שיעור בוקר 23.09.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 10.10.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/41XO3keQ?activeTab=transcription&mediaType=video

סוכות 2003, שיעור 2

כבר קראתם את החומרים שלנו, זה למעשה מה שאנחנו נצטרך ביחד לקרוא, לעבור, לחוות, הרגשות ותחושות משותפות יותר ברמה הפנימית. הרגשות אחד כלפי האחר, בתוכן נרגיש את הבורא. מפני שבורא זה כוח שנפתח בתוך כוונה אלטרואיסטית של האדם, בתוך כוונה לתת, בהשתתפות, התחברות עם רעך. אבל מתוך המטרה שבתוך הכוונה הזאת, בהרגשה הזאת, להרגיש את הבורא.

אם אנחנו ננסה לעשות כזה מאמץ, אומנם הניסיון צריך להיות מתוך ייאוש עד הסוף, אז יש לנו לזה את כל האפשרויות. מפני שבאמת להגיע להרגשת הבורא כמו שהוא נמצא בתוך כאלה מערכות יחסים שלנו, השתתפות, התחלקות, אהבה, נתינה, זה צריך להיות רק כלפי אלה שמשתתפים בתנועה שלנו אל המטרה המשותפת הזאת, אלה שבאמת דואגים איך להשתמש במטרה להידבק בבורא.

ולא חשוב אם אנחנו עושים את זה מתוך מניעים אגואיסטיים, אנחנו נשארים בכל מקרה לא מתוקנים, ולא חשוב אם מתוך עצמי אני אעשה איזה ניתוח מי אני, מה אני, אז ברור שאני אאבחן עצמי כאגואיסט, והכול למען עצמי, "זה מעניין אותי, אני צריך את זה", זה לא חשוב, כאלה נבראנו, עם זה אנחנו צריכים להתחיל לעבוד.

וברגע שנעשה כאלה יגיעות נכונות, מכוונות, נרגיש את הבורא בתוך היגיעות האלה, הוא יורגש בדיוק באותו כיוון, עם הרצון שלנו להרגיש את האחר, להבין, להתעמק. רק מיד כשנרגיש את הבורא, אז הרגשתו כבר מעצמה תיתן לנו פתאום כזה כוח, כזו הבנה, ציור, שיוציא אותנו לדרגה שנוכל להרגיש ולהתייחס אחד לאחר באופן אלטרואיסטי. את זה אנחנו נבין אחר כך, כשהבורא יתגלה בתוך המצבים שלנו. אדם בכלל לא מתאר לעצמו מה זה נקרא לצאת מעצמו, מה זה נקרא על מנת להשפיע לא לעצמו, למען הבורא, למען האחר, "כמוך".

לכן אנחנו לא צריכים היום לנסות לעצור את עצמנו ולהגיד "זה לא בשבילנו, זה בלתי אפשרי". זה באמת בלתי אפשרי, רק הרגשת הבורא שתופיע היא זו שתעורר את התיקון שלנו. לכן החל מהרגע הזה והלאה אנחנו צריכים לנסות רק כך להתייחס האחד לחברו.

הבורא ברא כלי. האור ברא כלי כללי שהוא ממלא אותו. ואם אנחנו נבנה את הכלי הזה בתוכנו, אנחנו לא מרגישים אותו, אנחנו איכשהו מטשטשים אותו, ופה יש כרגע כמות גדולה מאוד של אנשים, אז באמת נרגיש אחד את השני, נרגיש זה כלפי זה בדיוק השתוקקות כזאת, איזו הבנה הדדית לחיפוש הבורא בתוך ההרגשות שלנו, בינינו.

זאת אומרת, אנחנו לא מחפשים יחסים טובים אחד כלפי השני, אנחנו מחפשים את הופעת הבורא, את גדלות הבורא בינינו. כבר מלכתחילה, המטרה היא למצוא את הבורא בינינו. אם לא המטרה הזו, אנחנו בכלל נופלים לתוך אגואיזם גדול יותר, וכל הניסיונות שלנו נידונים לכישלון, כמו בקומוניזם ובדברים אחרים.

המטרה הראשונית ממנה אני מתחיל צריכה להיות - אני מחפש את הבורא, איפה הוא יכול להיות, איפה? בכלי, זאת אומרת באותן תכונות, אותן השתוקקויות הדדיות אחד כלפי האחר. ומה נחוץ כדי לעזור אחד לשני, כדי שלכל אחד מאיתנו יהיה קל יותר להתייחס זה לזה? לא צריך לכפות איש על רעהו אהבה חיצונית, הכול צריך להיות בהרגשה פנימית.

אנחנו צריכים בתוך עצמנו לתפוס את הנקודה הדקה הזאת, ואיפה בתוך ההרגשות הפנימיות שלי כלפי האחרים אני יכול לראות את הבורא. אתם יכולים לקרוא לזה ממש תרגיל פסיכולוגי, אבל למעשה זו איזו יגיעה רוחנית שאנחנו נוכל להצליח בה, ובהתאם לזה כמובן אנחנו צריכים לקבל על עצמנו כמה התחייבויות.

אני חושב שמסרו לכם פנייה בכתב, וכתוב שם מסקנות, בקשה מאותם אנשים שמגיעים אלינו שהם פחות או יותר יתאימו את עצמם למה שכתוב שם. זאת אומרת, אף אחד לא כופה את עצמו על אף אחד, לא מפריע, כל אחד במשותף עובד בפנים כלפי השני. ככל הפחות מגעים בין גברים לנשים כי זה יכול לבלבל את הגברים, ולאישה זה פחות מסוכן, את הגבר זה ישר מוציא מאיזו רמה רוחנית למשהו בהמי. לכן אנחנו מבקשים מהנשים, שלא תפרעה לנו. זאת אומרת, ליצור הזדמנות לגברים שהם יהיו חייבים לבצע אותה. לכן אני מבקש מהנשים ברצינות, גם שימו לב זו לזו, ונסו להחזיק אחת את האחרת, לא סתם להתיפייף בפני הגברים, ולא להופיע ביניהם יותר מידי, תנו להם להתרכז באופן פנימי. אנחנו מבינים את הטבע, את החולשה שלנו, בזה אנחנו צריכים לעזור אחד לחברו להתאפק. באופן עקרוני כל החוקים שלנו הם רק כדי שבהתאם להם נוכל לכוון את עצמנו לאותו מצב שאנחנו צריכים להגיע אליו.

אני כבר אמרתי לא פעם, כמו שבעל הסולם אומר, יש מאמר אצל הרב"ש על דרך ארוכה ודרך קצרה לבורא, שתי דרכים, והוא אומר בצורה מאוד מפורטת ומדויקת לגבי המתחילים. יש כאלה שמקבלים את מה שאני מספר לכם, לנסות למצוא את הבורא בתוך היחסים בין האנשים, אבל רק בתוך הקבוצה, זה ברור. רק מתוך אלה שמבינים אחד את חברו. הקבוצה יכולה להיות מספר מצומצם, עשרות אנשים, ככל שגדולים יותר, טוב יותר כמובן, אבל כמובן לא על חשבון האיכות.

יש אפשרות אפילו מהשיעור הראשון בקבלה להתחיל להבין שמהבורא נברא רק כלי אחד, ואם ביחס לכלי הזה כל אחד מאיתנו יבנה אותו, כל אחד ישים את עצמו כאן כמו בתחתית הכוס כנקודה שממנה צומח הכלי הזה כולו, אם כך הוא יתייחס לאנשים, הוא ידביק אותם ביניהם ביחס שלו אליהם, הוא ינסה לעשות את זה ביחס חיובי אליהם, אבל בשביל להרגיש את הבורא שימלא את הכוס. וכך מרגישים את הבורא, כמו שהבורא מתייחס לכל העולם, ואחר כך אליך. ואז כשזה מתגלה, זה מתגלה כיחס לכול.

האדם מתחיל להרגיש את ההנהגה, ההשגחה של כל מה שנמצא סביב. זאת אומרת, הוא מרגיש דרך כל האנשים שסביבו, איך הבורא עומד מאחוריהם ומנהיג את הכול. מאיפה הוא רואה את זה? מפני שבאותו מקום שבו נמצא הרצון שלו, ההשתוקקות שלו, הכוונה שלו דומים לבורא, הוא מתחיל לראות שהוא חושב דבר אחד, והבן אדם עושה משהו אחר. לא בגלל שהוא אמר את זה, מפני שבעולם הזה המחשבות שלו הם כמחשבות הבורא, הרצון שלו כרצון של הבורא, ולכן הנה עכשיו האדם הזה פתאום מסתובב וככה מתייחס אליי בצורה כזאת. מראש אתה רואה שככה זה קורה, כי באותה מידה, כך באמת הבורא עושה, וכך הכול מתבצע. אנחנו רואים עד כמה הבורא מתלבש בעולם הזה, איך הוא מנהיג את הכול, במאה אחוז שולט בכול.

