שיעור 09.03.2018 הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חג פסח

שאלות מהכלי העולמי.

שאלה: מה פירוש "זכר ליציאת מצרים"?

"זכר ליציאת מצרים" מוסבר לנו בהרבה מקומות, שסך הכול כל ההתקדמות שלנו היא על פני מצרים. כי במצרים אנחנו רוכשים כלים דקבלה שעל ידם יכולים להתקדם עד גמר התיקון. לכן "זכר ליציאת מצרים" זה שבכל מדרגה ומדרגה, בכל מצב ומצב, אנחנו לוקחים משם את הכלים, מתקנים, מתקדמים. לוקחים משם כלים, מתקנים, מתקדמים. וכך עד שמתקדמים לגמר התיקון. לכן בכל מדרגה ומדרגה, בכל מצב משתמשים בכלים של המצרים, לכן זה נקרא "זכר ליציאת מצרים".

שאלה: מה הקשר בין יציאת מצרים לבין כניסה לעיבור רוחני?

אנחנו עוד לא למדנו את זה. יציאת מצרים נקראת לידה רוחנית, אבל בלידה רוחנית משתמשים בצורה כללית, כי נולדים לעולם החדש. לכן "יציאת מצרים" נקראת "כניסה לעיבור הרוחני".

שאלה: מה מתווסף לבני יעקב במצרים שהופך אותם לעם ישראל?

בני יעקב מתחברים בסופו של דבר, דווקא האגו, מצרים או פרעה, הוא תורם לחיבור שלהם, למדרגה שהם מבינים שהם לא מחוברים. וכדי להיות מחוברים הם חייבים להתנתק מהרצון לקבל שלהם על מנת לקבל. מה זה נקרא "שבע שנות שובע"? שהם מרגישים שעל ידי הרצון לקבל שלהם, הם יכולים להיות מחוברים, שיש ביניהם משהו משותף, דברים טובים, הם נהנים מלהיות במצרים.

לעומת זאת היה להם רע בארץ כנען. זאת אומרת, רצון לקבל כשמתחיל להתפתח, הוא מתחיל להראות להם טוב בעבדות פרעה, והם עוד לא היו עבדים. אנחנו צריכים להבין שקם מלך חדש במצרים ולפני זה לא. לכן על תקופת מצרים אנחנו עוד נלמד, זה חשוב לנו מאד ללמוד כי אלה המצבים שלנו, שאנחנו עוברים, רק אנחנו עוד לא יכולים [לראות] את זה בפרספקטיבה כזאת שלמה, עוד לא עברנו ממש. השאלה שוב.

שאלה: מה מתווסף לבני יעקב במצרים שהופך אותם לעם ישראל?

חיבור. אם סתם ככה, אז חיבור. בלי להיכנס לכל הפרטים.

שאלה: חברים מנסים להבין את הפרטים האלה. מה הופך אותם לעם ישראל?

עם ישראל הם לא עם. זה נקרא "עם יוצא מצרים" לא עם ישראל. "גוי מקרב גוי", זה עדיין לא עם ישראל. עם ישראל נעשה אחרי זה. אפילו עם שהולך במדבר זה עדיין לא עם ישראל, זה הכל תהליך.

שאלה: באותה התקופה לא הייתה עדיין ערבות במצרים?

ודאי שלא. הם לא מוכנים להתחייב לערבות כי נמצאים תחת שליטת האגו. איך אני מבטיח שאני אהיה ערב למישהו אם עלי שולטים רצונות לקבל? אני יכול להבטיח משהו למחר? רק על ידי שאני מתעלה מעל האגו לקבלת הערבות, לא לשום דבר אחר, כי אני לא מסוגל לעשות שום דבר כשאני בורח מהמצרים. רק כדי להגיע דרך ים סוף, כי יש עוד תיקונים, רק להגיע למצב שאני יכול להיות קשור עם האחרים ולהבטיח בצורה שאף אחד מאיתנו לא שווה כלום, אבל אנחנו כולנו מבטיחים אחד לשני את הערבות.

ואז מתוך זה שאנחנו מתקשרים זה לזה, אנחנו הופכים להיות ליחידה רוחנית. עשירייה זו יחידה רוחנית. ואז, כשאנחנו [מתקשרים] לפי זה, אנחנו כבר יחידה רוחנית ויכולים לקבל "מאור המחזיר למוטב" שמתחיל לעבוד עלינו. לפני כן לא. "המאור המחזיר למוטב" לא עובד על האדם הפרטי, רק על העשירייה לפי השתוות הצורה בין האור לכלי. הכלי חייב להיות שכל החלקים שלו מתבטלים זה כלפי זה לגמרי, ואז הוא הופך להיות לאפס ברצון לקבל שלו, ולמעלה מהאפס יש רצון להשפיע. בזה כבר האור מאיר עליו ויכול לתת. זאת אומרת, המידה המינימאלית להתקשרות בין האור לכלי, זה שהכלי כלול מעשרה חלקים שכולם מבטלים את עצמם.

תלמיד: אז ממצרים יוצאים פרטים שהם עדיין לא עם ישראל?

לא.

תלמיד: אז מה מחבר בין הפרטים האלה שיוצאים ממצרים?

שהם רוצים להתחבר, אבל מבינים שהם נמצאים בשליטת פרעה וחייבים לברוח ממנו כדי להתחבר.

שאלה: מה הקשר בין המושגים "שוועתם" ל"נאקתם"?

זה מידת הייאוש, מידת הפנייה, הצעקה.

שאלה: איפה נמצא הכוח שמסוגל להרים אותנו מעל רצונות שמתגלים במצרים, ואיך משיגים אותו?

הבורא פועל דרך פרעה מצד אחד ודרך עצמו מצד שני. ומשני הכוחות האלו ההפוכים, הנברא מקבל עוצמה לפעול.

שאלה: איך אני יכול לעבור את הכבדות שמונעת ממני להיות בשיעורים מאז שהתחלנו ללמוד על פסח.

דווקא פסח צריך לענות לו על כל השאלות, לעזור לו להתמצא במה שהוא נמצא בעולם הזה, בקבוצה, ובכל הדברים האלה. לימוד הפסח מייצב את האדם בדרך כלל לפי ניסיון שלי, עד כמה שאני לומד ומלמד, במיוחד שאנחנו השנה נכנסנו ללימוד פרקטי שזה בקבוצה ורוצים לבצע יחד עם התרגום של התורה את בחינת המעשה הפרקטי. אולי בגלל זה דווקא הוא מרגיש שזה כבד לו. אבל מה שאני ממליץ, אפילו אם מתוך מה שאנחנו נלמד, איזה חלק, הוא יממש אחד חלקי מאה, זה כבר יהיה טוב.

