שיעור בוקר 06.07.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1164,

מאמר "מהו ברכה וקללה, בעבודה"

קריין: ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 1164, מאמר: "מהו ברכה וקללה, בעבודה".

אין לנו בעולמנו חוץ מברכה או קללה ואנחנו צריכים לכוון את עצמנו כל פעם לקשר בינינו ומהקשר בינינו לבורא, ושבקו הזה נהיה מוכנים לקבל ברכות מהבורא. זאת אומרת שיברך אותנו שנעשה רק פעולות נכונות בהתקרבות אליו באותו הקו.

מהו ברכה וקללה, בעבודה

תש"ן - מאמר מ"ב
1989/90 - מאמר 42

"מפורשי התורה שואלים על מה שכתוב "ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם, אשר אנכי מצוה אתכם היום. והקללה, אם לא תשמעו". והשאלה, מדוע מתחיל בלשון יחיד "ראה". ועוד הם שואלים, מהו שכתוב "היום" דוקא.

ידוע, שמטרת הבריאה היא, מטעם שרצונו להטיב לנבראיו. זאת אומרת, שכל הנבראים ירגישו איך שהם מקבלים טוב ועונג מהבורא. וזה נקרא "ברוך אלקינו, שבראנו לכבודו". היינו, שהנבראים מקבלים טוב ועונג מהבורא, שזהו לכבודו של הבורא, שהנבראים מקבלים ממנו טוב ועונג.

נמצא, שכל אחד ואחד מכבד את הבורא. ומזה יש כבוד להבורא. מה שאין כן אם אין הנבראים מקבלים ממנו טוב ועונג, זהו לא לכבוד הבורא. כלומר, בזה שהבורא ברא נבראים, ואין הם מרגישים, שהבורא נותן להם טוב ועונג, אלא שהם מרגישים, שהם סובלים בעולם יסורים חס ושלום, זהו לא לכבודו של הבורא.

וזהו כמו שכתוב (תהילים נ') "וקראני ביום צרה, אחלצך, ותכבדני". ופירש רש"י "ותכבדני, שזה הוא כבודי, שאושיע את הבוטחים בי". ויש להבין, וכי הבורא צריך לכבוד, שהנבראים יכבדו אותו, הלא רצונו הוא רק להשפיע, לתת טוב ועונג. ומהו שאומרים, שה' מקבל כבוד בזה שהוא מושיע את אלה הבוטחים בו.

והתשובה היא, מתי ה' יודע, שהנבראים יודעים, שהוא ברא את העולם בכדי לתת להנבראים טוב ועונג. זהו רק בזמן שהנבראים מכבדים את ה', בגלל שהוא נתן להם טוב ועונג. נמצא, שענין "ברוך אלקינו שבראנו לכבודו" הוא שבזמן, שהנבראים מכבדים את הבורא, זהו בגלל שקיבלו טוב ועונג.

נמצא, מה שהנבראים נותנים תודה להבורא, על מה שהם מקבלים טוב ועונג, הרגשה זו מהנאה, שהנבראים מקבלים את הנאה הזו, יוצא מלבם של המקבלים, ומתגלה לחוץ על ידי תודה. היינו, כפי שיעור קבלת התענוג, בשיעור זה מתגלה הכבוד של הנותן. כמו שאנו רואים בגשמיות, בזמן שהאדם נותן לחבירו מתנה גדולה, איך המקבל מתנה מכבד אותו, או שנתן לו מתנה קטנה, איך שהמקבל מכבד אותו. זאת אומרת, הכיבוד שהמקבל מתנה נותן להנותן המתנה, זה נותן את שיעור של גודל המתנה, כלומר שיעור של הרגשת המקבל.

לדוגמא, אדם שהבורא מקרב אותו, היינו שנותן לו מחשבה ורצון לשמש את המלך, בטח יש הבדל בהרגשתו של האדם, אם הוא משמש מלך גדול, בטח הוא בשמחה יום ולילה, במה שהוא זכה לשרת מלך גדול.

זאת אומרת, אם האדם מתפלל לה', ומצייר לעצמו, שהוא עומד לפני מלך גדול, איך האדם מתפעל. או שהוא מדבר למלך קטון, איך הוא ההתפעלות של אדם. כלומר לפי הרגשת האדם למי הוא מדבר ומתפלל, בשיעור זה הוא בשמחה ובהתרוממות רוח, כמו שאמרו חז"ל "דע לפני מי אתה עומד". היינו, לפני מלך גדול או מלך קטן.

נמצא, לפי מה שהאדם מכבד את הבורא, בשיעור זה האדם בעצמו יכול לראות לאיזה מלך הוא מתפלל, למלך גדול או לקטן. נמצא, ענין הנתינת כבוד להבורא אינו לטובת הבורא. היינו, אין הבורא צריך לזה חס ושלום, שיתנו לו כבוד. אלא הכבוד הזה הוא לתועלת האדם. היינו, שהאדם צריך לדעת לפני איזה מלך הוא עומד, קטן או גדול.

אולם בכדי שרצון הבורא יצא לפועל עם שלימות המטרה, היינו שלא תהיה בחינת בושה, נעשה תיקון, הנקרא "צמצום והסתר", כלומר שנעשה צמצום והסתר על ב' פעולות:

א. שהבורא בעצמו נעלם מאתנו. וצריכים להאמין, שהבורא מטפל בנו בהשגחה פרטית על כל הנבראים.

ב. שהטוב ועונג האמיתי נמצא בתרי"ג מצות, הנקרא בלשון הזה"ק בשם "תרי"ג פקודין", כמבואר בהסולם (הקדמת ספר הזהר, דף רמ"ב) "שבכל מצוה יש אור מיוחד בפקדון. אבל גם זה נעלם. וצריכים להאמין, ששם נמצא את הטוב ועונג. וההסתר הזה היה רק לטובת הנבראים, שלא יהיה בחינת בושה בעת קבלת הטוב ועונג".

זאת אומרת, בכדי שלא יהא בחינת בושה, בזה שהנבראים מקבלים את הטוב ועונג, מטעם שמתחשק להם, נמצא שזהו בחינת הופכיות מהבורא. ולפי הכלל, ש"כל ענף רוצה להדמות לשורשו", לכן בזמן שהנבראים יקבלו את הטוב ועונג, ירגישו אי נעימות.

אז הנבראים צריכים להשתדל לעשות הכל לשם שמים, היינו בעל מנת להשפיע נחת רוח להבורא, ואז יש ביניהם השתוות הצורה. היינו, שגם הנבראים יעשו הכל בעל מנת להשפיע, כמו הבורא. וממילא אין מקום לבושה, שזה נקרא "שלימות פעולותיו".

אולם איך האדם יכול להגיע לדרגה זו "לעשות הכל לשם שמים". הלא מצד הטבע האדם נברא עם רצון לקבל בעל מנת לקבל. על זה אמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". כלומר, שהאדם, בזמן שהוא רואה, שהוא רחוק מזה, היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמים, לכן הוא משתדל, בכל מעשה שהוא עושה. וכשהוא רואה, שאין על כל מעשה שהוא עושה הכוונה דעל מנת להשפיע, הוא מבקש מה', שיתן לו הכוונה על המעשה שהוא עושה.

כלומר, הוא מבקש מה', שבזכות המעשה שהוא עושה, שהמעשה יהיה בחינת אתערותא דלתתא. היינו בחינת תפלה, שה' ישלח לו את הכוונה דעל מנת להשפיע. נמצא, אתערותא דלתתא היא הכלי שבו ה' יכול למלאותו. מה שאין כן כשאין לו מעשים, שיבקש עליהם, שה' ישלח לו עליהם הכוונה דעל מנת להשפיע, זה דומה כמו שכתוב "אין אור בלי כלי", היינו "אין כוונה בלי מעשה".

לכן מוטל על האדם להרבות מעשים, ושהמעשים יהיו בבחינת חסרון, שיבקש מה', שימלא את חסרונם. אולם מטבע של האדם, בזמן שהוא בא לידי ידיעה, שהעיקר הוא, שצריכים לעשות הכל לשם שמים, והוא רואה איך שהמעשים שלו הם בתכלית השפלות, אז האדם מתחיל לזלזל בהמעשים שלו.

ואומר, שבין כך ובין כך המעשים שלו לא שוים כלום. אם כן מה לו כל כך להתאמץ לעשות יגיעה לעשותם. לכן, בזמן שלא קשה לו לעשות מעשים, הוא עושה. אבל בזמן שקשה לו, אין לו כל כך כח להתאמץ ולעשות, כי באות לו מחשבות מחלל העולם, שאין צורך לעסוק בתו"מ. מטעם, שהחילוניים אין מאמינים בשכר ועונש. וגם האדם, בזמן שהוא רואה, שהמעשים הם בבחינת השפלות, האדם אומר על המעשים שלו, שהם אינם בשלימות.

והוא אומר, שהוא יודע בבירור, שעל מעשים כאלו לא צריכים לתת שום שכר. נמצא, שבמצב הזה, היינו בזמן שהוא רואה, שהמעשים שלו הם כל כך בשפלות, שאין מגיע עבורם שום שכר. נמצא, שהוא אז במצב שלא מאמין בשכר ועונש.

