שיעור ערב 07.08.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

בעל הסולם, תע"ס, כרך א', חלק ד', פרק א', דף רי"ב, עשר הספירות של עקודים

אות ד'

מהכאת או"מ ואו"פ זה בזה מחוץ לפה, נולדו הויות כלים

"והנה בהתחברות האורות פנימים עם ה האורות מקיפים מחוברים תוך הפה, לכן בצאתם יחד ו חוץ לפה קשורים יחד, הם ז מכים זה בזה ומבטשים זה בזה, ומהכאות שלהם אתייליד הויות בחינת כלים."

קריין: אות ה אור פנימי מבארת "האורות מקיפים מחוברים תוך הפה".

פירוש אור פנימי לאות ד'

"ה) כבר ידעת, אשר הפה, ה"ס המלכות של ראש דא"ק, שבה נתקן מסך של בחי"ד, אשר מעכב על אור העליון מלהתפשט ולהתלבש בבחינתה הד'. כי אור העליון, דרכו לבוא ולהתפשט גם בבחי"ד, ולמלא כל המציאות כמו מטרם הצמצום, אלא, שהמסך המתוקן בהפה, מעכב עליו ואינה מקבלו שזה נקרא זווג הכאה, כנודע. ואז, כל שיעור של אור העליון הראוי לבא ולהתלבש בבחי"ד, והיא אינה מקבלתו, כאמור, הנה אור העליון הזה, חוזר לאחוריו למקורו, ונעשה למלבוש על הט' ספירות הראשונות של אור ישר, (ועי' לעיל ח"ג פי"ב ובאו"פ שם) ונמצא שכל האורות העתידים לבא בעולמות אחר גמר תיקונם, המכונים אורות מקיפים, הנה המה כלולים באור חוזר זה, המלביש לט"ס ראשונות דאור ישר של ראש דא"ק, כי זהו האור העליון שאינו מקובל בבחי"ד, וע"כ, אינו ממלא כל המציאות כמו שהיה מטרם הצמצום. אמנם על ידי כל הזווגים והאו"ח, העתידים להגלות בעולמות, ע"י העלאת מ"ן ממעשים של הצדיקים, נמצאת הבחי"ד מתוקנת, עד שתהיה ראויה לקבלת האור כמות שהיתה בא"ס ב"ה מטרם הצמצום. כמ"ש בזוהר, א"ס לא נחית יחודיה עליה, עד דיהבינן ליה בת זוגיה: שהוא סוד תיקון הבחיה"ד כמבואר. (ועי' בשער הכונות בעלינו לשבח).

והנה נתבאר, שכל האורות המקיפין, כלולים במסך ובאו"ח שבפה דראש א"ק ביחד עם האורות הפנימים, שהם הט"ס דאור ישר הקשורים בה, וז"ש הרב, האו"פ עם האורות מקיפים מחוברים תוך הפה, דהיינו המלכות, בכח המסך דבחי"ד המתוקן שם, כמבואר."

מה? לא מובן כלום. קודם היה יותר מובן? זהו. למה? רק שתבין זה לא בגלל שנעשית יותר מטומטם אלא בגלל שנעשית יותר חכם. עכשיו מתגלים לך יותר פרטים ממה שהיה קודם. קודם היה לך, אור, פה, מסך דוחה, מקבל, הכל ברור. כאילו מה יש כאן לעשות, סך הכול דבר הכי פשוט. עכשיו אתה עוד לא מכיר, לא יודע, אבל מתגלים הרבה פרטים נוספים.

הם נמצאים באותם המושגים, ואתה נמצא עכשיו בהרבה יותר נתונים ממה שהיה קודם ואז אתה מבולבל אתה לא יודע איך לקשור את הדברים, כאילו אתה הולך לאיבוד. אור ישר, אור חוזר, אור פנימי, אור מקיף, מסך, פה דראש, כאילו הרבה דברים. קודם זה היה אחד, שניים, היה פשוט, היום הרבה. זה מפני שדווקא מתגלים עכשיו פרטים נוספים ולכן אתה עוד לא יכול לקשור אותם יחד, אבל זה כבר שלב קדימה. בשלבים מתקדמים תמיד מבולבלים ולא יודעים ממש, ככה זה.

האמת גם בעולם שלנו. אם אתה מדבר עם איזה מומחה באיזו מחלה נגיד, רופא זה המקצוע שלך, אז כמה שהוא יודע יותר הוא יכול להיות מבולבל יותר כי יש לו פרטים ככה וככה וככה וככה והוא לא יודע. מה שאין כן, רופא שמתחיל בשבילו זה פשוט, מה זה? אחד שניים, זה הכול, ככה זה.

