שיעור בוקר 30.07.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 01.08.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/Okv5vYIY?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', עמ' 927,

מהו ששמן נקרא מעשים טובים, בעבודה"

קראנו מאמר כרך ג', "שלבי הסולם", פרשת "בלק", "מהו ששמן נקרא מעשים טובים, בעבודה".

שוב ושוב רב"ש מדגיש לנו שככל שאדם מתקדם ברוחניות, כך ההסתרה גדלה יותר ויותר. כך אנחנו מכירים מסיפור גלות מצרים ויציאת מצרים, "ויאנחו בני ישראל מן העבודה", ואחר כך התייצבו לפני פרעה, היו עשר מכות, עד שזוכים ליציאה.

כל הדברים האלה אומרים לנו שההסתרה גדלה, המכשולים גדלים, וצריכים הרבה סבלנות לראות את הדברים האלה כתוצאה נכונה מיגיעה, כי זה לא בדרך הטבע. בדרך הטבע אנחנו יודעים, הרצון לקבל שלנו מבין, שככל שהוא יותר משלם, כך הוא יותר מקבל. וכאן, מפני שאנחנו צריכים לצאת מהרצון לקבל, אז ככל שאנחנו משלמים יותר ביגיעה, כך אנחנו רואים שיש לנו פחות ברצון לקבל, וזה התשלום, כדי שנוכל להיפרד ממנו, לכן עלינו לראות אותו יותר ריק וריק.

לכן רק לפי השכל אפשר איכשהו להבין ואולי לפעמים להצדיק את הדרך הזאת, את תהליך ההתפתחות הרוחנית שבאדם, שהוא לא כמו שאנחנו רגילים מהתהליך בעולם הזה. אלא ככל שאדם מתקרב לרוחניות, כך הוא רואה את עצמו יותר רחוק מרוחניות, ככל שמשקיע יותר כוחות, רואה שהוא יותר מפסיד.

לכן אין כוח, כי לא בצורה טבעית זה קורה. לכן איך אני יכול לתת עבודה ובסופה לקבל מכה, עוד לתת עבודה ועוד לקבל מכה. איזה גוף, איזה שכל ואיזה לב ירצה לתת יגיעה אם בסוף היגיעה מקבלים מכה. בסופו של דבר אדם נמצא בחוסר כל ממש, בחוסר אונים, והוא לא יודע מה לעשות. לפי מה שהוא קורא, לפי מה שהוא שומע, אולי זה נכון, והוא יכול איכשהו להסכים עם התהליך הזה בשכל, שכנראה כך זו הדרך לצאת מהרצון לקבל ולהגיע לטבע שני. מה עושים? כי אומנם זה כתוב יפה ונכון, אבל האם כל העניין הזה הוא בר ביצוע בכלל? ואדם שנמצא בתוך רצון לקבל ואין לו שום כוחות אחרים, מה הוא יעשה?

באמת אין לו מה לעשות חוץ מלקבל הכרת גדלות הבורא מהקבוצה, לא מעצמו, בתוכו הוא לא ימצא את זה, כי בתוך הטבע רואים שאין כוחות לזה. ולקבל גדלות הבורא, לא הכרת הבורא, כי הכרת הבורא הקבוצה לא יכולה לתת לו כי הקבוצה היא גם באותו מצב כמוהו, אלא לשמוע עד כמה הבורא הוא גדול ובאמת בו תלוי הכול, ושהוא רוצה ומסוגל, זה נקרא סביבה, חברה, רב, ספרים, כל מה שסביב האדם. לא כוחות שבתוך האדם, כוחות שבתוך האדם לא מסוגלים לכלום, "ויאנחו בני ישראל מהעבודה", אלא כאן צריך ממש להגיע למצב "אני ולא שליח", זאת אומרת, לפנות לבורא ויצעקו, "ויאנחו". אבל זה לא בכוח האדם למצוא בעצמו. או שהוא יחיד סגולה ועוזרים לו מלמעלה, או שהוא מוצלח ומוצא את הכוחות האלה בחברים, בקבוצה, בספרים וברב.

ואז באמת הוא פונה נכון לבורא, כי הוא רואה שהוא בעצמו באפס תקווה לעשות משהו. הוא עשה כול מה שרק אפשר, והוא רואה שבלתי אפשרי שיצא מזה משהו. אז הוא מפקיר את עצמו כביכול, זורק את עצמו מרוב ייאוש לידיים של הבורא, שיעשה לא חשוב מה. עד שמתברר לו מה בדיוק הוא דורש, מה בדיוק הוא רוצה, ואז הוא עובר מחסום.

כל עיקר הבחירה שלנו זה לקצר את הדרך שבה אנחנו נמצאים בחושך, בגלות, וכל פעם ככל שמתקדמים, רואים את עצמנו יותר ריקניים. הרב"ש כותב שבכל גלות מצרים אדם תופס משהו בכלי, אבל הכלי שלו מנוקב, עם נקבים, וכל מה שתופס יוצא החוצה. ואז שום דבר אין לו מכל היגיעה, עד שאין לו בכלל כוחות לעשות משהו בכלי הזה אלא לבקש שהבורא יתקן את הכלי, ואז היגיעה שלו תהיה באמת בכלי לא מנוקב. איך סותמים את הנקבים האלה? עם מסך על מנת להשפיע, אז הכלי נעשה כלי שלם. הוא לא יהיה כמו מסננת, אלא כבר יהיה ממש כלי ללא חורים.