אין לי יותר מה להציע. אנחנו בכל זאת נלמד את זה, במשך החודש הקרוב זה יהיה רק פסח. כי אין לנו חג יותר חשוב מפסח.

שאלה: כל החודש הזה נלמד על פסח. מה החידוד בעבודה שלנו בעשירייה בזמן קריאת מאמרי פסח?

כל המאמרים האלה כתובים לבני האדם שנמצאים בעשירייה. ומחוצה לעשירייה איזה פסח יכול להיות? ממה הם רוצים לברוח? מה הם רוצים לעשות, אם זה לא בתוך העשירייה? מאיפה התחילה גלות מצריים? מזה שבני יעקב לא רצו להתחבר והיה ריב עם יוסף, כמו שכותב רב"ש במאמר "אהבת חברים", לכן בני יעקב נכנסו למצריים כי הם לא רצו להתחבר וזה גרם להם לירידה למצריים. למה? אתה לא רוצה? נוסיף לך אגו ותבין על ידי כמה מכות, שאין לך ברירה מצד אחד ושכדאי לך מצד שני. בקיצור, סך הכול תרצה להתחבר.

אתה שואל, האם על ידי הזמנת יוסף הם היו מתחברים והיו מייד קופצים להר סיני בלי מצריים? יוסף כאילו רואה מראש תועלת מהחיבור ואומר להם, "בואו נתחבר, תשתחוו לעניין החיבור. תתחברו אלי". לא. לא? אז בבקשה מצריים, תקופה בהכרת הרע, ברצון לקבל ואין ברירה וכן הלאה, ודאי שאי אפשר לדלג עליה. סך הכול כל העניין הוא עם הרצון לקבל המופרע הזה להגיע להר סיני.

שאלה: מדוע המצרים רוצים להשפיע בעל מנת לקבל?

שוב, אנחנו לא כל כך מדברים על המצרים ואנחנו לא מבררים את זה מספיק. את זה נשאיר כי אחרת נתבלבל. המצרים הם אותם הכוחות שצריכים להתגלות כלפי ישראל, כלפי הכלים האלה שיכולים לעבוד בהכרת הרע, ואחר כך בעל מנת להשפיע. לראות את הדברים האלה שנמצאים בגוף אחד. רק אלה שאני יכול לתקן כרגע, יקראו "ישראל" ואלה שאני לא יכול תקן כרגע יקראו "מצרים".

שאלה: למה הנקודה שבלב נקראת "ישראל" ולא "מצרים". נראה שהנקודה שבלב רוצה רוחניות לעצמה?

אם היא רוצה רוחניות לעצמה, זו קליפה. קליפה גדולה מאוד. הנקודה שבלב זו נקודה שהיא לא מצרית ולא יהודית אפילו. היא נקודה מגמר התיקון, היא ניצוץ מגמר התיקון. עד גמר התיקון היא מושכת את האדם. לכן תקבלו את זה כך.

שאלה: אמרת שעם ישראל שיצא ממצרים, זאת אומרת ה"עדר" שיצא ממצרים זה לא עם ישראל.

"היום נעשיתם לעם", זה מושג.

תלמיד: ואם אנחנו מעבירים את זה לעבודה בעשיריות, כמו שאתה אומר לא פעם ש"הכול תלוי בערבות ביניכם", אז איזו ערבות, אתה מתכוון, שאנחנו צריכים לעשות?

זה לא אני אומר.

תלמיד: המקורות אומרים.

אני לא רוצה להיות אחראי על הדברים האלה.

תלמיד: איך אנחנו יכולים בעשירייה להגיע למצב ערבות אם עוד לא יצאנו ממצריים? איך אנחנו יכולים לעזור אחד לשני? לאיזו ערבות אתה מתכוון?

בכמה שאפשר. [אתה אומר] לא יצאתם ממצריים, עוד לא גיליתם את מצריים. על מה אתה מדבר? אתם צריכים לגלות ערבות, כמו בקבוצת אברהם. סתם התאספתם? כן. שמעתם מה צריך להיות? כן. תתחברו לפי מה שיש לכם. עוד אין הכבדת הלב. מצריים זה כבר הכבדת הלב, שממש אתם מגלים שנאה כזאת בקבוצה שאתם לא יכולים לסבול. אצלכם לא. אצלכם זו דחייה פשוטה כזאת, שאני לא רוצה אותם והם לא רוצים אותי. זו לא דחייה ושנאה שמתגלות על פני המאמץ להתחבר, לא כך. לכן זה עדיין לא מצריים. אבל הדברים האלה קרובים מאוד. אפשר לעבור אותם מהר מאוד.

שאלה: האם אומות העולם יקבלו כוח ליציאת מצרים דרך ישראל?

אומות העולם לא מקבלים שום כוח. אתה מדבר מבחינה היסטורית היום על אומות העולם?

תלמיד: הכוונה לגבי שאר העולם שיצטרפו לישראל בתיקון?

לא, הם לא צריכים את זה. מי שמצטרף להליכה הזאת לקראת הדבקות בבורא זה נקרא, "ישראל", ישר-אל, לא חשוב ממי הוא ומה הוא. אלה שלא מצטרפים לזה, יצטרפו אחר כך כאח"פ לגלגלתא ועיניים, כגוף לגבי ראש. והראש זה החלקים שבעצמם רוצים להתחבר ולהגיע לבורא שהם נקראים ישר-אל, ישראל, והחלקים שלא רוצים ולא מגלים בתוכם ניצוץ, לא יעברו שום מצריים. הם יקבלו את העבודה הזאת מוכנה.

תלמיד: האם אומות העולם צריכים בכלל לצאת ממצרים?

הם לא נכנסים למצריים, זו שאלה לא נכונה. רק תבינו שמצריים זה בחינות, הגברת האגו, ששייכות רק לאלה שרוצים להתחבר לקבוצה, שנמצאים במימוש שיטת הקבלה. אומות העולם הם אותם הרצונות שאין להם לזה שום קשר ולכן אי אפשר לדבר אליהם, בקשר לכול התהליך שהתורה מספרת. הם יקבלו הכול מן המוכן, כמו שכותב בעל הסולם בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר".

שאלה: איך עם ישראל מגיע להבנה, שחסר לו כלים דקבלה?