זה שהיום אתה לא מבין, זה סימן של התקדמות. אני לפעמים נמצא אתכם בשיעור ואתם שואלים ואתם כאילו מדברים, אני אפילו בקושי שומע מה אתם מדברים. ככה זה. יש התפרצות של פרטים נוספים שעדיין לא הסתדרו, לא התחברו לשלב הבא של ההבנה וקשה מאוד, כך מתקדמים. לכן צריך סבלנות והכול יבוא בשלום, בהשלמה.

קריין: אות ו אור פנימי מבארת "חוץ לפה קשורים יחד".

"ו) שהן האו"פ והן האו"מ קשורים שניהם בבחי"ד: כי הט"ס ראשונות דאו"י, קשורות ומלובשות, באו"ח שלה, שהן הנק' או"פ. אבל האורות העתידים לבא עד גמר התיקון, הנק' או"מ, גם הם כלולים באו"ח זה, כי הם עצם האו"ח כנ"ל, שהם עתידים מחמת זה להגלות לאט לאט במשך שתא אלפי שני ולאחריהם עד גמר התיקון, כבדיבור הסמוך."

קריין: אות ז מבארת "מכים זה בזה ומבטשים זה בזה".

"ז) כי כששני האורות יורדים ומתפשטים מהפה ולמטה לתוך הגוף דא"ק, הנה האו"מ אינם יכולים להתלבש בתוך הגוף, מחמת כח המסך אשר שם המעכב על האור ההוא, כנ"ל. (ועי' בחלק ב' תשובה ד') ומתוך שהמה קשורים ונכללים שם, רוצים גם הם להתפשט בפנימיות הפרצוף, ולפיכך המה מזככים בזה את העביות שבמסך, דהיינו, לאותו כח העיכוב, שאינו נותן להם להתלבש שם. אמנם מכח ביטושם זה בהעביות דמסך, שהמסך הולך ומזדכך מחמתם, הנה גורם זה, להסתלקות האורות הפנימים מהגוף: כי כשמזדכך לעביות דבחי"ג, נתקצר האו"ח, ואינו מלביש רק לקומת חכמה, ונעלם אור הכתר מהגוף. וכשנזדככה גם בחי"ג לעביות דבחי"ב, נתקצר האו"ח לקומת בינה, וגם אור החכמה נעלם וכו' עד שנזדכך כל העביות, ואין שם עוד זווג דהכאה, ונעלם כל האו"פ מהפרצוף. וז"ש הרב "שהם מכים זה בזה ומבטשים זה בזה" פי' שהאחד דוחה את חבירו: כי כל גדלו של או"פ הוא בגודל עביות שבמסך, כנ"ל, וע"כ הוא מתחזק בעביות הגדול יותר. ולהיפך, כל עיכובם של האו"מ, שאינם יכולים להתלבש, הוא רק, מכח העביות והגבול שבמסך, וע"כ הולך ומזכך את העביות. ולפיכך מבטשים זב"ז עד ששניהם מסתלקים, כמבואר. (ועי' בפתיחה כוללת בספרי על הע"ח)."

בעצם פעולה פשוטה. זיווג דהכאה בראש, אור מקיף נפרש או קיים בחוץ, אור פנימי בפנים. אור פנימי מתפשט מפה ולמטה עד שמגיע לסיומו, שכבר אין התלבשות בתוך הגוף ואז יש ביטוש.

שאלה: למה הם מכים? כאילו זו פעולה אלימה. בעולם שלנו מכים, מבטשים?

מכים ודאי, זה פיזיקה. מה זה אלימה? אין כאן אלימות ואין כאן כלום. יש שני כוחות מנוגדים זה לזה, כמו בטבע. אתה שואל מה קורה בטבע? אין רגשות, אין עדיין אדם, מסבירים לך איך פועלים שני כוחות, פלוס ומינוס, איך הם בכל מיני רמות נמצאים ביחסים ביניהם.

תלמיד: אם אני רוצה להיכנס לאיזה מקום, אני מבקש.

איזה מבקש? עוד תגיד שהוא אוהב, או שונא, אין דבר כזה. אלה כוחות הטבע, יש חוקים. תכנס למים, תנסה לנשום, תיחנק. תקפוץ, חס ושלום מהגג, תישבר, ולא יעזור לך אם אתה מתפלל, או לא מתפלל, זה לא עובד. יש חוקי טבע. אחר כך מגיע אדם ובאדם גם קיימים אותם החוקים, הכול לפי החוקים, גם בדומם, צומח, חי, מדבר, קיימים חוקים. חוץ מעוד חוק מיוחד בדרגת האדם שזה ביחס שלו לכוח העליון, לבורא. שם החוק הזה אצלנו מורגש בהרגשה לא בשכל, אלא בהרגשה פועל, אבל זה רק מתוך ההתקשרות שלנו, של בני האדם עם הבורא. אבל חוץ מזה הכול חוקי טבע שאתה ודאי יכול לשייך לזה רגשות, אבל זה לא יעזור.

