שיעור בוקר 18.02.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: הכנה לפתיחת הלב בכנס,

קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא "הכנה לפתיחת הלב בכנס", קטעים נבחרים מן המקורות, קטע מספר 4.

"אתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה. כי אנו אומרים לה' יתברך - כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד ה' יתברך לטובת האדם, כמו שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת". היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה, ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו."

(הרב"ש. אגרת כ"ד)

אנחנו צריכים להרגיש ולספור את המצבים שלנו שנקראים יום, את המצבים שנקראים לילה, וגם אלו וגם אלו לצרף אותם למטרתנו. כך נעבוד ונקבץ את כל מה שאנחנו צריכים בזמן הכנס כדי להגיע למטרתנו. בדבקות בינינו נגלה את הבורא שנמצא בדבקות שלנו זה בזה כולנו יחד, וכך נצליח בכנס.

תלמיד: הוא כותב שצריך תמיד לעמוד על משמר גם ביום וגם בלילה, לא משנה איזה מצב אתה עובר, אתה צריך לפעול. איך דווקא במצבים של לילה, בזמן שחשוך לאדם, הוא מעורר את לב החברים?

ודאי שזו לא עבודה כמו ביום כשיש לו מלא כוח וערנות, והוא מרגיש, מבין ומתאר לעצמו בצורה ברורה איזה מצבים הוא עובר. אבל בכל זאת חייבים להשתדל בכל המצבים שעוברים לקבץ מהם מצבים של יום ומצבים של לילה, לצרף אותם יחד, כי לא יכול להיות אחד ללא האחר. כך אנחנו מגיעים למצב שבו נגיע ליום שהוא כולו טוב. בסך הכול אנחנו מגיעים למצב של היום כולו.

תלמיד: אני מניח שיום ולילה אלו הגדרות שהאדם בעצמו מגדיר אותם כל פעם אחרת.

כן.

תלמיד: מה זה "יום" ו"לילה" בשביל מקובל?

יום פירושו, שמאיר לו ביחסים בינו לאחרים ומכאן ביחסים בינו לבורא שהכול נמצא באור, באור התורה, ואז יוצא שהוא נמצא ביום. לילה זה אחרת. אבל בלילה, כאשר מלמעלה מגיע אלינו לילה, אנחנו לומדים איך אנחנו יכולים להתנהג בצורה שכל המחשבות, הרצונות, הפעולות שלנו, יהיו אך ורק כדי להכניע את עצמנו כלפי חוסר האור, ולהביא את עצמנו לחיבור כדי שנוכל גם לגלות חסרונות שעוד יש לנו.

תלמיד: האם מהלילה לומדים הרבה יותר מאשר מהיום?

לא יותר, אני לא יכול להגיד, אלא גם מזה וגם מזה. שניהם צריכים להשלים שיהיה יום אחד.

תלמיד: מה זה "יום אחד"?

יום אחד זה ש"חשכה כאורה יאיר", ובכל המצבים שאנחנו עוברים יהיו לנו רק השגה ודבקות.

תלמיד: כלומר יש פה שתי רמות, יש יום ולילה שעוברים על האדם, ויום שהוא מעל לכול.

כן, כך אפשר להגיד.

תלמיד: הוא כותב שעלינו לעורר כל הזמן זה את זה עד שהשלהבת עולה מאליה. מה זה המצב שהשלהבת עולה מאליה?

אנחנו עד כדי כך רוצים לעזור ולהתחבר בהשגת הדבקות באלוהות, שזה פותח לנו את כל יחס הבורא אלינו. וכך להתקדם.

תלמיד: אם השלהבת כבר עולה מאליה ויש את הרצון המשותף, אז למה צריך לעורר כל הזמן את הדבר הזה?

כי אנחנו צריכים להוסיף לזה את החיסרון שלנו. רק לפי הדרישה, הבקשה, התפילה, החסרונות שלנו, אנחנו יכולים לגלות בתוך החיסרון הזה שמעוררים, את הקשר האמיתי שלנו עם הבורא.

תלמיד: זאת אומרת, הבורא מעורר אותנו כל הזמן דרך החושך.

כן.

תלמיד: איך מגיעים למצב שבאמת מברכים על החושך כמו על האור?

