שיעור בוקר 25.09.2026 – הרב ד"ר מיכאל לייטמן – אחרי עריכה
שיעור מוקלט מתאריך 14.10.2011
https://kabbalahmedia.info/he/events/cu/5yMbVH0V?activeTab=downloads&mediaType=video
הרב"ש. רשומה 893. פרי עץ הדר
פרי עץ הדר
"פרי עץ הדר. ארבעה מינים הללו, יש מהם שיש בו טעם וריח, כמו האתרוג, והוא כנגד הצדיקים, שיש בהם רוח תורה וטעם של מעשים טובים.
באילן שבו גדל הלולב יש בו טעם ולא ריח, וכנגדו הבינונים של ישראל, שיש בהם טעם של מצוות ואין בהם רוח תורה. ההדס יש בו ריח ולא טעם, והוא כנגד אותן, שיש בהם רוח תורה ואין בהם מצוות. וערבה אין בה לא טעם ולא ריח, וכנגדן עמי הארץ, שאין בהם לא רוח תורה, ולא טעם של מצוות.
ואנו אוגדין הארבעה ביחד, רמז שאין הקדוש ברוך הוא מתרצה לישראל עד שיהיה כולן לאגודה אחת, שנאמר "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה", אימתי הקדוש ברוך הוא מתעלה, בזמן שכולנו נעשים לאגודה אחת."
מד' בחינות דאור ישר אנחנו לומדים, שלא טעם ולא ריח, זאת בחינה א' שעדיין לא מרגישה כלום, יש בה רק מילוי. וכשהיא רוצה להידמות לבורא, אז נעשה ממנה בחינה ב'. אחר כך בחינה ג', עד שמגיעה למלכות, לאתרוג, לבחינה ד', ולכן כולם יחד מתאחדים עם מלכות. גם במלכות יש ד' בחינות משלה, היא לא יכולה להיות מרגישה, מבינה ומגיבה נכון על ההשפעה אליה, אם היא לא כלולה בעצמה מד' בחינות. רק אז היא מבינה מה היא ההשפעה של ט' ראשונות אליה.
ולכן כל עוד שלא נהיה כולנו כלולים יחד, לולב, הדס, ערבה ואתרוג, זה לא יקרה. זה הרמז לתיקון, כי כך זה גם בחברה האנושית. גם בין בני אדם יש לנו את הסוגים האלה, את הדומם, הצומח, החי והמדבר, וכל עוד כל הסוגים האלה לא יתחברו יחד, אנחנו לא יכולים להגיע לגמר התיקון השלם. זה מה שכל המנהגים האלה מסמלים.
לכן אנחנו צריכים לחברם בדיוק לפי הסימנים הללו שנמצאים בצומח ולבְנות מהצומח, מפסולת גורן ויקב את הסוכה. מכל הדברים שאין בהם חשיבות לרצון לקבל, אלא סימנים לחיבור ברצון להשפיע, כולם יחד. בצורה כזאת, כשהם מתאחדים יחד אפשר למשוך את האור העליון, כי הוא מגיע רק לחיבור. ואז על ידו אפשר לתקן את כל תרי"ג הרצונות של הנשמה ולגלות את העולם הרוחני בתוך החיבור המתוקן. זה מה שמסמל החג.
שאלה: אתה נוהג לספר לנו על מצב של התרוממות רוח מיוחד, שהיה בחג סוכות עם הרב"ש. ואז שאלת אותו, "מה חסר לנו כדי לפרוץ?", והוא אמר, "חסרה ההתקפה".
זו הייתה שנה שבנינו סוכה חדשה, השקענו המון כוח, כי הרב"ש רצה לבנות סוכה לפי התנאים המחמירים. כמו שהיה מחמיר בפסח כך גם בסוכות, בבניית הסוכה. הסוכה כולה הייתה מעץ, בלי מסמר או חלק מברזל, כי זה אסור לפי התנאים שלו. את החיבורים עשינו מעץ, והסכך היה מאוד מיוחד עד שכמעט ולא היה מגיע אור דרכו. עד כדי כך הרב"ש היה מאוד מקפיד על זה.