תלמיד: נגיד יש להם התנגדות, אור פנימי ואור מקיף יש להם אינטרס מנוגד.

מנוגדים, כן.

תלמיד: אם יש לי אינטרס מנוגד עם חבר, אני לא מכה אותו.

רגע, אל תגיד שזה עם החבר. כי חבר, אתה מכניס כאן את המרכיב האנושי.

תלמיד: נניח שני כלבים, משהו שמתנגד לפעמים מנסים לפתור. כאילו מכות זה לא משהו טוב, למה זה מכה?

כי הטבע כולל שני כוחות מנוגדים פלוס ומינוס.

תלמיד: מה זה "מכה"?

מכה, שכל אחד רוצה להיכנס לגבול של השני, זה נקרא "הכאה".

תלמיד: אז הוא לא דוחה למשל. הוא ממש איכשהו מכה באיזו צורה.

בוכה ודוחה. כוח, אני עכשיו אזרוק משהו על הרצפה, זה ייפול? ייפול. זה יכול להישבר? יכול להישבר. מה אתה משייך לזה, איזה רגש אתה משייך לזה? זה פשוט נכנס ומכה בשני.

תלמיד: מכה אחת, בוא נגיד?

כמה מכות. מה זה חשוב? יש חוקים ששייכים לדומם וצומח וחי. שם זה חוקים מוחלטים, ויש חוק אחד נוסף בדרגת המדבר, ביחס של האדם לבורא. שם יש ענין של התוספת שמגיע לאדם לבצע כלפי הבורא. התוספת הזאת היא מתוך החושך, מתוך התסכולים, מתוך אי הבנה, חוסר הרגשה ושם פועל האדם. מאיפה זה ישנו? יש לנו אזור מיוחד, שליש אמצעי דתפארת, שם אנחנו נמצאים כאילו, לא לכאן ולא לכאן.

קריין: אות ה', דברי האר"י, כוכבית.

אות ה'

קודם עקודים, דהיינו בע"ס דראש א"ק, אין כלים,

"* ח קודם מציאות העקודים לא היה האור העליון יכול להתלבש בשום כלי כי ט לא היה יכולת בכלים לסובלו, ושם היה האור בלתי מתלבש בכלי, י עד שהגיע התפשטות האור הגדול ההוא אל בחינת העקודים, ושם נעשה מציאות כלי אחד, אל האור הגדול ההוא, ואז כ התחיל האצילות להיות בו איזה מציאות הגבלת האור, ל מה שלא היה יכול להיות הדבר עד עתה."

* עץ חיים היכל א"ק שער ז' פ"א."

תלמיד: אות ח', אור פנימי, מבארת "קודם מציאות העקודים".

פירוש אור פנימי לאות ה'

"ח) עקודים, הם בחי' ע"ס של תוך דפרצוף ראשון שבמציאות שאחר הצמצום הראשון, המכונה אדם קדמון, שמקודם לכן, לא היה כלל בחינת ראש תוך סוף באור העליון אלא שהאור העליון היה ממלא כל המציאות. (כמ"ש היטב בחלק א').

וז"ש הרב "קודם מציאות העקודים", דהיינו בעשר הספירות שבראש דאדם קדמון, הקודמים לעשר הספירות דתוך דאדם קדמון, הנקראים עקודים, "לא היה האור העליון יכול להתלבש בשום כלי". וזה מבואר היטב בחלק ג', אשר אין שום בחינת כלי בע"ס של ראש, אלא רק שרשים לכלים בלבד."

זאת אומרת, יש לנו עקודים שזה נטו עקודים, ראש דא"ק. ואחרי זה כבר עקודים, נקודים. נקודות דס"ג שמהן בא עולם הנקודים. וברודים זה כבר עולם האצילות. שלושת הצורות של העולמות, של התקשרות האור בתוך הכלי.

קריין: אות ט', מבארת "לא היה יכולת בכלים לסובלו".

"ט) כי האו"ח העולה מהמלכות ולמעלה אין הוא נחשב לכלי קבלה על אור העליון, אלא רק לשורש לכלי קבלה, ולפיכך, כל כמה שאין מלכות של ראש מתפשטת ומתרחבת לע"ס מינה ובה, על ידי האו"ח המתהפך ויורד ממעלה למטה, הנה אין שם כלים כלל (ועיין לעיל חלק ג' פרק ב' אור פנימי אות ג') שהרי האור החוזר עולה שם ממטה למעלה, וכל הלבשה שממטה למעלה מורה בחינת הסתלקות מקבלה. ומה שאנו מכנים זה להלבשה, הוא מטעם שעה"ס מתקשרות שם, ונעשות שורש להלבשה. וז"ש הרב, שלא היה יכולת בכלים לסובלו. והבן זה."

