שיעור ערב 09.05.19 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא "יום העצמאות"
קריין: אנחנו קוראים קטעים נבחרים בנושא יום העצמאות, ציטוט מס. 11 מתוך עיתון "האומה" של בעל הסולם.
"סוף סוף רק קיבוץ של אנשים זרים יש כאן, בני תרבות של שבעים אומות, שכל אחד בונה במה לעצמו לרוחו ולטעמו. ולא יש שום דבר טבעי יסודי, שיאגד כולנו מבפנים לגוש אחד."
(בעל הסולם. עיתון "האומה")
אמנם שזה לא כל כך נעים לדבר על חסרונות ביום כזה, כי בכל זאת זכינו למשהו מלמעלה, אבל עדיין אנחנו לא קיבלנו מלמטה, כמו שהוא כותב במקום אחר, את הארץ הקדושה, לא קיבלנו את המסר הזה ולא הפכנו להיות לעם העצמאי, לעם ה', לעם ישראל, שלשם כך צריכים לקיים כמה וכמה תנאים. ולכן יש עדיין רק קיבוץ של אנשים זרים.
אנחנו רואים שאותה תרבות שספגנו מכל העמים שהיינו פזורים ביניהם, עדיין קיימת. היחס בין אחד לשני הוא לא כמו של בני אומה אחת, האהבה הטבעית עדיין לא נמצאת בנו, שמיסודה היא גם לא התקיימה בנו, אלא צריכים להביא אותה עם הכוחות שלנו, זה לא כמו עם העמים האחרים.
ולכן יש כאן באמת עבודה גדולה שאנחנו צריכים לעשות על עצמנו, למשוך את הכוח העליון שיעשה בנו תיקונים ובעזרת התיקונים האלה אנחנו נהפוך להיות לעם, ואז אנחנו נוכל להגיע לעצמאות. עצמאות מדינית, עצמאות של העם, של המדינה, של כל העולם, שכולם יכירו בזה שיש לנו זכות קיום ושאנחנו בעצמנו גם נדע את זה בכוח הפנימי שיתעורר בנו, ונרגיש שזה קיים וחי. ואנחנו לא מבינים את זה ולא מרגישים את זה. להרגיש ולהבין את זה כמו בני כל אומה ואומה, זה עדיין איננו.
ולכן כמו שהוא אומר, אנחנו קודם כל צריכים להקים כאן תרבות לאומית, חינוך לאומי, ושזה יהיה שייך דווקא לנו ויוכל להביא אותנו לקשר בינינו. זה יכול להיות אך ורק אם אנחנו נמשוך אלינו את הכוח העליון, כי באומה שלנו מלכתחילה אין שום יסודות. הם היו גם לפני אלפיים שנה בזכות הכוח העליון שהאיר עלינו, וגם עכשיו אם אנחנו נמשוך את המאור המחזיר למוטב אז נקבל את אותו הכוח, הוא יקשר אותנו ואנחנו שוב נהפוך לאומה. ללא העזרה הזאת לא יתכן שאנחנו נהפוך להיות לאומה מסודרת, אפילו לא כמו כל אומות העולם, מכל שכן כמו שעם ישראל צריך להיות.
קריין: מתוך עיתון "האומה", עמוד 490 ב"כתבי בעל הסולם" טור ב' "מכאן".
"מכאן יוצא באופן ברור, שאהבה הלאומית היא היסוד של כל אומה, כמו שהאגואיזם הוא יסוד כל בריה הקימת לפי עצמה, שבלעדיה לא היתה יכולה להתקיים בעולם, כן אהבה הלאומית שביחידי האומה, היא היסוד לעצמיותה של כל אומה, - שאינה מתקימת ואינה מתבטלת זולת בסבתה.
ולכן היא צריכה להיות הדאגה הראשונה בדרך תחית האומה. כי אהבה זו אינה מצויה כעת בקרבנו, כי אבדנו אותה בדרך נדודנו בין אומות העולם זה אלפים שנה. ורק יחידים, נתקבצו כאן, שאין בין אחד לחבירו שום קשר של אהבה לאומית טהורה. אלא אחד מקושר בהשפה המשותפת, והשני במולדת משותפת, והשלישי בהדת המשותפת, והרביעי בהיסטוריה משותפת - ורוצים לחיות כאן על פי אמת המידה. שכל אחד היה חי בהאומה שממנה בא, ואינו לוקח כלל בחשבון, ששמה הרי היתה האומה כבר מבוססת על בניה עצמה עוד מטרם שהוא בא ונצטרף אליה, ולא לקח שם חלק פעיל בהתיסדות האומה.
מה שאין כן בבואו לארץ, שאין כאן שום סדרים מוכנים המספיקים לתפקיד קיום אומה ברשות עצמה, ואין לנו כאן חומר לאומי אחר, שנוכל לסמוך על מבנהו, וגם אין אנו רוצים בזה. אלא אנו מחויבים כאן לסמוך לגמרי על המבנה שלנו עצמנו. ואיך יצויר זה בשעה, שאין עוד שום קשר לאומי טבעי שיאגד אותנו לתפקיד הזה?
ואלו הקשרים המרופפים: מהשפה והדת וההיסטוריה, הגם שהם ערכין חשובים, שאיש לא יכחיש בחשיבותם הלאומית, עם כל זה אינם מספיקים כלל להשען עליהם, כעל יסוד לקיום אומה ברשות עצמה. כי סוף סוף רק קיבוץ של אנשים זרים יש כאן, בני תרבות של שבעים אומות, שכל אחד בונה במה לעצמו לרוחו ולטעמו. ולא יש שום דבר טבעי יסודי, שיאגד כולנו מבפנים לגוש אחד."
