שיעור ערב 22.03.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר כתבי רב"ש - א', עמוד 11, מאמר "מטרת החברה - א'"

קריין: אנחנו קוראים בספר כתבי רב"ש כרך א', עמוד ,11 מאמר "מטרת החברה - א'".

אנחנו רוצים לחדש כמו כל יום אבל היום זה במיוחד לקראת הכנס הווירטואלי, שיהיה בינינו חיבור יותר מהרגיל, השתוקקות לחיבור, הבנה שדווקא על ידי זה שאנחנו מתחברים, אנחנו מגיעים למקום הנכון, בונים את ה"שדה אשר ברכו ה'", ושבשדה הזה יתגלה הבורא בדבקות אלינו.

לכן עיקר כל העבודה היא בחברה. ללא חברה פסול, בתוך החברה מבורך.

קריין: כתבי רב"ש כרך א' עמוד 11 "מטרת החברה - א'".

מטרת החברה - א'

"אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה, לכל אלה המעונינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם זצ"ל, שהיא הדרך, איך לעלות במעלות האדם ולא להשאר בבחינת בהמה, כמו שאמרו חז"ל (יבמות, דף ס"א, ע"א) על פסוק "ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם", שזהו מאמר של רשב"י.

ובכדי להבין מעלת האדם, נביא כאן מאמר חז"ל (ברכות, דף ו', ע"ב) על פסוק (קהלת, י"ב) "סוף דבר הכל נשמע, את אלקים ירא, ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם". ושואלת הגמרא: "מאי כי זה כל האדם. אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, שפירושו, שכל העולם לא נברא אלא בשביל יראת ה'".

וצריכים להבין מה זה "יראת ה'", שמשמע, שזוהי הסיבה שבשבילה נברא העולם. וידוע מכל מאמרי חז"ל, שסיבת הבריאה היתה להטיב לנבראיו. היינו, שהקב"ה רצה להנות להנבראים, שירגישו את עצמם מאושרים בעולם. וכאן אמרו חז"ל על הפסוק "כי זה כל האדם", שסיבת הבריאה היא "יראת ה'".

אבל לפי מה שמבואר בספר "מתן תורה", שכתוב שם, שהסיבה, מה שהנבראים לא מקבלים את הטוב והעונג, אף על פי שזוהי סיבת הבריאה, הוא מטעם שינוי צורה בין הבורא להנבראים. שהבורא הוא המשפיע, והנבראים הם המקבלים. והיות שיש כלל, שהענפים מתדמים לשורשם, שמהם נולדו הענפים.

והיות שדברי קבלה אינו נוהג בהשורש שלנו, היינו שהבורא אינו חס ושלום בעל חסרון, שיצטרך לקבל משהו למלאות חסרונו. לכן כשהאדם צריך להיות מקבל, הוא מרגיש אי נעימות. לכן כל אדם מתבייש לאכול לחם חסד.

ולתקן את זה היה צריך לברוא העולם. ש"העולם" פירוש בחינת העלם, שהטוב והעונג מוכרח להיות נעלם. בשביל מה. התשובה היא, בשביל יראה. היינו, שהאדם יהיה לו יראה, לשמש עם הכלי קבלה שלו, הנקראת "אהבה עצמית".

שפירוש, שהאדם ימנע את עצמו מלקבל תענוג מטעם שהוא חושק להם, ושיהיה לו כח התגברות על התאוה, למה שהוא מתאוה.

אלא יקבל תענוגים, מה שיצמח מזה נחת רוח להבורא. שפירושו, שהנברא רוצה להשפיע להבורא. ויהיה לו יראה מה', היינו לקבל לתועלת עצמו. מטעם, שזה הקבלת התענוג, שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מרחיקה אותו מלהדבק בהבורא.

אי לזאת, בזמן שהאדם עושה איזו מצוה ממצות ה', צריך לכוון, שהמצוה הזאת יביא לו מחשבות טהורות, שירצה להשפיע לה', בזה שמקיים את מצות ה'. כמו שאמרו חז"ל "רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות".

לכן אנחנו מתאספים כאן, ליסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת".

ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו".

ואף על פי שעוד לא הגענו לידי המטרה, אבל יש בנו הרצון להגיע להמטרה. גם זה צריך להיות חשוב אצלנו, אף על פי שאנחנו עוד נמצאים בתחילת הדרך. אבל אנחנו מקווים שנגיע להמטרה הנעלה."

זה המאמר הראשון לחברה, שמכאן אנחנו רואים עד כמה לבנות את החברה ולהשתכלל בה, כל אחד ואחד אם רוצה להגיע למטרת הבריאה, למטרת החיים, אז רק בחברה זה מתממש. כי לא יכול לממש את עצמו בשום צורה אחרת, כי דרך "אהבת הבריות לאהבת ה'", "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", להידמות לבורא זה "טוב ומטיב", אז למי הוא יכול לבצע את הטוב ומטיב, הכול זה אך ורק בכלי הזה שנקרא חברה.