אחרי שמתקשר, אז מינה ובה, הוא מתחיל כבר לקבל ולהתקשר איתם.

קריין: אות י'. מבארת "עד שהגיע התפשטות האור הגדול."

"י) עד שהמלכות והאו"ח שעמה ממשיכים ע"ס של ראש אל תוך ממעלה למטה כנ"ל, ואז נעשה בחינת כלי אחד, דהיינו כלי מלכות, שהתפשטה והתרחבה וקיבלה לתוכה כל כמות האור, שהאו"ח שלה הלביש את ע"ס של ראש (ועי' ח"ג פ"ב או"פ אות ג'). וע"ס הללו, היורדות מהראש ולמטה ומתלבשות בכלי מלכות שהתרחבה, הן הן הנקראות עשר ספירות דעקודים או עולם העקודים."

שאלה: מה זה עשר ספירות דעקודים, או עולם העקודים?

"עד שהמלכות", אני קורא למטה.

"י) עד שהמלכות והאו"ח שעמה ממשיכים ע"ס של ראש אל תוך ממעלה למטה כנ"ל, ואז נעשה בחינת כלי אחד, דהיינו כלי מלכות," תחת הפה נמצאת כבר מלכות, ט' ראשונות. "ט' ראשונות", נקרא ראש. מפה עד הסיום של כל פרצוף, נקרא ה"מלכות" שלו. "דהיינו כלי מלכות, שהתפשטה והתרחבה וקיבלה לתוכה כל כמות האור, שהאו"ח שלה הלביש את ע"ס של ראש (ועי' ח"ג פ"ב או"פ אות ג'). וע"ס הללו, היורדות מהראש ולמטה ומתלבשות בכלי מלכות שהתרחבה, הן הן הנקראות עשר ספירות דעקודים או עולם העקודים."

תלמיד: אז זה רק פרצוף אחד, אם אני מבין נכון?

כן. ואחר כך הפרצוף הזה עוד מוסיף לעצמו. זה סך הכול כתר.

תלמיד: רק הכתר הוא נקרא "עולם העקודים"?

אתה גם יכול לקרוא, אני לא יודע באיזה שאלות ותשובות, או פירוש המילות, איפה שהוא כותב על עולם העקודים. "עקודים" זה נקרא עקוד בכלי אחד, במלכות. אין הרבה מלכויות ללא צמצומים, אלא מלכות אחת. לכן, המלכות הזאת שהיא עומדת בפה דראש, נמצאת בזיווג דהכאה ומתרחבת מפה ולמטה, ומקבלת ממה שיש בראש שנכנס לתוך, זה נקרא "עקודים". עקוד בכלי אחד, מלכות.

תלמיד: עקודים זה כל ה' פרצופי אדם קדמון?

ודאי. שכולם נמצאים למעלה מטבור.

תלמיד: וזהו? כל זה עקודים?

כן. כי בהם עיקרון אחד, מה שיש בראש מתפשט בגוף, בכלי מלכות, כלי אחד.

קריין: אות כ', מבארת "התחיל האצילות להיות בו איזה מציאות הגבלת האור.".

"כ) כי מלכות שבסוף הכלי ההוא, אשר נבחנת למלכות דכלי המלכות, היא המגבלת את אור העליון על דרכו שלא יתפשט ממנה ולמטה, וכח ההגבלה הזאת, מכונה בשם טבור או חזה."

אם זה בקטנות, זה בחזה. אם זה בגדלות, זה בטבור.

קריין: אות ל' מבארת "מה שלא היה יכול להיות הדבר עד עתה."

"ל) כלומר אע"פ שמלכות של ראש ג"כ מגבלת את אור העליון, כי ע"כ נעשה שם זווג דהכאה, והעלאת אור חוזר (כנ"ל חלק ג' פרק א' אור פנימי סעיף ע'). אמנם הגבלה זו ואור חוזר זה של מלכות של ראש, אינה נחשבת להגבלה בפועל ממש, אלא רק לבחינת הגבלה בכח, כמ"ש הרב בע"ח שער מ"ב, שהכתר הוא דוגמת החומר הנקרא היולי, שיש בו שורש כל הד' היסודות, בכח ולא בפועל, וכו'. וע"כ אפשר לקראו, א"ס ומאציל, עש"ה. וכוונתו לע"ס של ראש הנקרא כתר כנודע.