כתוב "כלו תפילות ישראל", "כלו תפילות דוד"¹, כבר אין יותר, הוא הגיע למצב שזהו. או שזה מרוב ייאוש, או שזה מרוב דבקות.

תלמיד: כל יום מה שאנחנו קוראים זה בעצם נשמע פחות או יותר אותו דבר, אנחנו עדיין חוזרים על אותו רעיון.

אני שומע את זה 25 שנה, 20 שנה מדבר על זה, וכל פעם מוצאים חידוש. כי אדם מתחדש, לא שמבחוץ קורה משהו, אלא אדם מתחדש, יש הבחנות חדשות, ומתוך זה הם מדברים. אחרת ודאי שהכול אפשר להגיד בשורה אחת. "טעמו וראו כי טוב ה'", מה יש עוד?

תלמיד: אחד הדברים הכי לא ברורים לי עדיין עם כל מה שבאמת משתנה ולא משתנה, זה איך נעשה תהליך בירור פנימי. איך דבר כזה נעשה בצורה כזאת כדי להריץ את המצב יותר מהר?

עדיין לא מובן לך איך נעשה תהליך הבירור. אז קודם כל תלך לפי השכל שלך ותראה האם אפשר לבנות תהליך כזה שהוא יהיה תהליך הבירור.

תלמיד: אבל כל פעם זה בא בצורה אחרת.

אבל אתה אומר שזה אותו רעיון, אתה אומר שאותו דבר אתה קורא, אז איך פתאום אתה אומר שכל פעם זה אחרת?

תלמיד: זה מה שלא מסתדר לי, כאילו כל פעם צריך מחדש לעבור את כל התהליך.

"סוף מעשה במחשבה תחילה". אם אתה מדבר על תהליך בירור, אז מה אתה צריך לברר? לברר כדי מה? כדי לעבור לרוחניות. אנחנו מדברים עכשיו איך לעבור את המחסום. מה קורה אחר כך אנחנו לא יודעים, אבל איך עוברים את זה. אז איך אתה חושב שעוברים?

תלמיד: צריך להגיע להכרה שלמה של מי שאני.

מתי אני עובר מחסום?

תלמיד: כשאני מתייאש מעצמי.

אני לא יודע מה זה שאני מתייאש או לא מתייאש. באיזה תנאי אני עובר מחסום? מה אני צריך כדי לעבור מחסום?

תלמיד: תפילה אמיתית.

בכוח התפילה אני עובר מחסום?

תלמיד: לא, הבורא מעביר אותך.

בכוח הייאוש אני עובר מחסום? לא, הבורא מעביר. אז תתחיל מהסוף. אתה לא מתחיל מהסוף.

הבורא נותן לי כוח. האם הוא לוקח אותי ביד, מה הוא עושה? בתוך הרצון שלי הוא נותן כוחות, שברצונות שלי נעשה כזה שינוי שאני מתחיל להרגיש רוחניות, אני מתחיל לחיות ברוחניות. לחיות ברוחניות זה נקרא לחיות בכוונה על מנת להשפיע במידת מה. זאת אומרת, הוא נותן לי מסך, וזה נקרא שאני עובר מחסום. לפני זה לא היה לי מסך, לא הייתה לי כוונה על מנת להשפיע, עכשיו יש לי כוונה מינימאלית על מנת להשפיע. הרצון לקבל עם הכוונה הקטנה הזאת על מנת להשפיע, המידה הזאת נקראת הכלי הרוחני הראשון שלי. אז אני צריך לקבל ממנו מסך.

מהי המדרגה לפני המסך שאני מקבל? כנראה צורך למסך. כי כל דבר אפשר לקבל רק אם יש כלי אליו, לכן אני צריך כלי למסך, צורך למסך. איזה צורך למסך צריך להיות? האם אני יכול לתאר מצב שיש לי צורך למסך? האם יכול להיות אצלי דבר כזה או לא?

אני הולך עוד קצת אחורה. כדי שיהיה לי צורך למסך, אני צריך לדעת שיהיה לי רווח מהמסך, מה אני מרוויח מהמסך. רווח מהמסך, כלומר מה אני מקבל על ידו - שאני משפיע. אני רואה את הבורא, אבל לא רואה ונהנה ממנו, אלא אני רואה שאני המשפיע לו. אבל לא שזה שאני משפיע לו יהיה בשבילי חומר דלק, כי אז אני פשוט עובד בצורה לא נקייה על מנת להשפיע. אלא על מנת להשפיע נקרא שאפילו שאני לא רואה אותו, לא מרגיש אותו, אני בכלל לא נמצא בשום גילוי, אלא רק ידיעה אחת יש לי, שאני המשפיע. יש בזה עוד הרבה דקויות בפנים, אבל בסופו של דבר אני מגיע למצב שאני צריך כוח מופשט שעכשיו אין לי אותו לגמרי, והאם יכול להיות שיהיה לי רצון אליו, זאת השאלה.

אם אני אבדוק מה זה בהחלט רצון למסך, אז כנראה שאין לי רצון למסך. אלא יכול להיות שאני לא רוצה את המסך עצמו ומה שהוא ייתן לי בעולם הרוחני, השפעה נקייה ללא שום קשר לעצמי, כי אני לא יכול עדיין להרגיש את ההבחנות האלו, הן בשבילי מנותקות לגמרי מהמציאות שלי. אני יכול לדבר רק בעלמא, בעל פה, בפה, אבל זה לא נותן כלום, זו לא תפילה ממש מתוך הרצון העמוק. הרצון העמוק הוא לפני מילים, אפילו לפני הכרה מה זה. כנראה שאני לא יכול להגיע לזה, אבל אני לפחות יכול להגיע לייאוש שסביב זה.