כי אנחנו צריכים להשיג גם בחושך וגם באור את יחס הבורא אלינו, מה בדיוק הוא רוצה מאיתנו, וכך להתקרב כולם לכולם עד שמגיעים לכינוס.

תלמיד: האם את הכינוס הזה עלינו לראות כהתעוררות מיוחדת שהבורא נותן לנו?

כן.

תלמיד: איך אדם עומד על המשמר גם במהלך היום וגם במהלך הלילה? מה זה לעמוד על המשמר?

גם ביום וגם בלילה, במצבים שנראים לנו פתוחים כיום או סגורים כלילה, אנחנו בכל זאת מצרפים את כל המצבים האלה אלו לאלו, עד שמתגלה בכולם יחד הקשר שלנו עם הבורא, לזה אנחנו משתוקקים.

תלמיד: איך לעזור לעשירייה לעמוד על המשמר במהלך היום ובמהלך הלילה?

זה בעצם מה שאנחנו צריכים ללמוד. עלינו להתקשר בינינו בעשירייה, ברצונות, במחשבות, בציפיות, כך שכולנו נתחבר בהם יחד ונהיה כאיש אחד בלב אחד. אז נשיג בחינה מיוחדת שיש בחיבור יום ולילה, שהם כולם מגיעים כיום אחד.

תלמיד: כשהוא כותב לעמוד על המשמר, האם הוא מתכוון לעמוד על המשמר עבור העשירייה ולא עבור עצמנו?

כן. אנחנו צריכים בחיבור שלנו לחשוב עבור כל העשירייה, שאף אחד לא נעלם ולא נופל, אלא רק העשירייה כולה. עשירייה יכולה להיות מכמה אלפים שנמצאים או גם מחלק מהם.

תלמידה: כתוב שצריך לעמוד על המשמר כל היום וכל הלילה. השאלה לגבי היום, על מה צריך לעמוד על המשמר במשך היום, למה לשים לב?

במשך היום מה שאת מרגישה, ובכלל מה שאדם מרגיש, זה שיש לו קשר פתוח עם הבורא. הכול מתגלה מתוך הידיעה, מתוך הנטייה של האדם להתקרב לבורא. זו עבודת היום. עבודת הלילה היא אחרת, היא בזמן שהבורא נסתר וקשה להשיג אותו, קשה לגלות אותו, להרגיש אותו, לפנות אליו. לכן זו עבודה אחרת, זו עבודת לילה.

גם ביום וגם בלילה, לא חשוב באיזה תנאים אנחנו נמצאים, עלינו להשתוקק לאותו כוח עליון, ולהשתדל לחבר לזה את כל הלבבות, הרצונות, המעשים, המחשבות, התפילות, את כל מה שיש לנו, כך שכולנו מתחברים בינינו יחד, ומושכים למרכז החיבור שלנו את הבורא.

תלמידה: מה זה אומר להדליק את האש, ואיך על יד זה אנחנו מושכים את אהבת הבורא לקבוצה?

אנחנו מדליקים נרות, עושים סעודות, כל מיני משחקי חיבור, כדי לעורר את עצמנו להתקרבות בינינו. זאת הפעולה. על ידי התקרבות המחשבות, הרצונות, הלבבות, כולנו נמשכים יחד לבורא, לכוח העליון, ומרגישים אותו יותר. בנטייה אליו אנחנו מקרבים אותו אלינו, ובצורה כזאת נגיע למצב שהבורא יתגלה בנו, ישרה בנו. זו בעצם מטרת הפעולות שלנו. אנחנו צריכים לחבר את עצמנו עד כדי כך שנתחיל לגלות שהוא נמצא בחיבור בינינו.

תלמידה: האור ביחס לחברה מתקבל כקשר ברור, אבל אם אני מתעמקת, אז אני מרגישה חושך. וכשאני משתדלת להתחבר, להיפתח עם הלב שלי, אני מרגישה שהקשר עצמו מושך את האור. אני יכולה להבין איך עובדים עם חברה אחת, שזה עובר תהליך רגשי ארוך. עכשיו בכנס, כשיש לפניי הרבה חברות, באופן כללי קל לי ונעים לי. האם אני צריכה להתעמק פנימה יותר כדי להרגיש חיסרון יותר כללי?