אכן דברי הרב הללו עמוקים מכל עמוק, וצריכים אמנם להבינם להיותם עסוקים בשורש החכמה ובתחילתה. כי צריכים להבין מאד ההפרש שבין, "כח" ל"פועל", שאומר הרב לחלק בין עה"ס של ראש המלובשים באו"ח שממטה למעלה, ובין עה"ס דגוף המלובשים באו"ח שממעלה למטה עד שע"ס של ראש, נקראים בשביל זה לפעמים, א"ס ומאציל, לע"ס של הגוף.

והענין, כי יש הפרש ומרחק גדול מאד, בין האו"ח העולה מהמסך שבמלכות ולמעלה המלביש לע"ס של ראש, לבין האו"ח היורד עם האו"י מהעה"ס של ראש למטה לגוף, עד שנדמה, כי הם הפכים זה לזה כי האו"ח העולה ממטה למעלה, לא לבד, שאינו נבחן לכלי קבלה על האו"י שמלביש, אלא עוד, שיש בו התנגדות לקבלה: כי כל ממטה למעלה פירושו שהאור פונה למאציל ולא למקבלים, אינו אלא אמנם עכ"ז נעשה האו"ח העולה, למלבוש על האור העליון, כלומר, שנעשה שורש להתקשרות אור העליון בנאצל, משום כי כלי מלכות של ראש, שהעלתה את אור חוזר ההוא, נמצאת מתפשטת ומתרחבת על ידו מינה ובה, ונעשית לכלי קבלה המכונה גוף הפרצוף (כנ"ל ח"ג פ"ב או"פ אות ג'), להיות עשר ספירות של ראש יורדות ממעלה למטה ומתפשטות ומתלבשות בתוכה.

והנך רואה, שאע"פ שע"ס דראש מצד תכונתן עצמן הן מסתלקות מלבא לכלי קבלה כי כן פירושו של האו"ח העולה ממטה למעלה, דהיינו למאציל ולא לנאצלים, כמ"ש לעיל, עכ"ז כל האור המקובל בגוף בפועל אינו, אלא מע"ס של ראש המתפשטות בו ממעלה למטה, כמבואר בסעיף ל'.

ולפיכך נבחנות ע"ס של ראש, שיש בהן ע"ס "בכח ולא בפועל" כלומר שענין הלבשת האור בכלים בפועל, אינו נמצא בראש כלל ועיקר, אלא רק בחינת הכח והשורש שיהיה נמשך הימנו דבר ההתלבשות ההוא, ולפיכך נקרא הראש בשם א"ס או כתר. והבן זה מאד.

וז"ש הרב "ואז" דהיינו אחר שנתפשט האור בגוף הפרצוף, הנקרא עקודים "התחיל האצילות להיות בו איזה מציאות הגבלת האור, מה שלא יכול להיות הדבר עד עתה". כלומר שבטרם העקודים דהיינו במלכות של ראש, לא יכול להיות שם איזה מציאות הגבלה, כי מה שמלכות מגבילה ומעלה או"ח בע"ס דראש, הנה הגבלה זו היא השפעה ממש, שהרי כל שההגבלה גדולה יותר, הרי מדת ההשפעה גדולה בזו יותר: כי הגבלה דבחינה ד' ממשיכה קומת כתר והגבלה קטנה ממנה דהיינו בחי"ג ממשיכה רק קומת חכמה. וע"כ אינו נבחן שום הגבלה בראש ולא כלום.

תלמיד: יש פה המון פרטים.

המון פרטים?

תלמיד: כן.

זה מה שאמרתי קודם. שפשוט עכשיו אתה מרגיש שיש כאן [הרבה פרטים]. קודם זה היה קל, ועכשיו זה כאילו מלא מלא פרטים ואיך אני אתפוס זה. זו עלייה לדרגה.

יש לך ראש, תוך, סוף. בראש ישנה דחייה, לא רוצה לקבל, רק רוצה להרגיש מה המאציל נותן לו. ועושה חשבון כמה יכול לקבל כדי להשפיע, כמו אורח ובעל הבית. אחר כך, מניה וביה הוא מתחיל לקבל. איפה שנגמר לו כוח הקבלה על מנת להשפיע לבעל הבית הוא נעצר. יש לו עוד כוח לקבל, אבל אין בו כוח להשפיע לבעל הבית ולכן יש כאן דחייה, זה עד סוף הפרצוף. אז יש לנו ראש, תוך, סוף. מה שיש לנו בכוח בראש, מתפשט בפועל בתוך, ובסוף לא מקבל (ראו שרטוט).

שרטוט

תלמיד: אבל יש פה עוד מיליון דברים.

