שיעור בוקר 11.03.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 22.10.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/gTOsyVn8?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', מאמר "מהו יום ולילה, בעבודה"

קראנו מאמר מ"שלבי הסולם" כרך א', שנקרא "מהו יום ולילה, בעבודה". יום ולילה הם פעולות האור, ומצד הבורא אין הבדל בפעולות האלה שאדם מרגיש כיום או לילה, זאת אומרת הוא מרגיש בעולמו של הבורא הפוך לגמרי. גם יום וגם לילה זו אותה ההתקדמות, אלה אותם שלבים למטרת הבריאה שהיא להידבק בבורא. לכן כתוב שהמטרה היא לבוא למצב בו אין יום ואין לילה, שהכול יתגלה כאור אחד וגם הלילה יתגלה כחלק מהיום.

אני זוכר שפעם למדתי את "מסכת פסחים", בה נאמר שבודקים את החמץ אור לארבע עשרה של חג הפסח, שהוא לילה לפני פסח. ושואלים האם אור לארבע עשרה, זה באור או בלילה? וידוע שאור לארבע עשרה זה בערב, דווקא בלילה כשחושך. למה אם כך כתוב אור לארבע עשרה? ויש שם כל מיני פירושים על אור וחושך, אור זה אורתא, וגם לילה זה אורתא, כך נקרא החושך. בקיצור, מוסבר שם מכל מיני זוויות, גישות, שאור לארבע עשרה זה ממש לילה, כי לא יכול להיות אור אם לפניו לא יהיה חושך. לכן אנחנו בודקים את החמץ דווקא בלילה.

כשיש קצת אור נר קטן המבדיל בין מעט האור לבין כל החושך בו אדם נמצא, זה נקרא שאז אדם מרגיש שהוא נמצא בחושך. זאת אומרת, כדי להרגיש שאני נמצא בחושך, אני צריך לעבוד קשה ולמשוך הרבה אור מקיף שייתן לי את הרגשת החושך במצבי כלפי המידה הנכונה, מה זה חושך. כי יכול להיות שמישהו אחר ירגיש באותו מצב אור, זאת אומרת, כלפי מה אני מרגיש חושך, חושך צריך להרגיש כלפי מטרת הבריאה, שזה חוסר דבקות. אם אדם מגיע למצב שהוא בודק את עצמו ורואה שהוא נמצא בחושך מפני שיש בו חמץ, כלומר רצון לקבל המבדיל אותו מהמטרה, והוא בודק זאת בחושך, בנר, באור קטן מאוד, שעל ידי יגיעה גדולה משך על עצמו מלמעלה, אז הוא מגיע למצב שהוא בהחלט מוכן לצאת ממצרים, מוכן כבר לצאת מהרצון לקבל דרך המחסום לעולם הרוחני.

לכן קודם כל עלינו לזכור שהרגשת הלילה והחושך היא הכרחית. זו הרגשת הכלי האמיתי היכן שאדם נמצא. אומנם את הטבע שלו ברא הבורא, אבל אדם חייב לקבוע שזה לילה, כי ברוחניות ובכלל מחוצה לאדם אין יום ואין לילה, לא חושך ולא אור, ובכלל אין מצבים, אם אף אחד לא קובע לפי ההרגשה שלו מהו המצב אז אין מצב. לכן צריך קודם להגיע להרגשת הלילה כלפי מטרת הבריאה, להרגשה שנמצאים בהפכיות הצורה, ולראות למה נמצאים כך, למה לא יכולים להתכלל בבורא, היינו בתכונת דלהשפיע, ולקבוע שזה ממש החושך ולא שום דבר אחר. חושך הוא לא שאין לי רוחניות ואני רוצה שיהיה לי טוב ממנה, לצאת מהצרות ולהרגיש כל מיני תענוגים.

אם אדם קובע שהרוחניות שלו זו התכונה דלהשפיע והוא הפוך ממנה ולא יכול להתכלל, להידבק בה, אז הוא קובע שזה לילה אמיתי, ומתוך זה שממשיך ומצטער, אז הוא מגיע למצב שהופך את הירידה הזאת, את הלילה הזה ליום. כשהחושך הזה מתחיל להביא לו אור, הכלי מתחיל להשתנות, לקבל כוונה על מנת להשפיע והופך להיות כמו האור, זה נקרא שבגמר התיקון המצב הוא לא יום ולא לילה. ולמצבנו צריך להבין, שלהיות בכל מצב ומצב אנחנו חייבים עד שנקבע שהמצב הזה הוא טוב או רע כלפי מטרת הבריאה ולא כלפי הרצון לקבל שלנו. זאת אומרת, אנחנו מבררים כל מצב ומצב לפי אמת ושקר ולא לפי מר ומתוק. וככול שאדם יוכל מהר יותר לברר את המצב שבו הוא נמצא, כך הוא יזרז את שלבי התפתחותו, את התדירות שלו במעבר ממצב למצב, את מימוש הרשימות הנמצאות בו שאותן הוא ממש חייב לעבור אחת אחת עד שיגיע לגמר העבודה.