עם ישראל לא מגיע להבנה כזאת. עם ישראל שמתקן את עצמו ומגלה נחיצות בכלים דקבלה, מגלה את זה מהרגשת חוסר הדבקות בבורא. כדי להיות דבוק בבורא יותר, אני חייב כלים דקבלה. אני לא יכול בלי אומות העולם, בלי לספק להם ובלי לסדר אותם, ויוצא שהם תלויים בי ואני תלוי בהם. הם לוקחים אותי על כתפיהם ומעלים אותי להר הקודש. אבל אני לא יכול להגיע להר הקודש, כי הר זה העביות שלהם. אני לא יכול להגיע להר, אלא רק על כתפיהם. אבל אני מגיע לשם ומבצע עבודה עבורם, ככה זה הולך.

הר הקודש, זה ההר של בית המקדש השלישי. בית המקדש השלישי זה הרצון הכללי של כל המציאות. הרצון הזה לא נמצא בבני ישראל אלא נמצא באומות העולם. לכן כתוב שאומות העולם מעלים את עם ישראל על כתפיהם לירושלים, כמו שישעיהו אומר. כשהם מעלים, הם מגלים את כל ההר הזה. איך הם מגלים? מגלים כשהם רוצים שהרצון הזה ייתקן. אז אני שנמצא למעלה כבר על פסגת ההר, יכול להביא משם אור שמתקן את כל ההר הזה מלמעלה למטה. וזה נקרא שמסך כול התיקון הזה נבנה בית המקדש השלישי.

חיבור כזה בין כולם, שגם עם ישראל וגם כל אומות העולם הופכים להיות לכדור אחד. יש כאן עבודה הדדית. מצדם זה רצון להיות שייכים ולהשתמש בכמה שאפשר בכוח שלהם לעלות. אנחנו לא יכולים לעלות להר, זה לא ההר שלנו אבל [מצידנו] לתקן את כולם. ההשתתפות שלהם היא במסירות ובדביקות בזה שמעלים אותנו למעלה מעצמם, והעבודה שלנו היא לספק לכולם אור התיקון ואור המילוי דרכינו.

שאלה: האם תוכל לתאר את תהליך גלות מצריים בעשירייה. מהן הנקודות או ציון הדרך? מה אנחנו עוברים ואיך אנחנו מתקדמים משם?

אם תתחילו להתקבץ יותר ויותר, תרגישו את סיפור מצריים שעובר עליכם. בלי לקרוא ובלי לדעת אותו תתחילו, תראו, וזה ממש יתגלה. כי מה המקובלים מספרים לנו? מאיפה הם יודעים ומה הם עושים? הם יודעים מתוך ההתקרבות הזאת מה קורה ואיך לספר, רק מתוך זה. כל הזמן להגביר את החיבור בצורה יותר עגולה, ביותר התכללות ואז תראו כמה אתם מבינים את הסיפור. אין לי יותר מה להגיד. כך באמת לומדים תורה, זה נקרא "לימוד תורה" ולא לימוד חכמה. לכן רק בלנסות להתחבר ולבצע את הפעולות האלה, ואנחנו כבר יכולים לעשות את זה. אנחנו כבר מבינים איך לממש את זה, ואת כל היתר נלמד מהמעשה.

שאלה: מה פירוש שהכניסו את יוסף לכלא?

הייתי אומר, שלא רוצים להשתמש בכלים דהשפעה, בחיבור. יוסף זה בעד חיבור, יוסף זה היסוד. יסוד זה ספירה שמחברת את כל יתר הספירות יחד. לא רוצים חיבור, לא רוצים להשתמש יחד במלכות המשותפת, בקבוצה כאחד, לכן זה מה שנעשה.

שאלה: האם נכנסים למצרים כדי להגדיל את הכלי של הקבלה?

אף אחד לא רוצה להיכנס, אלא הרעב. הם לא יכולים, אין להם כוחות לחיבור, אין להם כוחות לכלום. את זה צריך ללמוד, זה לא פשוט איך נכנסים למצרים. אף אחד לא נכנס למצרים מהרצון הטוב שלו, אף אחד. ודרך אגב, המצרים כמו שכתוב, הם לא נותנים להיכנס, יש להם מערכת כדי לא להכניס אף אחד. למה? ממה הם מפחדים? הם דווקא מפחדים מכאלה כמו היהודים, מהרצון להשפיע שיבוא ויקלקל את העבודה שלהם.

שאלה: כל חבר מאוד מתאמץ בתהליך האישי שלו להשגה בתוך הלימוד. בקבוצה יש משהו טוב והכרחי, אבל המוכנות שזה יהיה רק דרך הקבוצה, אנחנו עדיין לא שם. אז כמה עוד אש וחושך אנחנו צריכים, כדי באמת להינעל שזה יהיה רק דרך הקבוצה?

אני לא יודע, אני רואה עכשיו את אפריקה על המסכים היו לפני רגע אחד, שניים, שלושה, ארבעה, חמשה, שישה, שבעה, מלא אנשים. אז מה הבעיה? שיתחברו איכשהו ביניהם, יתארגנו כקבוצה, למרות שזו קבוצה וירטואלית ויתחילו לעבוד. אין דבר כזה, לא יכולים, לא יכול להיות אדם לבד. וירטואלית בסדר, אנחנו היום רגילים לחיבור כזה.

קריין: עמוד 651 ב"כתבי בעל הסולם", חלק מאמרי "שמעתי", מאמר ר"ד, "מטרת העבודה".

רד. מטרת העבודה

"הנה, בזמן ההכנה, כל העבודה היא בהלאוין. זאת אומרת, בה"לא", כמ"ש "וענו אותם בארץ לא". מה שאין כן בענין הלשון, שהוא בחינת אנכי, צריכים מקודם לזכות לבחינת אהבה.

מה שאין כן בההכנה יש רק עבודה בבחינת "לאוין", שהוא בחינת "לא יהיה לך", שעל ידי הרבה "לא" באים לבחינת "אל" דחסד. וטרם זה יש הרבה "לא", שהוא אלוהים אחרים, הרבה "לָאוִין". יען, שמשלא לשמה באין לשמה.

וכיון שהס"א נותנת הסמיכה, לכן אפילו אח"כ, כשעובדים וממשיכים קדושה, ומכל מקום בזמן שהיא לוקחת את הסמיכה, אזי נופלין מהמדרגה. אזי היא לוקחת את כל השפע, מה שהיו ממשיכים. ועל ידי זה יש כח לס"א לשלוט אח"כ על האדם, שהאדם יהיה נגרר אליהם למלאות רצונה. ואין לו עצה אחרת, אלא שהוא יכול להרים את עצמו מדריגה יותר גבוה. ואזי הסדר עוד הפעם, כמו מקודם עם מ"ט שערי טומאה.

