שיעור בוקר 07.09.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

א' דראש השנה תשפ"ב

אמונה למעלה מהדעת - קטעים נבחרים מן המקורות

אנחנו שומעים מהמקובלים, כמו שכתוב ב"עץ חיים" של האר"י, שקודם שהיו נבראים היה אור עליון ממלא את כל המציאות. אחר כך הבורא, הכוח העליון ברא את הנבראים, והביא אותם בהשתלשלות מלמעלה למטה, לדרגה כזאת ששליטת הבורא נעלמה לאט לאט, מדרגות אין סוף שרק האור העליון היה ממלא את הכול, עד למצב שכלפי הנבראים מתגלה שהם ממלאים את הכול, האגו שלהם ממלא את הכול.

התהליך שאנחנו צריכים לעבור הוא הפוך, זה נקרא לעלות בחזרה. אומנם האגו שלנו עכשיו ממלא את הכול, והאור העליון, שליטת הבורא נסתרת, אבל אנחנו צריכים להגיע למצב שכאילו הבורא נגלה, זאת אומרת, שליטת כוח ההשפעה נגלית, ושליטת כוח הקבלה, האגו שלנו, נסתרת. זה נקרא שאנחנו בחזרה עולים מההסתרה, מהעולם הזה, דרך סולם המדרגות לעולם אין סוף, שרק הבורא הוא השורה, שאין עוד מלבדו.

כל העלייה הזאת נקראת העבודה הרוחנית של האדם, שהוא רוצה ומסכים, מקבל רצון והסכמה שהבורא ישלוט בו במקום האגו שלו, כל פעם יותר ויותר. זה נקרא שעולה במדרגות, במדרגות גילוי הבורא, גילוי כוח ההשפעה, האהבה והחיבור, במקום כוחות ההסתרה של האהבה, ההסתרה של החיבור. זה מה שאנחנו צריכים לבצע, להסכים שזה יקרה, לעשות מאמצים שזה יקרה, וכך להעלות את עצמנו בתפילה, בבקשה.

וודאי שככל שאנחנו רוצים להיות יותר קשורים לבורא, היינו לכוח ההשפעה, לכוח האהבה, אהבת הזולת לא אהבה עצמית, אנחנו צריכים לבקש ממנו שיעשה את זה. לכן כל העבודה שלנו היא בזה שאנחנו מתחברים יחד כדי לבקש ממנו, שתהיה לנו תפילה אחת, על מטרה אחת, שהבורא ימלא אותנו, שהשכינה תשרה בינינו, וזה הכול תלוי רק בנו. הבורא מצידו עוזר בכל דבר בכמה שאפשר, חוץ מזה שכביכול הוא לא מרשה לעצמו לעשות את כל העבודה במקומנו, אלא משאיר לנו בקשה. אם אנחנו יכולים לשכנע אותו, לחייב אותו לעזור לנו, בכל מדרגה ומדרגה למעלה מהאגו שלנו, שאנחנו נרצה אותו יותר מהאגו שלנו, אז הוא עוזר. את התנאי הזה הוא לא יכול להפר, לשנות, מפני שבזה תלויה הבחירה החופשית שלנו.

לכן מאחורי הקלעים הוא פועל ומוכן לעזור לנו בכול. אבל בצורה גלויה, ברגש ובשכל שלנו, הוא מסתיר את עצמו, ואנחנו על ידי החיבור בינינו, על ידי השיעורים האלה שאנחנו עוברים, כל אחד ואחד צריך לתאר לעצמו את המצב הרוחני, שאנחנו כולנו מתקשרים ועוזרים זה לזה, כי בלי זה בלתי אפשרי, אז לפחות בעשירייה. חוץ מזה שאנחנו עוזרים זה לזה, אנחנו פונים לבורא וכמה שאפשר יחד, כך שאנחנו באמת בונים בזה חיבור רוחני כביכול. אנחנו רוצים שזה יקרה כך, אומנם לא כל כך רוצים. אנחנו מתארים איך זה צריך לעבוד, אומנם לא כל כך מבינים איך. אבל כל המאמצים האלה שאנחנו עושים זה בדיוק כמו ילדים קטנים שעושים מאמצים בלעשות משהו, לסובב, לבנות, וכך הטבע, היינו הבורא, עוזר להם לפי המאמצים שלהם וכך הם גדלים. כך אנחנו. זאת אומרת קודם חייבת להיות יגיעה מצידנו, והבורא רק מחכה לזה, וכתשובה על היגיעה שלנו, ודאי שהוא מיד בכמה שאפשר עוזר לנו, אבל חייב להשאיר לנו מקום ליגיעה כי בלי זה אנחנו לא גדלים. כמו הילדים הקטנים, אם אנחנו לא נותנים להם מקום ליגיעה, הם לא יגדלו, הם לא יידעו מה לעשות. דווקא על ידי זה שהם מתאמצים הם גדלים. כך אנחנו, צריכים להבין שזה כך עלינו, כמה שאנחנו מתאמצים אנחנו גדלים.

לכן בואו נתאר לעצמנו יותר ויותר מה זה נקרא להיות בעולם הרוחני שאליו אנחנו משתוקקים. בואו נתאר לעצמנו יותר נכון מה זה נקרא להיות ברוחניות, למעלה מהאגו שלנו, למעלה מהדחייה שקיימת בינינו מלכתחילה, שהבורא ברא את זה, "בראתי יצר הרע" הוא אומר. יש לנו את היסוד הזה של הדחייה, של השנאה, של אהבה עצמית, ומעל זה אנחנו בונים, כמו במשחק, את החיבור בינינו, את העולם הרוחני, את היחסים הרוחניים שלנו. כשאנחנו נעשה מספר פעולות כאלו בצורה קרובה לאמת, אומנם זו לא תהיה אמת, כי אין לנו תכונות רוחניות, אבל כשאנחנו נרצה שכך זה יקרה, נשחק בזה, אנחנו נקבל מלמעלה את כוח ההשפעה והוא יקשור בינינו. זה נקרא שאנחנו נעלה מדעת לאמונה למעלה מהדעת, מרצון לקבל לרצון להשפיע, וכל פעם יותר ויותר. יתגלה בנו רצון לקבל יותר גדול ואנחנו נגיע לרצון להשפיע יותר גדול. ובו אנחנו נגלה את העולם העליון, הרוחני, הנצחי, את עצמנו שם ואת הבורא, הכוח הכללי שאז שורה. זה בעצם מה שעומד לפנינו.

בואו נקרא בינתיים קטע מהקטעים שהכינו לנו ואחר כך נלך לשאלות.

קריין: קטעים נבחרים מן המקורות בנושא - אמונה למעלה מהדעת, קטע מס' 5.

"בזמן שהאדם יכול ללכת בעינים עצומות, למעלה מהדעת, ולהאמין באמונת חכמים, וללכת עד הסוף. זה נקרא עיבור, שאין לו פה. ועיבור פירושו "קומת מלכות, שהוא הקטנות היותר מצומצם באפשרות, נקראת בשם עיבור, שהוא מלשון "עברה ודינין", בסוד הכתוב "ויתעבר ה', בי למענכם". 

ויש לפרש את ענין עברה ודינין. היות זה שהאדם צריך ללכת בעינים עצומות למעלה מהדעת, הגוף מתנגד לעבודה זו, לכן זה שהאדם צריך תמיד להתגבר, זה נקרא "עברה, וזעם, וצרה", היות שזוהי עבודה קשה ללכת תמיד בהתגברות להיבטל להעליון, שהעליון יעשה ממנו מה שהעליון רוצה. וזה נקרא "עיבור", שהוא קטנות היותר מצומצם באפשרות."

