שיעור בוקר 31.12.24 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ג', עמ' 1603,

מאמר 5, "ענין זדונות נעשו כזכיות"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך ג', עמ' 1603, מאמר 5 "עניין זדונות נעשו כזכיות".

ענין זדונות נעשו כזכיות

"ענין "זדונות נעשו כזכיות" אפשר להבין, אם באה לאדם איזו קושיא, שבטח שזהו עוון גדול, שהקושיא הזאת יכולה להביא לו שיפול חס ושלום להקליפה, הנקרא "תוהה על הראשונות".

ואם הוא עושה תשובה מיראה, היינו שמחזק את עצמו ולא מתפעל מהמחשבה זאת, אזי "נעשו לו כשגגות", היינו שאין לו חטא אלא שוגג. כלומר, שיותר טוב היה אם לא היתה באה לו שום מחשבה זרה, אלא עכשיו שכבר באה, לא היה לו ברירה, אלא לחזק את עצמו בקבלת עול מלכות שמים.

ויש גם כן בחינת תשובה מאהבה, מה שהוא מקבל עכשיו את עול האמונה מחדש, הוא מחמת האהבה, שהוא מקבל את העבודה מאהבה. היינו שהוא שמח בזה שה' יתברך המציא לו את המחשבה זרה הזאת, שעל ידה הוא יכול לקיים את המצוה הזאת.

שזהו דומה כשלהבת הקשורה בפתילה, היינו שהמחשבה זרה נקרא בחינת פתילה, שרוצה להכניס פסול בעבודתו.

זאת אומרת, שהמחשבה זרה נותנת לו להבין שמצד השכל והדעת, אין לו מה לעשות בעבודתו יתברך. ובזמן שהוא מקבל את המחשבה זרה ואומר, שאין הוא רוצה לתרץ שום תירוץ, אלא כל מה שהדעת אומרת הוא נכון, רק שהוא הולך בדרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת.

נמצא, ששלהבת האמונה קשורה בפתילה של המחשבה זרה. נמצא, שרק עכשיו הוא יכול לקיים מצות האמונה כיאות. נמצא, שהקושיות נעשו לו זכויות, שהרי אחרת לא היה יכול לקבל שום זכויות מבחינת אמונה.

וזה נקרא "שמחין ביסורים". הגם שיש לו יסורים, מזה שהמחשבה זרה מצערת לו, וגורמת לדבר סרה ורכילות ולשון הרע על עבודתו יתברך, מכל מקום הוא שמח בזה, שרק עכשיו בזמן כזה, הוא יכול לקיים בחינת אמונה למעלה מהדעת. וזה נקרא שמחה של מצוה.

"אסור לארמא ידי בלא צלותא ובעותא", וכמו כן יש להבין ענין, "למאן דמגלה חטאין". שענין הבירור של בחינת מוחא, צריך לראות מקודם שיהא מוכן לקרב, היינו שיהיה לו הכלי זיין המוכן לכך, בכדי שיוכל לנצח את הקרב. ואם אינו מוכן לכך, אסור לעשות לו שום בירור שיתגלה החטא.

זאת אומרת, שיתגלה שאינו מוכן לקבל עליו את בחינת מוחא. אלא צריך להכין את עצמו, שאם אין הגוף רוצה לקבל את בחינת מוחא, שימשיך על זה תיכף בחינת תפילה, שה' יתברך יעזור לו, שיוכל לקבל את העול מלכות שמים.

וזה ענין, "אסור לארמא ידי". ידים נקרא בחינת השגה וקבלה. הרמת ידים, שהוא מושך את עצמו מלהיות בחינת מקבל, בין במוחא ובין בליבא בלי צלותא, מטעם שלא תהיה אחיזה להסטרא אחרא. אלא תיכף בזמן שהוא רואה שאינו יכול ללכת בדרך זו, אז יתפלל.

