שיעור בוקר 02.05.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 30.06.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/N7SF6Wvt?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך ב', מאמר "מהו דגלים בעבודה"

קראנו את המאמר "מהו דגלים בעבודה", כרך ג', "שלבי הסולם", בפרשת "במדבר". מכאן אנחנו רואים שהעבודה שלנו לא נגמרת, אלא לכל אורך הדרך כל עוד האדם לא מגיע לגמר תיקון, כל הדרך שלו היא למעלה מהדעת, ב"מדבר", או לפני זה ב"מצרים". וזו הדרך בה צריכים ללכת כל הזמן, איך מ"לא לשמה" מגיעים ל"שמה", ושוב מ"לא לשמה" ל"שמה". ואת הקפיצה הזאת, הדילוגים האלה, עושה הבורא בהתאם ליגיעת האדם.

אנחנו נלמד אחר כך איך עבודת האדם מתחלקת לי"ג בחינות וי"ב בחינות. י"ג בחינות אלה הבחנות השפע שיורדת מלמעלה למטה, וזה נקרא "מזלות", שהשפע מגיע לאט לאט, בקילוח, מראש דאריך אנפין, אור חכמה בי"ג תיקוני דיקנא. וכשמגיע למטה הנברא צריך להיות מתוקן כדי לקבל את השפע בתיקונים שלו, זה נקרא שהוא מחלק את סדרי הקבלה שלו לחלקים, לסדרים מיוחדים שנקראים שבטים, "שנים עשר שבטים".

בסך הכול שנים עשר חלקי העבודה על כלי שלם, ולכל אחד יש עבודה אחרת, דילוג, דגל משלו. עד כדי כך שהעבודה והפעולות לא דומות במחנה אחד כנגד המחנה השני. את זה כבר נלמד בפרטות למי שיהיה קרוב לזה.

תלמיד: מה קורה לאדם כשהוא ב"לא לשמה" ובעבודה ב"לשמה"?

האדם שנמצא בלא לשמה, אם הוא רוצה או לא רוצה הוא עובד בלא לשמה, זאת אומרת שגם העבודה שלו, גם המטרה והיגיעה שלו הם לא לשמה. וכשמקבל לשמה אז גם העבודה שלו מתחלפת, וגם המטרה שהופכת להיות לשכר, ואז הכול משתנה. אני עשיתי כל מיני מאמצים להשפיע לעצמי וגם להשפיע לך מטעם שאני רואה בזה תועלת עליונה אפילו. אז מה? אבל זה בגלל שאני מרגיש ש"אני, אני ואני" זה קשור לעצמי.

וכתוצאה מהיגיעה הזאת מגיע תיקון מלמעלה, ואז אצלי כבר הכול מתחלף, ההשפעה לצורך מילוי עצמי נעלמת לגמרי. ההשפעה לצורך השפעה וקבלה לצורך השפעה נשארים, כך אני כבר עושה, והיגיעה עצמה נותנת לי סיפוק ואני רוצה אותה, וזה לא שיש לי עוד מטרה חוץ מלהתייגע.

תלמיד: על מה חושב אדם שעובד בלא לשמה, למה הוא מצפה? איך זה מתחלף, במה הוא נותן יגיעה?

יש לו הרבה אפשרויות. גם בלא לשמה יש הרבה דרגות. למדנו מה זה לקנטר, מה זה לשנוא. יש בזה דרגות, רק לעצמי, רק שלא יהיה לאחר וכן הלאה.

תלמיד: בשביל מה?

אני לא רוצה לענות סתם ככה על שאלות כאלה "בשביל מה?". על כל דבר אתה יכול להגיד "בשביל מה ".

תלמיד: כמות היגיעה היא ביחס למערכת או שהיא ביחס לאדם? האם יש כמות יגיעה שאדם צריך להגיע אליה ואז מתחלף לו המצב, "לשמה" או "לא לשמה", ואיך הוא מרגיש את היגיעה שהוא נתן? אם הוא מגיע למצב שהוא מרגיש שהוא לא יכול לתת יותר יגיעה.

אני לא מבין מה זה לפי מה שאדם מרגיש. אני מרגיש שנתתי את הכול ולא קיבלתי כלום, נו אז מה זה נקרא שאני כבר נמצא במצב שאני צריך לקבל? את המדידה הבורא עושה, כי אני לא יודע בדיוק איזו מידה צריכה להיות אצלי, איזו מידת יגיעה כדי שאני אהיה מתאים לדרגה הבאה. איך אני יכול למדוד את עצמי כלפי הדרגה הבאה אם אני לא יודע מה זה?

