שיעור צהריים 21.06.19 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה

בעל הסולם, תע"ס, כרך א', חלק א', דף ל"ד, "לוח התשובות לענינים", אות נ"ה

קריין: "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק א', דף ל"ד עמוד 34 ב"לוח התשובות לענינים", אות נ"ה. השאלות מופיעות בעמוד ל' והתשובות בעמוד ל"ד.

שאלה נ"ה בעמוד ל'.

"נה) מה המה המושגים המושללים מחכמת הקבלה."

קריין: תשובה נ"ה בעמוד ל"ד.

"נה) אין כאן בחכמה הזאת מראשה עד סופה אפילו מלה אחת שיהיה בה מושג מוחשי או דמיוני, כגון מקום וזמן ותנועה וכדומה, וגם ההעדר אינו נוהג ברוחניים. וכל שינוי צורה אין הפירוש שנעדר מצורה ראשונה, אלא שהצורה הראשונה נשארה במקומה בלי שינוי כל שהוא, ואז שינוי הצורה שקנה עכשיו נתוסף על צורתו הא' (או"פ בתחלתו)."

קריין: אנחנו פונים לפי מראה מקום של בעל הסולם לעמוד הראשון, ל"אור פנימי", בתחילתו כך כתוב. עמוד 1 "אור פנימי", חלק ראשון.

פירוש אור פנימי לאות א'

"צריכים לזכור, שכל חכמת הקבלה מיוסדת על ענינים רוחניים, שאינם תופסים לא מקום ולא זמן, ואין העדר ותמורה נוהג בהם כל עיקר, וכל השינויים הנאמרים בחכמה הזאת, אין זאת אומרת שהבחינה הראשונה נעדרת, ומקבלת צורה אחרת, אלא השינוי האמור, הוא ענין תוספת הצורה לבד, וצורה הראשונה אינה זזה ממקומה. כי ההעדר וההשתנות המה מדרכי הגשמיים. וזהו כל הקושי למתחילים, כי תופסים הדברים בביטויים הגשמי בגבולים של זמן ומקום חילוף ותמורה, אשר המחברים השתמשו בהם רק לסימנים בעלמא על שרשיהם העליונים. ולפיכך, אתאמץ לפרש כל מלה ומלה בצביונה הרוחני, המופשט ממקום ומזמן ומתמורה. ועל המעיינים מוטל, לחקוק היטב בזכרונם את פירוש המלות ההן, כי אי אפשר לחזור עליהן בכל פעם.

קריין: אות ב' ב"אור פנימי".

"ב) היינו האור המתפשט מעצמות הבורא יתברך. ודע, שכל השמות והתוארים הבאים בחכמת הקבלה, אינם ח"ו בעצמות הבורא ית', אלא רק באור המתפשט מעצמותו ית', אמנם בעצמותו ית', אין לנו שום מלה והגה כלל. כי זה הכלל, כל מה שלא נשיג לא נדעהו בשם. וזכור זאת ואל תכשל."

קריין: שאלה נ"ו, בעמוד ל'.

"נו) מהי השפה הרגילה בחכמת הקבלה."

קריין: תשובה נ"ו בעמוד ל"ד.

"נו) שפה זאת היא "שפה של ענפים" המראים על שרשיהם העליונים: כי אין לך אפילו עשב מלמטה, שאין לו שורש למעלה, וע"כ מצאו להם חכמי הקבלה, שפה מוכנה לרמז בענפים וללמד על שרשיהם העליונים (או"פ דף א' והתחלת הסת"פ ד"ה ראשית)."

שאלה: לגבי נ"ה. בעל הסולם אומר שאין העדר ברוחניות, יש רק בחינה אחת ואליה מתווספת בחינה שנייה, שלישית ורביעית. מה זה אומר?

שאין משהו שנעלם אלא רק מתחלף ומובא לפנינו בצורה חדשה, לפי ההשתנות שבנו, אפשר להוסיף. כל השינויים הם באדם המשיג, ומה שהוא משיג, הוא משיג בעצם אותה הצורה של העליון, של האור העליון שאין לו בעצם שום צורה, אלא כל הצורות הן בתוך התחתון. התחתון הוא הקובע, הוא המייצב של כל התכונות.

תלמיד: כל התכונות הרוחניות קיימות והאדם רק מגלה אותן, משיג אותן?

לא נכון. את כל הרוחניות אנחנו מייצבים על הרקע של האור הלבן בתכונות שלנו.

תלמיד: אתה אומר שאין שום העדר, יש רק התווספות.

