שיעור הקבלה היומי9 פבר׳ 2021(בוקר)
שיעור בנושא "עליות וירידות" (הכנה לכנס 2021)
9 פבר׳ 2021
שיעור בוקר 09.02.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
הכנה לכנס "מגלים חיים בעשירייה"
שיעור 6 – עליות וירידות
עליות וירידות, מזה יש לנו את כל הרגשת החיים. כשאנחנו לא מרגישים שינויים בחיים אנחנו אומרים שזה ממש כמו מוות, אין שום דבר. אנחנו גם כן רואים שהיום הפנדמיה הזאת מכניסה אותנו לתרדמה כזאת, לחיים כאלו בעל כורחנו, שאנחנו נמצאים ללא שינויים כל כך גדולים, רוצים לקבע אותנו לבית, לדירה, לחוסר תנועה וכולי וכולי.
כנראה שאנחנו בזה צריכים לאתר לעצמנו מצבים חדשים בחיים. לא עליות וירידות בבורסה, לא עליות וירידות באיזה יחסים שיש לנו יום יום, שמזה אנחנו ממלאים את החיים, אלא בהרגשת העליות והירידות שאנחנו מרגישים את החיים, אנחנו צריכים כנראה להרגיש עליות וירידות מסוג אחר. ולכן יש לנו איזו סגירות, סגר, שאנחנו צריכים מתוכו דווקא להרגיש מהות אחרת בשינויים בחיים, שלזה ייקרא חיים.
לכן נשתדל לאתר מהן העליות והירידות האמיתיות בחיים, מה זה נקרא עלייה ומה זה נקרא ירידה. איך לא יכולה להיות עלייה אם לא נאתר לפניה ירידה, במה בדיוק. ונכבד את הירידות כי מתוכן אנחנו יכולים לאתר את העליות ולבנות אותן.
ולכן אנחנו גם כן צריכים להבין שאין עליות, אלא הבורא סידר לנו מתחילת הבריאה ירידה אחת גדולה, כששבר את הכלי, ואנחנו על ידי ההשתתפות שלנו צריכים להעלות את הכלי הזה למצב כמו שהיה. אבל מפני שאנחנו מוסיפים לזה את ההשתתפות שלנו, חיפוש, הרגשת ריקנות, תפילה, בקשה, קושי בחיבור, על ידי זה אנחנו מוסיפים לעלייה פי תר"ך פעמים יותר עוצמה, והרגשה שלנו במה שהיינו.
אנחנו היינו לפני שבירת האדם הראשון במצב שאנחנו לא הרגשנו מה זה. היינו קיימים, אבל זה רשימות כאלו שלא היה לנו בהן שום עניין. ורק עכשיו אנחנו הגענו דרך כל ההכנות למצב שמתחילים להרגיש ירידה, עלייה. שעלייה אנחנו משתדלים לעשות בעצמנו, מירידות לעליות, מירידות לעליות, בכל מיני דרגות של דומם, צומח, חי ואדם, שמתחיל סוף סוף להרגיש מה זה נקרא להיות אדם יותר, פחות, בשביל מה אני חי, למה אני חי. מתחיל לברר לעצמו את המצבים האלו עד כמה שהוא יותר רחוק ממהות האדם, יותר קרוב לזה.
וכך לכן מתוך העליות והירידות אנחנו מרכיבים לנו את מהות החיים, מטרת החיים, הרגשת החיים. שמתוך זה אנחנו פותחים את כלי הקליטה שלנו, החושים שלנו, ואז אנחנו מבררים מה זה נקרא להיות מת, להיות חי, להיות בירידה נפילה וההיפך בעלייה. שלא יכול להיות אחד בלי השני. שדווקא הכול מתחיל מירידה, כשהבורא שבר את הכלי הוא עשה לנו הכנה לכל המצבים שלנו וקבע שרק מזה שמתחיל לילה, מתחיל פירוד, הרגשת ניתוק ממנו, מהמטרה, מהאמצעי שזה החברים, כך אנחנו יכולים להתחיל לאסוף את עצמנו, את השברים, ולהגיע למצב של מה שנראה תקיעה גדולה, העלייה הגדולה הסופית.
לכן אנחנו צריכים להבין שאין ירידה ללא עלייה שקדמה לה, והבורא הכין לנו אותה. ואין לנו עלייה בלי שנאתר את הירידה ונקבע שהיא כדי שנתעלה מעליה. זאת אומרת, הבורא מכין לנו את הירידה כדי שיהיה לנו על פני מה לעלות, להרגיש שאנחנו כן רוצים להפוך את המצב שלנו מניתוק לחיבור, משנאה לאהבה. וכך אנחנו נאתר נכון מה זאת ירידה ומה זאת עלייה. שזה לא לפי האגו שלנו, אלא לפי הנתונים שאנחנו צריכים לחבר אותם לחיבור, לכלי השלם שאנחנו צריכים לגלות אותו. וכך אנחנו מגיעים לתיקון הכללי. לכן עליות וירידות, הייתי אומר הפוך ירידות ועליות, זה התהליך שלנו הרצוי. שלפי המספר, לפי הקצב, לפי עוצמת הירידות עצמן והעליות שהכול יהיה בגדול, כמה שיותר, אנחנו לפי זה מתקדמים לגמר התיקון. שיש לכל אחד ואחד מאיתנו מספר קצוב של עליות וירידות בכלי הפרטי שלו בחיבור לכלי הכללי, ולכל העשירייה, ולכמה עשיריות ולכולם יחד, כמה שיותר.
זאת אומרת, אנחנו צריכים בעליות והירידות האלה לספור גם את עוצמת העליות והירידות, שזה אחר כך בבניית הפרצוף, נשמה, אבל חשוב לנו גם כן להגביר את הקצב. שלא נהיה בכאלו תהליכים שכל מצב בעלייה או בירידה נמרח ונמשך ולוקח הרבה זמן. ברוחניות אין זמן, כל דבר יש לו רק רגע אחד שהוא מתגלה ואחריו צריך לבוא כבר המצב הבא. אז בואו נעבוד גם כן בכזאת עוצמה אינטנסיבית בינינו, שלא נשאיר מקום בין העליות והירידות, אפילו בעלייה ואפילו בירידה בכל דבר, אלא רק כדי מהר לאתר מה זה המצב ועד כמה שהוא מועיל למצב הבא. וגם כן נשתדל להתייחס נכון גם לעליות ולירידות, שזה הכול בא מלמעלה והקצב תלוי בנו. והכול הוכן מצד הכוח העליון, ואנחנו חייבים לעבור גם עליות וגם ירידות אבל הכול תלוי בהכנה שלנו תמיד.
אם אנחנו קושרים את העליות והירידות האלה לא למצב שאני מרגיש, אלא מה ששייך לתהליך הכללי של התיקון הכללי של כל האנושות, והבורא שנמצא כמטרה, אז בשבילי כל רגע ורגע הופך להיות לרגע טוב, נכון בדרך. ואני אם כך צריך רק בכל רגע ורגע להיות עוד יותר מכוון, עוד יותר משתוקק ומתקרב למצב הסופי. שכל הירידות וכל העליות יתקבצו יחד ומתוכן אני ארגיש יחד את שני המצבים האלה כמצב אחד, "חשכה כאורה יאיר"1.
מה עוד? לא לשכוח שגם את הירידות וגם את העליות הכין לנו הבורא ואנחנו צריכים להיות דבוקים בבורא, זה נקרא "להשתדל להיות דבוקים בו גם בעליות אבל בעיקר בירידות". ואז אם אני דבוק בכל רגע ורגע, גם בירידה וגם בעלייה והופך בזה את הירידה לעלייה, אז בזה אני באמת מממש את כל התהליך הזה שהוא הכין לי, ובאמת נעשה דבוק בו בכל המצבים האלה, ממש דבוק אליו, בכל המצבים האלה שהוא הכין. והעיקר בשבילי זו הדבקות, הרגשת הדבקות בו ולא חשוב באיזה מצבים. אני לא סופר, לא מאתר, לא בודק או שוקל את המצבים האלה כלפי הרגש שלי, אלא כלפי עד כמה שאני יכול להיות יותר דבוק אליו ואז יוצא שדווקא הירידות הן עוזרות לי יותר להיות דבוק לבורא ואז הן הן בעצמן הופכות להיות לעליות.
מה עוד יש לי כאן להגיד? שמתוך המצבים האלו שאנחנו מאתרים אותם ובונים מעליות וירידות ברגש שלנו, עליות וירידות בדבקות בבורא אז אנחנו הופכים את החושך להיות לאור, ואז בשבילי דבר כמו ירידה, ריחוק, פירוד, הוא יותר מועיל לדבקות בבורא מהעלייה. ולכן אני רוצה להרגיש שכמה שאני יותר רחוק בשבילי זו הזדמנות להראות לבורא כמה שאני משתוקק אליו, ורוצה להיות דבוק בו, להיות יותר קרוב. לכן על ידי זה אני הופך את החושך לאור, את החושך הרגשי לאור של דבקות ו"חשכה כאורה יאיר". שאני לא מבטל את הירידות, את החושך, את המצבים הרעים אלא דווקא על פניהם אני מביא את היחס שלי לבורא כמצדיק את המצבים, כמודה לו. ודווקא מראה את הדבקות, את היחס שלי אליו במצבים הגרועים ביותר שעוברים על הרצון לקבל שלי, ואז אני רואה את הרצון לקבל שלי כ"עזר כנגדו", שהוא נותן לי אפשרות להראות דווקא מתוך זה שהוא נגד עד כמה שאני למעלה ממנו, בעד.
מה עוד אפשר להגיד על עליות וירידות? אפשר כאן עוד להגיד שיש לנו גם כמות וגם איכות וגם תדר של עליות וירידות, את כל זה אנחנו נצטרך לבדוק ולראות עד כמה שהם מועילים לנו, עד כמה שאנחנו יכולים בהגברה שלהם להביא את עצמנו לתיקון הנרצה. ועוד רציתי להגיד שהעיקר זה איך אנחנו יכולים להיעזר זה בזה בעליות ובירידות, כ"איש את רעהו יעזרו"2 וזה העיקר. למרות שהיציאה מהירידה לעלייה נעשית ודאי על ידי הכוח העליון, שהבורא מוציא אותנו מהחשיכה לאורה, אבל אנחנו יכולים בזה מאוד מאוד להיעזר בחברים.
ולא מספיק שאנחנו לומדים יותר נכון מה זה חושך ואור, שאנחנו מתעלים מעל הרגש שלנו, טוב לנו או רע לנו, למצב, להבחנה שזה יותר קרוב בינינו ולבורא או ההיפך, יותר רחוק בינינו ומהבורא, שאנחנו הופכים, משנים את המדידה שלנו לאור וחושך, וכך מתקדמים, אלא שעלינו לאתר מה זה יום ומה זה לילה, מה זה חושך ומה זה אור בעיני הבורא, ש"לילה" זה פירוד, שבירה, ו"יום" זה חיבור, אהבה, וכך גם אנחנו רוצים לקבוע את זה ברגשות שלנו מתוך היחסים בינינו ובינו.
לא ברגשות שלנו, בבהמה שלנו, בגוף שלנו, ברצון לקבל שלנו, שאני מרגיש שטוב בו או רע בו, אלא שאני מעלה את עצמי להבחנה האם קרוב אני דרך העשירייה לבורא או חס ושלום ההיפך, רחוק ממנו. ובצורה כזאת שאני מעביר את עצמי מרגש בהמי, גופני לרגש רוחני, מטרתי, כך אני רואה את עצמי איך אני מתקדם למטרה ובהתאם לזה אני אוכל לספור את מדרגות העלייה שלי.
אז כמה שאנחנו יותר ויותר נותנים דוגמה זה לזה, איש את רעהו יעזורו, איך לצאת מההבחנות הגופניות להבחנות רוחניות, גם בירידה וגם בעלייה, גם באמצעים להפוך את הירידה לעלייה, שאין כאן להפוך אותה אלא לקביעת הרגשה אחרת, הערכה אחרת. יכול להיות שאני נמצא בחושך גמור מבחינת הגוף שלי, אבל יחד עם זה אני יכול להרגיש שאני עכשיו נמצא באור ממש, בהרגשת העלייה בנשמה שלי, זה נקרא "אמונה למעלה מהדעת". כמה שמלכות נמצאת בחושך, הבינה מעליה, ומכל שכן הכתר יכולים להיות דווקא מלאים באור.