(הרב"ש. מאמר 38 "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא, בעבודה" 1990)

צריכים להשתדל לראות את העבודה שלנו ברוחניות, זאת אומרת בשינוי הפנימי שלנו, כמו שאנחנו רואים בילדים קטנים, שעל ידי הטבע שזה אותו הבורא, גם גדלים, רק בתוך העולם הזה. אבל וודאי שזה קורה על ידי ההתגברות, על ידי המאמץ, על ידי זה שהבורא נותן להם ממש כוח, שהם נדחפים, שהם נמשכים לדעת, להבין, להרגיש, להשיג, לעשות משהו. תראו כמה שהם לא נמצאים רגע בשקט, הם לא משתוקקים לא לעשות כלום, הם דווקא כל הזמן רוצים לעשות משהו.

מה שהם עושים זו עבודה קשה מאוד, אבל זה הבורא עושה. ואנחנו צריכים לבנות סביב כל אחד מאיתנו סביבה כזאת שהיא תחייב אותנו כך לעשות, בהסכמתנו. אבל אין לנו כוח להפעיל את עצמנו עד כדי כך, להיות כמו ילדים כדי להשיג, לגלות את העולם הרוחני, את המצב הבא שלנו. לכן אנחנו צריכים חברה שהיא תחייב, תלחץ על כל אחד ואחד, ורק בצורה כזאת נוכל להתקדם. לא לחשוב שהחברה היא קטנה ושהיא לא מסוגלת אולי להרים, שיש בינינו אנשים שחושבים אולי שהם גדולים והחברה לא מתאימה להם, זה לא חשוב. העיקר שתהיה חברה כמה שיותר גדולה, "ברוב עם הדרת המלך", וכמה שבכל זאת כל אחד במשהו לפחות מתפעל מחברו, ואז בטוח שאנחנו נתקדם.

הכול תלוי ביחסים בינינו, בכמה שאנחנו מבינים שאנחנו מייצבים את הכוח שמגדל, שמפתח אותנו. כמו שהבורא אומר, "אתם עשיתם אותי", שאנחנו כלפינו מארגנים אותו כוח שיעורר אותנו, שיעלה אותנו, שיחבר אותנו, אנחנו בעצמנו. זה כמו שכתוב, שבכמה שנושאים את ארון הקודש, הארון נושא את נושאיו. כמה שאנחנו רוצים להקים את הבורא, במידה הזאת שאנחנו בונים אותו בינינו, את כוח ההשפעה הזה, מהשפעה הדדית בינינו, מאהבת הבריות לאהבת ה', יוצא שהכוח הזה דווקא מעלה אותנו. זאת אומרת אנחנו פועלים כך שהכוח העליון יפרמט אותנו, יעשה אותנו כאגודה אחת ואז אנחנו מגיעים לצורת נשמת אדם הראשון.

יש בזה הרבה דברים, אבל זו בעצם העבודה שלנו. כל ההבחנות מתגלות בדרך, והעיקר זה להמשיך ולהאמין בזה שרק בכוח השפעה הדדית, תמיכה הדדית אנחנו יכולים להגיע לזה. כי מה שיש בחברים זה כוח הבורא שאותו אני צריך כדי לעלות, חוץ מזה לא צריך שום דבר. תראו מה שכתוב, מה שהמקובלים כותבים בכל הפסוקים שלהם. לכן בואו שוב ושוב נעורר את עצמנו, אבל כל פעם במקצת יותר פנימה.

שאלה: איך אנחנו יכולים ללחוץ על הבורא כדי שיעזור לנו?

אם אנחנו כולנו מבקשים ממנו, כמו שהוא ייצב אותנו להיות בקבוצה אחת, כי מי עושה עוד איזה פעולות בעולם שלנו חוץ מהכוח העליון, אז כמו שהוא ייצב אותנו יחד, כך אנחנו צריכים לפנות אליו ובטוח שבזה אנחנו יכולים לעורר אותו. ולחייב אותו, מה שנקרא "נצחוני בניי", שאנחנו נחייב אותו כמו ילד שמנדנד ומנדנד ומחייב אותנו שאנחנו נשחק אתו, נטפל בו וכן הלאה.

תלמיד: איך אנחנו יכולים לעשות את זה? איך אנחנו יכולים לבקש, איך להעלות את התפילה הזאת?

כל פסוק שאנחנו קוראים זו מין תפילה, או מכל פסוק שאנחנו קוראים אפשר לעשות תפילה. נניח עכשיו קראנו קטע, מאמר רב"ש 38, "מהו, כוס של ברכה צריך להיות מלא". זאת אומרת, לברך את הבורא צריך רק מלב שלם, לפי הדרגה הקטנה שלך אבל מלב שלם. לזה אנחנו צריכים להגיע, למצב שהבקשה שלנו תהיה מכולנו, לפחות מעשירייה, לא מכל העשיריות יחד אבל לפחות מעשירייה, שאנחנו כן רוצים להתחבר ולבקש.

גם העשירייה, אני לא מתכוון שיהיו עשרה, שיהיו חמישה, שישה, שבעה. בזמני הרב"ש הייתי בקבוצה שהיו בה שישה אנשים בסך הכול, והייתה לידינו קבוצה של שבעה עשר נדמה לי, לפחות חמישה עשר איש, אז ביקשתי מרב"ש שנמלא את השישייה שלנו שיהיו גם עשרה, והוא אמר שזה לא חשוב, זה שאומרים עשרה זה עניין רוחני, שכולם מתחברים בכמה שאפשר בתכונות ביניהם. אבל מצד שני כתוב "מיעוט הרבים שניים", אפילו שני אנשים אם הם עובדים נכון זה עם זה, יש ביניהם כלי רוחני.

אבל אנחנו צריכים בכמה שאנחנו יכולים להתחבר. נניח שיש לנו עשרה, שנים עשר אנשים בקבוצה, אבל בפועל באים חצי מזה אפילו, זה לא חשוב, אפילו חצי, לא נצטער על זה שחסר לנו החצי השני של הקבוצה, אלא נתחבר בינינו, אלו שנמצאים ורוצים להיות בחיבור ובהשגת הבורא, נתחבר נכון ונתפלל, נבקש מהבורא ונשיג את זה. נעבוד על החיבור בינינו, העיקר בין אלו שכן משתוקקים. כך זה קורה באנושות, הכול נמצא בפירמידה, יש כאלה שנמצאים יותר למעלה, יש כאלה שנמצאים למטה, אז בואו קודם כל נתאמץ אלו שכן קיבלו רצון חזק וכוח התמדה חזק ומבינים שאין ברירה. ובעולם שלנו היום במיוחד רואים שאין לאדם מה לעשות אלא לדאוג לחיים הנצחיים שלו, לנשמה שלו, לקשר שלו עם כוח עליון, על ידי זה הוא קונה גם כוחות והבנה איך לשנות את החיים שלו וכן הלאה. אז לא להסתכל על האחרים, על אלה שלא רוצים להתחבר, שמתעצלים, בינתיים אין להם אותו רצון, כי גם אותה הפירמידה ישנה בקבוצה. אנחנו רוצים לעשות ממנה עיגול, שכולם יהיו בשווה, איש את רעהו יעזורו וישלימו זה את זה, אבל בינתיים, לעת עתה אנחנו רואים שזה לא כך. אז נעזור זה לזה ונגיע.

שאלה: מה המשמעות של "ללכת בעבודה בעיניים עצומות"? למה הבורא מסתתר מהאגו שלנו?