נעשה כך, איזה דברים ברצון לקבל יכולים להיות אצלי מבוררים, שאם עשיתי אותם, גמרתי אותם, אז זה המקסימום שאני מסוגל לעשות עד המחסום. בדומה למה שאנחנו לומדים לפני גמר התיקון. שחוץ מל"ב האבן, אנחנו יכולים הכול לברר, גלגלתא עיניים, התכלללות גלגלתא עיניים באח"פ, ואח"פ בגלגלתא עיניים, כל ההבחנות חוץ מל"ב האבן. זה כמו שיש לך עצם עם הבשר, ואתה אוכל את כל הבשר עד הפרט האחרון, משאיר רק את העצם נקייה, ממש פוליש, ובזה אתה מברר מה כן ומה לא. בדומה לזה, לגמר התיקון, אנחנו לא מגיעים, לא נוגעים בל"ב האבן, אלא אנחנו בונים בצורת השלילה מוכנות לתיקון של ל"ב האבן. כך כנראה נגיד שזה לפני המחסום, אנחנו בונים בצורת השלילה נכונות לתיקון המסך על הרצון לקבל שלנו.

מה הן ההבחנות שצריכות להיות אצלנו מבוררות כל צרכן, כדי שנקבל מלמעלה, כמו שבגמר התיקון מקבלים את אור המשיח ומתקנים את ל"ב האבן, כך נקבל עכשיו את אור המשיח שמושך אותנו מהעולם הזה לרוחניות. אחר כך בגמר התיקון מקבלים את אור המשיח שמושך אותנו מצמצום ב' לצמצום א'. אז תברר מה אתה צריך, איזה תנאים.

כדי להביא אותך להבחנה האחרונה הזאת אתה צריך המון שנים של יגיעה, ואתה כאילו לועס אותם מאמרים ואותם מכתבים. בזמני לא היו דברים כאלה. כשהרב'ה התחיל לכתוב זה היה בשנת 83-84. בשנת 84 יצאו המאמרים הראשונים. ולפני זה לא היה, היה ספר הקדמות, שום דבר חוץ מספר הקדמות. ולא למדו הקדמות, אלא למדו "תלמוד עשר הספירות". אתה רוצה הקדמות? תקרא לבד.

זה שאנחנו לועסים את כל הדברים האלו, זה פועל לבירור מאוד מועיל. רק מה? העניין הוא להשתדל ככל האפשר להכניס את זה לתוך הלב. לקרוא את זה בצורה כזאת שזה ייגע ברצונות הגלויים, הערומים שלנו. כמו שהרב'ה אומר, נותנים לך תרופה, אתה מקבל בקבוק נוזל, ובמקום לשפוך לפה כל פעם כפית אתה מורח על הרגל. לא הבנת את הרופא, את מה שהוא אמר, ובהתאם לזה כך התוצאה.

צריכים לשים את הדברים האלה ככל האפשר קרובים לרצון. בזמן שקוראים, בזמן ששומעים, צריכים להשתדל להיות ממש בקשר עם זה, לתאר את זה ככל האפשר יותר שזה קורה בתוכנו, ואז לאט לאט זה חודר.

תלמיד: אנחנו אומרים שבעצם מה שעושה לנו את הבירורים, מה שעושה לנו את כל הדברים האלה, אלו האורות המקיפים.

אור מנענע את הכלי, אור מתקן את הכלי. אנחנו צריכים רק לגרום לאור שיעשה את זה.

תלמיד: מצד אחד, אני צריך שהאור יעשה לי את זה, מצד שני, האור לא יעשה לי את זה כל עוד אני לא ארצה שהוא יעשה לי את זה, וגם רק הוא זה שיכול להביא לי את הרצון לעשות את זה, זה כאילו אותו מעגל.

עוד הפעם, אמרת כך, רק האור יכול לתקן אותי, רק אני אזמין אותו, ורק הוא יכול לגרום לי שאני ארצה אותו. אז מה אני אעשה כדי שהוא ירצה אותי, שיעשה לי רצון אליו, שאני אוכל לבקש אותו, שהוא באמת יבוא ויתקן אותי. אתה יכול להמשיך עוד קצת כמה צעדים אחורה וזה יהיה אותו דבר. אלו בדיוק המצבים שלנו, עליות, ירידות, יחס כזה, יחס אחר, זה בדיוק מה שקורה.

כלי ואור, או זה או זה מתגלה לחילופין, אין יותר חוץ מזה. האמת, השאלה אחרי כל הדברים האלה היא, האם אנחנו צריכים להיות עד כדי כך חכמים ולדעת בפרטות ממש את כל התהליך שאנחנו עוברים. ואם אני לא יודע מה שאני עכשיו עובר, אז האם חס ושלום אני לא אעבור. זאת השאלה. האם הידיעה שלנו היא ממש גורמת לנו לעבור את הדבר, ואי ידיעה עוצרת אותנו מלעבור. התשובה היא לא, בכלל לא.