יש כאן הרבה דברים. אלה כל החיים שלנו, כל העבודה שלנו. אפשר להגיד עוד שעל ידי קנאה, תאווה וכבוד איך אנחנו יכולים מהר לתת צביון נכון לכל ירידה ולכל עלייה. כשאני מסתכל על החברים ואני רואה עד כמה הם עובדים דווקא בזה כדי לתת ציור נכון, צורה נכונה, הבחנות נכונות לירידות ועליות, במה הן בדיוק ירידות ובמה צריך כנגד זה להיות העליות. אז כשאני רואה עד כמה הם משתדלים לקבוע הכול בכוח האמונה למעלה מהדעת, לא שרע לי או טוב לי אלא עד כמה אני קרוב לחברים וקרוב לבורא, לפי זה כשאני מסתכל עליהם, כך אני מקבל כוחות ובאיש את רעהו יעזורו אנחנו יכולים כך לבנות את הכלי של הנשמה.
ואנחנו צריכים יותר ויותר להראות אחד לשני התעוררות, התפעלות על הירידות והעליות, עד כמה אנחנו רוצים לאתר אותם בצורה נכונה, מטרתית, ועד כמה שאני מבין שירידה זה רחוק מהחברים ורחוק מהבורא, רחוק מהשפעה. ועלייה היא דווקא שאני משתדל על ידי העבודה שלי עם החברים, איש את רעהו יעזורו, שאני רואה עד כמה הם משתדלים, ויכול להיות שהם בעצמם לא כל כך נמצאים במצבים של כוח, אבל הם מראים לי את זה למעלה מהכוחות שלהם, עד כמה הם כן נמשכים להשפעה ונמשכים לחיבור.
ואז אני מסתכל עליהם ואני מתבייש מזה שאני כזה, ואני מיד, מיד מתקן את עצמי וגם נמשך לחיבור איתם. ואז הם מסתכלים עלי וגם רואים שאני משתדל כל כך וגם לומדים ממני ועוד ועוד מגבירים את המאמצים שלהם. וכך אנחנו עוזרים, איש את רעהו יעזורו, ומהר מאוד יוצאים מהמצבים של השבירה שהבורא הכין לנו מלכתחילה, וכך אנחנו דווקא, בהתקשרות בינינו ואליו, מוציאים את עצמנו מהפירוד לחיבור בינינו לבינו.
ולכן בסופו של דבר הייתי אומר שכל הירידות והעליות תלויות בקצב שאנחנו יכולים לעשות. כי אסור להיות באיזה מצב יותר מרגע ממש, כי אין יותר מרגע בחיים. בעל הסולם כותב בכמה מקומות, במיוחד מזכיר את העניין של רגע. ולכן אנחנו צריכים להשתדל להיות קמצנים. הגענו לאיזה מצב, גם רע וגם טוב, לא חשוב איזה, אנחנו מיד צריכים להשתמש בו כדי להגיע למצב הבא. והמצב הבא זה מצידנו יותר דבקות. אמנם שבדרך אנחנו נופלים כדי לקבל רצון ליתר דבקות, רצון יותר שבור ליתר הדבקות, וכך אנחנו מתקדמים.
זאת אומרת, הנטייה שלנו תמיד ליתר דבקות. ואם החברים בקבוצה אנחנו תמיד יכולים לאתר עוד ועוד תכונות, מצבים, הבחנות לתיקון, במה עוד אנחנו יכולים להוסיף זה לזה, וכך אנחנו מתקדמים. אז אנחנו יכולים אם כך להכין לעצמנו את כל הירידות, הנפילות, ניתוקים ולהתקדם כל הזמן בנטייה נטייה, נטייה ליציאה מהאגו שלנו, לבריחה ממנו.
ואז העיקר, שבכל המצבים שיהיו, שאנחנו כל הזמן נהיה בכמה שיותר עובדים יחד ועם הבורא. שאנחנו בינינו מחזיקים זה את זה ויחד כולנו מחזיקים בבורא. ואז הוא מעביר אותנו דרך כל הירידות וכל העליות, במצבים כאלה, ממש כמו ברכבת הרים.
ואז אנחנו כך מהר מאוד מגיעים למטרה. ובשבילנו כל עלייה וירידה, כל עלייה וירידה זה שמחה. כמו ילדים שנוסעים ברכבת הרים ואז הם צוחקים גם כשמפחיד קצת מצד אחד, מצד שני זו שמחה גדולה, הם רוצים להיות בזה. אז גם אנחנו צריכים להיות ילדים שממש מתפתחים. דווקא בצורה כזאת של עליות וירידות, שאנחנו בסופו של דבר מעריכים את הירידות כמו את העליות ובזה מגיעים לזיווג השלם, לחיבור השלם בינינו ולבורא. אמן.
שאלה: איך בזמן חושך עשירייה יכולה להחזיק באין עוד מלבדו?
אתה לא יכול להיאחז בבורא אם אתה לא אוחז בחברים. פשוט מאוד. ורק עם החברים, אם אתה אוחז בהם, אז ברור לכם האם אתם נמצאים במצב שאתם מחזיקים זה בזה כמו איזו חבורה סתם, כמו כאלה שמסתובבים ברחוב, או שאתם נמצאים בהליכה, בתהליך, בכיוון לאתר את הקשר ביניכם למעלה מהאגו, שבו אתם רוצים לגלות את הכוח שמחבר אתכם, בונה אתכם, מוליד אתכם, מטפח אתכם.
אז העיקר זה החיבור ביניכם, וכמה שהחיבור יהיה יותר ויותר חיבור מהותי, על זה צריכים לדבר, על זה צריכים לדון. לאט לאט אנחנו מגיעים לזה. עוד מעט אנחנו יותר ויותר נדבר על זה, אתם תראו שזו תוצאה מסך כול ההכנות שלנו שעשינו עד כה.
שאלה: בהתחלה דיברת על ההרגשה הזאת שמרגישים פי תר"ך פעמים תענוג, לא הבנתי אם אנחנו יכולים לעשות זאת בטבע שלנו או שאנחנו צריכים להיכנס לטבע אחר, כי בטבע שלי אני לא מסוגל לתאר מה זה אומר להרגיש פי תר"ך פעמים?
הכול נמצא ודאי בטבע שלנו, בטבע של כל אחד וכולנו יחד. כי אנחנו מגלים בסופו של דבר שאנחנו חלקים מגוף אחד, וכשמצרפים את זה לזה אז אנחנו יותר ויותר מרגישים חיים בגוף הכללי הזה, כך אנחנו מתחילים להרגיש את החיות שלו ואת החיים שלנו בו ועד כמה כשאנחנו מתחברים בינינו, אנחנו יותר מרגישים את כל הגוף הזה. בדומה לתינוק, הוא לא מרגיש את הרגליים והידיים שלו, הוא לא יודע לעבוד, להפעיל אותם אבל לאט לאט כשגדל הוא כבר כן תופס משהו ביד, יודע כבר ללכת, יודע עוד משהו לעשות. ככה אנחנו, לאט לאט בקשר בינינו נתחיל לאתר כול מיני תנועות, תכונות שנמצאות בנו וכך נתקדם.
אל תדאג, לא נשכח אותך, אתה איתנו. אבל העיקר זה חיבור. כל הנטיות שלנו לחיבור, כמה שיותר, זה כמו שאנחנו רוצים לחבר את השברים שלנו ולהקים את הגוף שלנו שהוא אחד לכולם, שיחיה כמה שיותר מהר בהרגשה, בהכרה שהוא אחד. ולפי זה נראה עד כמה כל האנושות מתחילה להתעורר מזה, כי בלי זה היא מרגישה שהיא מתפרקת, שהיא מתה, מתפרקת מרמת החיים שהייתה לה ולא מוצאת שום דבר בחיים החדשים. והמצב הזה, קודם כל יכול להיות מאוד מסוכן, כי הוא מביא בדרך כלל למלחמות, לבעיות גדולות, אבל אנחנו צריכים לעזור להם למצוא מה באמת נקרא חיים, אחרת הם לא ימצאו בשביל מה ולמה לחיות. עוד מעט תהיה להם אנחה כזאת, בשביל מה לחיות? בשביל מה חיים? למה? ולא ימצאו שום סיבה ושום מטרה. וזה נורא. אנחנו צריכים ממש להשתתף בצער שמתגלה בהם יותר ויותר, ואנחנו כשליחי הבורא צריכים להסביר להם שיש, כמו שכותב בעל הסולם, מטרה יפה לכל מקרי העולם הזה.
שאלה: מה זו הדבקות לבורא בזמן הירידה? אתה יכול להסביר לנו יותר טוב את המעבר הזה?
בזמן הירידה, כשאני מאבד את מהות החיים, מאור החיים, מטרת החיים, זה לא כל כך בוער בי, זה לא כל כך מדבר אליי, אפילו שאני מרגיש כוחות שמושכים אותי מהדרך. בדומה לתינוק שנמצא בידיים של אימא, הוא מרגיש שהוא יכול ליפול ואז הוא תופס בה יותר בכוח. זה מצב הירידה שצריך להיות בי, שאני מרגיש עוד יותר נחיצות, שחובתי לאחוז בחברה. בשביל מה צריך לתת לנו ירידה? כדי שנתפוס יותר את הקבוצה, כי אחרת אני אפול. מעלים בי רצון לקבל אגואיסטי ואני מתוך האגו שלי דווקא, צריך להבין שאם אני לא תופס את החברים, לא נמצא יחד איתם, אני אבוד. והכול תלוי בהכנה שלי ושלהם, שהם יסתכלו על כל אחד ויראו, האם הוא נמצא ממש כהולך ליפול מהגוף הכללי של הקבוצה, כמו תינוק שיכול חס ושלום ליפול מהאימא שמחזיקה בו. ואז אנחנו צריכים כמו האימא הזאת לייצב כוח כללי כזה שאיתו אנחנו מחזיקים אותו. והכוח הפרטי שמתגלה לו כפחד שהוא יכול ליפול, דווקא יהיה כוח ההתקדמות, עוד יותר ויותר לאחוז בקבוצה. כך נתקדם.
שאלה: איזה עליות וירידות אנחנו מרגישים, חווים, כשמתייחסים לתיקון הכללי? מה התחושות האלה ביחס לתיקון הכללי בעבודה בעשירייה? מה הקשר בין השניים, מה עושים בזה ומה מרגישים בזה?
שבכל ירידה אני צריך לאתר במה אני שונה מאחרים, מה הירידה הזאת מוסיפה לי ועד כמה אני יכול עכשיו להוסיף כוחות להיות מחובר אליהם יותר. אני מדבר על דברים שאדם כבר נמצא בהכרה, בהבנה איפה הוא נמצא, מהי ירידה, מה צריכה להיות עלייה. אנחנו נמצאים גם בין מצבים כאלו שאנחנו לא יכולים לאתר שום דבר, שאנחנו מבולבלים, זרוקים, אבל בין היתר על ידי החברה, על ידי הסביבה, על ידי חזרה ללימוד, לקריאת המאמר ולדיבור בין החברים, אני צריך לקבל מהם את החיזוק. כמו שזורקים חבל ואני אז מתחיל לאתר אותי, איך אני עוד יותר יכול להיות קשור בצורה פנימית בחבל אליהם. ואז כל ירידה נותנת לי בעצם גילוי עד כמה אני עוד לא מחובר בצורה נכונה, ואז אני עוד יותר מתקדם לחיבור איתם. בשביל זה הירידות, לגלות לנו כל מצב מנותק בינינו, את השבירה הכללית.
שאלה: איך לא לפגוע בקרובים לנו ובמשפחה בזמן ירידה ואיך אנחנו צריכים לעזור זה לזה בכך?
אם אני מחובר עם החברה, אנחנו צריכים בינינו בתוך העשירייה להיות בכאלו יחסים, שכל מצב שהוא לתוך הירידה ממש, מיד יהיה מורגש בעשירייה והעשירייה תעזור לאדם לצאת ממנו. וההפך, כל פעם שאני נמצא בעלייה, אני מוסיף לעשירייה מתוך העלייה שלי כוחות נוספים. ואז יוצא שאנחנו נכנסים למצב שכולנו, אלו נמצאים בעליות ואלו בירידות ובסך הכול כך מתקדמים. אלו בעליות ואלו בירידות, כמו בגלגל או כמו בגשר ווילסון, כשמייצרים את החשמל, אלה במינוס ואלו בפלוס. אבל אנחנו בעצם, בסופו של דבר, מייצבים את המצב שלנו בסך הכול בעשירייה, כך שאנחנו מתקדמים למטרה בצורה שאי אפשר להגיד אפילו על העשירייה שלנו שאנחנו נמצאים בעליות או בירידות, גם בזה וגם בזה, [הכול] בסך הכול קדימה. וזה לא בגלל שאנחנו לא עובדים, עובדים חזק, אבל משלימים אלו את אלו ואז מקבלים זרם ישר, התקדמות ישרה וכך הולכים. צריך בשביל זה להיות צמודים יותר בקבוצה, בעליות ובירידות אנחנו יכולים להשתמש בצורה נכונה אך ורק אם אנחנו מחוברים בעשירייה, אחרת אלה עליות וירידות פרטיות שמקדמות את האדם, אבל רק לכך שירגיש צורך לאתר אותן ולממש אותן נכון בעשירייה.