במה שאנחנו עוברים, אנחנו תמיד עוברים יותר ויותר בתיקונים שלנו, לכן כל מה שהשגנו נשאר, אבל מתגלות צורות חדשות. כל השינויים הם בנו. ואיפה הם? על רקע האור הלבן.

תלמיד: אבל בנו קיימים כל השינויים האלה?

הרצון לקבל קיים והוא מקבל את כל הצורות, ואת הצורות האלו אנחנו רואים על הרקע של האור הלבן.

תלמיד: זה מבחינתנו, אבל על מי הוא מדבר פה, עלינו?

אין לו "על בחינתנו", רק כלפי האדם המשיג.

תלמיד: אז פה הוא מדבר עלינו, על האדם המשיג.

אם אתה משיג, אז כן.

תלמיד: אז מי שמשיג, הוא כל הזמן מגלה צורה חדשה?

כן.

תלמיד: והצורה הקודמת נשארת?

היא נכללת בכל הצורות הקודמות שלו. אחר כך בגמר התיקון, כולן מתאספות לצורה אחת.

תלמיד: הכלי של האדם כל הזמן מתרחב?

כן.

שאלה: במה הענף דומה לשורשו?

אם הענף רוצה להזדהות עם שורשו אז הוא דומה לשורשו, במשהו, בצורת ההשפעה שבשורש.

תלמיד: הוא דיבר פה באות נ"ו על שפת הענפים. למדנו, נניח, שחמור זה חומר, זה רצון לקבל, סתם דוגמה. במה הענף הזה, המילה הזאת שאנחנו מדברים עליה בעולם הזה קשורה לשורש בכלל?

יש שורשים וענפים, והענפים שבעולם הזה הם משתלשלים מהשורשים. אם אני נמצא ברצון לקבל הגשמי, אז אני מקבל כל מיני צורות שמתראות לי ברצון לקבל הגשמי מהשורש הרוחני. נניח שעכשיו אני רואה חמור, זאת אומרת, אני ברצון לקבל שלי מייצר את הציור הזה של חמור וזה מגיע אלי מהשורש הרוחני שלי.

תלמיד: האם במהות של החמור הזה, יש משהו שקשור לשורש?

כן. לכן אני מגלה שלרצון לקבל שלי יש צורת חמור, ולכן אני מדמיין לעצמי שהחמור הזה קיים, נמצא לידי, אני רוכב עליו. זה הכול צורות שאני מייצר ברצון לקבל שלי.

תלמיד: יש איזו דרך להשתמש בענפים האלה וללמוד משהו לפני שמשיגים?

כן, תקנה חמור ותשתמש.

תלמיד: לא לזה אני מתכוון. יש איזו דרך להבין מהענפים האלה?

אין. אם אין לך קשר ענף ושורש, אתה לא יכול לעשות כלום.

שאלה: זה שהצורות בגמר התיקון מתחברות, זה נקרא שהבורא מאוחד?

"אחד, יחיד ומיוחד"?

תלמיד: כן.

כן.

שאלה: הענפים מצביעים לנו על שורשים, באיזה גובה, באיזה עולם?

הענפים איפה שהם נמצאים אנחנו משיגים אותם. גם מה שיש בעולם הזה אתה משיג כענפים. אתה משיג כל מיני דברים שבעולם הזה, ברמה הזאת, בצורה האגואיסטית שלך. זה בעצם גם ענף, ענף גשמי.

תלמיד: איפה נמצאים השורשים?

איפה השורשים נמצאים? באין סוף.

תלמיד: בד' בחינות?

בד' בחינות.

תלמיד: זה נכון לכל ספרי הקבלה או שזה תלוי בגובה של המקובל, בגובה ההשגה?

זה לא תלוי בכלל בספרי הקבלה, זה תלוי באדם המשיג. מה זה שייך לספר?

שאלה: האם לכל דבר גם בעולם המודרני יש שורשים, לאינטרנט, למיקרוגל לטלפון הסלולרי?

לא, בצורה ישירה אין. רק בדברים הטבעיים שהם יצאו לעולם לפני האדם. אחרי שבא האדם והתחיל להשתמש בכל מה שיש בעולם, אז כבר אנחנו צריכים לראות, האם זה בא בצורה ישירה מהטבע, או שזה דבר מלאכותי שהאדם גורם לזה רק במסגרת העולם הזה, וזה כבר נכנס לקלקול נטו, קלקול נקי.

תלמיד: אז מאיפה השורש של הקלקול הזה, זה מאוד לא רוחני.