יש מישהו עם שכל של פסיכולוג או פילוסוף, הוא יישב כאן ויפרט לי את כל הפרטים האלה, יתפוס אותם תוך כמה שיעורים, ויוכל ממש לשחק איתם כך שאתה תשמע ותתפלא שזה ממש גילוי אליהו. ויש מישהו שבקושי בקושי תופס בכלל את ההסברים האלו, ובעצמו הוא כל כך גס בפנים ולא מפותח רגשית, כך שאין לו דברים כאלו, הוא לא תופס ולא מרגיש אותם כל כך. ובאמת זה לא חשוב. יכולים לשבת שניים כאלו, אחד ממש שמעון מן השוק, לא רבי שמעון שהפך להיות כזה, והשני ממש עדין כזה, רוח ללא גוף. אחד יודע ומתפלפל בכל המצבים, והשני בקושי תופס מה כתוב במאמר, הוא בערפול כזה. אין בכלל שום קשר להתקדמות שלהם, כי הכול תלוי ביגיעה.

האם מי שבוּר כזה ומגושם משקיע ומוסר את עצמו בכמה שאפשר לעניין, כלומר מודדים את ההשקעה שלו בלבד. וההוא שחכם ועדין ותופס את זה ממש מהאוויר, אולי הוא לא משקיע כל כך, הוא גם לא צריך את זה, קשה לו להשקיע את עצמו כי הוא לא מרגיש כאן שיש במה להשקיע. אני לא מדבר שהוא לא רוצה, שלא אכפת לו ומזלזל. הוא מעצמו, מתוך ההכנה שלו, לא רואה את הקושי, לא רואה את שדה העבודה, איפה להכניס את עצמו. אבל תכלס הכול הולך אחרי חשבון היגיעה בלבד. ויכול להיות שאותו עדין, הפילוסוף המסכן, הוא דפוק ממש, כי לא נתנו לו מלמעלה עביות מספקת, ועד שהוא יתחיל לקבל יעבור הרבה זמן והרבה שלבים. אם הוא יתמיד, אז ודאי שהוא סוף סוף יגיע למצב של שמעון מן השוק ויתחיל ממנו, אנחנו רואים כאן את הדברים האלה, אבל בכל זאת זה קשה.

לכן את הקבלה צריך בדור מגושם, בדור מאוד חזק בגשמיות, בעביות, באגו, בדורנו. ולא בדורות הקודמים שכולם היו כאלה שהרגישו מכלום, הם הרגישו אלוהות, הם ראו את זה מתוך החיים, זה היה ברור להם שזה ככה, שזה מתלבש בתוך החיים שלהם, כך זה היה אצלם. היה להם קל מאוד לעשות התאמה בין גשמיות לרוחניות, הם קיימו את כל המצוות.

אתה יודע לקיים "מצוות התלויות בארץ"? זה משהו נורא, אלו שלוש מאות, ארבע מאות מצוות, מצוות בבית המקדש, כל מיני דברים. הם הרגישו מתוכם בגלל שהיו זכים. ובגלל זה לא היו צריכים קבלה, לא נתנו יגיעה, לא הייתה להם יגיעה באמת, ואצלנו זה ההיפך. אנחנו בסוף, מתגלים כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, ואנחנו הכלים האחרונים, כלים עבים, הסתרה גדולה, עד שאתה זז אתה הופך עולמות.

אם הם היו עושים מאמצים כמונו עכשיו, אני לא יודע מה זה היה, זה פשוט בלתי אפשרי היה בכלים שלהם. זה ערך הפוף אורות וכלים, זה פלא מה שקורה. כולם היו בהרגשה שהם ממש מקובלים, הדור של משה, דור המדבר, דור כיבוש הארץ, אחר כך עד דוד המלך, עד בית המקדש הראשון, בכלל אין מה לדבר. מבית המקדש הראשון, משבירת המקדש, מחורבן בית ראשון והלאה כבר מתחילה להיות ירידה. אבל בכל זאת היו נביאים, הכול היה חי, האלוהות הייתה מובנת לעמך בהרגשה.

הם לא היו צריכים לכתוב, איזה ספרים היו צריכים לכתוב? מתוך הרגשה היה מובן להם מה צריכים. כשיצאו לגלות, אז התחילו לכתוב ספרים, כי היה עוד קשר בין אלה שנמצאים בהתגלות האלוהות לאלה שכבר נמצאים בגלות, בהסתר, אז התחילו. אבל לפני זה לא היו צריכים לכתוב שום דבר. האם אתה צריך לכתוב מה שאתה חש בחיים שלך שכולם מבינים, מרגישים? מה יש על זה לכתוב אם כולם יודעים?

כמו שבעל הסולם כותב בהתחלת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שמחורבן הבית, בית המקדש והלאה, נעשתה מחיצת הברזל בינינו לבין חכמת הקבלה. זאת אומרת בינינו לבין התגלות האלוהות, התגלות הבורא, הרגשת הבורא. נעשתה חומה כזו שאנחנו לא מרגישים כלום, וזה המקור לכל הצרות. אין יותר מזה.

אם אנחנו רוצים לחיות טוב, צריך שהאלוהות תהיה מגולה. אתה תרגיש את הרע כל עוד בתוך הכלים שלך הבורא לא יתגלה, אין שום תנאי אחר. הוא גם כותב ב"שמעתי", שכל הסיבה להרגיש טוב היא להרגיש את הבורא, והסתרת הבורא היא הסיבה לכל הדברים הרעים. לכן אנחנו עוסקים רק ב-איך לגלות את הבורא, אנחנו רוצים לחיות טוב. או שאתה רוצה לחיות טוב כדי שיהיה לך טוב, או שאתה רוצה לחיות טוב בכוונה לטוב שבמטרת הבריאה, בתכלית. גם זה וגם זה נקרא טוב, רק באיזה סוג כלים, באיזה יחס.