שאלה: האם בעליות ובירידות האלה בעשירייה, נבנה הקו האמצעי של העשירייה?
כן, ודאי. אם אנחנו, אלו ואלו כך עושים, אלו בעליות ואלו בירידות וכל הזמן משתדלים להתחבר בינינו ולהמשיך קדימה, לאתר את הבורא בינינו עוד יותר ועוד יותר, אז אנחנו מייצבים בזה את הקו האמצעי שאליו כל הזמן מתקדמים. זו בדיוק כל השיטה. אני מאוד מקווה שפחות נלמד את זה תיאורטית, אלא מתוך המעשים, מתוך החיבורים, מתוך זה שכך נאתר את זה בינינו, ואחר כך במשך היום תשתדלו לממש את זה, אז נבין מה הם כותבים אפילו בלי שנקרא או נלמד את זה בשיעורים, מתוך החיים נלמד. כמו אדם שגדל, הוא גדל מתוך זה שהוא נכנס לחיים ומרגיש אותם ולא שהוא קורא. תתארו לעצמכם כמה ספרים אתם צריכים לקרוא כדי לקבל איזו התרשמות על מה שאתם חיים ביום יום. אין דבר כזה, הכול זה מגיע אלינו בלימוד מעשי. זו שיטה מעשית.
תלמיד: האם עלינו להרגיש שאנחנו מקבלים את הקו האמצעי הזה או שצריכים לקבל אותו כאמונה למעלה מהדעת?
אם אתם מחוברים בעשירייה, אתם צריכים להתקדם בקו האמצעי, שכל הירידות וכל העליות שאתם מרגישים בצורה פרטית כל אחד ואחד, אתם גם מרגישים יחד שהן כולן מצטרפות לתנועה קדימה. כמו שאתם נמצאים נניח בסירה וכל אחד עובד עם המשוט שלו, ואז כל אחד עובד או לעצמו או הפוך, או לעצמו או הפוך, אבל בסך הכול הסירה זזה. את זה אתם מרגישים. אתם מרגישים את התנועה הכללית גם, חוץ מזה שכל אחד צריך לבצע את התנועות הפרטיות שלו. זה ממש כמו בסירה, תנסו כך לעבוד בעשירייה ותראו עד כמה זה ממש נותן לכם גם התפעלות וכוחות ואז תרגישו, "אנחנו צריכים את הבורא, כי אנחנו עושים את התנועות, אבל מי שינהל לנו את התנועות, מי שייתן לנו כיוון נכון הוא צריך לשבת ולהגיד לנו מה לעשות". ואז אנחנו מתחילים לראות שהוא נותן קצב אחיד לכולנו יחד ואז אנחנו הופכים להיות פרצוף שעובד גם באור ישר וגם באור חוזר וכך מתקדם ומתקדם יותר ויותר.
עוד נדבר על זה, אבל זה דבר נפלא שעובר על האדם ועל הקבוצה והקבוצה הופכת להיות כממש חלק מהבריאה שמבטא את רצון הבורא ממש. הוא נותן לנו קצב, הוא נותן לנו כיוון ואנחנו צריכים לבצע רק את הפעולה ההדדית בינינו בפקודה שלו.
שאלה: איך העשירייה עובדת גם עם המצבים החיוביים וגם עם השליליים ויוצרת מרחב שמאפשר להימצא מעל שני המצבים האלה?
אני לא רואה מצבים שליליים, אני רואה שכולם חיוביים כמו בגשר ווילסון שכל מינוס הופך להיות לפלוס, זאת אומרת בדי.סי. גם פלוס הופך להיות בדי.סי. גם מינוס הופך להיות בדי.סי, דיירקט קרנט ואז אין שום הבדל בין מינוס לפלוס. לכן אנחנו צריכים להשתדל להתייחס בצורה נכונה, אומנותית לאלו ולאלו, לפלוסים ולמינוסים.
אם תדבר עם ציירים עם פסלים, עם אנשי קולנוע, עם אנשים שמייצרים משהו, שכותבים משהו, הם יגידו לך שאי אפשר בלי מינוס שיהיה פלוס, צריכה להיות דרמה ושמחה, כל דבר ודבר. הירידות שלנו הן כדי שאנחנו נראה בהן את מידת הקשר, מידת ההתקרבות, מידת הנכונות עד כמה שאנחנו מצדיקים את הבורא במה שעשה לנו, במה שהכין לנו.
לכן אנחנו לא מסוגלים חס ושלום לוותר על החושך, על הדחייה. אתה זוכר את הזקן שהולך ומחפש איפה יש לו עוד מצבים של חושך, איפה הוא יכול עוד למצוא כי בלי זה הוא לא יכול להתקדם. זה נקרא זקן שיש לו חוכמה והוא יודע שכך צריך להתקדם.
תלמיד: כשאנחנו עובדים עם מה שניתן לנו, איך זה ממש מושך אותנו מעל זה, איך אנחנו מצליחים להיות מסוגלים לעבוד עם הכול, זה נראה שכאילו משהו מושך אותנו מעל זה.
הקבוצה לא מושכת אותך ולכן אתה נמצא לבד ואז אתה טובע וזהו, אין לך שום אפשרות להתקדם אם זה לא בקבוצה, כי אם אתה לא בקבוצה, העליות והירידות שלך הן בהמיות, פרה, או כמו שכל אדם בעולם מרגיש עליות וירידות. במצב שלך אתה מרגיש אותן כלפי האגו שלך. אלה אם אתה מאתר דרך החיבור בעשירייה, רק זה נקרא עליות וירידות רוחניות ואז אתה מתקדם בזה שאתה דואג לעליית הקבוצה עצמה ואתה משרת אותה.
בינתיים אתה שואל אותי רק בצורה הפרטית, ולכן לא יצא לך מזה כלום. אתה תמשיך כך עוד עשר שנים ולא יצא שום דבר. אתם חייבים להתחיל לאתר ביניכם עליות וירידות בחיבור ביניכם, כי הירידה האמיתית מתגלה כשבירה בכלי שהבורא שבר וגם בהתאם לזה העלייה, שאתם מסתדרים ביניכם להתחבר בחלקים, שברים, מהכלי השבור. ואז על פני השבירה אתם מגלים את החיבור ומזה אתם מגלים את הבורא שעשה גם את זה וגם את זה, גם שבירה וגם חיבור. אחרת זה לא יקרה, אחרת אנחנו מדברים על שני דברים שונים לגמרי, אני על המצב הרוחני ואתה על המצב הפרטי הבהמי שלך.
שאלה: קורה שאתה רואה בעשירייה ממש מצבים כאלה שבהם העשירייה מאוד פעילה וכולם מתחברים וכולם משתתפים באופן אקטיבי בשיחת זום ומשקיעים מעצמם, ויש רגעים שבהם אתה רואה שהחברים לא משתתפים באופן אקטיבי מדי בזה. איך כאן להעלות את האינטנסיביות של העבודה מצד אחד, מצד שני את העומק?
אתה צריך לראות בזה הזדמנות שהבורא נותן לך שעכשיו אתה צריך לעורר אותם. לא להסתכל כמה הם עושים ומה הם עושים, אלא מה שנראה לך, זה מה שהבורא מציג לפניך ואז מההשתדלות שלך, מה התרומה שלך במצב הנוכחי, איך לשפר אותו.
כל דבר צריך בסופו של דבר להיות שקול, מה אני יכול לעשות בזה, וכנגדך תמיד נמצא הבורא. או שמסתתר אחרי חברים או בצורה אחרת, אבל תמיד הבורא. לכן כל מצב ומצב שאתה רואה, זה מצב של עבודה.
תלמיד: זה מצד אחד, אבל אתה מצד שני אומר שלא צריך להסתכל על המצב שלנו אלא צריך להסתכל על מצב העשירייה.
תסתכל על המצב הזה כמו על מצב העשירייה ואתה רואה במה אתה יכול להיטיב להם,
תלמיד: אמרת שיש הבדל בין הקצב לבין העומק של הנפילה. על מה אנחנו יכולים להשפיע?
אנחנו לא יכולים לקבוע עומק, אבל קצב כן. העיקר שהקצב תלוי בנו, בחיבור בינינו, התדירות בינינו קובעת את הקצב. הקשר בינינו קובע את הקצב בינינו ואת קצב ההתקדמות, והעומק זה כבר עניין אחר, זה תלוי עד כמה שאנחנו שמשתדלים לעבוד עם המצבים שמתגלים. את העומק אנחנו לא קובעים. העיקר בשבילנו זה הקצב, כמה שיותר מהר לעבור גם ירידות ואפילו גם עליות, לא להיות בהן יותר מרגע.
תלמיד: עוד אמרת שאסור להימצא במצב יותר מרגע.
כן כי ברוחניות זה רק רגע. אתה נוגע וכבר גמרת את המצב ואתה חייב לעבור למצב אחר. אין יותר מרגע.
שאלה: האם שינוי מצב הרוח במשך היום זה ביטוי של עליה או ירידה או שאין לזה כל קשר?
שינוי מצב הרוח לא צריך כל כך לשנות אותנו, למרות שהוא וודאי משפיע, ואין ברירה כל עוד אנחנו נמצאים בתהליך שנקרא "העולם הזה", בגופים שלנו, בחיבור בין הגופים שלנו, אז יש לנו גם מצבי רוח ששייכים לעולם, וזה ניתן לנו כדי שאנחנו נהיה מקושרים עם העולם ונשפיע בצורה כזאת על העולם. אנחנו צריכים להשתדל להתעלות למעלה ממצב הרוח והכול תלוי גם במידת הקשר שלנו עם העשירייה.
שאלה: ברור שהכול מתחיל מהשבירה ומהירידה וגם ברור שאנחנו חייבים לעבור עליות וירידות, אבל בתהליך הזה מה הן הפעולות שאנחנו חייבים לעשות כדי לגלות את הכלי השלם? איך אפשר לחבר את החלקים יחד?
אני אצטרך לתת לך עכשיו את כל חכמת הקבלה, לפי השאלה שלך איך לחבר את כל חלקי הכלי. אתה צריך לקרוא את כל המאמרים שכתבו רב"ש ובעל הסולם, אבל לפחות את אלו שמדברים על החיבור בקבוצה.
שאלה: חברים שבאופן קבוע לא משתתפים בעשירייה כי הם תמיד באיזו ירידה, האם צריך להחזיק אותם בעשירייה או להוציא אותם מהעשירייה?
זה כבר שייך לעניין הארגוני, אני עכשיו לא מדבר על זה. תבדילו בין כל השאלות האלה שאתם שואלים. אנחנו לא יודעים מה לעשות עם החברים האלה שבאים פעם בחודש, איזה חבר הוא? אני כל יום נמצא בהתקפה נגד היצר הרע, אני כל יום נמצא במאבק, כל יום מגיע להתקפה, לכבוש את המבצר שבו נמצא הבורא והם לא באים איתי, אז במה הם חברים?
אבל אתם צריכים להראות להם עד כמה שאתם יחד ועד כמה שבאמת יום יום אתם הולכים להתקיף את המחסום ורוצים לפרוץ אותו, ולפרוץ בזה שאתם תוקפים את הבורא שיעזור לכם לעשות את זה בחיבור ביניכם, כי המחסום נמצא ביניכם, הוא עוטף את הלב של כל אחד ואחד, ואז בצורה כזאת אתם מתקדמים. אתם מראים להם את זה, ואז מובן עד כמה שהם לא חברים. הם ככה באים כמו לתיאטרון ונמצאים איתנו מדי פעם.