אז מטרת החברה היא להגיע להזדהות, דבקות הבורא, וצריכים לכן לבנות אותה, ובבניית החברה אדם גם בונה את עצמו. הוא לא צריך לחשוב על עצמו, הוא צריך לחשוב איך הוא בונה את החברה, ואז בהתאם לזה לא יטעה בבנייה העצמית הנכונה.

שאלה: לא ברור מהטקסט מה זה "יראת ה'"?

יראת ה' פשוט, שאני מפחד לעבור על רצונו. עזוב את ההגדרות האלה החכמות, שאני מפחד לבוא לרצונו. יש יראת ה' א' וב' וג', אז כאן נדבר על יראת ה' הנכונה, שאני מפחד האם אני באמת יכול לעשות נחת רוח לו ולא להתבלבל ולעשות הפוך.

שאלה: איך אפשר להוסיף בבניין החברה כל פעם?

חברה זה אותו מקום שבו שאני מגבלה את הבורא, גיליתי אותו? לא, אז אני צריך להוסיף. גיליתי אותו בדרגה ראשונה, שנייה, שלישית עד גמר התיקון, בגמר התיקון תעצור. אם הכול מתממש לפי ליכוד החלקים שצריכים להשלים זה את זה לכלי אחד שלם בהשפעה הדדית הטוטאלית, אז מה הבעיה להתקדם ממצב למצב?

שאלה: על מה צריך להיות הדגש?

על זה שמתחברים ללא שום הבדל בינינו, ולפי ההתאמצות הזאת, לפי התוצאה הזאת מהחיבור מתגלה הבורא. בורא זה האור שמתגלה בתוך הכלי שמתאים לו.

שאלה: מה זה נקרא שהכול תלוי רק בחיבור בינינו, המילה חיבור לא מובנת היא אבסטרקטית, האם אנחנו לא אמורים לבקש תיקון על המידות בקשר שבינינו?

לא, אין שום תיקון על המידות, אני לא יודע מה זה מידות, לא אכפת לי התיקונים האלה. אני לא זוכר אותם, אני לא מבין אותם, אני לא רואה אותם איפה אני מקולקל או לא, נתנו לי זה נקרא "שדה אשר ברכו ה'", שאני צריך רק לחבר את עצמי בצורה פשוטה, ברורה עם הקבוצה, שכולנו משתוקקים להגיע לחיבור כזה בינינו, שהחיבור הזה יהיה בגובה, באופי, בצורה כמו הבורא.

לכן הבורא נקרא "בוא וראה", שאנחנו מגיעים ליסוד כזה, לרשת קשר כזאת בינינו שמגלים בה בתוך הרשת הזאת את כוח השפעה הדדי שנקרא בוא וראה, בורא. זהו אנחנו הגענו. זאת אומרת, לפני זה לא ידענו מה זה ומסתכלים על רשת הקשר בינינו ואין, ופתאום יותר ויותר ויותר ישנו ממצב למצב, מדרגה לדרגה מתייצב כוח ההשפעה ההדדי, אפילו אהבה, חיבור, השלמה בינינו, ואז זה נעצר באיזו צורה וברור לנו שזה גילוי הבורא, שהתכונה הזאת זה נקרא גילוי הבורא.

שאלה: האם העבודה עם התענוגים זה אמצעי להשיג את השכינה בינינו? זה אמצעי, זאת אומרת השכינה מתגלה בינינו אם אני לא לוקח לעצמי, אלא באמת משפיע בתוך העשירייה לכוח למעלה?

שכינה זה הכלי שלנו, רצון של כל אחד ואחד שהוא מכוון נכון לקשר עם האחרים, ואנחנו בונים רשת קשרים כאלו בינינו שכל אחד תומך באחרים ומתנתק מעצמו וכמה שיותר שקוע באחרים, רשת קשר כזאת בינינו שאנחנו בונים נקראת "שכינה". למה? כי אז מתגלה בתוך רשת הקשר הזו תכונה של השפעה ואהבה שנקראת בורא, בוא וראה. פשוט.

שאלה: כתוב לקבל תענוגים רק שיהיה מהם נחת רוח לבורא. האם אנחנו יכולים עכשיו במצב שלנו? על איזו דרגה מדובר, האם אנחנו יכולים כבר עכשיו לקבל תענוגים כדי שיהיה נחת רוח לבורא?

תשתדלו. ישנם כאלה שיכולים, ישנם כאלה שלא יכולים, זה לא שאלה. אם אתה יכול כן, אם אתה לא יכול לא. על מה יש כאן לשאול? לנסות חייבים, להתקדם לזה חייבים.

שאלה: האם המידה של יראת ה' שיש לאדם זה כמידת גדלות הבורא שיש לו, זה שווה אחד לשני?

כן, רק זה כלי, וזה אור.

תלמיד: אז בעצם גדלות הבורא זו הפעולה ועד כמה שיש יראת ה' אני יכול למדוד עד כמה?

