כנס "קבלה לעם" העולמי במולדובה - "מאיחוד לאחד"

קישינב 6-8.09.2019

מתכווננים לקשר הדדי עם הבורא

שיעור 6

שיעור 07.09.19- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

"תכלית כוונת הבריאה היתה, שלא תרד שום השפעה, רק על ידי אתערותא דלתתא והעלאת המ"ן שמעוררות הקבוצה, העשירייה, ועל ידי זה שהם מעלים מ"ן, מתעלים על ידי זה כל העולמות, ומוסיפים תשוקה להידבק לשורשם. וזהו עיקר שעשועים להשי"ת, כאשר אלה שמשתוקקים אליו מזככים עצמם ממעמקי הגשמיות ומשתוקקים להידבק בבוראם."¹

כלומר הכול מתרחש אך ורק בעזרת האמצעי והפועל היוצא של העלאת התפילה, בקשה, מ"ן, שמעוררים אותו בני האדם שמנסים להתחבר יחד בכל האמצעיים האפשריים. וכאשר הם לא מצליחים אז נוצר בהם אותו המ"ן, בקשה כזאת עקבית שעליה הם מקבלים תשובה מלמעלה, הם ראויים לקבל תשובה מלמעלה.

סדנה

האם ניסינו את כל מה שאפשר כדי בעצמנו להתחבר, כדי להשתוות עם הבורא, כדי לעלות אליו, או שנשאר עוד משהו? האם אנחנו צריכים לנסות את כל האפשרויות האלה למצות אותן עד תום או שאנחנו יכולים כבר עכשיו לבקש? האם בקשה כזאת תהיה רצינית אם עדיין לא ניסינו את כל מה שאנחנו יכולים? ואולי לא צריך ואולי בכלל אי אפשר לנסות את הכול, אלא פשוט הבקשה המשותפת שלנו לבורא בכל מצב שבו אנחנו נמצאים, אפילו במצב הראשוני ביותר, הבקשה הזאת צריכה לתת תוצאה? מה אתם חושבים? עשיריות בבקשה.

*

"נאמר ועשיתם לי מקדש ושכנתי בתוככם. מדובר כאן על הנקודה שבלב שהיא צריכה להפוך לנקודת החיבור. ולכן על האדם להשתדל לבנות בנין הקדושה שלו, זאת אומרת השפעה ואהבה. והבנין צריך להיות מוכשר, בכדי שיכנס בו השפע עליון, שנקרא שפע המושפע מהמשפיע להמקבל. אבל לפי הכלל, צריך להיות השתוות הצורה בין המשפיע להמקבל כידוע, שגם המקבל צריך להיות בכוונה דעל מנת להשפיע, כדוגמת המשפיע. וזה נקרא בחינת עשיה, כמו שכתוב "ועשו לי מקדש", זה אומר תבנו את הכוונה את כוונת ההשפעה על כל מיני הרצונות הרבים שלכם, אין משמעות איזה רצון, יש משמעות רק לכוונה. שהעשיה חלה על הכלי ולא על האור. כי האור שייך להבורא ורק המעשה שייך להנבראים."²

זאת אומרת, אנו צריכים מעל כל פעולה שלנו, על הפעולות שלנו לפרוס כמו מטריה, כמו איזה גג, את הכוונה לתת. אפשר לקבל, אפשר לתת, לא משנה מה, העיקר שהכוונה תהיה כוונה של השפעה. אז איך אנחנו בונים את המקדש הזה?

תמציאו איך אתם תבנו את זה, איך תבנו את היסודות, את העמודים ואז את הקירות והסכך, גג, כל זה צריך להיות כמו הכוונה על מנת להשפיע.