אני מרגיש לפי השאלות שלפעמים אני שומע שהאדם הזה סתם שואל, לא מתוך ידיעה, לא מתוך הרגשה, לא מתוך השתתפות, אלא ככה. אני ודאי עונה לו ואני לא רוצה שהוא לגמרי יעזוב, כי יש תקווה שבכל זאת הוא יתחזק, אבל באמת זו לא צורת ההשתתפות. מה נעשה? נחכה. הוא יקבל קצת על הראש מהחיים שלו, מהגורל שלו, ואז הוא יראה שאין לו יותר מה לעשות אלא להתחבר יותר חזק.
שאלה: ממלכות עד כתר אדם עולה צעד אחרי צעד, ואילו בירידה אדם נופל חזק, מה ההדדיות בין העליות והירידות? מה הקשר, הרי העלייה קשה יותר מהירידה?
זה לא בדיוק כך. אתה אמנם אומר משהו, אבל העלייה זה ביצוע פעולה על פני הרצון לקבל, על פני הקושי של חיבור, זאת אומרת על פני העביות זאת העלייה ולכן אנחנו צריכים לחבר בינינו בעביות חדשה המתגברת את עצמנו יחד כאחד, לבצע בזה פעולה שהיא איחוד, על פני האיחוד הזה להתחיל לעבוד עם הבורא זה כנגד זה, ובזה אנחנו מבצעים את פעולת הפרצוף. וודאי שזו פעולה קשה, כולה בהתחברות, אבל כולה בסופו של דבר נעשית על ידי הכוח העליון שהוא מסדר את הדברים האלה. ב"תלמוד עשר הספירות" לא מסבירים לנו איזה תפילות אנחנו צריכים להעלות, איזה חיבורים אנחנו צריכים לעשות בינינו, זה כבר מדובר על קבוצה שיודעת איך לממש, לבצע את זה.
אבל באמת עלייה זה דבר יותר קשה. כשנופלים, אנחנו נופלים לא בעצמנו, אלא הבורא מפיל אותנו לדרגת עביות עמוקה יותר, חדשה, כדי שממנה נעלה לעלייה יותר גבוהה. וודאי שאם כך אז העליות הן יותר קשות והירידות הן בהיסח דעת, מקבלים תוספת האגו שלנו שאין לנו עליה שום כוח חיבור ומסך ואור חוזר וכלום ונופלים. זהו. ואז בין כל פרצוף ופרצוף יש לנו גילוי הרע שאנחנו צריכים לאתר אותו, לבקש עליו תיקון, חיבור, מסך, אור חוזר, ואז לבנות שוב מידת החיבור שנקראת "פרצוף".
שאלה: אמרת לא להתעכב יותר מרגע לא בעליון ולא בירידות. לגבי היציאה מהירידה זה ברור, אבל איזה מאמץ ואיזו עבודה צריך לעשות כדי לצאת מהעלייה?
אנחנו לא יוצאים מהעלייה. אמרתי שמספיק לנו להיות רגע בעלייה כשאנחנו מימשנו אותה וזהו. זה נקרא שאנחנו כבר מוכנים למטרה הסופית, שאנחנו מוכנים לכל מיני חיבורים נוספים, שמימשנו את זה וכבר מספיק לנו, אנחנו כבר לא רוצים להישאר בזה. אני רוצה עוד ועוד להוסיף, כי אם אתה לא מוסיף אתה נופל, ואז בהרגשה שלך המצב שלך נשאר כאילו באותו מצב, ואתה מאתר אותו כירידה, כנפילה.
כך זה בחיבור, באהבה, אם לא מוסיפים זה נקרא שנופלים. ובאמת בהרגשה זה כך.
שאלה: האם אני צריך להיות פעיל בעשירייה רק בזמן העלייה או גם בזמן הירידה?
בהרגשת הירידה אנחנו צריכים כמה שיותר מהר לאתר שאנחנו יחד, כי בירידה אנחנו מאבדים קשר בינינו, כי ירידה זה נקרא שנכנס בינינו רצון חדש אגואיסטי, שבור ואנחנו צריכים לאתר את עצמנו כשייכים בכל זאת לעשירייה. כי בזמן הירידה כשנכנס רצון לקבל חדש, אני לא מרגיש את הקשר שלי עם העשירייה ואז יוצא שאולי משך היום לא חשבתי עליהם בכלל. למה? כי נכנס בינינו רצון לקבל שבור, חדש, ואני לא עשיתי שום פעולה כדי לאתר אותו, כדי לעבוד מעליו, להתקשר מעליו. כך אנחנו מאתרים אותו וזה נקרא ירידה. ואז אני צריך לעשות כל מיני פעולות כדי להיות למעלה ממנו.
מה שכן עוזר לנו, שאנחנו קובעים את הפעולות שלנו לפי שעון ולא לפי הרצון, כי הרצון שלנו אגואיסטי, שבור, ולפי השעון אנחנו יודעים שבשעה [מסוימת] אנחנו מתאספים, ובשעה כזאת מתאספים. אלו צריכים לקרוא מאמרים, אלו צריכים לדבר על משהו, [ואחרים] צריכים עוד משהו לעשות ובצורה כזאת אנחנו מתקדמים מכנית עד שאנחנו מתאספים יותר ויותר ואז אנחנו מרגישים שאנחנו מתחילים להתעורר נפשית. הבורא רואה את זה לפי המאמצים שלנו שמגיע לנו להתאושש ואז עוזר לנו.
שאלה: במשך שבוע הרגשנו מוות של שני חברים, אחד בגלל הווירוס ואחד שעזב את העשירייה, איך לצרף את זה לעבודה לקראת המטרה?
קודם כל אתם צריכים להגיד בכל זאת שזה היה תלוי בכם, ואם הייתם בסדר אז לא היו קורים דברים כאלו. זאת אומרת זה צריך לגרום לכם לחיבור מוגבר לעומת מה שהיה קודם. אז תחשבו על זה, תדברו על זה. סך הכול כל המצבים הקשים שאנחנו עוברים הם מראים לנו עד כמה שאנחנו לא מצליחים במה שעבר עלינו. כי אם הכול עבר עלינו טוב, אז היינו מרגישים גם במצב הנוכחי את עצמנו נמצאים בירידה למען העלייה.
אז תדברו על זה שצריכים עכשיו לאתר את המצב שלנו כמצב הירידה לצורך עלייה ומה לעשות עם זה. ישנם מאמרים כאלה של בעל הסולם והרב"ש, תנסו לחפש או תבקשו מבני ברוך שיעזרו לכם, יש לנו כאן אנשים במרכז שאפשר לפנות אליהם והם ישלחו לכם חומר, או יגידו איפה נמצא חומר מתאים, ואז תקראו כולם יחד.
שאלה: איך להשתמש בהתרחקות של חבר לשם התקדמות העשירייה, אם הוא לא מבקש עזרה ולא משתתף ברוב מפגשי העשירייה?
קודם כל אתם צריכים להתפלל עבורו, לדבר על זה שאתם רוצים לעזור לו ואתם מצרפים את הרצון השבור שלו ואתם כאילו בסירה אחת ואין לו כוח והוא לא יודע מה לעשות עם המשוט שלו. אבל כך אתם צריכים לעזור לו ואחר כך גם לבקש ממנו שיופיע, כי אתם צריכים אותו, שיעשה לכם טובה שהוא מגיע. וככה לאט לאט צריכים להשתדל איך למשוך אותו להשתתפות.
תלמיד: זה סימן להתרחקות או לאדישות, אם חבר לא מגיב לבקשת העשירייה?
זה לא חשוב, אם הוא נעשה אדיש יותר או נעשה רחוק יותר, זה אותו הדבר, אתה מתאר אותה תופעה.
שאלה: איך לשמור על איזון בין ראש ולב בעשירייה?
להשתדל לצרף אותם יחד ולא להבדיל ביניהם. כמה שיותר שיהיה גם ראש וגם לב, גם מוח וגם לב שיהיו יחד. ושניהם מכוונים דרך מרכז העשירייה לבורא.
שאלה: אם אפשר לדייק. ההיתקעות במצבים של עליות או ירידות במה זה מתאפיין?
אם אני יודע למה אני צריך להגיע ומדבר על זה עם החברים למה אנחנו צריכים להגיע ואיך אנחנו צריכים לעבד כל מצב ומצב, לעכל כל מצב ומצב בצורה נכונה כדי לגדול על ידו, אז גם העליות וגם הירידות אנחנו נשתמש בהן באותה עוצמה, באותו כיוון, באותה מטרה, ואנחנו לא נבדיל בין אלו לאלו, אלא זה כמו שני קווים, כמו שתי רגלים, שאני הולך גם על שמאל וגם על ימין, האם יש כל כך הבדל בין רגל שמאל וימין?
בדרך כלל ישנה רגל אחת חזקה יותר מהשנייה, כשאני נניח קופץ אני קופץ עם הרגל הזאת, עם הרגל החזקה יותר, אבל בסופו של דבר אם אני הולך נורמלי אני הולך עם שתי הרגליים. כך אנחנו צריכים לא לחשוב שיש רע ויש טוב, יש חושך ויש אור, אלא להשתמש בשניהם, במה שאנחנו נמצאים, במה שהבורא מפיל עלינו, למטרה. אני לא כל כך מתחשב עם מה שאני מרגיש, אני לא כל כך מתחשב במה שאני נמצא, אלא מה אני מרגיש ובמה שאני נמצא אני מכוון למטרה ואז אני משתמש בזה בצורה מטרתית, זה הכול. חוץ מהמטרה הכול נעלם, אחרי כל צעד מה שהיה נעלם, אבל המטרה נעשית ברורה יותר, קרובה יותר.
תלמיד: איזה שגיאות בהכנה מביאות לכך שמופיעה היתקעות במצב?
חוסר חיבור.
שאלה: האדם מבין שהוא נמצא בירידה, כשהוא מבין את זה, מה צריך להיות הצעד הראשון לקראת העלייה?
רק חיבור לקבוצה, השקעה בקבוצה, כמה שיותר להיטמע בהם, זה הצעד הכי בטוח ונכון. כמו תינוק שנדבק לאמא ומרגיש אותה, בשבילו בעצם זה כל מקור החיים, כל הביטחון בחיים, כך אנחנו צריכים להיות עם העשירייה.
שאלה: אמרת שצריך לגלות את הנפילות בינינו בעשירייה, וגם שהנפילות ניתנות כדי שאני אוכל להיאחז בעשירייה.
אדם שנפל, אנחנו צריכים להתייחס אליו כאל אדם שעשה את הבחירה שלו ויצא, או שאני צריך להתייחס לפירוק הקשר בעשירייה ואני צריך להתפלל על כל העשירייה והחבר שנפל כביכול עשה את בחירותו בכיוון של בחירה טובה או רעה?
אני לא נכנס לפילוסופיות שלך, אתה פילוסוף, מדען, ואין אחרי המדע שלך שום דבר רוחני. אני יודע רק דבר אחד, אני צריך להשתדל להחזיק כל חבר וחבר בתוך הקבוצה בצורה כמה שיותר פעילה, זה הכול. אני לא רוצה לדבר על כל יתר הדברים, את זה להשתדל לעשות.
שבו ביחד ודברו על זה, איך אתם מחזירים אותו לעשירייה. ולא לעשות פילוסופיות כאלה "הוא נפל והוא לא כך ולא כך", לא חשוב לי מה הוא מרגיש ומה הוא עושה, חשוב לי איך אני מושך אותו חזרה. ואחרי שאנחנו עושים את זה, לפחות פעמיים עושים איזה מאמץ גדול, אז אנחנו עוזבים אותו ואומרים, אין מה לעשות, כך הבורא בינתיים מנתק אותו מהדרך.
שאלה: העלייה היא תנועה לקראת קו ימין והנפילה לקראת קו שמאל?
אני לא עונה על השאלות האלה, הדברים האלה עדיין לא נמצאים בעבודה שלנו.
שאלה: אני רוצה בבקשה לדייק, אם אנחנו רוצים להתכוונן לקו האמצעי.
אנחנו צריכים להיות מכווננים לחיבור בינינו ובין הבורא כולל כל התכונות, כל הרצונות, כל השאלות, כל הקושיות, הכול יחד עם כולם להגיע לבורא, לחיבור בינינו ולבורא, זה הכול. ימין, שמאל, אני לא יודע מה זה, עדיין לא הבנתי על מה מדובר.
ולך אני ממליץ לא להיות חכם אלא במה שאנחנו נמצאים.