היינו שאם אינו יכול להתגבר עם בחינת יגיעה, אז יתגבר עם בחינת תפילה. אבל אם אינו מוכן לתפילה, אסור לו לעשות את הבירור."

תלמיד: איך אדם יכול להיות מוכן לתפילה כל הזמן, כל החיים, בכל רגע? איך הוא יכול להיות בדריכות כזאת?

אני לא יודע אבל קורה כך שלאדם יש עוד הרבה יותר חסרונות, מחשבות, רצונות, בקשות ממה שאתה חושב, והוא כל הזמן נמצא בזה שהוא בודק. הוא כביכול מוכרח לבדוק את מצבו, כמה מערכות פנימיות יש לו, איך הוא מרגיש בהן, ואיזה מהן במצב יותר גרוע מהממוצע שלו. כך הוא בודק, ובהחלט אין לו בזה מנוחה.

תלמיד: צריך להיות כל הזמן בדריכות לבדוק את מצבו לעומת המצב שצריך להגיע אליו, ביחס לחברים, ביחס לדרך?

כן.

תלמיד: נראה שבשיעורים האחרונים, בכלל בשבוע האחרון, אבל כבר בכמה החודשים האחרונים, הרב מפנה אותנו יותר ויותר לעבודה פנימית.

וקודם זה לא היה כך?

תלמיד: אולי זה היה תמיד, ורק עכשיו זה נשמע כי הכנס מכוון להגיע לשמה.

האמת שמטרתית זה תמיד צריך להיות כך.

תלמיד: יש עבודה עם העשירייה, שזו גם עבודה פנימית כמובן, אבל יש עבודה של האדם שהוא חייב לבדוק עם עצמו, ביחס לבורא אולי. במה אנחנו צריכים להתרכז יותר, דווקא בדבר הזה?

בין מה שאני נמצא עם עצמי לבין מה שאני נמצא עם הקבוצה שלי. זה תלוי באדם, עד כמה הבורא מעורר אותו, עד כמה הוא רגיל לקבל את ההזמנה לעבודה מלמעלה, זאת אומרת, עד כמה הוא מרגיש בתוכו את ההתעוררות הזאת ומייחס אותה התעוררות לבורא, ומתוך זה איך הוא חוזר לעצמו ובזה מעורר את כל העבודה שלו לכיוון הפתרון.

תלמיד: ודאי שזה תלוי בכל אדם, איפה הוא נמצא, אבל האם יש משהו כללי שאפשר לומר עכשיו על כל הקבוצה העולמית שלנו, שדורש יותר הבחנות ועבודה פנימית, דווקא לקראת הכנס לשמה?

כן. ודאי שכל הלימוד שלנו, בבוקר ובכלל, כולו מכוון להכנה לכנס.

תלמיד: איך להיות רגישים למצב שהבורא מעורר אותך, שהוא מזמין אותך לעבודה הזאת, שהוא נותן לך כל הזמן יחס לחזור לכיוון שלו, איך להיות רגישים לזה יותר?

קודם כל, בזה שאני חושב על זה כל הזמן. הבורא פועל בלי הפסקה, זה כוח שאין לו מנוחה, ולכן מה שפועל עלי זה הרצון הקבוע שלו, ואני מקבל את הרצון הזה ורוצה להיות עימו בקשר "אני לדודי ודודי לי".

תלמיד: הבורא פועל בלי הפסקה, זה כוח שאין לו מנוחה.

נכון.

תלמיד: איך להיות כמוהו, בלי הפסקה, בלי מנוחה, להיות כל הזמן רגיש לפעולות שלו עליי?

זה לא כל כך בעיה, כמו שהיא נראית לנו. כי אם אנחנו נמצאים בהרגשת הזמן שלנו, אז יוצא שפעם אנחנו למעלה, פעם אנחנו למטה, ולכל מיני כיוונים, ועם חבריי אני יכול לאבד את הכול ובכלל לא למצוא את עצמי בכל זה. לכן מה שחשוב לנו זה בכל זאת לרכז את העבודה שלנו בכמה צירים, כיוונים נגיד, ורק בהם לראות השינויים ואת היכולת לשינוי שבנו.

