סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 19.02.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא – תפילה
קטעים נבחרים מן המקורות
קריין: שיעור בנושא תפילה, נקרא קטעים נבחרים מהמקורות, נמשיך בקטע מס' 11.
אנחנו ממשיכים באותו נושא של התפילה, העניין הוא מאוד חשוב כי אם אנחנו לא פונים לבורא, אנחנו בעצם לא נבראים, אנחנו כמו "דומם", "צומח", "חי". זאת אומרת ה"אדם" שהוא למעלה ממה שברא הבורא, מתרומם להידמות לבורא, להיות כעצמאי בבריאה זה מי שיודע לפנות לבורא ולהזמין מהבורא גם תגובה אישית על עצמו. אחרת זה לא נקרא "נברא", הוא נכלל בכל הבריאה.
ולכן אנחנו צריכים בכל זאת לדעת איך אנחנו פונים, איך אנחנו מחייבים את הבורא לפנות אלינו בחזרה, איך אנחנו נכנסים עימו בדיאלוג הדדיות, ב"אני לדודי ודודי לי" וכך על ידי זה שאנחנו פונים לבורא אנחנו מתחילים להיות דומים לבורא. במה? בזה שאנחנו מבקשים ממנו לייצב את הרצון שלנו. כל הבריאה היא רצון וכל הפנייה לבורא כאן היא יכולה להיות כאמצעי לייצב את הרצון החדש בי, בך, בו, בנו.
ולכן אם אנחנו מבקשים, מחייבים את בורא שישנה לנו את הרצון, אנחנו בזה בעצם משתתפים בבריאה, אנחנו בזה בעצם מייצבים את הבריאה וכך אנחנו אחראים על הרצון החדש שהוא בורא בנו. ודאי שהכוחות הם שלו, עבודת ה' זה שלו, אבל זה נעשה לפי הבקשות שלנו, לפי התפילה שלנו.
ולכן התפילה מצידינו זו העבודה היחידה שאנחנו יכולים לעשות ברוחניות. והבורא, הוא מוכן לעשות עבודה משלו כדי לייצב אותנו בצורה שאנחנו מבקשים. לכן כך אנחנו בעצם בונים את עצמנו, להשתמש בכוח הבורא בזה שהוא הכין לנו וכך אנחנו מבקשים ממנו "תעשה את זה, תעשה את זה", זאת אומרת כמו ילד קטן שהוא מושך את הגדול אחריו ומבקש מהגדול שהוא רוצה את זה ואת זה כדי שהגדול יעשה לו.
כך אנחנו מתחילים עד שאנחנו מגיעים למצב שנעשים שותפים, שנעשים ממש שווים ולפי זה נכנסים לדבקות בו, להתחברות וכך מגיעים לגמר התיקון, כי אדם זה מי שדומה לבורא.
והפנייה לבורא כוללת במיוחד שני חלקים, כמו בנשימה יש לנו תנועה שאנחנו מושכים את האוויר לתוכנו ויש שאנחנו מוציאים אותו כדי לפנות מקום שוב למנת אוויר. אותו דבר כאן, יש לנו תמיד מצבים שאנחנו מרגישים שאנחנו כמו שנגיד מלאים אוויר, יש לנו קשר עם הבורא, מקבלים ממנו, יכולים לבקש, יכולים לפנות אליו, וישנם מצבים שאנחנו לא מרגישים אפילו שיש לנו קשר עימו, שאנחנו פונים אליו או שהוא מגיב אלינו ועושה משהו.
אז יש מצבים כאלו וכאלו כל הזמן ואותם אנחנו צריכים לדעת איך לייצב נכון ואיך להשתמש בשניהם. תמיד הם יהיו גם זה וגם זה. אבל להשתמש נכון גם בחושך, בחוסר מצב הקשר עם הבורא, וגם באור במצב שיש לנו קשר פחות או יותר הדוק עם הבורא, ואיך משתמשים בשניהם. זה כמו שכתוב "כי לך היום אף לך הלילה"1 ש"חשיכה כאורה יאיר"2, שאנחנו נדע איך להשתמש במצב שלא מרגישים קשר עם הבורא איך אנחנו מתעוררים איך דווקא אנחנו בונים שם.
כי כל העבודה היא במיוחד בלילות ובחוסר קשר עם הבורא, איך אנחנו מייצבים את הקשר העתידי, זה דווקא המקום שאנחנו יכולים להסתדר, לבנות, להתחבר, להכין את עצמנו להתקשרות עם הבורא. ואחר כך בא כתוצאה מזה זמן ההתקשרות, יום.