תלמיד: נתת דוגמה כשאמרת שסוחטים אדם כמו לימון עד שהוא כביכול כבר לא מסוגל יותר, ואז מחליפים לו את המצב כי אין מה להוציא ממנו יותר. אז איך אדם מרגיש את זה?

לא, בכלל לא, אף פעם אנחנו לא יודעים מתי נגמרת העבודה, באיזה שלב, באיזו מדרגה, אף פעם לא יודעים. תמיד הדברים האלה הם באים אלינו בחיפזון, בפתאומיות, בהפתעה, "יגעתי ומצאתי", כשאין קשר בין זה לזה, אני לא יכול להגיד מתי נגמרת היגיעה ויש מציאה, אין. מפני שאני לא יכול למדוד את המצב שלי ומכל שכן מצב של מדרגה הבאה.

הרי מה זה נקרא יגיעה? יגיעה זה לתת יגיעה מספקת כדי שיתנו לך כלי יותר גדול ובו תקבל מילוי. איך אני יכול לדעת דבר כזה? לכן זה נקרא למעלה מדעתי. אין לי שום אפשרות לעבוד באיזושהי ביקורת על זה. חוץ מזה, מה זה נקרא "באיזו ביקורת אני עובד?" הרי באמת אני צריך הייתי לעבוד ללא שום תמורה, ללא שום ביקורת, בכלום.

אלא אני רוצה לעלות לדרגה יותר עליונה, אז אני צריך עכשיו לתת יגיעה ולא לשאול שום דבר תמורת זה, סתם ככה לתת לכולם וזהו. למה? כי אני רוצה לעלות לדרגה רוחנית עליונה יותר. אז תעלה, תעשה, רק זה בלתי אפשרי. אני עכשיו מתוקן על ידי האור המקיף במידה מיוחדת, הוא מחזיק אותי בזה שנותן לי הארה מסוימת, בדרגת מסוימת של חיות רוחנית, וזהו.

עכשיו, אני רוצה לעורר אותו להזמין ממנו כוח יותר גדול. אז קודם כל מה פתאום שאני ארצה את זה? כי אני בדרגה יותר גדולה, אני מוותר יותר, לא צריך לעצמי יותר, ונותן עוד יותר. איך אני יכול לעשות את זה? זה אומר, שאני שוב צריך לקחת רצונות אגואיסטיים שלי ולעשות עליהם תיקונים. מאיזה כוח אני אעשה את זה? האור המקיף בינתיים לא מאיר לי, לא נותן לי את הכוחות האלו.

אני צריך קודם לתת יגיעה ובוודאי שהיגיעה שלי היא לא לשמה. זאת אומרת, אני מעורר פעולה על טבעית עליי בצורה לא ישירה, כי בצורה ישירה אני לא יכול. אם הייתי יכול לפתוח קצת יותר את הברז, שהאור המקיף יבוא יותר, אם זה היה בכוחי, היו לי כבר בידיים כלים דשפעה, אבל אין לי, אני לא מסוגל לעשות את זה. אז איך אני בכל זאת אסובב ואגרום שהברז הזה יסתובב, ייפתח, שיתקנו אותי יותר.

אז יש פעולות צדדיות שאני עושה אותן בהיסח הדעת ואני בכלל לא מבין מה שאני פועל. אף פעם אני לא יכול לחתוך לעצמי ממש חלק מהרצונות. איך אני אעשה את זה אם אני נמצא בתוך הטבע הזה? לכן העבודה היא הליכה במדבר, זה העניין של "דגלים", גם הפרשה היא "במדבר". ועובדים בלא לשמה ותמורת זה מקבלים לשמה.

תלמיד: אבל אם האדם כבר בעבודה רוחנית ועכשיו הוא מגלה כל פעם שהוא מבקש משהו, ומקבל משהו אחר. הוא מקבל ניסיון מזה שהוא מבקש משהו ומקבל משהו אחר?

אפילו שאני נמצא בעבודה רוחנית, באיזושהי מדרגה X, אז X פלוס 1 זה בשבילי אין סוף. אני לא מסוגל לעשות, לחשוב, להרגיש שום דבר מה ששייך למדרגה הזאת. אין לי מסך, הרצון שלי על מדרגה X פלוס 1 זה קליפה. איך אני יכול עכשיו לקחת את הרצונות האלו, ולרצות בהם דברים הפוכים, זה נראה לי על טבעי.