תלמיד: מה הציר המרכזי?

לא כל כך חשוב כאן אם זה הציר המרכזי או לא, כי אנחנו נמצאים במערכת שכולה סגורה, וכמו ששמענו כבר הרבה פעמים, אבל לא יכולים לתפוס את זה, המערכת כולה נמצאת בחוסר שלמות במידה שכל אחד מאיתנו נמצא בחוסר שלמותו, ואם נשתדל להחזיק את עצמנו במערכת שלמה, אז אנחנו נגלה אותה. זה מה שאנחנו צריכים לעשות. אנחנו לא צריכים לתקן שום דבר במציאות חוץ מהיחס שלנו, ולכן רק את זה להשתדל לבצע.

תלמיד: איך אתה מחזיק גם בחוסר שלמות וגם בשלמות של המערכת?

אני עובד עם כל אחד משני המצבים האלו מתי שאני צריך, באיזה חלק מזה, כי חוסר שלמות ושלמות משלימים זה את זה.

תלמיד: בעניין אחר או שקשור לזה, בעוד חודשים אנחנו בכנס, אנחנו מצפים לו מאוד, מצפים מאוד לאיזה שינוי פנימי רוחני גדול שלנו, יש הרגשה כלפי זה. אבל התחלנו קצת לדבר על התוכן, על כל מיני כיוונים, ויש המון מסלולים - בוא ניקח את הכיוון של הערבות, בוא ניקח את הכיוון של לשמה, בוא נחזק את יסודות החברה. הכול נכון, לכל דבר תמיד יש מקום, השאלה מצדך כמי שמרגיש את מרכז הקבוצה שלנו, את הכלי העולמי, מה הדגש שלנו בכנס הבא, מה המיקוד, המוקד, העיקר?

אני חושב, כמו שדיברנו לא פעם, שהעיקר עבור הכלי שלנו זה לראות דרך החיבור שלנו את מטרת הבריאה, ואיך בקו הזה, מהמצב הנוכחי למצב הסופי, היינו למטרת הבריאה, כולנו נמצאים בתהליך. אני מקווה שנגיע לכנס בצורה שכולנו נהיה מוכנים לתפקיד הזה.

תלמיד: אני עדיין לא מבין מה הנושא המרכזי שאתה רואה. כי זו תוכנית הבריאה, כולנו צריכים להגיע לחיבור, לגילוי הבורא, זה ברור. בכל זאת, אם תוכל לכוון באופן יותר מדויק.

יותר מדויק, האדם לא יכול, לא מסוגל לקבל, לעכל את מטרת הבריאה ולהתכלל בה או לספוג אותה. יוצאות הרבה מילים, אבל אין לי מה להוסיף.

תלמיד: אולי הפוך, איך אנחנו צריכים להכין את עצמנו? לקראת מה אנחנו צריכים להכין את עצמנו?

אתם צריכים להכין את עצמכם לגמר התיקון של העבודה שלכם. אתם צריכים להכין את עצמכם לקבלת הטבע כאחד.

תלמיד: שלשום היה לנו ערב איחוד, הולך להיות לנו כנס, יש הרבה שינויים ענקיים מסביבנו בצורה פיזית בכל העולם. יורד הרבה גשם בחוץ, ובתור מי שנולד במושב אני יודע איך אחרי הגשם כל הזרעים נובטים. יש משהו במצע שלנו כאן שאנחנו חייבים לשפר כדי שהנבטים האלה ינבטו, אנחנו יודעים שיש נבטים שישנים שנים על גבי שנים עד שמגיע הגשם הגדול ואז הם נובטים. מה אנחנו יכולים לשפר במצע שלנו או בהכנה עד הכנס כדי שבאמת תהיה נביטה כללית בין כל החברים כאן ובעולם? הגיע הזמן, מה אנחנו יכולים לשפר, מה אנחנו צריכים לעשות?