עכשיו בזמן הכנס מגיעים לכאן אלפי אנשים, ויחד איתנו גם קשורים אלינו בעולם אלפי צופים. לכן יש כאן אווירה אחרת, כי בבת אחת הרבה רצונות מתחברים כדי יחד להרגיש, יחד לשמוע, יחד לבצע משהו. העבודה הזאת מקרבת בינינו, ולכן בזמן הכנס אנחנו מתחילים להרגיש אחרת את כל אותם פסוקים ומאמרים שלמדנו במשך הזמן, אבל בזמן התאספות כזאת אנחנו מרגישים אותם בצורה בולטת יותר ופנימית. לכן, צריכים לשים לב עד כמה בזמן הכנס אני יכול לחשוב, להיכנס בתוך החברים, להיות איתם יחד כך שאני שוכח מעצמי, ונמצא יחד איתם עד כדי כך שלא חשוב לי מי אני, איפה אני, מה איתי, העיקר שאני שייך לכל אותה קבוצה גדולה שעכשיו התאספה לפניי.

תלמידה: האם המדד לכך הוא האהבה, או בכל זאת השלהבת, האש שבתוך הלב?

מדד של מה?

תלמידה: של השפעה, של נתינה, של אהבה, של קשר עם הבורא.

המדד הוא הקשר עם הבורא. לקרוא לזה מלכתחילה אהבה, זה עוד לא מדויק. אבל אחרי לא הרבה מאמצים כאלה, נתחיל להרגיש מה למעשה יהיה לנו אם בצורה נכונה נשתוקק לקשר, איך אז ייראה הקשר שלנו. בהדרגה, בצורה כזאת, נתחיל לחבר את עצמנו עם אחרים, לייצב את עצמנו כלפי אחרים בצורה של השלמה הדדית, בתמיכה של אחד עבור האחר. כלומר ייצא כזה רצון שיקשור אותנו, ונקבל ממנו תשובה מי אנחנו, מה אנחנו, ומה אנחנו משיגים.

תלמיד: שמעתי שדיברת על להיעלם בתוך החברים, אבל כרגע זה מורגש, לפחות אצלי, כהתנגדות באגו, יש לי התנגדות באגו למצב הזה להיעלם בין החברים. איך אגיע למצב שההשפעה תהיה כל כך נעלה בעיניי עוד לפני שהבורא מגלה את עצמו לפניי?

את זה אתה גם יכול לעורר, מפני שאתה כבר נמצא בתהליך הזה, הכול תלוי בכוונה. ככל שאתה חושב שאתה יכול על ידי חיבור עם החברים להגיע לכלי אחד, שכולכם נכללים בו, בהתאם לזה תגלה באותו הכלי רצון משותף. זו בעצם העבודה שלנו, עד שנגלה בקשר שלנו מצב של גמר תיקון.

תלמיד: האם זאת המשמעות של אמונה למעלה מהדעת?

גם כן.

תלמידה: מה קורה אם מצב של יום הוא רק הרגשה של רצון לקבל לעצמי? מה עושים כדי לא ליפול במצב כזה?

עליך להיות כל הזמן מחוברת עם החברות, לא להתנתק מהן, כל הזמן לפתח הרגשות כלפיהן יותר ויותר, להיות בפעולות הדדיות איתן, וכך אנחנו מגיעים להתקרבות במוח ובלב זה אל זה. אז אנחנו יכולים לבדוק מה משיגים בתוך הקשר ההדדי הזה בינינו, האם הקשר הזה מושך אותנו קדימה, מראה לנו כל פעם יותר את המצב הרוחני, וכך מתקדמים.

תלמיד: אנחנו נכנסים לכנס שהנושא שלו לשמה. עם איזה סוג של השתוקקות אנחנו צריכים להיכנס לכנס?

רק חיבור. חיבור במוח, חיבור בלב, חיבור בפעולות של העולם הזה, רק חיבור. עלינו יותר ויותר להכיר את עצמנו עד כמה כל פעולות החיבור הן יהיו כפעולה אחת, שנהיה מחוברים בינינו כמו איש אחד בלב אחד, בכוונה אחת, בבקשה אחת ובמטרה אחת.

תלמיד: האם יש איזו דרגה שאנחנו צריכים להגיע אליה בכניסה לכנס?