בשורש של הקלקולים, שאי אפשר לצרף שני דברים, כך שיוצא משהו נגד הטבע. רצון לקבל ורצון להשפיע, אתה לא יכול לצרף אותם זה לזה, אלא על ידי מסך, צמצום, וכן הלאה. בצורה טבעית זה לא קיים בטבע העליון וגם בצורה גשמית זה לא קיים בטבע הגשמי, חוץ מאותן הצורות שהבורא ברא.

ולכן מה שאנחנו עושים בצורה הגשמית, בצורה כזאת שלא קיים בטבע, זה קלקול, הטבע לא סובל את זה. אנחנו לא סובלים את זה כבני אדם, אלא באין ברירה סובלים.

תלמיד: אם בעל הסולם היה כותב בדורנו זה את הפירוש שלו, הוא היה משתמש במילים כמו טלפון, אינטרנט, ווייז?

כדי לתת דוגמאות, ודאי שכן, העיקר להסביר לנו. מה הבעיה להשתמש במילה?

תלמיד: אבל ב"תלמוד עשר הספירות" זה לא דוגמאות, הוא מדבר על שורשים עליונים, נכון?

שורש עליון לטלפון אני לא יודע.

תלמיד: כשאנחנו לומדים, מה שחשוב לנו זה להבין, שהוא לא מדבר על גשמיות. הוא מדבר על שורשים רוחניים כדי שנרצה להיות כמוהו.

כן.

תלמיד: זה מה שחשוב.

כן. דברים מלאכותיים שבעולם הזה אין להם שורשים עליונים, ולכן על ידם אתה לא יכול להגיע לשורש העליון.

שאלה: אז מהי השפה הרגילה, מהי שפת הקבלה?

יש ארבע שפות, ומשתמשים בכולן וגם בערבוביה. אני לא יכול להגיד לך מהי שפה. שפת האגדה שפת התנך יש ויש.

שאלה: הוא מתכוון רק לשפת הקבלה. איך מזהים אותה? מה המילים שבה?

המילים שבה זה ספירות, פרצופים, בחינות, מסכים, זה הכול ששייך למכניקה רוחנית.

תלמיד: ורק שפת הקבלה היא שפה של ענפים? שאר השלוש הן לא שפות של ענפים?

הן כן שפות של ענפים, אבל תלוי איך האנשים משתמשים בזה. גם בשפת הקבלה אתה יכול להשתמש איך שבא לך. יש אנשים שקוראים אגדה, או חומש, או תלמוד. קוראים ולומדים?

תלמיד: כן.

הם שייכים לענפים או לשורשים?

תלמיד: לא.

אז מה אתה שואל?

תלמיד: והמקובל שיקרא אותן?

אז בשבילו זה שפת הענפים. זאת אומרת, תלוי באדם שקורא ומשתמש בשפה. המילה שפה בעצמה היא שמסבירה לי את דרכי העליון. ולכן אין יותר מארבע השפות האלו, ארבע הבחנות בעולם שלנו, שיכולות להעלות אותי לשורש העליון. ומי שקורא סתם ככה כמו שקורא, אז קורא. חמור.

קריין: שאלה נ"ז, בעמ' ל'.

"נז) מהו המבדיל והמפריד ברוחני.

קריין: תשובה נ"ז בעמ' ל"ד.

"נז) שינוי הצורה מבדיל ומרחיק הרוחניים זה מזה (או"פ אות ל').

בלבד. זאת אומרת, רוחניים זה כל הרצון לקבל עם צמצום ומסך עליו, אז יש לו צורה להשפיע, שזה נקרא "רוחני", "משפיע". ומי שלא נמצא תחת צמצום ומסך הוא לא נקרא "רוחני" ואז אין לו צורה רוחנית. עכשיו, ודאי שרצונות שונים, התגברויות שונות, מסכים שונים, בזה הרוחניים שכולם נמצאים תחת צמצום, ומסך, אור חוזר, והשפעה, הם שונים זה מזה.

שאלה: הוא כותב, ש"שפה מוכנה לרמז בענפים וללמד על שרשיהם העליונים". מה אני יכול ללמוד בעצם? נגיד, אני רואה באמת את החמור שדיברנו מקודם, איך הוא מרמז על השורש?

אתה לא יכול באמצעותו.

תלמיד: יש פה פעולה שאני יכול לעשות?