ההתגלות היא השפעת הבורא, ההתלבשות שלו בעולם הזה נקראת "מידות התגלות הבורא", "העולמות". זה קורה בהדרגה בתוך האדם באותה מידה שהוא יכול יותר ויותר לצאת מעצמו מתוך הפרעות שמגיעות אליו יותר ויותר. ואם לא להסתכל עליהם הוא בכל זאת מנסה למצוא את הבורא, להתייחס לאחרים כמו הבורא עצמו. הוא מתחיל בזה להתעלות יותר ויותר להתעמק בעומק המצב, בעובי כל המצבים האגואיסטיים שלו, ולראות עד כמה היחסים עבים יותר, גסים יותר בין האנשים, עד כמה בתוכם הבורא ממלא אותם ומנהיג אותם.

יחס טוב של הבורא לאנשים, למה הם ככה פועלים, את כל זה אנחנו צריכים להרגיש משם. וגם לנסות להשיג כזה מצב שאנחנו נרגיש, נבין שאנחנו כולנו אגואיסטים, מבינים את זה, לא רוצים להיות במצב הזה אחד כלפי האחר. אני כלפיכם, אני צריך להרגיש בושה, שאני נמצא במצב שרוצה לנצל את כולכם למעני. וכך כל אחד ואחד כלפי השאר.

זאת אומרת, כל אחד זקוק לאחרים, ואנחנו לא יכולים להתעלות מעל זה שאנחנו נתחבר במצבנו הקודם, ומעל המצב הזה איך אנחנו צריכים לכוון את עצמנו אחד כלפי השני? אנחנו סך הכול צריכים להתכוון כך שאני ארגיש שאני מתבייש מזה שאני רוצה לנצל את כולם למען ההתעלות שלי, וזה יכוון אותנו למצב הנגדי, שאני רוצה להתייחס אליהם בצורה הפוכה, הפוך מהבושה הזאת. זה ייתן לנו נקודת מוצא איך אנחנו יכולים לבחור נכון את המחשבה, את הכוונה אחד כלפי השני.

אם אנחנו נחפש את הבורא בינינו, הדרך הזאת נקראת קצרה. הבורא לא מחפש דרך כל מיני ספרים ולימודים טכניים. אגב, המקובלים כמו בעל הסולם אומרים על אות קנ"ה בהקדמה לתע"ס, שבה הוא שואל שאלה, אז למה בכלל המקובלים כתבו את הספרים האלה? ובקנ"ד הוא אומר שכל הספרים שכתבו המקובלים, נכתבו עבור המקובלים, עבור האנשים שלהם. כי הם מחליפים ביניהם אינפורמציה בצורה הזו, איך להתייחס, איך נוכל להרגיש ככה את הבורא, באיזה אופן הבורא מתגלה, באילו הרגשות, באיזה כוונות הוא מתגלה, ככה אני משפר את הכוונות שלי, כאן או בכיוון השני, אני מרגיש את הבורא יותר ויותר כך, באופן כזה או באופן אחר. הם עוזרים זה לזה להתקדם, הם מכוונים זה את רעהו, זה נקרא כוונות. זאת אומרת, אני עוזר לשני יותר מהר למצוא את הכוונה הנכונה.

ברור שאחרי זה הוא צריך להשקיע יגיעה, בלי זה אי אפשר. בתוך היגיעה הזאת מורגשת התגלות הבורא, אבל איפה לחפש להשקיע את היגיעה הזאת? זה מה שאני אומר לכם, תחפשו יחסים כאלה ביניכם שזה לא יהיה משהו מנוגד. זאת אומרת, בושה ואז משהו נגד הבושה, כלומר שאני לא מחפש לנצל את האדם לטובתי האישית.

גם פה המקובלים מכוונים את עצמם, אז איך בהתכוונות הזאת, למצוא עוד יותר, להבהיר את התגלות הבורא. זאת אומרת, לעלות עוד דרגה אחת. יותר ויותר התגלות הבורא זה יותר ויותר התעלות במדרגות. בזה אנחנו צריכים לעזור זה לזה. ובעל הסולם אומר שהמקובלים כתבו את הספרים שלהם דווקא בשביל לעזור אחד לחברו, לאלה שכבר נמצאים אחרי המחסום. כדי שתהיה להם אפשרות יותר מהר לעבור את שאר 125 המדרגות.

המחסום הוא רק כניסה לשלב הראשון בסולם. והלאה יש עוד 125 מדרגות, את כל חמשת העולמות אנחנו צריכים לעבור. אז המקובלים כתבו את הספרים האלה למען עצמם. ועבורנו, בעל הסולם מסביר באות קנ"ה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שזה רק בשביל לעורר אור מקיף. לא ברור עבור מה, אבל בהדרגה הוא מזכך אותנו ומוביל אותנו קדימה, אבל באיזה אופן האור מקיף מוביל אותנו?

אם אנחנו באמת מנסים לעשות את אותה עבודה שעושים המקובלים. אנחנו לא יודעים, אנחנו מנסים כמו ילדים, אתם יודעים כמו ילד, כמו קוף, אתה עושה ככה, אם גם הוא עושה ככה. הוא לא מבין מה הוא עושה, אבל הוא עושה, כי כך עושה המבוגר. אז גם אנחנו, למרות שאנחנו לא מבינים איך עובדים המקובלים עם כל הכוונות, ומה יש בתוך המסך, עביות, ראש, תוך, סוף, פרצוף, עושים כל מיני הבחנות, ויש גימטריות, ויש להם כל מיני בעיות, והם בונים מילים, אותיות.

אנחנו לא יודעים את זה, בכלל לא מבינים בזה בינתיים, ובאמת כשנגיע לזה נראה שזו פשוט עבודה פנימית עם התכונות הפנימיות שלנו, חוץ מזה אין שום דבר. האדם לוקח את האגואיזם שלו עם כל המסך שלו, עם כל החושים שלו, ועם כל התכונות שלו, ומתחיל לעבוד יחד איתם בצורה האופטימאלית ביותר. ואז הוא מקבל איזו נוסחה כזאת שבה יש לו יחסים הדדיים עם הזולת, שבתוכם מתגלה הבורא.

זו באמת המשמעות של כל הגימטריות וכל מה שאתם יכולים לראות בתוך ספרי הקבלה, ובמילונים. זה בדיוק מה שאנחנו צריכים לחקות, כמו ילדים קטנים שמחקים את הגדולים. זאת אומרת, כוונה. איך מקובל עושה כוונה לבורא? בחיפוש היחס שלו לזולת. כך אנחנו צריכים לנסות לייסד כאלה כוונות אחד כלפי השני, בחיפוש יחסים כאלה לסובבים אותנו, אבל רק אלינו, רק בתוך הקבוצה הפנימית שלנו, לא הגדולה, לא כלפי זרים. כאלה יחסים כדגם, בדומה, כמו שעושים את זה המקובלים.

במקרה כזה מה שהם מקבלים כאור פנימי בתוך הכלים שלהם, כמובן תוך כוונות ברורות, ומסכים שמתקדמים קדימה, הם כבר נמצאים בעולם העליון מעל המחסום, עבורם ההתגלות היא ברורה, אור ע"ב ס"ג שמתקן אותם, ברור להם כבר האור שמגיע, שהוא כאור פנימי וממלא אותם, התגלות הבורא, הם מרגישים אותו בצורה בהירה. ועבורנו זה עדיין לא כל כך ברור, משהו מבחוץ, לכן הוא נקרא אור מקיף, אבל זה בהתאם להשתוותנו, ולעבודתנו כמקובלים.

לכן בקוראנו את הספרים, וכשאנו לומדים את החומרים האלה, אנחנו צריכים להשתוקק להידמות להם. מה עושים באמת המקובלים שנמצאים בעבודה פנימית? הם מחפשים את כל האפשרויות בתוך העולם שלנו, שבאותם יחסים הדדיים ביחסו אל זולתו יתגלה הבורא, ואז באמת האור שיגיע אליו, האור המקיף לאט לאט בהדרגה ימשוך אותו לכזה מצב שהוא יוכל לעבור את המחסום, וייכנס לאור פנימי.

ואז כשהוא יתחיל ללמוד את "תלמוד עשר הספירות", אתם יודעים למעלה ב"תלמוד עשר הספירות" יש תמיד את מילותיו של האר"י, ולמטה את "פירוש הסולם" שנקרא "אור פנימי", ואתם באמת תראו מה כתב שם בעל הסולם. מה הוא כביכול פירש, מה הוא עשה עבורנו כדי שאנחנו, כשנגיע לעבודה הזאת נראה בדיוק איך הוא כתב הכול עבורנו כמתחילים, כדי שלאט לאט נקבל את האור הזה בתוכנו.