אני לא חושב שאנחנו צריכים לדבר עכשיו על הדרגה, באיזו דרגה אנחנו נמצאים עכשיו, באיזו דרגה נהיה בסוף היום או מחר או בסוף הכנס. זה יבוא, אנחנו נרגיש את זה ונוכל להשוות זה עם זה, ואז נדבר על זה. כי כל החשבון שלנו הוא רק באיזו צורת יחס אנחנו מתייחסים לכל מיני מצבים שאנחנו עוברים, אלו מצבים יותר טובים, אלו פחות טובים. אבל באמת זה עוד יבוא, לא זה העיקר.

תלמיד: האם חושך ואור אלה מצבים פרטיים שאדם עובר כלפי החברה או שיכולים להיות גם מצבים כללים בינינו?

גם וגם.

תלמיד: איך אנחנו משתמשים בכוח הכללי שנמצא עכשיו, הכוח המשותף, כדי לעבור אותם מצבים בינינו? חבר אחד יכול להרגיש שנמצא במצב של לילה, אחד במצב של יום. איך זה יכול לחזק את הקשר ההדדי בינינו?

אנחנו כולנו מבינים שהמטרה היא דבקות בינינו ורוצים להשיג את הדבקות בפועל, זאת אומרת בהרגשה. אז אנחנו מתוך השגת ההרגשה ההדדית, החיבור ההדדי בינינו, נוכל לחלק את ההשגה הזאת בין כולנו כך שכל אחד ירגיש אותה בצורה שקשורה לכולם.

תלמיד: אם חבר יכול לחוות עכשיו איזה מצב חושך, איך הוא משתמש בכוח המשותף כדי דווקא להגדיל את החיבור, כדי להגדיל את הקשר ההדדי, איך אנחנו נשתמש בכל הזדמנות שיש לנו, חושך או יום כדי להגדיל את החיבור?

אתם צריכים לעשות תרגילים יחד שכל אחד מופיע לפני אחרים ונותן להם דוגמה איך הוא מתייחס לכינוס הזה ובהתאם לזה אתם תוכלו להנות גם ממה שמאיר בהתאספות כזאת.

תלמידה: שמעתי הרבה פעמים שצריך להתכלל ברצונות של החברות, להרגיש את החברות. ובאמת חשוב לי להגיע לזה. אבל עכשיו אני מרגישה איזו חרדה, משהו שלא הרגשתי קודם. מה לעשות עם החרדה הזאת כדי שאוכל להועיל לחברות?

זה טוב שמרגישים חרדה. לא עד כדי כך שהיא סותמת לנו את הכול ולא נותנת לנו אפשרות לזוז, אבל בכל זאת בהרגשת השלמות בכל מצב ומצב יש שם גם אחוזי חרדה. לכן נתפתח יחד, נתקשר, נפתח את עצמנו יותר. יש לנו עוד כמה זמן עד הכנס, וכך נייצב את עצמנו נכון. אני חושב שככה זה יהיה.

תלמיד: שמעתי שנתת לנו עצה, למשוך את הבורא למרכז החיבור שלנו בכנס.

כן.

תלמיד: מה הפעולה למשוך את הבורא למרכז החיבור שלנו?

כשאנחנו מתחברים, ההתחברות בונה מאיתנו צורה עגולה. ואז אנחנו רוצים למשוך אלינו, אם יש דבר כזה, לאותה צורה עגולה, למשוך איזו קבוצה, בן אדם, פעולות, וזה מה שצריכים להשתדל לעשות.

תלמיד: איך אנחנו בכנס מייצרים מצב של למשוך את הבורא, באיזה פעולות אנחנו צריכים להתמקד?

אנחנו נדבר על זה, הרבה פעולות. סך הכול אלה פעולות לחיבור. אבל החיבור מתגלה לנו בהרבה אופנים. לכן נדבר על זה ונקבץ אותם ונעורר אותם בנו, ניתן דוגמאות אלו לאלו ואלו לאלו, מקבוצות, מכל מיני אנשים, עד שאנחנו נגיע למצב שכולנו מבינים על מה מדובר וכולנו מרגישים מה יהיה לנו בסוף המאמצים שלנו וכך נתקדם.

תלמיד: כשאדם רואה את גדלות החברים, את ההשתוקקות שלהם לאלוהות ומול זה את האפסיות שלו, מה לעשות?

להתפלל, אין יותר מה לעשות. להתפלל, להודות על זה שהבורא מגלה את המצב שלו. וכך נתקדם.