אם אתה קשור לרוחניות, אז אתה מסתכל על החמור, ואתה יכול דרכו לזהות את השורש שלו, זה נקרא "שפת הענפים". שאתה רואה את זה כענפים שמסבירים לך על השורשים.

תלמיד: אבל איך אני עושה את זה?

אתה לא יכול לעשות, כי אתה לא נמצא בהשגת השורש. אז בשבילך החמור שאתה תראה זה לא ענף. אתה מבין? זה לא ענף, צריך גם בזה וגם בזה להיות. גם בענף וגם בשורש, אז יש לך שפה שמדברת בשפת הענפים בעולם הזה, אבל אתה יודע שמדובר בשורשים. ואז מילים שאתה קורא זה מהעולם הזה והמושגים שאתה מרגיש בזה ומגלה, זה מהעולם העליון, כי יש לך קשר בין זה לזה, כמו מילון.

שאלה: איך אני יכול להתקרב לזה? איך אנחנו יכולים להתקרב להרגשה?

על יד השגה. תתחילו להגביר את הרצון לקבל על ידי קשר במאור המחזיר למוטב, תגיעו לשורשים רוחניים, תגלו כל מה שיש לכם ברוחניות בתוך הקבוצה, ואתה תרגיש שם את כל השורשים של מה שקורה לך כאן בעולם הזה.

אבל, אז תהיה לך שפת הענפים, אחרת תהיה לך סתם שפה שהיא ללא ענפים. שפת הענפים כבר מצביעה לך על השורשים ואם היא לא מצביעה על השורשים זה שפה סתם. עברית, אנגלית. מה זה חשוב?

קריין: שאלה נ"ח.

"נח) מהו המקור של ה"רצון לקבל".

תשובה נח) הרצון להשפיע שבאור העליון, הוא המחייב את הרצון לקבל בנאצל (הסת"פ אות י"א ד"ה וזהו)."

עכשיו זהו, גמרנו עם זה.

שאלה: הענפים זה רק בשפה, או שגם הדבר הגשמי?

ענפים זה מי שמשיג את השורש. זהו. אין אחרת. אם אתה לא משיג את השורש, בשבילך זו שפה. סתם שפה, כמו אנגלית. אם אתה משיג את השורש, אז בשבילך זה הופך להיות שפת הענפים. זאת אומרת, השגת השורש מאפשרת לך לראות בשפה הרגילה שפת הענפים מאותו השורש.

תלמיד: אבל סתם חמור הוא לא ענף, או שגם ענף? כי כשמקובל כותב "חמור", הוא מתכוון לאיזה שורש גבוה, והוא משתמש רק בשפה בתור חמור. אם הוא היה כותב בשפה אחרת, ספירות או משהו כזה, שפת הקבלה, הוא היה כותב בכלל משהו אחר. אבל החמור עצמו, הוא סתם חמור שהבן אדם רואה בשדה.

סתם חמור שאתה רואה, זה ענף מהשורש רוחני, אבל אתה לא משיג את השורש הרוחני, ולכן בשבילך החמור זה לא ענף.

שאלה: אז בשבילך לא, אבל החמור כן ענף?

כן. אני היית נותן דוגמה על הרב"ש. כשהיינו חוזרים הביתה לבניין שלו, היתה שם ליד חווה עם סוסים ופח זבל. הסוסים היו לוחצים למטה על הדוושה של הפח ומכסה הפח היה נפתח והם היו אוכלים. הרב"ש היה אומר, "מלאכים". והוא לא צחק. אז סוס זה מלאך?

תלמיד: בשביל הרב"ש, כן.

ואני הסתכלתי על הסוס, אני לא ראיתי מלאך. במקום כנפיים יש לו ארבע רגליים. זה משהו אחר לגמרי. למשיג זה משהו אחר.

קריין: שאלה נ"ט.

"נט) במה יוצא האור מכלל מאציל להיות נאצל.

תשובה נט) בסיבת צורת הרצון לקבל, המתחדש עם האור העליון בהיותו רוצה להשפיע, יצא החלק הזה שנתחדש, מבחינת מאציל, ובא לבחינת נאצל (הסת"פ אות י"א ד"ה וזהו ואות ט"ו ד"ה ועתה)."

שאלה: אני לא מבין את השאלה, מה זאת אומר, "נט) במה יוצא האור מכלל מאציל להיות נאצל."? איך יכול להיות אור שיוצא ממאציל להיות נאצל? מה זה?

עוד פעם, נקרא את השאלה.

"נט) במה יוצא האור מכלל מאציל להיות נאצל."

כן. כאילו האור נעשה לנאצל.

