שיעור בוקר 05.03.2002 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ב',  

מאמר "מהו, שהתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה – א'"

קראנו מאמר "מהו שהתורה נקראת קו אמצעי בעבודה". התורה נקראת על שמה "תורת חיים", שכן היא נותנת חיים, גילוי אור חכמה בתוך ברצון לקבל. זה יכול להיות רק במידה שהרצון לקבל מקבל תיקון באור דחסדים בכוונה על מנת להשפיע, במידה שקו שמאל יכול להתכלל עם הימין ולהיות כאמצעי. מה זה אמצעי? אין קו אמצעי בטבע, האמצעי לא קיים, יש בורא ויש נברא. טבע, תכונת הבורא, וטבע, תכונת הנברא. האמצעי זה עד כמה הנברא יכול לתקן את עצמו שיהיה דומה לבורא, זה קו אמצעי.

זאת אומרת, קו אמצעי נמצא בנברא. בספירות זה נקרא שיש לנו ט' ראשונות, תכונות הבורא, ויש לנו מלכות, תכונת הנברא. עד כמה מלכות יכולה להיות דומה לט' ראשונות בפעולותיה זה יקרא "קו אמצעי". בהתאם לתיקון המלכות יש לנו חגים. חג מהמילה "מחוגה", שהמצב הזה חוזר על עצמו בכל מדרגה ומדרגה עד שיהיה גמר התיקון ואז כל המועדים נפסקים, ויהיה רק המצב הקבוע. עד אז יש לנו שלבי התאמה בין מלכות לט' ראשונות, בין קו שמאל לקו ימין. ובגמר התיקון לא יהיה קו אמצעי. אם לא יהיה ימין ולא יהיה שמאל, יהיה הכול קו אחד. המידה שבה מתגלה אור הבורא בתוך הנברא, המידה שבה הבורא מתלבש בנברא, היא נקראת "קו אמצעי", ובגמר התיקון זה יהיה ללא הגבלה. 

תלמיד: קו ימין וקו שמאל שייך לכוונות או לרצונות? מה זה בכלל?

האם קו ימין וקו שמאל שייכים לכוונות או לרצונות. אנחנו מדברים על שני סוגי הטבע, טבע הבורא וטבע הנברא. אבל אנחנו לא יכולים לשנות את הטבע, אנחנו יכולים לדמות את טבע הנברא לטבע הבורא, על ידי הכוונה בעל מנת להשפיע להשתמש בטבע של הנברא. לכן לבורא אין מעשה ואין כוונה, לבורא יש רק פעולה. אנחנו אומרים גם על הפעולה שלו שזו פעולה דהשפעה עם כוונה דעל מנת להשפיע. אבל אם אין משהו נגד זה אי אפשר להגיד אפילו שזה בעל מנת להשפיע, אלא הפעולה פשוט מכוונת לנברא ללא שום חזרה לבורא. אנחנו לא יכולים לתאר את זה.

מה שאין כן, הנברא שמשתמש ברצון לקבל שלו כדי לעשות את דמות הבורא, להידמות בפעולה, בוא נגיד בסיכום הפעולה והתוצאה מהפעולה, בנברא יש גם מעשה וגם כוונה. מלכתחילה בנברא לא נבראה הכוונה, יש לו רק מעשה, לקבל, ליהנות. המעשה הזה נקרא מעשה "בהמי". דומם צומח וחי עושים את המעשה ללא הכרת הכוונה. "המדבר" נקרא שהוא כבר מתחיל להרגיש משהו זר ממנו, לכן יש לו קנאה תאווה וכבוד, יש לו יתר התפתחות ברצון לקבל. והעיקר, יש לו הרגשת הנותן. במידה שאדם מרגיש את הנותן, במידה הזאת מתפתחת בו הכוונה.

אם לא היינו מרגישים את הנותן הייתה לנו כוונה ליהנות כמו לכל מי שנמצא בעולם הזה, נהנים וזהו. אנחנו קוראים לזה לקבל על מנת לקבל, אבל זה אפילו לא על מנת לקבל. "על מנת לקבל" זה קליפות, אלו כוחות שיודעים מה זה להשפיע, והם רוצים לקבל. על מנת לקבל או על מנת להשפיע יכול להיות רק בהרגשת הנותן, בהרגשת בעל הבית. שאז ברור לאדם אם הוא רוצה לקבל או רוצה לתת. ואז יש לו גם הזדמנות ואפשרות להשתמש ברצון לקבל שלו, ככה או ככה.