יראת ה' זה הכלי. זה גם כן כלי והמילוי שבכלי,יש בזה הרבה הבחנות.

שאלה: לא הבנתי את הסיבה והמסובב פה, רב"ש מדבר פה על ביטול, על מצווה, על למנוע מעצמו לקבל תענוג בעל מנת לקבל, על יראה, על אהבה. אתה יכול לעשות סדר?

אני לא רוצה לעשות סדר, אני רוצה שאתה תקרא את זה כמה פעמים, שסוף סוף תבין את זה, מתוך היגיעה שלך. אני לא רוצה לקצר את זה. גם רב"ש אתה רואה לא נתן כאן שני משפטים ברורים אלא סיבב את זה, כן מאמר מסובב מאוד. אבל כתוב כך, אבל כתוב כך, וכן הלאה, נכון.

תלמיד: אז מה לעניינו? על מה לשים דגש?

אנחנו צריכים לעזוב את הכול למען החיבור, פשוט מאוד, אין לך יותר מה לעשות. חיבור זאת המטרה, זה האמצעי, זאת הפעולה, זאת הכוונה, והבורא הוא התוצאה מהחיבור שלנו. זהו. "אתם עשיתם אותי", בוא נתחבר כך שהחיבור שלנו יביא לנו את צורת הבורא, דמות הבורא, מהות הבורא, אנחנו נעשה אותו בחיבור בינינו.

תלמיד: אז מה הקשר בין חיבור לבין כל העצות שרב"ש כותב ביטול, יראה, אהבה?

את זה אתה צריך לקרוא.

קריין: נעבור לכתבי רב"ש ב', עמוד 1497 אגרת מ'.

רב"ש כרך ב', עמוד 1497, אגרת מ', פסקה שנייה דבר המתחיל "הנה כבר הגיע הזמן".

"הנה כבר הגיע הזמן שנתחיל ללכת קדימה לקראת מטרתנו הקדושה כמו גבורים אנשי חיל. והדרך הסלולה המובילה למטרה היא כמו שידוע - אהבת חברים, שעל ידה עוברים לאהבת ה'. וענין אהבה הוא ע"י "וקנה לך חבר", היינו, על ידי מעשים בזה קונה את לבו של חברו. כי אפילו שרואה שלבו של חברו הוא כמו אבן, מכל מקום אין זה תירוץ, ואם הוא מרגיש שהוא מתאים להיות לו חבר לעבודה אזי הוא צריך לקנות לו על ידי מעשים.

כי כל מתנה שנותן לחברו (ומתנה נבחנת בזה שיודע שחברו יהנה מזה, בין בדבור בין במחשבה ובין במעשה. אלא היות וכל מתנה צריכה להיות בהתגלות כדי שחברו ידע מזה, ובחינת מחשבה אין חברו יודע שחשב בעדו, לכן צריכים גם לדיבור, שיגיד לו שחושב ודואג עבורו. וגם בזה, דוקא במה שאהוב לחברו, היינו מה שמתוק לחיך חברו, שמי שאינו אוהב דברים מתוקים אלא דברים חמוצים אינו יכול לכבד את חברו בדברים חמוצים אלא בדברים מתוקים דוקא, שזה אהוב לחיך חברו. ומזה נבין שיכול להיות דבר של מה בכך אצל אדם זה, ואצל חברו אותו הדבר הוא מהדברים העומדים ברומו של עולם) הוא כמו כדור שעושה חלל באבן, הגם שהכדור הראשון אינו עושה באבן אלא שריטה בעלמא, אבל הכדור השני כשפוגע באותו מקום כבר עושה חריץ, והשלישי עושה נקב.

ועל ידי הכדורים שהוא מרבה לקלוע אזי הנקב מתפתח ונעשה מקום חלל בלב האבן של חברו, שבו מתקבצים כל המתנות, ומכל מתנה ומתנה נעשה נצוצי אהבה, עד שמתקבצים כל ניצוצי האהבה בחלל לב האבן ונעשה מזה שלהבת. כי ההבדל בין ניצוץ לשלהבת הוא בזה, כי במקום שיש אהבה יש שם גילוי לחוץ, היינו גילוי לכל העמים שאש האהבה בוערת בו. ואש האהבה שורפת את כל הפשעים שפוגשים על אם הדרך.

ואם תשאלו, מה יכולים לעשות שכל אחד ואחד מרגיש בעצמו שיש לו לב אבן לגבי הרגשת חברו? תסלחו לי בזה שאני כותב: "כל אחד ואחד מרגיש שיש לו לב אבן", כוונתי חוץ מאותם חברים שיודעים ומרגישים בעצמם שמצדם אין התנגדות שחברו יאהב אותו ויתן לו מתנות (ולאו דוקא במעשה, לכל הפחות בדיבורים יפים וטובים ותשומת לב מיוחדת לו ואליו בלבד), אני מתכוון רק לאלו שמרגישים בעצמם לגבי אהבת חברו לב קריר מאד, או שהיה להם לב בשר אבל הקרירות מצד החברים פעלה גם עליהם ודי למבין, וגם לבם קפוא כאבן.