תלמיד: משהו לא ברור לי.

זה מה שאתה שואל? יופי. מה הוא עונה לך?

"נט) בסיבת צורת הרצון לקבל, המתחדש עם האור העליון בהיותו רוצה להשפיע, יצא החלק הזה שנתחדש, מבחינת מאציל, ובא לבחינת נאצל (הסת"פ אות י"א ד"ה וזהו ואות ט"ו ד"ה ועתה)."

תלמיד: זה אור שמקבל תוספת של רצון לקבל ונהיה ממאציל נאצל? ככה זה?

כן. אחרת איך הנאצל היה קיים, אם האור העליון לא היה בו ומחזיק אותו?

תלמיד: עכשיו אני מבין.

השאלה שלך היא טובה.

קריין: שאלה ס'.

"ס) מהו החומר הראשון של כל נאצל."

תשובה "ס) הצורה שנתחדשה ויצאה בבחינת "יש מאין" דהיינו ה"רצון לקבל" הנמצא בכל מהות, הוא "החומר הראשון" לכל נאצל ולכל מהות. ולא עוד, אלא כל מה שישנו בנאצל או במהות יותר מהחומר הזה, הרי הוא נבחן לבחינת אור ושפע הנמשך מאור עליון בבחינת "יש מיש" ואינו כלל מבחינת הנאצל והנברא. ואין לתמוה איך צורה נעשית לחומר? כי כן הוא אפילו בגשמיות, שדרכנו לקבוע את הצורה הראשונה של המהות לבחינת חומר ראשון, משום שאין השגה תופסת כלל בשום חומר, במציאות כולה, בהיות החושים שלנו תופסים רק מקרים בחומר, שהם צורות המתגלגלות ובאות בחומר הראשון (הסת"פ אות ל"ה ד"ה ודע)."

כי אם לא המקרים האלה, לא היינו מגדירים שום דבר.

שאלה: הוא אומר "נאצל או מהות". זה שווה, או שזה שונה? מה הם שני המושגים האלה?

יש לנו חומר, צורה מלובשת בחומר, צורה מופשטת, מהות. אז הכול יוצא מהמהות שמתגלגל עד החומר.

תלמיד: הוא אומר "אלא כל מה שישנו בנאצל או במהות".

כן.

תלמיד: מה זה "או זה או זה"?

אני קורא שוב ס'.

"הצורה שנתחדשה ויצאה בבחינת "יש מאין" דהיינו ה"רצון לקבל" הנמצא בכל מהות, הוא "החומר הראשון" לכל נאצל ולכל מהות." זאת אומרת, הרצון לקבל [שנטבע] באור העליון, הרצון לקבל, זה החומר הראשון של הנברא. "ולא עוד, אלא כל מה שישנו בנאצל או במהות יותר מהחומר הזה, הרי הוא נבחן לבחינת אור ושפע הנמשך מאור עליון בבחינת "יש מיש" ואינו כלל מבחינת הנאצל והנברא."

זאת אומרת, אותו הרצון שניטבע בבחינת שורש בד' בחינות דאור ישר, אותו הרצון, הוא שייך לנברא. חוץ ממנו, הכול שייך לאור ולבורא. "ואין לתמוה איך צורה נעשית לחומר? כי כן הוא אפילו בגשמיות, שדרכנו לקבוע את הצורה הראשונה של המהות לבחינת חומר ראשון, משום שאין השגה תופסת כלל בשום חומר, במציאות כולה, בהיות החושים שלנו תופסים רק מקרים בחומר, שהם צורות המתגלגלות ובאות בחומר הראשון (הסת"פ אות ל"ה ד"ה ודע)."

תלמיד: אנחנו לא לומדים, מה זה "מהות", זה משהו שורשי מאוד.

כן. וחומר אנחנו תופסים?

תלמיד: גם לא כתוב.

גם לא. אלא מה? צורה מלובשת בחומר? צורה מופשטת? זאת אומרת, אלה כל הצורות שהן באות לתפיסה שלנו לאט לאט, ואנחנו תופסים מהן משהו. אבל בסופו של דבר, הצורה שמתחדשת, היא הרצון לקבל שלנו ואותו אנחנו מרגישים.

אני רואה עכשיו אנשים, קירות, כל מיני דברים. אני רואה אותם? לא. אני רואה צורות של הרצון לקבל שלי בלבד, שהוא משתנה על ידי איזה השפעה עליו. אבל אני מרגיש רק את הרצון לקבל שלי. אתם עומדים בתוך הרצון לקבל שלי, הבניין הזה, כל המציאות היא מתייצבת בתוך הרצון לקבל שלי.