זאת אומרת, שהאדם הולך במדרגת הקדושה עד מ"ט שערים. אבל שם יש לה שליטה, ליקח את כל החיות והשפע, עד שהאדם נופל בכל פעם לתוך שער של טומאה יותר גבוה, כי "זה לעומת זה עשה אלוקים". וכשבאים לתוך שער המ"ט, כבר אין האדם יכול להגביה את עצמו, עד שהקב"ה בא וגאלו. ואז "חיל בלע ויקאנו ומבטנו יורישנו אל". זאת אומרת, שכל השפע והחיות, שהקליפה היתה לוקחת מכל המ"ט שערים דקדושה, לוקח עכשיו האדם. וזה סוד "ביזת הים".

וטרם שמרגישין את הגלות אי אפשר לגאול. ובזמן שהולכין בהמ"ט, אז מרגישין את הגלות. ובשער הנו"ן השם ית' גואל. ואין חילוק בין "גולה" ל"גאולה" אלא ב"א", שהוא סוד אלופו של עולם. לכן גם הגלות, אם אין האדם משיג כראוי, חסר לו מהמדרגה."

שאלה: האם אתה יכול לתאר מה זה "סוד אלופו של עולם"?

זה גילוי שבכל דבר, גם בחיסרון וגם בתיקון וגם במילוי נמצא כוח אחד. זה הסוד, לגלות אותו, בזה אתה נותן תענוג. הבורא נהנה שמגלים אותו כ"הוא הראשון, והוא האחרון".

שאלה: מה ההבדל בין מ"ט השערים, לשער הנו"ן?

אני לא יודע להגיד לך, אבל בדיוק לפי מה שכתוב, שמ"ט שערים זה מ"ט שערי טומאה שכנגדם יש שערי הקדושה, אבל שער נו"ן זה משהו מיוחד, זה נקודה "בינה" נקייה בעצמה. לא יודע איך להגיד לך עכשיו, זה שער שכולו קודש. מ"ט זה תיקונים עד שער הנו"ן.

תלמיד: לפי מה שכתוב זה נשמע שבשערים עד שער הנו"ן, האדם מצליח להוציא את עצמו. האם באמת האדם עושה פה משהו?

ודאי שכן, מה זאת אומרת? אדם מתפלל, עושה כל מיני תחבולות כדי שהבורא יעשה את זה, זה נקרא שאדם עושה.

תלמיד: זה נקרא "להגביה את עצמו" התפילה הזאת?

רק התפילה עובדת, רק הפנייה, רק העלאת מ"ן. חוץ מזה שום דבר.

תלמיד: אז בשער הנו"ן גם התפילה לא תעזור?

אני לא יודע, יש כאן הרבה שאלות. אם קיבוץ מסוים של כל מיני מ"ט שערים, אני לא יודע, זה משהו מיוחד, זה עולם אחר. אני מעדיף על זה לא להגיד. כי גם אין על זה מילים, זו בינה נקייה.

שאלה: מה זה אומר בעשירייה שכל העבודה היא "בהלאוין"?

יש כזה דבר חוץ מלא, "חוץ מצא", שעושים הכול. ב"לאוין" זה כבהגבלה, שמשתדלים בכל דבר לראות רק את נקודת החיבור, ואת כל היתר מצמצמים עד אפס. זה הייתי ככה בכללות אומר, זו "עבודה בלאוין".

קריין: עמוד 763 ב"כתבי בעל הסולם", אגרת נ"ז.

"לכבוד האברך המפורסם החסיד בנש"ק מו"ה. .. נ"י.

מכתבך קבלתי, ובמקום שאתה מצטער על מה שאינו חסר, מוטב לדאוג, על מה שחסר. וזה הכלל, כל מה שתלוי ביד השי"ת, הוא מצוי בשפע גדול. ורק על כלי קבלה שאי אפשר שיותפעלו זולת על ידי התחתונים. כי ליגיעתם בקדושה וטהרה. הוא יתברך עומד ומצפה. ועל זה אנו דואגים, איך לזכות לרבוי יגיעה. והמוסיף על זה ודואג ללא צורך, נמצא גורע. ומלבד שאין לו צורך כלל, נמצא גם כן למזיק. והבן זה היטב.

ובשאלת חבר שאתה שואל - אין לי ברגע זה במה להתנגד "וכל הערום יעשה בדעת" וכו'. וביתר השאלות שאתה רוצה תשובות ממני. אענה לך תשובתי האחת על כולנה.

אין מצב יותר מאושר בעולמו של האדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכחותיו עצמו, כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת, וכל עוד שמרגיש איזה כוח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלמה. כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת.

ועל ז"א: "רם ה' ושפל יראה" וכו'. כי אחר שהאדם מתייגע בכל מיני עבודות ומתאכזב הוא בא לשפלות אמיתית. שיודע שהוא השפל שבאנשים, כי אין לו שום דבר המועיל בבנין גופו, ואז תפלתו שלמה, ונענה מידו הרחבה.

ועל זה אומר הכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה וכו' ותעל שועתם" וכו'. כי כלל ישראל באו בזמן ההוא למצב מיואש ר"ל "מן העבודה". כמו השואב בכלי מנוקב, שהולך ושואב כל היום, ואין לו טפת מים לרוות צמאונו, כן בני ישראל במצרים, כל כמה שבנו היה נבלע הבנין במקומו בקרקע, כמ"ש חז"ל.

כמו כן מי שלא זכה לאהבתו ית', כל מה שפעל בעבודתו בטהרת הנפש ביום האתמול, נמצא כמו נשרף כליל ביום מחר. וכל יום וכל רגע, צריך להתחיל מחדש," זה הכול מדובר כלפי החיבור. "כמו שלא פעל כלום מימיו. ואז "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". כי ראו בעליל, שאינם מוכשרים לעולם, שיצמח מה מעבודתם עצמם. ועל כן היתה אנחתם ותפלתם בשלמות כראוי, ועל כן "ותעל שועתם" וכו'. כי השי"ת שומע תפלה, ורק לתפלה שלמה הוא מחכה.

היוצא מהאמור, שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.

ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי כאמור.

ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.

לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה."

עלינו להתאמץ לדעת איפה אנחנו צריכים לצמצם כוחות, לחבר כוחות שלנו, זה רק בחיבור בינינו במרכז העשירייה, ובקצב. על פני כל הירידות שאפשר להרגיש אותן בכל רגע ורגע ואפילו עוד יותר בקצב, שוב ושוב לחדש את נקודת החיבור, עד שתיגמר הסאה ואז נקבל את האור העליון שיחבר אותנו באמת ואז נתחיל להרגיש בזה המציאות הרוחנית.