יש שני כוחות שפועלים בנו, לא עלינו, מה שעלינו זה עלינו, אלא בעיקר בנו פועלים, שזה אותו כוח עליון שפועל או בצורת כוח הטוב או כוח הרע, שבין שני אלו אנחנו נרגיש את עצמנו קיימים. כי לא יכול להיות שאנחנו נראה משהו באור או בחושך, אלא רק בניגוד ביניהם, בהבדלים בין כל דבר ודבר אנחנו מתחילים להרגיש את מציאותנו. וזה בכל החושים שלנו, בחוש המישוש במיוחד, ובראייה, שמיעה, טעם, ריח. בכל החושים שלנו אנחנו יכולים לאתר, להרגיש שאנחנו נמצאים, שאנחנו קיימים, רק אם יש הבדל בין שני הכוחות. סך הכול זה כוח הבורא וכוח אנטי בורא, זאת אומרת רצון לקבל ורצון להשפיע תגידו, אמנם אנחנו לא מבדילים כל כך ביניהם עדיין, אבל אלה שני כוחות.

לכן אם הבורא קיים לבד, אנחנו לא קיימים. ברגע שהוא ברא יצר הרע, ברא כוח כנגדו, אז בהתנגשות בין שני הכוחות האלו, ביניהם אנחנו יכולים להרגיש את עצמנו כקיימים. ולכן מזה מתחילה בעצם הבריאה, מהמילה "בר"", חוץ מהבורא. ומפני שיש משהו חוץ מהבורא, חוץ מכוח השפעה, כוח קבלה שהוא ברא, לכן אנחנו יכולים להתקיים במגע ביניהם, בהתנגשות ביניהם, בתפר ביניהם, וכך אנחנו מתקיימים. לכן לבורא אנחנו קוראים גם "בוא וראה", כי על ידי שני הכוחות האלה שהוא הציב לנו, פלוס, מינוס, השפעה, קבלה, אנחנו יכולים לאתר אותו ואת עצמנו, וכך להתקדם.

שאלה: מה הוא המושג "דינים", כתוב פה זעם ודינין?

"משפט", "דין", זה נקרא שאנחנו צריכים לברר עד כמה אנחנו נמצאים קרוב לכוח ההשפעה.

והאמת, שהבורא דן את האדם, כתוב "באשר הוא שם", זאת אומרת איך שאדם דן את עצמו, כך הבורא דן אותו. ולכן אם האדם לא רוצה להתגבר ולעשות משהו, שלא יעשה, בסדר, יבוא הזמן, וירצה. זאת אומרת הבורא מתחיל לעבוד מאחרי הקלעים, יותר בצורת הסתרה ומקדם את האדם.

האדם רוצה יותר לעבוד בגילוי, והוא כן רוצה להתקדם להשפעה, לבורא, דרך חברים ודאי, אז גם הבורא בהתאם לזה יכול לגלות את עצמו, את העזרה שלו. זה בהתאם למאמצים שלנו. ואז היחס הזה בין המאמצים שלנו, והעזרה מצד הבורא, היחס הזה, הנוסחה הזאת, נקראת "משפט".

משפט זה בעצם חשבון, כך זה גם בעברית. ככול שאנחנו רוצים, משתדלים בכל היגיעה שלנו להגיע להשפעה, להתקרב לבורא, במידה הזאת אנחנו יכולים לגלות שהוא הולך לקראתנו, ועוזר לנו. הנוסחה הזאת נקראת משפט.

אפשר ממש לכתוב אותה כנוסחה במתמטיקה. ככה זה. הרוחניות מאוד מתמטית, אנחנו מדברים על זה בכל מיני מילים והבהרות כאלו רגשיים, אבל בעצם אלה חוקים שפועלים בין הרצונות לקבל, הרצונות להשפיע, והיגיעה. כמו שאנחנו אומרים, יש רצון, עליו צמצום, מסך אור חוזר, עביות, זכות, דרגות, הכול זו ממש טכניקה, אבל כשהיא עוברת דרך הרגשות שלנו, היא הופכת מטכניקה, לרגש.

שאלה: אמרת שאותו מיעוט בעשירייה צריך להתחבר יחד בצורה נכונה. מה זה אומר להתחבר יחד בצורה נכונה, כשנדרשת דעת העשירייה כולה?

מה זה נקרא שאנחנו צריכים לקבל תמיכה מהעשירייה? בואו נגיד כך, אני צריך ללכת לכל אחד ואחד לשאול מה הוא חושב? מסכים, לא מסכים? לא. אני צריך לשאול את עצמי, האם אני מכניע את עצמי כמו שכותב רב"ש במאמרי החברה, לפני כולם? לפני כל העשירייה? אם אני פועל לטובתם, אם אני פועל לרצונם, להתקדמות יחד למטרה, זה נקרא שאני נמצא ביניהם, איתם יחד. לא צריכים יותר מזה.

רק אני צריך להחזיק אותם לפניי כאותו הכלי, בואו נגיד, שדרכו אני מגיע לבורא. ואם אני מחובר אליהם, נמצא ביניהם, וזה אפשרי רק על ידי זה שאני מתבטל כלפיהם, אז כשאני מתבטל בתוכם כדי להגיע לבורא, ולהתבטל יחד איתם כלפיו, זאת העבודה הרוחנית שלי. סך הכול. וכך אנחנו חוזרים לאותה מערכת של אדם הראשון.

תלמיד: זה לא ממש ברור, יש כזאת תחושה כאילו יש איזה בלם, מעצור.

ודאי, ודאי שכאן אנחנו מרגישים בינינו איזה קיר ביני לבורא, או ביני, רצון לקבל לרצון להשפיע, או ביני לחברה, או בין שנאה ואהבה. אלה שתי צורות הטבע, אחת הבורא, ושנייה מה שהוא ברא בכוונה אנטי, הפוך מעצמו. ואנחנו נמצאים ממש כל הזמן בבקשה לגלות את הדבר מהיפוכו, כאן אנחנו נמצאים. ולכן יש לנו בעיה, כי אנחנו נמצאים מצד אחד של הטבע, ברצון לקבל, ורוצים לתאר את הקבוצה, לא כל אחד מהם, אלא הקבוצה, כנמצאת מהצד השני של הגבול. וכמה שאני נכלל בהם, בזה כביכול אני מוסר דרך הגבול הזה בין העולמות, בין שתי צורות הטבע, מרצון לקבל לרצון להשפיע, אני מוסר כביכול חתיכות שלי. חתיכות של הרצון לקבל שלי, ומעביר אותן לעל מנת להשפיע.

שאלה: אני נכלל בחברים, ואני מעביר את הרצון לקבל לעולם הרוחני, כמו שהסברת עכשיו. מה כאן התפקיד של החברים שלי? הוא כאילו מתראה כרגע מתוך מה שדיברת, כמשהו פאסיבי.

כן. ודאי שאם אתה עושה עכשיו מאמץ, נראה לך שאתה נכלל בחברים והם כאיזה מין כלי פסיבי, מצב, שבו אתה נכלל. אבל המצב הזה שבו אתה נכלל, אומנם שברגע זה הוא נראה לך בדרגה אקטיבית פחות ממך, זה כמו שאתה האדם יושב בסירה, ואתה עם הסירה רוצה לעבור איזו דרך בנהר, בים, אחרת אתה לא עובר מצד אחד לצד השני, מחוף לחוף.