אנחנו תמיד צריכים להיות מוכנים להשתמש בצורה אופטימלית גם ביום וגם בלילה, ושישלימו זה את זה. ולכן אנחנו בכאלה גיחות צריכים לראות גם את כל החיים שלנו.
נגיד היחסים שלי עם הקבוצה, אז יש זמנים שאני תורם לקבוצה יש זמנים שאני מקבל מהקבוצה וכן הלאה, זאת אומרת תמיד זה בגיחות כאלה פנימה החוצה, החוצה פנימה. וגם בתפילה, בכל דבר, אנחנו צריכים לדעת ולהרגיל את עצמנו שהנטייה לנו ותנועה שלנו תמיד קדימה אלא איך נכון להשתמש בכל מצב ומצב שהבורא סידר בבריאה, זה כמו בנשימה אני לא יכול לנשום אם אני לא מוציא אוויר לפני זה, ומכל התנועות האלה של התקרבות והתרחקות, מתוך זה יש לנו הליכה והתקדמות להמטרה.
יש על זה מאמר "בהתקרבות והתרחקות", דווקא בזה, אנחנו על ידי זה מתקדמים.
לכן אומנם אנחנו נמצאים בתפילה, אבל התפילה צריכה להיות שונה גם במצבים של הריחוק וגם במצבים של חיבור ובכל מצב ומצב. ואנחנו צריכים להשתדל בעשירייה אחר כך לראות שחלק ממנה נמצא בעליות חלק בירידות. לפעמים הבורא עושה איתנו תרגיל שעל כולם יורד איזה חושך ולפעמים הפוך, אנחנו נמצאים במצב גבוה בהתעוררות, אז את כל הדברים האלה אנחנו צריכים טוב טוב להכיר ולהשתמש בהם כולם להשגת התכלית.
יש עוד הרבה לדבר אבל יש לנו פסוקים ושם אני חושב שאנחנו נמצא את הדברים האלה ותשובה עליהם.
שאלה: בהתחלה אמרת שכשאנחנו פונים לבורא אנחנו בלתי תלויים כאילו, מה הכוונה שאנחנו חופשיים ובלתי תלויים, במה?
אנחנו צריכים להיות תלויים בכל מה שאנחנו מקבלים מהבורא, התעוררות וחוסר התרוממות ויום ולילה, כל הדברים האלה. אבל אנחנו צריכים לסדר את הדברים האלה נכון. כל מה שמקבלים מלמעלה אנחנו לוקחים בחשבון ולא זורקים, אבל לומדים איך נכון בצורה יעילה להשתמש גם במצבים של חושך וגם במצבים של האור. מצב החושך, יכול להיות שאני לא מרגיש שיש לי קשר עם הבורא, שהוא נעלם ממני, אני לא מרגיש שיש לי התרוממות משלי, אני נמצא במצב נובל, בחוסר רוח, בחוסר כוח. אבל אפילו בזה אנחנו צריכים להבין שמפני שאנחנו נמצאים בעשירייה הבורא דווקא בחיבור בינינו נותן לנו הזדמנות להשתמש בכל רגע בקיומנו בצורה המועילה ביותר להתקדמות.
שאלה: מה ההבדל בעבודה בחיבור בעשירייה בין מצב של חושך לבין מצב של אור?
ההבדל שאנחנו צריכים לעבוד בצורה אחרת. כמו שכתוב, "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות"3, אז בהתאם לזה איך שהבורא מאיר לנו יותר או פחות, ואפילו בהארה אחרת ביום והארה אחרת בלילה. בהרגשה שלנו יום ולילה, כך אנחנו צריכים לסדר לפי זה את העבודה שלנו שכולה צריכה להסתיים בתפילה. אז יש תפילות בהרגשת היום ויש תפילות בהרגשת הלילה. תפילות בהרגשה שאנחנו מחוברים והולכים קדימה ויש לנו כוחות, התרוממות. ותפילות שאנחנו לא מרגישים שיש לנו כוח ואפילו חיבור בינינו ואפילו קשר עם הבורא. ובכל זאת צריכים כאן אנחנו לעבוד גם כשמקבלים את המצבים האלה מהבורא, לא סתם, אלא כדי נכון להשתמש בהם. והעבודה בלילות היא בעצם החשובה, כי אנחנו מכינים את עצמנו לעבודה ביום.
עוד נלמד אחר כך בתע"ס, איך במשמרות בלילה אנחנו צריכים לעבור, להכין את עצמנו, כמו שומרים לבוקר.
שאלה: בדוגמה הזאת שאתה נושם ונושף כשאתה מתחבר עם החברים בתפילה, אתה באמת מרגיש שאתה מכניס אוויר אבל איך להוציא את האוויר בלי לחכות לבורא שהוא ייקח ממך את החיסרון?