שאלה: רציתי שתסביר קטע אחד שהוא רושם: "ועל זה אנו דואגים, איך לזכות לרבוי יגיעה. והמוסיף על זה ודואג ללא צורך, נמצא גורע. ומלבד שאין לו צורך כלל, נמצא גם כן למזיק. והבן זה היטב."

לא פחות ולא יותר, אלא תעשה בדיוק מה שצריך, במידה שצריך, ובמקום שצריך, ובהבחנות שצריך. על זה אתה צריך לעבוד, על דיוק העבודה שלך. יש כאלה שעושים המון פעולות ללא תועלת, וההיפך יכול להיות. זאת אומרת, בפעולת החיבור למה אנחנו זקוקים לזה, באיזו צורה כל אחד מנתק את עצמו מעצמו, מחבר עם אחרים, מגדיל את האחרים, מגדיל את הבורא, גדלות הבורא היא מאד חשובה.

וכך אנחנו כל הזמן רוצים להתחבר "כאיש אחד בלב אחד", מה זה נקרא בדיוק רצון אחד שהבורא שם ישלוט. ההבחנה היא נכונה, כמו שאתה מחפש גל רדיו, שכולנו נהיה מחוברים כך שרק הבורא נשאר בינינו, את עצמנו אנחנו לא מרגישים, לא מרגישים את עצמנו, לא מרגישים אף אחד את השני, אלא הבורא אותו תפסנו.

תלמיד: האם יש דרך כאילו לדעת את הדיוק הזה לא פחות ולא יותר ביגיעה, מה לעשות, יש איזו דרך?

צריכים כל הזמן לעבוד על זה, בזה אתה מעדן את הכלי שלך.

תלמיד: וכשהוא אומר בהמשך "שאין חכם כבעל הנסיון", זאת אומרת שאסור לי לבקש מהבורא עזרה לפני שאני מנסה בעצמי?

לא, תבקש, גם בזה יהיה לך ניסיון.

שאלה: סתם עכשיו לבקש "תעזור לי להתחבר", בלי שאני מנסה בעצמי לחשוב על החברים?

לא, אתה חייב לבקש על פני המעשה, אתה לא יכול סתם לצעוק. אתה לא יכול לשבת באיזה אי בודד באוקיאנוס, ללא שום קשר עם אף אחד, ולנסות להתקשר עם הבורא. אם זה קורה אני לא יודע, אבל אני יודע רק דבר אחד, זה קרה לכמה אנשים בהיסטוריה, אבל זה רק לכמה. גם קשה לי להגיד שזה קרה לאברהם, אנחנו לא יודעים, כי בכל זאת אברהם זה דור מספר 20 מהאדם, וגם איך שזה קרה לאדם אני לא יודע, זו בעיה להסביר את צורת הגילוי.

האם יכול להיות לאדם אחד גילוי הבורא? תסביר לי איפה, תסביר באיזה כלי, סתם כך הוא קופץ מהמיטה ויש לו גילוי הבורא? איך זה יכול להיות? הבורא מתגלה לפי חוק של הבריאה רק בחיבור בין החלקים השבורים, היינו שהאגו שורה ביניהם, שהם רוצים להתחבר למעלה מהאגו. שיש להם איזה כלי, אפילו הקטן ביותר, שהם רוצים להתחבר ולא הולך להם, הם צועקים, הבורא נותן את כוח התיקון שהם יתחברו, והוא מתגלה בתוך החיבור. כך זה צריך להיות, אחרת אני לא מבין. מה שיכול להיות, יכול להיות. אבל אני עדיין בסימן שאלה, האם בכלל קרה בהיסטוריה דבר אחד כזה, שלאדם אחד היה גילוי? בכל זאת היו מורים, בכל זאת היו חברים, בכל זאת היה משהו, שכלפי מישהו הוא התעלה ברצון לקבל שלו, היה חייב לגלות חיסרון, או שנתנו לו את זה מלמעלה.

אבל אנחנו לא מדברים על מקרים כאלה, אני בכוונה מעורר את העניין שרק תבינו שכלפיי "חוק"
זה ה-ו-י-ה, "אני ה-ו-י-ה לא שניתי", חוק נתן ולא יעבור. האם יכול להיות כלפי מישהו אחד? כמו שאנחנו אומרים הבורא הוא כל יכול.

שאלה: כתוב שמי שדואג ללא צורך מזיק, איך להבין למה זקוק החבר כדי לדאוג לו?

החבר זקוק רק לדבר אחד, הוא זקוק לעזרת ה’, לא יותר מזה, שיהיה לו כוח להתחבר עם האחרים. אני לא צריך לשאול אותו מה הוא רוצה, לכן אני יכול להתפלל עבור כולם.

שאלה: איך אנחנו יודעים שההבחנות האלה שבאות, הן הבחנות אמתיות וזה לא האגו שמנסה לתעתע בנו?

מה זה חשוב? מאיפה אני יודע? אני לא יודע אם הן אמתיות, או לא אמתיות. אני עובד כלפי הבורא, אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב, זה מה שאני צריך לגלות, ואני עובד עם כל מה שעוזר לי בצורה חיובית או שלילית לזה. מאיפה אני יודע? מאיפה אתה לוקח את השכל שלך לעשות הבחנות, זה כך וזה כך, זה נכון, וזה לא בדיוק נכון? אני לא מסתכל על זה בכלל. מה אתם בכלל עושים כאלה חשבונות בפנים, זה יכול להיות בגלל זה, וזה יכול להיות בגלל ההוא, מאיפה?

תלמיד: אמרת לפני רגע שיש בירורים נכונים שצריכים להיעשות.

על מה דיברתי, שאתה אומר שכך אמרתי?

תלמיד: אמרת שבמהלך ההתקדמות ישנם בירורים מסוימים שצריכים להיעשות כדי להתקדם בצורה נכונה.

נגיע אליהם ונעשה, נראה.

שאלה: כתוב פה שהמצב לפני התפילה, זה שהוא כל יום משקיע, וכל מה שהוא משקיע כל יום כאילו נעלם.

כן, "כל יום" זה נקרא כל רגע אפילו.

תלמיד: איך לחדש את זה?

אתה לא צריך לעשות כלום חוץ מכל הזמן להשתדל להימשך לחיבור, ובתוך החיבור לאתר את אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב, וכך לראות כל הזמן את העולם ואת הכול. בעולם אתה צריך אחרי כל האירועים האלה גם לגלות את אין עוד מלבדו, טוב ומיטיב, אבל העיקר זה הגילוי במרכז הקבוצה. אז מה אתה שואל על המאמצים האלה שאתה עושה?

