שיעור בוקר 21.11.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "שני הפכים בנושא אחד"

כבר דיברנו על זה אתמול, הנושא הוא עקרוני בתפיסת המציאות, בגילוי הבורא, בדבקות בבורא, ששני הפכים בנושא אחד זה הבורא והנברא, שתי הצורות האלו צריכות להתחבר בתוך הנברא, כדי שידבק בבורא. מצד אחד הוא צריך להיות נברא, הוא, ונשאר בטבעו, הרצון לקבל לא מזדכך, הוא נשאר ואף גובר, גדל ומתפתח, ההתפתחות שלו אומנם היא כאילו הפוכה מהבורא, כי כל הזמן הוא כנגדו מרגיש את עצמו מצד אחד, ומצד שני עליו לעשות עבודה.

על החומר הזה, הרצון הזה שכל הזמן מתווסף בו, הוא משתדל להביא צורה, את דמות הבורא, ויהי שם ה’ עליך. וכך הנברא קונה את החומר שלו, שחומר זה גם כן צורה, זה רצון לקבל, צורת הקבלה, ועליו מלביש את צורת ההשפעה. ובהתלבשות זה על זה הוא צריך לראות איך זה מתאים אחד לשני, איך שאחד תומך בשני. שהבורא עשה את זה מלכתחילה מצורה שלמה, ונתן רק לאדם שיחפש ויתאים זה לזה, ואז מתוך החיפוש הזה, מתוך המאמצים האלה יכיר מה התכונה ומה הטבע של הבורא לעומת הטבע של הנברא. ואז יכיר משתי הצורות הקיצוניות האלו, משני ההפכים האלו, דווקא את כל עומק הבריאה, ויוכל להשיג את כוונת הבורא בזה, שזאת כבר מטרת כל התיקונים.

לכן אנחנו צריכים להשתדל לראות איך אנחנו פועלים לחבר את שתי הצורות האלו, שתי הצורות האלו ההפוכות בנו. שאחת ברצון לקבל, בכל מיני הצורות הגשמיות שלו ואף רוחניות, בצורה שהיא כיסוד שלנו. אנחנו לא מזלזלים בו אלא דווקא מתוך זה שמכירים את הצורה הזאת היטב, אז ממנה והלאה אנחנו בונים את הצורה ההפוכה, זהו, ואז "ממעשיך הכרנוך". אז נמשיך, נדבר בדרך, תרשמו את כל השאלות, אנחנו צריכים לברר, כי אלה עקרונות מאוד חשובים, יסודיים.

קודם כל כבר מובן שאנחנו נמצאים, ונכון שנמצאים בפיצול פנימי. והפיצול הזה הוא אף פעם לא יתבטל אלא אף יגדל יותר ויותר. אנחנו צריכים להבין את זה, לקבל את זה, לשמוח בזה, שהדברים המנוגדים בנו חייבים להתקיים. ואנחנו היחידים אולי במציאות שלא מנסים למחוק אותם, איכשהו לטשטש אותם אלא ההיפך, אנחנו שמחים שכל הצורות הקוטביות הללו, שאחת בעד קיום הכוח העליון והשניה נגד הקיום שלו, שתי הצורות הללו כל הזמן גדלות ומבלבלות אותנו. אלא שנותנים לנו בזה הזדמנות ללכת באמונה למעלה מהדעת.

לכן בניגוד לכל השיטות, דתות, אמונות למיניהן, פילוסופיות, פסיכולוגיות, אין לנו איתן בעצם שום קשר. אין מה להתעסק באיזה תיאוריות השוואתיות בין זה לזה, כי אין, אנחנו נמצאים ברמה אחרת. ולא ניתן לעשות כאן איזה פשרות או קשרים בין חכמת הקבלה לבין כל יתר השיטות. כי אצלנו שני הפכים הם ממש נמצאים בנושא אחד, והמוח לא יכול לסבול, ושום חוש שלנו לא יכול להרגע, להרגיש את זה ולקבל, אלא רק כשאנחנו מתעלים מעל הטבע שלנו לטבע של הבורא. ולשם זה, כך זה מושרש וכך זה מתפתח בנו, צורה אחת ההפוכה מהשנייה.

אם יש שאלות תרימו יד, רק תחשבו קודם על השאלה כדי לא לבלבל את החברים, ואני מוכן לענות.

שאלה: בעבודה הזאת, בצורה הזאת אין לי חומר דלק.

יפה, נכון, שאלה נכונה.

תלמיד: זה מחליש אותי.

נכון, כן, יפה, טוב מאוד, סימן שקצת התחלת להרגיש את הדברים האלה. ומה לעשות? לקבל מלמעלה חומר דלק, ולקבל מלמעלה הסתכלות נכונה, שתעזור לי לחבר את שני הדברים המנוגדים האלה יחד, ברמה לא שלי אלא כנראה אחרת. אני צריך לקבל שכל חדש יותר גבוה, רגש חדש יותר גבוה, ששם הם מתחברים.

הם מתחברים באמת? אני לא יודע מה זה מתחברים, כנראה שכן, אז נראה מה זה נקרא "חיבור". אבל כנראה שלשם זה ההפכים האלה בנו קיימים, כדי לדחוף אותנו או למשוך אותנו מרמת החיים שלנו, רמת התפיסה, קיום, הבחנה, למצב עליון, יותר גבוה, איפה שהם דווקא תומכים זה בזה.

אמנם בשכל שלנו אי אפשר להבין, זה נקרא "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". כי זה לא יכול להיות, כולם לומדים בתורה שכתוב "ביצחק יקרא לך זרע" ו"תעלה אותו לעולה", זאת אומרת שני דברים הפוכים, וכולם אומרים שכן, כך זה כלפי הבורא זאת לא סתירה. אבל אף אחד לא מבין את זה, אלא עושים על זה פילפולים למיניהם.