נגיד עכשיו אתה חי, יש לך חדר בבית וקצת בגדים, אז לוותר בשבילך עכשיו זה נקרא שאתה תיתן הכול. תיתן את החדר, תיתן את הבגדים שלך, ומספיק לך איזו חולצה וזוג מכנסיים אחד וזהו, יש אנשים שככה חיים. וחדר אתה גם לא צריך, אז תיתן.

עכשיו נגיד עשית את התיקון הזה ונותנים לך במקום חדר אחד דירה טובה מלאה כל מיני שכלולים, דברים טובים, גם האוטו ליד הבית הכול מכל.

ואומרים, הרי נחיצות זה חולצה ומכנסיים, ושם בחצר יש מקום מספיק, תוותר וכן הלאה. זאת אומרת, אתה כל פעם נמצא במצב שאין לך כוחות לבצע תיקונים ואין לך יכולת לבקש שהתיקונים האלה יעברו עליך.

תלמיד: כן, אבל אתה מקבל. אתה אומר, הנה ויתרתי על דירה קיבלתי ארמון. אז אם אני מוותר עכשיו.

רגע, לא, לא. כשאתה ויתרת על דירה, זה נכון שאחרי זה אתה מקבל ארמון. אבל את הארמון אתה מקבל בקו שמאל ויחד עם הארמון אתה מקבל הרגשה שהארמון הזה הוא לא טוב לך. אם היית סתם נהנה מהארמון, אז ירדת לקליפות, שכחת על קבלה, שכחת על מטרת הבריאה, אתה נהנה.

ביחד עם זה, אתה מגלה באור המקיף מה זה הארמון הזה. זה לא בא אליך סתם כתענוג יותר גדול. אם כך אז כולם היו מוותרים על הדברים קטנים כדי לקבל דברים גדולים. העבודה היא תמיד לא ישירות לתיקון, אין לנו איך לגשת לזה בכלל. אלא העבודה שלנו זה תמיד בעקיפין. נתנו לי אפשרות להיות גורם לזה והעבודה עצמה היא מלמעלה.

לכן זה דבר מאוד קשה. אני לא מרגיש שאני עובד, כי בצורה ישירה אני לא פועל על התיקון. אני לא מרגיש שהבורא מתייחס אליי בצורה נכונה, כאילו ישירה, תמיד דרך כל מיני גילויים לא כל כך נעימים, לא טובים. לפעמים כן, אבל זה רק לצורך כוחות וזהו. אדם שעובד באמת טוב על עצמו ובאמת מתקדם, אז מרגיש התגלות ואיזושהי הארה קטנה, ההארות שמתגלים לו, מתגלים לפרקים מאוד קצרים.

נגיד חמש דקות ביום, ויתר השעות הוא עובד ביגיעה, ואז יש לו תועלת עד שיגיעה הופכת להיות אור. אם היגיעה היא באמת לצורך השפעה, אז יש לו אור, יש לו תענוג מהיגיעה עצמה ואז ביגיעה מתלבשים כבר אורות חכמה.

תחשבו קצת כמה אנחנו לא שייכים לעניין להשפיע לפי הכלים, לפי ההכנות, לפי החושים, לפי המחשבות. אז תראו כמה שסוחבים אותנו על ידי הקליפות לתיקון.

תלמיד: אתה אומר שהשם של הבורא זה להשפיע טוב ועונג לנבראיו. מה ההבדל בין השם הזה לשמות האחרים שאנחנו מכירים מבחינת סוג השם?

טוב ומיטיב זה לא השם של ה'. טוב ומיטיב זה המושג העליון הראשוני הגבוה, הוא הכותרת. הטוב ומיטיב הזה מתפרס אחר כך לכל מיני השפעות פרטיות, בהשפעות האלה אחר כך יש כבר טעמים, שמות. טוב ומיטיב זה פשוט טוב, אי אפשר להגיד בזה כלום. משיגים אותו אחרי שמשיגים את כל יתר ההבחנות בכל מדרגות העלייה.

הבורא רוצה שנכיר אותו כטוב ומיטיב. כדי להגיע להכרת הטוב ומיטיב אתה צריך לטפס על כל המדרגות, כשבכל מדרגה אתה משיג את היחס שלו אליך שהוא חלק מהטוב ומיטיב באופן שונה.

תלמיד: אנחנו מדברים ויוצאים מהשיעורים בהרגשה חזקה שצריך להגיע לכוונה על מנת להשפיע. איך בחוץ, בעולם העבודה, אתה מחזיק בזה וממשיך עם המוטיבציה לעשות משהו?

איך יום יום אני עכשיו צריך להסתובב בין בני אדם ברחוב ולשמור על הפנימיות שלי, על הכוונה על מנת להשפיע.