קריין: שאלה ס"א.

"סא) מאימתי נקרא נאצל."

קריין: תשובה ס"א עמוד ל"ד.

"סא) תיכף בתחילת התרקמות הרצון לקבל בנאצל, דהיינו הנקרא בחינה א' שברצון, הנה כבר יצא מכלל מאציל להיות נאצל (או"פ ח"א פ"ב ג')."

תלמיד: נראה כאילו בכל האותיות האלה, בעל הסולם מנסה להדגיש לנו שבלי הרצון לקבל אין כלום.

ודאי. הבורא ברא רצון לקבל בצורה גולמית, ורוצה שאנחנו נעשה מהצורה הגולמית הזאת צורה שלו, ה-ו-י-ה, השפעה נקייה, טהורה, כוללת הכול.

שאלה: לי זה עושה מהפך בכל מה שאני למדתי עד היום. כי בעל הסולם אומר "תיכף בתחילת התרקמות הרצון לקבל בנאצל, דהיינו הנקרא בחינה א' שברצון, הנה כבר יצא מכלל מאציל להיות נאצל". מה שקראנו לפני כן, שבתוספת לאור יש רצון לקבל ואז הוא נהיה נאצל. מה שקורה פה, כשהאור מתגלה לאדם, האדם מגלה את האור כרצון לקבל, רק אז הוא נקרא מתקדם.

אתה יכול להגיד כך. יש לך מוח מסובב. שיהיה כך, אני מבין אותך.

תלמיד: אחרת הוא לא נאצל, אם זה לא מקבל צורה של רצון לקבל.

אבל איך הוא משיג?

תלמיד: זה סיפור אחר.

זה לא סיפור אחר, תחשוב.

קריין: שאלה ס"ב.

"סב) הרוחני, שקיבל לתוכו שינוי צורה, שע"כ נפרש ממנו אותו החלק ויצא לבחינה אחרת כנודע. האם הפסיד הרוחני משהו בגלל זה."

תשובה "סב) אין העדר והפסד נוהגים ברוחניים, ואין החלק הנפרש מחמת שינוי צורה מפסיד ומפחית באור העליון כלום, בדומה למדליק נר מנר שאין הראשון נחסר. ולפיכך כל שינוי צורה הוא תוספת על הראשונה (הסת"פ חלק ב' בענין התכללות ע"ס בכל ספירה)."

"אין העדר ברוחני", תמיד זו רק תוספת ותוספת. עד שכל הצורות האלה מתאספות יחד לגמר התיקון, זה נקרא זיווג הגדול, רב פעלים מקבציאל, שמקבץ את כל הצורות שהיו מקודם.

קריין: שאלה ס"ג.

"סג) כיצד, ואצל מי, נבחנים כל מיני ריבוי הצורות והשינויים שבעולמות.".

תשובה "סג) כל הריבויים והשינויים נעשים רק בהתפעלותם וקבלתם של הכלים מאורו ית', אבל האור העליון ביחסו לעצמו נמצא במצב מנוחה מוחלטת, כלומר, בלי שינוי ובלי חידוש כל שהוא (או"פ ח"א פ"ב א')."

אור בכל מקום זה אותו האור. אפילו שמתלבש בכל מיני צורות, זה אותו האור. אלא אנחנו שמבדילים אותו, מגלים אותו דרך הלבוש, אז אנחנו מבדילים כאורות השונים.

קריין: שאלה ס"ד.

"סד) כיצד מצוירות התחדשות ותנועה באור."

תשובה "סד) אין שום תנועה, דהיינו חידוש, באור העליון, אלא אותו החלק המקובל לנאצל מן האור העליון (שהוא ע"ד מדליק נר מנר ואין הא' חסר) הוא, "המתחדש ומתרבה לפי חידושי הצורות שבכלים", שכל אחד מקבל לפי מידת הרצון לקבל שבו, שבחינותיהן משתנות זו מזו ומשתלשלות זו מזו עד אין שיעור ואין קץ (או"פ ח"א פ"ב א')."

שאלה: אז מה שבעצם בעל הסולם רוצה להגיד, שקיים רצון לקבל, שאת המהות שלו אי אפשר להגיד ולהשיג. והאור כל הזמן עובד עליו וכל מה שהאדם מזהה, זו העבודה של האור על האדם, על הרצון לקבל הזה. מה בעל הסולם רוצה להגיד?