והיות "לשם שמים", הוא לא יכול לרמות עצמו, ולומר שיש לו רצון לזה. כי הוא רואה, כי כל הגוף מתנגד לזה. לכן זה שאומר לעצמו, אם אתה לא תכוון לשם שמים, אתה תקבל עונש. זה הוא לא מבין, היות שהוא לא רואה, שיהיה פעם בידו מצב כזה, שיהא בידו לומר, שעושה מעשים לשם שמים.

אם כן זה נקרא, שאינו מאמין בעונש. היינו לומר, שמסיבת שיהיה לו עונש, לכן הוא יכוון לשם שמים. את זה אין בידו להבין. והוא מטעם, איך יכולים לתת עונש, בדבר שהוא בלתי אפשרי. ושכר, בודאי האדם אומר אז, שאינו מגיע לו, עבור מעשים כאלו. נמצא, שאז הוא לא מאמין בשכר ועונש, כדוגמת החילוניים, שהם לא מאמינים בשכר ועונש. לכן הוא מזלזל בהם.

אולם בלי אמונת חכמים אין לנו שום עצה ללכת קדימה. אלא אנו צריכים להאמין באמונת חכמים, שאמרו, כי סדר עבודה הוא, שאין אור בלי כלי. לכן האדם צריך להאמין, שזה, שהוא רואה, שאין מעשיו לשם שמים, זהו גילוי מלמעלה. שמראים לו את האמת, איך שהרצון לקבל הוא השולט באדם. ואין בידי לעשות משהו, אם לא יצמח מזה תועלת עצמו.

ודבר זה אין האדם יכול לראות, אלא דוקא בזמן, שהוא רוצה ללכת בדרך האמת, היינו להגיע לדביקות ה'. והידיעה הזו ניתן לאדם, בכדי שיהיה לו צורך, שה' יעזור לו, שיתן לו את הרצון להשפיע. שהרצון הזו מדביק את האדם בה'. כלומר, שלאחר שהאדם זוכה לקבל את הרצון להשפיע, אז בכלי הזה יכול ה' להשפיע לו את הטוב ועונג, שהיה בכוונת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. נמצא, שיש כאן להבחין ג' בחינות:

א. שהאדם מתחיל להרגיש, שחסר לו הכלי, הנקרא "רצון להשפיע", אלא שהאדם משוקע כולו רק באהבה עצמית. והחסרון הזה אינו בא מצד האדם. אלא שהאדם צריך להאמין, שהחסרון הזה, שהוא לא יכול לעשות שום דבר בעל מנת להשפיע, זוהי עזרה הבאה לאדם מלמעלה. שהעזרה היא בזה שירגיש חסרון.

ב. לבקש מה', שיתן לו בחינת ברכה, שהיא בחינת רצון להשפיע, הנקרא "כלי של חסד", שהוא רוצה רק לעשות בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו. וזהו כמו שכתוב (הקדמת ספר הזהר, דף נ"א, ובהסולם אות ב', אות ל"ז) "והיינו חסד והיא ברכה, בסוד הכתוב, והריקותי לכם ברכה. והוא סוד "כי אמרתי עולם חסד יבנה". ומלת "יבנה" פירושו בנין והבנה. כי קבע אותה לבירור מספיק, להבדיל בין הדבקים בקדושה, לבין הסרים מאחרי ה' להדבק באל אחר. בסוד הכתוב "ובחנוני נא בזאת. אמר ה' צבאות, אם לא אפתח להם ארובות השמים, והרקותי לכם ברכה עד בלי די".

זאת אומרת, שמטרם שמקבלים את כלים דברכה, היינו כלים דהשפעה, אין כלים לקבל את הטוב ועונג, שבגללה נברא העולם. וזהו מטעם, שהכל ילך להקליפות ולא לקדושה. וכל הבסיס של הקדושה בנוי על הרצון להשפיע.

ג. שכבר התרי"ג מצות אצלו בבחינת תרי"ג פקודין. וזה בזמן שמשיג את התרי"ג אורות, מה שהם מלובשים בתוך התרי"ג פקודין, שזהו בחינת הטוב ועונג המלובש בהם.

אולם עיקר העבודה היא בבחינת א', ששם התרי"ג נקראים "תרי"ג עיטין", היינו עצות איך לבקש מה', שיתן לו כלים דהשפעה. כי במצב הזה יש עליות וירידות. כי הרבה פעמים בא האדם לידי החלטה, שהעבודה זו, לקבל פעם עזרה מלמעלה כלים דהשפעה, זהו דבר בלתי אפשרי. כי לבקש, שה' יתן לו הכלים האלו, הוא רואה ממש ההיפך, במקום שה' היה צריך לעזור, שיקבל כלים דהשפעה, הוא רואה, שמקבל כל פעם, אחרי היגיעה שנתן, הוא מקבל רצון לקבל יותר גדול.

אם כן, האדם חושב, שאין טעם לבקש על זה, היות כאילו אין שום תשומת לב מלמעלה, שישגיח עליו. אם כן יש הרבה פעמים, שהוא מחליט, שלא כדאי לעבוד בחינם, בלי שום צורך. וכאן האדם צריך להתחזקות גדולה, שלא יברח מהמערכה, ויאמר אחת ולתמיד, שהעבודה זו אינה בשבילו.

והאדם במצב הזה הוא זקוק לרחמי שמים. וכאן האדם צריך ללכת רק למעלה מהדעת. כי הוא רואה, שהצדק הוא עם הדעת. זאת אומרת, לפי הדעת, מה שהוא עושה את חשבונו, הוא צריך לברוח מהמערכה. ומה שהוא לא בורח, הוא צריך לתת תודה לה', על זה שמלמעלה לא זורקים אותו מחוץ לדרך המובילה להיכל המלך.

כלומר, שהאדם צריך לתת תמיד תודה לה', על מה שלא קיבל את הלשון הרע, מה שהגוף אומר לו תמיד "זה לא בשבילך". הגוף אומר לו "הלא אתה רואה, כמה יגיעה שנתת, ועדיין אתה עומד באותו מצב, שהיית עומד בתחילת עבודה". ועוד אומר לו "אם אתה רוצה לראות אם הצלחת משהו, הרי אתה רואה, שהלכת אחורה ולא קדימה". וזה ממש דעת המפריד את האדם מן קדושה, כי בתוך הדעת הגוף צודק.

נמצא, זה שהאדם לא בורח מהמערכה, גם זה לא מכוחות עצמו. אלא שהוא צריך לומר, שזהו רק כח שנותנים לו מלמעלה, שלא יברח. כלומר, שהאדם צריך להאמין, שמצד אחד נותנים לו לראות, איך שהוא מרוחק מלעשות מעשים בעל מנת להשפיע, היינו שהוא הולך אחורה. ומצד ב' הוא צריך להאמין, שזה שהוא לא בורח מהמערכה, ומאמין הרבה פעמים למעלה מהדעת, שכן יקרבו אותו, ויזכה לדביקות ה', נמצא, שכל מה שהוא עושה בדרך עבודה, הוא נבנה רק על אמונה למעלה מהדעת.

ובהאמור נבין מה ששואלים, מה מרמז לנו מה שכתוב "ראה, אנכי נותן לפניכם היום". והפירוש הוא, כי "היום" פירוש, שכל יום ויום צריך האדם להתחיל מחדש, ולומר, שהיום הוא יזכה ל - "ראה אנכי", היינו ל - "אנכי ה' אלקיך". ולא יברח מהמערכה. שאל יאמר "כבר התפללתי הרבה פעמים, שה' יתן לי את הכלים דהשפעה, ולצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו, ולא קיבלתי שום תשובה על תפלתי. אם כן מה יהיה התועלת, שאני עוד הפעם אתפלל".

נמצא, מה שכתוב "היום" הוא בא לרמז לנו "שכל יום יהא בעיניך כחדשים". כלומר, שהאדם צריך לדעת, שכל התחלה בעבודה נקראת "יום". והתפלה, שהאדם נותן, שה' יקרב אותו לעבודה, התפלה נקראת "יום".

אולם היות שהתפלה על התקרבות ה' עושה להאדם כלי, שהוא בחינת צורך ורצון. שהרצון הזה עושה להאדם בחינת יסורים, מזה שה' לא מקרב אותו. לכן כל יום ויום עושה להאדם נקב אחד. אבל צריך להיות חסרון עמוק. והבחן זה לחסרון גדול, שיהא מתאים למילוי גדול.

לכן צריכים להתחיל מחדש כל יום התגברות חדשה. זאת אומרת, שכל התגברות עושה חסרון חדש. עד שמכל יום ויום נעשה יום אחד ארוך, שכבר יש יכולת, שה' ישפיע שם את המילוי, הנקרא "רצון להשפיע", שזהו שמקבל את הברכה, שהוא מידת החסד, הנקרא "כלים דהשפעה".

ובזה יש לפרש ענין "נעשה ונשמע". שענין "נעשה" שייך להתחתון. היינו, שהתחתון צריך לעשות את החסרון, כלומר שיהא נצרך להבורא, שיעזור לו להשיג את הכלים דהשפעה. כי כל אלה שאומרים מקודם "נשמע", היינו שהגוף צריך מקודם לשמוע ולראות את הכדאיות, בזה שיעשה הכל לשם שמים, אז הוא יסכים לעשיה, היינו לעשות לשם שמים. מה שאין כן אם הוא לא רואה, שכדאי לעבוד לשם שמים, איך הוא יכול לעשות לשם שמים.