"יודע אני, שיש דבר אחד משותף לכולנו - הוא הבריחה מהגלות המר. אכן זה רק איגוד חיצוני, בדומה לשק המאגד קופה של אגוזים, כמובא למעלה. לכן אמרתי, שצריכים לסדר לעצמנו חינוך מיוחד, בדרך תעמולה רחבה, להכניס בכל אחד מאתנו רגשי אהבה לאומית, הן בנוגע מפרט לפרט, והן מהפרטים אל הכלל, ולחזור ולגלות את האהבה הלאומית שהיתה, נטועה בקרבנו מאז היותנו על אדמתנו בתור אומה בין האומות.
ועבודה זו קודמת לכל אחרת, כי מלבד שהיא היסוד, - היא נותנת גם את שיעור הקומה והצלחה לכל מיני פעולות, שאנו רוצים לעשות בשדה זו."
ברור מה אומר לנו בעל הסולם, גם הרב קוק כתב באותו הסגנון, שלא חסר לנו כלום אלא לסדר לעצמנו חינוך, בצורה כזאת שבטוח ויכניס אותנו למסגרת הנכונה, שאנחנו נרגיש את עצמנו כעם, נקבל מזה כוחות, שנקבל מזה הבחנות פנימיות, ורק אז נוכל נדבר על העצמאות. בינתיים אין לנו שורש ויסוד לזה.
קריין: ציטוט מספר 12 הרב קוק עולת ראיה, חלק א.
"האחדות, שבאה מפני דרישת טובתו של כל יחיד, למטרת אהבת כל יחיד לעצמו היא אחדות מקרית, שיסודה היא אהבת הפרט העצמית, ואין סופה להתקים, כי אין לה מרכז אמיתי, וגם כשהאחדות לכאורה מתגדלת סופה לשלהבת שנאה ומלחמת אחים, בהיות כל יחיד מושך להנאת עצמו.
אבל האחדות שבאה מצד ההכרה, בערך התכלית העליון, שבא רק ע"י שלום הבריות, יסודה באהבת הכלל באמת וסופה להתקיים, וכרבות ימיה כן תוסיף להתגדל ולהתחזק.
(הראי"ה קוק. עולת ראיה ח"א, עמ' רנז)
זאת אומרת שאין לנו ברירה, או שאנחנו באמת נעמיד את החינוך שהמקובלים ממליצים לנו עליו, או שעל ידי כל מיני צורות אחרות של חינוך, אנחנו רק נקצין יותר ויותר את הפער שבינינו ובסופו של דבר יהיו לנו כאן כל פעם, יותר מפלגות ויותר תנועות ויותר פינות למיניהן וכך אנחנו לא נצא מזה. כמו שהוא אומר, עד שכוחות האומה יתפרדו, כמו שהיה בחורבן בית המקדש ולא נמצא זה את זה, אין אומה, לא קיימת.
שאלה: האם הוא אומר שהאחדות שאנחנו צריכים לחנך אליה, זה לשלב את תכנית הבריאה פנימה?
ודאי.
תלמיד: כי הרבה אנשים אומרים "רק אחדות".
לא, לא. בלי שום פילוסופיות ותוכניות זרות, ולא חשוב מאיפה הם יבואו. יכולים להביא כאלה דברים יפים, אבל זה לא יתקיים. זה לא שתתחיל עכשיו ובעוד שנה שנתיים, או חמש שנים תגלה את הכישלון, אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמנו, אלא ישנה רק תכנית אחת שהיא תואמת לתכנית הטבע ואותה אנחנו צריכים לקבל ולממש, זהו. ואם לא, אז אנחנו לא מתקדמים לתכלית ולכן זמננו קצוב, הוא גם יכול להסתיים. אנחנו קיבלנו רק לזמן מה את האפשרות הזאת, לבנות ולהיבנות.
תלמיד: לפני מספר ימים פרסמת בטוויטר פוסט, שאני לא כל כך זוכר אותו במדויק, אבל אומר שאם היינו משנים את הגישה אחד לשני למשך חודש, בחיי היומיום שלנו, להיות קצת יותר טובים אחד לשני, כמו אל קרובי משפחה, אז אחרי חודש היינו רואים מדינה אחרת.
כשאנחנו אומרים פשוט "חיבור", זה לא מובן כל כך. השאלה היא האם כדאי לפתח את זה כך שיהיו לזה סעיפים, שיהיו עקרונות מסוימים, איך אנחנו יכולים להעביר את זה לעם, שזה יהיה מובן לכל אדם ושזה לא ייראה כאילו ליפי נפש, אלא שזה יהיה באמת מעשי ומובן ומיוסד. שזה ייראה רציני?
זה יכול להיות כשלב ב', אחרי שבשלב א' אנחנו עושים מאמץ בינינו ומעמידים את עצמנו בחיבור, וחיבור רציני, קבוע, נכון וטוב. כי מה אנחנו יכולים להגיד לאנשים חיצוניים, אם אנחנו שומעים את זה כל כך הרבה שנים, ואיכשהו פעילים בזה ועדיין לא מסכימים? לא שלא מסכימים בלב כי הלב לא בידיים שלנו, אלא בידיים שלנו להפעיל תפילה, בקשה משותפת שכל עשירייה ועשירייה תדאג לזה שהיא מעלה את הבקשה ורוצה לקבל על זה שינוי מלמעלה.