*

כותב הרב"ש "האורות העליונים כבר מוכנים עבור האדם, שזה נקרא, יותר משהעגל רוצה לינוק הפרה רוצה להניק, ורק לבחינת כלי אנו צריכים." אנחנו צריכים רק רצון. "וכלי זו נקראת לאחר הצמצום בשם "מסך ואור חוזר". והוא המקשר בין העליון והתחתון, היינו, שעל ידו התחתון מתקשר עם העליון. מה שאין כן כשאין המקשר הזה, אז אין התחתון יכול לראות את העליון, ונחשב העליון כלפי התחתון כמו שאינו במציאות. לכן, בשיעור שהאדם מתחיל לעבוד לשם שמים," לשם הבורא, לשם השפעה, לשם הקבוצה, "בשיעור הזה הוא מקבל קשר עם האור העליון, ולפי גודל הקשר כך שיעור גדלות השגתו."

(רב"ש - ג'. מאמר 557 "ענין אור חוזר")

איך אנחנו משיגים מצב שבו אנחנו נרצה לתת לבורא כמו שהוא רוצה לתת לנו? שהעשירייה תשכנע כל חבר וחבר שזה אפשרי ושזה נחוץ.

תשכנעו את העשירייה שלכם, כל אחד בתורו, שאנחנו צריכים לרצות להשפיע לבורא לפחות במשהו במידה שהוא רוצה להשפיע לנו, ושאנחנו יכולים לעשות את זה רק דרך החברים. תנסו כולם ביחד, זה כנגד זה, ביחד כולם לבורא, הכול ככה בערבוביה.

*

כותב בעל הסולם "אנחנו צריכים לעורר, שיהיה רצון למעלה, בכדי להשפיע למטה." זה אומר שאנחנו צריכים לעורר את הבורא שיתן לנו את הרצון להשפיע. "שעוד לא מספיק בזה, שיש לנו רצון, אלא שצריך להיות רצון טוב גם מצד המשפיע." לתת לנו רצון חדש לתת. "ואף על גב שיש למעלה רצון כללי להטיב לנבראיו, מכל מקום הוא מחכה לרצון שלנו, שיעורר את הרצון שלו. היינו, שאם אין ביכולתנו לעורר את הרצון שלו, זהו סימן, שהרצון מצד המקבל אינו עדיין בשלימות." זה אומר שאנחנו עוד לא מוכנים לזה. לכן, דוקא על ידי זה שאנו מתפללים" מבקשים "יהי רצון למעלה"," שיתן לנו את מה שאנחנו מבקשים, "מתרקם הרצון שלנו, שיהיה רצון אמיתי, שיהיה כלי ראוי ומוכשר לקבלת השפע." אור התיקון.

(בעל הסולם. שמעתי. נ"ז. "יקריב אותו לרצונו")

זה אומר שפניה מתמדת מתוך העשירייה אל הבורא תביא אותנו לכך שהבקשה שלנו בתוכנו תהפוך להיות אמיתית ותגרום לתשובה, תזמין תשובה. והבורא הוא חוק טבע, אנו צריכים להגיע לאיזה סף של מאמץ, איזה רף של מאמצים ואז נקבל מלמעלה חיים חדשים, תכונה חדשה, תכונת השפעה. כל עוד אנחנו לא מסוגלים לפרוץ את הרף הזה, זה אומר שאין בנו עדיין את הרצון הזה ולא נוכל להשתמש בצורה נכונה בתכונה הזאת אלא נשתמש בה בצורה אגואיסטית וזה משהו שההנהגה העליונה לעולם לא תאפשר לנו.

ולכן פניה תמידית אל הבורא דרך העשירייה זהו תנאי הכרחי שהעשירייה עצמה תגלה רצון אמיתי בגודל ובאיכות הנחוצים, ואז נקבל מלמעלה תכונה חדשה, תכונת ההשפעה.

עכשיו אתם נמצאים בעשיריות הקבועות פחות או יותר, איך אתם מתארים לעצמכם שבכל רגע, בכל יום, כל הזמן, תמיד, ולא משנה באיזה תנאים, פונים לבורא ודורשים ממנו בנחישות, בוכים, צועקים, לא משנה מה אתם עושים אבל העיקר כמו ילד קטן שלא נותן למבוגרים מנוחה, איך אנחנו כך יכולים כל הזמן לפנות לבורא? בוא נראה אתכם, תנסו לדון ביניכם, לדבר איך אתם יכולים לעשות את זה בצורה הכי נחרצת והחלטית. רק בזה תלויה ההצלחה שלנו.