לכן עם ישראל, כלומר אלו אנשים שרוצים להיות בחינת ישר-אל, היינו ישר לאל, ולא לתועלת עצמו, והם רואים, שהגוף אף פעם לא יסכים לעבוד לתועלת ה', אז הם אומרים "אנחנו נעשה מעשים עם הכוונה דלשם שמים. והגם שאנו רואים, שזה לא הולך לנו, מטעם שזה הוא נגד הטבע, אולם אנחנו מאמינים, שאם אנחנו נבקש מה', שהוא ישמע את תפלתנו, בודאי הוא שומע תפלה. אז נשמע, היינו נזכה לראות, איך שה' כן שומע תפלה. והוא יתן לנו את הכח של רצון להשפיע".

וזהו שעם ישראל, שהגם היצר הרע שבעם ישראל, גם כן לא מסכים לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, מכל מקום הם היו מאמינים בה', שהוא שומע תפלה, שאם אנחנו נבקש ממנו, שיתן לנו את הכח הזה, מה שאנו כן רוצים לעשות לשם שמים, רק היצר הרע שבנו מתנגד לזה, ובטח ה' הוא שומע תפלה. ובודאי אנחנו נזכה, איך שה' שומע את תפלתנו, בזה שאנחנו נקבל ממנו את הרצון להשפיע. אז בודאי אנו יכולים לומר, שה' הוא שומע.

וזה יכולים לפרש מה שאמרו ישראל "נעשה מצדינו, מה שאפשר לעשות מעשים, ונבקש ממנו, שהוא ישמע, מה שאנו מבקשים ממנו. ואז נזכה את הנשמע. היינו, שה' נתן לנו את הכלים דהשפעה כנ"ל, שהם כלים דברכה. כלומר, שהשפע עליון מה שהבורא רוצה לתת, שהוא בחינת טוב ועונג, יכול להתלבש בכלים האלו, מטעם שיש השתוות בין האור להכלי".

נמצא, מקודם צריכים לקבל חסרון, היינו שהאדם יקבל חסרון אמיתי לרצון להשפיע. כלומר, שירגיש, שהחסרון הוא כל כך גדול, שאין אף אחד בעולם, שתהיה בידו אפשרות למלאות את החסרון, אלא הבורא בעצמו. ואז הוא נקרא, שהוא נצרך להבורא. ואז האדם צריך לרחמי שמים, שלא יברח מהמערכה. כי בדרך כלל, כשהאדם עובד, והוא רואה, שהוא לא מתקדם, הוא בורח מן העבודה. לכן מוטל על האדם לבקש מה', שיעזור לו, שלא יברח מאמצע עבודה.

ועל זה אפשר לומר, שהאדם נותן יגיעה בכדי להשיג את הרצון להשפיע. את זה שהוא מרגיש, שנתן הרבה יגיעה, זה נקרא "זקנה". היות שהרבה זמן הוא נמצא בעבודה זו, לכן צריכים להתפלל לה' "אל תשליכנו לעת זקנה, ככלות כחנו אל תעזבנו". "ככלות כחנו" היינו "שכבר כלה כח הסבלנות לסבול. שלאחרי כל התפלות, מה שאנחנו נתנו, שתתן לנו את הרצון להשפיע, ועוד לא זכינו לקבל זה. אל תשליכנו באמצע אלא תן לנו כח לסבול, ושלא נברח מהמערכה, ותיתן לנו עוד כח להתפלל אליך, שתיתן לנו את הרצון להשפיע".

שיש לדעת, בענין עבודה "זקנה" לא נקרא גיל של שנים, אלא "זקנה" נקרא, שהאדם הגיע לידי מצב, שאומר "אני רואה, שכבר נתתי הרבה יגיעה, בכדי להשיג משהו ברוחניות, ואני רואה, שזה לא הולך לי". לכן הוא משלים עם המצב שבו הוא נמצא. ואומר "אולי יבואו צעירים במקומי, שיש להם יותר מרץ. ואני רואה, שאני לא מוכשר". זה נקרא "זקן" בעבודה.

אולם גם בעולם הגשמי אנו רואים לפעמים אנשים שהם זקנים בגיל. היינו הם זקנים בשנים, ויש להם מרץ כמו צעירים. ויכול להיות אדם, שהוא כבר בגיל למעלה משמונים שנה, ויש לו מרץ, ועובד יותר מאחרים, שהם צעירים ממנו. ועדיין יש לו רצון וחשק להשיג משהו בעולם הגשמי. אבל בעבודת ה' בטח שאין "זקנה" נקראת גיל של שנים, אלא "זקנה" נקרא, שנפסק לו כח השאיפה להשיג את המטרה.

ובהאמור נבין מה ששואלים, מדוע כתוב "ראה", לשון יחיד. ואח"כ כתוב "אנכי נותן לפניכם", לשון רבים. והפירוש הוא כנ"ל (במאמר מ"א, משנת תש"ן), שה' אמר "ראה", בחינת יחיד. "אני נותן לפניכם", כלומר "לפניכם" יש רשות הרבים, היינו שתי רשויות. ואני אתן לכם את בחינת "ראה", היינו שאתם תזכו לראות, שאין יותר מרשות היחיד.

כלומר, שכל מעשיכם יהיו רק בשביל להשפיע לה'. והרשות של הרצון לקבל זה יבוטל.

ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל "חרות על הלוחות", שנעשו חרות ממלאך המות. ויש להבין, מהו "חירות ממלאך המות" בעבודה. אלא שצריכים לדעת, כי הרצון לקבל לעצמו הוא המלאך המות. וזהו על דרך שאמרו חז"ל "רשעים בחייהם נקראים מתים", מטעם שהם נפרדים מ"חיי החיים", מסיבת שינוי צורה, שהוא הרצון לקבל.

כלומר, הרצון לקבל לעצמו מפריד אותו מחיי החיים. נמצא, מי הוא המלאך המות ההורג את האדם. הוי אומר "הרצון לקבל". לפי זה יוצא, שבזמן שהאדם זוכה, שה' נותן לו את הרצון להשפיע, וזה זוכים על ידי קיום תו"מ. לכן בזמן שנעשה רשות היחיד, שהרצון לקבל לעצמו נכנס לרשות היחיד, שהוא רשותו של הבורא, ממילא הוא חירות ממלאך המות. כי הרצון לקבל לעצמו אינו פועל אצלו, מטעם כי ה' נתן לו את רשות היחיד. שזה פירוש "ראה אנכי נותן לפניכם". זאת אומרת בחינת "אנכי ה' אלקיך", "אני נותן לפניכם", שיהיה אז רק רשות היחיד.

ואח"כ מפרש הכתוב יותר לדעת, מהי ברכה ומהי קללה. ואומר "את הברכה, אשר תשמעו אל מצות ה' אלקיכם". כלומר "מהי ברכה, שאני נותן. זה שאתם יכולים לשמוע את מצות ה' אלקיכם". וזהו דוקא שזוכים לכלים דהשפעה. זוהי הברכה, כמו שכתוב "את הברכה אשר תשמעו".

והקללה, היינו, אם האדם רואה, שאין בידו לשמוע, אז עליו לדעת, שהוא נמצא תחת הרשות של הס"א, שהיא ההיפך דקדושה, כנ"ל "ברכה נקראת השפעה. וקללה נקראת קבלה".

ובהאמור יוצא, שהאדם צריך להשתדל כל יום בהתחלה חדשה, שלא יהא נראה כזקן. וישתדל לרכוש את רשות היחיד. שאז יזכה לקבל את הטוב ועונג, שהוא מטרת הבריאה."

שאלה: רב"ש כותב הרבה על העניין של לברוח מהמערכה, למשל "בדרך כלל, כשהאדם עובד, והוא רואה, שהוא לא מתקדם, הוא בורח מן העבודה." מה זה נקרא לברוח מהמערכה?

לברוח מקשר עם החברה שבה הוא לומד, ובכלל מללמוד את דרכי האדם בעולם הזה שרוצה לקיים מצוות ה'.

תלמיד: אני נמצא כאן עכשיו עם החברים בשיעור, זה נקרא שאני נמצא בעבודה, במערכה?

אני לא יודע. אני רואה שבגופך אתה נמצא כאן, יותר מזה אני לא יכול להגיד. אתה תגיד.

תלמיד: זאת השאלה, איך אדם בודק שהוא לא בורח מהמערכה, שהוא נמצא עדיין בעבודה?

לפי המעשים שלו בחברה.

תלמיד: מה נקרא מעשים בחברה?

עד כמה הוא פועל כדי להיות מקושר לכולם, לאחד את כולם ופועל בשביל כולם.

תלמיד: לגבי עניין הזקנה. רב"ש כותב פה, ""זקנה" נקרא, שנפסק לו כח השאיפה להשיג את המטרה."זאת אומרת, זה מצב בעבודה, שנפסק לו כוח השאיפה להשיג את המטרה.

ברוחניות זה תמיד כך, זה לא לפי הבחנות גשמיות.

תלמיד: זאת אומרת, בדרך הרוחנית האדם בהכרח מגיע למצב שנקרא "זקנה"?

כן.

תלמיד: איך משתחררים ממצב כזה? כי הוא כותב בסוף "האדם צריך להשתדל כל יום בהתחלה חדשה, שלא יהא נראה כזקן".

כן.

תלמיד: אבל נפסק לו כוח השאיפה להשיג את המטרה?