השקענו בזה הרבה, ואולי בגלל שעבדנו יחד הייתה אווירה מאוד מיוחדת, כולם היו מאוחדים. ואז הרב"ש נתן פירושים יפים על הכול, או שזה היה נדמה לנו, כי אז היינו יכולים לקלוט יותר. ובזמן שנסענו איתו, כי בכל זאת היינו יוצאים יום יום לטיול, שאלתי "מה חסר לנו? תראה מה שסוף סוף יֵש לנו, אנחנו יחד שבוע ימים סביב השעון, כל הזמן בסוכה. וגם במשך היום באים אנשים, יושבים, לומדים, מדברים, אז לַמה זה לא קורה?" והרב"ש היה אומר, "שזה לא מספיק".
אנחנו רואים שבחיבור חייבים להיות בהתקפה. ככה זה ביציאת מצרים, בחיבור אחד, התחברו יחד ואז יוצאים, אי אפשר לצאת ללא חיבור. ועוד לפני זה "וייאנחו בני ישראל מעבודה"1, בפתאום ורעמסס, כולם יחד הרגישו שזה לא הולך להם. ככה זה גם לקראת קריעת ים סוף, כשמרגישים שחיל פרעה לוחצים מאחור, ומקדימה זה גלי ים סוף. גם כשעמדו מסביב להר סיני, כתוב שהנשים לוחצות עליהם, כתוב גם ש"בזכות נשים צדקניות יצאו מהמצרים"2. היה לחץ מאוד גדול מצד האישה הפרטית, וגם מצד האישה הכללית של כל אחד, ולפי התנאי, או שמתחברים או שכאן מקום קבורתכם.
אנחנו רואים שסך הכל התנאים שמתגלים הם תנאים מאוד לא פשוטים, הם כמו צירי לידה, ורק אז באמת אפשר להיוולד לעולם החדש. את התנאים החיצוניים האלו, אנחנו מגלים, ולא שמשהו משתנה בעולם. אתה יכול למצוא היום בעולם אנשים שהולכים לאבד את עצמם מפני המשבר הכלכלי, או מפני בעיות ופחדים אחרים. ויחד עם זה אתה יכול למצוא בעולם אנשים שלא איכפת להם מכלום, ובכלל לא מרגישים מה קורה. הכול תלוי איך האדם מגלה את העולם, ולא שלעולם יש איזו צורה משלו.
לכן אנחנו יכולים להיות ברוגע, להרגיש שהכול בסדר, נחכה, ומה שיהיה יהיה. או שאנחנו יכולים להביא את עצמנו למצב שאנחנו כן מרגישים, ודַי, חייבים להתחבר ולגלות רוחניות שמתגלה רק בחיבור. הכול תלוי בלחץ שאנחנו בעצמנו מייצרים. כך שהלחצים של המציאות הרגילה והרגועה של האנשים מבחוץ, תראה לנו כבר כמו חושך מצרים, או כמו שממש רצים אחרינו השונאים, חיל פרעה, ואנחנו חייבים לקפוץ לרוחניות כמו לים סוף. הכול תלוי איך האדם מתאר לעצמו את מצבו, ובזה מאין ברירה הוא מחייב את עצמו להתחבר עם האחרים.
כל הציורים שאנחנו קוראים אותם בתורה, כולם הם ציורים של חיבור יֵתר בין בני האדם. ברוחניות לא נכנסים למצרים הגשמית, לא עוברים את ים סוף, את מדבר סיני, וגם לא את ארץ ישראל. ברוחניות הכול זה דרגות ההתחברות בין הנשמות, אפשר להגיד גם שבין בני האדם שמתחברים בפנימיותם, בנשמות, כשמתחברים יחד ברצונות שלהם. רק על זה מדובר בתורה, ולא על גיאוגרפיה, או על היסטוריה של איזו קבוצה שמשוטטת בארץ כנען, במצרים, ושוב חוזרת. הכול מדבר שבחיבור ביניהם הם מגלים את הרמות האלה.
"לך לך מארצך"3 זאת אומרת, מהרצון שלך, כשאתה נמצא ברצון הבבלי. לך לךַ לרצון יותר גדול, ושם תתחבר, ביניכם, עם הקבוצה שלך ביתר כוח, שזה כבר נקרא "ארץ כנען". אחר כך אתם נכנסים לקו שמאל, כשהרצונות שלכם גדלים, היצר הרע בולט, ואז נקרא שאתם יורדים למצרים. אחר כך אתם עולים, אתם מקבלים עלייה מהמצב של מצרים. ובזה שמתאחדים יחד זה נקרא שאתם נמצאים במדבר סיני. ואחרי ההתחברות ביניכם, למעלה מכל הבעיות שמתגלות בכם, אתם נכנסים למצב, לרמה, שנקראת ארץ ישראל.