לפני שאנחנו מגיעים למצב שאנחנו מרגישים את בעל הבית, אין לנו לא על מנת לקבל ולא על מנת להשפיע, אלא הכול משחק ילדים, זמן ההכנה, שאנחנו צריכים להיות בזה כדי לצבור כל מיני רשימות לעתיד. את הכוונה מקבלים מהרגשת הנותן, מהרגשת הזר ממני.

בעולם הזה, כלומר כל עוד אני לא יוצא מעבר למחסום, אני לא מרגיש זר, אני לא מרגיש מחוצה לי שום דבר, עד כדי כך הרצון לקבל לא מפותח. אם אני לא מרגיש שום דבר זר מחוצה לי, אז אין לי בכלל התפתחות של כוונה. כלפי מי תתפתח כוונה על מנת לקבל או על מנת להשפיע, אם מחוצה לי אני לא מרגיש שום דבר? זה שאני מרגיש שיש עוד אנשים, זו הרגשה לא שהם מחוצה לי. זה כמו שאנחנו רואים את התינוק שלא מתחשב עם אף אחד מבחוץ ולא מסוגל להרגיש את השני. כך אנחנו, באמת לא מסוגלים להרגיש את השני, להרגיש אותו כנותן, כמקבל.

לכן גם אנחנו לא יכולים לפתח כוונה בעל מנת לקבל, בעל מנת להשפיע, אין לנו הכרה בזה. אנחנו נמצאים שקועים, טבולים בתוך הטבע, בתוך טבע של לקבל. מבחינת הכוונה אנחנו בכלל לא נמצאים בכוונות, לא על מנת לקבל ולא על מנת להשפיע, ובזה המצב שלנו דומה לנקודה שהבורא ברא יש מאין, הוא גם ברא רצון ליהנות ללא שום כוונה.

הכוונה התחילה במלכות דאין סוף, כביכול, במשהו שהתחיל להרגיש את הנותן. אבל זה היה בעולמות ובבחינת שורש. עד העולם שלנו, עדיין מלמעלה למטה בהתפשטות הפרצופים והעולמות, נעשתה ההכנה. עוד אין נברא, עוד אין כוונה, עוד אין רצון. אנחנו מתחילים ממטה למעלה בזה שיש לנו רצון ליהנות ללא כוונה. אחרי המחסום אנחנו מתחילים לרכוש כוונה בעל מנת לקבל בקו שמאל, בקליפות, כנגד זה בעל מנת להשפיע בקו ימין, בקדושה, ובקו אמצעי, ככל שאנחנו מסוגלים להיות דומים לבורא בכוונה במעשה דקבלה. ממטה למעלה אנחנו נמצאים עכשיו במצב שאנחנו מתחילים את הבריאה מנקודה, שזה סתם רצון לקבל והלאה. מהו הפרצוף שמתחיל להיות מנקודה? הפרצוף הוא מידת הכוונה בעל מנת להשפיע.

שאלת, מהו רצון ומהי כוונה. ברוחניות לא מתחשבים ברצון, ברוחניות מתחשבים בכוונה על מנת להשפיע. גודל הפרצוף, כל הגובה שלו, זה גובה הכוונה שלו. כי במידת הכוונה הוא כבר מקבל בעל מנת להשפיע. 

לכן, באזור שלנו עד המחסום אין דין ואין דיין, כל אחד מה שטוב בעיניו יעשה, ובאמת אין מצוות ואין עבירות. כל מצווה או עבירה היא בכוונה. על מנת לקבל זה נקרא עבירה, על מנת להשפיע זה נקרא מצווה. אנחנו נמצאים למטה, מה שנקרא בעולם הדמיוני, למטה מקו החיים וקו המוות. למעלה מהמחסום, כשהנשמה שקועה בקליפות זה נקרא קו המוות, מצב המוות, וכששקועה בקו ימין זה נקרא קו החיים, מצב החיים, ואנחנו למטה מזה. 

אנחנו מזה צריכים להבין שכוונה, כיוון, קשר, השתוקקות לבורא, זו בעצם כל המידה של האדם ברוחניות. לא מדובר ברצון, אלא בכמה הוא מכוון לבורא, בכמה ליבו משתוקק, חושק לבורא, לפי זה נמדד המצב שלו ברוחניות. 

תלמיד: איך אפשר למדוד כוונה? או שיש או שאין.