הייתה לו שאיפה שנתנו לו מלמעלה, אבל הוא צריך לדאוג שתהיה לו השאיפה הזאת מעצמו.

תלמיד: זו בדיוק השאלה, איך במצב של "זקנה" אדם יכול לדאוג שתהיה לו השאיפה הזאת מעצמו, הרי הוא צריך לקבל אותה מלמעלה?

לא, מלמעלה הוא לא יקבל יותר, אלא רק לפי המאמצים שלו.

תלמיד: אז צריך להמשיך ולצפות שלפי המעשים שלו הוא יקבל כוח מחודש?

קודם כל צריכה להיות מסירות להמשך. זאת אומרת, מה שלא יקרה, אני לא אצא, "חוץ מצא" כמו שכתוב. אפילו עוד עשר, עוד עשרים שנה, זה לא חשוב, אני ממשיך בדרכי. וזה בעצם התנאי הראשון והגדול, שאדם נעשה לפחות בצורה גשמית נאמן לדרך, הוא לא יוצא. ואחר כך יש עוד אפשרות להוסיף להמשך הדרך, הוא נכנס יותר לקבוצה, נכלל בהפצה, בחיבור, בכל מיני דברים.

תלמיד: זאת אומרת, התנאי הראשון הוא לא לצאת, לשים את עצמך בגופך בתוך הסביבה.

"חוץ מצא".

תלמיד: נגיד שהאדם עושה רק את זה, האם זה מבטיח לו שהוא יגיע למטרה?

זה אולי לא מספיק או שבזה הוא לא כל כך מזרז את ההתפתחות שלו, אבל זה מביא לו הלאה את המצבים הבאים.

תלמיד: אני שואל כי דיברת על המסירות.

זה שהוא לא יוצא מהדרך, זו כבר מסירות. כי נותנים לו כל מיני קושיות בדרך, כל מיני הכבדות הלב.

תלמיד: אבל עניין המסירות הפנימית, שאדם מוסר את עצמו מבפנים לחברה, למטרה, לדרך, מאיפה זה מגיע?

אתה אומר שהאדם עושה את זה.

תלמיד: האדם יכול למסור את עצמו בגופו, אולי גם את זה לא, אבל בעזרת הבורא הוא יכול לשים את עצמו בתוך הסביבה, אבל אנחנו מדברים על מסירות פנימית, שאדם צריך למסור את עצמו מבפנים לחברה.

כן. זה תלוי עד כמה הוא באמת מתחיל לעבוד בהתקשרות עם הסביבה, עד כמה הוא קובע קשרים חזקים עם הסביבה ורוצה על ידם ואיתם להגיע לדבקות בבורא.

שאלה: נראה שהכול הבורא עושה. האדם צריך להשיג איזושהי תפילה והבורא עוזר לו, נותן לו חיסרון, עוזר לו להישאר בדרך, ונותן לו כלים.

בתנאי שאדם מכין את עצמנו לקבל את העזרה הזאת.

תלמיד: מתחבר לחברה?

נגיד שכן. לא רק זה אבל זה העיקר.

תלמיד: לפעמים אני לא מוצא את מקום הבחירה החופשית של האדם. וכשאני לא מרגיש שיש בחירה חופשית, אני מרגיש שמשהו לא בסדר ואני צריך לדעת איפה הבחירה החופשית.

אני לא יודע מה פתאום זה בא לך. מי אמר לך שאתה כבר עכשיו צריך לחפש את זה?

תלמיד: כאילו זה מבטל אותי לגמרי, אם הכול זה תוצאה דטרמיניסטית.

כוח ההפרדה פועל עליך מרוחניות ואתה צריך להתנגד לו.

תלמיד: וההתנגדות הזאת באה לי מכוח הסביבה שאני נמצא בה?

נגיד שגם כן.

תלמיד: זאת אומרת אני באמצע בין כל מיני כוחות שפועלים עלי?

כן, אבל אתה צריך לסדר את הכוחות האלה.

תלמיד: אז המקום שלי זה לסדר את הדברים האלה, לסדר את התמונה הנכונה, את היחס הנכון?

כן, ודאי. את כל הכוחות האלה אתה צריך לסדר כך, שאתה תדע שאלו הכוחות שבאים כדי כביכול להפריד אותי מהרוחניות, ואלה כוחות שאני יכול להשיג כדי לקשור אותי לרוחניות.

תלמיד: אבל זה לא כמו חמנייה אחרי השמש?

אז למה מפריע לך שאתה ככה רץ אחרי השמש?

תלמיד: גם שם אני מרגיש שאולי זה לא אני שבוחר את זה, וכל הכוחות פועלים עלי לשם, אז אני רץ לשם, אבל זה לא אני.

איפה אתה מחפש את עצמך? אתה חושב שיש לך בחירה חופשית? אתה חושב שאתה כבר יכול להבחין בין החופש לפעולות הכרחיות? אני לא מבין אותך.

תלמיד: אני לא מרגיש שאני יכול.

אז למה אתה נדבק לזה "שאני חייב לראות את הבחירה החופשית שלי". אין לך בחירה חופשית, אתה חיה קטנה שרצה אחרי התענוג הקטן.

תלמיד: אני מרגיש ככה.

אז מה הבעיה?

תלמיד: זה לא עוצר אותי, לכן יש לי עדיין כוח להשיג את המטרה.

כן.

תלמיד: אבל מתישהו אני צריך להגיע למקום הזה וכאילו יש משהו שלא נותן לי מנוח עד שאשיג את המקום הזה.

אז תתפלל יחד עם כל הפעולות שלך. כשאתה רץ אחרי תענוגים קטנים, תבקש שאתה רוצה לא להיות כל כך מקושר אליהם, שאתה רוצה להיות חופשי מהם. שאתה רוצה להתעלות מעליהם, לפחות להבין איך הם באים, איך הם משפיעים עליך. איך אתה יכול להיות חופשי מהם.

שאלה: למה אנחנו רואים חבר מסור אחד שעוזב את הדרך, וחבר מסור אחר שממשיך את הדרך בכל הכוח?

את זה אנחנו לא יכולים לדעת. כתוב, "אל תאמין בעצמך עד יום מותך", ולכן אנחנו צריכים להשתדל רק להתחזק.

תלמיד: אני מחפש לדעת מה מבטיח לאדם שהוא לא יעזוב את המערכה.

שום דבר. חוץ מהקשר עם החברה. אבל אנחנו גם רואים איך קשר עם החברה יכול פתאום להתנפץ ולהיקרע בבת אחת.

תלמיד: הרב"ש כותב כאן, "לכן צריכים להתחיל מחדש כל יום התגברות חדשה." מהי אותה התגברות שצריך להתחיל כל יום חדש?

אני מתחיל היום את הקשר שלי עם החברה ועם הבורא מחדש, אני בודק את עצמי איפה אפשר עוד לחזק את הקשרים שלי וכך אני ממשיך.

תלמיד: והוא ממשיך, "שכל התגברות עושה חסרון חדש". מה בהתגברות מוליד חיסרון חדש?

בזה שאני מתגבר ורוצה להיות יותר חזק, יותר נמשך קדימה, יותר להבין, יותר להרגיש, ולהיות מקושר עם החברה. אני רוצה להרגיש אותם הקשרים, החוטים שמחזיקים אותי, קושרים אותי עם כל החברים שלי ושהחוטים האלה יהיו עוד יותר חזקים ומהודקים מיום ליום.

תלמיד: החוטים האלה, הם החיסרון החדש שנולד בי?

זו דרישה לקשר יותר הדוק עם החברים, יש כאן שני דברים. במידה שאני לא מאמין שאני מסוגל להחזיק בדרך, אז אני תופס את החברים שלי כמו שילד תופס את האימא ולא רוצה להתרחק ממנה, בפרט אם הוא רואה משהו מפחיד. אז על ידי הקשר עם החברה אנחנו בונים קשרים עם החברה ומתקרבים אליה ונעשים כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: איך להגיע להרגשה החזקה, שאני לא מאמין שאני מסוגל להחזיק בדרך?

אתה צריך יום יום, או נגיד לפחות פעם בשבוע לעשות חשבון איך אתה נשאר בדרך, ותדברו ביניכם איך אנחנו נשארים בדרך ואיך אנחנו יכולים להתקדם. וזה רק על ידי קשרים בינינו, אחרת זה כמו בקרקס, שאדם הולך על חוט אז הוא יכול ליפול בכל רגע. מה שאין כן אם יש לו נקודות אחיזה מחוצה לו שהוא יכול להיאחז בהן, ואז כבר אפשר להמשיך. זה חובה שנעשה כך.

שאלה: הוא כותב פה ש"האדם צריך שיהיה לו חיסרון אמיתי לרצון להשפיע כלומר שירגיש שהחיסרון הוא כל כך גדול שאין אף אחד בעולם שיכול לעזור לו אלא רק הבורא יכול למלאות את החיסרון הזה" וזה נקרא שהוא באמת זקוק לבורא, עד שהוא מגיע לחיסרון כזה.

כי הוא רואה שחוץ מהבורא לא יכולים לעזור לו.

שאלה: אז איך לבנות חיסרון שרק הבורא יכול למלא לי אותו?

החיסרון הזה הוא לאט לאט מתגלה בנו, על ידי שהאדם משתדל בכל זאת להחזיר את עצמנו לאחיזה בדרך.