תלמיד: מורגש שככל שיותר מתקרבים לכנס, אתה יותר ויותר מדייק אותנו, מכייל אותנו, כל משפט שלך הופך להיות ממש פקודה חדה, ברורה מה צריכים לעשות עכשיו.

כן.

תלמיד: איך להיות יותר רגישים ממש למה שנדרש מאיתנו לעשות, לעבודת הלב המיוחדת שנדרשת מאיתנו ברגע הבא?

אני חושב שמה שנדרש מאיתנו, במילה אחת זה חיבור, אין יותר מזה. ודאי שאפשר להוסיף כאן עוד הרבה מילים דומות, אבל חיבור, זה מה שאנחנו צריכים.

תלמיד: אבל בחיבור הזה יש מיליון הבחנות.

אני התכוונתי בלי לדבר על מיליון הבחנות, אלא באמת הבחנה אחת, מה ההבדל בין החיבור שאנחנו מתכוונים שיהיה לבין כל מיני מצבים אחרים.

תלמיד: זאת אומרת, לא צריך לחפש יותר ויותר פנימה?

כן, אבל אם אתה יודע או לא יודע מה נקרא חיבור יותר פנימי, איך זה מתגלה, אז מה זה יעזור לך אם תתחיל לסובב עכשיו את המילה הזאת בכל מיני צורות?

תלמיד: מובן. מה לעשות עם כל מיני הפרעות, עם כל מיני מחשבות שמגיעות לאדם דווקא לפני הכנס? אני שומע גם מעוד חברים שיש המון הפרעות, המון מחשבות שמסיטות את האדם, הוא מרגיש אולי לא ראוי, כל מיני רגשות, גם ביחס לדרך, גם ביחס לחיים, להרבה דברים. מה עושים עם זה ולמה זה מגיע עכשיו?

זה מגיע כדי שאדם ירכז את עצמו עוד יותר, כדי לא לצאת מהמחשבות, מהכוונות שצריכות להיות. זה מה שאני ממליץ, לא לפחד, אלא ודאי שכל ההפרעות, כל המכשולים, נמצאים בדרך למטרה.

תלמיד: כשהבורא אומר לאדם, מראה לאדם שהוא לא ראוי לדרך, מה הוא עושה עם זה?

איך זה יכול להיות?

תלמיד: עוברות מחשבות כאלה במוח של האדם.

אני לא חושב שאדם יכול להגיד לעצמו שכך הבורא מראה לו. הבורא מראה לו שבאמת התכונות האלו והאלו נמצאות בתוך האדם, ובינתיים האדם לא יכול להיות גם איתן באיזה מצב רוחני טוב, טהור, בהשפעה. אבל זה לא אומר שהאדם בכלל לא ראוי, אין דבר כזה.

תלמיד: האדם מרגיש, לא שהוא לא ראוי, הוא כמו כולם. ברור שהבורא מטפל בכולם, אבל יש כאלה שהוא מטפל בהם יותר, מוביל אותם, ואותו לא, אולי מתישהו באחד מהגלגולים.

כן.

תלמיד: איך להתחזק במצבים כאלה? מה האדם צריך לענות לעצמו?

לענות לעצמו שיש זמן לעליות, וזמן לירידות, והזמנים האלה משתנים, ולכן לא על האדם להחליט מה הוא חושב על המצבים שמגיעים אליו מלמעלה. אלא הוא צריך להתרכז בכל מצב בתשובה שהוא צריך לתת מלמטה. זה העיקר.

תלמיד: עם ההתקרבות לכנס אני מרגיש שאהבה הוא מושג בלתי ניתן להשגה. הלב הוא אבן והאהבה היחידה זו "אהבת דגים". מה לעשות?

עם זה שאתה מרגיש כך?

תלמיד: כן, חוץ מעצמי אני לא אוהב אף אחד.

תגיד לי, יש כאן אנשים שיש להם אהבת הזולת?

תלמיד: לפי המקובלים, בעיני כולם צריכים להיות מתוקנים.

אבל אנחנו באנו בצורה לא מתוקנת, אלא כדי לתקן את עצמנו. ודאי שכל אחד מאיתנו אגואיסט קטן, ואפילו לא יודע מזה, עד כדי כך הוא קטן, ולכן אין מה לעשות, רק סבלנות. זו עבודה מיוחדת מאוד שהבורא מנהל אותה ומחלק אותה בין כל אחד ואחד, בין כולנו יחד.