העצה היא פשוטה מאד, כי הטבע באש הוא שכששוחקים אבן באבן יוצאת אש. וזהו כלל גדול, ש"מתוך שלא לשמה באים לשמה". וזהו דוקא באופן שהמעשה הוא לשמה, היינו להשפיע מתנה לחברו, ורק הכוונה היא שלא לשמה.

כי נותנים מתנה רק למי שיודעים ומכירים שהוא אוהבו, נמצא שכוונת המתנה היא כמו הכרת טובה על האהבה שחברו נותן לו. אבל אם נותנים מתנה לאיש זר, היינו שלא מרגיש שחברו הוא קרוב ללבו, אם כן אין לו על מה לתת לו הכרת טובה, נמצא שהכוונה היא שלא לשמה, היינו ... הכוונה שצריכה להיות. ויש הוה אמינא לומר שזה נקרא "צדקה", בזה שמרחם על חברו שרואה שאין מי שמדבר אתו ושיקבל אותו בסבר פנים יפות, ולכן הוא עושה לו את זה. על זה יש תפילה, היינו שה' יתברך יעזור לו בזה שירגיש את אהבת חברו ושחברו יהיה קרוב ללבו. אזי בזכות המעשה זוכה גם כן לכוונה.

אבל בזמן שתיכף בעשייתו התכוון הנותן שהמתנה שנותן לחברו היא רק בתורת צדקה (הן שנותן את זמנו עבור חברו שזה לפעמים עוד יקר לאדם מדמיו, כמאמר: "אדם דואג על מיעוט דמיו ואינו דואג על מיעוט ימיו". אבל ענין הזמן יש לכל אחד ואחד ערך בפני עצמו, כי יש אנשים שמרויחים לירה לשעה ויש פחות ויש יותר, וכמו הרוחניות שלהם, כמה רוחניות מרויחים לשעה וכו') אם כן הוא מעיד על עצמו שאינו מתכוון לאהבת חברים, היינו שעל ידי העשיה תתוסף האהבה שביניהם.

ורק בזמן ששניהם מתכוונים לשם מתנה ולא לשם צדקה, אזי על ידי שחיקת הלבבות, אפילו שיהיו של איתנים, כל אחד מוציא חמימות מקירות לבו, והחמימות גורמת לנצוצי אהבה, עד שמתרקם מזה לבוש של אהבה, ושניהם מתכסים בשמיכה אחת, היינו שאהבה אחת מסבבת ומקפת את שניהם, כי ידוע שדבקות מחברת שני דברים לאחד.

ובו בזמן שמתחילים להרגיש את אהבת חברו, תיכף מתעוררת בו בחינת שמחה ותענוג. כי זה כלל: עם דבר חידוש משתעשעים. כי זה שחברו אוהבו זה דבר חדש אצלו, כי תמיד הוא יודע שרק הוא לבדו דואג עבור שלומו וטובתו, אבל ברגע שמגלה שחברו דואג עבורו זה מעורר בו שמחה שאין לשערה, וכבר אינו יכול לדאוג עבור עצמו, משום שהאדם יכול לתת יגיעה רק במקום שמרגיש תענוג, וכיון שמתחיל להרגיש תענוג בזה שדואג עבור חברו, ממילא אין לו מקום לחשוב עבור פרטיות.

ואנחנו רואים שנמצא בטבע "אהבה עד כלות הנפש". ואם נפשך לומר, איך אפשר דבר כזה שעל ידי האהבה יתעורר באדם חשק להתבטל ממציאותו עצמו? על זה אפשר לומר רק תירוץ אחד, כמאמר: "אהבה מקלקלת את השורה", היינו שזה לא על פי השכל, וזה נקרא שלא כשורה.

ורק אז כשיש אהבה כזו, כל אחד ואחד הולך בעולם שכולו טוב ומרגיש את עצמו שברך ה' נחלתו, ואז ה"ברוך מתדבק בברוך" וזוכה לדבקות בו ית' לנצחיות."

אבל למה אתה דורש? לא לראות שום דבר, לא כלום, אני רק רוצה להמשיך לעבוד בעל מנת להשפיע, בעיניים עצומות ללכת עד הסוף.

תלמיד: ואני דורש את זה על עצמי, או על החברים שלי?

אני דורש את זה על עצמי בעזרת החברים. ואני מאחל להם גם אותו דבר. אני לא מחליט במקומם, אבל מוכן לעזור להם בכול.

שאלה: האם בכלל צריך לצפות לתוצאה מהכנס? או לא אכפת לי כלום, רק לעבוד. שנצא ברוח כזאת.