המקובלים גם לא יכולים לתת לנו תשובה, אין תשובה לשכל הבהמי. התשובה היא רק לעלות לרמה אחרת של תפיסת המציאות, הבנת המציאות, ואז להבין, להרגיש ולקבל את זה. דברים כאלה קיימים כדי להראות לך שאתה חייב להתעורר, לעלות. וזה שזה מחליש, נכון, זה יפה שאנחנו מרגישים את זה, כי אז יש לנו סיבה לפנות לקבוצה, דרך הקבוצה לבורא, וכך להתחיל את העבודה הרוחנית שלנו.

שאלה: אני מקבל שיש שני כוחות. אבל איך אני יכול לשמוח מכך ששני הכוחות האלה קיימים לפני שאני יכול לחבר אותם לכוח אחד? ועוד יותר מזה לשבח את זה, להודות על זה, להלל את זה, לפני שרואים מזה תוצאות?

אתה חביבי מטריאליסט, אתה צריך לקבל מראש שישנן גם תפיסות אחרות, ואתה צריך להגיע לזה. אתה לא צריך למחוק את מה שיש לך עכשיו, את הרמה הנוכחית, אלא אתה צריך גם לפתח רמה יותר גבוהה, איפה שהדברים האלה יכול להיות שמתחברים למרות שמנוגדים. מנוגדים כלפי הרמה הנוכחית, ויהיו מחוברים ואף יתמכו זה בזה ברמה יותר גבוהה, בשכל יותר גבוה. זאת אומרת שכל יותר גבוה, זה לא שכל יותר מפותח, שמוסיפים לך כמו במחשב עוד כמה מגה בייטים, לא בזה, או איזה מיקרופרוססור יותר מהיר וכן הלאה, לא, זאת תכנה אחרת.

אני זוכר נניח שבשנת 95 נתקלנו בבעיה של מהירות, שלא יכולנו לעבד את הנתונים שלנו, ולא ידענו איך אפשר להתגבר על דברים כאלה. אחרי כמה שנים פתאום אני שומע, אני כבר שכחתי על הבעיה הזאת, אני כבר לא התעסקתי בזה, ושמעתי שאין בעיה כבר במהירות המידע, שאתה יכול להעביר ממקום למקום בהתקשרות דרך האוויר או דרך חוט דק, אז הייתה בעיה, איך, מה לעשות עם כל הקשרים, חוטי התקשורת. ואז ראינו שזאת בעיה, חוץ מזה שזה גם בחוטי תקשורת אבל זה כבר בעיות יותר גבוהות, אלא שזה תלוי בנוסחאות, במתמטיקה, איך שיכולים לכתוב פקודות ולעביר מידע. זאת אומרת, רמה אחרת לגמרי של פתרון, של גישה. שקודם זה היה בצורה פשוטה, טכנית, ואחר כך הם לקחו את זה והעלו את זה ברמה, לרמה שיש נוסחאות שאתה יכול לצמצם, לכווץ, לדחוס מידע בצורה כזאת שאין בעיה להעביר אותה ממש.

הייתה אז בעיה, רציתי לשלוח מייל להורים שלי לקנדה, זה היה.. זאת אומרת, מה אני רוצה להגיד כאן? סליחה שאני כך לוקח זמן לדוגמה כזאת, אבל אני זוכר שאפשר לפתור בעיה לא בצורה כמותית אלא בצורה איכותית. שאתה מעלה את הבעיה לרמה אחרת של פתרון, לא ניגש אליה בצורה רגילה, אלא במקום לתת לפתור אותה לילדים בבית ספר, אתה מעלה אותה לאנשים חכמים שיש להם ראש אחר, שכל אחר, גישה אחרת וכן הלאה.

כאן יש לנו אותה בעיה, רמה אחרת של תפיסה. שאם אנחנו בזמן תנועה ומקום קיימים בצורה לינארית, שהכול צריך להיות או זה או זה ושניים יחד לא, אז ישנה רמה אחרת איפה שזה יכול להיות. אתה יכול לשאול היום פיסיקאים, הם יגידו לך שיש כאלה המון בעיות שהם נתקעים בזה, והם מקבלים את זה כי אין מה לעשות. כל הניסיונות שלהם, העבודה שלהם עם החומר, עם קוונטים, קוורקים, נותנים כאלה נתונים, אתה לא יכול להגיד שאין אלא ככה זה. יכול להיות בבת אחת בשני מקומות? כן. למה? ככה. לפי השכל הם לא יכולים להבין, לפי התוצאות הם מקבלים, אותו דבר כאן.

מה אני רוצה להגיד? קודם כל על זה שבמדע הגענו אפילו דרך החומר לבעיות רוחניות, שמתגלות דרך החומר, זה מצד אחד. מצד שני, שאם זה קיים בפיסיקה, אז ודאי שמקובלים שגילו את זה כבר לפני אלפי שנים, הם גילו את זה גם מהטבע. אנחנו גם נגלה עוד מעט דברים כאלה בכלכלה. אתה תראה, עוד מעט יהיה משבר, משבר כזה שאין לו פתרון. מצד אחד בצורה אגואיסטית יכולים להתקיים אבל נגמר, והצורה החדשה שתתגלה היא תתגלה בצורה מאוד מוזרה שהשכל לא יכול לסבול אותה, בקיצור, נראה את זה במקום.

בכל השטחים שאנחנו קיימים אנחנו ניתקע במצב שבצורה רציונלית אי אפשר לפתור בעיות, לא. גם במשפחה, בחינוך ילדים, בקשרים בין בעל לאישה, בכלל בהתעסקות בקיום של האדם בעולם הזה, בכל דבר. זה בא כדי לדחוף אותנו מעלה.