*

חוקי הערבות, החוקים של העולם הרוחני, "לא ניתן לקיים את החוקים הרוחניים אלא בעזרת הערבות, כאשר כל אחד ערב לחברו. היות שניתן לקיים את החוקים הרוחניים רק מתוך האחדות. ועל כן מי שרוצה לקבל עליו את החוקים האלה ואת המצוות האלה, העיקר על ידי התגברות הרצון, צריך להיכלל בעשירייה, בחברה בחיבור אחד גדול. נמצא שדווקא ע"י הערבות, שזהו בחינת שכולם נחשבים כאחד, דווקא על ידי זה משיגים את אותם התנאים הרוחניים. כי הרי העיקר באהבה ובחיבור זה הרצון, וכאשר כל אחד נכלל בחברו, כל אחד מרוצה לחברו ואין שום שינוי רצון ביניהם שעל ידי זה נכללים ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."³

(ליקוטי הלכות. חשן משפט, הלכות עָרֵב)

בצורה כזאת אוספים רצון אדיר, מפורד לכדי אחד שלם. רק בעזרת הערבות. כלומר, כאשר כל אחד כאילו הוא ערב, הוא מרגיש שהוא אחראי על כולם וכולם אחראים לו. ולפי העיקרון הזה מתחברים יחד לרצון אחד, שמובן שיהיה בהשתוות הצורה עם הבורא, כי חד מקבל חד.

תסבירו אחד לשני ולעצמכם, איך אנחנו משיגים את פעולת הערבות? מה זה אומר שאני ערב למישהו אחר? כלומר, אני מגדיר את הפעולות שלו, המחשבות שלו, המעשים שלו, את כל כולו. איך אני יכול בכלל להיות ערב לו? אני שולט עליו?

אם זה ילד קטן, אז אני יכול לחתום עליו. אני צריך להשגיח עליו, כל הזמן לשמור עליו, שהוא לא יעשה שום דבר. אבל אם זה אדם בוגר? על המחשבות שלו, על הרצון שלו, אני יכול להיות ערב? על עצמי אני לא יכול. אתם מאמינים לי שאני לא יכול להיות ערב על עצמי? ויתר על כן, על החבר.

איך אני יכול, ואיך בכלל אפשר לדרוש ממני שאני אהיה ערב לחבר? עבור איזה מאה שקל, בסדר אני אחתום, אבל לא מדובר על זה. מדובר על הרצון שלו, על הכוונות שלו, על הפעולות שלו הרוחניות. מה דורשים מאתנו כאן? איך אפשר לממש את זה בכלל? תחשבו ותתייעצו זה עם זה. מי שימצא פתרון, ירים את היד.

*

מי מצא פתרון לערבות?

עכשיו החבר מסביר ואחר כך אנחנו נעשה שיעורי בית לפי התשובות הלא מוצלחות שלהם, ככה שתקשיבו טוב.

תלמיד: אנחנו ביררנו בעשירייה ונהיה ברור שלהרים את היד, כמו שרב ביקש, אני יכול רק אם יש לי ערבות מכל החברים בעשירייה, אם הם יתנו לי את הערבות הזאת. אני שאלתי את העשירייה, "אתם נותנים לי את הערבות שלכם או לא, אתם ערבים לי או לא"? וכך בררנו שאנחנו מוכרחים כולם למען כולם להיות בערבות, לתת ערבות, לחזק, ואז נצליח לברר את זה. וככה כל החברים, לפחות אמרו שהם נותנים לי את הערבות שלהם. אז הרמתי את היד.

ואז החברים הציעו לי לעמוד ונעמדנו בשביל להראות שמצאנו. בהחלט זה היה קשה להחזיק את היד מורמת ולעמוד כשכולם יושבים ודנים, כי זה לוקח הרבה זמן. יש אנשים שלומדים המון זמן, ואנחנו מהקבוצה צעירה, מקייב.