אדם צריך לצפות שכל רגע יכול להיות שהוא כבר יזכה לתכונת ההשפעה. אני לא יודע מה זה כנס, ומה הציפייה מהכנס, תוצאה מהכנס, את תכונת ההשפעה אני רוצה, כדי שאני אוכל להשפיע לבורא. עכשיו אני אולי גם משפיע, אבל אני לא יודע. האם זה שאני אדע שאני משפיע, זה לא יקלקל לי את צורת העבודה? יכול להיות שכן.

תלמיד: אז מה בדיוק הציפייה? אני לא מבין. לא לדעת שאני משפיע? להשפיע ואחר כך.. זה לא ברור.

להשפיע, בלא לדעת. ברגע שאדם רוצה להשפיע ולא לדעת על התוצאה, אבל מכל הכוח שלו רוצה להשפיע, אז נקרא ש"הוא ניתק את עצמו מהרצון לקבל שלו, והשיב את עצמו לרצון להשפיע", ומה שיהיה יהיה. אבל בזה הוא נעשה דבוק כמה שאפשר דרך החברים, דרך הקבוצה, דרך כל העבודה שלו, נעשה בעל השפעה בכמה שמסוגל.

תלמיד: ואיך הוא יודע שהוא במצב כזה?

הוא לא רוצה לדעת.

תלמיד: אבל איך הוא יודע שהוא נמצא בכלל במצב כזה? אולי הוא במקום אחר? הוא בסרט שהוא משפיע?

אפילו שהוא בסרט, ללא הוכחות. שיחפש משהו שיהיה באמת למעלה מנותק ממנו.

תלמיד: שום אחיזה?

חס ושלום.

תלמיד: אז אולי עכשיו אני משפיע?

לא אכפת לי, אז משפיע. מה, אני רוצה לקבל עכשיו איזה טלפון מלמעלה שאני בסדר? "או, הפעם הצלחת, יפה". את זה אתה רוצה לשמוע? איך אפשר להביא לך ידיעה על זה שאתה נמצא בהשפעה? על זה שאתה לא דורש שום דבר חוץ מלהשפיע.

שאלה: איך מתקיימים החיים באמונה? כשיש לאדם אמונה.

אני לא יודע מה להגיד לך, כנראה שטוב. אבל הבורא מסדר בעיות, כדי להעלות את האדם בדרגות אמונה, כל הזמן מכל הצדדים, הרבה יותר מקודם. "כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו". גם מבחוץ, גם מבפנים, בלבולים, הכול ניתן לאדם משורש נשמתו, כדי שיתקדם.

תלמיד: אוקיי, אולי אני אשאל אחרת, יש לו איזה עוגן שהוא אוחז בו או משהו?

הוא מונח באוויר. איזה עוגן יכול להיות?

תלמיד: אז מה זו אמונה?

זה שהוא יכול להיות באוויר.

תלמיד: באוויר ממה?

אוויר זה נקרא "אור החסדים", "השפעה", כלום חוץ משנוגע לי. באף חוט קטן, דק, לא רוצה להיות מחובר לאיזה חוג, לאיזה יסוד או למשהו.

תלמיד: אז מה זה, זו מציאות שאתה מנותק מתוצאות לעצמך?

ודאי. איך יכול להיות אחרת, כשאתה נמצא בהשפעה?

תלמיד: אז מה מקיים אותך? מה חומר הדלק באמונה?

חומר דלק באמונה, זה כוח ההשפעה שאתה מקבל כדי להתגבר על הרצון לקבל שלך. כמו שהיה קודם כוח הקבלה, עכשיו זה כוח ההשפעה.

תלמיד: מה קובע את מידת האמונה שיש באדם?

גובה הניתוק שלו מלעשות חשבונות לעצמו.

תלמיד: ואפשר לבקש את זה?

כן, ודאי.

תלמיד: זה לא אגואיסטי לבקש לא לעשות חשבונות לעצמי.

לא. שאני רוצה להיות המשפיע, לא. אבל את זה צריך לסדר שזה באמת יהיה כך, דרך קבוצה, דרך חיבור כתוצאה מזה. הכי מועיל, זה שנכללים מחסרונות הנכונים של החברים, ומבקשים עבורם. זה הכי מקדם, הכי טוב, בצורה הכי נקיה שאני מתפלל עבור החברים.

תלמיד: שבן אדם נכנס לחיבור ויש לו אמונה, הוא מזהה בכלל שיש לו חיבור או שהוא מעדיף..?

לא, הוא מזהה את זה. הוא עובד עם זה. הוא עובד עם הכלים שהם נמצאים בחיבור, ולפרקים הוא מרגיש עד כמה שהחיבור הזה הוא ההיפך. הוא מתנתק ונעשה להיפך, לסתירות, לבעיות, לשנאה.

תלמיד: כי בחיבור יש כל הזמן הרבה מילויים ותנועות, ולפי אמונה לא אמורות להיות שום תוצאות בך.

תמשיכו, תמשיכו.