תלמיד מצד אחד, הוא אומר שזה אותו מאמץ, מהצד השני, הוא צריך להיות חדש, איך לעשות את זה?

כי זה כל הזמן מתחלף, תתחיל לעשות את זה ותראה שכל פעם אתה נזרק, ואז תצטרך לעשות מחדש.

שאלה: אם הבנתי נכון, החבר התכוון שכל פעם שהוא עושה את המאמץ הזה מחדש, זה נראה לו כאילו זה אותו מאמץ בדיוק, ואיך הוא צריך לעשות שזה יהיה מאמץ חדש כל פעם?

ממך זה יכול להיות נשמע כמאמץ ישן, אבל אתה לא מרגיש שהתנאים השתנו, נכון, עדיין אין לך הבחנות, זה נכון, זה אחר כך.

שאלה: איך במצב של ייאוש שאתה מחפש תרופה, ואתה מוצא שאין תרופה, זה המצב המאושר ביותר?

כי זה הבורא נותן לי את המצב הזה שהוא התחלה חדשה, כי תמיד מתחילים מהחושך, מהערב, מהגברת הרצון. אז כל הייאוש, חוסר כוחות, חוסר אונים, חוסר הבנה, הרגשה, כל מיני כאלה טשטושים, זה הגברת הרצון, זאת אומרת אני מקבל עכשיו רצון חדש, זו כבר התחלת המדרגה החדשה לכן אני מאושר. פשוט מאוד, אני אומר ברצינות, אתם תתרגלו לזה ואתם תראו שזה כך, אין בזה בעיה, עוד לפני כניסה לעל מנת להשפיע, תתחילו להרגיש בזה חשיבות.

תלמיד: אתה יכול להיות מיואש ומאושר באותו רגע?

אני לא מיואש, אני מסתכל על מה שאני, שבאמת המצב שלי הוא כך, אבל מה לעשות? יחד עם זה, אני מבין שזו התחלה חדשה. אני שמח מזה שאני נמצא במצב כזה של חוסר כוחות, כי זה סימן למדרגה חדשה. עכשיו אני צריך להוסיף עוד קצת ביגיעה, בעבודה, בכל. ישנן כאלה ירידות שאתה לא מסוגל לעשות שום דבר חוץ מעבודה אוטומטית כזאת, מאין ברירה, אתה לא יכול ללמוד דברים חדשים, גבוהים.

לי יש חומר מיוחד שאני שם אותו בצד, מתי שאני נמצא במצב שאני לא כל כך מבין, מרגיש, אז אני עוסק בו, יותר כמו עבודת תיוק. בודק, רואה, מברר, כאלו דברים פשוטים אבל יותר מכנים, כי אני לא מסוגל. אתם לא מרגישים עד כמה בעליות ובירידות כוח הבירור הוא אחר לגמרי?

שאלה: דיברת בתחילת השיעור על הישיבה בעשירייה, ישיבה בקבוצה, ואני רואה שכשאני יושב בעשירייה אני מאוד מאוד מתקשה להתפעל עבור החברים, אני לא רואה מזה תוצאות, זה מאוד קשה. השאלה היא, מהי הכוונה הנכונה, האמתית עבור החברים? איך אני רואה את התוצאה הזו?

לפי ההערכה שלי, אני לא יודע מה שקורה היום, אבל נגיד כך, לי לא נראה שאדם שלומד את חכמת הקבלה פחות מכמה שנים, יכול לדבר על החיבור או לשמוע על החיבור, זה מאוד קשה, פשוט איך יכול להיות שהוא יתפוס את זה? רק אחרי שמשפיע עליו האור העליון בכל מיני לימודים, בכל מיני התחברויות, בכל מיני פעילויות, במה שאנחנו עושים, שיש לו קצת ועוד קצת, אחרי זה יכול להיות שהוא ישמע על החיבור ויישאר בזה ולא יברח, כי זה מאוד מאוד הפוך מהטבע שלנו.

אבל אנחנו מעוניינים שכולם יידעו על זה, שכולם יידעו על עולמות, פרצופים, ספירות, עולם הזה, עולם הבא, למה, בשביל מה, וכן הלאה, זאת אומרת שכולם יידעו. ישנם כאלה שמוכנים ללכת על החיבור, ולא רק ללמוד את זה ולדעת את מה שחכמת הקבלה מדברת, אלא גם להיכנס לעבודה הזאת בצורה רגשית, פרקטית, למעשה. כאלו אנשים צריכים לשמוע על העשירייה, וכאלו אנשים גם רואים שהם מסכימים או לא מסכימים. בדרך כלל, ודאי שאף אחד לא מסכים, אז אתה בזה לא מיוחד.

אבל האדם יחד עם זה צריך לקבל ידיעה שאין ברירה, זה בעצם הכלי הרוחני, ה-ו-י-ה, חיבור של עשרה גברים נגיד, שמתחברים עד כדי כך שביניהם הם מייצבים, מייצרים, מולידים נגיד, ודאי שזה יחד ועל ידי האור העליון, הם מולידים את תכונת ההשפעה שדומה לבורא. ולפי השתוות הצורה הבורא מתחיל להתגלות בהם, זה נקרא "אור העליון שמתגלה בתוך הכלי". ואז המקום המשותף שלהם נקרא "נשמה", האור שמתגלה נקרא "אור של נשמה". לפי דרגות העביות, שורש, א', ב', ג', ד' מתגלה נרנחי"י. כך זה. זה מה שקורה.

השאלה היא כך, מתי לספר על זה לאדם, קודם, או אחר כך? היו תקופות שהמקובלים בכלל לא דיברו על זה, אלא לימדו את התלמידים. עד כמה שהתלמיד היה מתחיל לשאול על זה אז היו אומרים לו קצת כמה מילים, כמה רמזים. ושוב היו לומדים סתם באופן שטחי, כמו תע"ס נניח. הרב"ש כל הזמן למד תע"ס. בשנים האחרונות קראנו בשיעור גם את המאמרים שלו. אבל קראנו, וזהו. לפעמים היה אפשר לשאול משהו. אתה יכול לשמוע קלטות, אני הקלטתי כל הזמן את השיעורים שלו.