זה טוב. זה הנאיביות של החדשים. זה טוב. תודה רבה.

תלמידה: באמת. אנחנו לא יכולים להיות ערבות, לא על עצמנו, לא על החברים. אבל כשאנחנו קובעים בינינו את הערבות הכללית וכל אחת, על כל אחת אחראית שהן יתפללו, אז הבורא בעצמו נכנס בתור ערב כלפינו. ואם אנחנו ככה משפיעים אחת על השניה ככה כל יום בעבודה תמידית, אנחנו יוצאים מהחברה.

את מסבירה לנו את החוק. איך אתם מתכוונים לקיים אותו?

תלמידה: זו עבודה יום יומית ותהליך ארוך. המצבים מתחלפים, ולפי לוחות זמנים כמו תורנות רמח"ל, התכללות בשיעורים תמידית ובהפצה. ואז כשכל אחד מטרטר את הבורא כל חמש דקות, ודורש את גדלות העשירייה בתחושת האחדות.

בעיקרון, זה יכול לעבוד.

תלמיד: העשירייה שלנו הגיעה בהרכב מלא לכנס. היה לנו דיון וקבענו שאנו מגיעים להסכמה, אנחנו מגיעים לברית. אנחנו רוצים שהבורא יהיה ערב לברית שלנו. ואפילו שברגע הבא אולי הוא יעשה משהו, ברית אנחנו קבענו.

אתם בכל מקרה הזמנתם אותו כדי שהוא לא ישנה שם כלום?

תלמיד: כן. החלטנו שהוא יהיה הערב שלנו.

שהוא יהיה הערב? זה נכון. ואיך אתם חושבים לקבל אותו?

תלמיד: בחגיגיות.

תלמידה: החלטה של העשירייה מדרום רוסיה. אתה אמרת היום בשיעור שהבורא הורס, אבל לא עד הסוף. כי אם הוא הורס זה רק בכדי לתת להשפיע עוד אהבה, ולקרב עוד לעצמו. וכשחברה נמצאת בנפילה אנו ערבות שנתפלל עבורה עם כל תכונות הבורא.

אז החלטתן לנסות ולהיות בערבות הדדית?

תלמידה: כן. בזה אנו ערבות זו לזו שאנו נתפלל אחת על השנייה ועבור החברה, ונפנה אליו, ובכל המצבים נראה את הבורא. אנחנו ניקח את החברה הזאת, נתפלל עבורה ונשכנע את הבורא עבורה, ונראה את הבורא בכל התכונות שלה.

גם טוב.

שאלה: קבוצה ווירטואלית. הגענו בהרכב של חצי מאתנו, ארבע עשיריות, יותר מעשרים איש הגענו לכאן. וחצי מאתנו נמצאים כאן בתורנות והחצי השני יושבים פה.

אני מרגיש את הכנס והאיחוד הפיזי בקבוצה הווירטואלית זה משפיע בצורה מאוד חיובית על כל חבר. או שאתה יושב בצורה ווירטואלית מול המחשב או שאתה פה בעשירייה פיזית. זה שני דברים שונים לגמרי. ורואים שאלה שבאים ומתיישבים פיזית אתנו יחד, הם בצורה הרבה יותר חיה מרגישים את הכול. הם מתעוררים לחיים, כאילו. איך אתה רואה את ההתפתחות של הקבוצות הווירטואליות, אולי יצטרפו לאנשים בודדים בערים שונות?

איך שיהיה, ככה יהיה. אני לא קובע כאן שום דבר. אני לא יכול לנהל את זה. הבורא איכשהו ימשיך לנהל אותנו ולהביא אותנו למטרה, וזהו. ואיך אני רואה את זה? אני רואה רק את מה שאני רואה, צעד אחד קדימה מבחינת מה שאני צריך לעשות כדי עוד קצת להתקדם ועוד קצת לקדם את כל אלה שרוצים לעשות יחד אתי את הצעד הזה וזהו. ויותר מזה אני גם לא רוצה לראות בכלל.