וזו באמת הדרך הקצרה לבורא. היא לא תלויה בזמן, בעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שבכל מקרה אדם שמתחיל אפילו את דרכו הנכונה, יש לו לפחות בין שנתיים לשלוש של הסתגלות, ועד שהוא לא יסיים את הסתגלותו לספרים, להבנות, כדי שבזמן הלימוד, וגם בקבוצה לכוון את עצמו, לבנות סביבו את הסביבה הזאת ולשים את עצמו בכוונות האלה, ולגדול כמו תינוק.

הרי גם תינוק לא גדל ביום אחד, אלא יש בו תהליך. הרי שליש מהחיים שלנו הוא רק בשביל לגדול, שליש לעבוד בצורה טובה, ואחר כך כבר הזקנה. גם פה, ולכן הוא מזהיר, שזה צריך לקחת כמה שנים התהליך הזה, אבל זה תהליך של התרגלות. ואם אנחנו נממש את זה בקבוצה גדולה כמו שלנו, ופה יש לנו כרגע הזדמנות גדולה מאוד, נדמה לי שמישהו אתמול אמר שמדברים פה בעשר שפות שונות, אנשים מכל מיני תרבויות שונות.

היום מה שמאחד אותנו זו השפה הרוסית, הרי בכל זאת זה קרה מתוך התפשטות שבאה מרוסיה, ובעזרת זה אנחנו עכשיו נאספים, ויש לנו איזו שפה משותפת. אבל תוך חצי שנה, אפילו שנה אם אנחנו שוב נפגש, ואני מקווה שאפילו נפגש יותר תכוף מאשר פעם בחצי שנה, אנחנו נראה שיופיעו בינינו אנשים שלא מדברים בשפה הרוסית, ולא בשפה העברית. יופיעו בינינו יותר דוברי אנגלית, ספרדית. זאת אומרת, אנשים מגרמניה, הרבה מאוסטריה, אנשים שאין להם שום קשר לא לעברית ולא לרוסית. נתפתח בכמויות כאלה, וזה דווקא על מנת שנהיה כדגם של הכלי הגדול שברא הבורא, שבתוכו קיימות כל התכונות המנוגדות ביותר. ואצלנו יש פה 200-300 איש, שמדברים בעשר שפות מתרבויות שונות. יש אנשים מאוסטרליה עד קנדה, סיביר וכולל את כל ארצות המזרח. ואנחנו נראה עד כמה עוד ועוד נתרחב. אם גם נתחשב באלה שמאזינים לנו באינטרנט, אז בכלל.

יש לנו היום תנאים הרבה יותר טובים מאשר לאלה שעליהם דיבר בעל הסולם כשכתב, שמספיקה הסתגלות של שנתיים, שלוש כדי לבנות כלי ולהתרגל. היום, הודות לחומר ולידע שהכנו, וכל יום עוד משתפרת האינפורמציה שאנחנו מנסים להביע ולהוציא יותר ויותר במדיה, אז היום כבר לא צריך אפילו את השנתיים, שלוש או חמש שנים, כמו שנכתב לפני אלפיים שנה בתלמוד, שכדי לצאת לעולם העליון צריך בין שלוש לחמש שנים. זה נקרא דרך קצרה. כי דרך ארוכה יכולה לקחת גם 20 ו-25 שנה. ודווקא אם אדם מתקדם נכון, לא בדרך קצרה, בדרך ארוכה, אבל נכון, אז הוא הולך בכל זאת למטרה.

לכן בואו ניקח היום את השיעור שלנו, את הפגישה שלנו, את השיחה שלנו, דווקא כדי לכבוש את הדרך הקצרה לבורא. זה אפשרי בידינו כיום, אודות לזה שיש מלמעלה כאלה תנאים, וזה מראה עד כמה אנחנו נמצאים במצב מיוחד. אף פעם לא הייתה אצל המקובלים, אצל המשתוקקים למצוא את הבורא, אפשרות כזו להתאסף יחד. לאורך הדורות היו דוגמאות שניסו להתאסף יחד, ניסו להתחבר, להתאחד, ולא ניתן להם מלמעלה לעשות את זה. אני כבר לא מדבר על כל מיני סיפורים ידועים שהאר"י קרא לתלמידיו לעלות לירושלים ובגלל כל מיני סיבות, שנשותיהם לא נתנו להם, זה לא צלח. גם אצל בעל הסולם היו בעיות עם חלק מתלמידיו, היו לו חמישה, שישה תלמידים. רואים שאלו כל מיני מכשולים מלמעלה, מפני שכנראה עוד לא הגיע הזמן.

תראו מה קורה אצלנו. למרות זאת, בלי להסתכל על כל הקשיים, תראו מה נותנים לנו. נותנים לנו אפשרות טכנולוגית, כספית, להתאסף יחד ולדבר על דברים כאלה, על השתוקקות לבורא. ובאמת, זה אף פעם לא היה, אי אפשר היה אפילו להביע את זה. בדרך כלל ניסיונות כאלה דווקא היו מסתיימים להיפך, בתוצאות לא טובות. עדיין לא הגיע הזמן לכך. אנחנו צריכים להבין שאנחנו נמצאים במצב שבו מלמעלה כבר הכול מוכן, ומלמעלה בעיני הבורא אנחנו כבר מוכנים למשימה הזו, וכל השאר נמצא בידינו.

כמו כל דבר, כמו כל תנועה קדימה שמתרחשת על החומר הפנימי שלנו, על הרצון, על ההשתוקקויות שלנו, מההתנסויות האלטרואיסטיות החוזרות שלנו למצוא את הבורא, כל הדרך למחסום, במיוחד מעבר המחסום, זה מתנהג לסירוגין, התחלה וסוף, מתחיל ונגמר. הייתי אומר שאדם קצת מניע את עצמו קדימה מעבר למחסום, ושוב נע אחורה. הוא עומד על הגבול ונע קצת קדימה, קצת אחורה, קצת קדימה, קצת אחורה. הזכרתי את זה במסמך, שאדם נמצא כביכול או מעל המים או מתחת. מצבים כאלה יחזרו על עצמם הרבה פעמים בתוכנו, על מנת שנעבד בתוכנו את כל התכונות הפנימיות שלנו, את ההשתוקקויות, כדי להיות משני הצדדים לסירוגין, כדי שנאסוף בתוכנו את כל הרשימות, ההתרשמויות, ואחר כך האדם ימשיך הלאה.

לכן אל תשימו לב אם פתאום יש לכם איזו הרגשה של משהו כזה. כי לאחר מכן ההרגשות האלה נעלמות, שוב מחדש יכולות להופיע ושוב נעלמות, וזה טוב. אף פעם אל תצטערו על העבר, תמיד תנסו לא לחזור אליו, אלא מחדש, במצבים שלכם, תנסו לחפש משהו חדש. בדיוק כמו שניגשתם אל העבר, משם תלמדו איך לגשת, אבל אל תחזרו על העבר אלא בתנאים חדשים, בנסיבות חדשות. אז יישברו ביניכם כל מיני מחסומים חדשים, בכל מיני מעשים, בכל מה שקורה מסביבכם. תנסו כל הזמן יותר לגלות, עוד ועוד לפתוח הרגשות, יחסים חדשים. ואל תדאגו מכך שמשהו נעלם. אם נעלם, אז נעלם, סימן שזה היה צריך לעבור עיבוד ולחלוף.

הדרך הארוכה ביחס לדרך הקצרה נבדלת בכך שהאדם לא לוקח באופן ברור לעצמו את המטרה של גילוי הבורא דרך היחס עם האחרים בקבוצה, כלומר זה לא מתרחש באופן ברור לפי איך שכותב לנו בעל הסולם במאמר "החירות". שכאשר הקבוצה של החברה מגדירה את ההתפתחות העתידית של האדם, והאדם מבין שבשביל הדרך הקצרה הוא צריך חברה שאיתה הוא יתפתח ביחסי גומלין, וכתוצאה מזה יתהוו בו כל התכונות ביחס לאחרים, באהבה, בהשתוקקות ליחס עם האחרים, כדי שבתוך הקשרים, היחסים האלה הוא יגלה את הבורא, את המערכת הכללית של ההנהגה, אז דווקא בתוך הקבוצה הקטנה הזו שם הוא ירגיש את כל זה.

אחר כך זה כבר יתפשט לכל האנושות, זה כבר שלב אחר לחלוטין. אנחנו רק מדברים עכשיו על איך למצוא בתוך הקבוצה שלנו את ההשתוקקות הזאת, את התחושה הזאת. כנגד זה, אם האדם לא מבין ולא מקבל על עצמו את העצה של בעל הסולם, שדווקא בדרך הזו הקצרה ביותר אפשר להתקדם לבורא, לא מבין במה מסתכמת השבירה של הכלי, באיזה אופן הוא חולק על ידי הגופים, כך שעכשיו צריך להתעלות מעל האגואיזם הזה, שנקרא "גוף", להתעלות מעליו, לתקן אותו, אם האדם לא מקבל את זה, הוא לא שומע את זה, לא יכול לקבל את זה בצורה רצינית עבורו, כי יש אנשים שהם ממילא יותר מדי עבים, אגואיסטים, אז כמובן שעבורם ההתקדמות היא קצת אחרת.