איך לעשות את זה? אז אתה משתמש בקבוצה. ועכשיו השאלה, מצד אחד, בציור נראה שהקבוצה היא כמו דומם, ואתה מחזיק את המשוטים, וכך אתה עובד איתם. מצד שני אתה לא יודע לאן להגיע. אם אתה מתבטל בתוך הסירה, פשוט נשכב בתוך הסירה, סוגר עיניים, מבטל את עצמך ורוצה להיות איתם יחד, מה שהם ידרשו אתה תעשה, בלי שכל, והרגש שלך לא חשוב. למעלה מהשכל, למעלה מהרגש אתה רוצה להתבטל בהם, אז בטוח שאתה מגיע יחד איתם למטרה.

לכן הסירה הופכת לא לאיזה מבנה דומם, אלא בדרגה למעלה ממך, ואתה מעלה אותה דווקא לדומם בדרגה יותר עליונה, דרך כל הספירות, דרך כל החשבונות שלך, אם אתה מבטל את עצמך כלפי החברים. וכך אתה בטוח מגיע לדרגה הרוחנית הבאה. כמה פעולות כאלה בהתבטלות, ואתה מרגיש איך אתה נכנס למדרגה הרוחנית. אפילו כבר בביטול ראשון כזה כלפי החברה, כשאתה מתבטל כלפי הסירה, אתה כבר נמצא בכיוון הנכון. זו כבר רוחניות.

רק כדי שאנחנו נתחיל להרגיש אותו בצורה יותר ברורה, הוא צריך בכל זאת לעבור כמו שאנחנו לומדים חמש דרגות, שורש, א', ב', ג', ד', ואז אנחנו נקבל את ההרגשה הראשונה.

שאלה: מה זה נקרא "ללכת עד הסוף", כמו שכתוב, בעבודה בינינו?

"עד הסוף" זה כמה שאני מסוגל. כמה שאני מסוגל. זה נקרא "עד הסוף". בכל דרגה, בכל מצב, בכל אדם, זה משהו אישי שלו.

תלמיד: אבל איך זה מתבטא בעבודה בינינו? בעשירייה?

בזה שכל אחד נותן את כל מה שאפשר, כל מה שהוא מסוגל.

שאלה: למה אנחנו זקוקים להשתוות הצורה אם צריכה להיות ההתנגשות בין כוחות כדי להרגיש את המציאות?

השתוות הצורה בינינו צריכה להיות בזה שאנחנו מבררים כל פעם על ידי מה שהמקובלים כותבים לנו, מהי המטרה המשותפת שלנו. עד כמה אנחנו יכולים להיות קשורים בינינו כדי להגיע אליה, כי המטרה משותפת נמצאת במרכז החיבור שלנו, להחזיר את עצמנו לכלי דאדם הראשון. ולכן כל המאמצים שלנו הם כאילו להחזיר אותנו לנקודת חיבור אחת, וכך אנחנו צריכים לבדוק את עצמנו כל פעם בכל מצב.

שאלה: אם אני לא משקיע את כולי בעשירייה, זה אומר שאני לא מוסיף את כוח החיבור הטוב, האם זה צריך להיות דין שאני דן את עצמי בו?

אתה עושה בזה עוול גם לעצמך וגם לכולם. אם הבורא הביא אותך למצב ואומר לך קח את זה, שם ידו של אדם על גורלו הטוב ואדם לא רוצה לעשות את זה מכל מיני סיבות, והוא מתלונן שהבורא הביא אותו אולי למצב, להתחלת הדרך הרוחנית אבל אין לו כוח להיכנס לאותה הדרך, אז זה בעיה של אדם.

כי אמצעי להתקדמות רוחנית הוא קיבל, הוא קיבל קבוצה, הוא קיבל מורה, הוא קיבל חומר לימודי, הוא קיבל סביבה, הכול הוא קיבל. לא חסר לו כלום, הוא יכול למלא בחומר והתקדמות רוחנית את כל שעות היום ולילה, זאת אומרת, הכול תלוי רק בו. וגם דחיפה ראשונה הוא קיבל, שזה מגיע מנקודת החיבור שלו במערכת אדם הראשון משורש נשמתו, אבל את היתר הוא צריך להוסיף. הוא צריך להוסיף. ולא לשבת כמו שכתוב "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו", לא לשבת ולבכות שהוא לא מסוגל.

אני מבין שהמצבים האלה באים אלינו וכולם עוברים אותם, וראיתי אותם אפילו על כמה מקובלים בעולם שלנו, שעוד חיו בזמני, וגם הם היו במצב הרבה יותר גבוה מאיתנו, אבל לפעמים גם בהשפלות כאלה גדולות, ובכל זאת יוצאים.

העיקר זה כמו שכתוב "חוץ מצא". אבל ב"חוץ מצא", יש כל מיני דרגות. "חוץ מצא" זה נקרא שאני בכל זאת נשאר עם העשירייה בפעולות שהעשירייה קובעת. אז אני נמצא איתם בצורת דומם, מה שהם עושים אני עושה, כמו תינוק שמסתכל על הגדולים, אבל במשהו לפחות אני משתתף איתם, וכבר אני נמצא איתם יחד.

שאלה: אני שותף בוועדה שאחראית על שיעורי הבוקר ואנחנו נפגשים עם חברים שהתייאשו מזה שחלק מהעשירייה שלהם פשוט לא מגיעים לשיעור והייאוש הזה מורגש. אם שמעתי נכון את העצה שלך אז כרגע אנחנו חייבים להתרכז בעבודה במי שכן נמצא כעת בשיעורים או שאולי אותו חלק שלא מגיע צריך להיות אותו כוח שני שעוזר כדי לחבר את כל זה יחד, האם תוכל קצת להרחיב ולדייק בנושא הזה?

כל אחד הוא שונה מחברו, אין שני אנשים דומים. אלא ביגיעה הרוחנית על ידי האור העליון שמאיר לכולם בשווה אז אנחנו לאט לאט מקבלים צורת ה"עיגול" ואפילו אחר כך "כדור", כשכל העשיריות מתקשרות ביניהן. ובינתיים אנחנו צריכים לעסוק במה שאנחנו מסוגלים אז כל אחד נותן מאמץ משלו, במידה שלו, ואם ישנם אנשים כאלה שהם לא באים אתם תראו שאחר כך הם יבואו ויעשו עבודה חזקה. אבל בינתיים, אנחנו צריכים ודאי להשתדל להחזיק אותם כמה שאפשר במאמץ קבוצתי יום יומי. אבל כשהם לא מסוגלים, אז במקום לריב איתם צריכים להשאיר אותם בשקט ולחכות עד שהם יתעוררו.

לכל אדם יש זמן משלו. להתפלל עבור שלום הקבוצה, שלמות הקבוצה, על זה אנחנו צריכים להתפלל. אז מי שמסוגל, חייב ממש לבקש מהבורא, לפני שהוא מגיע לחברו כדי לעורר אותו, הוא צריך להתפלל לבורא שהבורא יעורר את החבר. וזה עוזר מאוד לשניהם. כתוב שהמתפלל עבור חברו זוכה תחילה.

תלמיד: כעיקרון, הדעה שקיימת בקשר אלה שלא מגיעים זה שבדרך כלל הפרעות גשמיות מפריעות לחברים להגיע למטרה ולא חשיבות המטרה או גדלות המטרה.

זה שטות, זה שקר. מפני שכל ההפרעות הן מגיעות מהבורא כי "אין עוד מלבדו", והוא מייצר אותן. הפרעות גשמיות, הפרעות רוחניות, כל מיני הפרעות הן כדי שאנחנו נתגבר עליהן. לכן כתוב "מעלים בקודש ולא מורידים בקודש."