אני רואה אנשים מסתובבים ברחוב, הראשון חושב איך לכתוב איזה ספר. השני מדען וחושב כל הזמן איך הוא הולך לעשות ניסוי, לגלות תופעה מיוחדת. השלישי בחור שאוהב בחורה, רואים עליו שהוא ממש מכור להרגשה הזו, לא רואה כלום. הרביעי מרוגז, אל תיגע בו עם מה שקורה לו בפנים. כל אחד חי את החיים הפנימיים שלו בפנים. אני מדבר על אנשים שבאמת חיים, עסיסיים, לא אלה שסתם כך חיים כמו זומבים, כמו צל שהולך ברחוב שהגוף מזיז אותו.

אתה רואה שאנשים חיים בפנים את החיים הפנימיים שלהם ומתפקדים גם בחוץ. וודאי שרואים שיש משהו באדם, שהוא בוער בפנים ממשהו, ישנו דבר כזה. אז מה אתה אומר שבעבודה שלנו זה משהו מיוחד? גם כך יכול להיות, רק הרעיון שונה מאלה. ודאי שקצת יותר קשה, כי הרעיון שייך לעולם העליון, והגוף והתפקוד הם בעולם התחתון. אבל גם אצלם יש סתירה, גם אצלם יש ראש במקום אחר. חוץ מזה, הייתי אומר שלך יותר קל ממנו, מאיזה בחור שמתאהב. הוא חושב כל הזמן איך בערב הוא יפגוש את האהבה שלו, ואז כל היום בשבילו זה יום מת. או סתם מישהו שחולה, עייף, וחושב מתי ייגמר כל היום ואני אלך הביתה ואנוח סוף סוף, או אראה את הכדורגל שלי.

אצלך זה אחרת. אתה יכול בכל הדרך שלך, בכל התהליך שעובר עליך במשך היום, לראות בו את התלבשות השכינה, איך אתה מתייחס לבורא, ואיך אתה עובד אתו דרך כל הלבושים של העולם הזה, כי שום דבר כאן לא נברא סתם. כך אתה מגלה בכוונה את כל לבושי הבורא כלפיך, כדי להתייחס אליו בצורה נכונה. זה לא פשוט, שוכחים את זה, אבל אם לא שוכחים, אז זה הופך להיות לאמצעי לא רע, ככל האפשר, ככל שאתה מסוגל.

הכי קל לעשות את זה, הכי מועיל והכי טוב, זה לעבוד לא עם בני אדם אלא עם חפצים. הרב'ה אמר תמיד שהכי טוב לעבוד כמו שהוא עבד, או כתפסן ברזל, או כסנדלר, או אפילו כפקיד, כי היה לו עניין עם ניירות, עם משהו דומם. לעבוד עם צומח או חי, זה מילא. אבל כשאתה עובד עם מדבר זה באמת מבלבל אותך, כי הם משפיעים עליך את הפנימיות שלהם וזה מפריע.

אני עובד שעתיים ביום, מקבל אנשים, זה כמו לעבוד עשר שעות עם מכונות. במטבח זה תענוג, אתה יכול להכניס את הכוונות שלך, את המחשבות והיחס שלך, ולא אכפת לך כלום. אבל כשבאים ומבלבלים לך את המוח, זה לא טוב, כי הם משפיעים עליך. אבל אם לא משפיע עליך משהו, כלומר בדרגה פחות ממדבר, זה מצוין. לכן אני לא מבין מה הקושי בזה.

להיפך, עם עבודה מונוטונית, רגילה, שאתה לא צריך להשקיע ראש ולב במיוחד, ממש סנדלר, זה הטוב ביותר. אין כמעט עבודות כאלה בימינו, כל עבודה דורשת מאמץ נפשי. אבל רצוי מאוד איכשהו להיות בעבודות שבהן לא מפריעים לך, הפנימיות נשארת הפנימיות שלך, ובה אתה חי את החיים שלך.

תלמיד: הפיזי קל יותר, לכן זה טוב?

לא שזה קל.

תלמיד: נוח יותר?

לא, לא נוח יותר. כי האנשים משפיעים לך את הפנימיות שלהם, את הצרות שלהם, ואז כשאתה נמצא איתם, אתה כמעט ולא יכול להתעסק בשלך.

תלמיד: אז דווקא זו ההזדמנות שלך לבדוק עד כמה אתה כן יכול להתעסק עם זה למרות זה.

אם אתה נכלל עם החיסרון שלו, ועובד עם החיסרון שלו, אז אתה יכול לקבוע איך אתה מתייחס אליו מסיבה זו או אחרת, אבל לא בעצמך.

(סוף השיעור)