זה כל העניין, למטה מהמחסום ולמעלה מהמחסום, אלו שני מושגים שונים למה זה טוב. למטה מהמחסום אנחנו לא יכולים לכוון על הטוב שלמעלה מהמחסום, אי אפשר. לכן יציאת מצרים נעשית בחיפזון, בחושך, בבריחה, בגניבת הכלים, קפיצה לים, קריעת ים סוף, בכל הדברים האלה, אי אפשר אחרת. חוץ מסבלנות, אני לא יודע מה עוד יכול לעזור.

תלמיד: הבנתי שאם מבקשים דבר מה מהבורא, צריך לבקש ישירות מה שרוצים ולא את הדרכים לקבל את זה.

אם אדם מבקש מהבורא משהו, ומבקש את זה בדרך מסוימת, אז זה סימן שהוא עושה תנאים, "תעזור לי בצורה כזו וכזו". מאיפה יש לך בכלל שכל, ובקושי לבקש אני לא יודע אם אתה יודע מה.

אם אתה מבקש דבר טוב להתקדמות, אם אתה יודע מה זה, אז בוודאי שאתה מקבל על זה תשובה. אם אתה מבקש דבר שהוא לא בדיוק נכון, אז במקומו אתה לא מבקש את ענית התפילה שלה אתה מצפה, אלא אתה מבקש את ענית התפילה אבל שלה אתה לא מצפה, אומנם זה מקדם אותך, אבל זה לא מה שאתה חושב שמגיע. לכן התפילה הנכונה היא ללא שום תנאים. אני מבקש מה שנקרא בעינייך להתקדם, ואצלי מראש, כמה אקבל ומה שאקבל יהיה מקובל עלי כהתקדמות.

אבל אם אתה נמצא כבר ברצון כזה, אז על מה אתה יכול לבקש? אם כבר לא חשוב מה אתה מקבל, אתה מאמין שזו התקדמות.

תלמיד: למה כשאנחנו רוצים בורא, אני צריך להציב תנאים, לבקש אור מקיף, אור ע"ב ס"ג? אני רוצה בורא.

כשאתה מבקש בורא, אתה מבקש אור ע"ב ס"ג, אור מקיף?

תלמיד: כן, בשביל מה?

אני לא יודע איך אתה יכול לבקש אור ע"ב ס"ג, מה אתה יודע?

תלמיד: זה מה שעושים בלימוד.

מה שאנחנו לומדים, מה שמבקש הכלי?

תלמיד: בזמן הלימוד.

הכלי מבקש מפני שהכלי נמצא כבר בעולם הרוחני,

תלמיד: אבל אני לא מרגיש את זה.

מאיפה אתה יודע מה מרגישים

תלמיד: אז איך אני יכול להיות מחובר באמת?

למעלה מהדעת זה לא שאין לך דעת. אצלנו זה כך, מפני שאנחנו לא יודעים

תלמיד: זאת אומרת, שרק בזמן הלימוד אני מקבל רצון למצוא את הבורא, וחוץ מזה אין אף פעם רצון לבורא?

אצלנו, במצב שלנו, זה רק בזמן

אם תשאל מה יותר חשוב,

אנחנו לומדים,

תלמיד: למשל אני מבקש מהבורא שייתן לי מה שנראה לו טוב בשבילי, ובכלים שלי אני מרגיש לא בסדר. אבל אומרים שאני חייב להרגיש טוב. מה אני יכול לעשות? אני חייב לבקש ממנו משהו אחר שיהיה לי טוב, שלא יהיו לי בעיות.

אם אדם מבקש מהבורא שיהיה לו טוב, והאדם הזה עדיין לא נמצא בדבקות בבורא, זאת אומרת, הכוונות, הרצונות שלו לא מתוקנים, אז הטוב שלו והטוב האמיתי הם הפוכים זה לזה. אז איך אני יכול סתם לבקש טוב?

אתה יכול לשאול אחרת. כשאני נמצא באיזשהו מצב, כל רגע, כל שנייה שאני עכשיו נמצא באיזה מצב, אני מבקש, אני מתפלל כביכול, אני פונה לבורא. למה? הגוף שלי, מהתא עד האיברים, עד כל המערכות, השכל, הרצונות, מערכות פסיכולוגיות, פסיכוסומטיות, רצוניות, הורמונים, תשוקות, מה שאתה לא רוצה, הכול נמצא בעבודה.

הרצון נמצא בכל תא ובכל הגוף בכללות, רצון שמחזיק את החיים. והרצונות האלו פונים כולם לבורא, עוד לפני שנעשיתי חכם, וכאילו שולט עליהם, על הרצונות האלה, ומכוון אותם. עוד לפני שאני מכוון אותם, הם גם פונים לבורא.