זאת אומרת, כל ההפרעות שיש לנו בעולמנו, בחיינו, זה רק כדי להעלות אותנו. ואם אנחנו לא מסוגלים, זה כי מתעצלים, אז לא להגיד שהבורא לא רוצה. אנחנו לא מספיק רוצים. אבל מה אני אעשה אם הוא לא נותן לי רצון? הוא נותן לך אפשרות לקבל רצונות מהסביבה.

לכן "בורא מביא את האדם לגורל הטוב", לסביבה טובה, "שם ידו על גורל הטוב ואומר "קח לך". והסביבה היא חייבת, עד כמה שאפשר, לספק כוחות לאדם. והאדם חייב ממש להתכופף כלפי הסביבה, להשתחוות כלפי הסביבה. שהסביבה כל הזמן ממש תלחץ עליו.

שאלה: מה הכוונה לעצימת עיניים? האם מדובר על מאמץ שלא לראות משהו? ואם כן, מה מתאמצים לא לראות?

אני רוצה לראות רק דבר אחד. איך הבורא מנהל את הקבוצה ואיך הקבוצה יחד, כל פעם מתחברת כדי להגיב נכון על מה שהבורא עושה איתם? לזה אני תמיד רוצה להיות קשור. הבורא פועל על הקבוצה וקבוצה פועלת בחזרה על הבורא.

ואנחנו כל פעם מעלים תפילה, אין לנו יותר מה לעשות, רק להעלות תפילה, או בקשה, או הודעה, ומהבורא אנחנו מקבלים בהתאם לזה כל הזמן כוחות במחשבה, בכוח, ברצון, כל הזמן.

עד כמה שאנחנו נגלה יותר ויותר רגישות משלנו, גם לפנייה לבורא אז אנחנו בזה מגלים גם את הרגישות שלנו לשמוע תגובה מהבורא, להבין אותה, לפענח אותה נכון. לכן "אני לדודי ודודי לי", הכיוון הזה, הוא צריך להיות כל הזמן בשימוש שלנו.

שאלה: הבורא מבקש מאתנו רק מאמץ. מדוע על הרצון לקבל יש נטייה לבדוק התקדמות לפי התוצאות ולא לפי המאמץ?

הרצון לקבל רוצה להרוויח. הוא לא רוצה שום מאמץ. רצון לקבל רוצה להרגיש מה יש לו בתוך הרצון שלו לקבל. זה הרצון. לשמוע בקולו זה הפסד מראש. ולכן אנחנו צריכים לרכז את עצמנו בחיבור בינינו ולראות את ההתקדמות שלנו במובן אחר, בהבחן אחר.

עד כמה שאנחנו מתחברים יחד, עד כדי כך שבחיבור בינינו נגלה את הבורא. הבורא זה בוא וראה. בוא זה החיבור, "מאהבת הבריות לאהבת ה'". מעד כמה שאנחנו נתחבר כדי לגלות אותו שהוא נמצא בחיבור. המקור של החיבור מלכתחילה זה הבורא שהוא שבר אותנו והרחיק אותנו בינינו ואנחנו צריכים בחזרה, ממש במאמץ, להביא אותנו לחיבור. ואז בחיבור אנחנו נגלה אותו. זה נקרא "מאהבת הבריות לאהבת ה'". ככה זה עובד.

שאלה: כשאני מכניע את עצמי בפני העשירייה אז אני מקבל מהם כוח?

ודאי. כקטן מהגדולים. כמו רבי יוסי בן קיסמא. מה הוא עשה? הוא גדול, וידע איך להכניע את עצמו כלפי התלמידים שלו המתחילים ומזה קבל כוח והתקדם. לכן הוא אמר "אני לא יכול עזוב אותם. בלעדיהם אני לא אתקדם".

שאלה: אז מה אני מוסיף להם שאני מכניע את עצמי?

אתה רוצה לתמוך בהם. לגרום בכמה שאפשר לחיבור שלהם.

שאלה: ובזה אני מוסיף להם? אני מקדם אותם?

ודאי שאתה מוסיף בזה לכל אחד מהם. מה זאת אומרת? יש משהו שיותר מועיל לכל אחד ולכולם יחד יותר מחיבור? אם אתה מתפלל, דואג לחיבור בין החברים, ומטרת החיבור זה להגיע להשפעה לבורא, אתה מכוון בצורה נכונה במאה אחוז דרך "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא".

תלמיד: יש לי את הבלבול שכביכול כדי להכניע את עצמי אני מרגיש שאני צריך לעשות איזושהי פעולה סטטית, ורק להוריד את הראש ולהתכלל איתם.

להתכלל איתם, זאת אומרת, לחפש איך אתה גורם לחיבור שלהם. זה נקרא "לדחוף אותם קדימה". "קדימה" זה נקרא פנימה.

שאלה: איך להשתחרר מהמשחקים של העולם הגשמי ולבנות עבודה רוחנית?

אני לא יודע מה אתה עוד צריך כדי להתייאש מהעולם הגשמי. לא מספיק לך מה שיש? תגיד לי, מה אתה רוצה עוד כדי לראות בעולם הגשמי שלנו משהו שממש קיים רק כדי שאתה תזלזל בו? אם אפשר כך להגיד.

לא לזלזל, אבל תבין את החשיבות שלו, שאין בו כלום. שאין לנו בשביל מה לעסוק בו, אלא רק כדי להתקיים זמן מה. היום אנחנו חיים מחר אנחנו מתים. אנחנו צריכים להשתמש במציאות הנוכחית להתקדמות הרוחנית. זה הכול.

תלמיד: למה זה לוקח מאתנו כל כך הרבה אנרגיה וזמן?

כי אנחנו רוצים להיות שקועים בשקר הזה.

שאלה: מהי העזרה הכי טובה שאדם יכול לתת לעשירייה במצב הכי ריק וחשוך שלו?

להתכלל, אם הוא לא יכול יותר. להראות להם שהוא נכלל ומוסר את עצמו להם. להתבטל. דווקא בגלל שאין לו שום דבר להוסיף, נמצא ממש בחוסר כוחות, בחוסר אונים, בחוסר הבנה, הרגשה, אז להתבטל.

תלמיד: ובמצב שהוא דווקא ההפך, שהוא הכי מרגיש מלא?

אז להראות להם עד כמה יש כוח בקבוצה ללכת קדימה. יש אנשים שהולכים בראש הקבוצה, יש אנשים שהולכים בסוף הקבוצה, והם כל פעם מתחלפים. אתה יודע איך זה בצבא בהתקפה? אתה רץ קדימה עם הנשק, ואחריך מישהו, ואתה יורה כל הזמן, וכשאתה גומר את המחסנית שלך, אז הוא בא במקומך, ורץ לפניך וכך אתם מנקים את הדרך.

שאלה: גם כשיש דוגמאות טובות מצד העשירייה אני מתנגד לקבל אותן. איך לא לדחות את מה שהבורא שולח דרך החברים?

אתה צריך לראות איך הבורא שולח לך עזרה בשני הכיוונים. מצד אחד, אתה מרגיש את הקבוצה וההתקדמות שלהם, לאן הם נמשכים, מצד שני אתה מגלה עד כמה שאתה לא רוצה את זה. אז יש לך שתי מדרגות, זו לעומת זו שמתגלות לך, וביניהן אתה צריך לעשות חשבון מה לעשות? אני ממליץ בצורה כזאת תבטל את עצמך ותתכלל בחברה כמו דומם, כמו תינוק ותלך יחד איתם. זה הכי בטוח לעבור ממצב למצב. זה נקרא שאתה מסכים להיוולד בדרגה חדשה.