שאלה: אמרת קודם שדרך המאמצים המשותפים שלנו אנחנו מחיים את הקשר בינינו וזה ברור כשאנחנו נמצאים בהתאספות של העשירייה. איך אנחנו יכולים לשמור על המאמץ שלנו כשאנחנו לא נמצאים באיזו התאספות יחד, אלא בין אותן ההתאספויות לגרום לחברים להרגיש כמה אנחנו מתאמצים?
אם אתם נמצאים בקשר ביניכם אז לא חשוב לכם אם אתם פיזית נמצאים יחד או לא. אתם צריכים להגיע למצב שכל הזמן מרגישים את עצמיכם שנמצאים בחיבור. כמו שכותב רב"ש, "והקרקע השטוחה של כמה פרסאות לא תבדיל בינינו".
שאלה: אנחנו עושים פעולות מכאניות שחוזרות על עצמן, אנחנו יודעים באיזה זמן זה קורה, אנחנו קוראים מאמרים, מדברים עליהם. איזה פעולות אנחנו צריכים לעשות בעשירייה, לא בזמן אותן פעולות מכאניות?
להשתדל להגיע להרגשה משותפת, זה לא מכני, זו חייבת להיות הרגשה משותפת, "כאיש אחד בלב אחד". זה נקרא שהעשירייה הולכת לבנות את עצמה.
ואם אין דבר כזה, נטייה כזאת לכולם יחד, שנהיה כולנו בלב אחד, אז עד כמה שאפשר. יש כאלה שרחוקים מזה, יש כאלה שקרובים לזה, יש כאלה שמרגישים שהם ממש מתקרבים ועושים רושם שהם חמים לחיבור ויש כאלה שהם לא זזים כביכול, אתה לא יודע מה קורה בלב שלו, אבל ככה הוא לפי האופי החיצון מראה את עצמו.
אנחנו צריכים להשתדל למשוך את כולם ושישתתפו כולם. יש כאלה שיותר חוצפנים, יש כאלה שיותר צנועים, וכל הדברים האלה הם מורגשים, מרגישים אותם בעשירייה. אבל אנחנו בסך הכול צריכים לייצב אווירה כזאת, שכולנו נמשכים רק למרכז החיבור שלנו. כל אחד לפי הקצב, כל אחד לפי האופי שלו, כך אנחנו מתחברים.
שאלה: לכל חבר בעשירייה יש קצב משלו. יש חבר שעובר מהר מצבים, יש שלאט. עד כמה חשוב שנהיה באותו קצב בעשירייה ועל מה אנחנו יכולים להסתמך כדוגמה?
נקודת החיבור שלכם. אתם צריכים להשתדל לאתר אותה. וודאי שכל אחד ואחד הוא שונה מהשני גם בדרגת העביות, בכוח, וגם באופי של החיבור, בכל הדברים. אתם לא יכולים להשוות את זה, אלא פשוט השתתפות כמה שיותר בחיבור. כי בתוך החיבור אתם מגלים את הבורא. עד כמה שיש חיבור ולא חשוב באיזה גוונים הוא ובאיזה שוני ביניכם, אבל בתוך החיבור מתגלה הבורא.
תלמיד: האם אפשר לומר שבאופן כללי אנחנו צריכים להאיץ הקצב?
לא, עליות וירידות הן לא יכולות להיות ללא הבדל ביניהן, אלא שכולם משתתפים בזה. אתם צריכים להשתדל להיות בזה.
שאלה: איך לא למרוח את הזמן על ירידות, וישר לעבור לרגע הבא?
רק על ידי יותר חיבור בעשירייה.
שאלה: איך להגיע יחד לחיבור רוחני בעשירייה, כבר כאן ועכשיו?
דברו על זה. הכול כתוב. אתם צריכים לראות איזה נתונים יש לזה, הם לכולם אותם הדברים ותראו מה שחסר לכם, כדי להתחבר ביניכם עד שיתגלה הבורא.
שאלה: מהי הדרך הנכונה לקחת אחריות על מה שקורה, כדי לא להיות כסיל שיושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו ולא לשלול את "אין עוד מלבדו"?
אתה צריך בכל זאת לראות איך אתה עוזר לחברים. לא לחשוב על עצמך אלא על החברים ואז תקיים בדיוק מה שצריך.
שאלה: האם כדאי לחשוב במהלך היום, כשיש מצב רוח או איזה בעיה בעבודה, לעצור ולחשוב, האם זה בגלל חוסר חיבור עם העשירייה?
ודאי שכדאי לחשוב על זה, כי כל המצבים שלנו הם כתוצאה מצורת החיבור שלנו בעשירייה. אנחנו נאתר את זה בעתיד, הכול תלוי רק בזה. לא בבית ולא בעולם ולא בכלום, אלא רק במצב שבעשירייה, הוא קובע כל מה שאני מרגיש בכל מיני צורות אחרות בחיים.
שאלה: אנחנו יודעים שהאמצעי הטוב ביותר כדי לצאת מהירידות זה לבנות מסגרת ולהשתתף בפעילות הקבוצתית. מה לעשות כשזה מפסיק לפעול?
החברה צריכה לבוא ולנענע אותך, אין מה לעשות. או שהכנת לעצמך כל מיני פעולות. נגיד אתה כותב משהו ומכין משהו, נותן שיעורים על קבלה לקהל חיצון, אז זה מחזיק אותך. ואם זה לא מספיק, אז החברה חייבת לבוא אליך ולהכניס אותך לכל מיני פעילויות כאלה ואז אתה תחזור לתלם.
שאלה: יש לפעמים שהירידה היא בעוצמה כזאת שמנתקת את האדם להרבה זמן, ויש ירידה יותר קלה. מה המשמעות של הסוגים השונים של הירידות שהאדם מקבל כשהוא מחובר לעשירייה?
חוסר חיבור לעשירייה בלבד.
שאלה: האם במצב המושלם בתוך עשירייה, כל אחד צריך להרגיש את המצבים שעובר כל אחד אחר, או צריך להרגיש את המצב הכללי שבתוך העשירייה?
את המצב הכללי.
אני לא יודע, אבל אתם יודעים הם לקחו עליות וירידות כזה נושא שזה כל החיים שלנו, זה כמו דופק, זה כמו נשימה, כמו פעימות הלב, כמו כל החיים שלנו, הכול נמדד לפי עליות וירידות ואם לא יהיו עליות וירידות לא היינו מרגישים את החיים. אם לא היו שינויים, לא היינו מרגישים שיש סביבנו משהו ואנחנו בעצמנו קיימים, כי אם אין שינויים אז יש רק בורא, ואין נבראים. נברא נקרא מי שכל הזמן נמצא בשינויים, עליות וירידות. זה הנברא בדומם, צומח, חי. ובדרגת המדבר נברא שהוא רוצה מהעליות והירידות האלה שהוא מרגיש, לעשות את עצמו דומה לבורא.
קריין: קטע ראשון. אומר הרב"ש.
"מוכרח האדם לעבור תהליך של עליות וירידות. אבל לא להתפעל מהירידות, אלא הוא צריך להתאמץ, שלא יברח מהמערכה. לכן, הגם בזמן העבודה, הוא מוכרח לדעת, שהם שני דברים, אבל בסוף העבודה, הוא רואה, שהאור והחושך הם כמו שני רגליים המביאים את האדם להמטרה."
(הרב"ש. מאמר 34 "מהו יום ולילה, בעבודה" 1988)
קריין: קטע 2. אומר הרב"ש.
"הירידה שקבל האדם, הוא לטובתו, שמן השמים נותנים לו טיפול מיוחד, שהורידו ממצבו, שהיה חושב, שיש לו קצת שלימות. וזה ניכר, מזה שהוא מסכים להשאר כך במצב הנוכחי כל ימי חייו.
מה שאין כן עתה, כשהוא רואה, שהוא מרוחק מרוחניות, אז הוא מתחיל לחשוב "מה באמת רוצים ממני, ומה עלי מוטל לעשות, ולאיזה מטרה אני צריך להגיע". ורואה את עצמו, שאין בידו שום כח לעבודה. ומוציא עצמו במצב של "בין שמים וארץ". ורק האדם יכול להתחזק, שרק הקב"ה יכול לעזור, מה שאין כן הוא מצד עצמו, אבד."
(הרב"ש. מאמר 29 "לשמה ושלא לשמה" 1986)
לכן צריכה להיות סביבה טובה, נכונה, שהיא מכוונת כל אחד ואחד מאיתנו בכל המצבים ובמיוחד במצבי הייאוש, וזה הבורא בכוונה דוחף אותנו לכאלו מצבים, זה נקרא "ייאוש מכוחותיו" של אדם, אז הוא צריך לגלות שרק הבורא יכול להציל אותו, ואז כשהוא פונה דרך הקבוצה לבורא הוא עושה פעולה רוחנית נכונה, עלייה, וכך הוא מקרב את עצמו למטרה. עד שמקבל מתוך ההשפעות האלה מהבורא מסך ומתחיל לעבוד עם האגו שלו, עם הרצונות האלה שהיו מרחיקים אותו לאחרים, לקרב אותו לאחרים ובזה בונה פרצוף, מגלה את הבורא והעולם החדש.
אז כל העבודה שלנו היא רק לאתר את עצמנו נכון דווקא בזמן הירידה, שאנחנו זקוקים כאן דרך החברה לגלות נחיצות בכוח העליון ושהוא יעשה איתנו מה שהוא רוצה לעשות. אנחנו מוכנים להיות "כחומר ביד היוצר"3.
שאלה: למה אנחנו לא יכולים להיות בתענוג תמידי?
שאלה קשה מאוד. למה אנחנו לא יכולים להיות כל הזמן בעלייה או במצב קבוע? למה אנחנו צריכים כל הזמן להיות בירידות ולהשתדל לעלות מהן למצב של עלייה? על זה יש לי שאלה. גם אני לא יודע ונעשה סדנה.
סדנה
למה אנחנו לא יכולים להגיע למצב שמקבלים את גילוי הבורא, מתמלאים ממנו ולמה זה לא יכול להיות בלי ירידות ועליות, בצורה פשוטה, מרגישים שיש לנו חוסר בכוח עליון, רוצים שהוא יתגלה ושימלא אותנו, שימלא ויתגלה. למה לא? כך בואו נענה לו. למה אנחנו לא יכולים לחיות בצורה כזאת?
*
קריין: קטע שלישי, אומר בעל הסולם.
"אם הירידה לצורך עליה היא. היא נחשבת עליה ולא ירידה, ובאמת הירידה עצמה, היא העליה, כי אותיות התפילה עצמם מתמלאים משפע, ובתפילה קצרה, יקצר השפע, כי יחסרו אותיות."
(בעל הסולם. אגרת כ"ה)
זאת אומרת שהירידה היא הכלי שמתמלא עם המילוי עם האור שבעלייה. ואז גם הירידה וגם העלייה מחזיקות ז את זו, וסך הכול הן בונות כמו במיישר מתח. אני לא יודע איפה עוד לעשות את זה. כמו בפעימות הלב. יש התרחבות ויש התכווצות. ובלי הדברים האלה אנחנו לא יכולים להרגיש את החיים ולהתקדם בכלל בקיומנו.
זה לא רק בלב. זה בכל חוש וחוש, בכל תא ותא, בכל הרכב החיים שחי, הוא מרגיש את החיות שלו מתוך זה שיש לו שני מצבים הפוכים, ובזה הוא מרגיש את עצמו, בין זה לזה הוא מרגיש את עצמו חי. כי אם היה מרגיש רק דבר אחד אז זה בורא.
איך להיות נברא? בזה שעד כמה שהוא הפוך לבורא ודומה לבורא. הפוך ודומה, הפוך ודומה. עד, שעד גמר התיקון, שאנחנו מחזיקים אז בגמר התיקון כל צורות ההפוכות, וכל צורות הדומות לבורא יחד. ואז מצדנו זה נקרא "גמר התיקון".
איך אנחנו יכולים להגיע למצב כזה ש"חשיכה כאורה יאיר" וכך אנחנו חיים? רק מתוך זה שאנחנו כך מתייחסים על ידי כל הפעולות שעברו עלינו שיש בזה כוח שווה, משקל שווה, מקור שווה שזה הבורא, גם לירידות וגם לעליות. ובצורה כזאת דווקא, בחיבור הנכון ביניהם הוא מייצב אותנו. זה נקרא "גמר התיקון" מצדו.
תלמיד: יש איזו הרגשה שהעליות והירידות נהיו יותר ויותר קשורות לחיבור בעשירייה ופחות להרגשה הפרטית שלי.