איזה מיליון פרטים?

תלמיד: "כי יש הפרש ומרחק גדול מאד, בין האו"ח העולה מהמסך שבמלכות ולמעלה" "המלביש לע"ס של ראש," מה זה?

מה זה עשר ספירות דראש? יש ראש, מהו? שיש כאן מלכות בפה דראש, וכשהאור העליון מגיע למלכות, מלכות דוחה את האור העליון, דחייה, ואז אור חוזר שמלובש באור ישר זה נקרא עשר ספירות דראש (ראו שרטוט). אין קבלה, אלא דחייה, אבל דחייה עם חשבון, כמה אני יכול לקבל בעל מנת להשפיע, אבל עדיין חשבונות. כשגומר את החשבון הזה, הוא פותח את עצמו ומקבל בעל מנת להשפיע, בתנאי שמסוגל את זה לעשות.

זאת אומרת, הוא נמצא במתח רב, ברעדה ובפחד, איך הוא יכול לקבל בעל מנת להשפיע. כי הוא מאוד רוצה ליהנות, מדברים על רצון ליהנות והתענוג שעומד מול הרצון, ומקבל כוח ההתנגדות מלמעלה, ומאוד מפחד האם הוא יוכל להחזיק את עצמו כדי לקבל את זה רק בכוונה להשפיע לבעל הבית ולא לעצמו. זה מתח פנימי מאוד גדול. ובכל זאת הוא מתגבר וכך מקבל מניה וביה, כמה? קו דק מאוד לעומת האור אין סוף העגול, כך הוא מקבל על מנת להשפיע. ואיפה שלא יכול לקבל יותר בעל מנת להשפיע, זה נפסק, המקום הזה נקרא מקום הריק, סוף הפרצוף.

אין יותר, זה הכול. אני אומר לך, זה סך הכול מהלחץ שיש לך בראש שאתה שומע הרבה מילים חדשות. קודם לא שמעת אותן, לכן אתה כך.

אות ו'

כלי דעקודים ה"ס כתר. למטה מעקודים יצאו יוד כלים כח"ב תו"מ

ובעקודים נעשתה מציאות כלי אחד לע"ס

"אמנם, תחילה היה האור כולו של החלקים המגיעים לאצילות, כולם נעלמים תוך כלי א' לבד, ואותו הכלי היה בו בחינת כלי של כתר עליון, אחר כך נתפשט האור יותר למטה מבחינה הנ"ל הנקרא עקודים, ואז נעשית יוד כלים."

שאלה: מה זה שהוא כותב שהאור "תחילה היה האור כולו של החלקים המגיעים לאצילות"?

האצילות זה לאצילות הכלי, לעשיית הכלי. זה לא אצילות.

אות ז'

יש כח ע"ס באור העליון

"ונתחיל לבאר מציאות העקודים מה ענינו. דע, כי האור העליון, אשר הוא חלק הראוי להתלבש באצילות, אשר יש בו כח היוד ספירות, אף על פי שעדיין לא ניכר היותם מ יוד אורות רק אחר גמר העקודים, אמנם ודאי, אשר נ הכח של יוד אורות אלו היה בהם תחילה, רק לפי ס שלא היה האור נגבל תוך הכלי, ע לא היה ניכר עדיין מציאות היותן יוד."

זאת אומרת, י' אורות, שאחר כך אנחנו נראה שהם יוצאים ומתגלים בעולם האצילות, כאן עדיין זה לא נגלה, אמנם השורשים אליו כבר נמצאים.

בואו נראה מה הוא אומר לנו למטה.

קריין: אות מ מבארת "יוד אורות רק אחר גמר העקודים".

פירוש אור פנימי לאות ז'

"מ) דהיינו רק אחר, שנגלו ויצאו ב' הפרצופין: ע"ב, וס"ג דא"ק, אשר האור נכנס ויצא עשרה פעמים מן הכלי, שע"י כניסות ויציאות האלו נעשה הכר של יוד אורות מובדלים זה מזה. כמ"ש לקמן."

קריין: אות נ מבארת "הכח של יוד אורות אלו היה בהם תחילה".

"נ) בטרם שנתפשטו לעקודים, דהיינו בע"ס של ראש," דגלגלתא נגיד, "אשר שם נבחנות עה"ס שהן רק בכח ולא בפועל (כנ"ל פרק זה סעיף ל')."

קריין: אות ס מבארת "שלא היה האור נגבל תוך הכלי".

"ס) והגבלה זאת מתחלת להגלות רק על ידי זווג דהכאה ועליות או"ח ממטה למעלה, דהסתכלות השניה הבאה אחר התלבשות האור בנאצל, דהיינו אחר עקודים, כמ"ש לפנינו, משא"כ על ידי הסתכלות הראשון שבמלכות של ראש, אין האור נגבל, כמ"ש לעיל, וזכור זה."