שאלה: אם אני נמצא במצב שאני לא רואה שום תוצאות, אולי אפילו גם לא מבקש לראות תוצאות, איך אני יודע מה הצעד הבא הנכון?

לימוד, קבוצה, הפצה, עם ראש קטן.

שאלה: אמרת לפני רגע, הכי מועיל זה שנכללים מהחסרונות הנכונים של החברים ומבקשים עבורם. מה זה הנכונים?

למטרה שחברים רוצים, לחיבור, לעשות נחת רוח לבורא, ואתה תומך בהם. שאין לך כאילו כלום חוץ מזה שאתה עוזר לכולם. זה בעצם הקיום הנכון במערכת של נשמה, שאני לא מבקש על עצמי כלום רק עבור האחרים. ובצורה כזאת שהרשת מתקיימת, אז כולם עבור כולם, ואף אחד לא עבור עצמו. ואז היא הופכת להיות ל"שדה אשר ברכו ה'". והבורא מתגלה לפי השתוות הצורה, הוא משפיע והם משפיעים. מתוך זה שמשפיעים זה לזה, זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'", אתה משפיע בזה לבורא. מאד פשוט, לא להתרחק מצורה כזאת פשוטה.

שאלה: אני עדיין לא הבנתי גם את מה שחברים שאלו. אדם לפני שהוא מגיע למצב של לשמה, הוא עדיין מונע מהאגו. או שהוא רואה בזה תועלת, ואז יש לו חומר דלק, או שהוא לא רואה תועלת, ואז אין לו חומר דלק. אתה מתאר מצב שהוא תלוי באוויר, שהוא לא רואה והוא לא רוצה לראות מזה שום תועלת עצמית. מה מניע אותו? מה חומר הדלק שיש לו? לא הבנתי את זה.

אני לא הבנתי אולי. אין לו שום חומר דלק? ומה מניע אותו? חיבור עם הקבוצה.

תלמיד: ומאיפה יש לו חומר דלק לזה? הוא לא רואה שום תוצאות, הוא תלוי באוויר.

קנאה, תאווה וכבוד. אם הוא עדיין נמצא בעל מנת לקבל, קנאה, תאווה וכבוד. אני לא יכול להירגע, כי יש הרבה אנשים שנמצאים במצב כמוני והם מתקדמים. אני לא יכול להרשות להם את זה. אני חייב להיות כמוהם לפחות.

תלמיד: אבל זה נשמע שזה מצב שהוא מחפש ועוד איך לראות תועלת. והנה אני עכשיו מתקדם, אני מגיע לדרגה שלהם. זה לא נשמע כמו המצב שתיארת שהוא באוויר, הוא לא יודע, הוא לא רוצה לדעת..

כן, אבל אתה שואל מה לעשות, אז אני אומר לך. לא חשוב על ידי איזה אמצעים אתה מתקדם, העיקר כל הזמן להתקדם. אני מקנא בהם, לכן אני מתקדם. נו אז מה? גם זה טוב. לחפש כוחות דרך החיבור, אבל אם לא, אז לפחות ככה שאתה מקנא בהם. שאתה אפילו נמצא איתם בתחרות. אז תתחיל להבין שמתוך היגיעה שלך אתה תתחיל לחשוב לא משתלם, לא רוצה בעקבות זה להתקדם, לא יכול להיות. שכולם ירוויחו, שכולם יצליחו, שהבורא ייהנה. אני, כמה שיכול.

זאת אומרת, אני לא רוצה להיות שונא אחרים, כי קנאה ושנאה הם מאוד קרובים. מה זה שונא? שאני לא מאחל להם הצלחה, מפני שנראה לי שאני לא כל כף מצליח כמוהם. יש כאן כל מיני כאלה חשבונות. אתה יכול למדוד אותם על אלה שנמצאים אתך אולי בתחרות. אתם ראיתם, אני אף פעם לא מחזיק כאן אנשים. הם רוצים לעזוב, ללכת לכל הכיוונים, לכל מיני חוגים אחרים, בבקשה תצליח.

תלמיד: אבל נגיד אדם שעוזב, זה נשמע שהוא בדיוק בצומת הזאת, שאין לו שום תועלת מזה.

זה עניינו.

שאלה: אבל לפי מה שאתה אומר, זו בדיוק הנקודה שצריך להגיע אליה. כלומר, כשאדם עובד והוא לא רואה תועלת מהעבודה והוא גם לא רוצה לראות. ואם יש לו, אז הוא רוצה שלא יהיה לו. זה נשמע בדיוק המצב הזה שאתה מתאר, אבל אני לא מבין איך אדם שמגיע למצב הזה, מה מניע אותו? מה קושר אותו להמשיך, אם הוא עדיין צריך כל הזמן לא לרצות לקבל מילוי?

תלוי מה הוא המילוי.

תלמיד: הוא רוצה להמשיך שיהיה לו חומר דלק לעבודה.

אתה תמשיך ואתה תקבל הכול, רק לא בכלים דקבלה. אתם כל הזמן שואלים מתי אני אקבל? אתה לא תקבל בכלים הנוכחים שלך.