הם יכולים לעבור, להיכנס יותר לתוך לימוד הקבלה, של איזו טכניקה פנימית בתוך זה. הם יכולים ללמוד אפילו מתוך עבודות צדדיות בתוך הקבוצה בלי להרגיש את הקשר בדרגות אחרות, יותר פנימיות, אלא להרגיש אותו בצורה חיצונית. לשרת שם, ליצור משחקים כלשהם בתוך הקבוצה, זו גם דרך, ואי אפשר להגיד שהיא פחות טובה או יותר טובה. יש סוג כזה של נשמות שהולכות בדרך קצרה יותר ויש כאלה שהולכות בדרך הארוכה יותר. אנחנו כולנו צריכים להשתוקק ללכת בדרך הקצרה, אבל אם למרות זאת האדם מרגיש שבכלל נעלם לו הקשר עם הקבוצה, אז הוא צריך להתקשר איתה דרך העשייה, או באופן של להיות בקשר בעל אופי קצת שונה של יחסים עם האחרים.

בפנים הוא יתפתח כמו שצריך, אבל הכרחי עבורו עוד משהו כדי להיאחז בדרך הזאת. אז בשביל האנשים האלה צריכים ליצור אפשרויות כאלה. לכן גם בינינו יש כאלה, אתם יכולים לראות אנשים שהם חדורים, פחות או יותר, בהשתוקקות הזאת אל יחסי הגומלין הנכונים בינינו כדי להרגיש בתוך זה את הבורא. ויש כאלה שלא יכולים לבטא את זה, שלא יכולים למצוא את זה בתוך עצמם. הם עושים את זה דרך עבודה עם הקבוצה, למרות שזה לא מבטל את הדברים האחרים, אלא מבטאים את זה בצורה אחרת.

הכול מקובל, והאדם בכלל צריך לבוא מהגישה של "כל אשר בכוחך לעשות, עשה". כלומר אם אתם מרגישים שיש לך דרישה כזאת, אפשרות, נחיצות, אפשרות כזאת להתכלל בתוך הקבוצה שלנו, לעזור במשהו, לעשות משהו, לא חשוב איך, אז צריך לנצל את ההזדמנות, את הנחיצות הזאת. כי זה אומר שהדבר הזה קיים בכם, ואתם צריכים לעבות אותו, אחרת לא תוכלו להתקדם. אתם רואים כמה עשינו פה בתוך הקבוצה הפנימית שלנו, של "בני ברוך", וכמה אנחנו עוד עושים. הבנייה, המטבח, והתרגומים, מה לא עשינו. ואנחנו לא מוציאים את העבודה הזאת החוצה, אנחנו מנסים לעשות את הכול בעצמנו. ולהפך, ככל שלקחנו יותר עבודה מבחוץ פנימה, זה היה נראה לנו לא מספיק, אז השנה גם עשינו יין, ייצרנו עשרת אלפים ליטר של יין. עכשיו אנחנו רוצים לבנות את היקב הקטן שלנו, ואת בית הדפוס הקטן.

אנחנו חייבים לעבד את כל זה בתוכנו, כיוון שגם זה יוצר בינינו אפשרויות להתחברות. לכן אם קיימת אצלכם האפשרות הזאת כרגע, אז תתחברו, תתחברו לכל סוג של עבודה, לכל התורנויות. כך עשינו, תמיד היה נהוג שרק הקבוצה הפנימית של "בני ברוך" עבדה. זה היה יותר נוח בשבילנו, כי החבר'ה כבר התרגלו ועבדו שם שמונה, עשר שעות כל יום, כמו למשל בפסח. אבל בזה הם לא נתנו לאחרים את האפשרות להתקשר דרך פעולות חיצוניות כאלה. הפעם אנחנו עשינו אחרת, גם בשביל גברים וגם בשביל נשים. לכל אחד יש את האפשרות לעבוד. חילקנו את כולם לפי זמני תורנויות, פנים שונים של התורנויות.

אנחנו ניכנס היום בערב ביחד לסוכה, ולנשים תהיה עבודה לערוך את השולחנות, ואחרי הסעודות להוריד מהשולחנות, לנקות את הסוכה לאחר מכן, ועוד כמה עבודות. כלומר, גם לנשים יש עבודה. בפעם הקודמת עבדו בעיקר הגברים, והפעם כולם. אז זה בנוי כך שלכל אחד יש איזו שעה ביום של עבודה. זה מאוד חשוב. וחוץ מזה יש עוד כל מיני דברים שהצלחנו להגות שם, ובטח אתם הבאתם אתכם כל מיני הצעות. כל זה יעזור לנו להתאחד. לכן גם הדרך הקצרה וגם הדרך הארוכה, זה כולל בתוכו את כל הקשרים למיניהם האלה בתוך הקבוצה ואת כל פעולות הגומלין. אז פעולת הגומלין האפקטיבית ביותר שיכולה להביא לחיבור, זאת ההפצה. נכון לעכשיו זה מספק את כל התנאים החשובים ביותר שלנו, להפיץ את ידיעת הבורא. כשאתה עושה את זה ביחס לאנשים אחרים, אתה כולל אותם בתוך הכלי המשותף. אתה בעצמך מבין שהפצה הזאת גם עוברת דרכך בצורה אקטיבית. האנשים האלה מתקשרים בצורה בלתי אמצעית אליך.

אתה יכול להעביר להם את הסיבה למה אתה עושה את זה, כדי לגלות עוד יותר את הבורא בשבילך וגם עבורם. אז יש כאן הפצה בכל צורה של המדיה וכל אדם יכול לעבות את עצמו, לא חשוב מאיפה הוא לוקח, איזה חלק הוא לוקח מתוך כל המכלול הזה של העבודות, אבל זאת הצורה המרוכזת ביותר של תיקון הכלי המשותף. לכן אנחנו משקיעים בזה כל כך הרבה זמן ואמצעים, ואותו דבר ממליצים לכם. הצורה הבאה היא כבר לשרת את הקבוצה הפנימית שלך, ואחרי זה את הקבוצות האחרות, אבל כרגע זה פחות אפקטיבי. אנחנו נלמד אתכם איך בנויה המערכת שלנו, ואיך היינו רוצים לראות את ההתחברות שלכם לתוך המערכת הזאת.

אתם תראו באיזה אופן התקציב שלנו מחולק, איך מחולקים משאבי אנוש, ואתם תראו שלמעשה הכול הולך להפצה, רדיו, טלוויזיה, וידיאו, אודיו, ספרים, תרגום של ספרים. רשת עצומה שבעצם מתפעלת את הכול. כל זה קשור להפצה, להוצאה של האינפורמציה. אנחנו חושבים שזה העיקר והחשוב ביותר ואנחנו רואים עד כמה זה מקדם אותנו. אם היינו נסגרים בתוכנו, לא היינו יכולים בשום אופן להשיג את מה שהשגנו נכון להיום. אני מכיר קבוצות של מקובלים שלומדים, שחלקם גם למדו אצל הרב שלי, שהם לא מנסים לצאת החוצה באופן כזה, ולכן אין להם כזאת התקדמות, בעיקר בגלל זה.

ובמה זה יכול להתהוות בתוכנו? הסברה בינינו זה הכי טוב, אנחנו נדבר על החומר הזה שמאחד אותנו. על הרגשות אי אפשר לדבר, האדם לא צריך לגלות את ההרגשות שלו לאחרים. אין לנו זכות להסביר האחד לשני איך אנחנו מרגישים את הבורא, איך אנחנו משתוקקים אליו.

האדם לא צריך להסביר את היחס האישי שלו עם הבורא, זה אסור להוציא ולגלות בפני אף אחד. היות שכולנו אגואיסטים בלתי מתוקנים, שעדיין לא השיגו אלטרואיזם, כלומר את האלטרואיזם הגמור, את תכונת הבינה המלאה, היציאה לאצילות. כאשר אנחנו נעבור מהעולם שלנו דרך שלושת העולמות, עשיה, יצירה, בריאה, לאצילות, מה זאת אומרת נעלה?

נתקן בתוכנו בהדרגה את היחס האגואיסטי שלנו לאחרים, ונשיג כזה מצב, שלחלוטין לא יהיו לנו שום הפרעות, שום יחס הפוך כלפינו. כלומר, לחלוטין נתקן את הגלגלתא ועיניים, ונרכוש תכונות דהשפעה, כלומר, נעלה לעולם האצילות, אז כבר יהיה אפשר לא להסתתר האחד מהשני. היות וכל אחד מאיתנו הוא כבר לא אגואיסט בשום אופן עבור עצמו, ולכן הוא לא יכול להזיק לאחר.