לכן גם גברים, גם נשים, כל אחד ואחד לעצמו צריך להבין, שאם הבורא כבר מושך אותו עד לאספה כזאת כמו שנמצאים בה היום, אז כנראה שהאדם באמת ראוי לעלייה רוחנית ולבירור רוחני ובנשמה שלו כבר נעשות הכנות. אני בטוח שנרגיש בתוך הכנס הזה עד כמה אנחנו מתחילים להבחין בכל אחד ואחד בהבחנות האלה לתיקונים, לחיבורים, לכל מה שכותבים לנו מקובלים.

תלמידה: אנחנו יודעים שהתענוג הגדול ביותר בא מרוחניות. כוח הרצון כדי להגיע לכנס וליהנות מהכנס הזה, היה כל כך חזק, אבל עם זאת יש תקווה גדולה מאוד שבכנס הזה, דרך הלבבות שלנו, אנחנו נדליק נקודות בלב בעוד אנשים. אבל אני כל הזמן חושבת, האם אני אגואיסטית או אלטרואיסטית? אני רוצה ליהנות או שבכל זאת אני קצת אלטרואיסטית?

יש לך את זה, ואת הגעת לכאן כדי לברר את הנקודה הזאת, את השורש האלטרואיסטי שיש בך, לגדל אותו, להבליט אותו, ולעלות דווקא עימו יחד. כך זה יהיה, אנחנו עוד נשמע את זה ממך.

תלמיד: אם הכול תלוי ביחסים בינינו ובקשר המשותף בין כל החברים ואפילו אם אחד מאיתנו הוא רחוק, זה עלול להכשיל את כולנו, כמו סוג של ערבות, אז איך להתגבר על המצב הזה, איך בכל זאת ליצור מצב שכולנו מתקדמים נכון?

אנחנו נמצאים בכנס מיוחד, לא הייתה אסיפה כמו שיש עכשיו ושתהיה, אנחנו מתחברים בינינו לצורך בירור הכלים של כל אחד ואחד במצבים שונים וקשים, כמו שגילינו בזמן האחרון, בחודשיים, שלושה האחרונים, עד כמה ההתפתחות שלנו רק מבלבלת אותנו ולא מושכת אותנו קדימה.

לכן הכנס מגיע בנקודה נכונה בציר ההתפתחות שלנו כדי לתת לנו אפשרות לראות עד כמה אנחנו יכולים לתקן את עצמנו ולהמשיך בצורה ישירה, ברורה, חזקה לקראת התיקון. מצד שני אתם רואים שכבר עברנו הרבה מצבים. אנחנו כבר לא מתחילים וכן יכולים להיות גאים בזה שכבר החלק הראשון בוא נגיד, של חכמת הקבלה, נספג בנו במשהו.

תלמידה: באחד הספרים שלך דיברת על הופעת השכינה. עכשיו שכולנו התאספנו כאן יחד, יש הרגשה שהשכינה שורה כאן בינינו, וזה המקום הקדוש ביותר. איך כולנו יחד יכולים לגלות זאת? איך להגיע לתחושה הראשונה של הופעת השכינה יחד?

את רוצה מהנקודה הראשונה בדרך שלנו לקפוץ לנקודה האחרונה. זה בלתי אפשרי, אבל צריך לבקש על זה, לחשוב על זה, להתפלל על זה. אני חושב שאנחנו נצליח.

תלמידה: איך לא לפספס את ההזדמנות שניתנת לנו על ידי הבורא כאן ועכשיו בכנס המיוחד הזה? איך להעריך כל רגע?

על זה אני צריך לחשוב מראש כשאני הולך להתכנסות עם החברים, ששם אנחנו נתחבר בלבבות. בחיבור הזה של הלבבות אני אוכל למצוא את המקום שלי. זה לא יהיה רצון אגואיסטי, זה יהיה רצון שיקדם את כולם. כך נפעל.

תלמיד: לפעמים יש כאלה מצבים שהבורא שולח לי הרגשות ומחשבות שאני משותק, לא מסוגל לזוז כלפי החברים, זה כמו מצב כזה שאתה נמצא בחלום ומשותק ולא יכול לזוז. אתה הרבה פעמים אמרת לי שצריך לזרוק את עצמי לתוך החברה, אבל אני ממש נמצא במצבים של שיתוק, לא מסוגל לזוז. מה עושים במצבים כאלה?