הוא רוצה להגיד שהאור בעצמו זה אותו האור בכל מקום, אלא הלבוש עליו משתנה ולכן אנחנו תופסים אורות שונים. אבל בעצם אנחנו מדברים כאן על לבושים.

תלמיד: פה הוא אומר שכל אדם הוא חלק מהרצון הזה ולכן תופס תמונה אחרת.

כן.

תלמיד: והוא צריך להשיג את האור בסופו של דבר. לזה הוא רוצה להביא אותנו?

כן. אבל אנחנו אף פעם לא משיגים את האור, אלא אנחנו משיגים את הלבושים של האור. ובריבוי הלבושים, כך אנחנו מגיעים לתפיסת האור.

שאלה: אותו האור שלא משתנה, רק בהתאם לתפיסת הנברא אותו, צורות התפיסה של הנברא, הוא בכלל קיים? אומרים הרי שהוא קיים רק בתוך הנברא, אין אור בלי כלי.

זה כלפינו, אין אור בלי כלי. האור קיים לפני הכלי ובזמן הכלי ואחרי הכלי. אלא אצלנו אין תפיסה לאור בלי הכלי, רק לפי הכלי.

שאלה: בהתחלה הבורא ברא יש מאין, זה הרצון לקבל שמשתלשל עד לנקודה שהיא מתחת לנקודת העולם הזה, וזו הופכיות מושלמת מרוחניות? אין פה רוחניות בכלל?

רוחניות זה נקרא על מנת להשפיע, בעולם שלנו אין, ברמה הזאת אין.

תלמיד: אז אם אני הולך גם עם התשובה של האות הראשונה, אנחנו לא תופסים כלום, כי אין בנו שום רצון להשפיע. איך המקובלים עולים מעל?

מקובלים רוכשים רצון להשפיע, היינו מסך. ולכן הם נקראים מקובלים, מפני שאז הם יכולים להבדיל בתכונות רוחניות, בפעולות האור.

קריין: שאלה ס"ה מפנה ל"אור פנימי", אז נלך לס"ו.

"סו) על ידי מי ומה נמשך הקו מא"ס ב"ה."

תשובה ס"ו. "סו) המסך, שפירושו כח העיכוב שנעשה על בחינה ד' לאחר הצמצום שלא לקבל עוד בתוכה, הוא שגרם ליציאת הקו מא"ס ב"ה. שהרי האור העליון אינו מקבל שינוי לעולם, ומאיר לאחר הצמצום כמקודם הצמצום, אלא המסך הנ"ל גרם עתה, שלא יתקבל מהאור העליון אלא בג' בחינות הרצון, שמידתן קטנה מאד בערך קבלת בחינה ד' שבא"ס ב"ה, ולפיכך קיבל רק קו דק של אור בערך גודל האור שבא"ס ב"ה (או"פ ח"א פ"ב א')."

אם היה מקבל לפי הרצון, היה מקבל את כל האור. מפני שמקבל לא לפי הרצון, אלא לפי המסך, אז קיבל רק חלק קטן שנקרא קו דק.

איפה שיש עניין של הגבלת הכלים, אנחנו מבינים.

קריין: שאלה ס"ז.

"סז) הנשתנה משהו אחר הצמצום גם בא"ס ב"ה."

תשובה ס"ז. "סז) אע"פ שבחינה ד' שבא"ס ב"ה צמצמה את עצמה, עם כל זה, אין כאן ענין של פושט צורה ולובש צורה אחר העדרה של הראשונה, כנוהג בגשמיים, אלא יש כאן ענין של תוספת צורה חדשה על הצורה הראשונה והצורה הראשונה לא זזה אף משהו, משום שאין מקרה ההעדר נוהג בשום דבר רוחני. ולפיכך כל החידוש הזה של הסתלקות האור וכח העיכוב שנעשה בבחי"ד שלא לקבל בתוכה, נבחן לעולם אחר חדש ומיוחד לעצמו, שנתוסף עתה על האור א"ס ב"ה הנשאר בקדמותו בלי שום שינוי כל שהוא. וכזה תקיש לכל חידושי צורות הנפעלים בתוך הרוחניים (או"פ ח"א פ"ב א')."

שאלה: בעל הסולם חוזר בכל שאלה ומדגיש את הנקודה הזאת דווקא, שאין העדר ברוחניות. למה היא כל כך חשובה?