איך אנחנו יכולים לקבוע בעצמנו עליות וירידות שלנו, אם אנחנו גם נתייחס לירידות כמו לעליות. זאת אומרת שאנחנו נבין שהדברים האלה שעכשיו אנחנו עוברים הם יצירת החיסרון, רצון לקבל חזק, חדש, שאנחנו עכשיו נצטרך לעבוד עליו כדי להתחבר עוד יותר בחושך. ובמידה שאנחנו מתחברים והחיבור שלנו הוא גם על ידי תפילה, כי אין לנו בעצמנו כוח רוחני, לא להתחבר ולא לתקן את הרצון. אבל כשאנחנו מכינים את זה בלילה אז אנחנו מוכנים לעבודת היום.
עוד נלמד את הדברים האלה, תיכף זה יהיה בפסוקים שנקרא.
תלמיד: וגם אמרת שהודות לעבודה הזאת אנחנו זוכים בפנייה אישית לבורא, מה זה אומר פנייה אישית של הבורא אלינו?
אם אני פונה מכל העשירייה כלפי הבורא ומבקש את הבורא עבור כל העשירייה, אז אני גם יכול לשמוע את היחס שלו אלי דרך כל העשירייה. גם את זה אנחנו עוד נלמד. הכול לומדים מהניסיון, "אין חכם כבעל ניסיון".
תלמיד: אבל מה זה אומר, בפנייה אישית לשמוע את הפניה דרך עשירייה?
אתה לא יכול לשמוע את הבורא אם אתה לא פונה אליו דרך העשירייה. אתה יכול לשמוע משהו, אבל זה דברים שלא שייכים ממש להתקדמות ולתיקון. אנחנו צריכים להבין שבזמנינו, תיקון יכול להיות, כמו שכותב בעל הסולם ב"דור האחרון" ורב"ש, רק מתוך עשירייה. "בתוך עמי אנוכי יושבת".
תלמיד: מובן שאנחנו פונים מכל העשירייה. אבל איך זה שאנחנו בעשירייה נהיה אוזן אחת כדי לשמוע את התשובה שלו?
על ידי זה שאנחנו מחוברים, אנחנו יכולים לשמוע פחות או יותר כולנו, או אפילו אם לא שומעים כי יש כאלו ויש כאלו חברים בקבוצה, אבל בסך הכול כולם מקבלים, כולם. אלא יש כאלה שיכולים כבר להרגיש שמקבלים את זה, ויש כאלה שעוד לא מרגישים. אבל בצורה פוטנציאלית מקבלים כולם. זה עוד יבוא.
קריין: קטע מס' 11.
"האדם צריך להאמין, שזה שהרצון לקבל מפריע לו מהעבודה, זה באה לו מלמעלה. כי מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל, מטעם שדוקא בזמן שהרצון לקבל מתעורר, יש מקום עבודה, שיהיה להאדם מגע הדוק עם הבורא, שיעזור לו להפוך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע.
והאדם צריך להאמין, כי מזה נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו, שיקרבהו בבחינת הדביקות, הנקראת "השתוות הצורה", שהיא בחינת ביטול הרצון לקבל, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ועל זה אומר הבורא: "נצחוני בני". היינו, אני נתתי לכם רצון לקבל, ואתם מבקשים ממני, שאני אתן לכם במקומו רצון להשפיע."
(בעל הסולם. "שמעתי". י"ט, "מהו, שהקב"ה שונא את הגופים, בעבודה")
שאלה: דיברנו על זה שכל ההפרעות שניתנות, מכוונות כלפי החסרונות שלנו בתוך החיבור. אז עלינו לבקש שיראה לנו בדיוק מהם הפגמים, החסרונות או פשוט לבקש יותר חיבור?
אני חושב שאנחנו לא יכולים עכשיו להבין מהמצבים שלנו שאנחנו עוברים, ואפילו לא מאתרים בזה את הכוח העליון בצורה ברורה שזה בא ממנו. אנחנו לא יכולים להבין מה בדיוק אנחנו צריכים לתקן. אלא יש לפנינו תיקון כללי, שעדיין אנחנו לא מחוברים בכלל. אחר כך, כשאנחנו נהיה מחוברים באיזו מידה בינינו, אז אנחנו נבין גם מה הבורא דורש מאיתנו, איך אנחנו צריכים לייצב את עצמנו, שנהיה כעשרה יחד ואז בזה אנחנו נייצב כל פעם פרצוף בצורה שונה, לקבלת האור בתוכו בצורה אחרת. יותר גדול, יותר חשוב, גם בעוצמה וגם באיכות. אבל בינתיים אנחנו לא יכולים, אין לנו קשר בינינו בכלל, שאנחנו נרגיש שיש בינינו כוח שמאחד אותנו, שממלא אותנו, שמייצב אותנו, ואז אחר כך אנחנו נתחיל לעבוד עימו.