אבל עד שאנחנו לא נגיע לעולם האצילות, אז אנחנו עדיין לא צריכים בכלל לדבר על זה, ואין לנו זכות לגלות את היחס האישי שלנו אל הבורא, כיוון שאדם אחר, היות והוא לא מתוקן עדיין, היות והוא אגואיסט, הוא בעל כורחו יכניס לכם הפרעה אל תוך ההרגשה שלכם, ובזה יזרוק אתכם ממדרגתכם.

אז אנחנו מדברים האחד עם השני רק על הקבוצה, רק על איך להתייחס אל הקבוצה, איך להתייחס אל החבר, או על הלימוד. באיזה אופן הלימוד נכלל בפעולות האלה, בא בהתאמה, אבל בשום אופן לא אני והבורא, על זה אנחנו בינינו לא מדברים.

אנחנו בזה מזיקים באופן כפול. אני מזיק לעצמי היות והחבר שעדיין אגואיסט מזיק לי מיד עם ההתחברות האגואיסטית שלו ביחס שלי לבורא, שצריך להיות רק ביני לבין הבורא. ומצד שני אני בזה זורק את החבר ממדרגתו, כיוון שבעל כורחו, אני הוצאתי אותו ליחס אגואיסטי כלפיי כאשר התחלתי לדבר על הקשר שלי עם הבורא.

לכן תדברו ביניכם על הקבוצה, על עבודה בתוך הקבוצה, תבררו את המאמרים. הם מדברים רק על מה שהאדם צריך לעשות בתוך הקבוצה, אבל בשום אופן לא איך אני מרגיש את הבורא, איך אני רוצה אותו וכן הלאה, זה לא צריך להיות. לשיר על זה אנחנו יכולים ביחד, זה לא אסור, שירה זה כבר טקסט כתוב מראש שמבטא את ההשתוקקות המשותפת שלנו. זה פחות או יותר כל מה שרציתי להגיד, ותשאלו שאלות.

שאלה: באיזה אופן ומה אנחנו צריכים לעשות עכשיו ביחסים הפנימיים שלנו בתוך הקבוצה?

אני דברתי על זה עכשיו שעה. באופן יותר קונקרטי, כמה צריך בשביל לעבור מחסום? ישנו כזה מאמר, הראשון ביותר שלמעשה הוא הבסיסי ביותר, המאמר הבסיסי של בעל הסולם, "אין עוד מלבדו" שבו הוא כותב את ההתבוננות התמידית של האדם על העולם, אני מכוון לבורא, רק הוא קיים, רק הוא מגדיר את הכול, רק הוא בורא את הכול, משגיח על הכול. כל מה שבתוכי ומחוצה לי, כל המחשבות שלי, כל הפעולות, הוא עושה את הכול, ואני צריך לגלות את כל זה.

לגלות את כל זה אני יכול לא בזה שאני אשב ואעשה איזה תרגולים פנימיים, זה לא יעזור, דרך זה אגיע לכל מיני מדיטציות טיפשיות. לגלות את זה אני יכול דרך האחרים, זאת הבעיה שאנחנו מקבלים את כל כמות החומר העצומה שמדברת על האדם עם הבורא, ואנחנו לא מבינים שמדובר כן, על אני והבורא, אבל איך אני אמצא את הבורא הזה? הוא נמצא בכלי המשותף הזה. הבורא לא מתהווה בשום מקום, ממה אתה מתחיל ללמוד את כל הקבלה?

יש איזשהו אור שלא מורגש על ידי שום דבר, ועל ידי אף אחד, ועוד אין כלום, האור הזה יוצר כלי, וממלא את הכלי, הכלי הזה מרגיש את האור ומתחיל להגיב על האור הזה, הוא רוצה להידמות לאור, רוצה להרגיש אותו כך או אחרת.

כלומר יש פרמטרים נתונים, יש כלי ובתוכו יש אור, וחוץ מזה אין שום דבר. וכל מה שמתרחש הלאה אלה פשוט חוויות פנימיות של הכלי ביחס לאור. פתאום הוא עושה צמצום, אני לא רוצה להרגיש אותך, פתאום הוא אומר אני ארגיש אותך, אבל כך שלא תהיה לי בושה. פתאום אני רוצה להיות כמו האור ששם ככה או אחרת, כעיקרון שום דבר לא משתנה, עדיין יש כלי ויש אור, משתנה רק היחס של הכלי אל האור.

אז כאשר אנחנו מדברים על זה שאני משתוקק אל הבורא, מה זה אני? אחד מהחלקיקים משתוקק אל הבורא, אבל הבורא לא מתגלה בחלקיק הזה, הוא מתגלה רק בכלי המשותף, ביחס לכל הכלי המשותף.

כלומר אני צריך לעשות את עצמי כנקודה שבונה סביבה את כל הכלי המשותף הזה. זו יכולה להיות קבוצה קטנה, זה לא חשוב, כיוון שהם מהווים בשבילי את הכלי. לא צריך לשכוח שהיחס לבורא זה מה שמורגש, הוא לא מתהווה, הוא לא מתגלה במידה מועטה או גדולה יותר. כאשר אנחנו מדברים על מדרגות של השגת הבורא אנחנו יכולים לצייר אותן כך שאנחנו כל הזמן משיגים יותר ויותר מהכלי, אבל למעשה זאת לא השגה כזאת, זו השגה של כל הכלי, אבל באופן יותר ויותר ברור. אין כזה דבר שלאדם קטן לא יהיו ראש, ידיים או רגליים חס וחלילה. הכלי הוא משותף, אבל אני מרגיש אותו עכשיו רק כאחד חלקי מאה עשרים וחמש, וזה נקרא שאני נמצא במלכות של עולם העשיה, וכך יותר ויותר בבירור, אבל ראש, תוך, סוף, קיימים מלכתחילה.

לכן אם מדובר על תחושת הבורא, מה אני צריך עכשיו לעשות באופן קונקרטי? אני מנסה לגלות את "אין עוד מלבדו" דרך הכלי המשותף הזה. ומה זה הכלי המשותף? כל הנשמות. ואיך אני יכול בכלל להתייחס אליהן, מי הן? הקבוצה, בשביל זה ניתנה החברה, שעליה אני אוכל לעבד את היחס הזה.

ואתם תראו שזה יתהווה בצורה כזאת כמו שמספרים בבדיחה הזאת, שאספתי אתכם כל השנה בשביל להפיל את המטוס הזה או להטביע את הטיטניק. אתם תראו שהקבוצה מתאספת ונבנית בכוונה מאנשים שונים ומרוחקים. אחרי זה נעלה על הבמה אנשים שונים, ואתם תראו מי, מה יש לנו שם, את הנציגים השונים של הכלי הזה, זה מטג'יקיסטן, זה מאסטוניה, זה ממרכז אסיה, ההוא מטורנטו. אומנם זה חיצונית, אבל לפחות לפי זה נוכל לתאר לעצמנו מי נמצא כאן. הנשמה מוגדרת אחרת, לא על פי תכונות חיצוניות, מנטליות, אם האדם הוא מערבי או מזרחי או דרומי, אבל לפחות כך אתם תראו איך הבורא אוסף את כל זה.

לכן מספיק לנו הכלי הזה כדי למצוא את היחס הנכון לבורא מתוכו. בשביל להגיע לבורא מספיק שיהיו עשרה, חמישה עשר אנשים סביבך. המשימה של כל אחד נכון להיום היא להתייחס לאותה קבוצה שקיימת כאן עכשיו, בעיקר גברים לגברים ונשים לנשים, לא בערבוביה, כיוון שאנחנו עדיין לא נמצאים בכזאת מדרגה שבה אנחנו יכולים להתייחס אחד לאחר בלי להתייחס למין. לכן אנחנו צריכים עכשיו להחשיב את עצמנו כקבוצה אחת גדולה. אתה לא יכול כמובן לתפוס עכשיו את כל 300 אולי 400 גברים שיש כאן, אתה לא יכול לכלול את כולם, אתה לא צריך, זה פשוט היחס שלך אליהם, אתה לא צריך להחזיק בכולם, אבל היחס שלך אליהם, את זה אנחנו צריכים לטפח, אנחנו מנסים לכוון את עצמנו בצורה הזאת.

תלמיד: דיברת על אותו חוט דק שאנחנו צריכים למצוא אותו. למה דומה אותו חוט דק שצריכים למצוא אותו כדי להגיע להרגשת הבורא?

אני כבר אמרתי. האדם נמצא מלכתחילה לא בכיוון, כמו שאיזו ספינה איבדה את הצפון שלה ואין לה מאיפה להתחיל. להתחיל דווקא מזה ש"אין עוד מלבדו". אם הבורא לא נמצא בהתחלה ולא נמצא בסוף היגיעה של האדם אז היגיעה הזו היא לא נכונה, לא בכיוון הנכון בכלל. על זה בעל הסולם אומר במכתב בעמ' ס"ג-ס"ד במאמר ב"פרי חכם אגרות", יש שם את כל התמונה של איך התהליך הזה מתרחש.