עדיין אנחנו לא מסוגלים לבצע את זה. אז אין לי כוח, אין לי יסוד שאני יכול לצאת עמו לאנשים זרים ולהתחיל לחנך אותם לזה. אני לא יכול להראות להם שום דבר, שזה קורה לי. אני אומר לכם שאפילו פחות מחודש, אפילו שבוע, אפילו יום אחד, אם תחזיק בזה אתה תרגיש מה זה משנה בך ועד כמה אתה מבין יותר ומרגיש יותר ורואה את הבריאה בצורה שקופה. אבל זה בתנאי שקודם אנחנו נממש את זה.
אז אנחנו צריכים להפעיל מ"ן חזק, טוב, כדי לקבל תיקון. וגם לא לעצמנו, אלא על מנת להעביר אחר כך את התיקונים האלו גם לקהל הרחב, כי דווקא בזכות שאנחנו נעביר להם את שיטת התיקון, הבורא ייהנה מזה כי הם הכלים שבתיקונם הוא דווקא נהנה.
תלמיד: אנחנו רואים גם לפי היסטוריה, שעם ישראל לא החזיק לאורך זמן בחיבור ביניהם. תמיד הם היו מגיעים כמו במעמד הר סיני, קבלת התורה, או מצב הערבות, מיד אחרי זה היו נופלים.
זאת לא נפילה, זו עלייה בשמאל. אם אנחנו מחזיקים באיזה מצב ובאה כתוצאה מהשגת המצב הזה ירידה, זה לא נקרא ירידה ממש, זו ירידה לצורך העלייה הבאה.
תלמיד: אם עכשיו אנחנו נגיע למצב שעליו כותב בעל הסולם לאיחוד האומה, האם נצליח עכשיו בינינו לממש את זה ואחר כך למסור את זה הלאה?
אם אנחנו בתוכנו נגיע לזה? לפחות לאיזו דרגה ראשונה, יהיה בנו כבר כוח, אנחנו כבר יכולים להיות כצינור, אז נוכל יותר נכון להתכלל מהחסרונות שלהם, להרגיש אותם כחסרים תיקון ולהעביר להם את אור התיקון.
תלמיד: ולא תהיה לנו נפילה, או עליה בשמאל?
ודאי שתהיה. איך אנחנו נעלה אם לא תהיה לנו הרגשת הירידה בשמאל? אנחנו נתקדם, אבל אנחנו נבין שזה בג' קווים. אם היום אני מקבל איזו ירידה, אני מבין שהיא סימן לעליה הבאה. אמנם זה יכול להיות לא נוח, לא נעים. ראיתי את רב"ש במצבים כאלו, שהוא היה [כמו משותק], ככה. זה משהו שנדהמתי פעם ראשונה לראות. אחר כך, הוא גם לא הסתיר כבר. יש מאמצים, יש מצבים מאוד קשים וממש בלתי מובנים. איך אדם עובר דבר כזה ולמה עובר, עד שאתה בעצמך עובר כבעל ניסיון בשמאל וימין ורואה ומתקדם. אבל בהתחלה זה נראה מאוד קשה. גם בכלל, בזמני חולשה, מחלות, כל מיני דברים, אתה רואה עד כמה שהבורא ממש מעביר את האדם בניסיונות כל פעם.
שאלה: מה ההבדל בין ירידה לעליה בקו שמאל?
אנחנו לא לומדים רק על קו אחד, מכל שכן קו שמאל. אנחנו משתמשים בשמאל רק כדי לחזק את הימין, זהו. אנחנו לא נמצאים בשמאל, לא נכנסים לשמאל ממש, אלא נכללים משמאל, כדי להגדיל את הימין. לכן כל הזמן אנחנו מחזיקים בימין ולעת הצורך אנחנו כוללים שמאל בימין. זה בינתיים, אחר כך יש עוד כל מיני אופני העבודה.
שאלה: אנחנו הרבה פעמים בימים האחרונים דיברנו על המושג חינוך לאומי. איך אתה רואה בצורה פרקטית היום את המושג הזה, חינוך לאומי?
אם אתם שואלים אותי, אני לא יודע, כי אני בעצמי לא מסוגל לעשות כמו שבעל הסולם ואחרים, מי אני? אלא אנחנו צריכים לעשות את מערכת החינוך בתוך קבוצת בני ברוך, כללית, קודם כאן בפתח תקווה, ואחר כך בכל הקבוצות בארץ וכל הקבוצות בעולם, כדי שאנחנו נהיה בעלי ניסיון, שאנחנו נהיה באמת עם תוצאות ביד, מה זה נותן לנו, מה זה נתן לקבוצות שלנו. נלמד מזה האם אנחנו יכולים ובאיזו צורה לגשת לקבוצות חדשות, קבוצות חוץ חו"ל, קבוצות חילוניות, זאת אומרת שלא נמצאות איתנו בכלל בקשר אלא כדי להראות לקהל הרחב איך אנחנו צריכים בכל זאת להשתיל את החינוך הנכון בעם, שאין שיטה אחרת גם לחנך את העם וגם למה לחנך אותו, כמו בשיטה שלנו, כי אנחנו מדברים על עם ישראל שהוא לא יכול ללמוד את זה מאף אומה.