אין העדר ברוחני, אז מאיפה קורה הכול? מפני שיש לנו כל הזמן תוספת צורות. הצורה הקודמת תמיד נשארת, בצורה הבאה אפילו שהיא גרועה ביותר או טובה ולא חשוב מה, מתלבשת הצורה הקודמת, ומזה יש לנו כל מיני תוספות. ובגמר התיקון, הצורות השליליות והצורות החיוביות כולן מתחברות. ודווקא הצורות השליליות הן שנותנות את הביאור הגדול.

תלמיד: זו בדיוק הנקודה, אם משהו מקולקל, והוא לא נעדר יותר?

אין קלקול, זה רק בירור עד כמה חסר עדיין כוח לנברא. ועד כמה שזה מתגלה אליו שהוא לא מסוגל, זה טוב. למרות שלעת עתה זה נראה כעבירה, כפעולה לא כשרה. וכל הקליפות וכל הזוועות האלה וכן הלאה, אנחנו לא מבינים, אבל כולן יתגלו כקדושה.

שאלה: בתוך קבוצה שמתגלה הקלקול ופתאום אין קשר לצורה הקודמת, איך לעבוד נכון במקרה שזה מתגלה?

לברר את זה בקבוצה.

תלמיד: מה אופי הבירור שצריך להיות? נניח אם עכשיו מרגישים את הקבוצה, יש עכשיו סיטואציה חדשה שהיא יוצרת מתח מאוד חזק ולא רואים דרך, העיקר לברוח ואז הכול מתפרק.

אז לשבת ולברר.

תלמיד: אבל איך צריכה להיות הצורה של הבירור? מה זה בעצם?

הצורה של הבירור צריכה להיות כזאת, שמה שלא יקרה, אנחנו לא קמים מהישיבה הזאת עד שכולנו מתחברים, כי חיבור זה התוצאה שצריכה להיות. אם אנחנו מושכים יותר ויותר את הפירוד בינינו, אנחנו בזה רק גורמים לעצמנו גילוי תקלות יותר גדולות, זה לא מועיל לתיקון, זה לא מזרז את הזמן, ההיפך. אנחנו צריכים לגלות כמה שיותר "על כל פשעים תכסה אהבה". לא יכולים? עוד יותר טוב, יפה. מהשמיים נותנים לנו באמת מצבים קשים, כנראה שאנחנו מסוגלים.

תלמיד: עכשיו עושים מאמץ ומרגישים שלא יכולים בכל זאת, מה הפעולה? מה עושים?

זה נקרא למעלה מהדעת. למרות שאני לא יכול ואני שונא אותו ולא מסכים עימו ולא מדבר עימו, אני הולך ועושה את זה למעלה מכל הפשעים. למה? כי זו הדרך לתיקון, כי על ידי זה אנחנו מתקדמים. מה בשבילי יותר חשוב, עכשיו אני צריך להחליט, או האגו שלי או מטרת החיים, מטרת הבריאה. דברו ביניכם, אין כאן פתרון אחר.

שאלה: זה שכביכול אין היעדר ברוחניות וכל פעם מתגלה צורה חדשה על פני הצורה הקודמת, אבל האדם כל פעם מרגיש רק את הצורה החדשה, הוא לא מרגיש את הצורה הקודמת, איך האדם יכול להשתמש בעובדה הזאת?

הוא צריך לדעת שכל הצורות שהיו לו, לכולן יש מקום. ואין שום בעיה שהיה פעם עבריין, גנב, אנס, רוצח, גזלן וכן הלאה. טוב שזה עבר וטוב שזה היה, כי בלי להיות בהם לא היה מגלה מי הוא באמת. ואנחנו כל הזמן מגלים את זה וגם חוזרים למצבינו הקודמים, וזה לא בסדר. אם מחזירים אותי למצב הקודם ואני מתחיל לראות עד כמה הייתי לא בסדר, אסור לי להיות בזה, אני מיד חייב לצאת קדימה, זו קליפה.

תלמיד: אז פשוט רק לזכור שצריך רק לעבור את המצבים ולא להיתקע בשום דבר?

רק קדימה, לא אכפת לי מה שהיה. אני לא צריך לחטט עכשיו בעצמי ולאכול את עצמי למה אני כך, ההיפך, זו קליפה, דווקא זו קליפה. זו לא בעיה של עבירה, אלא זה שאני כל הזמן חוזר עליה ולועס אותה, זו העבירה. זה שאני נכנסתי לאיזה דבר רע, זה הבורא הכניס אותי. אם אני מסכים להרגיש את זה שוב ושוב, זאת העבירה מצידי.

(סוף השיעור)