הכול זה דרגות, זה לא גיאוגרפיה. לכל המדרגות הרוחניות אנחנו קוראים בשמות כאלו. השמות נלקחו מהעולם הזה, אבל מדובר רק במדרגות. אנחנו יכולים לקחת עכשיו אוטובוס, לעשות טיול מבבל לארץ כנען וגם למצרים ובחזרה אלינו, ומה יהיה, האם אנחנו נעשה איזה טיול רוחני? אולי נקרא לו כך, אבל האם באמת זה יהיה טיול רוחני? לא, זה יהיה טיול גשמי.
הכול תלוי איך אנחנו, בישיבה במקום אחד, עולים במדרגות ומגלים את העולם הרוחני הפנימי שלנו. העולם הרוחני מתגלה רק במידת עוצמת הקשר בינינו. ועד כמה שיותר ויותר מתחברים, לפי העוצמה הזאת, מגלים את הדרגות הרוחניות. הכול רק בחיבור, כל תרי"ג הרצונות שלנו מיתקנים רק כלפי החיבור. אם אדם לא הולך להתחבר, הוא לא מבצע אף מצווה, אף תיקון של הרצון לקבל. כי במה הוא משתמש ברצון שלו? כולם הם מהשבירה, מניתוק זה מזה, וכולם יכולים להיות מתוקנים רק בחיבור זה לזה.
שאלה: האם יש לנו דוגמא במקורות לעניין בניית הסביבה, ומה אנחנו צריכים לעשות על מנת להתחבר בעולם שלנו?
זה מה שאברהם עשה מלכתחילה. זה נקרא אנשי בית אברהם. כשלקח אותם אלו מבבל, את אלה שרצו ללכת אחריו, מהרצון לקבל על מנת לקבל, מכל מיני העבודות האגואיסטיות שהיו ביניהם, את אלה שהיו שונאים זה את זה, כמו בכל בבל, והיו מוכנים להתחבר זה אל זה. הקבוצה הייתה מורכבת מאנשים שמוכנים לצאת מבבל. לא מבבל הגשמית, אלא מבבל הרוחנית של כל אחד ואחד. אברהם הרכיב אותם מזה. במה? במידת החסד שלו, שחייבים להיות באהבה מעל השנאה. מה הוא עוד יכול היה לעשות? את העבודה במקומם הוא לא היה יכול לעשות.
אברהם רק לימד אותם שבאמונה למעלה מהדעת, באהבה מעל השנאה, בהתחברות מעל כל הניגודים שיש בין כולם, חייבים אנחנו להיות מחוברים. כי בזה, בעוצמת החיבור הזה על פני הרצון לקבל אנחנו מגלים את הדרגות הרוחניות. אילו דרגות רוחניות מגלים? קודם את דרגת ארץ כנען, אחר כך דרגת מצרַים, אחריה דרגת מִדבר, ואחר כך את דרגת ארץ ישראל. אבל כל זה לחיבור ועוד חיבור, על פני האגו שיותר ויותר מתגלה. כמו כל התורה שהיא סיפור על עבירות ותיקונים, עבירות ותיקונים. זאת אומרת, גילויי השבירה והתיקונים.
אתה הולך לתקן משהו ונדמה לך שתיקנת את הכול בגדול, ופתאום כשאתה בודק, אתה רואה עוד משהו מקולקל מבפנים, ואז שוב פותח ומתקן. ואז כשאתה מפעיל את המכונה הזאת, מגלה שוב שצריך לתקן עוד משהו, וככה עד שאתה גומר את התיקונים. אבל כל תיקון שבא אתה מגלה מפני שעשית את התיקון הקודם. וכך זה פעם אחר פעם, מהחיצוניות לפנימיות, יותר ויותר. וכל התיקונים הם כדי להתחבר או לחבר יחד את כולם.
אנחנו שוכחים שבפנימיות זה התיקון והגילוי הרוחני. נדמה לנו שזה באיזה מקום אחר. ולכן אנחנו צריכים את דעת הקהל, את המחשבה, את הרצון, את הכיוון. שכולם יהיו יחד ויכוונו אותנו לזה שבתוך הקשר מגלים רוחניות. כי כל המציאות נבראה לזה, כל העולם בנוי לזה, כל הצרות הן רק כדי לכוון אותנו לחיבור בינינו, וזוהי עכשיו הבעיה של העולם. ואנחנו שכביכול בעלי שיטת החיבור, חייבים קודם ומיד לבצע אותו.