וכאן יש לו מעמד פרטי ומעמד כללי, של קבוצה. אם אדם נמצא בסביבה שברור לה מה זה יום ומה זה לילה, שדביקות בבורא, ורכישת התכונה דלהשפיע נקראת יום, ולהיות ברצון לקבל, לחשוב על עצמו, האם אני קיים או לא, מה יהיה לי, מה יש לי, זה לילה כלפי הכלי, אז בהתאם לגודל וחוזק הסביבה בקביעת העמדה הזאת, אדם מהר מאוד מקבל את ההבחנות האלה. הוא רוכש את הידיעה הזאת למרות הרגשת המר והמתוק שלו שבה זה לא כך, ומקבל את הבחנת אמת ושקר מהחברה. ואז מהר מאוד הוא יחליף מצבים ויבוא מהר לתיקון. לכן אדם צריך להשתדל על ידי הלימוד, החברה וכל מיני מאמצים כמה שיותר מהר לקבוע לעצמו, כמו שרב"ש כותב כאן, "מהו יום ולילה, בעבודה", כי כל מצב ומצב שבו אנחנו נמצאים קיים, עד שנקבע בדיוק מהו המצב. ברגע שנקבע המצב יתחלף, יגיע מצב חדש וכן הלאה.

הבעיה שלנו שאנחנו נמצאים הרבה מאוד זמן בהרגשה שמתוק נקרא יום ומר נקרא לילה. אנחנו עובדים לפי ההרגשה שלנו ולא יכולים לזכור, להבין, להרגיש לא מתוך עצמנו ולא על ידי החברה, שאת קביעת המצב לא צריכים לעשות על ידי הרגשת מר ומתוק, אלא על ידי אמת ושקר, על ידי זה שאת מטרת הבריאה, דביקות בבורא, למרות שזה עדיין לא מתוק, לא מורגש אצלנו כך, לוקחים כאמת וכמטרה ושזה יהיה יותר חשוב ממתוק, ומחליפים מר ומתוק שזה בירור גופני, לאמת ושקר שזה בירור רוחני.

כאן רק החברה יכולה להזכיר לאדם מה הם קני המידה האמיתיים לפיהם הוא חייב להתייחס למצבו, לבקר את מצבו, ולזרז אותו לקבוע את המצב הנכון, כלומר מה זה לילה ומה זה יום, ואז לעבור את המצב לילה - יום, לילה - יום. ובאמת, אם הוא קובע שמצב הלילה שנראה לו מר הוא מועיל, הוא אמת, אז הלילה הופך להיות ליום. לא שיש מצב שעכשיו אני עובר לילה ואחר כך אני אעבור את החצי השני של המצב שהוא יום. אלא אותו לילה, אם אני לא מתקן אותו, הוא לא יהפוך ליום, הוא בעצמו צריך להתהפך ליום.

כי כלי לא מתוקן, הרגשת הכלי שנמצא בעל מנת לקבל, אם אני קובע שזה לילה, ואני מביא את האור שמתקן אותו, אז האור שמתקן אותו הוא מהפך את הכלי ליום בזה שנותן לו כוונה על מנת להשפיע, ואני קובע שהכוונה שלי על מנת להשפיע זה יום. אז אותו מצב שהייתי בו קודם וקבעתי אותו כלילה מחוסר כוונה על מנת להשפיע, עכשיו כשאני רוכש כוונה על מנת להשפיע, אני קובע שזה יום, וכך אני עובר את המצב. התהפכות אותו הכלי מכלי דקבלה לכלי דהשפעה, זה נקרא שיש לך לילה ואחר כך יש לך יום. כך זה בכל מדרגה ומדרגה, זה אותו כלי רק ברכישת הכוונה עליו.

אם אדם לא עושה מאמץ לתקן את הכלי שקיבל לראות בו חושך אמיתי בזה שהוא על מנת לקבל, לרצות לתקן אותו בעל מנת להשפיע, ולעשות מאמצים בלילה להגיע לעל מנת להשפיע, וכשבא לו התיקון הזה זה אצלו כבר כיום, אם הוא לא עושה את המאמצים האלו, אלא הוא מחכה עד שהמצב שבו הוא מרגיש רע יהפוך בשבילו ויהיה כמצב הטוב, אז הוא לא מממש את הזמנים שנותנים לו. זה לא נקרא שהוא מתקן ממש את המצבים שמגיעים אליו.