זה לא חוכמות העולם, פיזיקה, גיאוגרפיה וכן הלאה אלא זאת שיטת החיבור של עם ישראל שהוא כולו כמו העולם השבור. מיני עולם השבור זה עם ישראל של היום, ואם אתה תצליח לחבר אותם יחד, אז ודאי שאתה דרכו מושך כוח לחבר את כול המציאות. כי הוא כדוגמה, כאפליקציה, העתקה מכול העמים, לכן לא צריכים יותר. בזה שאתה מתקן אותו, אתה כבר מבין ומרגיש את כל התהליכים איך לגשת לעולם בכללות.
והאמת שאתה תגלה שרוב התיקון זה בישראל, כל היתר מתחיל להסתדר מעצמו. הכוחות שאנחנו מושכים הם בעצמם יסדרו את יתר הדברים וכמעט שלא נצטרך לתקן את העולם. כי אנחנו בזמן השבירה כבר ספגנו מהם כל כך הרבה רשימות שאם אנחנו היום הולכים עם הרשימות האלה לתקן את עצמנו, אז אנחנו כבר מתקנים אותם.
שאלה: איך להרגיש את החיסרון שלהם אם אין בכלל חיסרון לרוחניות. יש חיסרון לכל דבר, לכבוד, לידע, לאושר, אבל לרוחניות אין, אם כך איך אפשר לעזור להם?
זה פשוט. אם אני נכלל מהרצונות שלהם, מהחסרונות שלהם לחיים הגשמיים הפשוטים ואם אני נמשך כמוהם לחיים הגשמיים הפשוטים, אם אני מתקן את החלק שלי שבאותם הרשימות שבי כלפי הרוחניות ורוצה להעלות אותם לחיים רוחניים, אז גם את החלק שלהם אני מעלה יחד איתי. ויוצא שבי קיימות כל אומות העולם ואני עושה עליהם תיקון שבי, ואז זה נקרא "התכללות בגלגלתא ועיניים". ואחר כך מאותו התיקון שעברו בי הרשימות של אומות העולם, אני יכול להאיר להם. ואפילו לא צריך כל כך לעבוד על זה, אלא זה שאני מגלה את עצמי במדרגה חדשה הזאת, הם מרגישים שיש כאן איזה מקור לחיים הטובים החדשים ובזה העולם מקבל תיקון.
תלמיד: אם אנחנו מתכללים מחסרונות של הציבור, של העם, לא משנה איזה סוג של חסרונות, מה שכואב להם ומתכללים בינינו בתוך העשירייה ועובדים לפי כללי רב"ש, האם זה מספיק לתיקון העם? אפשר להגיד שזה החינוך, שהחינוך הלאומי מתחיל מהעשירייה?
החינוך הלאומי מתחיל מהעשירייה.
תלמיד: מה עוד חסר פה?
לא חסר חוץ מלפנות נכון לבורא, שזה החשוב. שאין יותר חשוב מחיבור בין החברים בתנאים שכבר נמצאים בנו ואיזה תנאים זה לא חשוב.
תלמיד: זאת אומרת הנוסחה היא אנחנו מתכללים מהציבור, עובדים בינינו בעשירייה.
אפילו עזוב את ההתכללות שלך מהציבור, זה כבר נעשה.
תלמיד: מה זה, איך נעשה?
זה נעשה אפילו בלעדינו. אנחנו נמצאים, אנחנו יצאנו מן העם, אנחנו כמו העם. בואו אנחנו בקבוצה שלנו נרצה בינינו להתכלל בבורא כדי להשיג את שיטת החיבור.
תלמיד: בשביל מה?
אחר כך כשיש לנו את זה, אנחנו נוכל לדעת באיזו צורה אפילו לגשת לעם. ואנחנו גם נראה עד כמה שההתכללות שלנו מהעם כבר תפעל בצורה כזאת שהעם יתחיל להרגיש בנו צורך.
תלמיד: אז כרגע אנחנו לא צריכים את העם והעם לא צריך אותנו.
אמת. אנחנו מתכללים ממנו, אנחנו לא צריכים עכשיו ללכת ולהתכלל עם האומה ולהרגיש עד כמה שהיא סובלת. אנחנו צריכים קודם כל להתקשר עם הבורא.
תלמיד: בשביל מה ההפצה אם ככה?
יש בזה שתי רמות, רמה אחת שזה מאחד אותנו ו[ההפצה] מלמדת אותנו ומקרבת את העם אלינו ומבררת את הדברים. ולכן אני מסתכל על ההפצה כמו על אמצעי לחיבור בינינו, למשל הפצת עיתון, וככה מתקדמים.
תלמיד: לא מתיישב לי עדיין. לא יודע, משהו שם לא מסתדר לי.
מה לא? באיזו צורה? שאני כאילו אמרתי לך לא צריך לצאת לעם מספיק אם אתה בעצמך?
תלמיד: נשמע שהתיקון מסתכם בעשירייה.
אנחנו עובדים עם העם בצורה שטחית, אבל אנחנו לא יכולים לגשת אליו כל עוד לא יהיה לנו חיבור בינינו והכוח הרוחני לא ישרה בנו. עם מה אני פונה אליו, עם סיסמאות סוציאליסטיות? לפי היחס שלנו הם אומרים "אתם ימין", לפי היחס כלפיהם הם אומרים "אתם שמאל", הם לא יודעים מי אנחנו, גם אנחנו לא יודעים. אנחנו צריכים קודם כל לרכוש איזה כוח רוחני ואז נוכל לפנות לעיגולים החיצוניים יותר מאיתנו כדי לעבוד איתם.
תלמיד: ולמה נצטרך לפנות לעיגולים חיצוניים? הרי התיקון הוא בתוך העשירייה, אם נעשה תיקון נכון, אין צורך.