תלמיד: הוא כותב שזאת הנקודה שבה בורחים מהמערכה. אז איך אתה נועל את עצמך שרק הבורא ייתן לך את הכלים להשפעה, שרק משם זה יכול לקרות?

האדם צריך להגיד שלא חשוב מה יקרה, אני נשאר. אני יכול להמשיך בדרך מה שלא יהיה, אני עכשיו אמות או בעוד עשר, עשרים שנה, זה לא חשוב לי, העיקר בשבילי להחזיק כמו שהיום אני מחזיק, אפילו שאני לא מגיע כל יום להישגים רוחניים.

תלמיד: איך הצורך לכלים דהשפעה גדל מיום ליום, מרגע לרגע? איך הוא הופך באמת לצורך ברור, איך אתה מתחיל להיות נצרך לכלים דהשפעה?

לחכות עוד קצת ועוד קצת. התפילה השקטה הזאת שאתה מוציא מבפנים, מהלב, פועלת. האמת שכל אדם מתפלל בכל רגע וכך לאט לאט הלבבות שלנו מתקרבים לתכלית.

תלמיד: פשוט המילים פה כל כך חזקות, הוא כותב שאדם מבקש, תן לי כוח לסבול, לא לברוח מהמערכה, כדי להשיג כלים דהשפעה ולא לברוח באמצע הדרך. איך המילים האלה הופכות להיות החיים שלנו?

"אלף פעם ייפול צדיק וקם", פשוט מאוד, סבלנות, נחיצות, התמדה ועקשנות. אדם צריך לתאר לעצמו כל הזמן בתוך החיים שלו, במשך החיים שלו, שאין לו עוד חיים מה שלא יעשו לו, אין לו מקום אחר.

שאלה: רב"ש אומר שבכל מצווה יש אור בפיקדון, וגם זה נעלם. אני מרגיש שהוא עושה לנו תרגיל יפה, אני מרגיש שכדי שלא תהיה לנו בושה לקבל את התענוג ממנו, אנחנו צריכים כל יום לעשות את המאמץ הזה מחדש. האם זאת הכוונה?

גם על זה הוא כותב.

תלמיד: מה זה שבכל מצווה המאור נמצא בפיקדון ובעצם הוא נעלם, מה אני צריך לעשות כדי שהוא לא יעלם?

להשתדל להתקרב למרכז המעשה האמיתי.

תלמיד: מה זאת אומרת למרכז המעשה?

להשפיע.

שאלה: המלצת קודם לאדם לסדר את הכוחות שמפריעים לו בדרך, או לסדר את הכוחות שדווקא מקרבים אותו לדרך. חשבתי איך להמליץ לאנשים חדשים שמגיעים לסדר את הכוחות שיקרבו אותם לדרך, ופתאום הרגשתי שאני וכל חבר כאן, כל תקופה עוברים מחדש את הצורך לסדר מחדש את החיים. שוב ושוב, אפילו כשאדם קם בבוקר הוא צריך לסדר את היום שלו כך שהוא יהיה קרוב ככל האפשר לדרך. אחרי שנים של ניסיון, מה ההמלצה שלך כשקמים בבוקר?

אין כאן המלצה, השאלה היא כלפי איזו משימה האדם עובר את היום.

תלמיד: האם על זה האדם צריך לחשוב?

כן, זה משהו אחר ממה שהיה אתמול כי הוא כבר אדם חדש, אז איך הוא רוצה להעביר את היום.

תלמיד: איך נראה יום של מישהו שקרוב לדרך?

לפי המצב שלו, לפי מה שהוא רוצה להשיג.

שאלה: העצות האלו כאילו ניתנות לאדם פרטי, ואני חושב שהעצות האמיתיות צריכות להגיע מכך שאנחנו כקבוצה, כחברה, מכינים את עצמנו למצבים האלו ועוברים אותם. למשל היום היה לי מאוד קשה לקום, הרגשתי הכבדה, הרגשתי שלא עשיתי הכנה כמו שצריך מהערב. אני יודע שצריכה להיות כזו עצה שהעשירייה צריכה לקיים ואני מבין שזאת הסיבה לכך שלא הצלחתי לעשות זאת בצורה חלקה, נוחה וטובה.

העצות של הרב"ש הן כאילו ברמה הפרטית, ואני רוצה לשמוע עצות איך אנחנו כקבוצה מקיימים תנאים כדי שלאדם תהיה הכנה נכונה, כלים נכונים והתמודדות חלקה. כי כל עניין החברה אצלנו אמור לגשר על כל הבעיות וההכבדות האלה. אני מרגיש שאם אנחנו פועלים נכון כחברה אז אין את כל הבעיות האלה, הן כאילו מתכללות בתוך העשירייה ובתוך הקבוצה. איפה העצות איך לקיים את התנאים הנכונים כקבוצה?

במידה שכל אחד חושב על הקבוצה ועל העשירייה, במידה שהוא חושב שהוא דואג לשלומה של העשירייה ויש לו קשר איתה, במידה הזאת הוא מתקדם. הוא מתפלל עבורם, דואג להם ודוחף אותם לקראת הבורא.

תלמיד: זאת עצה לאדם הפרטי ואני מרגיש שזה משחק מכור מראש. כי אנחנו מצפים שיהיו לפרט את הכוחות של הכלל, שהוא יתפלל, וברור שאם הוא יצליח לעשות זאת אז הוא יהיה כלול מהכלל ויהיו לו את הכוחות הנכונים כדי לעבור נכון בצורה טובה ובריאה את כל הדרך.

אבל אני מרגיש שכקבוצה אנחנו לא מקפידים נכון, אנחנו לא מעוררים בתוכנו את הכללים של הקבוצה. הדגש צריך להיות על איך הקבוצה עוברת את התהליכים האלה, ולא שהבן אדם כפרט יצליח לעבור זאת.

עוד מעט זה יהיה, זה עדיין מוקדם, אם כל אחד יתחיל לדאוג עכשיו לעשירייה שלו אז אני מפחד שכל העשיריות יתחילו להתפרק.

תלמיד: מה זה אומר?

עדיין לא נראה לי שאנחנו יכולים לבצע פעולות רוחניות בתוך העשיריות.

תלמיד: כלומר אנחנו עדיין לא יודעים לבצע את העצות האלה בתוך העשירייה אלא רק כל אחד ברמת הפרט?

כן.

תלמיד: ובמה אפשר להתחיל?

בעזרה הדדית, בתמיכה ובתפילה אבל לא בצורה חיצונית ובולטת יותר. עוד מעט.

תלמיד: מהם הצעדים לקראת השלב הזה כדי שנוכל לפעול יותר כקבוצה?

להרגיש כאיש אחד בלב אחד, להתקרב למצב פנימי כזה.

שאלה: אני אנסה להמשיך את הקו הזה. עברנו כנס ובנינו איזשהו חיסרון משותף לכל הכלי העולמי. עבדנו על זה, אנחנו עובדים על זה ואנחנו מממשיכים לעבוד על תפילה.

שאלה: אני רוצה להמשיך את הברור של קודמי. אנחנו קוראים את המאמרים האלה וכל מאמר נשמע כמו תפילה. אנחנו צריכים לחבר את התפילות שלנו לתפילה אחת ואם אני מחבר את כל מה שאנחנו לומדים, המערכת מגיעה בסופו של דבר מעולם גבוה, אנחנו צריכים להעלות מ"ן כולנו ביחד.

אני גם לא יודע איך לשאול את זה בדיוק, אבל אפילו בהתחלה הוא כותב "ראה אנכי נותן" כביכול הוא מדבר ליחיד ואחר כך הוא מדבר "לפניכם היום" ואחר כך הוא מסביר שכל זה כדי שנגיע לרשות היחיד וכולנו נפנה כאיש אחד לבורא אחד. ומצד אחר אתה מפחד שהעשיריות יתפרקו.

לזה תמיד צריך לדאוג.

תלמיד: הבירור שלי הוא בהמשך לקו הזה, איך אנחנו מעלים יחד תפילה לבורא?

קודם כל לדאוג שכל אחד יעלה תפילה ואחר כך נעבוד על תפילה משותפת. איך אנחנו עוברים מתפילת יחיד לתפילת רבים? כל אחד נכלל באחרים, והם מתחילים להרגיש שהם נכללים בתפילה אחת, במקום אחד, למטרה אחת, בלב אחד וכך מתעוררת בהם הרגשה שכולנו קשורים בנקודת הלב. זה יבוא.

שאלה: אני רוצה להמשיך את הבירור שעלה, שכל יום אני קם בבוקר ומתחיל יום חדש. כדי שזה יקרה זה לא מספיק להגיד שאני קם בבוקר ומתחיל הכול מחדש אם לא עשיתי ביום שלפניו תהליכים מסוימים, אם לא עבדתי בצורה נכונה. איך לחלק נכון את היום כדי שאקום בבוקר ואתחיל הכול מחדש?

תנסה לעשות את זה מהערב לפני שאתה הולך לישון, שתהיה לך באמת תפילה טובה כשאתה נכנס ללילה.

תלמיד: ולפני זה בא הערב שזה השלב האחרון לפני הכניסה ללילה. לפני זה גם צריך לעשות עבודה?

כן.