לשפר את הקשר בינינו, בכל מיני רמות. ברמה האישית, וברמות יותר ויותר גדולות, עד רמה אינסופית.

תלמיד: הרמה האינסופית היא דבר רחוק, אנחנו באמת רוצים להרגיש את ההרגשה ההתחלתית של עולם האמת. אני מדבר על עצמי אישית, אני מגיע הנה והלב לא מרגיש, אני נכנס הנה והוא אטום. אני מסתכל על החברים ואני בטוח שהם מרגישים יותר, אבל הלב אטום.

אתה צריך להתחיל לעבוד עליו.

תלמיד: אני לא יכול לעבוד עליו, הבורא נתן לי את הלב הזה והבורא יכול לשנות לי אותו.

עם הבקשה שלך.

תלמיד: אנחנו מכירים את הדבר הזה, מה האדם יכול לעשות?

אין לי מה לדבר על זה.

תלמיד: אמרת לנו לא פעם אחת, שאנחנו צריכים התקפה.

כן.

תלמיד: במאמר רב"ש רושם לנו שאנחנו צריכים כל יום, כל רגע להיות מוכנים לקרב.

כן.

תלמיד: מה זה להיות מוכנים לקרב?

לעמוד על העיקרון שלנו, שדרך הרצון הנכון שמכווָן לבורא אנחנו נכנסים עימו לרצון הבורא, ואז אנחנו מגלים בו את כל הנוסחה הזאת ממטרת הבריאה לסוף הבריאה.

תלמיד: בתוך העבודה הזאת אתה אומר שאנחנו צריכים כל הזמן לגלות את הרגישות לשינויים בינינו.

כן.

תלמיד: איך אנחנו מעלים את הרגישות לתוך השינויים שבהם אנחנו חווים פה כל הזמן, הרי את השינויים האלה הבורא מביא לנו כל הזמן, מתוך המצוי לרצוי. איך אנחנו מעלים את הרגישות הזאת בינינו בעבודה, שנבוא לנקודה הסופית הזאת כמו שחברים אמרו בכנס, בצורה הכי נכונה, הכי שלמה?

מה הבורא רוצה מאיתנו?

תלמיד: הוא רוצה שנהיה מאוחדים, שנהיה ברצון אחד. אתמול דיברנו על זה בעשירייה, שנרגיש שאנחנו באמת עובדי ה', שכל מה שאנחנו עושים פה זה להיות בכוונה אחת משותפת, ולעשות לו נחת רוח.

איך אנחנו מכוונים את עצמנו לבוא בכוונה אחת משותפת? אין אני, יש חברים, יש בורא. גם ביום איחוד הרגשתי שאין אני, היו חברים, ולא רציתי להרגיש את עצמי. איך אפשר כל יום לבוא במצב שאין אני, אני בא לפה, מביא את הנשמה שלי. איך עושים את זה כל יום? זו בעצם המלחמה, כל יום לבוא להתקפה, ולהיות מוכנים בסופו של דבר לקרב האחרון?

לא צריכים לזה מילים, מה שאמרת מספיק. אם אנחנו לוקחים שניים, שלושה משפטים שעכשיו אמרת בסוף, ומסדרים את כל היחס בינינו לבין הבורא בצורה נכונה, לפי המשפטים האלו, זה מספיק, זו כל העבודה שלנו. ויהיה לנו כתוצאה מזה מקום שבו אנחנו נגלה את התגובה של הבורא, את התשובה שלו, ובזה נגיע למטרה.

תלמיד: אמן שנצליח כולנו, שנגיע באמת כולנו לכנס הזה מאוחדים ביחד.

כן.