זה מצוין. זה מצוין שהעליות והירידות הן לא בהרגשה הפרטית שלך, כמה שאתה מרוויח או מפסיד בחיים הפרטיים שלך, אלא העליות והירידות הרוחניות זה רק בתוך העשירייה. במידת הקשר בינך לעשירייה ובבורא. איפה שהייתה השבירה.
תלמיד: אבל זה מוזר קצת, כי כשיש ירידה, שזה אומר שאנחנו מרגישים שיש חוסר חיבור בינינו, זה בעצמו כבר עוזר לנו להתקדם לחיבור.
בטח. אז בשביל מה עוד ירידה? כדי לגלות לך עד כמה שאתה לא בחיבור.
תלמיד: אז צריך להיות בעצב בירידה? יוצא כאילו שגם בירידה אתה בשמחה.
שמחה, ודאי שמחה. גם העליות וגם הירידות בכל מצב שאני נמצא בקיום שלי הנכון, המכוון למטרה, אז אני בשמחה. ואז "חשיכה כאורה יאיר".
תלמיד: זאת אומרת שאם אנחנו עובדים נכון יצא שכל הזמן בתוך העשירייה אנחנו נהיה בשמחה. כי אם גילינו חיסרון וחוסר חיבור אז אנחנו כבר שמחים.
אתה רוצה כל הזמן לבכות?
תלמיד: לא, הפוך. אני מנסה להבין בכלל את הכיוון הנכון.
תשמח בזה שמטרת החיים זו שמחה. שהעליות והירידות, החושך והאור, הניתוק והחיבור מתחברים יחד ואז מגיעים ליום שכולו שמח. "והיית אך שמח.". ככה זה.
שאלה: למה אנחנו קוראים "ירידה" ולמה אנחנו קוראים "עליה"?
בהתאם למטרת החיים.
שאלה: מה מאפיין ירידה?
מאפיין ירידה זה שאתה מגלה עד כמה יש לך עכשיו עוד אפשרות לעבוד כדי להשיג את הרצוי. והעלייה, שאתה השגת את הרצוי שלך בדרך.
תלמיד: מה אמור יותר לשמח, ירידה או עליה?
בשווה. אפילו ירידות יותר. כי אני מגלה בהן יכולת לממש את עצמי. איך אני יכול להגיע לסעודה עם הבעל בית אם אני לא רעב? אז אני שמח כמה שאני רעב. כי יש בעל בית, וישנה ארוחה, וישנו הכול, וגם אני מוזמן, רק חסר לי תיאבון.
אני לא יכול להופיע לפניו בלי שיהיה לי תיאבון. שאני לא יכול לעשות לו נחת רוח אם אני מגיע ללא תיאבון, ללא חיסרון. חיסרון שיש לי רצון לקבל ממנו, ורצון שיש לי על ידי הקבלה ממנו להשפיע לו נחת רוח. שני חסרונות אחד על יד השני. את זה אני צריך להכין. ובזה שאני נמצא בזה, זה נקרא "עבודת ה'" שאני מכין את זה, אז אני מגיע לזיווג, לחיבור.
שאלה: אם אני נאחז כל הזמן בעשירייה זאת אומרת שאני כל הזמן נמצא מכוון את עצמי כל הזמן לקו האמצעי בין הטוב לבין הרע? העשירייה כביכול מאזנת אותי כל הזמן בקו האמצעי?
כן.
שאלה: העשירייה זה חברה לכל החיים, או אנשים יכולים להתחלף או להחליף עשירייה, מה הדבר האידיאלי, מה הכי טוב?
הכי טוב אם אני נמצא עם החברים שכל הזמן נמשכים איתי למטרה, ויש לנו אותה מטרה, יש בינינו הבנה, יש בינינו חיבור, יש בינינו מורה אחד לכולם, שיטה אחת לכולם, וכך אנחנו מממשים על עצמנו את השיטה הזאת כדי להגיע לדבקות לבורא, בדבקות בינינו, ואני לא רוצה שום שינוי חוץ מהשינוי בקשר בינינו ועם הבורא, וכל היתר אני משתמש בכל השינויים האחרים רק כדי עוד יותר להתחזק בינינו ולבורא, זה הכול.
שאלה: מהי התפילה שחסרה במילים, שבעל הסולם מדבר עליה פה בקטע, לא לגמרי הבנתי מה חסר פה בתפילה הקצרה הזאת?
אני לא יודע מה חסר, יכול להיות שרק צעקה, משהו, אני לא יודע, אתם צריכים לאתר את זה, מה חסר. חסר לנו שהבורא יחבר בינינו עד כדי כך שיוכל להתגלות בינינו וליהנות מאיתנו, זה הכול.
תלמיד: איפה באה ההשלמה הזאת על המילים שחסרות בתפילה, זה מגיע מכל חבר, ממש אוספים את זה ומאגדים?
תנסו לדבר כך שכל אחד, כל חבר יוסיף כמה מילים בודדות ממש, שבסך הכול תרגישו שיש לכם חיסרון אחד, לחיבור ביניכם, כדי שלפי אופן החיבור ביניכם יתגלה שם כוח אחד ואתם תהיו עימו בדבקות.
תלמיד: והוא יאגד את המילים האלה לאגודה אחת, לתפילה אחת?
הוא יעשה כל מה שצריך.
שאלה: איך אפשר לראות את העליות והירידות כמתנה לחברים?
אנחנו מרגישים את זה ורואים את זה אפילו מהחיים שלנו. אם אין בינינו שינויים בחיים שלנו, נגיד לכל אחד יש משפחה, אם הכול במשפחה היום כמו אתמול, ואתמול כמו שלשום, ואין שום שינוי, אז המצב הזה לא מורגש, אנחנו בכל זאת מרגישים את עצמנו קצת בחוסר שינויים. אומרים על בחור ובחורה שהם נקשרים ביניהם, אוהבים זה את זה, האם הם נמצאים ביניהם לפעמים בכל מיני צורות התנתקות, שינוי? הם בעצמם רוצים לבצע דברים כאלה, זה נקרא "פלירט".
מה זה נקרא "פלירט"? ריקוד. גם היחס שלנו עם הבורא זה נקרא ריקוד, שיש קפיצות, יש התקרבות והתרחקות, התקרבות והתרחקות, אחד מסובב את השני, השני מסובב את הראשון, וככה זה. זה העניין של הרגשת החיבור, אם אין הרגשת השוני בחיבור בינינו ובינינו לבורא, הכול נעלם. אנחנו קיימים רק בתנועה, תנועה נצחית בלתי פוסקת, שאנחנו רוצים כל הזמן להיות בשינויים.
ולכן זה קורה אפילו במסגרת העולם הזה, אם אנחנו רוצים להחזיק איזשהו מצב, אנחנו גם צריכים לראות עד כמה אנחנו משנים את המצבים האלה, אנחנו עוד צריכים לגרות כל אחד ואחד, לדקור קצת כל אחד ואחד, כדי להרגיש עד כמה מעל זה אנחנו בונים קשר חדש, יחס חדש. הדבר הטוב ביותר, חייב שיהיה בו במשהו גם טיפה מרה, היא חייבת להיות, תמיד הרע יישאר כיסוד לטוב.
אתם יכולים לשאול את האנשים שנמצאים בקונדיטוריה, שמכינים את העוגות, קרמים למיניהם, מתוקים מתוקים, הם מכניסים שם בפנים קוניאק, וויסקי, משהו כזה. למה משקה חריף? בלי חריפות אי אפשר להדגיש שזה מתוק. וככה זה בכל דבר ודבר ממש, זה נקרא "על כל קורבנך תוסיף מלח"4, יש כזה מאמר, תקראו אותו, שאין קורבן, התקרבות, "קורבן" זה להתקרב לבורא, בלי שאתה שם עליו מלח. מלח זה לא טעים, מה יש בזה? אתה לא תרגיש בלי זה טעם של התקרבות. ולכן אנחנו צריכים לקחת את זה כך לדרך ולהתקדם בצורה כזאת בריאה, שיש את זה ויש את זה ורק צריכים לסדר את היחס שביניהם, קו האמצעי.
קריין: קטע רביעי, אומר הרב"ש.
"אנו צריכים תמיד להסתכל על המטרה, שהיא "להטיב לנבראיו". ואם היצר הרע בא לאדם ושואל אותו כל הקשיות של פרעה, לא לדחות אותו בקש, אלא לומר, עכשיו עם השאלות שלך אני יכול להתחיל בעבודה דלהשפיע.
זאת אומרת, שלא להגיד על השאלות של יצר הרע, שהוא בא אליו בכדי להוריד אותו מדרגתו, אלא להפוך, לתת לו עכשיו מקום עבודה, שע"י זה הוא יעלה בו עכשיו בדרגות השלימות. היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל התגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע."
(הרב"ש. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)
שאלה: אם הכול מגיע מהבורא ומגיע מצב שאני לא יכול להיות בו שמח מה אני צריך לעשות?
למה אתה לא יכול להיות בו שמח? אם המצב מגיע מהבורא הוא מגיע לתיקון. הבורא לא מעורר שום מצב אלא לצורך התיקון. אז אני צריך להתייחס לכל מצב ומצב "אשר ברא א-לוהים לעשות". אז מה אני צריך לעשות עימו, איך אני יכול להגיע להתקרבות לבורא על פני המצב הנוכחי שהוא ייצב ואז אני נמצא בשמחה.
שאלה: העליות והירידות נחשבות מנקודת מבט של היחיד, של העשירייה, או של שניהם?
העליות והירידות האמיתיות הן בין העשירייה לבורא. עד כמה שמתקרבים אליו על ידי התקרבות בינינו וההיפך.
שאלה: רב"ש אומר "היינו, שכל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'"". להתגבר על מה? האם יש לי בכלל על מה להתגבר?
להתגבר על כל מצב ומצב נוכחי שבו אתה נמצא בכל רגע ורגע.
תלמיד: אתה יכול לתת לי דוגמה, למשל בעשירייה על מה אני צריך להתגבר?
על חוסר החיבור ביניכם.
תלמיד: על חוסר חיבור בינינו?
כן.
תלמיד: מה סוג הפעולה?
"איש את רעהו יעזורו". לעורר אותם, שכולנו נימשך זה לזה עד שהבורא יתגלה בינינו כל פעם יותר ויותר.
תלמיד: וזה נקרא "בחינת הליכה בעבודת ה'"?
כן. כי "עבודת ה'" זה נקרא איחוד, להגיע לאיחוד, ואנחנו צריכים לזה להגיע. ואז לפי מידת האיחוד שאנחנו משיגים, הבורא שהוא אחד יחיד ומיוחד מתגלה.
שאלה: אני כבר כמה חודשים לא מרגיש שיש לי מה להתגבר בקבוצה שלי. הכול טוב, הכול נחמד, מדברים גבוה גבוה, נמוך נמוך, אבל אין לי על מה להתגבר איתם. זה קטע שמשגע אותי, אני לא מגיע למצב שאני צריך להתגבר על משהו שהם עשו לי. איך מגיעים למצב כזה בכלל שיהיה לי מקום עבודה?
תנסו לעורר כל אחד את החברים שצריכים להיות בקשר יותר הדוק ממה שאתם נמצאים עכשיו.
תלמיד: אז יש קשר הדוק, אבל אין אקשן, אין כלום, כמו מתים.
אז תפעילו את התפילה לבורא שיעורר אתכם שאתם תרגישו חיסרון שבלב, שאתם לא תוכלו לשבת בשקט, שאתה לא תרצה לנשום את האוויר אלא אם כן אתה ממש משיג חיבור עם החברים ועם הבורא. אחרת אתה לא רוצה למשוך אוויר. רגע בחיים אתה לא רוצה להתקיים בלי זה. תתחילו לעורר את עצמכם לכל הדברים האלה. הכול תלוי ב"איש את רעהו יעזורו", איך אתם מעוררים אחד את השני.
תלמיד: זה בדיוק העניין, אנחנו עדיין לא יודעים איך לעורר אחד את השני.
אני אגיד לך מה הסיבה, הסיבה זו הגאווה שלכם. שאתה גאוותן. אתה חושב שאתה נמצא יותר טוב מהם.
תלמיד: נכון.
וככה כל אחד בעשירייה, זו הבעיה. ואם אתם רוצים להגיע לדרגה יותר עליונה, אז קנאה תאווה וכבוד מוציאים אדם מן העולם שהוא נמצא לעולם יותר גבוה. קנאה. ואתם לא רוצים לשחק בקנאה.