תלמיד: לפי מה שאני רואה כל שלב תלוי בשלב שלפניו. אני צריך לעשות בערב הכנה אבל אם לא עבדתי לפני כן, יהיה קשה לעשות הכנה, ואם לא עשיתי הכנה יהיה קשה לקום לשיעור בוקר. כלומר, כל שלב בונה את השלב הבא אחריו.

נכון.

תלמיד: איזה שלבים יש פה, מה החלוקה של השלבים האלה?

זה כמו שאנחנו לומדים שיש תפילת בוקר, צוהריים, מנחה, ערבית, קריאת שמע על המיטה. צריכים לקרוא על זה, צריכים ללמוד. תנסו למצוא את זה במאמרי רב"ש.

תלמיד: שיעור הבוקר מבחינתנו צריך להיות השיא של היום?

אני חושב שכן, כי זה היה כך אצל רב"ש.

תלמיד: ואיך שמסתיים שיעור הבוקר אנחנו צריכים להתכונן במחשבה, להתחיל בהכנות לשיעור הבוקר הבא?

זה לא פשוט, אל תתחיל לחקור אותי עכשיו על דברים שאתה רוצה. צריכים ללמוד את הדברים לפי הסדר.

שאלה: אני ממשיך את הבירור שהתחיל קודם. נראה לי שהחבר מבקש לברר דבר עקרוני, יש לנו חיבור שהוא התרופה וההצלה ומקום העבודה, ואם היינו צריכים לסכם את כל העבודה שלנו במילה אחת, היינו אומרים חיבור ותפילה.

בכל מאמר שרב"ש כותב הוא מתאר לנו לפרטי פרטים את מה שעובר עלינו, והוא מכוון אותנו כמו מאמן ספורט מה לעשות צעד אחר צעד כדי להתקדם למטרה שלנו.

השאלה היא למה בכל תורת הרב"ש שכל יום אנחנו מתפעלים ומתרגשים ממנה, המאמן הרוחני נותן הוראות לשחקן היחיד, כשבעצם כולנו יודעים ומרגישים על בשרנו שאת כל ההוראות האלה, היחיד לא יצליח לממש, גם אם הוא ינסה מאוד, אם הוא לא יממש את הדבר האחר שעליו לא כתוב פה וזה חיבור.

רב"ש כתב על זה מספיק.

תלמיד: הוא כתב על זה ממש קמצוץ לעומת הר של הוראות ליחיד. אז אולי תעזור לנו להבין את היחס הנכון, למה יש הרים עצומים של הסברים מה היחיד צריך לעשות, כמו המאמר הזה והמאמר של אתמול והמאמר של מחר, לעומת כמה מאמרי חברה שגם עליהם הוא כתב. לשם מה הוא כתב כל כך הרבה הוראות ליחיד?

כי כל אחד בתוך החברה חייב לבצע כל יום ויום את תפקידו. הוא צריך להתכלל בחברה, הוא צריך להתקשר לחברה, הוא צריך להעלות את תפילתו לבורא מצד החברה. זה מה שהוא כותב.

תלמיד: מה שאמרת עכשיו זאת ההוראה הכללית שלנו, הוראה קבועה, הוראת קבע, את זה צריך לעשות, להתכלל, להתבטל, כל מה שאמרת עכשיו על העבודה בחברה. במילה אחת חיבור?

כן.

תלמיד: כל המאמר הזה, כמו המאמר של אתמול וכמו המאמר שנקרא מחר לא מדבר על זה, אלא נותנים ליחיד אלף הוראות מדויקות לפרטי פרטים מה לעשות.

מה לעשות?

תלמיד: פה לא היה כתוב לא להתכלל, לא להתחבר, לא חברים.

לא.

תלמיד: לא ראיתי.

אלא מה כתוב?

שאלה: כתוב, אם אתה מרגיש כך תעשה כך, אם אתה מרגיש כך תעשה כך, הוא נותן לך מפה ומתאר לך מה תרגיש ומה עליך לעשות. אתה מזהה את עצמך בתוך מה שהוא אומר ומבין מה עליך לעשות, אבל כשאנחנו מסיימים לקרוא, אתה מבין שאם לא נתחבר בינינו לא יעזור לך כלום, לא תצליח לעשות את כל מה שהוא כתב פה. זה מה שאני מבין.

אז אם אני מבין נכון זאת השאלה של קודמי, תסדר לנו את היחס הנכון למאמרים הרבים של רב"ש שמתארים את עבודת היחיד, לעומת ההוראה הכללית, תתחבר לחברים והכול יסתדר, לא תתחבר כלום לא יסתדר לך.

יש הרבה דרכים ולכל אחד דרך משלו. זאת אומרת, הצעדים בהם כל אחד הולך הם צעדים אישיים, אבל שוב, חוץ מחיבור אין מה שיציל אותנו ממצבנו למצב יותר עליון.

תלמיד: איך בתוך האמת הגדולה והפשוטה הזאת, אני בולע עכשיו גם את המאמרים האלה שנותנים לי הוראות הפעלה לעבודת הפרט?

אתה צריך להשתדל לקיים אותם בתוך החיבור.

שאלה: בעקבות מה שאמרת איך אני מייצב את החיסרון שלי, האם לחפש אותו במרכז העשירייה או אצלי, איך הבנתי את השיעור וכו'?

לא, אתה לא מחפש שיעור אלא איך תוכל ככול האפשר להיות יותר דבוק לעשירייה כולה.

שאלה: יש פה בירור בין חיסרון פרטי לבין חיסרון כללי. האם כדי לקבל תשובה, לקבל העלאת מ"ן אנחנו צריכים יותר ויותר להתרכז בחיסרון הכללי של כל הקבוצה?

מה זה כל הקבוצה? עשירייה.

תלמיד: עשירייה זה מה שאתה קולט בחושים שלך. יכולה להיות עשירייה אחת יכול להיות כל הכלי יכול להיות כל העולם.

לא, תגיד בדיוק, אל תבלבל אותנו.

תלמיד: זה בדיוק הבירור, אני לא רוצה לבלבל. יש תפילת יחיד ויש תפילת רבים, ואנחנו חייבים להגיע לתפילת רבים. תפילת רבים זה חיסרון של עוד בן אדם אחד לפחות, כתוב, "מיעוט הרבים שניים", איך להגיע לתפילת רבים המורכבת לפחות משני אנשים יחד הרוצים להתחבר. איך לרכז את המחשבה, את התפילה שלנו, שנצליח להעלות מ"ן?

אנחנו צריכים להתרכז בחיבור בינינו בעשירייה, לא שניים, אלא עשירייה. כדי להבין מה זה אנחנו יכולים לדמיין לעצמנו איך כל אחד מאיתנו מתקשר לאחד, שניים, שלושה מהעשירייה, אבל בעצם העשירייה חייבת להיות המטרה, אני צריך להתכלל בה ולאבד את עצמי שם ככול האפשר יותר, עד מסירות נפש. העשירייה בשבילי צריכה בסופו של דבר להיות כמו הבורא, כי אם אני יודע איך למסור להם את עצמי, אז אדע איך למסור את עצמי לבורא. זאת אומרת, אני מגיע לרצון להשפיע האמיתי.

שאלה: בתשע עשרה השנים האחרונות אני לא חושב שעבר יום בו לא שמעתי את המילה חיבור ושצריך להתחבר. אני מסתכל עלינו כאן, יושבים פה רופאים ומהנדסים ובעלי תארים, אנשים באמת אינטליגנטים ואיכותיים מאוד ואנחנו לא מצליחים להבין משהו על החיבור הזה כדי שיופנם ויובן אצלנו בצורה מלאה. למרות שאנחנו קוראים ומדברים על זה כל יום יש משהו שעדיין לא מצליח לחדור פנימה. אני לא ב-100% מאמין נניח שמאחורי החבר עומד הבורא, או להסתכל עליו ולראות אותו כרב, להתייחס אליו כמו שאני מתייחס לבורא, משהו בפנים בטבע לא נותן לעשות את הצעד הזה כאילו להאמין ב-100%. אני יכול להגיד את זה בישיבת חברים או בזום אבל זה לא יוצא מהלב ונשאר באותו מצב עשרים שנה.

הוא נותן פה דוגמה שאינה בקשר לגיל על זקן, מישהו שכבר התייאש מהניסיונות של עצמו לעשות פעולות ואומר, אולי יבוא דור יותר מוכשר ממני שישלים ויתקדם הלאה. האם יש לנו סיכוי לשבור את הקיר הקטן הזה שעוצר אותנו מלהיות במסירות נפש כלפי החבר, באמת לממש את זה. מה צריך לעשות, מה הצעד הקטן שישבור את הקיר?

הצעד הקטן הוא תפילה. ואני כאן לא שייך לעניין אני לא יכול לעזור לך. אתם מסתכלים כאילו הישועה תבוא ממני, היא לא תבוא ממני, כל אחד חייב להתפלל עבור החברים ובזה תגיעו למטרה. אין לי מה להוסיף.

שאלה: כמעט בכל מאמרי רב"ש שאנחנו קוראים, כתוב שאדם צריך להגיע לתפילה ולהכרת הרע ובכל פעם מחדש לגלות את היצר הרע. זאת אומרת רק ייסורים. אין מאמרים המדברים על התענוג. למה מקובלים לא כותבים איך האדם נהנה מזה שהוא נמצא בעבודה הזאת? נראה שהכול סבל.