אז האם מזה שאני עכשיו מפעיל את השכל שלי, "אני שמעתי וקראתי שיותר טוב אם אני אחשוב ואבקש ממנו אחרת ממה שהגוף שלי רוצה", אני בזה אשנה את הגוף? התאים שלי, האלקטרונים, כל מיני דברים, יסתובבו עכשיו בצורה אחרת? לא. האם המחשבה שלי תעבוד בצורה אחרת, אפילו אם קראתי משהו בספר? זה לא ישפיע על כלום. זאת אומרת, דברים מלאכותיים, שאני קורא או שומע שטוב להשפיע, כל מיני דברים כאלה, הדברים האלה הם מחוצה לי, חיצוניים.

על הרצון שלי אני לא שולט. כשאני קורא משהו ולומד כל מיני חכמות, אני בזה רק מכניס אותן לשכל. לרצון שלי זה לא נוגע. הרצון שלי הוא תוצאה ישירה מאורות שבונים את הרצון. כמו שאנחנו לומדים, שאור דרך ד' בחינות דאור ישר בונה רצון. ואחר כך כשהוא נכנס לתוך הרצון, הוא גורם לרצון הזה את כל התהליך שהרצון רוצה לעבור.

זאת אומרת, אין לי בכלל שליטה, אני לא נוגע לרצון שלי. לרצון שלי אני יכול אולי להשפיע, אם אני משפיע לבורא, והבורא לפי הבקשה שלי, או הפקודה שלי, ישנה לי את הרצון. הוא ישלח אור מסוים, שבסוף התהליך, בסוף התפתחות האור, ייבנה רצון כזה שאני כאילו מבקש, אבל דרכו אני יכול לעשות את זה.

לכן הוא נקרא "מאציל". הוא נקרא "מאציל" לא מפני שפעם הוא הוליד אותי ועכשיו אני שולט בעצמי. אני בעצמי אף פעם לא שולט. אף פעם. אין מקרה כזה. דרכו, כדי שאני אוכל לפנות אליו, להשפיע באיזו צורה, לחייב אותו, לבקש ממנו, אולי איזו פרוטקציה, לא חשוב מה, אבל רק דרכו אני יכול לגרום שבי משהו ישתנה. רק כך.

אז מה זה שייך לכמה שקראתי בספר או לא קראתי? מזה אני בכלל לא משתנה בפנים. אנחנו צריכים להבין שהדברים האלה הם דברים מלאכותיים לגמרי, חיצוניים לחלוטין. אין בזה שום דבר שיכול בצורה כלשהי לשנות משהו. אבל יש עניין של זירוז האורות המקיפים על ידי הפעולות של לימוד, הפצה, קבוצה. לזרז את האורות המקיפים, לקדם אותם, למשוך אותם, והאור המקיף משנה את הכול.

אבל לא שאני בעצמי, בצורה ישירה, משנה בי משהו. אני לא יכול לגעת בעצמי. אין לי גישה לרצון לקבל שלי. אין גישה. אם תיקח מנתחים, רופאים גדולים מאוד, הם יגיעו למשל מהעיניים, לעצב של העין ואחר כך לעוד מיני מערכות בגוף, שמפתחות את מה שאתה רואה, בודקות את מה שאתה רואה, מתקנות את מה שאתה רואה לתמונה שלמה.

יש שם כל מיני מערכות מסובכות מאוד. אבל אחר כך הם מביאים את התוצאה מזה למרכז שנקרא "מרכז התענוגים". מרכז התענוגים הזה, גם הוא, אם תתחיל לפתח אותו, לראות מה זה, זה גם גוף בתוך השכל שפועל לפי ריאקציות ביוכימיות.

ואחריו, לשם אי אפשר להגיע עם סכין ניתוח או עם לייזר, אחריו כבר יש באמת חלק שבנו שנקרא המרגיש, שזה כלי רוחני. לשם אף אחד לא יכול להגיע. הכלי הזה הוא רוחני, זה רצון. היתר נקרא התלבשות הרצון בחומר.

דרכו כביכול, הרצון פועל בצורה כלשהי, מתפעל, מביע את עצמו, מקבל. אבל בסך הכול, אלה מעברים. אבל הרצון הזה עצמו לא נמצא בהשגתנו. אנחנו לא יכולים לעשות משהו. ומה נכנס לי לעין? לעין גם נכנס לי ניצוץ של האור שנקרא "נר דקיק", שנמצא למשל בתמונה יפה.

אני מסתכל בתמונה יפה ועל ידי התמונה, אני מקבל תענוג. מה זאת אומרת? בתמונה עצמה אין שום תענוג. יש בתמונה ניצוץ של אור והניצוץ הזה מסודר בדיוק לפי הכלי שלי, כי אם מישהו אחר מסתכל, לא אכפת לו מזה, אפילו מגעיל אותו. ואותי דווקא זה ממלא בתענוג.

אז בתמונה הזאת יש ניצוץ, שהניצוץ הזה הוא רוחני, אבל הוא לבוש בתמונה. דרך התמונה הוא מגיע לעין שלי, עובר את כל המערכות, עד שהניצוץ הזה משתחרר בסוף המערכת שלי, הגשמית, ביולוגית, ונכנס למקור התענוג הרוחני, לרצון הרוחני. וכל מה שעבר באמצע מהתמונה ועד העין שלי, עצבים, מערכת, כל זה בדרך, רק מעבר. בהתחלה היה ניצוץ של האור, ובסוף יש כלי, רצון לקבל. וכל החוש הזה, למשל חוש הראיה, עם כל מה שיש לי במוח, זו פשוט דרך מעבר. כך אנחנו עובדים בעולם הזה. גם אותם אורות וכלים, רק יש איזה מעבר באמצע.