תלמיד: דיברת על שלמות. אמרת שאנחנו רואים את המערכת כל הזמן בחוסר שלמות, והבורא נותן לנו כמה צירים שעלינו לזהות בהם את השינויים. ואם נשתדל להחזיק את עצמינו במערכת השלמה הזאת, לא נצטרך לתקן שום דבר חוץ מהיחס שלנו כדי לראות אותה שלמות. גם קשרת את זה לכל התהליך, לכל מטרת הבריאה. האם לעבוד כל הזמן בלראות ולהצדיק אותה שלמות, לקחת את מה שמתגלה לנו כחוסר שלמות, כפתיל לעבודה שעלינו להדביק אליו את השלהבת כמו שקראנו, זה המיקוד שאליו אתה מתכוון לכנס?

כן. למה לא?

תלמיד: אז איך מדליקים את השלהבת על כל הפתיל הזה של חוסר השלמות שמתגלה? כי כל הזמן מקום העבודה שלנו הוא אותו חוסר שלמות שאנחנו רואים, ואנחנו צריכים להוסיף, להצדיק, ולהגיע לראות את השלמות של המערכת. איך מדליקים את השלהבת הזאת?

את השלהבת מדליקים עם הרגשת חוסר השלמות, ועם הרגשה נכונה, דרישה נכונה להגיע לשלמות הסופית. אז יש לך הרגשה שהיא נכונה להיום, והרגשה שצריכה כביכול לפי התיאור שלך להיות בסוף. בין שתי ההרגשות האלו יש לך מערכת שנמצאת בשבירה, ומערכת שצריכה להגיע לחיבור. אז בבקשה, תקיימו את הדבר הזה בפנים ככל האפשר, כך שאת כל החיים, וכל המצבים, נוכל להיות רק במעבר בין עכשיו למחר.

תלמיד: עכשיו זה חוסר השלמות, מחר זה השלמות?

כן.

תלמיד: רב"ש כותב על השלהבת שהיא אמונה, ועל הפתילה שהיא המחשבה הזרה, הרצון לקבל, ואין משהו באמצע. יש את מה שאתה, יש את הרצון האגואיסטי שלך, ויש לך למעלה מהדעת, האמונה למעלה מהדעת, כוח האמונה, ואין באמצע. זה נכון כל העניין של הפתילה והשלהבת?הרי השלהבת זה הכוח שמקבל האדם כדי לעלות למעלה מהדעת. זה תלוי בזה שהאדם רק יבקש את הכוח הזה? זה כל העניין של למעלה מהדעת?

כנראה שכן .

תלמיד: אז זה רק השימוש הנכון בפתילה?

לא השימוש, אמרת, קבלת הכוח.

תלמיד: כן, אבל קבלת הכוח תלויה בשימוש שלי בפתילה שאני מזהה, איך אני משתמש בזה?

עכשיו אתה חוזר כאילו.

תלמיד: כן.

את שואל מה צריכה להיות הפעולה שעל ידה אני מגיע לבקשה הנכונה, לאמונה?

תלמיד: זה כאילו שאנחנו חיים תמיד בפתילה הזאת, ומה שחסר עכשיו זה רק לגרום לשלהבת להתממש?

כן.

תלמיד: אז מה שחסר פה זה הליכה למעלה מהדעת, זאת אומרת אני מזהה את כל הזבל שיש בי, ואני בוחר ללכת למעלה מזה. זה נכון ככה להסתכל?

כן, אפשר להסביר את זה בצורה כזאת.

תלמיד: עכשיו בהסבר על ההליכה מעל הדעת, שמעתי אותך אומר לא פעם שזו זכייה, שזה משהו שאדם זוכה בו. ופה נשאל איך אני הולך מעל הדעת. אני לא יכול ללכת מעל הדעת, אני תמיד נופל בתוך הדעת אם אני לא זוכה. אז איך הולכים מעל הדעת?

לא יודע, תדבר עם החברים.

תלמיד: אנחנו מדברים על זה, אבל בסוף אלה בירורים של האדם, שמרגיש את זה, הוא אמור להרגיש את הזכייה הזאת אצלו?