זה נכון מצד אחד, אבל מצד שני בכל זאת נצטרך לצאת ולהסביר בצורה חיצונה ולארגן בצורה חיצונה, אני בטוח שנצטרך את זה. אני לא חושב שהאור העליון יתחיל להשפיע דרך החיבור בינינו גם אליהם והם יבינו מה צריך לעשות ויבואו בעצמם ויתחברו אלינו. אני חושב שיש כאן עבודה ובעל הסולם כותב על זה בהמשך "דור האחרון", הוא כותב שצריכה להיות תעמולה וכן הלאה. אבל קודם כל בנו, אחרת עם איזה כוח אתה הולך אליהם?
אתה יכול כבר עכשיו להתחיל ואתה עושה את זה, במאמרים שלך, בקליפים, בכל מיני מקומות, אתה עושה הרבה עבודה והעבודה הזאת דורשת הרבה זמן, ונכון היה שהתחלנו אותה מראש, אבל לצאת ממש להפצה בלי שאנחנו מסודרים כמו ישראל, כמו צינור מהבורא כלפי הקהל החיצון, מה אתה יכול לעשות? רק לעסוק במה שאנחנו עוסקים, בידיעה. כמו שאנחנו לומדים נגיד בחמש או עשר השנים הראשונות את חוכמת הקבלה לפני שקורה בנו משהו ואנחנו מתחילים להרגיש על מה מדובר. זה ענין של תיקון הדרגתי, איטי.
תלמיד: אולי היחס צריך להיות פחות הפצה כמותית?
אלא איך?
תלמיד: לא יודע, נשב ונלמד יותר מקורות ונתחבר בינינו כעשירייה, כי חסר חינוך לאומי בעשירייה, כמו שאני שומע, זאת אומרת חסר לנו להתחבר יותר בינינו בעשיריות ב"בני ברוך".
אתה עושה את זה על חשבון ההפצה?
תלמיד: אני שואל.
אני לא רואה שזה ככה.
תלמיד: אני שואל האם לשנות את האחוזים אם כרגע להפצה החיצונית אין ממש משמעות, אלא רק משמעות מינימלית.
אנחנו עושים את זה, מפזרים נגיד את העיתון בכל חלקי הארץ. ואם לא בכל חלקיה, כדאי להגיע ולעשות כאן ושם. אני חושב שזה דבר חשוב מאוד, זה מארגן אותנו, זה מאחד אותנו, זה אוסף אותנו הדבר הזה בעצמו נותן לנו איזה צורה. אנחנו גם נגשים לעם, העם יודע מי אנחנו וכן הלאה, זו מן הכנה. אבל בערוצים האלו צריך אחר כך לבוא כוח עליון, הם צריכים להבין מה אנחנו רוצים, הם צריכים להרגיש מה אנחנו רוצים ועד כמה בנו כבר נמצא האור העליון.
שאלה: אני רק תוהה אם הכוח שלך בתור מקובל עובר דרך הכתיבה של החבר בעיתון והאנשים כן מרגישים את זה?
הם לא מרגישים שזה כוח שלי, אבל הם כן מרגישים, החבר שלנו מעביר את זה יפה מאוד. הלוואי שיהיו לנו עוד כמוהו והרבה.
תלמיד: אז יש בעיתון את הכוח הרוחני, ואנשים שמקבלים עיתון הם מרגישים את הכוח הרוחני.
אני חושב שכן, אבל אין בנו עדיין כוח רוחני ברור, המאחד, המחזק ומביא לנו הבחנות אמיתיות נוכחיות שבהן אנחנו נמצאים. זו הבעיה.
שאלה: שמעתי בנוגע להפצה לקהל הרחב שיש עניין שאנחנו צריכים להתכלל איתם כדי לאסוף חסרונות. זאת אומרת, אם אנחנו תקועים אנחנו צריכים לקבל חיסרון חדש מהעם. האם זה גם חלק מהעבודה בהפצה?
זה עדיין לא דבר כל כך נחוץ. אם אנחנו מדברים על המעשה, אנחנו צריכים עכשיו לדאוג איך אנחנו מתחברים והאור העליון במשהו מאיר לנו וגורם לחיבור כגלגלתא ועיניים. לזה אנחנו לא צריכים כל כך את החסרונות של האח"פ, הוא כבר נמצא בנו, בכל זאת אנחנו משם. אחרי זה, כשאנחנו איכשהו מרגישים את עצמנו שקיימים באיזו הארה רוחנית קטנה מאוד, אבל שמחוברים זה עם זה, אחרי זה באמת נצטרך לפנות לקהל הקרוב אלינו, הרחב, לקבל חסרונות, להתכלל עמו וכן הלאה ולהתחיל להעלות את החסרונות שלו לחיבור ועל ידי זה אנחנו כבר נקיים את הייעוד של ישראל שבנו, ישר-אל, שאנחנו מחוברים עם הבורא וכלפיהם אנחנו נעבוד כצינור.
קריין: ציטוט מספר 13 דוד בן גוריון מתוך "מהפכת הרוח".
"ואהבת לרעך כמוך", הוא הצו העליון של היהדות. בשלוש מילים אלו נתגבשה התורה האנושית הנצחית של היהדות, וכל ספרות המוסר שבעולם לא יכלה לומר יותר. מדינת ישראל תהיה ראויה לשמה, רק אם יהיה משטרה החברתי והמשקי, המדיני והמשפטי, מיוסד על שלוש מלים נצחיות אלו."
(דוד בן גוריון. מהפכת הרוח)
תלמיד: שמעתי מחבר שאלה, למה אנחנו מחשיבים כל כך את בן גוריון.