כוונה מודדים בבחינות, בקילוגרמים, במה שאתה רוצה. מה זאת אומרת במה אפשר למדוד כוונה? אם יש לנו רצון, והרצון מחולק לחמש בחינות, וחמש הבחינות האלו מתחלקות לעוד חמש ולעוד חמש, אז זה בהתאם על איזו בחינת רצון אני יכול להרכיב [כוונה על מנת להשפיע] במקום כוונה על מנת לקבל.

אני קודם צריך לרכוש כוונה בעל מנת לקבל, זה גם לא פשוט, זה מעבר למחסום. כשאני יכול לצאת מעבר למחסום ולרכוש כוונה בעל מנת לקבל, ולתקן אותה להיות עם כוונה בעל מנת להשפיע, אז הרצון שאני מרכיב עליו את הכוונה בעל מנת להשפיע, גודל הרצון אומר לי על גודל הכוונה. נגיד שאני רוצה לשתות כוס תה. הרצון שאני רוצה את התה יכול להיות גרם אחד ויכול להיות 100 קילוגרם, אנחנו יודעים על עצמנו שכל פעם הרצונות משתנים לאותם דברים. אז נגיד שלעת עתה אני רוצה לשתות תה עם גודל רצון, עם תענוג משוער של 10 קילו, ורוצה את זה בעל מנת לקבל. אם אני מסוגל לשנות את השימוש באותו רצון אחרי הצמצום, אחרי ההכנה, בעל מנת להשפיע, אז הכוונה שלי בעל מנת להשפיע היא בגודל של 10 קילו.

תלמיד: האם אפשר לבנות כוונה רק לפי ההשתוות בין כוונה לרצון?

כוונה לא יכולה להיות ללא רצון, והכוונה נמדדת במשקל, במידה של הרצון.

אנחנו אומרים שבא אור עליון למלכות. למלכות יש חמישה סוגי עביות, היא עושה הכאה באור העליון, ויוצאים ממנה חמישה מיני אור חוזר, כל אחד בהתאם לעביות שהמלכות דוחה את האור הישר. בא אור ישר אחד, אין בו שום הבדלים, אבל בגלל שבמלכות יש חמש הבחנות דעביות, אז היא עושה חמישה מיני אור חוזר. ובכל אור חוזר היא בודקת כמה ממנו היא יכולה לקבל על מנת להשפיע, עגבנייה ככה, מלפפון ככה, אורז ככה, בשר ככה, ובהתאם לזה היא מקבלת. בגלל זה אנחנו אומרים שיש לנו בפרצוף חמש ספירות. מה הן ספירות? אלו חמישה סוגי התאמה לבורא מפני שהטבע שלי מחולק לחמישה חלקים.

הכול אנחנו מודדים בעביות, אין לנו מידה אחרת. אני משפיע על ידי העביות שלי, אני מקבל בעביות שלי, נהנה בעביות שלי, אין לי חוץ מעביות שום קנה מידה. העביות היא גם עניין נעלם. העביות היא מידת העונג שיש לי ברצון לקבל. לפעמים אני נמצא במצב רוח טוב, מוכן לבלוע, ממש לזלול סעודה גדולה, משקה, עוף, הכול. לפעמים אני נמצא במצב רוח כזה שיש לפניי ארוחת צהריים יפה, אני רעב, ובכל זאת אני לא מסוגל לאכול. אנחנו לא בודקים את העביות לפי כמה אני רעב וכמה יש לפניי תענוגים, אלא בכמה אני נמשך אליהם, זה קנה המידה, ורק במידה הזאת אני יכול להנות לבעל הבית.

בגלל זה, כשאני נמצא מול בעל הבית יש לי בושה עד כדי כך שאני מתחיל בכלל לשנוא את המאכלים האלה במקום להרגיש שאני נהנה מהם. אני מרגיש מהם ממש כאב, שנאה אליהם. ואז כבר מתחילה להיות אצלי אפשרות להמשיך את העביות בשביל בעל הבית. כדי שתהיה לי אפשרות להשפיע לו אני חייב שיהיה לי תיאבון. יש פה הרבה משחקים בין אורות לכלים. 

תלמיד: בעצם העביות זו המידה המקסימאלית של תענוג שאני יכול להפיק מאותו רצון?

עביות זו מידת הרגשת התענוג ברצון לקבל. אם אני יושב ליד האוכל ואני לא רוצה את האוכל הזה, אז יש לי אפס עביות, אם אני רוצה אותו פתאום, אז יש לי כך וכך עביות, ובמידה שאני רוצה אותה, איך תמדוד את זה? או תמדוד בקילוגרמים כמה אני יכול לבלוע כל מיני דברים, או תמדוד אם אתה יכול למדוד, לפי מידת התענוג שאני אקבל מהם, אבל הדברים האלה הם דברים רצוניים, יכול להיות כן, יכול להיות לא, כמו שבעל הסולם אומר, לא בגודל המעיים מדברים. 