בצורה כזאת ודאי שהוא בכל זאת מתקדם, אבל בצורה מאוד מאוד איטית, על ידי זה שהבורא מרחם עליו ומחליף לו מצבים, על ידי החברה שקצת עוזרת לו, אבל לא על ידי מצבים פנימיים. זאת אומרת, לקבוע מהר את המצב שלי כיום וכלילה, להרגיש שלילה זה היחס שלי לתענוגים שאני רוצה אותם, ואחר כך כשאני כבר מתחיל לרצות את התיקונים, להגיע לעל מנת להשפיע, להידבק לאמת במקום מתוק, שזה כבר נקרא אצלי יום, זו כל עבודת האדם. האדם הוא קובע מה זה יום ומה זה לילה, באיזו תקופה מהיממה הוא נמצא.

תלמיד: איך החברה בעצמה מגיעה להגדרה נכונה של יום ולילה?

איך החברה מגיעה להחלטה מה זה יום ומה זה לילה? החברה קובעת לעצמה קנה מידה, סטנדרטים, "הסטנדרט שלנו הוא כך וכך". מהו הסטנדרט הגבוה ביותר, קנה המידה האידיאלי? שהתכונה על מנת להשפיע כבורא היא מאה אחוז המטרה, המצב שבו אני רואה את עצמי בסוף הדרך. וכל פעם יש לי חלק מאותה מטרה על מנת להשפיע, תכונת ההשפעה, ואני נמצא בזה או רוצה את זה, על אף שאני עוד לא נמצא בזה, אבל לפחות רוצה את זה, וקובע את זה כמטרה, מבין שזה המצב הרצוי.

כל מה ששייך לעל מנת להשפיע, אני חייב לקבוע את זה כיום. לא לפי ההרגשה שלי, אלא לפי שזה אמת. וכל יתר המצבים שבהרגשה שלי יכולים להיות מתוקים, אבל מבלבלים אותי וכל הזמן מושכים לכיוון קבלה עצמית, אני אקבע אותם כחושך, כלילה. זאת אומרת, חושך ויום, לילה ויום, אני יכול לקבוע גם כלפי המצב הפנימי שלי, גם כלפי מטרת הבריאה, כלפי תכונות עצמי, תכונות הבורא והיחס שלי. לכל דבר אני יכול להגיע עם הקביעה הזאת של יום ולילה.

תלמיד: איך החברה מייצבת את המצב שיהיה לי קיר כזה, כמו איזה דבר שאי אפשר לברוח ממנו?

החברה חייבת לקבל את הדברים האלה כעובדה, כסטנדרט. מה זה סטנדרט? אני לא נמצא בזה, אבל מעכשיו והלאה אני מתחייב למדוד את עצמי כלפיו, עד שאני אהיה בדיוק כמוהו. זה נקרא קני מידה אידיאליים, דוגמה שלזה אני חייב להידמות. והחברה צריכה כל הזמן לבדוק את עצמה ולשנות את התקנון הפנימי שלה, את האידיאל שלה, מה היא רוצה להיות.

אנחנו צריכים להיות כך, שכל פעם בשלבי ההתפתחות שלנו נצא מהר ככל האפשר מהרגשת מר ומתוק ונעדיף במקום זה להיות באמת, ולא חשוב איזה טעם אנחנו מרגישים בזה. אחר כך אנחנו רוצים שהמצב הבא שלנו יהיה שהאמת גם תורגש כמתוק, כי מטרת הבריאה להטיב לנבראיו. אם אתה יודע שזה אמת, אבל אתה סובל מזה, זה נקרא שהכלי שלך לא מתוקן. אתה חייב להגיע לתענוגים, מה שנקרא "תורת חיים". אתה חייב להגיע ליהנות מהשפעה, כמו שהבורא נהנה מזה שהוא משפיע. כי מטרת הבריאה להנות, להיטיב לנבראיו, למלאות אותם בתענוגים. אז כבר יש לך קביעת המצבים שכל הזמן משתנה.

תלמיד: איך מתבצעת ההבחנה בין אמת לשקר?

בחברה ההבחנה הזאת הרבה יותר מהירה מאשר אדם בעצמו יכול לקבוע. כי בחברה אתה רואה מיד את תגובת החברים, איך אתה מתייחס אליהם, איך הם מתייחסים אליך והאם יש או אין לך את מידת ההשפעה. אז אתה רואה שאתה לא משפיע אלא כל כולך מקבל, ויכול מהר לקבוע זאת כלילה, כי החברה לא תומכת ברצון לקבל, היא רוצה לראות אותך כמשפיע. אתה מהר מאוד מגיע להחלטה, האם התכונות האלה שלך הן יום או לילה, האם זה טוב או רע, אמת או שקר, מר או מתוק. על ידי תגובת החברה אתה מהר מאוד קובע את מצבך. וזה לא שאתה רק מסתכל על החברה, גם החברה צריכה כל הזמן להציג בפניך את התגובות שלה, את ההתעוררות שלה, את הסטנדרטים החדשים, את קני המידה המשתנים בכל פעם ליתר דיוק וליתר גובה שהחברה דורשת מחבריה.