אנחנו לא יכולים להתלבש באנשים שחיו לפני שבעים שמונים שנה ולפי הזמנים ולפי הנתונים שהיו לפניהם התנהגו כך שאנחנו לא מבינים את צורות ההתנהגות שלהם. אני לא יכול לבצע את זה. אתה רואה, למדנו על השינויים שהיו בגרמניה מיחס היפה ליהודים ליחס שלילי עד הסוף, אז איך אתה יכול להבין מה קורה.
וכאן גם, מי יודע כמה נסתר וכמה מגולה היה מהאיש הזה ובכלל מאותה תקופה, עם כל מיני המלחמות האלה שהיו בין הפלגים האלה, בין ימין ושמאל. אני לא יכול להגיד, עד היום הזה יש לנו את הפילוג הזה בעם בין ימין ושמאל.
אבל אני לומד ממה שאדם בכל זאת חושב. ראינו גם סרט עליו, איך שהוא מדבר. ראינו עליו שהוא לא הסכים עם הדור החדש שקם במפלגתו ועזב אותם והלך לו.
תלמיד: בדיוק על זה הביקורת, אומרים שדווקא בן גוריון הוא זה שהביא את הפילוג בעם, הוא זה שנתן נוהל פתיחה באלטלנה וכל מיני כאלה מקרים.
אני לא יודע. אני לא יכול לפי זה לשפוט את האדם, לפי מה ששמעתי מכאן ומכאן. אתה יודע, כמו שעלינו שומעים, או שאנחנו שומעים בזמננו על כולם. אני לא עושה את זה. אלא בכל זאת הוא כתב את זה? סימן שגם חשב בצורה כזאת. לכן בשבילי זו איכשהו הוכחה שאותם אבות האומה, אבות המדינה, מדינת ישראל של היום, הם חשבו לכיוון זה.
זה שהוא הביא למלחמת אחים, "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". אני לא מבין את זה, מה שקורה, קורה. באמת היו וויכוחים מאוד גדולים ברמה הגשמית, הבורא סדר את זה בצורה כזאת, אני לא מבין את זה, אני לא מבין למה הוא סידר את זה בצורה כזאת. אולי כדי לגלות את הרע, ויכול להיות שבעוד עשר עשרים שנה זה יתגלה, ונבין את התוצאות הנכונות מזה. אין לי מושג.
אני יודע שאני צריך לפעול לפי מה שכותבים מקובלים ובזמני מה שקצוב לי וזהו. בשביל מה לי להיכנס להיסטוריה, לפילוסופיה? אני לא מבין בזה. אני גם לא רואה באף מקום שבעל הסולם כל כך מדבר בצורה שלילית על זה. בעצמו נפגש עם בן גוריון, רב"ש היה גם נוכח בזה. והם היו כולם בימין, גם בעל הסולם וגם רב"ש. כל הזמן זה היה בגין וכולי, ותמיד היה צוחק משמעון פרס שערפאת נתן לו נשיקה ובזה הרג אותו. "הכניס בו רעל", כך היה מדבר. תמיד היו ימניים במיוחד.
קשה לנו לדבר על זה, ואני לא חושב שיש בזה צורך. עד כמה שאדם מרוכז יותר במה שהוא מסוגל לעשות, איזה תיקון שלו הקטן כביכול, בזה הוא אחר כך רואה שהוא פותח לעצמו פתח לעולם הרחב ביותר. אלא עכשיו זו עבודה בריכוז ולא בהרחבה.
קריין: ציטוט מספר 14 א"ד גורדון.
"כל ישראל ערבים זה לזה. רק במקום שיש ערבים זה לזה, שם יש ישראל, שם יש אדם, ושם יש אומה."
(א"ד גורדון. אור החיים ב'יום הקטנות' – ערוך)
כי בלי הערבות אנחנו לא עם, ולא אומה, ולא יכולים להיות כאדם, "אדמה לעליון". הוא כותב נכון, זה מה שאנחנו לומדים. שערבות זו אותה צורת הקשר שהיא מקנה לכלים השבורים צורת האדם, הדומה לבורא.
תלמיד: אני מנסה להבין את תכנית הבריאה. דווקא עכשיו אנחנו מאוד זקוקים לתמיכה של ההנהגה, ואני חושב שהרב הראשון לישראל, הרב קוק, שהיה מקובל גדול, ובן גוריון שהייתה לו זיקה לערבות ולאחדות, שני מנהיגים כאלה היום, היו עוזרים מאוד מאוד לתהליך.
אני הייתי קשור לרב קוק, רבה של רחובות, לא לרב קוק המקורי. והוא ודאי היה באותה דעה, הוא מאוד כיבד את הקבלה, הבאתי לו אחר כך את כל הספרים של בעל הסולם ורב"ש, הוא עשה לי חופה. דברתי איתו על זה, אבל מה אפשר לעשות? הוא נתן שיעורים, הוא לא אמר "חכמת הקבלה", אלא אמר שלומדים "הכוזרי", את ספר "הכוזרי". שם הוא ודאי הכניס את כל הדברים האלה, הייתי אצלו, עברתי את כל השיעורים האלו. באמת, הסביר הכול. כמה אנשים היו באים? כמה באים, כמה הולכים. כמה באים, כמה הולכים.
מה אנשים כמוהו יכולים לעשות? אמנם הוא מקובל, הוא בעל השגה, יש לו רוח והכול, אבל אם היית רואה איך מתייחסים אליו אנשים דתיים. לא עדות המזרח, לא אשכנזים, לא חרדים, לא כאלו, אלא אמרו "זה אדם טוב".