ובאמת זה יהיה משהו לא רציונלי, לא הגיוני, למה לא? אז כמו שאתה רואה שלא הגיוני שאנחנו קיימים בעולם הזה עם האגו שלנו, עם כל הטכנולוגיות שלנו, עם כל השכל שלנו, לא יכולים לסדר את החיים שלנו שיהיה לכולנו טוב, עם כל היכולות, אתה תגלה שהפתרון הוא ברמה אחרת, לא ברמה הזאת, לזה הטבע מוביל אותנו. זאת אומרת, שבתוך הדעת אין לך פתרון, בשום דבר, בשום צורה, בכלום, רק עדיין אנחנו קיימים מתוך הרגל בוא נגיד כך, שיותר קל ככה מאשר למות. אבל באמת, אין פתרונות ברמות האלו.

ומה שקורה היום בעולם, זה שהרבה מאוד צורות פתרון כביכול מתגלות בכל מיני מדינות, כל מדינה ומדינה בדרך שלה, כדי להראות אחר כך אחת לחברתה שאין פתרון. שבסך הכול הסיכום הוא שאין פתרון לכל החיים שלנו ברמת הקיום הזאת. רק בביטול האגו כשאתה מתעלה, זאת אומרת אתה שומר את הרצון לקבל, רק שאת הצורה האגואיסטית הזאת אתה חייב לעזוב, ולהתחיל לטפל בלרכוש את הרמה היותר גבוהה לקיום. ואז אמנם זאת רמה אחרת, הפוכה, שני הפכים בנושא אחד, וכך זה יתקיים. הפתרון לזה, שיתחיל להתגלות הבורא בצורות ההפוכות כדי לחבר אותם יחד.

קריין: קטע מס' 2, מתוך אגרת נ"א של בעל הסולם.

"כל הקושי בעבודתו ית', להיותה אצל העובד תמיד בבחינת "שני הפכים בנושא אחד", שאחדותו ית', פשוט, וצריכה להתלבש בגוף האדם, המורכב מגוף ונשמה, שהם שני הפכים. על כן, בכל ענין רוחני המושג לאדם, מיד נעשה בו ב' צורות הפוכות, צורה אחת מצד הגוף. וצורה אחת מצד הנשמה. והאדם אינו מסוגל מצד בריאתו לברר את הגוף והנשמה, כמו שני נושאים, אלא הוא מורכב בכוח השי"ת לאחד. כלומר, לנושא אחד, ולפיכך קשה עליו ההשגה הרוחנית, ממש כמו שני הפכים, שאי אפשר להתלבש בנושא אחד. ודומה לעקדת יצחק, שהשי"ת אמר לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע", והשי"ת אמר לו "והעלהו שם לעולה", אשר ודאי כלפי השי"ת הוא כמ"ש "אני הוי' לא שניתי", אלא במושג המקבל, נעשה ההפכים."

(בעל הסולם. אגרת נ"א)

שאלה: כשבן אדם חי אני מבין שהוא נמצא בפיצול הזה. נניח שהוא הגיע להשגה רוחנית, והוא עדיין חי, הוא נמצא בפיצול.

זה כבר לא פיצול. הוא חי בין שתיהן, ושתי הצורות הללו תומכות זו בזו והוא מרגיש את עצמו כנברא שמקבל צורת הבורא. במידה הזאת הוא נקרא "אדם", הדומה לבורא.

תלמיד: נניח שאדם הגיע להשגה רוחנית בחיים שלו, האם כשהגוף מת הוא נשאר בפיצול? זאת אומרת יש עדיין עבודה אחרי המוות?

קודם כל זה לא שייך לגוף הבהמי, הרצון לקבל לא שייך לגוף. הרצון לקבל לא מתפעל מזה ולא נפטר יחד עם הגוף, הלוואי שזה היה ככה, אז כל אחד היה עושה חרקירי לעצמו. אין שום קשר בין זה לזה. אל תתאמץ לפתור את השאלות בצורה כזאת. אל תקשור את הקיום הגופני עם הקיום הרוחני או עם קיום הרצון האגואיסטי.

תלמיד: איזה רצון אגואיסטי יש אחרי המוות?

זה לא חשוב, לפני המוות או אחרי המוות. זה לא חשוב, רצון זה רצון. הוא לא שייך למה שאתה מתאר לעצמך בינתיים כאיזו חתיכת חלבון.

תלמיד: יכול להיות שיש איזה ממד אחר?

אני לא יודע, לא מתעסקים בפילוסופיה, אם אתה עוד לא יודע, אתה לא צריך לדעת. אדם מקבל ידיעה כשהוא צריך לדעת, ולחטט בכל מיני מקורות למיניהם שמישהו המציא, זה לא כדאי. אם אני לא יודע, סימן שאני עוד לא צריך לדעת. אני צריך לעבוד במסגרת שלי כדי להתקדם נכון, אחרת אני אוכל בוסר.

קריין: שוב קטע מס' 2, מתוך אגרת נ"א של בעל הסולם.

"כל הקושי בעבודתו ית', להיותה אצל העובד תמיד בבחינת "שני הפכים בנושא אחד", שאחדותו ית', פשוט, וצריכה להתלבש בגוף האדם, המורכב מגוף ונשמה, שהם שני הפכים. על כן, בכל ענין רוחני המושג לאדם, מיד נעשה בו ב' צורות הפוכות, צורה אחת מצד הגוף. וצורה אחת מצד הנשמה. והאדם אינו מסוגל מצד בריאתו לברר את הגוף והנשמה, כמו שני נושאים, אלא הוא מורכב בכוח השי"ת לאחד. כלומר, לנושא אחד, ולפיכך קשה עליו ההשגה הרוחנית, ממש כמו שני הפכים, שאי אפשר להתלבש בנושא אחד. ודומה לעקדת יצחק, שהשי"ת אמר לאברהם "כי ביצחק יקרא לך זרע", והשי"ת אמר לו "והעלהו שם לעולה", אשר ודאי כלפי השי"ת הוא כמ"ש "אני הוי' לא שניתי", אלא במושג המקבל, נעשה ההפכים."