מכאן אנחנו רואים שאין לנו שליטה על אורות ואין לנו שליטה על הכלים בעצמנו. זה מנותק מהגוף שלנו. זה בכלל לא נמצא בגוף שלנו. אלא לשנות אותם אנחנו יכולים רק על ידי כך שנמשוך על עצמנו אור שמשנה אותם. זה נקרא "אור מקיף".

תלמיד: אנחנו אומרים שהרצון צריך להיות מבורר, אז אפשר לבקש ולפנות. אבל אנחנו לא יודעים מה טוב לגוף שלי, לרצון לקבל, זה לא מה שאני צריך.

אתה אומר אני לא יודע מה מועיל לי, מה לא מועיל לי, איך אני אבקש משהו? הבורא לא מתחשב במה שאתה מבקש.

זה כמו שהרב'ה כותב באיזה מאמר. אבא הולך ברחוב עם ילד קטן שבוכה, ואבא לא מסתכל עליו. כולם אומרים לאבא "תראה, מה זה", והוא אומר, "אתם יודעים מה הוא מבקש? הוא מבקש סיכה לנקות לו משהו בעין". זה לא מציאותי, אבל זה באמת כך, כי ראייה וסיכה, זו דוגמה קצת רוחנית.

הילד מבקש משהו לרעתו כי הוא לא מבין מה לטובתו ומה לרעתו, נראה לו שזה לטובתו. אז לתת לו, או לא לתת? שיבכה. מה התועלת מהבכי? למה אבא לא מרגיע אותו? על ידי הבכי, הילד יבין שהרצון שלו לא מתאים לרצון של האבא, וכנראה שהאבא יודע יותר טוב מה לטובתו, ואז כדאי להפסיק לבכות ולעבוד על זה שהרצון שלו ישתווה לרצון של האבא.

אבא נגיד רוצה לקנות לו עכשיו ספר יפה. הילד לא רוצה ספר, הוא רוצה כדור, "מה אתה רוצה ממני, איזה ספר?" אז הוא בוכה ואבא לא אומר כלום. אבא קנה את הספר ומחזיק את הספר. והילד בסופו של דבר יידע שהחידוש שלו והמצב הבא, יכול להיות רק ספר. אז בהדרגה, הוא מגיע למצב שירצה את הספר.

תלמיד: הרצון לכדור לא יהיה מבורר?

הוא יברר את הרצון לכדור, שהרצון לכדור גורם לו בכי, גורם לו רע. הוא ישנא את הספר בינתיים, גם את האבא, יחפש אבא אחר שייתן לו כדור, ויראה ששום דבר לא הולך. עד שירצה גם את אבא וגם את הספר, עד שיבקש בדיוק את הספר, אחרת הוא לא יקבל, כי אחרת הוא יקבל ויקרע אותו. אבא רוצה שהוא יקבל אותו כדי לקרוא, אבל הוא ממש יחתוך אותו לחתיכות מרוב כעס, זה יהיה לרעתו. כל עוד הוא לא ידע איך משתמשים בספר ומגיעים לזה, ואיזו תועלת אפשר להוציא מזה, הוא לא יקבל. תראה איזו דרך הוא צריך לעבור מהמצב הראשון שלו שהוא רוצה כדור במאה אחוז וצורח, עד שיצרח כך שרוצה את הספר.

זה מה שאנחנו מחפשים עכשיו איך לפנות לעם, שחוץ מטלוויזיה, ממין, מאוכל, מבילויים ומכל מיני דברים אחרים, שום דבר הוא לא רוצה. איך אתה יכול לתת לו את הספרים שלנו שהם כל כך קשים ושהוא יתעניין בהם, שיפתח אותם. אנשים היום בכלל לא קוראים שום דבר, מה הם קוראים.

אז להכין רצון בתוך האנושות, שתרצה את הקבלה, שתרצה ספר במקום כדור. ראית בכדורגל, שני מיליארד אנשים ראו את הכדורגל, אתה מבין מה זה? שני מיליארד. אם שני מיליון היו מתעניינים בקבלה, אז העולם היה מתהפך. ועל פני איזה בעיות העולם רואה את הדברים האלה. בברזיל אין מה לאכול, ממש משהו נורא מה שקורה שם. ככה זה, הם מתנתקים, זה הכוח של הקליפה.

תלמיד: מה ההבדל בין פנייה לבורא ופנייה לנשמות?

עד שאדם מבין שרצון הבורא הוא להשפיע לנבראיו, וההשפעה הזאת לנבראיו היא שהוא צריך להגיע לאהבת ה', להשתוות הצורה, לדבקות, ואי אפשר שהדבר הזה יהיה אם הוא לא יכין את הכלי, שהכלי הזה נקרא חיבור עם יתר הנשמות, אז לפני זה הוא לא עושה כלום.

אנחנו צריכים להבין שאנחנו יכולים לפעול ברוחניות רק אם אנחנו קשורים בינינו בגשמיות, פשוט מאוד. נגיד שיש לפניך איזה דבר כבד שאתה צריך להזיז אותו, ואתה רואה שלבד אתה לא יכול, אז אתה מבקש מעוד מישהו ומעוד מישהו, עד שאתה יכול להזיז אותו. אז תתאר לעצמך שאתה נמצא למטה בעולם הזה, וכדי להגיע לדרגה 125 של גמר התיקון אתה צריך להזיז דבר כבד, כשכל פעם הוא כבד יותר ויותר. אז במידה שאתה רוצה לעלות במדרגות האלה, במידה הזאת אתה צריך להתחבר לעוד נשמות ולעוד נשמות שיעזרו לך לדחוף את הדבר הכבד הזה, עד שאתה מתחבר עם כולן, אחרת אתה לא מגיע למטרה.