תלמיד: אני מדבר על הקו הראשון של ההנהגה, הרב קוק היה הרב הראשון, בן גוריון היה מנהיג, אפילו אנשי רוח כמו ביאליק.
מה הם יכולים לעשות אם אי אפשר להדליק את העם? היה גם את אחד העם, אותו אנחנו בכלל לא מכירים, הוא היה גדול.
תלמיד: אבל היום זה לא נמצא. הנוף כאילו ריק מתוכן בקטע של לזהות איזו הנהגה שיש לה זיקה רוחנית.
הבורא לא מסדר לנו הנהגה שהיא הייתה כלולה מכל גדולי האומה, כמו גורדון, כמו ביאליק, כמו אחד העם. שמות אני לא זוכר, אבל היו הרבה כאלו, אבל הם כולם נדחפו הצידה וזהו. ומי בא להנהגת האומה? שמעון פרס שדחף את בן גוריון לנגב, ועוד כל מיני כאלו. אני לא נכנס לכל הבירורים האלה, למה זה ככה ולמה לא ככה, אלא אנחנו צריכים בכל זאת לעבוד מתוך מה שיש. וברוך ה' שיש לנו אפשרות לדבר, שלא סוגרים לנו את העיתון ונותנים לנו לעשות פעולות והפצה. ואנשים, לא חשוב אם הם נמשכים אלינו או ההיפך, אבל הם מבינים ומרגישים שיש כאן משהו. הם לא מסכימים איתנו, אבל שומעים על מה אנחנו מדברים. מה אתה מציע?
תלמיד: נראה כאילו שהכול על הכתפיים שלנו, על בני ברוך.
נכון. כמה שאני מכיר את כל החוגים, הם כולם נמצאים בלימוד, יותר שייכים ללימוד, ולא בעניין החברתי ולא בתיקון העולם, אלא לימוד בלבד. זאת אומרת, לא לדור האחרון, הם לא מתייחסים לזה.
תלמיד: אולי זה רמז שאנחנו צריכים לעשות מאמץ פנימי הרבה יותר גדול.
לכן אני אומר, שאם אנחנו רוצים להצליח גם בהפצה, וכמו שהוא אומר שצריך לסדר חינוך חברתי, מדיני, אז אנחנו צריכים להיות במשהו כבר בעלי השגה. וזה על ידי המאמץ בתפילה, בבקשה, בחיבור בינינו, שאנחנו רוצים להתקבץ בינינו ומרגישים איפה שלא מסוגלים, דווקא מתוך התסכול הזה להעלות בקשה, ואז זה מתקבל. אבל אתה צריך להגיע לתסכול, שאתה רוצה ולא יכול, אז לצעוק.
תלמיד: זה בדיוק המסר, שאלתי מתוך תסכול, למה עכשיו אין עזרה מבחוץ, דווקא בדור האחרון, בדור שלנו שאנחנו זקוקים מאוד.
אתם לא מפתחים אותו. כשהייתי בחו"ל הרגשתי שכאן יש יותר חיסרון לשיעורים מזה שאני נמצא כאן, ממש כך. היתה לי כאילו יותר אפשרות לתת, להסביר, ללחוץ, השיעור היה יותר מבוקש.
שאלה: זה בדיוק המשפט האחרון שלך, זה מה שכל הזמן הציק לי, העניין של המרחק והחיסרון. המרחק כאילו עושה את החיסרון יותר איכותי מבחינתנו. לא, שאני חס ושלום אומר שלא תהיה כאן, לא על זה אני מדבר, אבל כאילו חסר משהו. אני מדבר על הכלי שלנו, על החברים שלנו מהכלי העולמי, השאלות שלהם, הדרישה שלהם, הם כביכול יותר רגישים, לא כמונו, אנחנו כאילו יותר אטומים.
הכול נכון. צריכים להיות בהתכללות, אנחנו כאן והם שם ולהתכלל זה עם זה, ואז יהיה לכולם גם התקרבות וגם התרחקות ותעשו שימוש בכלי שלם, בחיסרון שלם.
תלמיד (בעמדת מקורות): אפשר לקרוא שני ציטוטים קצרים של אחד העם?
בבקשה. אחד העם היה מאוד מיוחד אנחנו לא כל כך מחשיבים אותו, דחו אותו, שכחו אותו, אבל הוא הוא היה מאד מכובד על עם ישראל גם באותו הזמן.
תלמיד (בעמדת מקורות): אחד זה מתוך הקונגרס הציוני הראשון, כותב: "תשועת ישראל תבוא על ידי נביאים ולא על ידי דיפלומטים".
והשני, מתוך המאמר "לא זאת הדרך": "לב העם הוא היסוד אשר עליו תיבנה הארץ, לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוח."1
קריין: ציטוט מס' 15, בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר.