(בעל הסולם. אגרת נ"א)

סדנה

תדברו על איזה מקרה שתיקחו כדוגמה, שבו אתם מגלים את הפיצול בתפיסה בין הגשמיות לבין הרוחניות. שאתם כביכול מגלים תפיסה רוחנית והיא נמצאת בניגוד, בסתירה פנימית כלפי המצב הגשמי הרגיל. איך אני יכול לתאר גילוי רוחני, תפיסה רוחנית בזה שתתגלה לי בה סתירה.

מה כתוב? "כל הקושי בעבודתו ית', להיותה אצל העובד תמיד בבחינת "שני הפכים בנושא אחד"," זאת אומרת שאם מתגלה איזו הבחנה הרוחנית, היא מיד מזמינה בתוך האדם פיצול, התנגדות, התנגשות. אז בואו ניתן דוגמה לעצמנו איפה זה קורה? איך זה קרה?

*

האם אנחנו נמצאים בתרגילים כאלו, שמתרגלים לחיות בסתירה? נניח שיש לי דעה אחת והמורה אומר בדיוק הפוך, איך אני מיישב את הדברים האלה למעשה? או אני כלפי הקבוצה?

*

איך אני מוצא את הפתרון איך לחיות בתוך הסתירה הזאת? לא למחוק אותה, לא לשייך את עצמי לאיזו החלטה או לצד ימין נניח או לצד שמאל, אלא להישאר באמצע ולחיות עם שתיהן, ששתיהן נכונות, רק שייכות לשתי רמות ואני חי את שתיהן. הפתרון הוא לא בזה שאני הולך ומקבל משהו כאילו רוחני יותר או כאילו גשמי ומבוסס, לא, אלא אני מקבל את שניהם ונמצא ביניהם, וכל הזמן לא מוחק אלא מוצא את עצמי ממש נמצא ביניהם.

*

אנחנו רואים שגם שהתורה לא נותנת לנו אפשרות להביע את המצב, את הפתרון שיש שתי צורות הפוכות. כמו שהיא אומרת, "ביצחק יקרא לך זרע" ו"העלהו שם לעולה", וזהו. ומה הלאה? שום דבר. זה נקרא "שפת הנסתר". את הפיצול אתה יכול לגלות, אתה יכול להגיד שככה זה וככה זה, שני תנאים, אבל המצב שצריך להיות ביניהם לא ניתן להעברה בצורה ברורה בכל האמצעים של העולם הזה, בכתיבה, במה שלא יהיה. זו כבר שפת הנסתר.

יכולים לדבר "ביצחק יקרא לך זרע" ו"העלהו שם לעולה", שני הדברים קיימים ברוחניות וקיימים בגשמיות. איך שזה מתחבר באדם ואיך שהוא מוצא את קיומו בין שניהם כבר בקו האמצעי, זה רק הוא מוצא מתוך שני הכתבים האלו המכחישים זה את זה. הם נמצאים בצורה ברורה לפניו, אבל באמצע הוא מוצא לפי הרמה שלו את הקו האמצעי, שם הדבקות שלו בבורא. אי אפשר להביע את זה בשום צורה, לא בכתב, לא בצלילים, לא בצבעים, בשום דבר. זה נקרא "חכמת הנסתר".

דברו על זה, שרק האדם העובד משיג את המצב הרוחני ממש. חכמת הקבלה מביאה אותנו לזה, אבל בכל הכתבים, בכל הדברים אין מילה אחת, ולא יכולה להיות אף מילה שהיא באמת מסמלת את המצב הרוחני, אלא הכול רק כדי שהאדם יישם את המצב הזה בתוכו.

אפילו שאתם לא יודעים ולא מבינים מה קורה כאן, סתם דברו כל הזמן. ואז איכשהו זה יתעלה למעלה ויהיה יותר מורגש, יהיה יותר מובן.

*

למה את הסתירות האלו אי אפשר לחבר לפתרון בהתפתחות כלשהי שלנו? מה יש בסתירות הללו שאנחנו לא יכולים למצוא להן פתרון? פתרון, זאת אומרת להכניס אותן לנוסחה אחת. שיהיו כמה פונקציות ביניהן אבל נוסחה אחת, שזה תלוי בזה וזה שייך לזה. למה לא יכולים לעשות את זה, ליישב את זה יחד?

*

קריין: קטע מס' 3, מתוך כתבי רב"ש כרך ב', מאמר "מהו, מי שהיה בדרך רחוקה, הוא נדחה לפסח שני, בעבודה".

"סדר העבודה צריך להיות בעיקר על דבר אחד, שהוא לעבוד עבודה שהיא נגד דעתו של אדם. כלומר, זה שאומרים לאדם, שהוא צריך לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, זהו נגד דעתו של אדם. הלא כתוב "וחי בהם ולא שימות". נמצא, שזהו בסתירה למטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. וזה אפשר לפרש בענין נסיון של אברהם, שמצד אחד אמר לו הקב"ה "כי ביצחק יקרא לך זרע", ואח"כ כתוב "ויאמר, קח נא את בנך את יחידך והעלהו שם לעולה". יש לפרש על דרך עבודה. "בנך" מלשון בינה, היינו הבנה. "יחידך", היינו הבנה היחידה שיש באדם, שאותה האדם שומר בלב ונפש, שלא יאונה להן שום רע חס ושלום, שהיא הרצון לקבל לתועלת עצמו. "והעלהו לעולה", היינו שישחוט את הרצון לקבל לתועלת עצמו, היינו לבטל אותו. ושיעבוד רק עם הרצון להשפיע לבד, ולא עם הרצון לקבל. ואח"כ אמר "אל תשלח ידך אל הנער", שיש לפרש, שאין לומר שיבטל את הרצון לקבל, אלא האדם צריך לעבוד, שיוכל להשתמש עם הרצון לקבל בעל מנת להשפיע."