וכך, אם אתה רוצה או לא רוצה, יוצא שהחברה מעוררת, מנענעת אותך תמיד. בלי זה עוברים חודשים עד שאדם משתנה ממצב למצב. אם אדם לא בחברה ומסתמך על מאמציו בלבד, זה ממש יכול להתארך לחודשים ושנים. בחברה ביום אחד תוכל מיד לעבור ביקורת ולראות כן, לא, מה קורה.

תלמיד: האם הביקורת הזאת היא חיצונית או שהיא חלק מעבודה פנימית? מדובר בביקורת של החברה או שאדם יכול לעשות את החשבון בעצמו, בלי לשמוע?

יכול להיות שהביקורת של החברה כלפי האדם לא כל כך תלויה בעבודת האדם ובמצב שהוא עובר כרגע. אבל מפני שהאדם נכלל בחברה הוא עובר את המצבים הפרטיים שלו בהתאם למצבים הכללים שהחברה עוברת. ואז במגע, במכות שבין שני המצבים האלה, הפרטיים שלו והכלליים של החברה, נוצרות כאן הבחנות נכונות, יותר מדויקות. זה מעין ביטוש כזה.

תלמיד: עדיין לא ברור מה נקרא הכלי בינינו, בין החברים בקבוצה?

היחס בין האחד לאחר נקרא הכלי בינינו, ואם הדבק בינינו קיים הוא נבנה מהכוונה על מנת להשפיע. איך אני יכול להידבק אליך, שיהיה כלי אחד? הכוונה שלי להשפיע לך והכוונה שלך להשפיע לי מקרבת אותנו עד שהיא מדביקה אותנו ככלי אחד. לכן את הכוונה על מנת להשפיע בין כולנו עלינו למצוא, לבקש אותה מלמעלה ולקבל אור שיתקן אותנו וייתן לנו אותה, אז נתייחד יחד ונהיה כלי אחד. אם בין כל אחד מאיתנו לאחר יהיו כוונות על מנת להשפיע, דווקא בכוונות האלו, שם, בין האחד לאחר מתיישב האור, כי הכוונות האלו דומות לאור, נמצאות בהשוואת הצורה לו, ולא הכלים עצמם. הכלים עצמם קיימים רק כדי להוליד את הכוונה ביניהם.

אפשר לדמיין זאת כך, כולנו נמצאים בכלי אחד, כל אחד מאיתנו הוא "אני" או "מלכות", (ראו שרטוט) ואם האחד עובד כלפי חברו בעל מנת להשפיע, אז היחס הזה הופך לכלי ובו דווקא לפי השתוות הצורה נכנס האור. מכאן יוצא שאף פעם המלכות שלך והמלכות שלי, הכלים דקבלה, לא מקבלים. אנחנו יודעים ש-ט' ראשונות מקבלות, מה הן ט' ראשונות? אלה תכונות הבורא. אם אני מתייחס אליך ואתה מתייחס אליי, מהיחס הזה אנחנו בונים את הכלי. כאן בעצם הכלי, למעלה מהמלכות, ולשם נכנס האור.

לא יכול להיות שאדם לבדו, בלי שיקבע שהיחס שלו כלפי נשמות אחרות יהיה בעל מנת להשפיע, יוכל ליצור את הכלי. לא יעזור לו. כי כלפי האור, הבורא, אין לו מה לעשות, הוא לא יכול לבצע כלפיו את על מנת להשפיע ולא יכול לבצע כלפיו דבקות, כי הוא כלי וכלי כלפי האור לא יכול לבצע דבקות. אבל הוא כן יכול ליצור בתוכו את תכונת הדבקות בכוונה, והכוונה שלו יכולה להיות רק כלפי אדם נוסף.

שרטוט

אנחנו צריכים להבין שכל התיקון שלנו הוא בהחלט כלפי יתר הכלים. כשאנחנו אומרים שעלינו להידבק בבורא בתכונה להשפיע האידיאלית, שבה אין שום זכר לרצון לקבל, מאיפה אנחנו מכירים, יודעים את זה? אנחנו לומדים שכל דבר שהכלי מרגיש הוא מרגיש מתוך עצמו, אנחנו אף פעם לא מרגישים את האור, אנחנו מרגישים את התגובה שלנו על משהו הממלא אותנו. זה כמו בחושים הבהמיים שלנו היום, אני לא יודע מה הם צלילים, תמונות מחוצה לי, ובכלל, בסופו של דבר אם אני חוקר את המציאות האמיתית, אני מגלה שמלבד האור העליון אין כלום מחוצה לי, ומה שנדמה לי שקורה סביבי זה מפני שמבפנים כך אני מגיב על האור העליון, זו התגובה שהרשימות שלי נותנות לי. בעוד רגע יהיו לי רשימות אחרות ואני אגיב אחרת על אותו האור העליון, יהיו לי עוד רשימות אחרות, אגיב שוב אחרת. וכך נראה לי שיש סביבי משהו הנקרא "עולם" אבל הכול הוא רק בפנים, ושהעולם הזה משתנה, אבל הוא לא משתנה מבחוץ, אלא אלו הרשימות שלי שמשתנות.