פעם אני גם חשבתי שלראות הכול, בפרספקטיבה רחבה. בכלל לא. עכשיו אני מבין אפילו את המורה שלי באופן חלקי, שגם לא רצה לחשוב ולדעת שום דבר קדימה. זה סוג של ניחוש העתיד. אנחנו צריכים לעשות מה שאנחנו צריכים לעשות בכל רגע נתון והכול בעיניים עצומות. העתיד לא מעניין אותי. אני עושה ברגע הזה מה שאני יכול לעשות למען הבורא.

אז ההתפתחות, תהיה אשר תהיה, זאת שאלה לא נכונה, לא של מקובלים. מקובל לא שואל מה יהיה, הוא מברר מה הוא צריך לעשות עכשיו. והרגע הבא, למה הוא לא רוצה לשאול עליו? קודם כל זה בגלל שהרגע הבא כבר שייך לשאלה של אמונה. אמונה, משמע שהוא מוסר את עצמו לשליטת הבורא, זה דבר אחד, תכונת ההשפעה. והדבר השני זה שאנחנו כל פעם מגלים שכבה חדשה, רובד חדש של הכלי השבור של אדם. ואנחנו לא יכולים להגיד שום דבר מראש בשום דרך על כלום.

לכן, כל ניחושי העתידות זה טוב ברמת העולם הזה אבל ברמה הרוחנית אין שום אפשרות לראות ואם המקובל היה רואה אז הוא היה עוצם את העיניים כדי לא לראות, ככה זה עובד. ככה שלשאול אותי על איך דברים יהיו, איך אני רואה את העתיד? האמת, אני לא מתעניין בעתיד. אני אומר לך באמת, לא מעניין אותי מה יהיה בעוד שנה, שנתיים, חמש שנים, אחרי. לא. למה? הרי לא אני בעל הבית על זה, אני רק חושב מה אני צריך לעשות, איך אני יכול לעשות את המקסימום היום וזהו.

תלמידה: חשבנו מי אנחנו בכלל שניקח ערבות על המחשבות של החברים, הרי את כל זה שולח הבורא. הדבר היחיד עליו אנחנו יכולים להיכנס לערבות, זו על התפילה. אם כל אחד יתפלל עבור החברים, החברות, עבור כולם, דווקא אז הבורא יהפוך לנו את המחשבה לנכונה ולרצון נכון של הסביבה.

אולי את צודקת, אולי עוד תשני את דעתך, גם זה יכול להיות. את תגדירי את גבול הערבות.

שאלה: הבורא אסף אותנו בעשירייה שבתוכה כל אחד בטוח שאין משמעות לחיים בלי החברים. אני בטוח שכול אחד יהיה ערב לחבר שלו בזה שכול המחשבות שלי והרצונות שלי והמילים שלי יגיעו מהבורא, ואני אהיה ערב להם. למה? כי החיים בלעדיהם חסרי משמעות לחלוטין.

ואם היו אומרים לך להחליף את הבורא בחבר?

תלמיד: אני לא הייתי מחליף.

כלומר החבר יותר יקר? נעים לשמוע.

תלמיד: אני אמרתי לעצמי, קודם שהחברים יגיעו לבורא, אחר כך גם אני אגיע. אין לנו דרך אחרת, אנחנו בעשירייה כבר הגענו לזה.

תלמידה: חוץ מכול מה שכבר נאמר, יש עוד הצעה, לספר לחברים שלי עד כמה חשוב להיות בשביל החברים, עד כמה זה מעורר אותי. לשקר להם ולומר כמה זה מצליח לי, ואז אולי זה יעורר אותם לחפש את הדרך לבורא.

בסדר. תנסו.

שאלה: סיימנו את קמפוס סתיו 2018, ויש לנו איזו הבנה איך אנחנו רואים את הערבות בעשירייה: להתכלל בחבר שלידינו ברצון שלו, להגדיל את גדלות המטרה ולהיות מסנן בין החבר לבין העולם החיצון. איך לבצע את כל העבודה בין אחד לשני?