אז אם בהתחלה ובסוף יש את הנקודות הנכונות נוצר קו ישר כמובן. זו הקבוצה והבורא ואם אני מכוון את עצמי בצורה נכונה אז אני יוצא לחיפוש של הבורא שהוא הנקודה הסופית והנקודה התחלתית היא שלי והקבוצה באמצע. מה זאת אומרת? הקבוצה זה התכונות שלי, אותן 620 התכונות שלי שנדמה לי שהן נמצאות מחוצה לי.

הנשמה מורכבת מ-620 תכונות, תר"ך. ישנו חלק שבנוי מרמ"ח, 248, אלו חלקי הגלגלתא ועיניים, ויש חלק שהוא שס"ה, 365, אלו חלקי האח"פ, ועוד 7 דרבנן, וביחד זה תר"ך, 620 חלקים, כל גוף הפרצוף עשוי מ-620 חלקים. זה פרצוף שיכול להיות פרצוף האדם הראשון, וזה יכול להיות כל אחד מהחלקים שלו, כיוון שהפרטי והכללי תמיד עשויים מאותם החלקים, "פרט וכלל שווים", כך שאיך שלא תחלק את הפרצוף הוא עשוי מעשר ספירות, וכל אחד מהחלקים האלו מתחלק לעשר ספירות. אז עשר הספירות או 620 חלקים זה אותו הדבר.

כאשר אני מתחיל את הפעולה שלי, אני צריך לקחת את הכיוון של חיפוש הבורא. מה זה אומר לחפש את הבורא, האם פשוט להגיד כך? לא. אני מחפש את היחיד שמנהיג את הכול, שנמצא בכולנו, שמנהיג אותי, שנותן את המחשבות לכולם, ונותן את המחשבות והרצונות לי. אז אני כבר מקבע את עצמי על המקור האחד שמגדיר את כל הפעולות שלי, היחיד שמגדיר אותי ואת כל השאר.

מה עוד חסר לנו? אם נאמר אמרתי לעצמי שאני נעול עליו, אז הכול בעולם מאוחד עם הבורא. כך תיארתי את זה לעצמי במילים, אבל אני רק תיארתי את זה לעצמי, ולמעשה לא השגתי את זה. איך אני יכול להשיג כדי שזה יתהווה בי למעשה, כדי שאני אהיה במצב הזה ולא סתם אגיד "ככה זה"? "ככה זה", כיוון שאני קורא את המאמר של בעל הסולם, או כיוון שאמרתי לכם את זה, אז אתם יודעים. אבל איך להשיג את המצב הזה, איך להיכנס לתוכו באופן ברור, גלוי, שאני וכל הסובב, הבורא והכול, נמצאים בממד אחד, במצב אחד, ופרט לזה אין שום דבר?

להשיג מצב כזה זה נקרא הנקודה הסופית של הקו הישר. כדי להשיג את זה צריך לעבור את כל המצבים הפנימיים שקיימים על הקו הזה, ולעבור אותם אפשר בזה שאני צריך שיתהווה הבורא בכל 620 התכונות הפנימיות שלי. ואיך הוא יתהווה בכל 620 התכונות שלי? הוא יתהווה אם את 620 התכונות האלה אני אתחיל לעבד על הסובבים. בתוכי יש 620 תכונות ומחוצה לי יש 620 תכונות בכלי המשותף, ואני צריך ביחס שלי כלפי האחרים לכוון את עצמי אליהם בצורה נכונה, לביית את עצמי. כלומר אני מנסה למצוא את הכוונה האלטרואיסטית ובצורה כזאת להידמות לבורא. במידה שבה אני רוצה להידמות לבורא, אני מתחיל להרגיש אותו כיחיד שממלא, שמנהיג, שנותן. הסובב עבורי הופך להיות אמצעי שבעזרתו אני מתחיל להרגיש את הבורא. אני מתחיל להתייחס אליהם כמו שהבורא מתייחס אליהם, ובמידה הזאת אני מתחיל להרגיש את הבורא.

אני והבורא נמצאים אחד ליד השני, אני והוא. באיזה אופן אני יכול להרגיש אותו, לחוש אותו, להשתוות איתו, להיות קרוב אליו? לשם זה אני צריך לדעת באיזה אופן הוא מתייחס אל הפן השלישי, לאנושות, לכלי הכללי הזה. ואם אני אתייחס באותה הצורה כמוהו לכלי הזה, אז אני אשתווה אליו. אין לי שום דרך אחרת לכלות את הבורא מלבד היחס שלו כלפי הכלי המשותף.

אנחנו מדברים עליו כטוב ומיטיב. זוהי ההתהוות הראשונית שלו כלפי הכלי. מה מחוץ לכלי, אנחנו לא יודעים מה זה, זה עצמותו, זה משהו שלא נתפס על ידי אף אחד אף פעם בשום דרך. אנחנו מרגישים את ההתהוות שלו, משיגים אותה רק כלפי הכלי. אז אם אני אתייחס לכלי כמו שהוא מתייחס אליו, אז אני אהפוך לדומה, לשווה, אשיג את הדבקות בו, זו המטרה הסופית.

לכן אם לקחתי רק את הנקודה הראשונה שהיא הבורא הממלא, היחיד, המתהווה בכל הכלי, אם אני רוצה באמת לפתח את הנקודה הזאת כדי שהיא תהיה כל המהות שלי, שהבורא ימלא אותי, שאני והוא נהיה קשורים יחד, דבוקים אחד בשני, אז הדרך היחידה שבה אני יכול להשיג את זה היא, כפי שהוא מתייחס לכלי הכללי, כך אני צריך להתייחס אליו.

הכלי המשותף הכללי הזה בעיניי הוא שבור, בעיניי הם אגואיסטים, נפרדים בודדים, אבל בעיניי הבורא, הבורא מסתכל על האנושות כך שכולה נמצאת במצב מתוקן לחלוטין, היא נמצאת עבורו בגמר התיקון, במצב הג'. לכן אני צריך להשיג בהדרגה כזה מצב שבו יתהוו בי כאלה תכונות - אחר כך זה יהיה בקבוצה, ואחר כך זה יהיה כבר כלפי כל האנושות - שמלבדי כולם נמצאים במצב המתוקן שלהם, ואני מתייחס אליהם כפי שהבורא מתייחס אליהם. אין לי שום דרך אחרת להשתוות עם הבורא פרט ביחס לכלי המשותף. אם אני לוקח את הנקודה ההתחלתית הזאת, "אין עוד מלבדו", ומנסה למצוא אותו, מה זה הוא, מה זה מלבדו, מה זה התכונות שלו, אז לפי היחס שלו לסובבים גם אני עובד כך.

הבורא הוא לא ליד, מה זה אומר? אני לא יודע איפה הוא בפנים, אני בתוכי לא מוצא אותו. גם המנתחים, כמה שחתכו אותי, לא מצאו. מה אני רוצה להגיד בזה? רק אז אתה משיג את הנקודה האחרונה הזאת, כלומר בין הנקודה הראשונה והנקודה האחרונה על אותו הקו נמצאת כל העבודה עם הקבוצה. זה מה שבעל הסולם מספר לנו במאמר "החירות".

תלמיד: איך האדם יכול לדעת שהוא כבר מתוקן?

אנחנו לא נגיד שהוא כבר מתוקן. יש שיטות אחרות לבדיקה. עד כמה האדם משתווה לבורא, עד כמה הוא מתוקן, הוא יכול לשפוט רק על פי היחס שלו לקבוצה. בכל השינויים שבנו, אנחנו לא יכולים למדוד את האור, אנחנו לומדים את האור רק מתוך הכלי, רק במידה שהכלי שווה לאור. למעשה לאור אין שום מידה, שום נפח, גודל, ממד. רק במידה של ההשתוות בין הכלי לאור, יכול הכלי להגדיר את האור - נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.

הבורא מילא את הכלי, והלאה הכלי מגיב, "אני רוצה להרגיש אותך ככה, אני רוצה להרגיש אותך אחרת". כלומר זאת הרגשה סובייקטיבית אישית. הייתי אומר את זה אחרת. המידה של תיקון הכלי יוצרת בנו תחושה של הבורא. איך אנחנו מרגישים אותו? אנחנו מרגישים אותו רק בעזרת התכונות הפנימיות המתוקנות שלנו. אפשר להשוות את זה לכל מכשיר שיש בו מד. מה אנחנו מודדים כשנגיד שעובר במכשיר זרם של חשמל? אנחנו מודדים את התגובה של המכשיר. כמו שעכשיו אנחנו לא שומעים את הצליל שנמצא מחוץ לנו, אלא אנחנו שומעים את התגובה של עור התוף שלנו, של המסך, איך הוא דוחה את ההשפעה הזאת. אותו הדבר אנחנו עובדים, אנחנו מודדים את התגובה שלנו להתפעלות חיצונית. זה כלל בכל העולמות.