השאלה היא אחרת, מה אנחנו עושים? אנחנו מספרים לכולם. אנחנו לא יכולים להסתיר, כי יש לנו חברים בחו"ל שהם נמצאים ביחד אתנו, שהם ממש גם רוצים להתחבר, וגם רוצים ללכת קדימה ולגלות את הבורא, ולגלות את העולם העליון, ולהיות שלמים. ולכן אנחנו לא יכולים להסתיר שום דבר. אז כנראה שכזה הזמן, שאנחנו מגלים את הכול, כל אחד מקבל את זה לפי הדרגה שלו, לפי היכולת שלו ובוחר, אם זה בשבילו או לא בשבילו.

היו לנו הרבה אנשים שהיו יחד אתנו ועזבו. יכול להיות שחלק מהם יחזרו, עד כמה שיהיה ברור להם שזו המטרה, ואין מה לעשות אחרת. אבל אתה צריך לצייר לעצמך שתי אפשרויות, או שאתה מטפל בגוף שלך וחי אתו עד 120, או שאתה מטפל בנשמה שלך וחי איתה לנצח. אבל כאן אתה צריך להשקיע את עצמך, שהחיים הגופניים יהיו מכוונים רק לחיים הנצחיים.

שאלה: כשיוסף נכנס למצרים, הוא בסופו של דבר מביא גם את כל ישראל למצרים. אז מה הסיפור על האינטגרציה בין מצרים לבין ישראל לפי תקופת משה?

זה לפני תקופת משה. משה נולד אחר כך.

תלמיד: מה החשיבות של הקשר בין ישראל לבין מצרים בתקופה הזאת של יוסף, כלומר לפני משה?

משה בכלל לא שייך לכניסה למצרים. משה זה כבר יציאה, זה דרגת הבינה, זה לא יוסף. יוסף כולו שייך למבנה של הכלי, ומשה שייך רק לקשר של הכלי עם האור. זו דרגה אחרת. אתה יכול לשאול כך, מהי דרגת החיבור בין בני ישראל במצרים שבכל זאת הם השיגו, שכבר היה יכול להיוולד, חייב להיוולד משה.

תלמיד: קודם נתת דוגמה, כמו שיש במעגל כשאתה פונה לבורא, אתה רץ בין כל החברים במעגל, אתה עוד פעם חוזר לאימא, ואז רץ עוד הפעם במעגל. האם כך אני דבוק.

שאני מלקט מכולם את הרצונות שלהם לבורא, ואותם אני מעלה לבורא.

תלמיד: איך זה מתיישב? כי בדרך כלל אנחנו מדברים על זה שאני צריך להתמוסס בחברים, לאבד את עצמי. או שאני פונה?

גם זה נכון. הרב"ש כותב. מצד אחד, אני צריך להיות אחד לעומת האפסים, שאני יכול להביא להם את הכול. מצד שני, אני צריך להיות אפס כלפי אחדים, שאני בא לשרת להם ולהתכלל בהם. כך הוא אומר, משני הכיוונים.

שאלה: איך להוסיף באפקטיביות של הפעולה?

אנחנו כל הזמן צריכים לדבר על זה שהחיבור בעשירייה זה דבר אחד שהוא חשוב. ודבר שני זה גדלות הבורא. או ההיפך, איך שאתם רוצים. אבל שני הדברים האלה הם מאוד חסרים לנו, חשיבות של חיבור בעשירייה, וחשיבות של גדלות הבורא. אם אנחנו קצת יותר נעלה את זה, נגיע למה שרוצים.

שאלה: איך לעבוד עם החסרונות השונים של החברים, כמו כרית או כוס מים. איך להפוך אותם נכון למ"ן?

כרית וכוס מים של החבר שלי, זה להגיע לדבקות בבורא. אין יותר. את זה אני צריך לקחת בחשבון, ועל זה אני עובד. אם יש ודאי אילו דברים הכרחיים לקיום, זה משהו אחר. אבל בעצם אני צריך רק את זה. לדאוג רק לזה שיהיה לחבר תמיכה, ערבות, ועל זה אני דואג. הוא צריך חיבור איתי, כדי שביחד נוכל לפנות לבורא ולקבל תיקון.

שאלה: במוח מובן שאני נתתי יגיעה, ורק בורא יכול לעזור. אבל בלב זה לא כל כך. מה צריכים לעשות, כדי באמת להגיע לכך שנתתי הכול, את כל היגיעה?

לחבר את הלב לבורא זה יותר קל מהמוח, כי אין לי. אין לי רגש לחברים, אין לי שום נקודת מגע איתם, שוב דבר. גם עם הבורא, אני לא יודע איזה רגש, איזה מגע עימו, גם לא כלום. אז אני צריך פשוט כל הזמן לדאוג איך יהיה לי קשר עם החברים ועם הבורא, עם הבורא ועם החברים, אין יותר. אבל לא לעצור.

שאלה: עם כל המצבים והקשיים שעוברים, יש גם תחושה של התקדמות. איך עובדים עם התחושה הזאת, בלי לכבות את הייאוש מכוחותיו?

ייאוש מכוחותיו זה לא ייאוש רגיל, זה מכוחותיו. זאת אומרת, שאני נמצא כאן בשיא התפעלות שאני סוף סוף הגעתי למצב שעכשיו הכול תלוי ברוך ה’ בבורא, ולא כמו שחשבתי קודם בטיפשות שלי שזה תלוי בי. זאת אומרת דווקא ההיפך, שאני מיואש מכוחותיי, זה שאני דווקא מלא התפעלות שעכשיו ברוך ה’ אני אצעק לבורא וזה יהיה כבר באמת מכל הלב, והוא יהיה מחויב לענות לי.

תלמיד: אבל זה מרגיש כאילו הרגשת ההתקדמות מכבה לי את הצעקה.

מכבה? יכול להיות שבינתיים זה כך. אני שומע. אבל זה יעבור. ייאוש מכוחות זה שמחה גדולה מאוד, אם אתה מצפה לזה. אל תשימו לב על איך נקראת איזו תופעה, כך או אחרת, יכול להיות שהיא כולה מלאה באור ובעילאות שלה, למרות שהיא נקראת "ייאוש מכוחותיו" נגיד. זה באמת ההיפך ממה שמורגש. מה הוא אומר? "אין מצב יותר מאושר ממצבו של אדם שמגלה שמיואש מכוחותיו עצמו". תחבר את שני דברים האלה יחד, מאושר, הכי מאושר בזה שמגלה שהוא אפס.

תלמיד: בכל זאת יש מצבים שעוברים, ויחד עם זאת יש רב, וקבוצה, וספרים שעוזרים להתקדם, ועוזרים לעבור את המצבים האלה. אני לא מצליח להגיע באמת לחיסרון לצעוק, אמנם יש מצבים אבל גם יש עם מה לעבוד.