תלמיד: לפי מה שאתה אומר לי עכשיו, אם אתה מוריד את האגו שלך למטה, אתה תגיע לאיזה אקשן עם החברים. זה מה שאתה אומר לי בעצם או שלא הבנתי?
נגיד שככה.
תלמיד: שאני מקטין את עצמי?
אני לא חושב שזה טוב, אני חושב שצריכים דווקא להעלות את האגו ולא להוריד אותו. להוריד אותו, אז אתה הופך להיות לצמח. ולהעלות, אני רוצה יותר ויותר, אבל מכוון נכון, שאני מוכן באגו שלי לוותר על כל מיני דברים רק כדי לממש את המטרה הגבוהה. אני רוצה להיות אגואיסט גדול, אבל נכון.
תלמיד: אתה יודע שזה מפחיד להגיע למצבים כאלה, איך אני לא פוחד מזה?
אז תעזוב, לך להיות צמח. תתחיל לזרום בחיים כמו דאתמול.
תלמיד: זאת אומרת אסור לפחד להגיע לאקשן עם החברים.
אתה צריך לעשות כל דבר שרק אפשר כדי לא להסכים להיות צמח. ממש. כל דבר, רק לא להיות כמו שאתמול. מאוד לפחד מזה.
שאלה: אני שומע את החבר אומר שהעשירייה שלו תקועה ולא מתקדמת, לעומת זאת אצלנו בעשירייה יש המון אקשן ופעילויות לקראת הכנס. יש איזו דרך שהעשירייה שלי יכולה לעזור לעשירייה שלו שיקנאו בנו ושיתקדמו בעזרתנו?
תעשו כאלה חיבורים ביניכם במשך היום, או על ידי המארגנים שלכם או אתם בעצמכם, כדי באמת לעורר זה את זה כך שבכנס נגיע למצב שכולנו בוערים ויכולים מהקשר בינינו כבר להשיג את המדרגה הרוחנית הראשונה.
תלמיד: אז צריך לבקש מהמארגנים שיעשו את זה.
אם אתה תסמוך על מישהו אז לא תגיע לזה אף פעם.
תלמיד: אני יכול לקבוע שהעשיריות יעשו ביניהן מפגש על דעת עצמי?
קודם כל תוציא מעצמך כל מה שרק אפשר, תסחט את עצמך בפעולה נכונה לכיוון הנכון ואז תראה שמזה יש תועלת.
קריין: קטע חמישי אומר הרב"ש.
"האדם צריך לתת תשומת לב על זה, ולהאמין, שה' מטפל עמו, ומדריכו ללכת בהמסלול המוביל להיכל המלך. נמצא, שהוא צריך לשמוח בזה, שה' משגיח עליו, ונותן לו גם הירידות. כלומר, שהאדם צריך להאמין, כמו שהאדם יכול להבין, שה' נותן לו את העליות, שזה בודאי אין האדם יכול לומר, שהוא בעצמו מקבל את העליות, אלא שה' רוצה לקרב אותו, לכן הוא נותן לו העליות.
כמו כן האדם צריך להאמין, שגם הירידות נותן לו ה', בגלל זה שהוא רוצה לקרבו. לכן כל עשיה ועשיה, שיש לו באפשרותו לעשות, הוא צריך לעשות זה, כאילו הוא היה נמצא במצב עליה. לכן זה שהוא מתגבר משהו בזמן הירידה, זה נקרא אתערותא דלתתא. וכל פעולה שהוא עושה, ומאמין שכך הוא רצונו ה', מזה עצמו הוא זוכה להתקרבות יותר גדולה, היינו שהאדם בעצמו מתחיל להרגיש, שה' קירב אותו."
(הרב"ש. מאמר 6 "מתי האדם צריך להשתמש עם גאוה, בעבודה" 1990)
שאלה: בקשר לעבודה בעשירייה על טוב ורע, עליות וירידות. איך אנחנו עובדים בעשירייה עם זה ביחד בצורה נכונה? מצד אחד אם כל הזמן מדברים בגדלות וחשיבות זה גם כבר לא משפיע על החברים, מצד שני איך כן להכניס את המצבים של העליות והירידות בתוך העשירייה אבל בצורה אפקטיבית?
תתפלל עבור החברים, זה הכול. זה מה שנשאר לכם.
תלמיד: להתפלל אחד עבור השני?
אני אומר לך מה לעשות, תתפלל עבור החברים. אין לי יותר מה להציע לך. אבל אני אומר ברצינות.
שאלה: איך להשתמש בכל מצב כדי שהעשירייה תרוויח ממנו?
תשקיע את עצמך בעשירייה, ולפי מה שאתה מאתר שהכי טוב לכולם, תבצע. פשוט מאוד, תהיה במרכז העשירייה ותמשוך אותם קדימה, אם אתה מרגיש שיש לך כוחות. אם אין לך כוחות, תשתדל להיטמע בהם ולזרום איתם יחד לאן שהם הולכים וכך בצורה כזאת לא להתנתק מהם. כל הבעיה שאנשים עוזבים, נחלשים, היא כי הם לא מרגישים עד כמה שיש להם כאן הזדמנות להתקדם, לקפוץ על איזה אוטו או רכבת, משהו שנוסע למטרה וזה מה שיש לפניהם.
קריין: קטע שישי אומר בעל הסולם.
"בעיקר צריכים להשתדל, שיהיה להאדם רצון חזק להשיג את הרצון להשפיע, ולהתגבר על הרצון לקבל. ופירושו של רצון חזק הוא, שרצון חזק נמדד לפי ריבוי השהיות והמנוחות שבינתיים. כלומר, ההפסק זמן שבין התגברות להתגברות. שיש לפעמים, שהאדם מקבל הפסק באמצע, היינו ירידה. וירידה זו יכול להיות הפסק של רגע, או שעה, או יום, חודש. ואח"כ שוב מתחיל לעבוד בענין התגברות על הרצון לקבל, ולהשתדל להשיג את הרצון דלהשפיע.
ורצון חזק נקרא, שההפסק אינו לוקח אצלו הרבה זמן, ותיכף נתעורר שוב לעבודה."
(בעל הסולם. שמעתי. י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")
וזה תלוי בסביבה. אם מכינים את התנאים החיצוניים האלה נכון, אז האדם מיד מרגיש מה עליו לעשות עם כל מצב ומצב שנופל עליו. הכול תלוי בהכנה בסביבה. כי בלי סביבה הוא ילך לכל מקום בצורה אינסטינקטיבית כדי למצוא איך להקל על המצב שלו. ועם הסביבה הוא ילך לכיוון הנכון והסביבה תתמוך בו ואז הוא יתקדם נכון.
שאלה: מה זה רצון חזק להשיג את הרצון להשפיע?
כוח חזק, רצון חזק להשיג ולהצליח, זה כשהמשיכה למטרה היא יותר גדולה מהמשיכה לממש את הרצון בעצמו. כי המטרה היא תמיד מנוגדת לרצון. ולכן אנחנו צריכים על ידי הסביבה להגדיל את חשיבות המטרה יותר מהחשיבות של הרצון האגואיסטי עצמו שנמצא באדם. זאת אומרת, שאנחנו נוכל תמיד לכוון את עצמנו מעל הרצון האגואיסטי שלנו למטרה. ושיהיה לנו ברור הפער ביניהם, ההפכיות ביניהם וכך נתקדם.
שאלה: אחרי שעברנו את כל המצבים של העליות והירידות, איזה עוד מצבים יש לפנינו אחרי זה?
אחרי זה גמר תיקון, אין יותר. כי עליות וירידות, זה הבירור שלנו בכלי השבור. אם אין לנו יותר מהכלי השבור ואנחנו תיקנו את כל העליות והירידות למקור אחד, אז גילינו על ידי זה את הבורא פי תר"ך פעמים ממה שקודם היה מופיע באדם הראשון, ובזה אנחנו מגיעים לגמר תיקון. גמר תיקון של הכלי שלנו, גמר הדרך שלנו, וגילוי הבורא בצורה השלמה בנו.
קריין: קטע 7 אומר הרב"ש:
"אין להתפעל מהירידות, כי פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. וזהו כמו שלמדנו, אין העדר ברוחניות אלא שנסתלק לפי שעה, מטעם שיהיה מקום עבודה ללכת קדימה. כי כל רגע שמבררין לתוך קדושה, זה כבר נכנס לרשות הקדושה, רק האדם יורד בכדי לברר עוד נצוצות של קדושה. רק יש עצה לאדם, שאינו מחכה עד שיורידו לו מדרגתו, וכשמרגיש את שופלותו אז חוזר ועולה ועליה זו נקרא שבירר חלק להקדושה, אלא הוא בעצמו יורד ומעלה נצוצות אחרות, ומעלה אותן לרשות הקדושה. כמו שאמרו חז"ל "אדלו אבד ממני, אני מחפש", היינו מטרם שאני מאבד את מצבי, שבו אני נמצא, מתחיל אני לחפש, על דרך שדוד המלך אמר "אעירה השחר", ודרשו חז"ל, אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי."
(הרב"ש. אגרת ע"ז)
שאלה: איך אפשר לפתח יחס לירידות ולעליות כך שכל היחס יהיה כלפי העשירייה והבורא ולא לכל דבר שקורה לי?
כן, כך אתה צריך לעשות. תחשוב, זה הכול במאמץ שלך. אין לי מה להציע.
שאלה: שאלו אותך את זה כבר, אבל לא כל כך הבנתי מה האופי, צורת העבודה בזמן העלייה?
בזמן העלייה, אתה צריך להתחבר עם כל הכלי, עם הבורא, עם כל העולם. לחבק את כולם ולהרגיש שאתה מחזיק אותם ורוצה שכך הם רק יתקדמו יותר ויותר בגילוי הבורא, שיתגלה בכולם. זו העבודה בעלייה.
תלמיד: וביציאה מיד מהמצב לקראת מצב חדש, מה הוא מחפש?
למה הוא צריך לצאת מהמצב הזה? הוא צריך רק כל הזמן להגדיל אותו.
תלמיד: איך?
על ידי זה שכל הזמן הוא מחפש באיזה חיבור עם העשירייה הוא יכול עוד ועוד לעלות.
שאלה: האם אנחנו יכולים להשוות את הכניסה הרצונית שלנו לירידה כמו שאנחנו עושים הפצה שאנחנו יוצאים כביכול לגלות כדי לחזור משם?
צריכים לדבר על זה, לדון על זה.
שאלה: יציאה מירידה על ידי להידבק בלוח הזמנים, זה נחשב הצלחה או כישלון, כדי
שפשוט אדבק למשהו שקבעתי לעצמי וככה אלך עם זה לאט לאט ואצא מהירידה.
כן, זה מאוד חשוב שעל ידי הלוח שאנחנו קובעים לעצמנו מראש, אנחנו מבצעים את הפעולות, וזה עוזר לנו לעבור יותר מהר בין עליות לירידות. כן, על זה כתוב "מה שלא עושה השכל עושה הזמן".
תלמיד: ויש הרי דרך נוספת, שאתה כאילו בעצמך מבקש, פונה לבורא ודברים מהסוג הזה.
זה כבר משהו אחר, זה אתה ולא לוח ולא שעון מעורר, זה משהו אחר.
תלמיד: אז אם ככה. לוח זה לא טוב?
גם טוב, זה נקרא "לקבוע זמנים לתורה", גם זה טוב. העיקר להיות כל הזמן בשינויים.
קריין: קטע 8 מתוך ליקוטי מוהר"ן.
"צריך להיות עקשן גדול בעבודת ה', אף אם יעבור עליו מה. וזכור דבר זה היטב, כי תצטרך לזה מאד, כשתתחיל קצת בעבודת ה'. כי צריך עקשנות גדול מאד, להיות חזק ואמיץ, לאחוז עצמו, לעמוד על עומדו, אף אם מפילים אותו בכל פעם, ואל יניח עצמו ליפול לגמרי ח"ו. כי כל אלו הנפילות והירידות והבלבולים, וכיוצא בזה, צריכים בהכרח, לעבור בהם, קודם שנכנסין בשערי הקדושה, וגם הצדיקים האמיתיים עברו בכל זה. ודע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאד מאד, והכלל והעיקר, שלא לפחד כלל.