לכן גם בעולם הרוחני כך נעשית את המדידה של הבורא. איך אני מודד אותו? המסך שלי, במידה שבה הוא מתוקן, ככל שהוא יכול לעבוד בעביות גדולה יותר, במידה הזו הוא עושה השפעה. הוא יכול לעמוד כנגד האור העליון, לא להעביר אותו אליו, אלא לקבל אותו בשביל הבורא. מה זה אומר בשביל הבורא? בשביל אחרים זה אותו דבר כמו בשביל הבורא. כתוצאה יוצא שאנחנו תמיד מודדים את התכונות הפנימיות המתוקנות שלנו, ועליהן אנחנו אומרים שבזה אנחנו דומים לבורא.

לבורא יש כזה מראה, הבורא כל הזמן משתנה. מה זה אומר משתנה? המסך, במידה שבה הוא יכול להוות עבורנו את מידת האור, במידה הזאת מתגלה לנו הבורא. תמיד כך אנחנו מודדים, כמו כל מכשיר מדידה אחר. לכן ההשגה בעולם הזה לא נבדלת בכלום מההשגה בעולם העליון, בעולם שלנו זה כמו בעולם העליון. בכלל אין דבר כזה, אין עולם שלנו ועולם עליון, אלא ישנו אור שאותו אנחנו מודדים בהתאם למידת התיקון הפנימי שלנו, ועל פי התיקונים הפנימיים שלנו כך זה נקרא, תמונת ה', דמות ה'. מה זה אומר תמונת ה'? מה שמצטייר בתוכי על ידי התכונות המתוקנות שלי על המסך.

תלמיד: איך האדם יכול לדעת עד כמה הוא מתוקן?

דווקא במידה שבה הוא רואה באופן ברור על המסך שלו את גילוי האור, התכונות המתוקנות שלו והאור זה אותו דבר, לכן הוא יכול למדוד את התכונות המתוקנות והלא מתוקנות שלו. הוא יודע את כל 620 התכונות שלו, הוא יודע מה ובאיזו דרגה מתוקנת כל אחת מהן, ונוצרת לו מין תמונה כזאת של כל 620 התכונות, וכל אחת מהן באיזו מידה היא מתוקנת. והמידה שבה היא מתוקנת, זה מצייר עבור האדם עצמו, כלומר לרצון לקבל שנמצא מאחורי 620 התכונות האלה, אופן שאנחנו קוראים לו עולם. העולם עצמו לא קיים, העולם הוא מידת ההעלמה והגילוי של הבורא, ביחס או בהתאם לתכונות המתוקנות והמקולקלות שבתוכנו.

תלמיד: באיזה אופן אני יכול לראות את הבורא ביחס שלי לסובבים, האם אני יכול לראות בעצם רק את היחס שלו אליי?

אם אני מתחיל להתייחס לחברים, לקבוצה, להיות יחד איתם ביחסי גומלין במטרה להשיג השתוות הצורה עם הבורא, שזו המשמעות של לגלות, להשיג את הבורא. ההשגה של הבורא היא ההשתוות איתו, אנחנו משיגים את הבורא בהתאם למידת התיקון הפנימי שלנו, במידה הזאת אנחנו מרגישים אותו.

תנסח את זה אחרת, אני רוצה את גילוי הבורא, כלומר אני רוצה להיתקן כך שבכל התכונות שלי אני אהיה שווה, דומה לו. פשוט באופן אחר תבטא את מה שצריך לעשות ואתה תראה שזה יכול להיות שונה לחלוטין מההבנה הראשונית שלך. זה כמו ילד שבוכה, "אני רוצה את זה", אחרי זה אתה מגלה שלא את זה אתה רוצה.

אחרי שאתה מברר מה זה להיות דומה לבורא, תברר במה אתה רוצה להיות דומה לבורא. מה הן תכונות הבורא? השפעה חלוטה, מלאה. תנסה לפעול עכשיו בצורה הזאת באופן מחשבתי, לא בצורה פיזית להתחיל להשפיע, תנסה באופן מחשבתי לפעול כך ביחס לחברים בקבוצה, תנסה כך להתנהג איתם מתוכך כלפיהם. אתה תראה עד כמה פתאום בתוך התכונות האלה תתחיל להרגיש את ההתגלות של הכוח המאחד העליון, והוא יתחיל פתאום לפעול בצורה כזאת, כך שאתה תראה איך כולם בעל כורחם, בכל רצונם מתחילים לפעול, והם כולם קיימים בתוך הממד הזה של הכוח העליון האחד הזה.

כל הבעיה בקבלה, והמקובלים לא רוצים לפרש את ההגדרות האלה כדי לא להפחיד אנשים, אבל כל הבעיה היא בגילוי, בפענוח הנכון של הדברים האלה. אם תפענח את זה, אז אתה כמו תעמוד בפני קיר, ואז תגלה, "זה מה שאני צריך להשיג? לא, אני לא רוצה את זה". לכן הם מסובבים את זה בכל מיני דרכים, להידבק בבורא, לעלות במדרגות הסולם, וזה יפה, זה נעים, אז את זה אני רוצה. אבל אם אתה מתרגם את זה לשפה של התכונות הפנימיות שלך, אז אתה רואה בפני עצמך, בפנים, שאתה לא יכול לברוח לשום מקום, רק לפעול בצורה כזאת. זאת נקראת הדרך הקצרה, השאלה אם כל אחד יכול לסבול אותה.

לכן נאמר שצריך להציע אותה עבור אנשים רק בהדרגה, והאדם מתחיל רק לאט לאט. כפי שכותב הרמב"ם, עבור ילדים, נשים ועבדים, אלו שלוש הצורות של האגואיזם, של הרצון האגואיסטי, שהן האישה, הילד והעבד בתוכנו. התכונה הגברית היא גבר מלשון להתגבר. לכן נאמר שם שעבור נשים, ילדים ועבדים מתגלה העבודה על האדם בהדרגה, במידה שבה הם מסוגלים, למרות הייסורים, לתת יגיעה ולהתקדם.

אם לגלות הלכה למעשה, לצייר את זה במילים באמת גלויות וישירות, אז אף אחד לא היה רוצה את זה, כי זה נמצא כנגד האגואיזם הבסיסי שלנו. נניח שאפשר, אז מה עכשיו? אף אחד לא יכול לתאר לעצמו איך אפשר לעשות את זה. לכן נותנים לאדם את הלימוד, אתה כולל אותו בתוך הקבוצה, אתה יוצר סביבו סביבה, ובעזרת הסביבה הזאת הוא מתחיל למשוך על עצמו בהדרגה אור עליון, אור מקיף, מאור המחזיר למוטב. האור המקיף יוצר בו בהדרגה את ההכנות לבינה, את הזרעים של הבינה. אומנם יש את זה גם עכשיו, אבל מתוך הנקודה שבלב האדם מתחיל להרגיש שבאמת ההשפעה, הנתינה, כנראה זאת ההצלה, זאת היציאה למצב אחר לגמרי, זאת התעלות לקיום גבוה מעל הקיום שלנו.

כאשר הוא מתחיל כך לחשוב, אז מתגלות בו ההכנות האלה של הבינה, הזרעים האלה של הבינה, ואז אפשר כבר לדבר איתו אחרת. במידה שבה הוא מתפתח, מסתגל ויכול לסבול כדי להשיג את התכונות האלה של היציאה אל העולם העליון, כאשר זה מופיע באדם, אז כבר נקרא שהוא קונה חוכמה יתרה. כלומר, הוא רוכש כאלה תכונות, אפשרויות להקשיב, ואין מה לעשות, רק להתקדם, במידה הזו צריך לגלות לו את זה.

לכן המקובלים לא מאוד רוצים לפענח בצורה ישירה את המחשבות שלהם, את ההבחנות שלהם, אלא עושים את זה בצורה כזאת כדי לא להפחיד את האדם, שהעבודה היא גם קלה וגם קשה. אם אתה מעמיד אותה כנגד האגואיזם זה בלתי אפשרי, כיוון שמיד נוצר בך מדד של "אני כזה, ואני צריך להיות אחר לגמרי", ולמעשה זה בלתי אפשרי. אם האדם חושב על זה שהוא יכול בעצמו לתקן את עצמו, להעביר את עצמו לעבר השני של המחסום, זה בלתי אפשרי, האור עושה את זה.