שאלה: אנחנו רואים קושי פנימי מאוד גדול אצלנו לעשות את המהלך של החיבור. ואנחנו לא רואים בספרים דוגמאות שמדברות על הקושי בחיבור.
על מה התורה מדברת אם לא על קושי בחיבור? על מה כל סיפורי התורה? כל פעם הם נתקלים בעוד ועוד בעיות, מגלים יותר ויותר ניגודים, ליקויים בחיבור ביניהם. עד כמה שקודם עשו, שוב מגלים בעיות, שוב מתקנים, שוב מגלים. מה זאת אומרת? בכל גילוי מגלים רצון לקבל יותר גדול, מתקנים אותו, עולים למַדרגה יותר גבוהה.
יותר יורדים, יותר עולים, יותר יורדים, יותר עולים. מגלים יותר קלקול פנימי, מתקנים אותו, עולים יותר. עד שעולים לגובה שנקרא "ארץ ישראל השלמה", זאת המַדרגה ה- 125. כך כל הזמן יכולים להתקדם רק על ידי קלקולים. אז אנחנו צריכים שגם זה יהיה לנו מובן, להבין אותם, לאהוב את הקלקולים האלה, לאהוב את הגילוי שלהם, כמו שבעל הסולם כותב באגרות, שדווקא בגילוי כל הרשעים האלה זוכים לתיקון ולעליה. אלה כללים יסודיים, שאם לא נכיר בהם ממש בפנים, בתוכנו, אז לא נוכל להתקדם, כל הזמן הם יהיו לנו כאיזו עצירה.
כי תלמיד חדש שמגיע בהתלהבות ללמוד, אחרי כמה שבועות הוא מקבל ירידה בפעם הראשונה, אז הוא לא יודע מה קורה לו, כאילו מישהו נתן לו מכה על הראש, מה קורה? רצונות, מחשבות, ערפול, חוסר טעם, ייאוש, לא יודע מה קורה לו, המום כזה. אחר כך לאט לאט זה עובר, שוכח את זה, שוב בא אחרי התלהבות, ואחר כך שוב בא, עד שהוא מתחיל לשמוע. זה לוקח הרבה זמן, עד שמתחיל לשמוע שהדברים האלה הם בדרך, שבזה הוא עובר ממצב למצב, מירידה לעליה. וכך הוא כל הזמן, כמו "יו-יו", שכמה שאתה זורק אותו למטה, כך הוא קופץ יותר למעלה. וכך אנחנו מתקדמים.
אחר כך אנחנו צריכים להיכנס לעליות ולירידות האלו בצורה הכרתית, בשליטה. אלה כבר שלבים מתקדמים יותר. אבל להכיר שהדרך היא כזאת, זאת חובה. וכמה שיותר מהר החברה מתרגלת לזה, שהחברה מסכימה עם זה, היא מבינה שדווקא כך הוא התיקון. שמגלים לנו קלקולים בהדרגתיות, מקל לכבד, ואנחנו יכולים להתעלות מעליהם בקשר בינינו, כשהקלקולים הם בזה שאין לי טעם, אין לי רצון להתחבר, אין לי יחס ללימוד. לא הקלקולים שאני נמצא בייאוש מהחיים הרגילים שלי, זה גם מלווה אותנו, אבל זה לא נקרא קלקול. יש הרבה אנשים ברחוב שגם נמצאים בזה. אלא קלקולים ותיקונים זה רק כלפי חיבור וניתוק. כך צריכים לבדוק, למדוד את עצמנו.
שאלה: לאהוב את הילד שלי יכול להיות מאוד קשה, כי גם את הכאבים והאכזבות שלו אני מרגיש. איך אוכל לאהוב כך את הקבוצה ואת כל האנושות? איך אוכל לשאת את כל החסרונות שלהם?
אני לא צריך להיות קשור לכל החסרונות שלהם. בשביל מה? אני צריך להשתדל להיות מחובר אליהם, לתאר שהם נמצאים מחוברים, ורק חסר שם החיבור שלי, ואז אני עושה מקסימום מאמץ פנימי ברצונות, במחשבות, בכוונות שלי, כדי להיות מחובר איתם בלב ונפש. לב ונפש זה לא חיצוניות, אלה מחשבות והרגשות פנימיות. ואני לא עושה להם חשבון שהם נמצאים בחסרונות, אני עושה חשבון שהם כבר מחוברים כולם יחד.