תלמיד: אין בעיה. עם זה אני מסכים.

אתה לא מסכים. [אם היית מסכים] זה היה טוב. ואם אתה מבין את זה, אז תמשיך ללא שום תנאים, אז יבואו כלים אחרים. תן להם להתייצב בך.

תלמיד: במצב הזה מאיזה חומר דלק האדם פועל?

קנאה, שנאה, תאווה, כבוד. לא חשוב מה. תחפש. כן, כך מתקדמים.

שאלה: יש לנו הרבה חברים שרוצים ללמוד קצת יותר לאט, הם לא יכולים לעמוד בקנאה, תאווה וכבוד, והם רוצים קצת להאט את הקצב. מה אתה מציע איך לשמור על קשר בינינו?

צריכים לחלק לכיתות, לקבוצות.

תלמיד: המצב בהולנד הוא כזה, שהקבוצה שרוצה קצת להאט את הקצב, יוצרת קבוצה נפרדת. מה העצה שלך כלפיהם, כלפי המצב?

להביא להם מישהו שילמד איתם, שילווה אותם, אפילו לא אחד, כמה וככה יתקדמו. איך אתה יכול [אחרת]? גם אצלנו, תראה כמה אנשים באים, כל אחד בחר לעצמו איזה יום בשבוע ומגיע, ובימים אחרים הוא חושב שזה לא בשבילו. ככה זה. מה לעשות, הכול תלוי ביכולת האדם, בקצב, ברצון שלו בסופו של דבר. אם אין לו רצון גדול, אז הוא ככה ממשיך מפעם לפעם. מה לעשות, זה שורש הנשמה.

שאלה: בחיבור יש הרבה דרגות. יש חיבור מפחד, חיבור מיראה, חיבור מאהבה, חיבור אינסטינקטיבי של אימא לילדים. לאיזה חיבור אנחנו צריכים לשאוף ושהוא אפשרי?

למעלה מהרצון שלנו. כשאני לא רוצה להתחבר ולא רואה בו שום דבר טוב בכלים שלי הנוכחיים. באגו שלי אני לא רוצה להתחבר, לא רוצה לשמוע על זה, דוחה את עצמי. יש ישיבת חברים ואני לא רוצה להגיע. אחר כך אני אומר, "לא, אבל איך אני לא מגיע? אחרת אני לא אגיע למטרת החיים, למשהו. אני אגיע", וברגע האחרון אני שוכח. אחרי שישיבת חברים כמעט מסתיימת אני נזכר שישנה ישיבת חברים.

תלמיד: אז זה נקרא חיבור שאני לא רוצה?

זה הטבע שלנו, ככה הוא עובד כלפי כל דבר. אתה שאלת כלפי החיבור, אז כן, זה מה שיש.

אתה שואל מה לעשות?

תלמיד: בדיוק. איך אני מגיע לזה, זה חיבור מעל הדעת? נכון שלפעמים אני לא בא לישיבת חברים אפילו שאני יודע שהחברה דורשת ממני, אז מה אני בדיוק עושה עם זה?

מבקש שהחברים יבואו אליך עם אלונקה.

תלמיד: אני צריך לבקש את זה, או שהם אוטומטית יבואו?

כן, לבקש, כי אתה רואה שבעצמך אתה לא יכול.

תלמיד: ככה פיזית?

כן. פיזית. אני הייתי אצל הרב"ש נוסע בבוקר להעיר את כל החברה ולהביא אותם באוטו שלי. היה לי אוטו ובאותם הזמנים למי היה אוטו? הייתי מביא אותם לשיעור בשלוש בלילה.

תלמיד: אבל בדרך כלל כשאני לא רוצה לבוא, אני אומר לחברים אל תבואו להעיר אותי.

יפה. אתה חכם.

תלמיד: אז הם לא באים. אולי הם מתביישים.

לא באים. בטח. הם רוצים לעשות לך טובה. אתה מבקש לא לבוא, הם לא באים. חברים טובים.

תלמיד: אני חושב שדווקא הם צריכים לבוא, למרות שאני מבקש שלא יבואו.

אז אתה צריך להגיד להם, "אפילו שאני אבקש שלא תבואו, אתם תבואו". אז הם יגידו לך תחתום. תחתום כי אחר כך אתה יכול להתלונן עליהם במשטרה, אפילו לפנות לבית משפט, שהאנשים האלה מטרידים אותך.

תלמיד: אבל אני מדבר ברצינות, בחיים שלנו. לא תיאורטית.

כן. ודאי. כי אתה נכנס לקבוצה, אתה חותם. אתם עושים ברית.

קריין: מ"כתבי רב"ש" כרך א', מאמר "אהבת חברים". עמוד 18, טור א' פסקה שנייה. דבר הכתוב "ומאיזה חומר אדם יכול להגיע".