כן. עכשיו קראנו, ועוד נקרא מאמרים שקשורים לזה, וצריך לקיים אותם מאמרים בנו. לסובב את עצמנו בפנים קצת יותר לפי המאמר שמסדר אותנו, ולהמשיך לפי המאמר הבא, ושוב לסובב את עצמינו אולי לכיוון קצת אחר, ולהמשיך. אלה בעצם הפעולות שאנחנו צריכים לקבל.

תלמיד: כלומר הזכייה הזאת באה אחרי אין סוף צעדים קטנים, ובסוף קורה משהו שאדם זוכה. צריך רק להיצמד לכתבים כי שמשם תבוא הזכייה הזאת.

כן. רק כלפי אין סוף הייתי מזהיר. זה לא אין סוף צעדים, כי בכמה צעדים שלנו נכללים כבר אין סוף פעולות פרטיות ופרטי פרטיות.

תלמיד: בכל צעד יש אין סוף פעולות פנימיות שעוברות על האדם בעת ובעונה אחת.

כן.

תלמיד: האם הוא אמור להבחין בפעולות האלה?

לא.

תלמיד: הוא פשוט זורם עם זה דרך העשירייה ומגיע לתפילה הנכונה.

כן.

תלמיד: תיארת עכשיו את העבודה של העשירייה עם המאמרים של הרב"ש. אני מרגיש שבמערכת הזאת קיבלנו מתנה את המאמרים שלו, שכנראה גם החיסרון והתפילה הנכונה נמצאים שם. האם זוהי שחיקת הלבבות בינינו, להסתובב כל הזמן סביב רב"ש?

אפילו בשאלות של החברים אני מרגיש את המילים של הרב"ש. בכל מה שקורה פה הוא כאילו הכין לנו משהו. אתה היית ועדיין בקשר איתו. מה הוא רוצה להעביר לנו? איך אנחנו עושים לו נחת רוח?

הוא פשוט רוצה לקחת אתכם ולהעביר אתכם לבורא, שתרגישו שיש לכם יכולת להבין איך הבורא מדבר אתכם, בסגנון של אמא עם התינוק, זה לא חשוב, אבל שתהיו כבר מסוגלים להיות בקשר פנימי עם הבורא דרך הרב"ש.

תלמיד: להגיע לכנס זה פוגע בהכרחיות. האם זה סימן יפה?

למה זה פוגע בהכרחיות?

תלמיד: הדברים יקרים, הכרטיסים יקרים. אולי בגלל שהכנס כל כך חשוב, לכן כל כך קשה להגיע אליו. אבל זה המצב. האם זה סימן יפה, זה טוב שזה כך? לא שיהיו מחשבות רעות ולהתלונן לבורא, לרכל על הבורא, אלא פשוט ללכת למעלה מהדעת גם אם זה פוגע בהכרחיות.

נראה לי שאתה מגזים עם ההכרחיות שלך.

תלמיד: אצלי לדוגמא, דווקא בחודשים האלה זו הפרנסה הכי טובה. בחודשים אחרים זה יותר קל. השאלה, האם צריך להגיע וזהו? האם זה נכון לחשוב כך? יש חברים שגרים בקצוות של העולם, ובשביל להגיע הם מוציאים שנה של משכורת. השאלה, האם כל אחד לעצמו או שיש איזשהו חישוב?

אנחנו יכולים לעשות כך שיהיו עוד מרכזים חוץ מהמרכז אצלנו כאן, ושם תתאספו.

תלמיד: כן, אבל זה כנס עולמי של פעם בשנה.

אז מה?

תלמיד: זה כנס שכולם באים לישראל פיזית, שם מתחברים כולם. יש כנסים אחרים שהם יותר מקומיים.

אני חושב שעם ההכנה הנכונה, עדיף הרבה יותר להיות בכנס שהוא לא בישראל מאשר להיות בכנס בישראל. לא המקום קובע.

(סוף השיעור)