אף פעם לא הרגשתי מה זה אור, מה זה בורא, הרגשתי רק את הצורה המתוקנת שלי שנקראת "אדם הראשון" לפני החטא, ואחר כך את כל התהליכים שעברו עליי אחרי החטא. ואז צריך לתקן, מה זה לתקן? לתקן את התגובות שלי, את כלי הקליטה שלי, את הסנסור שלי, שיהיה יותר נכון, יותר עדין להבחנה המיוחדת של אמת ושקר ולא כלפי מר ומתוק. אם אני בודק את הסנסור שלי כלפי מר ומתוק אני בודק רק אותו בתוכו. אם אני בודק אותו כלפי אמת ושקר, אני בודק אותו כלפי משהו שכביכול נמצא בחוץ. וכשאני מתקן אותו אני כל הזמן מתייחס לקנה המידה של הכלי, של התגובות שהיו בכלי. אני אף פעם לא יכול להתייחס למשהו הנמצא מחוצה לכלי, לאור, איך האור הזה, אני לא מסוגל להרגיש איך הוא בעצמו, ולא מסוגל להבין אותו ולא להבחין בו שום דבר, זה נקרא "עצמותו". אני מסוגל להרגיש רק את התגובות שלי.

לכן, לתגובתי המנותקת מהאני שלי ונמצאת במקסימום ניתוק ממני, מעצמי, מההרגשה, מההבנה שלי, מה שדומה לאותו אור הנמצא מחוצה לי, להרגשה הזו אני קורא "דבקות". מה זו דבקות? דבקות זו הרגשה פנימית. אומרים לי אתה צריך להגיע למצב כזה, מה זאת אומרת? כשתרגיש כך וכך זה יהיה גמר תיקון, זה יהיה מצב בו תדמה לבורא. מה זה ומי זה בורא אני לא יודע, אבל כך ייקרא המצב הזה. כלומר, עלינו להבין שהכלי מרגיש את עצמו, מלבד את עצמו הוא לא מרגיש כלום ולפי זה הוא פועל. כך בנויים כל החושים הגופניים שלנו, כך אנחנו בונים בעולם שלנו את כל כלי המדידה, כך בנויים אצלנו כל הכלים דהרגשה וכך זה יישאר.

בעל הסולם אומר ב"מבוא לספר הזוהר" שמקובלים אף פעם לא כותבים על מה שלא הרגישו, על מה שלא עבר בתוך הכלים, רק על הרגשה בתוך הכלי הם כותבים, על חומר וצורה מלובשת בחומר. זאת אומרת, על הרצון לקבל ואילו צורות ואופנים הרצון לקבל מקבל, מה הוא מרגיש שעובר עליו בתוך עצמו. וצורה מופשטת, לעולם מקובל לא כותב עליה, כי זה כבר לא נמצא בתוך הכלי, ומחוץ לכלי אנחנו אף פעם לא יכולים לקבוע שום דבר. אסור לנו לדמיין שמשהו נמצא מחוץ לכלים.

עד כדי כך אנחנו צריכים להיות דבוקים בחברה, שאם לא כלי זר שכלפיו אני יכול לעבוד כמו כלפי הבורא, לא הייתי בכלל יכול להגיע ליכולת לצאת מעצמי, לרכוש תכונה דלהשפיע, יחס כזה דלהשפיע כלפי משהו או מישהו. זה שהבורא שבר את הכלי, בעצם שבר אותי לאלף חתיכות, ואני עכשיו מרגיש את אלפי החתיכות האלו כחלקים שלא שייכים לי, הוא בכך נתן לי כמו לכלי, כמו למישהו שלא יכול להרגיש משהו מחוץ לכלי, יכולת להרגיש ביחס שלי לחלקים אחרים של הכלי, כמו שאני מרגיש לבורא. הוא נתן לי כביכול את היכולת הזו, עיצב לי מצב כל כך מיוחד. אם לא הייתה לי כזו יכולת, לא הייתי יכול אף פעם לסדר את היחסים שלי בהשפעה לבורא. כלפי מה? אני לא מרגיש אותו. מי הוא? מה הוא? מחוץ לי. מחוץ לי אני לא יודע מה יש. עכשיו שיש מחוץ לי עוד חלקים שאני יכול לחוש, לעבוד איתם, להגיב, הם אלי ואני אליהם, בכל מיני מדרגות, בכל מיני מצבים, מהמדרגה הנמוכה ביותר הבהמית, עד למדרגות הגבוהות ביותר, ויש לי איתם חושים משותפים, קומוניקציה, קשר, אנחנו נמצאים בהבנה הדדית, עבור כלים שלא יכולים לצאת מעצמם, זו היכולת היחידה, ההזדמנות היחידה, לרכוש משהו שמחוץ להם, את הכוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: איפה הכלי? זה לא משהו בתוכי.