"ומאיזה חומר אדם יכול להגיע, ולהשיג תכונה חדשה, שהוא צריך להשפיע; וקבלה עצמית, הוא דבר פסול. הלא זה הוא נגד הטבע. והגם שאדם מקבל לפעמים איזה מחשבה ורצון, שצריכים לצאת מאהבה עצמית, שזה הגיע לו ע"י ששמע מפי סופרים וספרים, אבל זה הוא כח קטן מאד, שאינו מאיר לו תמיד את הדעה הזו, שיוכל להחשיב אותה, שישתמש עמה בתמידיות, ולומר שזהו כלל לכל המצות שבתורה.

אי לזאת יש עצה אחת, אם מתאספים כמה יחידים שיש להם הכח הקטן הזה, שכדאי לצאת מאהבה עצמית, אלא שאין להם כל הכח והחשיבות לדבר השפעה, שיוכלו להיות עצמאים בלי עזרה מבחוץ, וכל אלה היחידים מתבטלים כל אחד להשני.

כולם יש לכל הפחות בכח, את ענין של אהבת הבורא, אבל בפועל, לא יכולים לקיים את זה, אז על ידי זה שכל אחד נכנס בחברה ומתבטל את עצמו להחברה אז נעשה גוף אחד, שהגוף הזה מורכב, למשל מעשרה אנשים, הרי יש להגוף הזה כח, פי עשרה מכפי שהוא היה יחידי.

אבל בתנאי כשהם מתאספים, כל אחד יחשוב, שהוא בא עכשיו להמטרה לבטל את אהבה עצמית, היינו שלא יחשוב עתה איך למלאות את הרצון לקבל שלו, אלא יחשוב עכשיו עד כמה שאפשר רק על אהבת הזולת, רק על ידי זה הוא יכול לקבל רצון וצורך, שצריכים, לקבל תכונה חדשה שנקרא רצון להשפיע. ומאהבת חברים הוא יכול להגיע לאהבת הבורא, היינו שרוצה להשפיע להבורא נחת רוח.

נמצא שרק על ידי זה קבל צורך שמבין שענין להשפיע הוא דבר חשוב ונחוץ וזה הגיע לו ע"י אהבת חברים, ואז שייך לומר יראה היינו שמתירא אולי לא יוכל להשפיע נחת רוח להבורא שזה נקרא יראה.

נמצא שעיקר היסוד שעליו יכולים לבנות, את הבנין, דקדושה הוא הכלל של "ואהבת לרעך", שעל ידי זה יכולים לקבל צורך, שצריכים להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ שייך ענין יראה, היינו שמתירא אולי לא יכול להשפיע נחת רוח להבורא, ואח"כ כשכבר יש לו השער, שנקרא יראה, אז הוא יכול לבוא לאמונה. כי "האמונה הוא, הכלי להשראת השכינה, כידוע, כמו שמפורש בכמה מקומות.

נמצא לפי זה, שיש לנו ג' כללים, הכלל הא' הוא של ר' עקיבא, שהוא "ואהבת לרעך", שלפני זה אין שום דבר, שיתן איזה חמרי דלק לאדם שיוכל לזוז משהו ממצבו שבו הוא נמצא, מטעם כי רק דרך זה יש אפשרות לצאת, מאהבה עצמית, לאהבת הזולת, ולהרגיש, שאהבה עצמית הוא דבר רע.

ואח"כ באים להכלל השני, שהוא היראה, כי בלי יראה אין מקום לאמונה, כנ"ל בדברי בעל הסולם.

ואח"כ באים להכלל הג', שהוא אמונה. ולאחר שקנו את הג' כללים הנ"ל אז זוכים להרגיש את מטרת הבריאה שהוא להטיב לנבראיו."

שאלה: אולי אתם לא יודעים, אבל הבורא השפיע לי כמה מתנות מאוד יפות לגוף הבהמי הגשמי שלי. לפני עשרים דקות הייתי בבית החולים, חיכיתי לתוצאות ואני לא מרגיש כל כך טוב, אבל זה בסדר.

מה שחשוב זה שאחרי שאמרו לי שהתוצאות יגיעו רק ביום ראשון, הלכתי לאחות ואמרתי לה להתראות, כיוון שיש לי דברים לעשות, אנשים לתמוך בהם ואנשים שעבורם אני צריך להתפלל. ואפילו שאני יכול לעשות את זה בבית החולים בקלות כמו בכל מקום אחר, אין שום דבר כמו להיות עם החברים, אין שום דבר כמו להיות עם העשירייה. אז הינה אני משתתף בכנס הזה ואני מתפלל שכל אחד ייתן את כל מה שיש לו, כיוון שכבר היינו שם. ואם אנחנו רוצים לרפא את אלו שנמצאים שם בחוץ, אנחנו צריכים להתחיל מעצמנו וזה מתחיל כאן וזה מתחיל עכשיו. לחיים בני ברוך.

לחיים. נקווה שנוכל להבריא את כולם משך הכנס.

(סוף השיעור)