מה שגלגלתא נגיד מקבלת, אין עדיין כלי, כי עדיין אין קשר בין כלים לאורות. מה שאם כן, אחרי הזדככות יש לך כבר עשרה כלים ואז יש כבר קשר בין הכלי לאור. וכשבאור חוזר יוצאות לך נקודות, טעמים נקודות, שם כבר יש התקשרות, שם בניית הכלי. נקודות הן האותיות, הן הכלים. ולכן פעם שנייה כשהאור בא ומתלבש נגיד בע"ב, אז אנחנו אומרים שע"ב זה כבר לא הכתר, יש בו כבר כלים ואורות והתקשרות בין אורות לכלים.

קריין: אות ע מבארת "לא היה ניכר עדיין מציאות היותן יוד".

"ע) ואפילו בהתפשטות שמראש ולמטה גם כן אינו ניכר שהן יוד אורות, רק שיוד האורות נחשבים כמו אור אחד, והוא משום שכל ההבחן שבאורות הוא רק מבחינת הכלים שהם מתלבשים בהם, וכיון שאין כאן עוד אלא כלי אחד, נחשבו ג"כ עשר האורות לאור אחד."

אין עדיין הבטישות האלו, אין הבדלים בין אורות לכלים שהם רוצים להיכנס ויוצאים, ולכן זה עדיין כלי אחד ולא עשרה כלים.

זה כול העניין. גם מה שקורה לנו עכשיו, שאנחנו מבינים, לא מבינים, מרגישים, לא מרגישים, מבולבלים, רואים שלא יכולים, כן יכולים, שוב לא ושוב כן, זה הכול כניסה ויציאת האורות בתוך הכלים. דווקא כמה שיש יותר השינויים הללו זה סימן של התקדמות, ואדם נמצא בתהליכים האלה בבלבול גדול.

אות ח'

המשיך אור העקודים מפה עד הטבור, וחזר ונסתלק למקורו לפה

"והנה כאשר רצה המאציל העליון, להוציא בחינת הכלי ההוא הנקרא עקודים, מה עשה, המשיך האור שלו למטה, עד מציאות סיום שיעור הראוי להיות נעשה ממנו בחינת פ עקודים, שהוא מפה עד הטבור, צ ואחר שהמשיכו חזר ונסתלק האור ההוא למעלה ק במקורו בפה."

קריין: אות פ אור פנימי מבארת "עקודים".

פירוש אור פנימי לאות ח'

"פ) מלכות של ראש מכונה פה, ומלכות של גוף מכונה, טבור, והט' ספירות הראשונות דגוף מתחילות להתפשט מהפה, דהיינו ממלכות של ראש, ומסתיימות בטבור שהוא מלכות דגוף. וכל המקום שמטבור ולמטה עד סיום הגוף, נבחן לספירת המלכות בלבד. ואע"פ שמטבור ולמטה נבחנות ג"כ עשר ספירות אמנם הן בחינת אור חוזר, ואור נקבה, ונבחנות למקבלות שלא יוכלו להשפיע. ולפיכך נבחן, התפשטות האור ישר מהפה ולמטה, רק עד הטבור ושם נפסק, מחמת המסך הנמצא שם בטבור."

קריין: אות צ מבארת "ואחר שהמשיכו חזר ונסתלק האור ההוא למעלה".

"צ) והיינו בסוד הסתכלות ב'. כמ"ש לעיל בדברי הרב (ח"ג פרק י"ב) ע"ש, הבא אחר שנמשך האור בכלי, ולא מקודם לכן, כמ"ש לעיל (באו"פ פ"ז סעיף ס').

קריין: אות ק מבארת "במקורו בפה".

"ק) היא מלכות של ראש, המכונה פה, והיא נחשבת למקור ושורש, של כל האור המתפשט בגוף המדרגה, כי היא שהמשיכה אותו ע"י הסתכלות ראשונה (ח"ג פרק י"ב) הנעשה בה."

החשוב הוא לא שהאור נמשך לכלי, אלא איך הכלי ממשיך את האור.

אות ט'

רשימה שנשארה אחר הסתלקות האור נתהווה לבחינת כלי

"ונודע הוא, כי האור העליון כשהוא מתפשט וחוזר ונעלם, מניח רושם חותם למטה בהכרח, והנה אותו האור, שהוא הרשימו הנשאר למטה, כאשר נסתלק אור העליון ונעלם במקורו, אז נשאר אור רשימו ההוא למטה, בלתי אור עליון ההוא, ואז על ידי התרחקו (של) אור הנשאר ונתהוה בחינת כלי, ר כי סבת התפשטות האור והסתלקותו אחר כך גרם להעשות מציאות כלי."