מקובלים כותבים לנו על הבעיות שישנן בדרך כדי שנדע איך לעקוף אותן ולהתגבר עליהן, לכן בזה עוסקים המאמרים. כל חכמת הקבלה היא בעצם איך לעבוד עם הרצון לקבל שלנו ולהשתדל להתעלות מעליו. זו כל החכמת הקבלה. אם יש לך טענה תנסה את הדרך ותראה על מה אז אתה תכתוב.

תלמיד: זו לא טענה, אני פשוט מציין שזה לא כל כך מושך עבור הרצון לקבל.

המקובלים לא מוטרדים מכך שזה יהיה מושך או לא, הם דואגים לכך שזו תהיה אמת ושלאדם הרוצה להשיג את המטרה תהיה ההכוונה הנכונה להשגתה. זה הכול.

שאלה: לי ברור שהמצבים המתוארים במאמרים שרב"ש כותב, הם מצבים אותם אדם עובר בעבודה שלו בין אדם לחברו כשהוא מנסה לבנות את הקשר להשגת הרוחניות. המאמרים האלה הם של בעלי השגה הנותנים לנו עצות איך לעבור את המצבים האלה ולהיות בתפילה והודיה, כי כל המצבים שאנחנו עוברים הם קירוב מצד הבורא. השאלה היא, איך לא להרשיע? כי כל מה שאנחנו אומרים עכשיו הוא מתוך צער, מצבים דחוקים, וכך אנחנו מרשיעים את פעולות הבורא.

זה טבעי לילדים קטנים לבוא תמיד בטענות. "תן לי", "אני רוצה את זה דווקא", "ולא ככה" וכו'

תלמיד: זה מצב תקין שאנחנו, הקוראים ולומדים יחד עם מקובל את המאמרים האלה, מרשיעים?

זה מה שיש, לנו, בעולמנו, במצבנו, ואני חושב שזה נכון.

תלמיד: ומה זה להיות בתפילה והודיה בעבודה שלנו?

להיות בתפילה שהבורא ייתן לנו אפשרות לראות את הדרך, את הצעד הבא, מה אנחנו צריכים לעשות בצורה נכונה, איך לגייס את הכוחות בחיבור, איך לקפוץ ממצב למצב הבא מעל הדעת, באמונה למעלה מהדעת וכן הלאה. זאת אומרת הדרך מובנת, פשוט צריכים להמשיך ולהתמיד.

שאלה: אמרת לנו באיזו משימה אני מעביר את היום, אוטומטית אני כתבתי ברמת המשפט, מהמילה "אני" העברתי את זה - אני זה העשירייה. איזו פעולה האדם שהולך בדרך ועושה את העבודה, מעביר מהאני הפרטי שלי לחיסרון של העשירייה?

כשאנחנו מתחברים ורוצים להגיע, להיות בחיבור אחד, רצון אחד להשיג את הבורא, קורים כאן כמה דברים מאוד מעניינים. קודם כל לכל אחד יש בורא אחר, כמו שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו, אבל כך אנחנו מסתדרים. אני לא יכול לדבר על מצבים שיהיו עוד כמה שלבים קדימה, כי זה לא יעזור. אלא צריכים להמשיך כמו עכשיו.

שאלה: הוא כותב שצריך להתחיל כל יום כחדשים וכל התחלה בעבודה נקראת "יום". והתפילה שהאדם נותן נקראת "יום" והתפילה עושה צורך וכלי.

כן.

תלמיד: מה זאת אומרת שהתפילה עושה צורך וכלי, התפילה היא הצורך, היא הכלי?

נגיד שככה.

תלמיד: אז מה הבחנה, למה הוא התכוון?

אני לא יודע למה הוא מתכוון.

תלמיד: "אולם היות שהתפלה על התקרבות ה' עושה להאדם כלי, שהוא בחינת צורך ורצון".

אם אדם מתפלל, מבקש, רוצה להתקרב, על ידי המאמצים שלו הוא מברר בדיוק מה הוא רוצה.

תלמיד: האם זה מה שהוא מתכוון בחלק הראשון שנקרא "מעשים"?

כן.

תלמיד: צריך כל הזמן לעשות מעשים, כי בלי מעשים בכלל אין עבודה, אין כוונות. אז בעיקר הוא מדבר על התגברות לתפילה.

כן.

תלמיד: ובהמשך הוא כותב ש"צריכים להתחיל מחדש וכל יום התגברות חדשה. זאת אומרת, שכל התגברות עושה חסרון חדש. עד שמכל יום ויום נעשה יום אחד ארוך, שכבר יש יכולת, שה' ישפיע שם את המילוי, הנקרא "רצון להשפיע"". מתי היום נעשה, מה התנאי להיווצרות היום הארוך?

כנראה כשהוא הגיע לחיסרון השלם, כי זה יום חדש. האור שצריך לבוא אליו ולהתקבל בכלי חדש.

תלמיד: הוא אומר כאילו כל תפילה כזאת עושה נקב, עד שנהיה יום ארוך.

עד שיהיה חור ובחור הזה יהיה מספיק נפח כדי לקבל מהבורא את המילוי.

תלמיד: האם צריך להתעסק בזה, לחפש את זה, לחכות לזה? אנחנו עשרים שנה עושים כל יום נקב ולא רואים את היום הארוך שמגיעים אליו, את החיסרון השלם שצריך להיווצר. כלום. אולי בכלל לא צריכים להתעסק בזה ופשוט ללכת באמונת חכמים ומתי שיגיע היום הארוך, יגיע.

בזה אדם לא מבצע כלום, מה פתאום שהוא יקבל משהו?

תלמיד: איך לסדר את היחס?

"כל יום יהיה בעיניך כחדשים". אתה מתחיל אותו מחיסרון חדש. מה שעברת אתמול בונה לך חיסרון ליום האחר, להיום.

שאלה: האם האדם צריך להיות בעבודה במה שהוא נמצא עכשיו, היום, או כל הזמן גם להסתכל על השנים שהוא עבר ועל כל המאמצים שהוא נתן?

תסתכל על כל השנים וכל מה שאתה רוצה, אז מה?

אני הגעתי לרב"ש בשנת 75', 76', ומאז אני משתדל. ודאי שיש זמנים לכאן וזמנים לכאן. ישנם כאלה כשאתה מרגיש שאין לי מה לעשות בעולם הזה בכלל ועם כל התהליך הזה, אני מבין אתכם. גם ראיתי את רב"ש בכל מיני מצבים ושמעתי על כל מיני מקובלים שהיו בכל מיני מצבים לא פשוטים, אבל הכול עובר.

אנחנו לא נמצאים בסוף הבריאה. אנחנו נמצאים בתחילת הבריאה וכל אחד מאיתנו הולך ועליו מבצעים עבודה מלמעלה, מפרמטים אותו להיות אדם חדש כל פעם, וכך אנחנו צריכים לעשות. במיוחד שעוד מעט אנחנו נמצאים בזמנים שנקראים "בין המֵצרים" וכן הלאה, זה לא פשוט. גם זה משפיע עלינו. הכול עובר יום יום, יום, יום, וככה עד שנגיע למה שהבורא מתכוון אלינו לכל אחד ולכולם יחד.

שאלה: רב"ש כותב, "ב. לבקש מה', שיתן לו בחינת ברכה, שהיא בחינת רצון להשפיע, הנקרא "כלי של חסד", שהוא רוצה רק לעשות בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו." מהי בחינת ברכה ואיך לבקש אותה בצורה נכונה?

לבקש שהבורא יברך. ברכה נקרא אור מיוחד עליון שמגיע לאדם ומעלה את האדם לדרגת הברכה. ברכה זו התקשרות מיוחדת לבורא, הבורא נקרא "ברוך".

תלמיד: האם ניתן להבין שמה שמתואר במאמר כיחס כלפי הבורא וכלפי תכונת ההשפעה, הוא למעשה היחס לעשירייה?

זה יפה להגיד כך, אנחנו צריכים להשיג את זה.

שאלה: אנחנו נמצאים אחרי כנס שעורר המון כוח רוחני. אני מרגיש שהוא עדיין מתקיים בנו והתוצאות ממנו הן כביכול דווקא עכשיו, עשינו פעולה מצדנו והאור משפיע עלינו. איך אנחנו מתמודדים עם שפע האור שמגיע עכשיו כקבוצה כמו שעוררנו אותו כקבוצה בכנס? מה צריך לעשות עם זה?

אנחנו צריכים להתקדם. לא הגענו לאיזה סוף, אלא צריכים להתקדם עם זה. יום יום, כל רגע, אנחנו מקבלים הארה חדשה מלמעלה ועל פניה צריכים להתקדם.

תלמיד: יש משהו מיוחד שצריך לעשות אחרי הכנס עם האור שהתעורר כתוצאה ממנו, או חוזרים לשגרה רגילה עד לכנס הבא?

לא חוזרים, לגמרי לא חוזרים, וזו בעיה שיש אנשים שמתלוננים למה לא חוזרים. ואני אומר שלא צריכים לחזור, צריכים להמשיך עוד ועוד. עם מה שיורד עלינו יום יום אנחנו צריכים להמשיך לחיבור ולבטל את כל ההפרעות, זאת אומרת לא לשים לב אליהן. אין לי מילים, תשאל.

תלמיד: מורגש שאין מילים עדיין, אין כלים להגיד מה אנחנו רוצים, אבל יש חיסרון גדול לקבל את האור בצורה קבוצתית, אני רוצה כלים של קבוצה.