(רב"ש - ב'. מאמר 30 "מהו, מי שהיה בדרך רחוקה, הוא נדחה לפסח שני, בעבודה" 1991)

מה אנחנו מבטלים מהרצון לקבל ובכל זאת משאירים אותו כדי להמשיך בעבודה הרוחנית?

אברהם כבר לוקח את הסכין, הוא מוכן להרוג את בנו היחידי, האהוב מכול, וכאן הבורא עוצר ואומר, "אל תשלח ידך אל הנער", אל תהרוג אותו. אז מה דורשים מהאדם? רק חלק מהעבודה, אבל הוא צריך כביכול ללכת עד הסוף. איך קורה שאחר כך עוצרים אותו ואומרים, "לא, זה מספיק". לא שהאדם עוצר את עצמו ואומר, "עד כאן ויותר מזה אני צריך. אני צריך לשמור על הרצון לקבל כדי להפוך אותו לרצון להשפיע".

חייבת להיות פעולה שלמה, להסתלק לגמרי מכל הרצון לקבל, בלי לחשוב מה יקרה אחר כך, בקיצור, איך אנחנו עוברים את הפעולה הזאת?

*

איך אני עושה את הפעולה הזאת עם הקבוצה, עם הפקודה של הרב שמנוגדת לרצון שלי? איך אני עושה את זה, או עם זה או עם זה?

*

איך אנחנו מראים לחברים דוגמאות נכונות של החלטות כאלה, זה נקרא להראות את חשיבות הבורא, חשיבות המטרה, דווקא מתוך כאלו התנגשויות והתנגדויות להראות פתרון רוחני נכון.

*

קריין: קטע מספר 4 מתוך בעל הסולם, אגרת נ"ב.

"בכל תנועה ותנועה בעבודתו ית' נמצאים ב' הפכים בנושא אחד, שהוא מסבת המקבל, להיותו מורכב מגוף ונשמה, שהם הפכים זל"ז, ע"כ עושה בכל השגה קטנה או גדולה ב' מיני צורות הפכים זה מזה. והנה ב' כוללים יש בעבודות ה', א: הוא "תפילה ובקשה". ב: הוא "שבח והודאה". ומובן מאליו ששנים אלו מחויבים להיות על תכלית גובהם. והנה להשלמת ענין "התפילה" מחוייב האדם להרגיש קרבת ה' אליו כדבר מחוייב. כמו אבר המדולדל מהקומה כביכול. כי אז יכול להתמרמר ולשפוך לפניו כל לבו. אבל כנגד זה, לענין "שבח והודאה" על שלמותם, מחויב האדם להרגיש קרבת ה' אליו, לדבר נוסף ולהעדפה, כמו דבר שאינו שייך לו כלל, כי "מה אדם ותדעהו, בן אנוש ותחשבהו", כי אז ודאי יכול ליתן שבח והודיה לשמו הגדול בשלמות, אשר בחרו בין כל העומדים עליו לשרת את ה'. וזו עבודה גדולה לאדם המורכב, להשתלם בשני הפכים האלו שיהיו נקבעים בלבו לנצחיות בבת אחת."

(בעל הסולם, אגרת נב).

שאלה: במה משתנה העבודה לפני שהאדם רכש את המסך וכשהוא כבר נמצא ברוחניות?

אם הוא נמצא במצב רוחני הוא יכול לפתור את הבעיה, הוא יכול לקשור את שני הדברים האלה יחד בדרגה רוחנית, בדרגה גשמית הוא לא יכול. הסתירה מעלה אותו למעלה, עוזרת לו לעלות.

תלמיד: בעל הסולם כתב שהאדם צריך להרגיש את הקרבה לה'.

כן, כדי להתפלל הוא צריך להרגיש קרבה לה'. למשל כמו תינוק, כמה חסרונות שיש לו אבל אם הוא מרגיש קרוב לאימא אז הוא כל הזמן בוכה, כל הזמן דורש. כי יש לנו כביכול נטייה כזאת "מה פתאום להגיע לבורא עם הבקשות, עם החסרונות הקטנים שלי? אני צריך לסבול, אני צריך לברר טוב את החסרונות האלה, לבכות ואחר כך אני מגיע לבורא", זה לא נכון. קודם כל קשר לבורא כמה שיותר מהיר, כמה שיותר קיים במשהו, ואחר כך בהתאם לכמה חסרונות שיהיו לך, אז כבר תרחיב את הקשר הזה, זו הדרך הנכונה, כמה שאפשר כבר מהרגע הראשון להשתוקק לחיבור.

תלמיד: על מה אנחנו צריכים לשים דגש לפני המחסום, כדי לזרז את העבודה הזאת, כדי להגיע להיפך השני?

אנחנו לא צריכים לדאוג לשני ההפכים האלה שיתהוו בנו בזה אחר זה או במקביל, אנחנו רק צריכים לדאוג איך אנחנו מחוברים בקבוצה, ובקבוצה איך אנחנו רוצים להיות מחוברים עם הבורא, בצורה פשוטה כמו שאני מבין. אני לא צריך עכשיו לייצב לעצמי כל מיני כאלה מחלוקות מנוגדות זו לזו, סתירות למיניהן, אני לא יודע לא מבין בזה. אם הן יבואו שיבואו, אני צריך לחשוב על האיחוד, על החיבור, אני בקבוצה עם הבורא יחד. זהו.

אנחנו כאן לומדים להיות לא רק מומחים בעבודה רוחנית אלא גם איך להציג את זה וללמד אחרים בעתיד. לכן גם תרשמו, גם דברו על זה, תחשבו.

שאלה: יש עבודה נגד הרצון, שאני מניח שכל אחד חווה לפחות פעם אחת במהלך התקופה שלו פה, ויש את מה שאנחנו מדברים עליו עכשיו, אותו פיצול של הרגשה שהיא כבר איזו התחלה של הממד הרוחני. מה ההבדל ביניהם?

