוד מעורפל. האם ניתן לחדור עמוק יותר ולברר את המושג הזה "חיבור"?

ניתן, רק דרך הלב. קחו איזה סכין, תפתחו את הלב, תתחילו לחפש איך אפשר לחבר לב ללב.

שאלה: יש לנו מפגש עשירייה פעם בשבוע ומגיעים שלושה, ארבעה חברים מתוך שבעה עשר, חלק אחרי הפצה, חלק לא מגיעים, חלק פשוט לא יכולים. איך להרגיש את כולם, לעבוד איתם, להתחבר איתם? חסר מאוד לעבוד עם כל העשירייה, אולי לעבור עשירייה? מה לעשות?

גלות. אין לי מה להגיד, גלות. אבל ישנה קבוצה? ישנה. יש שם יותר מעשרה חברים? יותר. תתחבר, אף אחד לא מפריע לך. לא לעשות לפי הראשים, תעשו ככה, ישנם 200 איש, תתחברו, העיקר לשפוך את עצמו. אני לא מרגיש שזה מפריע שיש 400 איש לפניי.

שאלה: אנחנו כל הזמן לומדים שהדרך לנצח את המצרי היא להתגבר ולהתעלות. ובסיפור פסח אנחנו רואים שפשוט הבורא בא, הרג את המצרי, נתן מכות לפרעה, ובני ישראל יצאו ממצרים. איפה ההתעלות והתגברות פה?

יש עניין של הרג, כמו שמשה הרג את המצרי, ויש עניין של להתעלות. אלו שתי צורות העבודה.

תלמיד: אנחנו אמורים להתגבר, לא לרצוח.

לא חשוב, גם כך וגם כך, העיקר לא לעבוד עם הרצון לקבל.

אני בכוונה בצורה ברורה לא נכנס לשאלות שלכם אם הן לא שייכות לעבודה שלנו, נקודה. מה שלא שייך, לא תקבלו על זה תשובה. אתם יכולים לעשות כאן פלפולים, מה שאתם רוצים, כל אחד שיכתוב דוקטורט, זה לא חשוב, אלא או מממשים מה שצריכים, או לא.

שאלה: כמה סוגי תפילות יש?

כמה סוגי תפילות יש? כמה שיש לך חסרונות.

תלמיד: אבל יש בקשה, יש ברכה, בזמן ירידה או עלייה אנחנו יכולים להשתמש בסוגים שונים של תפילות?

כן ודאי, בכל רגע ורגע שתהיה לך תפילה חדשה, לפי ההרגשה שלך.

תלמיד: הבורא מכוון את התפילה?

הבורא מכוון את הלב ומכוון את התפילה, כן, ודאי.

שאלה: במאמר רב"ש, כתוב שאחרי היציאה ממצרים אדם מקבל חידוש בתורה.

שכל החידושים הם אחרי יציאת מצרים?

תלמיד: כן, בתורה.

כי יש לך רצון להשפיע ושם הם כל החידושים. ברצון לקבל מה יש לך? מה יעזור לך אם אתה תבין יותר, תבין פחות ברצון הבהמי שלך? שום דבר. אלא חידוש זה חידוש על מנת להשפיע, ששם אתה מתחיל לקבל הבחנות, שההבחנות האלה הן מהא-לוהות.

תלמיד: אבל איזו תורה יש בגלות?

השפעה.

תלמיד: גם בגלות?

איזו גלות?

קריין: יש משפט במאמר, זה מאמר שנקרא "ענין ראש חודש" ובסוף המאמר כתוב "כי מטרם שיוצאים ממצרים, אי אפשר לזכות לשום חידוש תורה.".

נכון.

תלמיד: איזו תורה יש בגלות, אם אדם בגלות?

בגלות יש לנו רק אמצעי איך להגיע לתורה. כל עוד אנחנו במצרים אנחנו לא יכולים לקבל תורה, תורה זה כבר שיוצאים ממצרים. תורה היא כתוכנה, כמו שיש תורת חשמל, כתוב "תורת חשמל", זאת אומרת, זו שיטה, לימוד, מדע, אבל עדיין זה בתוך הרצון לקבל, מדע. מה שאין כן, ביציאת מצריים אתה מתחיל לעסוק רק עם כלים דהשפעה שזה כבר ממש חידושים כל פעם, כי בזה אתה מתחיל להכיר את הבורא בכל מיני האופנים שלו.