אם אני הולך להתחבר אליהם, אני חייב לדמות אותם כנמצאים כבר בגמר התיקון. כולם שלמים, כולם גדולי הדור, ורק אני חסר שם, האחרון, כדי לסיים את כל החיבורים, ולהגיע לתמונה שלמה. ואז אין לי שום ביקורת עליהם. רק איך אני נכלל בהם, ושם ממש מאבד את עצמי.
שאלה: אמרת פעם שהחיבור הוא פשוט. אנחנו כל הזמן הולכים סביב, אנחנו לא יודעים למצוא את הנקודה. אז כנראה שהחלק הקשה הוא למצוא את הנקודה. אנחנו כל הזמן מדברים על חיבור, אנחנו רק לא יודעים מה זה?
אנחנו לא יודעים מה זה, כי חיבור זה כבר נשמה. חיבור זה כבר כלי, רצון משותף שלא נמצא באף אחד מאיתנו. הוא הכולל. אתה אני והוא, והוא, והוא יחד. יחד זה משהו אחר לגמרי, זה לא אתה ואני והוא והוא. זה משהו נוסף. אנחנו קונים בזה שטח חדש, עשר ספירות. בחיבור בינינו אנחנו כאילו מוכנים להתחבר, אני אליך, אתה אלי, ועוד כמה מתחברים, מנסים. כל הרצונות שלנו, בכלל אין להם ברוחניות שום מעמד.
כשאנחנו עושים את הקומפרסיה הזאת, את הלחץ הזה, שאנחנו כן רוצים להתחבר, נולד משהו חדש. מהרצון שלנו מגיע האור והוא בונה משהו חדש. המשהו החדש הזה, אתה לא יכול למצוא שהוא דומה לרצון הקודם שלך, וגם לסכום הרצונות, כשאתם התחברתם לקבוצה. זאת מדרגה חדשה נוספת, שהיא ממש חלק מהשכינה. ובתוך הרצון החדש הזה, בתוך המצב החדש הזה, אתה כבר מגלה את הנצחיות, את הרוחניות. כאילו אין קשר בין היגיעה שיגעת, "יגעתי ומצאתי", לבין מה שמצאת.
שאלה: בסופו של דבר אנחנו יכולים להשיג את החיבור רק באמצעות המאמץ. והמאמץ שלנו הוא גם צריך להיות ממוקד בכיוון הנכון.
לחיבור. זה הכול. גם בני ישראל, לפי סיפור יציאת מצרים, לא יודעים לאן הם יוצאים, בורחים. חייבים להגיע לחיבור מהמצב שנמצאים בו. זהו. תעשה כל מה שרק אפשר.
הם בורחים ממצריים לתוך החושך. מה יש לראות? קופצים לתוך הים מתוך חוסר אונים. מגיעים להר סיני, מה זה סך הכול, אילו תרגילים, אילו דברים. מה רואים? כלום. באיזה מצב נמצאים. מבולבלים לגמרי. רק לחץ. ולחץ גם לא מצויר באיזה ציור, שברור לי זה לעומת זה. אלא ההיפך.
שאלה: אז איך בכל זאת מייצרים את המאמץ הזה. ברור לנו שזה משהו לא נודע. אבל אנחנו בכל מקרה צריכים לדרוש. אני צריך לדרוש משהו שאין לי בו שום מושג. אז איזה טיפ אפשר אולי לקחת?
למה אין לך שום מושג? חיבור. יש לך מושג. זה דבר שמבינים. חיבור זה לא משהו שאתה לא יכול לתאר. מתחברים כולנו במחשבות וברצונות יחד, שיהיו כאחד. "כאיש אחד בלב אחד", כ - זאת אומרת, ממש לרצות ולחשוב על דבר אחד. מה זה על דבר אחד? על החיבור. למה? כדי לגלות את המצב הרוחני שלנו. מה זה המצב הרוחני? אותו חיבור, זה המצב הרוחני.
שאלה: אז מה חסר לנו בכל זאת שאנחנו כל הזמן הולכים ליד ולא מצליחים להתמקד. מה בכל זאת חסר לנו בשביל להשיג את הדבר שאתה אומר שהוא כל כך פשוט, אבל היגיעה שלנו היא רק להשיג את הנקודה הזאת, להגיע למיקוד?