מה ההבדל בין המצב הגשמי למצב הרוחני בקיצור?

תלמיד: לא. יש את המצב הגשמי שאנחנו מדברים עליו ויש את כל השאלות שהיו סביב סוג של עבודה עם התנגדות, עבודה נגד הרצון, עבודה שנראית לי בסתירה לחלוטין לכל מה שאני מרגיש, חושב וכולי. ודיברנו על פיצול, מה הופך את העבודה הזאת בהתנגדות להתחלה של אותו ממד רוחני?

ישנה עבודה שאומרים לך שאתה צריך עכשיו לעשות משהו ואתה נגד זה, לא רוצה.

תלמיד: לא רוצה, לא מרגיש, לא נראה לי.

כן, סיבות רגילות, אבל סיבות רגילות באותו הרצון. אני רוצה לשבת, אומרים לי "לא, אתה צריך לקום ולעמוד", יש לי כאן משהו ברור, או שאני הולך לפי הרצון שלי או שאני הולך למשל לפי הרצון של העליון, או של מישהו, קבוצה, מורה, בורא. כאן לא, כאן יש לי פיצול בתפיסה, כי אני לא מבין איך אפשר לבצע את הדבר, לא בעד הרצון ולא נגד הרצון, כי הם בכלל לא מסתדרים בתפיסת המציאות שלי כי הם שני דברים מנוגדים שמבטלים זה את זה. אני לא יכול להרוג אותו ואני לא יכול להשאיר אותו לחיות, אז מה כן לעשות? אני לא יודע. נותנים לי איזה כיוון למצב שלא נמצא בי בכלל, ואני צריך להתחיל לרכוש את המצב ההוא דווקא מתוך הסתירות.

בסופו של דבר אני לא הולך לבצע, לא את זה ולא את זה, אלא הדברים המנוגדים האלה ניתנו לי כדי שאעלה לדרגה שבה הם מחוברים. איפה הם מחוברים? בדרגת ההשפעה, בדרגת הבינה, שם בינה ומלכות יכולות להיות מחוברות. בעצם לא בינה, זו מלכות עם הכתר אבל בדרגת בינה.

תלמיד: ההרגשה הזאת היא להזדקק לישועה?

כן, זה מן חלק מישועה, כן בטח. כל עליה רוחנית זו ישועה, זו הצלה מהמצב הגשמי הקודם.

שאלה: אני כבר יושב שעה חושב לעצמי ושומע את החברים. איך אני צריך להתייחס לזה כמו לתלמוד עשר הספירות או לזוהר שאני קורא ולומד פה?

אנחנו עכשיו לומדים תורה, מה שכתוב בתורה בעקידת יצחק. אתה זוכר שזה כתוב שם? יופי. אז אנחנו לומדים תורה. אתה רואה, אתה נמצא בשיעור שאתה לומד תורה, סוף סוף אתה מתחיל להבין על מה שם מדובר. קצת, שומע לפחות. אחרת זה נראה מוזר מאוד.

תלמיד: בשכל שלי אני רואה שזה בלתי הגיוני לחלוטין. אין שום היגיון מה שכתוב פה, אני מבין שמקובלים כתבו את זה אבל אין היגיון.

אין. לכן כולם אומרים ככה על חכמת הקבלה, מה זה? זה מוזר וחסר היגיון זה בכלל לא מציאותי, אפשר להשתגע וכן הלאה.

תלמיד: אם מישהו אחר שומע מה שאנחנו לומדים עכשיו אז באמת הוא אומר אלה פסיכים אמיתיים. השאלה שלי באמת, איך אני צריך להתייחס לשיטת הלימוד? האם כסגולה? הרי בספר אני לא מבין מה כתוב פה, אני יכול לפנטז.

מה שיטת הלימוד? אני לא יודע, אולי אתם תייעצו לי משהו לעשות. אני בעצמי, אני מוכן לקבל כל עצה, לא שאני אקבל אותה, אבל לשמוע אני מוכן כל עצה. יש לי כאן ובכל העולם, אפילו אולי כמה אלפים, לפחות כמה מאות אנשים, נגיד אלפיים, שלושת אלפים, שהם רוצים לשמוע ממני הדרכה רוחנית.

האמת שאנחנו נתקלים כאן בבעיה, ואנחנו רוצים להתקדם, לעשות עוד צעד קדימה לעומת מה שנתן רב"ש לתלמידיו. ואם אתה אומר מה השיטה הזאת? אני לא יכול להגיד לך מהי השיטה הזאת. ההתקדמות בעומק החומר מה שהשאירו לנו המקובלים, מהיסודות האלה של החומר אנחנו לא זזים משם במאומה. אבל פתיחת החומר, אני מרשה לעצמי קצת יותר לפתוח, כי הזמן קובע, הזמן קובע.

אחרת הייתי קורא אתכם כמו שכתוב במאמרי רב"ש ובתלמוד עשר הספירות. זהו, זה הכול. ואומר בצורה חכמה, אבל ככה זה, כמו שהיה לי פעם זקן גדול אז זה היה יפה ככה וככה ועוד פאות אם היו לי אז הייתי ככה מסלסל, אז תגיד לי מה לעשות? מה לעשות? לחכות, בכל זאת לא, זאת שיטה, ולחכות עד שזה ישפיע עליכם.

אבל אני מסתכל על העולם ועל המציאות בכלל הסביבתית ואני רואה שזה מעורר ומזרז את ההתפתחות הרוחנית שלנו גם, אנחנו חייבים יותר מהר להתפתח ממה שאתם תשבו כאן ותחממו את הכיסאות. זאת אומרת, להוסיף חסרונות משלנו, להוסיף התעוררות משלנו, עוד קצת קדימה, קצת יותר, קצת יותר, כמו שתסתכל היום על הילדים, כמה נותנים לילדים בכל שנה ושנה, משחקים חדשניים, כל מיני דברים שיתפתחו יותר, שיגלו יותר וכן הלאה. כך זה גם אצלנו. אז וודאי שאם אתה תשאל, למדת ככה מהמורה? לא. אז למה אתה מכניס לנו את זה? אתה רואה אני שואל במקומך.