כל הבעיה היא בזה שאנחנו חושבים שאנחנו צריכים לעשות את זה בעצמנו. לא. אנחנו רק צריכים לחפש את הבורא ביחסים בינינו ואת הגילוי שלו. למה אני עכשיו פונה אל כל אחד ואומר שכל אחד יכול? תתחיל לחפש את הבורא ביחס בינינו, וברגע שהוא יופיע אתה תראה שבמידה שבה הוא יתהווה, במידה שבה הוא יתגלה, אתה תיתקן. אתה למעשה מחפש אותו, אתה רוצה שהוא יתגלה ביחס הנעים שלו כלפי אחרים. אתה זה שעושה את היחס הזה בצורה מלאכותית, וכאשר הבורא מתגלה בתוך התכונות האלה, הוא מתקן אותך, אתה כבר רוצה להידמות אליו. לכן אף פעם לא לחשוב שאנחנו יכולים בעצמנו להיתקן, כי אז זה יראה לנו בלתי אפשרי, אלא רק באופן כזה של האור המחזיר למוטב.

תלמיד: אנחנו כל הזמן אומרים שיש לנו 620 תכונות שאנחנו צריכים לתקן. מה הם הרצונות האלה, מה הן התכונות האלה?

מה הם הרצונות שיש בנו מתוך 612, 613 התכונות האלה או 620? מה תיתן לך עכשיו הידיעה שקיים בך, בתוך הגוף שלך, איזה איבר קטן שאחראי על הפרשה של איזה הורמון או צופן, הרופאים יודעים את זה או לא, מה זה ייתן לך? זה לא ייתן לך שום דבר. אותו הדבר לא תיתן לנו שום דבר הידיעה על רצון ספציפי מ- 620 הרצונות האלה שבתוכנו עכשיו, אנחנו לא מבינים אותם.

אנחנו נבין ונלמד אותם עלינו במידה שבה נתחיל ליישם את הכלי הפנימי שלנו. באיזה אופן? 620 הרצונות האלה בתוכי יתגלו מתוך זה שאני ארגיש את 620 הרצונות שנמצאים מחוץ לי. הכלי המשותף הזה שברא הבורא עשוי מ-620 רצונות, ואני בהתאמה שלי אל הכלי הזה, כאשר אני מתחיל לרקום בצורה נכונה את היחס שלי ל-620 החלקים האלה, אני מתחיל לבנות בתוכי את 620 הרצונות האלה, ולפני כן הם לא קיימים בי.

מה זה אומר שאני בתוכי מתחיל לבנות אותם? אני מהווה חלקיק של הכלי המשותף הזה שמתייחס בצורה נכונה אל כל 620 הרצונות האלה. כלומר 620 הרצונות הם מחוץ לנו, וכל אחד מאיתנו הוא חלקיק שעומד מאחורי 620 הרצונות הכלליים האלה, ודרכו אנחנו מתייחסים אחד לשני. כלומר יוצא שיש לנו גוף אחד משותף מ-620 חלקים, יש לנו פרצוף אחד, ומה שאני צריך לתקן זה רק את היחס שלי אליו. וכשאני כביכול מחבר את עצמי לתוך הכלי המשותף הזה, אז אני רוכש את הכלי הזה, הוא כבר שלי, וכך לך יש את שלך, ולו את שלו.

אבל כל 620 הרצונות האלה הם משותפים, לאף אחד אין רצונות פרטיים. "פרטיים" זה כיוון שככה אני מתייחס אליהן, שאתה מתייחס אליהן כך, וההוא מתייחס אליהן ככה. אז יוצא שיש 600,000 נקודות שהכלי נפרד מהן, והנקודות האלה הן שברים של המסך שהדביק את 620 הרצונות האלה בינם לבין עצמם. אני מפחד לדבר ככה, שלא אבלבל את הכול.

תלמיד: האם אפשר לדבר בקבוצות החיצוניות, באופן שאתה מדבר איתנו עכשיו?

אפשר, היום זה כבר אפשרי. אבל לא ללחוץ על האנשים, לומר שאנחנו מעבדים את היחס הזה. אנחנו מדברים על זה כך שאנחנו כל הזמן נתבשל במאמרים האלה, נלמד אותם, כיוון שנכון להיום זה חשוב עבורנו. בשיעורים וירטואליים אנחנו לא נדבר על זה, בשיעורים הוירטואליים אנחנו נלמד שם את חכמת הקבלה, ולאחר מכן שוב, נתאסף ונדבר על זה עוד פעם.

אנחנו צריכים להזכיר קצת אחד לשני על זה, אבל למעשה זו העבודה הפנימית של האדם. האדם צריך לחפש מתוכו איך להיות במצבים טובים, פחות טובים, קרובים, מרוחקים, והקבוצה המשותפת עצמה צריכה להיות מכוונת כך שכולם ירגישו את ההתעוררות הזאת. אבל אפשר לדבר על זה עם כולם. אני מקווה שבוסטון בכלל תאסף, כי מסצ'וסטס זה מקום בעייתי. יש שם עכשיו נציג שלנו.

תלמיד: למה ההפצה חשובה יותר משירות החברים בקבוצה?

ההפצה היא הרבה יותר אפקטיבית, היא הרבה יותר מועילה בפנימיות. מה זה אומר אפקטיבי? העבודה הפנימית בקבוצה היא לא העבודה הפנימית שלי, לשרת את הקבוצה זה שלי. אבל במה ההפצה טובה? בזה שאתה משתתף, לוקח חלק באופן ישיר במה שהבורא רוצה.

אם אתה הולך להפצה כדי להביא לאנשים את ידיעת הבורא ולכוון אותם כלפיו, להעלות אותם לדרגת הבורא אז אתה מהווה כאילו שליח שלו. ולכן אתה כבר לא ה"אני האגואיסט" שעובד עם אחרים כדי לקבל מזה משהו. ואפילו לא חשוב אם יש לך מחשבות כאלה, אבל אתה בכל זאת מי שממשיך את הרצון שלו, את הרעיון שלו. ולכן העבודה הזאת היא הכי מבורכת.

זאת אומרת, היא אולי לא זוכה לשבחים בעולם הזה, אבל היא מאוד עוזרת. היא לא מחליפה את העבודה בקבוצה, אבל בלעדיה בלתי אפשרי. אי אפשר ללכת קדימה. אתה חייב לעבד את עצמך ביחס לאחרים, בשביל להשתוות לבורא אתה חייב לעשות את זה. אז איך אחרת? זו השתוות ישירה.

באותו מקום שבו הוא לא מתגלה, אתה כאילו משלים אותו במקומו, אתה המוליך שלו. דרכך הוא מתגלה. זה נקרא שליח הבורא. ככה זה, מה יש פה אחרת?

בתוך קבוצה זה משהו אחר לגמרי, אנחנו נלמד את זה גם במאמר "החרות". הקבוצה זה עניין אחר לגמרי. על עבודה בקבוצה דיברנו פה כבר כל כך הרבה פעמים. זה הסכם פנימי כזה שכולנו לוקחים על עצמנו מחויבות להתייחס אחד לשני, כמו בכלי מתוקן לגמרי. וזה צריך להתגלות בתוך היחס הפנימי שלנו איש אל רעהו. לא מבחוץ, אפילו לא במילים ולא באיזה שהם מעשים. לעשות את זה כמה שיותר בתוך העבודה הפנימית שלנו, כדי שבצורה קבועה היחס שלי אל החבר, ההשתוקקות הקבועה שלי לבורא יעברו דרכם.

שאני ארגיש שאני נמצא יחד איתם, שאנחנו נותנים בתוכנו מקום לבורא, להיות בינינו, כדי שהוא יימצא בינינו. מפני שאת המסך אנחנו צריכים לבנות בינינו, בין כל החלקים השבורים של הכלי שאנחנו צריכים להדביק יחד לכלי משותף אחד שנשבר. ההדבקה היא על ידי המסך, המסך הוא הדבק, ובתוך המסך שם נמצא הבורא. לא בתוך הנשמות היחידות האלה, אלא ביניהן. מה שנקרא ב"אור חוזר", הכלי מתמלא במסך באור חוזר.

מתרגם: אם אני נמצא במצב לא מתוקן, האם יש עבודה של כוונה בתיקון הכלי המשותף?

כשאתה מתקן את עצמך, אתה מתקן את עצמך בכל חלקיך, בכל הנשמות האחרות. בזה אתה בונה, אתה כאילו יוצר איזשהו חלק מתוקן בכולם, ובזה אתה מקרב אותם באופן בלתי מודע, כלפיהם, גם אל המחסום, קדימה.

לכן אם נניח עכשיו נקבל את עצמנו ונתייחס אחד לשני בצורה נכונה, אז נראה עד כמה כל אחד יוכל לדחוף כל אחד קדימה, ואם ככה תכינו את עצמכם בזה תאפשרו לי, שגם אני אתקדם ככה קדימה, ונראה עד כמה הבורא מחכה לזה. זאת אומרת, נחוצה רק הסכמה, את השאר יעשה האור.

(סוף השיעור)