חסרה לכם התמדה. שבאמת כמה שיותר אנשים יהיו מחוברים לרעיון הזה, ויחשבו על זה כל הזמן, כמה שאפשר יותר ויותר. תלמידי אר"י ובמיוחד תלמידי רמח"ל עשו ביניהם תורנות, שכל פעם היו נמצאים בזה, כל פעם שניים או יותר מהקבוצה היו יושבים וקוראים "זוהר", וכך 24 שעות, עוד כל מיני דברים.
אבל העניין הוא לא שרק יושבים וקוראים, כאלה יש מלא. אלא שנמצאים בכוונה לחיבור, ובזה משתדלים להחזיק את האחרים. כל מיני אמצעים, כל מה שבידך בכוחך לעשות תעשה. אבל לא יגעת, לא מצאת. זה שיהיה ברור. ויגעת, מצאת. מצאת מה? משהו חדש, כלי חדש. שמקודם אתה לא יכול לראות אותו. כמו שאתה אומר, אני לא יודע, אני לא רואה, אני לא מבין. כך זה. זה עניין של מציאה.
שאלה: יותר ויותר אנשים, גם דתיים, רואים ערוץ 66, אבל הם לא רואים קבלה, הם רואים רב. והם לא קולטים עדיין, בכלל לא שמים לב שזה קבלה. אין בכלל שום קשר פנימי לכל הנושא, למה אין. מה קורה פה?
זה העם שיוצא ממצריים, שיש שם נשים, זקנים וטף. מתוך שלושה מיליון איש בעם יש סך הכול 600,000 גברים, זאת אומרת, זה החלק החמישי, וזה גם המון, שיש להם התגבורת, יש להם יכולת להבין, יכולת להצטרף, יכולת לעשות משהו. וכל היתר נסחבים אחרי זה. אלה נשים, זקנים, זקנות, וטף, ילדים. אז לא להתפלא מזה שהבורא לא נותן להם אפשרות להבין מה קורה. יש המון אנשים שמסתכלים על הערוץ שלנו, ולא רואים הבדל לעומת ערוצים אחרים. הם חושבים שזאת תורה ואני רב, עושים לי כבוד.
אין מה לעשות. שיסתכלו כך בינתיים. אבל זה שבכל זאת שומעים מילים על החיבור, על האחדות, זה עובד. האור שיש באותם המאמרים, באותו החיבור של בעל הסולם, שלמדנו היום ואתמול, ונלמד מחר, הוא הפועל. ולכן זה טוב. תראה, כשאדם מגיע לכאן ויושב, אפילו שיש לו רצון, מה הוא מבין? עד שמתחיל לאט לאט להשתנות בו, יחס אחר לדברים. זה לוקח המון זמן. אבל בכל זאת כבר נמצא בעבודה פנימית. האור כבר עובד. רק יש הרבה מאוד תיקונים שאנחנו צריכים לעשות. אנחנו לא מודעים עד כמה כל רגע אנחנו עוברים תיקונים פנימיים. זאת עבודה מאוד קשה.
תסתכל על התינוק, כמה הוא עובד קשה. תחייב כך אדם מבוגר להיות כל הזמן בחוסר שקט, כל הזמן לבדוק את הכול, תראה מה שקורה להם. גם אם הוא חולה, יש לו 40 מעלות חום, הוא בכל זאת יושב ומשחק. כך זה. אז כמה שהוא גדל, הוא סך הכול הופך מבהמה קטנה לבהמה גדולה, מה ההבדל בין הדרגות, בין תינוק לאדם גדול? וכאן אנחנו עוברים שינויים מהותיים, פנימיים. לכן צריכים זמן ומרחק, אתה רואה מאיפה מתחילים. אבל כל אחד, מאלו שלא מבינים היום כלום, הוא פשוט מנותק לגמרי. מילה הוא לא יכול לשמוע. בגמר התיקון הוא יהיה כמו רבי שמעון. הכול תלוי במילוי, באור החכמה, שהוא ימלא את כולם.
שאלה: האם יתכן מצב שהריקנות מהתענוג תיעלם כי היגיעה תהיה קטנה?
ריקנות מהתענוג לא יכולה להיות. למה ריקנות?
שאלה: לא תהיה הרגשת ריקנות, בגלל שהיגיעה תהיה קטנה?
אני לא מבין מה זה, היגיעה תהיה קטנה.
(סוף השיעור)