תלמיד: בדיוק.

אז אני מסביר לך מראש למה. אני מסביר לך מראש. אני משתדל להביא לכם אפילו עוד חצי צעד קדימה, למרות שאתם עדיין לא נמצאים בחיסרון לזה. כי ההתפתחות הכללית שבעולם, נראה לי שדורשת את זה, את הגישה הזאת. קצת יותר פתוחה, קצת יותר חדשה לדחוף אתכם קדימה.

תלמיד: השאלה שלי האם זה לא יכול לדחוף אותי החוצה או יכול לדחוף אותי לכיוון אחר? להגיד לי "תשמע, הרב מלמד דברים שהם בלתי הגיוניים על מה הוא מדבר פה".

לא. אני מסביר בדיוק מה שכותב רב"ש ובעל הסולם במקצת כדי לפתוח את הטקסט הפשוט, כאילו, אתה איתו עובר עליו ככה בלי שום בעיה. כתוב בתורה, כך כתוב, אז אני קצת מתעקש לעמוד על איזה פסיקים, נקודות שמזה אנחנו לא זזים. לא זזים. אני רק משים את לבך על כאלו וכאלו נקודות.

שאנחנו מחברים את הפסוקים האלו, אז באמת, בתמצית ביניהם אנחנו רואים שיש כאן עניין מאוד מיוחד. שיש כאן מרב"ש, ו"אחור וקדם צרתני", ואגרת בעל הסולם וכל מיני דברים. מתורה, מעקדת יצחק ומלא מלא דברים. גם ממקורות שונים. אז מה לעשות? בצורה כזאת זה יותר בולט. מ"זוהר" יש לנו כאן, מ"אור הבהיר". מה תעשה? על מה תמליץ?

יש לפני מאות אנשים. אני רוצה כמה שיותר מהר לעשות כי נשאר לי זמן, להכין אותם להיות מורי דרך. זו העבודה שלי. אז ככה, כאילו קורס מזורז. הייתי מוכן, ללחוץ על הדוושה עוד יותר, אבל אי אפשר. אני איכשהו מרגיש איך שזה מתקבל ועומד על הגבול.

תלמיד: אני בעד. למה אני שואל, כי ראיתי פה משפט, הוא אומר "אני ה-ו-י-ה לא שנתי". זאת אומרת, האם באמת יש קיצורי דרך? האם באמת אני יכול בצורת הלימוד הזאת, יכול באמת לקצר כמו שאתה אומר? הוא אומר לך "אני ה-ו-י-ה- לא שנתי". הזמן שאתה צריך להשקיע, לייגע לא יעזור לך כלום, גם אם תעשה סלטות באוויר עכשיו יחד עם כל הקבוצות, לא יעזור כלום. האם יש באמת קיצורי דרך?

אני לא מבין אותך. אתה רוצה לעשות את המקום הזה לבית אבות?

תלמיד: להיפך. אני רק רוצה לחזק את מה שאתה עושה. האם באמת, באמת אנחנו נעשה קיצורי דרך?

תלוי בכמה שאנחנו מוסיפים באיכות היגיעה. שאנחנו באמת משתדלים לעשות פעולות הפצה כמו שבעל הסולם כותב, ולעשות פעולות החיבור, כמו שרב"ש כותב. בזה תלוי קצב ההתקדמות. אחישנה במקום בעיתו. זה שתגיע, תגיע, כאן זו שאלה בכלל גדולה, שתגיע. נניח אתה הגעת, נגיד במובן הזמן, כי אנחנו לא יודעים ככה. אתה עשית מאמצים, הגעת לדבקות, לגמר התיקון. אתה מסתכל על החבר, אחרי שלושת אלפים שנה, נגיד, גם הוא מגיע לאותו דבר. רק הוא חי חיים בנוח, בטוב, לפי האופי שלו, ככה יפה, בורגני כזה. לא נורא. מה ההבדל? גם זו שאלה. אולי אני יכול לעצור אולי לא? או יש לי בזה בחירה חופשית או לא? אומרים שכן.

אלה דברים גדולים ומסובכים.

שאלה: שאלה מתודית. אנחנו הרי לא משלבים בין שני ההפכים האלה לנושא אחד. לפני כמה ימים אמרת שזה כמו ארבעה שלבים, קודם שמאל, אחרי זה ימין, אחרי זה אמצע, זה לא קורה בבת אחת. אנחנו לא נמצאים בבת אחת בכל הקוים האלה.

אולי אני דברתי בצורה שלא הבנתם אותי נכון, לא חשוב. אנחנו נברר את זה. אבל לא שהם מתחברים באיזו צורה. אלא לבדוק את הצורות האלה, איך אנחנו עוברים, שמאל, ימין אחר כך שוב שמאל, או ימין, שמאל, אחר כך שוב שמאל, אנחנו עוד נדבר. לא היום.

שאלה: אני שומע מה שאתה אומר, אבל יש דברים שאני לא מבין. אין לי ספק שאם אין לי שאלות זה כאילו אני לא עובד עם משהו כנגד.

כמה שמבינים, מבינים. כשרוצים להשתתף, משתתפים. מתקדמים בכל מקרה, כל אחד לפי הדרגה שלו, לפי המצב שלו. אבל כולם מתקדמים. וזה שעוברים חומר שהוא כאילו גבוה, עוד לא מובן, וכאילו מבלבל אותנו, זה לא חשוב.