עכשיו מובן שהכלי הוא בעצם לא בי, הכלי הוא בקשר בינינו, בין הכלים. זה כלי לאור, כי אור זה מחוץ לכלים ואם אני מתכוון למשהו שהוא מחוץ לי, אני כביכול מתייחס למשהו שמחוץ לי, כמו לאור, או כמו לכלי שונה אחר, זר ממני, זה אותו דבר. אז אני בצורה כזו כביכול רוכש אותה תכונה כמו באור. יש עמקות גדולה מאוד ברעיון הזה.

זה נראה כל כך פשוט, "ואהבת לרעך כמוך", תנסה, כן, לא, יפה, משהו. בונים בזה חוש נוסף, שאחרת אי אפשר לבנות. מדמים בזה את עצמנו למה שמחוץ לנו. אחרת לא היינו יכולים אף פעם לצאת מתוך עצמנו. הרעיון הזה בעצמו מדהים. אנחנו עוד לא יודעים איך השבירה עבדה בתוך הכלים, זה דבר עמוק מאוד.

אחרת הנברא סגור בתוך עצמו ללא שום תקווה לצאת מההרגשה. על ידי כך שיש לו כלים זרים, הוא יכול להתייחס אליהם כלזרים, לפי זה הוא מפתח יחס אמת ושקר חוץ ממר ומתוק. כי אמת ושקר זה כלפי היחס שלו לאחרים, לעומת מר ומתוק שזו ההרגשה הגופנית האישית שלו.

אז יוצא לך כבר בירור נוסף, שזה כבר בירור חיצון. מה זה חיצון? כי בירור פנימי בכלי שהוא רצון ליהנות, יכול להיות רק מר ומתוק. אם אני רוצה ליהנות, אז אין לי בירורים מלבד, אני נהנה או לא נהנה. אמת ושקר, אני לא יודע מה זה. אם אני רק רצון ליהנות אני לא יודע מה זה אמת ושקר.

מתוך זה שיש חוץ ממני מישהו ואני מתחיל לערוך איתו יחסים מיוחדים כמי שנמצא מחוץ לי, אז היחסים ההדדיים כלפיו לא באים אצלי כהרגשת מר ומתוק, אני קורא להם אמת ושקר. ועל ידי זה אני רוכש בירור אלוהי באמת, בירור שמחוץ לרצון לקבל.

תלמיד: האם זה הבדל בין אהבה להרגשה?

זה הבדל בין הרגשה לכוונה. מה שנמצא בתוך הכלי, מר ומתוק, נקרא דעת. ומה שאני מתייחס לאמת ושקר, לכלי שונה, נקרא למעלה מהדעת. למעלה זה אם אני קובע שזה למעלה מההרגשה שלי, שזה יותר גבוה, יותר חשוב. אנחנו כל הזמן נלמד אותם דברים, רק כל פעם נראה עד כמה הם יותר עמוקים.

תלמיד: איך לחדד בתוך החברה את ההבחנה שאנחנו נמצאים יותר מדי זמן במצב הזה, שקועים בו יותר מדי, איך להרגיש שזה קיים וצריך לעלות קדימה? איך לא להסתובב סביב זה חודש ולחכות שמצד הטבע נמשיך הלאה, אלא שנעשה את זה בעצמנו?

השאלה היא פשוטה, איך מהר להחליף מצבים. לקצר את הזמן, לעשות כך שזמן שהייתנו בכל מצב יהיה כמה שפחות, יהיה יותר מועיל, ללא טעויות אלא למטרה בצורה הקצרה ביותר, הטובה ביותר.

זה לא בא על ידי זה שאנחנו יודעים מה לעשות. אנחנו לא יודעים. זה לא בא על ידי זה שאני קובע לעצמי מה המצב הבא שלי, אני לא יודע. אני לא בוחר את הדרך הקצרה ביותר, שהיא ככה או ככה. אלא אם אני עובד רק בכיוון לצאת מעצמי ולהיות בתוך החברה, מחוץ לי, ככל שאני יותר משתדל לעשות את זה בכל כוחי, במאמץ הפנימי שלי, זה נקרא שאני עושה את הפעולה המועילה ביותר להתקדמות שלי ושל החברה.

בהתאם לזה אני מיד יכול לגלות כמה אני לא שייך לזה, כמה אני לא רוצה את זה, כמה אני נדחה מזה, כמה החברים מגיבים אלי. אין פעולה יותר מועילה, והיא בעצם כל כך פשוטה, שכל אחד יכול לבצע, בשביל זה לא צריכים שכל.