כדי לעלות לדרגה ראשונה מספיק לך לוותר על עצמך, להתחבר לאחרים זה נקרא לוותר על האגו שלך כלפיהם, נגיד עם עשר נשמות, ולדרגה שנייה עם מאה, לדרגה שלישית עם אלף. קח דוגמה כזאת, זה יותר ברור, אתה מבין מה זה לדחוף דברים קשים, כבדים.

תלמיד: נשמות הן ספירות?

נשמות הן לא ספירות. נשמות אלו בני אדם שנמצאים לידי, שהם גם צריכים אותו דבר, ויכולים לעזור לי באותה העבודה, באותה פעולה, לדחוף את הדבר הכבד הזה, לכן אני זקוק לחברה.

אבל שוב, פנייה לחברה יכולה להיות רק אחרי שאני יודע את המטרה, שהמטרה היא להגיע לדבקות בבורא, אז הפנייה שלי לחברה היא תהיה פנייה נכונה. אחרת זו תהיה פנייה כזאת שאני אתחיל לבנות קיבוץ, קולחוז, לא חשוב מה, משהו כזה שייהרס בסופו של דבר, כי זה יהיה אגואיסטי.

כל העבודה חייבת להיות "סוף מעשה במחשבה תחילה". אני צריך קודם כל לחשוב על סוף מעשה, מה הוא הסוף, ועכשיו מתוך סוף המעשה הזה אני מתחיל לעבוד, להתחבר עם אחרים. אם אני סתם רוצה להתחבר עם אחרים - איתו אני רוצה להתחבר כי הוא חזק, ואיתו כי הוא חכם, והוא יודע להסתדר, וההוא רגוע אז הוא יגרום לי לרוגע, וההוא שמח והוא יגרום לי לשמחה - אם בצורה כזאת אני אלך להתחבר עם אנשים, אז אני לא אתחבר לקבוצה הנכונה שתעזור לי לדחוף את המטען הכבד הזה לקראת המטרה. לקראת מטרה אחרת אולי כן, אבל לא לקראת המטרה הרוחנית. אני חייב בהתאם לזה לבחור באנשים שהם באותו ראש, לאותו כיוון.

אתה רואה כמה דעות יש לנו, מה מספר הקבוצות והרשימות של הקבוצות, 13 קבוצות, ויש עוד כאלה שלא מצאו את עצמם. וכל קבוצה כנראה חושבת על המטרה בצורה אחרת, באופן אחר. לפי מה הם בחרו את זה אני לא יודע, או לפי שהם דנו בדיוק מה זו המטרה, אבל אני לא מאמין, כי כל אחד לא יודע, וכל אחד כל רגע חושב אחרת, אז כל קבוצה צריכה להתפרק ולהתאסף שוב כל רגע ורגע, זה בלתי אפשרי, אז כנראה לפי קריטריון אחר.

תלמיד: איזו אינדיקציה יש לי בזה שהיגיעה שלי היא איכותית? מה יכול לתת לי איזה צפון, איזה עוגן שמה שאני עושה זו יגיעה איכותית, לא רק כמותית?

יגיעה איכותית, איך אפשר לבדוק שהיא באמת איכותית? מה יכול להיות הסימן שעשיתי יגיעה נכונה? כתוב שתוצאה ממעשים טובים היא שמחה. אם אדם מגיע באמת לשמחה, אחרי שהוא עושה יגיעה ובאמת השקיע את הכול ושמח, השמחה הזאת היא מהיגיעה עצמה. היא לא מזה שמקבל ממנה, אלא מזה שנתנו לו הזדמנות להתייגע, והוא עושה את זה והוא יודע שזה פועל. אני רואה את זה, לא רואה את זה, אבל זה עובד, אין דבר כזה שמשהו הולך לאיבוד. בכלל אין דבר שהולך לאיבוד, כל שנייה וכל רגע. בעל הסולם כתב שהכּינה שמקרקרת כדי להשיג אוכל, הצער שלה גם מצטרף לכל הצער הכללי שבונה כלי לגמר התיקון, שגם את זה צריכים. דומם צומח חי מדבר, כולם חייבים ממש להצטרף לכלי אחד.

אבל בנו זה צריך להביא שמחה, שבהחלט אנחנו נמצאים בתלם, בהכרת המטרה במשהו לפחות, יש תגובה, והרגעים לא עוברים סתם. התוצאה מזה היא שמחה. זה הקשר שאנחנו קשורים בכל זאת לאלוהות, ולא למה שבן אדם מסכן ברחוב שהוא קם בבוקר ולא יודע איך לגמור את היום, נמאס לו, והוא יכול להיות עשיר או יכול להיות עני, לא חשוב מה ומי. אבל היום אין לך מישהו שממש שמח, אנחנו רואים את זה. היה לך מיליארד דולר לפני כמה שבועות, והיום מה יש לך מהבורסות אני לא יודע, אבל שמעתי שיש סמטוכה.

(סוף השיעור)

---

1. "כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי" (תהילים ע"ב, כ')↩