יחסית למתחילים לא רע בכלל, אפילו ממש טוב. אני אומר לכם את האמת, אתם מהממים אותי, אפילו מדהימים אותי שאתם התלמידים שלי, באמת כל הכבוד.

שאלה: אני אדם מהקבוצה הווירטואלית בכנס. והחלטה שלנו הייתה לחתום ערבות, כי אנחנו חושבים שערבות צריכה לקדם אותנו, לכן החלטנו לחתום ערבות עם הבורא. וכול עוד הוא חתום איתנו, אנחנו צריכים לצאת לפניו ככלה. האם אנחנו יכולים לשלוח את המסר הזה לכול המדינות שבעולם?

מצוין.

שאלה: עד שהגעתי למיקרופון שכחתי מה רציתי לומר. אבל זה הבורא שמבלבל אותנו. ומכאן אני נזכר שהקבוצה החליטה שמאחורי כל פעולה פועל הבורא, והוא בכוונה מבלבל אותנו ולא נותן לנו לראות בחברים את ההתלבשות שלו. ולכן אחרי כל חבר מסתתר הבורא, כך החלטנו להתייחס אחד לשני ולהיות בכוונה הזו, עד שנהיה בה בצורה תמידית ונצחית.

שאלה: הגענו לכאן בעזרת הכלי העולמי והבורא, אנחנו חושבים שהערבות זה כשכל אחד מוכן לעשות את הכול בשביל כולם, בלי לקחת בחשבון עד כמה הם משקיעים. אנחנו עושים את זה בעזרת הבורא, בלעדיו הערבות היא בלתי אפשרית.

תודה רבה לכולם, צר לי מאוד, אבל אומרים לי שאני חייב לסיים.

(סוף השיעור)

---

1. תכלית כוונת הבריאה היתה, שלא תרד שום השפעה, רק על ידי אתערותא דלתתא והעלאת המ"ן שמעוררים הכנסת ישראל, ועל ידי שהם מעלים מ"ן, מתעלים על ידי זה כל העולמות, ומוסיפים תשוקה להידבק לשורשם. וזה הוא עיקר שעשועים להשי"ת, שישראל מזככים עצמם ממעמקי הגשמיות ומשתוקקים להידבק בבוראם. (מאור ושמש. פרשת האזינו)↩

2. כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". הכוונה על הנקודה שבלב, שצריך להיות מקום מקדש, שאור ה' ישכון בתוכה, כמו שכתוב "ושכנתי בתוכם". לכן על האדם להשתדל לבנות בנין הקדושה שלו. והבנין צריך להיות מוכשר, בכדי שיכנס בו השפע עליון, שנקרא שפע המושפע מהמשפיע להמקבל. אבל לפי הכלל, צריך להיות השתוות הצורה בין המשפיע להמקבל כידוע, שגם המקבל צריך להיות בכוונה דעל מנת להשפיע, כדוגמת המשפיע. וזה נקרא בחינת עשיה, כמו שכתוב "ועשו לי מקדש", שהעשיה חלה על הכלי ולא על האור. כי האור שייך להבורא ורק המעשה שייך להנבראים. (רב"ש - ג'. מאמר 940 "נקודה שבלב")↩

3. אי אפשר לקיים התורה והמצוות, כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו. כי עיקר קיום התורה, שהוא בחינת הרצון, הוא ע"י האחדות. ועל כן, כל מי שרוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות, שהעיקר ע"י התגברות הרצון, צריך להיכלל בכלליות ישראל באחדות גדול. נמצא שדווקא ע"י הערבות, שזהו בחינת שכולם נחשבים כאחד, ע"י זה דווקא עיקר קיום התורה. כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו ואין שום שינוי רצון ביניהם ונכללים כולם ברצון אחד, שעל ידי זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות. (ליקוטי הלכות. חשן משפט, הלכות עָרֵב)↩