תלמיד: איך לעשות את זה, בדיוק את הביטול הזה כאן שהכול מושלם, הם בסדר, אבל בדיוק כאן להכניע את עצמו? להיכנס, ולהיות דומם וכל מה שאתה אומר עכשיו כל השיעור?

כמו שכתוב, "הסותם את פיו בשעת מריבה". לא להיכנס לשום ויכוחים, לשום בירורים, עד שאתה נכלל בהם לגמרי. ואחרי זה תתחיל להתעורר, להתעורר, אבל מכוחות שאתה קיבלת מהחיבור עם כולם. אז ההתקדמות שלך תהיה נכונה.

תלמיד: מאיפה הכוח הזה לסתום את עצמו, כמו שאתה אומר, בשעת מריבה?

אני לא יודע איך להגיד לך, אני חושב שהכי נכון זה להתכלל בעבודה בקבוצה ולהשתתף איתם יחד במשהו. או לתת שיעורים, למרות ששיעורים יכולים לעלות גאווה לאדם, אבל לפחות הם דוחפים אותו קדימה. בקיצור, לעסוק במשהו.

שאלה: על המשפט "המתפלל עבור חברו נענה תחילה". על פעולות שאדם עושה בעשירייה, נגיד לטובת החיבור, לטובת התכללות, מה הוא צריך לראות כתוצאה הסופית, את עצמו שייענה תחילה, שכאילו יש הצדקה לפעולה כי הוא התקדם לרוחניות, או שלפעמים יש גישה שאנחנו אומרים שלא אכפת לי מעצמי, שהעשירייה תתקדם ושהם יגיעו לרוחניות ואני עם עצמי זה לא משנה? מה צריכה להיות הכוונה בסוף הפעולה, שאני אשיג רוחניות?

האמת זה לא חשוב מה שאני אענה לך, אתה צריך לקבל תשובה מהחיים, תעשה כך ותעשה אחרת, אתה יודע את הכול, רק צריכים לעבוד במהירות יותר גדולה, אבל אתה צריך לקבל תשובה מהחיים, וכך כל אחד.

קריין: קטע מספר 6.

"כל התגברות בעבודה נקראת "בחינת הליכה בעבודות ה'", כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול", היינו שכל ההתגברויות מצטרפות לשיעור מסוים, הנצרך להיות כלי לקבלת השפע.

והתגברות פירושו, שלוקחים חלק מכלי קבלה ומכניסים אותו לכלים דהשפעה. וזה כדוגמת "מסך", שצריכים לעשות על "עביות". נמצא, אם אין לו רצון לקבל, אין לו על מה לעשות מסך. לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת".

וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת, שאל יגיד שקבל עכשיו דחיה מעבודה, אלא שיגיד, שמהשמיים נתנו לו רצונות ומחשבות, בכדי שיהיה לו מקום להכניס אותם להקדושה."

(הרב"ש. מאמר 22 "כל התורה היא שם אחד קדוש" 1985)

האמת זו בעיה פסיכולוגית, שאני יכול ממש לעשות איזה סוו'יץ, מעבר בתוכי, או להסתכל ככה על המצב או להסתכל ככה על המצב, או לראות את העולם באור של קבלה או באור של השפעה, זהו. הכול תלוי איך האדם מחליט. האמת, תנסו ותראו שזה אפשרי, זה מה שהוא אומר "לכן משום זה, כשהיצר הרע מביא לו" לאדם. "מחשבות זרות, אז הוא הזמן לקחת את המחשבות האלו ולהעלות אותן "למעלה מהדעת"." לעשות הפוך, נגדן, או לא לשים לב אליהן כביכול, "וזה האדם יכול לעשות בכל דבר שנפשו משתוקקת,".

מה אנחנו עושים בזה? הבורא הוא נסתר ועובד אחרי הקלעים, ואנחנו במקום זה שומעים לכוח אחר שהבורא מגלה לנו, יצר הרע שהוא ברא ובורא, זאת אומרת עושה בכל רגע ורגע, בכל אחד ואחד מאיתנו. אם אנחנו נרצה לעשות הפוך ממה שמתגלה לנו מהבורא, אנחנו בדיוק מגיעים אליו. כמה מאמצים כאלו ואנחנו נתחיל לאט, לאט, לייצב אותו אחרי כל התמונה הזאת של העולם הזה, תנסו, זו דרך פשוטה פרקטית איך לגלות את הבורא אחרי העולם הזה, שהוא עומד אחרי כל מה שיש. כמו שכותב בעל הסולם ב"מבוא לספר הזוהר" על תפיסת המציאות, שאומנם נראה לנו שאנחנו נמצאים בעולם הגדול, מלא כל היקום הזה האין סופי, במרחקים, ובזמן, הכול נראה לנו כך, זה סך הכול מה שמורגש בתוך הרצון לקבל שלנו בלבד. ואם אנחנו הופכים את התפיסה שלנו לרצון להשפיע אנחנו מגלים תמונה אחרת, שנקראת "העולם הרוחני", שם המרחקים הם במובן אחר, בערכים אחרים, בהבחנות אחרות, זמן אחר, יכולים ללכת קדימה, אחורה, למעלה, למטה, אנחנו בכלל לא קבועים, גם לא כבולים, בתוך זמן, תנועה, ומקום, נעשה את זה, זה אפשרי.

בכל זאת אותה העבודה באמונה למעלה מהדעת חייבת לעלות אותנו לכניסה לרוחניות, למדרגה הבאה של קיום המציאות, כי העולם שלנו הוא סך הכול כמו שמקובלים אומרים "כגרגר חול", הוא שום דבר, הוא דמיוני לגמרי. בואו אנחנו נתעלה לרוחניות זה נקרא "עולם האמת".

שאלה: איך לעשות שהעזרה מהבורא "עזר כנגדו" לא תורגש ככוח התנגדות אלא כשיתוף פעולה, איך לשנות את היחס שלנו לעזרה שהוא שולח לנו?

על ידי הקבוצה, ועד כמה אנחנו, כל אחד על ידי הקבוצה כבר במשהו לפחות יוצא מעצמו כלפי הקבוצה, בזה הוא גם מקבל יחס אחר לבורא, ולכן אנחנו מוכנים יותר לגילוי הבורא, בנויים יותר לגילוי הבורא, אחרי שאנחנו נכללים בקבוצה. זה מה שאני יכול להגיד, צריכים יותר להיות מקושרים בעזרה הדדית, בלהגיע למטרה אחת לכולם, ואז דווקא בזה אנחנו מתקרבים לבורא.

הבורא לא נמצא מחוצה לנו, הוא נמצא במרכז החיבור בינינו, עד כמה שיש יותר ויותר חיבור, אנחנו יכולים לאתר אותו, לתאר אותו, בצורה מדויקת, כך אנחנו נתקדם לגילוי הבורא.

שאלה: האם כשאנחנו מתעלמים מהמחשבות הזרות, אנחנו מעלים אותן מעל הדעת?

אנחנו לא מתעלמים מהן, אנחנו לא זורקים, אנחנו לא יכולים להפטר מהיצר הרע, אנחנו בונים את הכול על ידי היצר הרע. הוא נשאר לנו ביסוד של כל מצב ומצב רוחני שלנו, כמו שהבורא ברא אותו, רק את היחס שלנו אנחנו משנים, לרצון האגואיסטי שלנו, לאהבה עצמית, לעומת אהבת החברים ואהבת הבורא, מה יותר חשוב לנו. אם החשיבות של הקבוצה, החשיבות של הבורא מתחילה להיות יותר מחשיבות עצמי, זה נקרא שאני מעלה את עצמי לאמונה למעלה מהדעת, להשפעה למעלה מקבלה.