(ליקוטי מוהר"ן. מהדורא בתרא, סימן מח)
אם הוא נמצא בעשירייה בין החברים, אז ודאי שהוא יכול לחזק את עצמו כך שלא יהיה לו פחד, אלא הוא יתסכל על אחרים ותמיד יקנא בהם, ותמיד יתקשר אליהם והם אליו. וכך הם "איש את רעהו יעזורו", ילכו קדימה, קדימה. העיקר זה לתפוס את הצורה הזאת, את הפורמט הזה, החיבור הנכון בינינו, ואז אנחנו מתחילים להרגיש שהכול נמצא בנו. עד כדי כך שאנחנו נתחיל לברר שהעולם מנוהל לפי כוח החיבור שלנו, העולם, וכך נתקדם.
שאלה: איך המערכת העליונה רואה שהמאמצים שלי הם לחיבור עם החברים האלה שיושבים איתי בעשירייה שלי, ולא שזה חיבור כמו עם כל החברים שלנו. איך זה מסתדר שהחיבור יהיה דווקא ביני לבין החברים שאני נמצא איתם בעשירייה?
בנטייה שלך להיות איתם בלב אחד ולגלות ביניכם את הבורא כדי לשמח אותו, אתה רוצה להראות לחברים עד כמה שאתה נמשך לקשר איתם, עד כמה שאתה לומד יחד איתם, מברר יחד איתם את סוגי הקשר, עד שעל פני החומר הזה מאמרי רב"ש למשל, מתגלה לך רשת הקשר ביניכם והבורא יהיה מוכן להתגלות בהם. אני אולי לא הבנתי את השאלה שלך.
תלמיד: מה המצע המשותף ביני לבין עשרת החברים שיושבים איתי? כי כשאנחנו פועלים, מתייגעים בחיבור אז זה לא שזה מכוון ישירות על חברים האלה והאלה, אלא אנחנו כן נגיד קוראים רב"ש יחד, אנחנו מנסים לעשות תפילה לכאורה יחד, אבל מה זה אומר שזה יחד עם החברים האלה ולא מאמץ שמכוון למשהו שהוא מחוץ לעשירייה שלי? כי אני לא יודע לכוון את המאמצים לבקשה בחיבור ספציפית על החברים האלה.
אבל אתם נפגשים, אתם מדברים, אתם איכשהו מתקשרים ביניכם, אתם לומדים יחד, זה העיקר ואתם רוצים שתקרה ביניכם איזו רשת קשר שנקראת "נשמה" או נקראת לפחות "קבוצה", "עשירייה" אתם רוצים להבין את המהות הרוחנית שזה מתגלה בקשר ביניכם. אתם בכל זאת מחשיבים ביניכם לקבוצה או לא? ואז גם הבורא מקבל את זה כך.
תלמיד: זהו, מה הנקודה שבה אני מכוון שזאת הקבוצה שלי? שזאת הקבוצה שאני רוצה להיות בה? שזאת העשירייה הזאת? כי זה חסר לי. אני רוצה להיות בחיבור אבל זה נשמע שאני פשוט רוצה חיבור ולא שאני רוצה חיבור עם העשירייה הזו. איך הבורא רואה אותי שאני יחד עם החברים האלה, שזאת העשירייה שלי?
הוא מביא אותך אליהם איכשהו. נדמה לך שאתה או מישהו אחר סידר את זה אבל זה הבורא.
תלמיד: כלומר, זה שאני רשום בעשירייה, זה שאני יושב עם החברים האלה באותו חדר, זה שאנחנו נפגשים בשעה מסוימת זה מבחינתי מספק שהבורא ידע שאני רוצה להיות בחיבור עם החברים האלה?
כן אבל זה לא מספיק. הלאה זה תלוי עד כמה שאתה כן רוצה להיות שקוע ביניהם, טבול ביניהם ולפי זה, לפי הרצון שלך. אתה צריך לקבוע עם איזה חברים אתה יכול להיות בהתקשרות מצדך ומצדם כדי לגלות את הבורא, הכוח הכללי של החיבור עד כוח האהבה. לאט לאט זה קורה. יש לנו עשיריות שנמצאות כבר בהתקדמות למצב כזה ויש כאלה שעדיין לא יודעות איך לאתר את עצמן בזה, האם כן האם לא וכן הלאה, יש ויש.
תלמיד: אז אני צריך להתייחס לכל אחד מהחברים גם כפרטים שאיתם אני רוצה להתחבר ולא בכללות רק לחשוב על עשירייה כללית?
לא, על עשירייה כללית זה מספיק. אתה רוצה להתחבר אליהם כדי שבקשר ביניכם, [ולא] באף אחד מהם, אלא בקשר ביניכם אתה רוצה לגלות את כוח ההשפעה הכללי שנקרא "בורא". זה עוד יתברר, אני מבין את שאלות שלך אבל עדיין גם אין כל כך הבחנות.
תלמיד: במעבר מירידה לעלייה מי משתנה אני או העשירייה?
אני לא יכול להגיד על זה כי כל הפוסל במומו פוסל, כי מה שאדם רואה הוא רואה את עצמו כי נראה לו שהוא רואה משהו לפניו, אז אני לא יודע באיזה רמה אתה שואל.
תלמיד: איפה אני צריך לחפש את השינוי?
אתה צריך כל הזמן לשים לב להתקשרות הלבבית, הרגשית בינך לחברים ושההתקשרות הזאת זו הבעיה שאותה צריכים להביא לצורה השלמה, שיהיה שם גם חיסרון גדול וגם חיבור גדול וזה יהיה על פני זה.
קריין: קטע 9 אומר הרב"ש..
"רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה. והגם שיש להם עליות וירידות, אבל הם לא מתייאשים. וזהו כמו שכתוב "וייאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה". כלומר, שהיו צועקים מן העבודה, בזה שלא מתקדמים בעבודת ה', שיוכלו לעבוד בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. ואז הם זכו ליציאת מצרים, הנקראת בבחינת עבודה "יציאה משליטת הרצון לקבל ולהיכנס בעבודה של להשפיע"."
(הרב"ש. מאמר 34 "מהו, אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא, בעבודה" 1991)
אנחנו שומעים שיש כאלה אנשים שיוצאים לא יכולים להמשיך, ודאי שלא יכולים להמשיך, אף אחד לא יכול להמשיך, אלא כמו שכתוב בתורה על בני ישראל שיוצאים ממצרים, מאחור אחריהם רודף פרעה, מלפניהם ים סוף, גלים עד השמיים ואין להם מה לעשות, מה הם עושים? ואז בא אחד מהם שנקרא "נחשון" ואז קופץ קדימה לפני כולם ואז כולם נכנסים אחריו והים פתאום נעלם והם עוברים שם ממש ביבשה, במקום הים.
מה זאת אומרת? צריכים לשים לב למעבר הזה, מאוד חשוב, בין מצרים לסיני, לארץ ישראל, שאין שום דבר טבעי כביכול, יש לפניך ים, גלים שאתה ממש לא יכול להיכנס לזה. איך אתה עובר? "אני לא רוצה לעבור, אני רוצה לחזור למצרים", לא, ממצרים באים פרשים של פרעה, מגיעים אנשים שרוצים להרביץ ולהרוג אתכם עם האגו שלכם ואז [אתם] נמצאים בין שניהם בין הגלים מצד אחד לבין כוחות פרעה מצד השני.
ומה קורה כאן? בכל זאת הם מאתרים בעצמם, בתוכם כוח שנקרא "נחשון" ובכוח הזה קופצים לים, מה שיהיה יהיה ואז ברגע זה הים הופך להיות ליבשה ועוברים בים כמו ביבשה. רק בצורה כזאת.
לכן הוא אומר במשפט הראשון, "רק אלה אנשים שאומרים שהם רוצים לברוח מהעבודה, אבל אין להם לאן ללכת, היות שמשום דבר אין הם יכולים לקבל סיפוק, אלו אנשים לא זזים מעבודה" ובסופו של דבר הם העוברים לרוחניות.
אז אין בזה שום דבר מיוחד, זה אולי לא מפחיד כמו שכאן כתוב ואנחנו יכולים לתאר לעצמנו, כמו שילדים קטנים, כך מרגישים, אבל בכל זאת המצב הוא מצב מיוחד מאוד, והתורה מספרת לנו על כל הצעדים שהאדם עובר בדרך מלהיות פרא אדם אגואיסטי, עד לזה שמשווה את עצמו לבורא.
שאלה: אני רוצה לשאול לגבי מה שמפחיד אותנו. התחלת את השיעור בזה שנתת דוגמה, שכל מה שקורה סביבנו זה כמו רכבת הרים. שזה מפחיד, אבל גם נותן התפעלות, וזה צריך לכבות את הפחד הזה. אבל באותה רכבת הרים יש הרגשה שאתה לא תעוף מתוך הרכבת. אבל כשאתה מסתכל על החיים מסביב, נגיד מה שקורה עם החבר, ועל החיים שלך, אתה רואה כל כך הרבה גם ייסורים, גם אנשים שחולים ומתים, ואז אתה שואל את עצמך, מאיפה לקבל ביטחון? מאיפה לקבל את הביטחון שלא תעוף החוצה מתוך אותה הרכבת ההרים? ואז בעצם נשאר לך רק פחד. ולא ממש שמחה.
צריכים להשתדל לקשור את עצמו לאותו קרון, או לאותה עגלה שעליה אתה נוסע בכל ההרים האלו, בכל הפטפוטים האלו, ואפילו שאתה מגיע למצבים מפחידים, פתאום מתגלה בך משהו, פתאום אתה נופל, פתאום אתה עולה, ומסובבים לך את הראש ככה שזה ממש [מפחיד], אני זוכר, אני הייתי בכמה כאלו מקומות, זה באמת בנוי בצורה כזאת שאדם מתחיל לפחד, מה יקרה? אני לא רוצה את זה, יש כאלה שמאוד אוהבים את זה, יש כאלה שמאוד מפוחדים מזה.
לענייננו, אנחנו מבינים שקודם כל צריך להיות קשור למקום, כמו שאתה נכנס לרכבת הזאת, רכבת הרים או משהו כזה, וקושרים אותך. בא איזה סגר כזה וקושר אותך לכיסא, אתה לא יכול לברוח, זהו אתה לא יכול לצאת. רק בנקודה הסופית, שהכול נגמר וזה נעצר, אז אתה יכול לקום מהכיסא. רק בצורה כזאת, דוגמה לענייננו. אנחנו צריכים לקשור את עצמנו כך למקום, שאנחנו באמצע הדרך לא נוכל לברוח.
אם אנחנו יכולים לפתוח את הסגר באמצע הדרך ולברוח, אנחנו בזה גומרים עם החיים שלנו. וזה מה שאנחנו צריכים לבנות בכל עשירייה ועשירייה. זה העיקר, שאנחנו קודם כל בכל בפעולה ופעולה צריכים לבדוק האם יש לנו כוח להחזיק בעשירייה בכל מצב ומצב שיבוא אלינו, האם קבענו לזה זמנים לקריאת המאמרים? לדיבורים בינינו? לכל המאמצים שאנחנו נעשה? ושיעורים זה חובה וכן הלאה. אלה כל הדברים.
אתם רואים שמשיעור לשיעור אנחנו לומדים עכשיו את שיעורי הכנס, אנחנו יותר ויותר מתקדמים לעשייה, אתם צריכים בהתאם למה שאנחנו לומדים בכל שיעור ושיעור, לבצע אותו בעשירייה שלכם ואז תצליחו, אני בטוח. אני בטוח בהצלחה, רק תלוי באיזה עשיריות כן ובאיזה עשיריות לא. זה כבר תלוי בעשיריות עצמן. אבל אתם מקבלים חומר, אתם מקבלים הדרכה, אתם מקבלים כול מה שצריך כדי להצליח.
קריין: קטע עשירי, אומר הרב"ש.
"בשעת עבודה, שהאדם צריך לומר, "אם אין אני לי מי לי", חושבים אז במצב העבודה, שהם עושים בעצמם את העליות וירידות. כלומר, שהם אנשי מלחמה, הנקרא "צבא", "גיבורי חיל". מה שאין כן אח"כ, בזמן שנגאלו, אז הם השיגו, שה' צבאות. כלומר, כל העליות וירידות, שהיו להם, ה' עשה זה.
היינו, אפילו הירידות גם כן בא מה'. שסתם אין האדם מקבל עליות וירידות כל כך הרבה פעמים. אלא שה' סיבב אותם את כל אלו יציאות. שאפשר לפרש "יציאה" היינו "יציאה מקדושה". ו"בא" "ביאתם להקדושה". הכל עשה ה'."
(הרב"ש. מאמר 6 "מהו למעלה מהדעת, בעבודה" 1989)
(סוף השיעור)