זה יסתדר. זה הכול יבוא לחיבור עם כל יתר המצבים וסך הכול זה יבנה את הדרך.

תלמיד: יש הרגשה שאנחנו באווירה הזאת יותר בוגרים, גם יותר שכליים מאשר רגישים. איך לשחרר את המוח הזה ולתת ללב הרגיש לזרום יותר, להיות יותר מאוזנים בין השכל לבין הרגש של הלב?

יש חכמת הלב ויש חכמת המוח, ואנחנו צריכים לחבר אותן יחד. זה יבוא אחר כך. בינתיים שיהיה לחוד, אבל שיהיה לנו ברור שעכשיו אני פותח את המצב שיש לפניי במוח או בלב.

תלמידה: מה יכול לעזור בתפילה שתהפוך לחלק מעצמי?

זה תלוי במידה בה התפילה תצא מהלב שלך.

תלמידה: איך אנחנו נקבל את רוח החיים הזו מהתפילה?

כך תקבלו.

תלמיד: איך להשתוקק נכון לחיבור?

כדי להשתוקק לחיבור בצורה נכונה, אני שוכח על ה"עצמי" ורוצה רק להיות מחבר בין הרצונות, המחשבות, הפעולות של החברים. זה נקרא בצורה נכונה להשתתף בחיבור.

תלמיד: אני מאוד מתרגש ורוצה להודות, לפני הנסיעה בלילה האחרון אני סיימתי את תרגום הספר "שמעתי". אתה יודע כמה פעמים שאלתי על התרגומים האלה, אפשר לומר שעסקתי בזה 25 שנה, תרגמתי, זרקתי, התקלקלו לי המכשירים, שוב התחלתי, אחר כך גיליתי שיש איזשהו תרגום, התחלתי להשוות בינו לבין העבודה שלי. התחלתי לבדוק את זה דרך הרובוט, דרך המקור. האמת, אני מקבל רושם שאי אפשר לתרגם את זה לשום שפה, אפשר אולי לעשות איזשהו רושם ראשוני על מה מדובר. האם כך?

כן, זה יהיה אגדה, אם לומר כך.

תלמיד: אני מאוד מתרגש כמו שאמרו פה, אתה מרגיש את עצמך כל כך קטן, שפל, שאתה אפילו לא יכול לתת את המתנה הזאת, אבל אם כבר ניתנה לי האפשרות הזאת, לעשות משהו, ואם תרשה לי, אני רוצה להעניק לך את זה.

תודה רבה, אני מקבל את זה בשמחה וזה יעמוד אצלי בארון, במקום הראוי ביותר.

תלמיד: לגבי "שמעתי". הפעולה הזאת, שאחרי השיעור המקובל הולך ורושם אותן ההבחנות והתרשמויות שקיבל, זו מסורת בבית ספר שלנו או שרק רב"ש נהג כך?

בדרך כלל זו מסורת. זה תלוי בגישה של האדם. יש מורים שלא יכולים לרשום כלום, להיפך, מה שהם מדברים, מתוך זה הם חיים ואת זה הם שולחים לחלל, ויש כאלה שלהיפך. קשה מאוד להגיד. מאמרים כמו שיש בספר "שמעתי" כתובים בצורה מיוחדת, ואני חושב שאנחנו מקרבים את האנושות למצב שבו היא תוכל להעריך את הערך של הספר הזה.

תלמיד: כשאתה מתחיל לתרגם אתה מבין שיש שם כזה עומק. באמת הרבה פעמים המלצת לנו לרשום אחרי השיעור. עד כמה עוזר לנו ברוחניות, לרשום את ההתרשמויות שקיבלנו בשיעור.

כך צריך לעשות, גם רב"ש עשה כך.

תלמיד: כלומר, להרבה מקובלים היו כאלה ספרי "שמעתי", אנשים כתבו מה ששמעו בשיעורים?

כן.

תלמיד: וגם המחברות שלך שאתה רשמת יהיו כאלה כלפינו?

בעיקרון יש כזה סגנון, כן.

תלמיד: תודה.

מודה לך מאוד על זה שעשית את זה, באמת זוהי תוצאה של שנים רבות.

(סוף השיעור)