אנחנו יכולים לספר על הרוחניות בכל מיני צורות של ספירות, עולמות, ואנחנו יכולים לספר על הרוחניות כך שאנחנו נספר על היחסים שבינינו, אין הבדל. ככל שהחברים יותר חשובים ממני, באמת, לא כמו שאני מתאר לעצמי יכול להיות לזמן מה, בהתאם לזה זה נקרא שאני עליתי לדרגה הרוחנית במקום הדרגה הגשמית. וסך הכול זהו, אין יותר. בהתאם לזה גם לבורא, "מאהבת הבריות לאהבת ה'".

שאלה: מה הן המחשבות הזרות האלה בעצם, אתה יכול לפרט אותן?

מחשבה זרה זה נקרא כל מחשבה שהיא אפילו במקצת נגד ההתקדמות שלנו לחיבור בינינו ומבנינו לבורא, היא נקראת "מחשבה זרה". אם אני יכול לצרף אותה מחשבה לחיבור בינינו ולבורא אז היא לא זרה. נגיד שאנחנו יושבים ואוכלים יחד, שרים יחד, לא יודע מה, טוב לנו, אבל זה אמצעי לחיבור בינינו ולחיבור מבנינו לבורא, אז גם הפעולה הזאת היא לא נקראת פעולה זרה. אבל אם היא בלי אותה המטרה אז ודאי שהיא זרה. הכול בעצם נשקל לפי המטרה.

שאלה: בציטוט כתוב שכל ההתגברות מצטברת לכמות גדולה, לעוצמה גדולה. מה כל כך מיוחד בהתגברות הזאת?

שזו התגברות מעל הרצון לקבל שהיא גורמת לעליה שלי, ועליה מעל הרצון לקבל היא כבר לקראת הבורא, לרצון להשפיע. אין יותר משני הכוחות האלה, כי זה נופל וזה בא, ורק בצורה כזאת אני יכול לעלות.

שאלה: האם שמחה ברגע גילוי כלי קבלה, מחשבות זרות, היא אלמנט הכרחי בשביל להכניס אותן לקדושה?

כן. זה סימן שבאמת אני נמצא בדרגה הזאת, מבין אותה, מרגיש אותה איכשהו, שאני מסכים איתה. לכן שמחה היא סימן שאני נמצא במצב הנכון.

שאלה: איך מצליחים לשחק באמונה למעלה מהדעת ובאמת מבטלים את הדעת שלנו, מתי זה קורה?

אנחנו תמיד נמצאים במשחק, המשחק הזה בכללות הוא נקרא "משחק הבורא עם ליוויתן". הבורא זה כוח השפעה שמשחק עם הרצון לקבל שהוא ברא, כדי שעל פני הרצון לקבל שנמצא בנבראים הוא יכול להסביר להם מהו כוח ההשפעה. כי הנבראים יכולים להבדיל, לאתר את הדברים רק כשיש ביניהם שינוי בתכונות.

לכן הבורא ברא את היצר הרע, הרצון לקבל האגואיסטי, ומשחק עימו. כל פעם הוא רוצה על פני הרצון לקבל הזה בנו, בכל אחד ובכולנו יחד, לגלות מהו הרצון לקבל ומהו ההיפך ממנו, הרצון להשפיע, היינו הבורא, כך זה גילוי אור על פני החושך, זה מה שהוא עושה איתנו.

תלמיד: אם אפשר לדייק, יוצא שזה משחק מצידנו?

מצד הבורא המשחק הזה הוא כל הזמן, ומצידנו מתי שאנחנו כן רוצים להשתמש בכוחות הבריאה כדי להבין אותו, להרגיש אותו, לאתר את עצמנו לעומתו, שזה נקרא כבר "עבודת ה'", עבודת הבורא מצידנו, שאנחנו רוצים להידמות אליו מתוך המשחק הזה. ואז אנחנו נמצאים בין רצון לקבל ורצון להשפיע שהוא ברא, כדי לייצב את עצמנו משני הכוחות האלו. אנחנו לא מוחקים את הרצון לקבל, אנחנו רוצים למחוק רק כוונה על מנת לקבל. אבל בעצם הרצון לקבל הוא נמצא כל הזמן ועליו אנחנו בונים צורות על מנת להשפיע שלנו.

קריין: קטע 7.

"כשלהבת הקשורה בפתילה, היינו שהמחשבה זרה נקרא בחינת פתילה, שרוצה להכניס פסול בעבודתו.

זאת אומרת, שהמחשבה זרה נותנת לו להבין שמצד השכל והדעת, אין לו מה לעשות בעבודתו יתברך. ובזמן שהוא מקבל את המחשבה זרה ואומר, שאין הוא רוצה לתרץ שום תירוץ, אלא כל מה שהדעת אומרת הוא נכון, רק שהוא הולך בדרך האמונה, שהיא למעלה מהדעת.

נמצא, ששלהבת האמונה קשורה בפתילה של המחשבה זרה. נמצא, שרק עכשיו הוא יכול לקיים מצות האמונה כיאות. נמצא, שהקושיות נעשו לו זכויות, שהרי אחרת לא היה יכול לקבל שום זכויות מבחינת אמונה.

וזה נקרא "שמחין ביסורים". הגם שיש לו יסורים, מזה שהמחשבה זרה מצערת לו, וגורמת לדבר סרה ורכילות ולשון הרע על עבודתו יתברך, מכל מקום הוא שמח בזה, שרק עכשיו בזמן כזה, הוא יכול לקיים בחינת אמונה למעלה מהדעת. וזה נקרא שמחה של מצוה."

(הרב"ש. 5 "ענין זדונות נעשו כזכיות")

זו לא שמחה כמו שאנחנו שמחים. זה דווקא בזה שאנחנו נמצאים כנגד הרצון לקבל שלנו וכן יש לנו הזדמנות, לא שאנחנו מסוגלים כבר להתגבר, אלא יש לנו הזדמנות בהתגברות להראות את ההתקרבות שלנו לבורא, לשמח אותו.

שאלה: מה זה אומר לצאת מחוץ לשליטה של הרצון לקבל?

שאתה שומע, מבין, מרגיש מה הוא רוצה ממך, אבל אתה בכוח הקבוצה מתעלה למעלה ממה שהוא דורש ובתפילה. בקיצור אתה מגבש כוחות לייצב את עצמך למעלה ממנו, כאילו שאתה נמצא בכוחות ההשפעה. ואז במאמץ הזה אתה עושה עוד מאמצים, עוד מאמצים, והמאמצים האלה נקראים יגיעה. וכשאתה אוסף מאמצים כאלו, נקרא שאתה מגיע לסאה, זו מידה כזאת שהשתמשו בה בעבר בהיסטוריה, לסאה של יגיעה. ואז בתוך הכלי הזה שהוא נתן סאה של יגיעה, אתה מתחיל להרגיש את גילוי הבורא.

שאלה: כשאני מעלה מחשבות זרות מעל הדעת, האם אני צריך לדעת מה רצה הבורא בזה שנתן לי את המחשבה הזאת, או שמספיק פשוט להגיד שהוא טוב ומיטב בזה שהוא אפשר לי להעלות את זה למעלה מהדעת?