הכלים של הקבוצה מאוד פשוטים, כל אחד מתקשר לעשירייה שלו ובתוכה כולם מבטלים את עצמם, מגלים את כוח העשירייה, ובכוח העשירייה הזה מקבלים את המדרגה החדשה.

זה כמו שאנחנו מדברים על פרצוף, עשר ספירות. כל הספירות האלה מבטלות את עצמן ובמקום זה מגיעות ממלכות לכתר, מגלות שם את כל העוצמה, מקבלות את זה על מנת להשפיע וכך משיגים את המדרגה. שוב מתחברים ביניהם כבר בעביות חדשה, מבטלים את עצמם וכן הלאה.

אני לא מבין מה הבעיה כאן. אני מתקשר לאחרים ומרגיש את העביות של כולם, וכך כולם, ואם אנחנו מתחברים, אז אנחנו מגיעים יחד עם העביות לנקודת הזכות שלנו, ויכולים להפוך את הנקודה שלנו מעביות שבינינו לזכות שבינינו. כך אנחנו קופצים עשר ספירות קדימה מלמטה למעלה. תחשבו על זה.

שאלה: יש הרבה הבחנות שקיבלנו וקשה לדבר עליהן, ספירות, זכות, עביות, אלה דברים שאנחנו מתחילים להרגיש. אנחנו לומדים שיש כניסת אורות ויש התרשמויות של טעמים ויש אחר כך הסתלקות של האורות ואז יש אותיות, וכשאין לנו מה להגיד אבל יש לנו התפעלות מהאור וגם אין לנו שאלות זה מפני שאין לנו אותיות, עוד לא עברנו הזדככות. זו באמת הודיה גדולה והתפעלות שהייתי חייב לשתף בה את כולם כי כולנו באותו סרט.

נכון, הכול תלוי בכם.

שאלה: המצב הזה שעדיין אין לנו כלים דהשפעה נקרא "זקנה", זמן היגיעה שאנחנו נותנים. כשאנחנו מגיעים כבר לכלים של השפעה, איך המצב נקרא?

לידה.

שאלה: נניח שאנחנו מתפללים וכותב "דע לפני מי אתה עומד", איך אנחנו יכולים לדעת בפני מי אנחנו מתפללים, לפי מה שאתה מרגיש, לפי ההתרשמויות שיש לך, אם אתה עומד בפני מלך גדול או קטן?

אנחנו לא יודעים, אנחנו לא יכולים למדוד רק לפי המצב הפרטי שלנו, אנחנו מקבלים מי שפועל עלינו שהוא גדול. אנחנו לא מודדים את הבורא, לא יכולים למדוד אותו.

תלמיד: נגיד לפי ההתרשמות שיש לנו מהכנס האחרון, ההתפעלויות שקיבלנו, האם זה משהו שהוא קשור לכך שאנחנו עומדים לפני מלך שהוא גדול או קטן, איך אפשר להבדיל בין כל ההבחנות האלה איפה אנחנו נמצאים?

אני חושב שכל אחד צריך לעשות חשבון לעצמו, בינתיים. אנחנו עדיין לא יכולים להתקשר "כאיש אחד בלב אחד", אבל בדרך לזה. יכול להיות שפעם הבאה זה יקרה לנו יותר טוב.

תלמיד: אז למה כתוב במאמר שאנחנו צריכים לדעת בפני מי אנחנו עומדים?

תקרא מה שכתוב. זה לא נקרא שאתה יודע, שאתה מגלה את הבורא. אבל בכל זאת, תתאר לעצמך עם מי יש לך עסק.

שאלה: איך אנחנו עושים את הקפיצה הזאת מעביות לזכות, כמו שאמרת, באותן עשר הספירות?

על ידי החיבור בינינו. שאנחנו מבטלים כל העביות שלנו ורוצים להתחבר רק בנקודת הזכות.

שאלה: איך אדם יכול לבדוק את עצמו כל יום, לראות שהוא באמת מתקדם באמונה?

רק כלפי הסביבה. לא יותר מזה. אם הוא מקבל את הסביבה לתוכו בלב ונפש, ורוצה להתחבר איתם בלי לעשות עליהם שום ביקורת, אלא רק על עצמו, עד כמה הוא נפתח לפניהם, אז לפי זה הוא יכול להגיע למידה יחסית ואחר כך לפתיחה, לגילוי.

שאלה: האם זה בסדר שאחד מהתלמידים, אחד מהחברים ילמד ויסביר את ספרי תע"ס ו"פתיחה" לשאר החברים?

כן. ודאי שזה טוב. כן. מצוין. תצליחו.

שאלה: קראנו את המאמר והיו שם הנחיות שרב"ש נתן לנו. אני רשמתי כל מיני הערות משם ואני מקווה שהבורא ייתן לי אפשרות לזכור את זה כשאני אצטרך. אבל אני לא בטוח בזה. מקווה שזה יקרה. איך אני יכול להיות בטוח במאה אחוז בבורא?

אתה בכל זאת נמצא בכוח שלו, בשליטה של הבורא. אתה רוצה, לא רוצה, נדמה לך ככה, נדמה לך אחרת, יכול להיות שהוא נעלם בכלל מהמוח והלב שלך, זה לא חשוב. הוא תמיד נמצא, ממלא אותך, שולט בך במאה אחוז. לכן תתאר לעצמך כמה שיותר נכון את המצב ותראה איך להתקדם בו.

שאלה: כתוב במאמר על זה שצריך לתת כבוד לבורא. עכשיו אנחנו נותנים כבוד לחברים, לרב. אנחנו רואים את הגדלות ולפי זה נותנים. מה זאת אומרת שצריך לתת כבוד לבורא?

זה לרומם אותו מעל כל יתר הכוחות שיש במציאות, שהוא אחד יחיד ומיוחד, ש"אין עוד מלבדו". שכל הכוחות שנראים לנו כקיימים, כולם נכללים בו והוא מפעיל אותם ופועל דרכם. זה מה שאנחנו צריכים לתאר לעצמנו ולסדר כך את עצמנו.

תלמיד: ובן אדם יכול לתת כבוד לבד או דרך העשירייה, כי התכונות שאתה אומר על "אין עוד מלבדו" הכול אפשר לגלות בעשירייה, אז מהעשירייה אנחנו נותנים לבורא כבוד?

כן כן.

שאלה: המאמר אומר, "דע לפני מי אתה עומד היינו לפני מלך גדול או מלך קטן". איך אנחנו יכולים להמיר מלך קטן למלך גדול בעשירייה?

אני לא יודע. אני חושב שהכול תלוי לפי איפה האדם נמצא.

שאלה: אפשר לתמוך זה בזה בעל מנת לעשות את זה כעבודה של עשירייה?

כן. אנחנו צריכים להבין שאין לבורא, חס ושלום, איזה קנה מידה. "כבודו מלא עולם". הוא בעצמו נקרא שממלא את כל המציאות, וכל המציאות היא בו, וגם אנחנו נמצאים בו. וחוץ מהבורא באמת אין שום דבר, ולכן כך אנחנו יכולים למדוד כלפיו אולי מה שאנחנו משיגים. אבל באמת הבורא הוא "אחד יחיד ומיוחד, שאין עוד מלבדו" ונקווה שנגיע אפילו לקצה של - מה הן ההגדרות האלו.

שאלה: אמרת שלכל אחד מאיתנו יש בורא אחר. במה הבורא שונה עבור כל אחד מאיתנו ואיך בסוף יכולים להגיע לתיאור דומה?

אנחנו עוד לא יכולים לעשות כאלה חשבונות, לא. החושים שלנו עדיין לא מוכנים לזה .

שאלה: אני רוצה לברר לגבי יחס בין עבודה אישית לעבודה כביכול, כעשירייה שלמה. ואנחנו יודעים שהעבודה שאני צריך לעשות היא מול הבורא - בקשה לתיקון.

ואם כל חבר עושה בעשירייה הזאת ומגיעים לתיקון מינימלי, אז הבורא מחבר את זה לעשירייה. בגלל זה נראה לי שהיחס שכתוב אצל רב"ש לעבודה כביכול אינדיבידואלית, זה של כל עשירייה. נכון?

אני לא יכול לגרום לעשירייה להתחבר בכיוון שאני חושב שזה יהיה קלקול. אני רק יכול לתקן את עצמי ולבקש. ואז העשירייה היא השתקפות מהעבודה שלי, וברגע שאני אהיה מוכן העשירייה תעלה לדרגה הבאה. נכון או לא?

נכון. ויהיה עוד יותר נכון בעוד כמה זמנים.

שאלה: איך לעזור לחברים לראות שגם חושך זה הארה מהבורא?

כן, נכון, תמצא כאלה פסוקים, מקומות בטקסטים של בעל הסולם, רב"ש שמדברים על זה שגם חושך מגיע מהבורא כדי לתת לנו הבחנות רוחניות.

תלמיד: זה מזכיר לי שכתוב ב"בבלי", במסכת "ברכות", ש"מיום שחרב בית המקדש ננעלו שערי תפילה". ואיזה שער לא ננעל?

הדמעות.

תלמיד: זה יפה לראות את היד הנעלמה הזאת כל הזמן עובדת מאחורי הקלעים. "חשכה כאורה".

כן, יפה.

(סוף השיעור)