תלמיד: מובן שצריך ככה לצאת החוצה וכך אני עולה מצב, אבל איך לבנות בחברה מנגנון שיחייב אותה לזה? כי מצד הטבע כשאני בירידה, אני אסחוב אותה עד שזה יתחלף ואמרת שאנחנו נמצאים במצב שאני אמשיך לסחוב את זה, אחכה שזה יתחלף מעצמו וזה לא טוב. איך אני בונה משהו כזה שמחייב אותי לעשות את זה?

איך אתה בונה מנגנון שיחייב אותך כל הזמן להיות ער לשינויי המצבים? חברה. בטח שחברה. איך אני יכול להתעורר? איך אני יכול בתוכי לבנות איזשהו מנגנון שכל הזמן יעורר אותי? איך יכול להיות אצלי דבר כזה? לא יכול.

הגוף שלי הוא רצון לקבל, רצון ליהנות. אם הוא נמצא באיזה אספקה שכדאי לו להישאר במצב כזה, ואין לו מספיק ייסורים כדי לשנות את המצב, אז הוא יישב ככה, הוא ישכב ככה, הוא לא ישנה את המצב, זה הטבע שלו.

כדי לשנות את המצב אני חייב לבנות מצבים חיצוניים שעדיין לא מורגשים עכשיו, לא נמצאים בגוף, שיחייבו אותו להשתנות ולאט, לאט יתייצב מצבך. עכשיו אני רצון לקבל, אני נמצא באיזשהו מצב וכלפי המטרה אני צריך עכשיו לבנות מצב שהרצון שלי ירגיש דחף למטרה.

איך אני עושה את זה אם אני רק רצון ליהנות? אז אני צריך לבנות לו מצב כזה שהוא יגיע לכך שלא נוח לו אם הוא לא זז לכיוון המטרה. תנסה לייצר מצב כזה. בוא נראה אותך, מה תעשה? תיתן מכות, אז הרצון לקבל יתחיל לזוז, רע לי, מה אני אעשה, איפה אני אחפש משהו טוב? אז טוב זה לצאת לבאר, כדורגל, דיסקו, לראות סרט. הוא מחפש מה טוב ובכל מצב הוא לא רואה מספיק תענוגים הכול כבר אפל, ומחפש באיזה מקום מאיר.

אתה צריך לעשות את ההבחנות האלה, לבנות את ההבחנות האלה בתוך הרצון לקבל, שיתעורר רק לתענוג שיש לו באמת, בחיפוש האמת. ושיקבל מזה מספיק חומר דלק, זאת אומרת לחץ, הרגשת הייסורים כדי שיצא מהמצב שלו וילך להשיג את האמת. והאמת תהיה בשבילו כמתוק, ושתהיה כאן סביבה, חברה שתעודד אותו, שתהיה לו דרך קלה שתסחוב אותו איתה. זה לא פשוט.

כשאתה מתחיל לבנות את המנגנון הזה ולראות במה אתה תלוי. אז אתה רואה שאתה תלוי בזה שיש לך אופי כזה, והאופי הזה משתנה כל פעם או לזה או לזה, ומי יודע איך. והחברים שלך והסביבה שלך ככה הם, סוחבים אותך לפה ולשם למה שהם רוצים. כשאתה הולך לבדוק את כל המצבים האלה, אתה מגיע לבדיקה כמו שבעל הסולם כותב במאמר "החרות", "יש אני עם תכונותיי שמשתנות, יש סביבה שתכונותיה משתנות ואין יותר". אני לא יכול לשלוט על התכונות שלי ואת הסביבה והתכונות שלה אולי אני יכול לשנות. אז או שאשנה את החברה, או אשפיע עליהם והם ישפיעו עליי, אבל כאן יש משהו שיכול להשפיע עליי.

אני על עצמי לא בעל הבית, כבר ראיתי את זה, כבר גמרתי לעבוד עם עצמי, כבר ראיתי שאני אף פעם לא יכול לסדר את עצמי במשהו, זה לא בכוחי. אלא מי שיכול לשנות אותי זו החברה. על ידי בושה, על ידי מכות, על ידי זה שאני צריך אותם, על ידי כל מיני דברים, הם יכולים לשנות אותי.

אז אני מסכים לקבל מהם מכות והכְוונות, איך שלא יהיה, רק לכיוון שיהיה נכון. אם אדם מסכים לזה, כבר מגיע לו לבוא לחברה הנכונה. ואז הוא בוחר את החברה שתשנה אותו לכיוון הנכון ותלחץ עליו, והוא מוכן לשלם להם על זה ביגיעה שלו, בלשרת אותם, בכל דבר. והכול בא מנחיצות ומהכרה מהי הבחירה החופשית, היחידה שיש לך - לבחור בחברה שתדחוף אותך לכיוון הנכון.