שאלה: אני שואל על הדילוג ועל הזירוז. כבר היום המדע אומר שהזמן והמרחב הם לא שטוחים אלא ניתן לכמת אותם, לקחת שתי נקודות במרחב ולשים אותן ביחד או שתי נקודות בזמן ולשים אותן ביחד. אני שואל על עבודה בעשירייה, הביחד הזה שמקבץ את ישראל כביכול מהמרחק שנמצא ביניהם לנקודה אחת, מה הפעולה הזאת בישראל שהופכת אותם, מצרפת אותם ללב אחד על פני המצרים?

אני לא יודע מפני שאת העבודה הזאת עושה האור. אם אתה שואל אותי איזה חלק מכל הלב אנחנו צריכים לקחת כדי לחבר אותם, האם את החלק העשירי שזה ספירת כתר, או את החלק התחתון שזה מלכות, או איכשהו משהו בג' קוים בכל אחד ואחד לצרף עשר קוים בימין ועשר קוים בשמאל ועשר באמצעי, או חב"ד חג"ת נה"י, או מה? אני לא יודע. ולזה אני לא רוצה להיכנס ולדעת. רק אני מסביר שאת כל העבודה הזאת עושה האור, ואנחנו בזה עדיין כלום לא מבינים ולא רוצים להיכנס.

התינוק ששוכב לפנינו ורק יודע לבלוע חלב, האם הוא יתחיל עכשיו ללמוד איך הוא צריך לגדול? אנחנו צריכים כל פעם ופעם לעשות רק מה שמועיל לנו לגדילה הנכונה לעת עתה.

תלמיד: אנחנו נמצאים בעיתים לטובה, אמרת את זה בתחילת השיעור. אני רוצה לדעת בדיוק מה לבקש כרגע בעשירייה. כמו שיש את החוק ש"על כל פשעים תכסה אהבה" שזה עושה את הביחד, אני צריך לראות כרגע את ישראל ולא לראות את המצרים, אני צריך לדלג מעליהם. מהי העבודה שלנו בעשירייה בין החברים שעושה ביחד כזה שהמצרים נעלמים ואנחנו לא נותנים להם להיכנס?

לא יודע. גם על זה אני אומר. זו לא עבודה שלנו. העבודה שלנו היא להתחבר כמה שאפשר, מצרים לא מצרים, אני לא יודע מה בדיוק ומה כן ומה לא, לא להיכנס לכל הפלפולים. אנחנו רוצים להתחבר בנטייה שלנו לבורא, בנטייה שלנו אליו, בצורה כמה שיותר פשוטה ונאיבית, ולא להתפלפל בשכל, זה לא עוזר. אתה לא תצליח עם השכל כאן לעשות משהו או עם הפילוסופיה. לא. אלא בדיוק מה שהוא כותב זה מה אתה צריך. יותר רגש, השכל לא יעזור. אם היה אפשר עם השכל הייתי כבר גם כן. לא עוזר.

תלמיד: אני מתחילת השיעור לא יכול להחזיק את עצמי מזה שאני מתפוצץ ממה שהלב שלי מרגיש. ואני מנסה באיזושהי צורה להכיל את זה בצורה יעילה לעבודה בעשירייה. מה זה נקרא שאתה רואה את זה כשאלה שכלית?

השאלות שלך בעצמן, "מה אני צריך לחבר לזה ולזה, כך וכך?". אני לא יודע, זה הבורא יעשה, זה הכול עושה האור. אתה שואל שאלות שאתה צריך במקום האור לעשות פעולות. אין דבר כזה שאתה עכשיו תיקח משהו מכל לב ותחבר את זה ללב אחד, מעשרה לבבות, שאתה תחלק אותם כך וכך, זה הלב או שזה כל הבירורים וכל החיבורים.

שאלה: מה זה חיבור של כל העליות?

אנחנו נראה את זה, בפועל נרגיש את זה. לפעמים אתם מרגישים את זה במקצת, כשאתם מרגישים התעלות, הרגשה חדשה, פתאום נעשה משהו יותר מובן, משהו יותר מורגש. אבל כאן זה עניין שאתה רואה הכול כבר באור האמונה, באור ההשפעה.

שאלה: במאמר כתוב שבגמר תיקון, התיקון יהיה על ידי האחד. האחד הזה זה עשירייה מתוקנת או אדם שמכיל את כולם?

כל הכלים מתחברים כאחד, לכן זה גמר התיקון, כל העליות וכל הירידות הכול מתחבר לאחד וזה תומך בזה. קשה לנו להבין את זה, כי האור ששבר את הכלי הוא נכנס עכשיו לתוך הכלי עצמו ופועל בהרחבת הכלי, והכלי נעשה בדיוק כמו האור. שאותו אור שהיה מאיר לנו כקו, "קו דק מאוד", זו הארה קטנה לעומת גמר התיקון שאז מופיע האור לפי שהכלי קיבל את כל התכונות של האור.

(סוף השיעור)