אתם לא מודעים, אפילו שכחתם, זה נמחק מאיתנו, עד כמה הילדים נמצאים בחיפוש. ילד לא יודע, הוא נמצא במציאות שמבלבלת אותו מאוד. ולאט לאט מתרגל, מקבל את הדברים האלה, הכל מקבל למעלה מהדעת כאילו, הוא לא יודע מה קורה. זה יקרה. הכל יתקבל יפה ונכון.

שאלה: בקטע האחרון שקראנו כתוב שאדם צריך להרגיש, צריך לחוש, וגם בהרבה מאוד מקומות אחרים כתוב "אדם צריך". אדם צריך ללכת באמונה למעלה מהדעת, אדם צריך להצדיק את החברים. למה לא כתוב "צריך להשתדל" למה ישר "צריך"? כאילו אחרי שירגיש יתחיל איזה תהליך, אבל העיקר זה המאמץ, שהוא צריך להשתדל להרגיש, צריך להשתדל.

אתה צודק. ככה מדובר, אבל צריך להשתדל בכל מקרה, ודאי. כי "אדם צריך" זה כאילו לא מתחשבים ביכולת שלו, כן או לא. אנחנו צריכים להשתדל.

שאלה: איך אפשר להשתמש ברצון לקבל כדי להשפיע במובן הרוחני?

ברצון לקבל שלי אני מרגיש את הרצון לקבל של החבר ומשתדל על ידי הפעולות למלאות את הרצון לקבל שלו. כמו שבעל הסולם כותב ב"מתן תורה" וב"ערבות", לתת לו כיסא, לתת לו כרית, לתת כל מה שהוא רוצה, אני על ידי זה קונה קשר עימו. אם אני אבנה כזה קשר עם העשירייה שלי, אני יכול לגלות שם את הבורא בתוך הקשר בינינו.

שאלה: מצבים שאנחנו עוברים עכשיו הם מאוד סותרים. באמת עלתה הרגישות ובהתאם לכך יש רצון להבין איך לא לפספס את זה, איך לעבד את המצבים האלה מבחינה איכותית? יש המון סתירות בתהליך העבודה עצמה. אפילו העצות שאתמול נתת כבר לא אקטואליות היום. אתמול דיברנו שזה לא תלוי בערבות, בשום דבר. היום אתה אומר שצריך לקשור את זה עם העשירייה. התחושות והרגישות שעלו שולטות מעל למה שאנחנו יודעים או לומדים. איך לעבוד כשהרגש חזק בתוכך ואז מגיעה אדישות, איך בשתי הנקודות הקיצוניות האלה לקשור את הכול נכון ובמה להיאחז באופן מעשי?

יש לי כמה המלצות. קודם כל לא להיות עד כדי כך נחרצים. "ככה זה, או ככה זה, אתמול היה כך, והיום זה כך". תהיו קצת יותר רכים, גמישים. עדיין לא מבינים, לא יודעים בדיוק, זה יכול להתבהר מהיום למחר. יכול להיות שנראה לנו שהשיעור של היום מבטל את השיעור של אתמול, אז גם "נראה לי". נראה לי. אני צריך לקבל את הדברים האלה בהנחה שזה הכול כלפי אדם שמבולבל בינתיים, לא מבין, לא יודע, בפרט שמדובר על מצבים שאף פעם לא עבר בחיים. אלה מצבים של תפיסה לא גשמית, שלא נמצאת באף אדם בעולם.

אנשים שמגיעים לתפיסה בקו האמצעי הם אנשים שקיימים במרחב הרוחני, הנצחי. ולכן להתייחס לזה קצת יותר בעדינות ולא לבטל לגמרי. לא אכפת לי אם אתה מבטל ואומר משהו על השיעור של אתמול, על מה שהיום וכולי. הבעיה היא שאתה בזה מוציא את עצמך מהיכולת להתעמק ולהרחיב את דעתך, להיכנס לתפיסה רחבה יותר. שהיכולת תהיה מותאמת לרוחניות. נעבוד על זה.

לא להיות כל כך החלטיים, בטוחים, "זה ככה, וזה ככה, וזה ככה". הכול נכון חוץ מדבר אחד, עדיין אין בנו איזו נקודת אחיזה ברוחניות בכלל, ולכן נחכה עד שנקבל אותה. כמו תינוק שלא יודע אבל הוא מוכן. הוא מבולבל, הוא לא יודע, הוא לא מתמצא, אבל מוכן לספוג, מוכן לקבל את זה איכשהו, לכל דבר הוא מגיב, הוא רוצה את זה. לא לסגור את עצמו מהתפתחות הכלי, מהתרחבות הכלי.

שאלה: שאלה לגבי הניגודים. התחלנו את השיעור מתפיסת המציאות. יש כאלה רגעים שבהם אדם מתפתח ומבין "או קיי אני לא מתוקן וכל זה נדרש כדי שאני אתקן את עצמי, אבל העולם מסביב סובל, למה, בעבור מה?" והטענה לבורא לגבי המצב שלהם זה גם סוג של סתירה? אם יש דרישה להצדיק את הבורא על מה שקורה, זו עבודה נכונה או שזה בכלל לא הכיוון?

אני לא יכול לדבר איתך באותו גל כמוך. אני אגיד לך רק דבר אחד, תחשוב שכל העולם סובל בעקבותייך. אתה מייצב את העולם, אתה רואה אותו ומרגיש אותו שהוא רק כלפיך כך קיים ואתה מייצב אותו בצורה כזאת שהעולם סובל. אין יותר. אין עולם. המציאות המדומה מתייצבת כלפיך בדיוק לפי התכונות שלך. תתאר לעצמך שנתנו לך, נניח כמו במשחק מחשב, לייצב את העולם ומה שאתה מייצב את זה אתה רואה על המסך.

תשתדל לשנות את עצמך כך שאתה תראה את המסך שיהיה טוב, כי מה שיהיה טוב זה יהיה טוב בעינייך ובעיני הבורא. תנסה. אבל הכול תלוי בך, אתה מייצב את צורת המציאות.

(סוף השיעור)