אות ר למטה.

קריין: אות ר מבארת "כי סבת התפשטות האור והסתלקותו אחר כך גרם להעשות מציאות כלי".

פירוש אור פנימי לאות ט'

"ר) כי עיקר כלי נעשה ע"י הרשימו הנשארת אחר הסתלקות האור, כמבואר כאן בדברי הרב, ואם כן שניהם שוין בעשית הכלי. ולפיכך צריכים כאן ב' זווגים, הנקראים: הסתכלות א' והסת"ב, כי הסת"א היא להתפשטות האור, והסתכלות ב' היא להסתלקות האור, שעל ידי שתי בחינות זווגים הללו, נשלמות כלי קבלה של המדרגה, וזסו"ה כאשר שש ה' להטיב אתכם כן ישיש ה' וגו'. כי שש וישיש פירושם זווג, ויש זווג עליון להאביד שפירושו הסתלקות האור, כמו שיש זווג עליון להיטיב שפירושו התפשטות האור, כנ"ל, ולפיכך מכונים שניהם ששון."

זאת אומרת, שני זווגים. גם בראש יש זווגים, גם בגוף יש זווגים, תלוי במגמה, או לקבל מניה וביה או הפוך, להזדכך.

אות י'

לפי שהאור נסתלק בבת אחת נעשה רק כלי אחד, ונקרא כתר

"ולפי כאשר האור הראשון חזר ונסתלק היה מסתלק ש בבת אחת וברגע אחת, לכן כל מציאות אור הנשאר נעשה מציאות כלי אחד, והוא נקרא בחינת כלי, הנקרא כתר, כי עדיין האור העליון, לא היה נבדל ביוד ספירות, כי עדיין לא היה ניכר היותן יוד ספירות. ומה שנקרא כתר ולא ספירה אחרת, הטעם הוא, כי לעולם הכתר קרוב אל המאציל."

קריין: אות ש מבארת "בבת אחת וברגע אחת".

פירוש אור פנימי לאות י'

"ש) ואע"פ שנעשים שם זווגים דהכאה בדרך הסתלקות האור," מטבור לפה, "ויוצאות משום זה, ד' קומות של ע"ס זו למעלה מזו, כמ"ש לפנינו, עם כל זה נחשב להסתלקות אחת ברגע אחד, משום שאור העליון מזדווג עם המסך בדרך הזדככותו והעלמתו, וע"כ אין הזווגים הללו נבחנים להתפשטות." אלא להסתלקות.

קריין: י"א דברי האר"י.

אות י"א

ונבחנות ע"ס בכלי זה, ע"פ התרחקותן מבחי"ד, דהיינו ע"פ ד' בחינות שבאור העליון

"אמנם אע"פ שביארנו, היות בכלי זה, מציאות כלי מלכות ויסוד וכו' לא מפני זה יקראו יוד כלים, כיון שעדיין לא יש הכר להיותן יוד ספירות, וגם כן כי האור נסתלק ביחד, רק הענין הוא כדמיון כלי ארוך אחד, אשר החלקים שלו אינם שוים, ת כפי התרחקות של החלקים ההם מקצתם אל קצתם."

דווקא על ידי התרחקות, התמעטות, נברא הכלי. ות' זה נקרא "כפי התרחקות של החלקים ההם מקצתם אל קצתם".

קריין: אור פנימי אות ת.

פירוש אור פנימי לאות י"א

"ת) ותבין זה ממ"ש בחלק א' (באו"פ דף ד' סעיף נ'), אשר באור העליון גופו נבחנות ד' הבחינות: חו"ב תו"מ, עוד בטרם שמתפשט לזווג דהכאה, עש"ה. והנה משום זה, נתרשם גם הכלי האחד מאותן ד' בחינות חו"ב תו"מ שבאור. ולפיכך נבחנות עשר הספירות באותו כלי אחד ג"כ, דהיינו לפי התרחקות ד' הבחינות ההן מקצתן אל קצתן. אמנם לפי שאין כאן אלא כלי אחד, שהוא מלכות כנ"ל, משום זה נחשב גם האור לאור אחד, בלי הכר של יו"ד ספירות, מטעם שאין לנו תפיסה באור אם לא מערכי התלבשותו בכלים, ומתוך שהכלי הוא אחד, נמצא לנו שהאור הוא ג"כ אחד."

כי האור נקרא על שם הכלים, כי אין באורות שום שמות משלהם. הוא תמיד רק מופשט ונשקל לפי הכלי.

(סוף השיעור)