אני לא יכול לענות לך, כי אתה צריך לעבור את כל המצבים האלו, לבדוק אותם, למיין אותם, ואז אתה תדע מה זה נקרא באמת דרגת הבינה על פני דרגת המלכות, מה זה נקרא אמונה למעלה מהדעת. זה עולם אחר. אתה לא יכול להשאיר לעצמך רגשות או מחשבות מהעולם הזה ולהיות איתם בעולם הרוחני, אתה ממש חייב לעלות למעלה מהם. ולכן, "אין חכם כבעל ניסיון", אתה צריך לנסות לעשות כל מיני מצבים שבהם אתה נמצא, כדי להגיע למציאות הזאת שנקראת אמונה למעלה מהדעת.

שאלה: אני רוצה לתת דוגמה. נגיד שבמהלך כל היום עסקתי בשנאת חבר, פשוט רציתי להרוג אותו, הרגשתי שנאה כל כך גדולה. כשניסיתי לבדוק את ההרגשה הזאת, לא הצלחתי להגיע למקור שלה, למה אני שונא אותו. כן, נכון, יש כל מיני סיבות, אבל כשאני לא מצליח להגיע למקור של השנאה, אני לא מצליח להבין למה הבורא נתן לי את השנאה הזאת כלפי החבר. איך אני יכול לעבוד עם זה?

קודם כל ודאי אתה צודק שמה שאתה מרגיש כלפי החבר מגיע מהבורא, אבל אחר כך אתה צריך כבר לראות באיזו צורה נכונה אתה מתייחס למה שהבורא מעורר בך. אז זה לא עניין של החבר, ואפילו לא העניין שלך, אלא מה שהבורא מעורר בך. ואז, מתוך זה אתה יכול להתייחס בחזרה למה שהוא שולח לך, בשביל מה הוא שולח לך את הזה? הרגשת השנאה, הדחיה, הביקורת, לא חשוב מה, אתה חייב לסובב את זה לכיוון הנכון, לכיוון המטרתי, ואז אתה תתקדם, כי את כל מה שהבורא נותן, ורק הוא נותן, אתה יכול במאמץ שלך לסובב את זה לכיוון המטרה וכך להתקדם. וחבל לבזבז את מה שמגיע אליך לכל מיני כיוונים אחרים שאין בהם שום תועלת, אלא ההיפך. אתה הולך בדרך הצדדית להתבלבל ולהתפלפל שם. לא. רק בצורה כזאת, שזה מגיע מהבורא כדי שאני אכוון את עצמי אליו על פני אותה ההפרעה שהוא עכשיו מביא לי.

ואיך אני מגיע אליו דווקא? "מאהבת הבריות לאהבת ה'", כשאני רוצה להגיע עכשיו לחיבור עם החבר, הבורא מעורר כאן סכסוך, וכך אני אתקדם לקשר עימו, עד שאני מגלה אותו, שהוא עומד מאחורי החבר. ובאמת הוא עמד מאחורי החבר והרגיז אותי, ואני, דרך כל הרוגז הזה, על ידי זה שאני מתעלה מהרצון לקבל שלי, מגיע משנאה לאהבה, ולחיבור עם החבר.

שאלה: הבורא נותן לי הרגשה, רצון, והתגובה שלי אליו היא בכוונה? אני יכול רק לכוון כוונה, זה נכון?

לא, אתה יכול גם כן לחזק את הקשרים שלך עם החברה, עם החברים, כן. אין בעיה. בסופו של דבר זה מה שהוא רוצה שתעשה, שכל העבודה שלנו תהיה יותר ויותר בחיבור בינינו, ומתוך החיבור אליו, אנחנו נגלה אותו כבר כתוצאה מהחיבור. רק כתוצאה מהחיבור. אחרת זו דרך לא נכונה.

שאלה: למה מחשבה זרה נקראת "פתילה"? זה כתוב בקטע מספר 7 בהתחלה.

"פתילה" נקראת כמילה נרדפת לפסול, שקר, "'wrong", ולכן אנחנו משתמשים כך במילה הזאת. כי היא מטעה אותנו לכל מיני כיוונים אחרים חוץ מהחיבור והבורא. העיקר בשבילנו זה לקבוע אצלנו בפנים, בתוך הרצון שלנו, של כל אחד ואחד, שאת הבורא משיגים בתוך החיבור בינינו, בתוך העשירייה. ואם זה כבר נקבע בתוך האדם, הוא כבר יצא לכיוון הנכון. ודאי שיבלבלו אותו, אבל יבלבלו אותו כדי שהוא יתחזק יותר ויותר בדרך הזאת.

שאלה: יש התגברות שבה אנחנו עוברים מהרצון לקבל לרצון להשפיע או ההיפך, יש מאמץ יגיעה. האם היגיעה היא בעיקר במשחק?

נגיד שכן. כל אחד ירגיש את זה בסגנון אחר.

שאלה: שאלה קצת יותר כללית על העבודה עם הפסוקים או קטעי הקריאה. שמענו ממך שכל פסוק הוא תפילה, האם אפשר לקבל קצת יותר בהבחנה איך לעבוד עם כל פסוק? אנחנו קוראים המון קטעי קריאה גם בשיעור וגם במהלך היום, אנחנו גם קוראים אותם לבד וביחד בתוך העשירייה. מעבר להתפעלות הכללית ולהכוונה שאנחנו מקבלים מהרב"ש ומבעל הסולם, איך להפוך כל פסוק לתפילה, ומה שונה מפסוק לפסוק?

אני קורא את כל הפסוקים האלו כמה פעמים. אני אוהב כביכול לשנות אותם. אחר כך אני מוחק את מה שאני משנה וודאי שחוזר לצורה האוריגינלית של הרב"ש או של בעל הסולם. כך אני מרגיש יותר, מבין יותר, כי אי אפשר להבין את הדברים האלה, אלא מתוך זה שהאדם קצת מתבלבל בהם, לא מבין, עד כמה הוא לא מסכים, או כן מסכים. ככה זה, אז ככה אני עובד.

זו בעצם העבודה שלי עם הפסוקים. לקרוא פסוק כמה פעמים, פעמיים נגיד. בדרך כלל אני רוצה לשנות את הפסוק, אולי כך, אולי אחרת. לראות התחלה, סוף ואמצע בצורה אחרת משהם מחוברים וכן הלאה. ואחרי כל מיני תרגילים כאלו אני מבין את הפסוק יותר, מחזיר אותו בחזרה, ורואה שמה שכותב בעל הסולם או הרב"ש זה הכי נכון והכי טוב. אם אני נמצא בהסכמה כזאת עם הפסוק, סימן שאיכשהו הבנתי אותו לעת עתה.

שאלה: אז התהליך הזה של לנסות לשנות את הפסוק, לערוך אותו, להחליף לו את הסדר, הוא תהליך חשוב כדי להעביר אותו דרכנו?

כן. לא דרכנו, אצלי זה סגנון כזה, כי בצורה כזאת אני יכול להיכנס לתוך המילים, לחיבור בין המילים, למה שכתוב. אבל לכל אחד זה יכול להיות אחרת. סגנון העבודה שלי הוא כזה. כשאני מגיע לשיעור כל הפסוקים שאנחנו נלמד, אני כבר עברתי עליהם, ואני מכיר ומרגיש אותם. אחרת, איך אני אבוא לשיעור? אני צריך להיות ברוח הזאת, לא שאני זוכר מה שכתוב, זה לגמרי לא צריך להיות, אבל אני נמצא ברוח הפסוקים האלו.

נגיד אם אנחנו עכשיו נמצאים בנושא "אמונה למעלה מהדעת", אז כל הזמן אני צריך לחבר לנושא הזה כמה שאפשר יותר ויותר אמצעים כדי להבליט, כדי לייצב את הנושא הזה, שיהיה מובן מכל מיני זוויות, וכך יתקבל בין כולם.

(סוף השיעור)