ואין לך בפנים שעון מעורר שיעורר אותך פתאום להחליף מצבים, והחסרונות ממש לא יבואו מבפנים. הם אמנם יבואו, אבל באיטיות טבעית כזאת שרק על ידי ייסורים אתה תתקדם. אבל למשוך קדימה, רק החברה יכולה, רק הסביבה. אם אתה כבר מתחיל להבין את זה אז אתה יכול לזרז את המצבים שלך.

תלמיד: אם החברה בוערת וזה קיים בה ואז זה מאוד קל.

אתה אומר אם החברה בוערת אז יותר קל לי. אבל אם אתה מרגיש שהחברה לא בוערת, תגרום שהחברה תהיה בוערת. מה יש?

תלמיד: בתור בן אדם יחיד?

תדליק אותה. מה זה נקרא בוערת? תדליק אותה.

תלמיד: איך?

לא חשוב. תצעק, תיתן להם מכות, תקנה להם מתנות. תעשה משהו, אני לא יודע מה. תחפש. תשב איתם ותדבר איתם, "חבר'ה זה לא העניין וזה לא חיים, זה לא כלום. לא לשם זה אנחנו יושבים כאן, בוא נתחיל משהו". ותתחיל לעורר אותם.

תלמיד: איך לבנות מנגנון חיצוני?

מה זה נקרא לבנות מנגנון חיצוני? זה בדיוק חיצוני כלפיי, שכל הזמן ידחוף אותי לשינויים. אבל ברגע שעכשיו אני מרגיש שאני זקוק לשינויים, אני חייב להשקיע את עצמי בחברה ואחר כך החברה תחזיר לי בעוצמה פי כמה יותר ממה שאני משקיע בה, לפי כמה חברים שיש שם והקשר ביניהם וכן הלאה.

תלמיד: מה עם חיצוני?

לחברה לא צריך להיות עוד מנגנון חיצוני, החברה בעצמה מחזיקה את עצמה. אתה שואל מה פתאום החברה בעצמה יכולה להשתנות אם אין לה משהו חיצון, כי חברה זה כמו אדם? לא. החברה כוללת הרבה רצונות לקבל בודדים, לא מתוקנים ביחסים שונים אחד כלפי האחר שכל אחד מהם נמצא בעליות וירידות ומתוך זה החברה נמצאת תמיד בתנועה הפנימית משלה.

לכן היא לא זקוקה לעוד מנגנון חיצון נוסף חוץ ממנה. יש לה שינויים פנימיים מתוך הטבע שלה, היא כלולה מהרבה כוחות זרים אחד לאחר ומשתנים. אחד עולה, אחד יורד ובגלל זה החברה כל הזמן משתנה. השינויים האלה גורמים לה יחס שונה לכל החברים.

תלמיד: לפעמים אתה אומר שאנחנו מתקדמים, לפעמים אתה אומר ששלושה חודשים אנחנו תקועים ולא עושים כלום. זה מורגש גם בהרגשות של החברה, לפעמים היא ככה, לפעמים היא ככה. קיים מצב שאתה בעצמך אומר שזה כאילו תקוע, שפחות מתקדמים.

כן.

תלמיד: אז מה זה המצב הזה? אתה רואה מצב בתאוצה מקסימלית מעצם המצב שיש פה הרבה אנשים.

לא, אתה אומר הרבה דברים בבת אחת. קודם כל הרבה אנשים או פחות אנשים זה לא חשוב בחברה, זה יותר שייך לאיכות היחס של האנשים לחברה עצמה. עד כמה הם מבינים שזו ההצלה היחידה שיכולה להיות להם.

שוב, לפי אותו כלל שהאדם מחוץ לעצמו לא יכול להרגיש כלום. הוא בנוי כך שהוא סגור, הוא לא יכול להרגיש את הבורא, לא יכול להרגיש את האור, שום דבר. אלא מה הוא מרגיש? הוא יכול להרגיש כלים שונים כמוהו שעכשיו נראים לו זרים, בגלל שנעשתה על הכלים האלה פעולה מאוד מיוחדת שנקראת "שבירה". הבורא הכניס לתוך הכלים האלו הרגשה של זרות אחד לאחר, הוא החדיר בהם את תכונת השבירה המיוחדת .

זאת אומרת, מה הוא עשה? הוא בעצם הכניס לתוך הכלים את האחוריים שלו, הצורה ההפוכה מההשפעה, מהאהבה, אצלנו זה נקרא שבירה. אם עכשיו אנחנו מדלגים על זה אנחנו הופכים את התכונה הזאת של לקבל ל-להשפיע. אנחנו הופכים את האחוריים של הבורא לפנים. הוא בעצמו הכניס את עצמו בינינו בצורה הפוכה ואומר, "תעבדו עכשיו. אני בעצם מי שמבדיל ביניכם. האור עשה את השבירה". נכון.

אתה רואה כמה הדברים האלה הם רחבים מיני ים.

תלמיד: למה זה ככה?

כי חוץ מהרצון לקבל אין כלום, אבל תראה כמה הבחנות יש.

(סוף השיעור)