תלמיד: למה העביות בכלל משתנה, למה העביות שרכשתי יכולה לרדת לעביות קטנה יותר?

עביות, זאת אומרת, גודל הרגשת התענוג, יכול להשתנות כל הזמן, ובאמת כל הזמן משתנה, בהתאם לאיזה סוגי קשר עם בעל הבית אני יכול לגלות על ידה. הכול כדי להביא אותי לקשר עם בעל הבית. 

לכן אני לא צריך לשים לב למה שמגלים לי עכשיו, אני רוצה יותר לאכול, פחות לאכול, סוג כזה ליהנות, סוג כזה ליהנות, ככה או ככה, אני לא צריך לחשוב על זה, זה לא בעיה שלי, לי מגלים את זה לפי איזה חשבון העליון, ועליי לכוון את עצמי כל הזמן למקום הנכון.

אבל למה עכשיו גילו לי ככה, ואחרי רגע נפילה, ואחרי רגע ירידה אחרת ועלייה או משהו, ברצון כזה או ברצון שונה, ודאי שאני לא אדע את זה עכשיו, כשאני נמצא במדרגה הזאת אני אף פעם לא אדע את הסיבות אליה, הסיבות אליה זה במדרגה יותר עליונה. 

תלמיד: בן אדם צמא, שלא עושה שום קשר עם בעל הבית בלגימה שהוא שותה, הוא מקבל ממנה תענוג נגיד אינסופי, ענק, והוא לא עושה שום קשר בין זה שהוא רוצה לשתות מכל לגימה לבורא, אבל יש לו עביות, על אותה לגימה אינסופית? כי יש לו רצון ענק, אבל הוא לא עושה שום קשר עם זה.

אתה מדבר על זה שבהמה שרוצה לשתות נהנית מזה שהיא שותה, זה לא נושא של חכמת הקבלה, חכמת הקבלה מדברת על כוונות, לא איך לקבל בצורה בהמית ללא כוונה, חכמת הקבלה מדברת איך עושים את העבודה מעל המחסום. 

מה שיש למטה מהמחסום, זה נקרא "טבע", על זה אין מה לדבר, זה אתה תשאיר לפסיכולוגים, מה אכפת לנו איך הבהמה מתקיימת. למה לא אכפת לנו, כי היא מתקיימת כולה בשליטת הטבע, ואין לה מזה שום תוצאה, שום תועלת, שום אפשרות לשנות. אז אם אין לי שום אפשרות לשנות את הטבע שלי עכשיו, בשביל מה אני צריך להתעסק בו? 

נגיד שנסתכל על איזו מכונה שהיא עובדת, והמכונה הזאת מתחילה לחשוב, "איך אני עובדת? למה אני עובדת? בשביל מה אני עובדת?", אבל היא לא יכולה לשנות את עצמה. אנחנו בדיוק כך, אם היא לא יכולה לשנות את עצמה, בשביל מה לחשוב על זה, אם יש אפשרות לחשוב על מצבים שבהם היא כן יכולה לשנות את עצמה. 

אז אני לא חושב על הטבע העכשווי שלי בעולם הזה, איך אני בנוי, איך מתפקדים התאים שלי והכבד והבטן והראש והכול, למה? אני לא מסוגל לשנות, חבל, חבל על הזמן. יותר טוב שאני אלך ללמוד איך אני יכול לשנות את עצמי, להעלות את עצמי, להיטיב לעצמי, זה עדיף. 

מספיק שיש שבעה מיליארד אנשים שמתעסקים בחיים האלו וחושבים שהם יכולים לשנות משהו. אז אני לא אהיה כמוהם, לא נורא. זה כל העיסוק של האדם בחיים, חושב שהוא יכול משהו לשנות, עד שקוברים אותו, בשביל לעשות מה? את זה? 

זה לא פשוט לעצור את עצמו בלהבדיל בין מה שכדאי לעסוק בו מפני שזה נותן תוצאה, למה שלא כדאי לעסוק בזה שאין בזה שום תועלת, חוץ מתאכל את עצמך, "למה אני כזה, ולמה העולם כזה", ומה? תקלל את הבורא ותישאר ככה, יהיה לך מזה כאבי ראש, אולקוס, ומה עוד? 

(סוף השיעור)