אני לא יודע על מה אתה מדבר בדיוק. יש לך קבוצה? תשקיע את עצמך שם, וחוץ מזה כלום, רק בחיבור. תתחיל לחייב אותם ואת עצמך ממש להרגיש שרק חיבור זה [העיקר]. תגלו את נקודת החיבור בתוך העשירייה, תגלו שם בורא, מה צריכים עוד? שם זו הכניסה לעולם העליון.

שאלה: איך לקנות את רצון החבר שזה יעלה את רצונו כדי שהוא לא יצטרך להעלות אותו?

כל אחד מעלה חיסרון ורצון ממה שהוא מגלה, מתוך מה שהוא צריך. שאני נכלל עם העשירייה זה לא כמו שאתה נכלל עם העשירייה.

תלמיד: לפעמים אני לא רוצה לתת את החיסרון שלי מתוך גאווה.

אנחנו לא נדבר על זה, על גאווה, או להיפך.

תלמיד: זה כמו חמץ, שאם נשאר ממנו קצת אז מוכרים אותו. איך לקנות את החמץ של החברים?

את זה אני עוד לא יודע. אתה שואל שאלה ערמומית מאוד, אבל בשביל זה אתה צריך להיות גוי וזו לא עבודה פשוטה, זה תפקיד מאוד חשוב ומיוחד.

תלמיד: הכוונה היא לא להרוויח מהחמץ של החברים אלא להגן עליהם.

חמץ שמוכרים?

תלמיד: לקחת את החמץ של החברים.

אני לא רוצה לדבר על זה, הוא לא יודע מה שהוא שואל, זה משובח ומסובך. להיות מסוגל לקנות את החמץ של הזולת, לתקן ולקדש אותו. בוא נראה מה נקרא "חמץ", איזה רצון לקבל, שאני לא יכול להעלות לבורא? שאני לא יכול לתקן אותו? הוא לא מיועד להיות בעל מנת להשפיע? איזה סוג רצון הוא בי? איך אתה יכול להתכלל ולקחת אותו, ומה, לתקן אותו? לשמור ואחר כך להחזיר? תמורת כסף?

זה מה שמדאיג אותך?

תלמיד: כל חבר בעשירייה נתקל בקשיים, וזה לטובת ההתקדמות של העשירייה כולה. איך לנצל כל מצב שחבר נתקל בו כדי להוביל אותנו לתיקון של המערכת כולה?

זה מה שאנחנו לומדים. אבל מה זה שייך לחמץ ולפסח?

אחרי שאנחנו רוצים להתחבר, ואנחנו מנסים ומגלים מה חמץ ומה לא חמץ, ואיפה אפשר ואי אפשר, זה כבר אחרי שאנחנו נמצאים במצרים עם כל מה שיש ורוצים לברוח. אבל זה כל כך רחוק. עכשיו יש לפנינו עבודה פשוטה יותר ובלי להתבלבל.

תלמיד: בלי ערבות אי אפשר לצאת.

בלי ערבות? תלוי בצורת הערבות. הערבות שאנחנו מדברים זו לא אותה הערבות שבמתן תורה. עכשיו זו ערבות שכולם חייבים להיות מחוברים בה יחד עד כמה שאפשר, כדי להתקדם בקשר החיבור בינינו לבורא, שסוג הקשר שלנו יהיה דומה לבורא.

תלמיד: לשחרר זה את זה מהאחיזה של פרעה, מהרצון לקבל לעצמו, אצלי בראש זה נראה שזה בעצם לקחת אחריות על החמץ אחד של השני?

נגיד שזה כך. זו כבר דרגה גבוהה ואחרת, זו התכללות.

תלמיד: איך לקנות את הרצון של החברים כדי לחסוך מהם את הצורך להעלות תפילה עבור עצמם?

אתה לא יכול את זה לעשות, כי כל אחד חייב להעלות תפילה מעצמו עבור האחרים, וכמו שאתה רוצה להתפלל עבורם, ככה כל אחד מהם צריך לעשות. איך אתה יכול לעשות עבורם תיקון? אתה תעשה תיקון בזה שאתה מתכלל איתם, אבל זה התיקון שלך, וכל אחד מהם צריך לעשות אותו הדבר. מה אתה רוצה, לגנוב מהם תיקונים?

תלמיד: איך אדם יכול להעלות תפילה עבור החברים אם הוא עסוק בתפילה של עצמו, ברצון של עצמו?

אין לו רצון של עצמו. איזה רצון יש לו משלו? איזה רצון יש לך משלך אם אתה רוצה להתכלל עם החברים?

תלמיד: אם משהו קורה בגשמיות והחבר לא יכול לצאת מההפרעה הזאת, מהטרדה הזאת.

תענה על מה שאני שואל, איזה רצון יש לך חוץ מהרצון להתחבר עם החברים?

תלמיד: לי?

כן, כי אתה אומר שיש לך עוד רצונות.

תלמיד: לא.

לא, אז מה הבעיה?

תלמיד: לפעמים יש חברים שהם עוברים כל מיני מצבים קשים בחיים, והם אומרים אל תחשבו עלי, תחשבו על החברים, שזה נכון. מצד שני, הבורא נותן פה הזדמנות, מתנה לכל שאר העשירייה כדי שיוכלו לחשוב על הצורך של אותו החבר.

אני לא שומע שאלה, זה סתם בלבול כזה גדול שאני לא מבין אותו.

תלמיד: נראה לי שהוא שואל, איך לקחת מהחבר בעיה גשמית שלו ולתת לחבר הרגשה שאני דואג לבעיה הגשמית הזו, קניתי לכאורה את החיסרון הגשמי הזה שלך, בשביל שאתה תוכל להיות כן עסוק באותו חיסרון רוחני?

זה משהו אחר לגמרי, כי זה גשמי ורוחני. לחבר יש נניח שתי בעיות, הבעיה הרוחנית היא כמו של כולנו, שזה החיבור, והוא לא יכול אולי להתעסק בו עקב בעיה גשמית מסוימת, מיוחדת מאוד, שלכולם ישנה אבל אצלו היא מיוחדת מאוד. זה משהו אחר. אנחנו צריכים לדאוג לבעיה הגשמית שלו שהיא מיוחדת, בלתי רגילה ולכן הוא לא יכול אפילו לחשוב על החיבור איתנו, אנחנו צריכים לעזור לו בצורה גשמית, להביא אותו למצב, לרמה כזאת, שיהיה כמונו בדאגה לחיבור.

תלמיד: משימה יומית, במשך היום להתפלל על העשירייה כך, שזה יהפוך להיות תפילת רבים.

(סוף השיעור)