"עובדה היא, שהקב"ה הוציא ארצנו הקדושה, מרשות הנכרים, והחזירה לנו. ובכל זאת, עדיין לא קבלנו הארץ לרשותנו, מפני שעוד לא הגיע זמן הקבלה, באופן, שנתן, ואנחנו עוד לא קבלנו. שהרי אין לנו עצמאות כלכלית. ואין עצמאות מדינית, בלי עצמאות כלכלית. ועוד הרבה יותר מזה, כי אין גאולת הגוף בלי גאולת הנפש. וכל עוד, שרוב בני הארץ שבויים בתרבויות הזרות של האומות, ואינם מסוגלים כלל לדת ישראל ותרבות ישראל, הרי גם הגופות שבויים תחת הכוחות הנכרים. ומבחינה זו, נמצאת עוד הארץ בידי הנכרים. והמופת הוא, שאין שום אדם מתרגש כלל, מן הגאולה, כמו שהיה צריך להיות, בזמן הגאולה, אחרי אלפיים שנה. ולא בלבד, שאין בני הגולה מתפעלים לבוא אלינו, וליהנות מן הגאולה, אלא חלק גדול מאותם, שנגאלו, וכבר יושבים בתוכנו, מצפים בכליון עינים, להפטר מגאולה זו, ולשוב לארצות פזוריהם. הרי, שאעפ"י שהקב"ה הוציא הארץ מרשות האומות, ונתנה לנו, עכ"ז אנו עוד לא קבלנוה, ואין אנו נהנים מזה. אלא, שבנתינה זו, נתן לנו הקב"ה את ההזדמנות לגאולה. דהיינו, להטהר ולהתקדש ולקבל עלינו עבודת ה', בתורה ובמצוות לשמה. ואז יבנה בית המקדש, ונקבל הארץ לרשותנו. ואז נחוש ונרגיש בשמחת הגאולה. אבל כל עוד, שלא באנו לזה, שום דבר לא נשתנה, ואין שום הפרש בין נמוסי הארץ עתה, מכפי שהיתה עדיין תחת ידי זרים, הן במשפט, הן בכלכלה, והן בעבודת ה'. ואין לנו, אלא הזדמנות לגאולה."
(בעל הסולם. "מאמר לסיום הזוהר")
בקיצור, אם אנחנו לא מבקשים, לא דורשים כוח שיחבר בינינו, אז פועל כוח אחר. שעל ידי שנאה, אנטישמיות, לחצים כאלו או כאלו, אנחנו בכל זאת נצטרך להתחבר, אבל בצורה גשמית שהיא לא הפתרון, אבל בכל זאת הכוח השלילי יפעל. ולכן אין לנו ברירה, בסופו של דבר לא תהיה לנו ברירה אלא למצוא תחבולות איך להיות מחוברים בצורה יפה, נכונה, טובה. אבל ביני לביני, כמה שנשיג כוחות חיוביים, כוחות שליליים יחייבו אותנו לחיבור בצורה הפוכה, לא אנחנו מבפנים אלא הם מבחוץ.
שאלה: עם ישראל מתפאר בכל הכוח שיש לו, צבא, הייטק, כלכלה. השאלה היא, אם כל העוצמה הזאת זה לא גורם שמפריע לנו ומעכב את כל הנושא של החיבור בינינו?
היינו בכל מיני תקופות. היינו בתקופות שהייתה פריחה פעם לפני הרבה שנים, אחר כך בזמן הגלות היינו במצב שאף אחד לא התחשב בנו אלא ההיפך, כולם היו מזלזלים בנו. היינו בתקופת השואה, ששם היה חשבון רק להשמיד אותנו.
היינו בתקופות טובות ובתקופות רעות. ראינו שכשאנחנו מחוברים אנחנו מתחזקים, מתי שאנחנו מתרחקים זה מזה אנחנו מפסידים מאוד ומגיעים עד כדי כך, שאנחנו ממש נמצאים בסכנת השמדה.
זה התהליך שאנחנו עוברים, צריכים ללמוד ממנו רק מה ניתן לעשות. אנחנו עכשיו ביום העצמאות ה-71, ומה יש לנו? במה הוא שונה? יש קצת יותר תעשיית הייטק. אנחנו נמצאים היום באיזה מצב יחסית רגוע כלפי העולם, כי יש מארצות הברית כוח חיובי, אבל זה יכול להתחלף מחר. ומהצד השני שבינתיים גדל, מצד הדמוקרטים, זו אנטישמיות נוראית, כי גם יהודים עומדים בראשה, וזה הכי גרוע.
ולכן לבורא יש כלים לחנך אותנו. אם אנחנו לא רוצים חינוך טוב, אז הוא יחנך אותנו בדרך הרעה. ולכן כדאי לנו לראות את הדברים האלה, שאנחנו בני ישראל, אנחנו בני ברוך, אנחנו נמצאים במרכז כל הבריאה, יש לנו כלים, יש לנו הכול, אנחנו קיבלנו מלמעלה את כל התנאים שצריכים להיות.
ומה חסר לנו רק? להתרכז במשימה שלנו, לצעוק לחיבור בינינו, שממנו אנחנו נוכל לעורר את עם ישראל לחיבור עם כל הקבוצות שלנו בכל העולם. חייבים לבצע את זה, זו חייבת להיות כמשימת העשירייה, כל עשירייה ועשירייה. כמה עשיריות יש לנו בישראל? אני כבר לא יודע מה קורה בקבוצה, אבל אנחנו צריכים לסדר את זה כך, שכל עשירייה תקבל על עצמה ממש משימה, אנחנו כל יום ויום נמצאים בדרישת התיקון, בחיבור בינינו שישרה כוח החיבור, כוח הטוב, כוח השפעה הדדי וכך נתקיים.
נקווה שזה יצליח ונראה באמת עצמאות, מדינית, כלכלית והעיקר רוחנית. שלא נהיה תחת השפעת האגו הרע שלנו שיכוון אותנו כל הזמן וממש ישלוט בנו, אלא החיבור בינינו.
(סוף השיעור)
מקור לא היה זמין, הוקלד משמיעה↩