שאלה: הוא כותב ש"האדם צריך להאמין, כי נמשך נחת רוח להבורא, מזה שהאדם מתפלל אליו". מאיפה אנחנו יכולים לקבל את הביטחון, בזמן שעדיין לא קיבלנו מענה על התפילה, שמהתפילה שלנו נמשך נחת רוח לבורא?
אתם צריכים להאמין בזה. כמו תינוק, לא חשוב מה שהוא עושה, הוא עושה נחת רוח לאימא כבר בזה שהוא קיים. אם אנחנו משתדלים להתחבר בינינו אפילו במקצת, זה נקרא שאנחנו כבר קיימים או רוצים להיות קיימים כלפי הכוח העליון, כלפי הבורא, כבר בזה אנחנו עושים לו נחת רוח. כל נטייה ונטייה שלנו לחיבור בינינו, עושה נחת רוח לבורא. בפרט שאנחנו רוצים להתחבר בינינו כדי לייצב בו נחת רוח.
זאת אומרת, בוא נגיד, מצב הרוח של הבורא נמצא בידיים שלנו ולכן אנחנו צריכים להיות מאוד מודאגים לחיבור בינינו וללמוד איך להשתמש בו בצורה נכונה. כי זה בעצם האמצעי היחידי להשפיע לעליון, במידת החיבור בינינו. מידות ההתחברות בינינו בעשירייה, בכל מיני צורות אפשריות.
ויש הרבה מאוד צורות כאלה, הרבה מאוד צורות שאנחנו יכולים להתחבר בינינו. אז בקומבינטוריקה הזאת, בחיבור בינינו כזה או כזה, כך או כך, שכל אחד נפתח יותר, מכיר יותר מה יש בו ומה יש באחרים ואיך אנחנו יכולים לבנות את מערכות הקשר בינינו, עד כמה אנחנו בזה משפיעים לבורא וכמה בזה נותנים לבורא אפשרות להשפיע לתוך ההתקשרות הזאת בינינו, זאת בעצם העבודה.
אין יותר. אנחנו בזה מייצבים את הבריאה, שהיא תעבור את כל המצבים האפשריים כדי להתקרב לצורת הבורא ובסופו של דבר אנחנו מגיעים להידמות לו לגמרי.
תלמיד: במה תלויה הרגשת הביטחון שכל חבר בעשירייה ירגיש, שלמרות שהוא כביכול לא נענה על התפילה עדיין בזה הוא עושה נחת רוח לבורא?
הרגשת הביטחון הזאת היא מתחילה עכשיו להתייצב בנו מתוך זה שאני מרגיש יותר ויותר בחוסר אונים אם אני לא קשור לעשירייה. ואם אני קשור לעשירייה, אני מרגיש שאני נמצא בביטחון, בשמחה, בתהליך, בהתקשרות לכוח עליון. אפילו מהעולם הזה יש לנו כזאת הרגשה.
שאלה: מכוח מה זוכים לתפילה שבאה מחיבור לעשירייה?
אנחנו מייצבים את התפילה הזאת בעצמנו, מתוך זה שאנחנו רוצים להשפיע לבורא שיתקרב אלינו, שישפיע עלינו, שיפרמט אותנו, שיחבר, שיסדר, שאנחנו נהיה מוכנים לגלות אותו, כוח אחד בינינו. הבורא זה כוח אחד, זה איחוד, זה מושג "אחד", לכן אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מייצבים את עצמנו כאחד, ובזה אנחנו מתאימים את עצמנו לבורא.
הצורה הרוחנית הראשונה שלנו היא שאנחנו מתחברים למושג "אחד" במידה הכי קלה, הכי פשוטה, אבל כבר יש בינינו איזשהו קשר. זה נקרא עשירייה, ומזה והלאה אנחנו כבר מקבלים התקשרות לבורא ומתחילים להרגיש איך אנחנו מרגישים בקשר עימו, "חד מקבל חד" מה שנקרא.
שאלה: איך אנחנו מייצבים את העבודה הנכונה בינינו בעשירייה, אם יש חברים שאומרים "בואו לא נעשה שום פעולות, בואו נתרכז בפנימיות", ויש כאלה שאומרים "בואו נעשה פעולות כמה שיותר". מה הכיוון הנכון?
לכל אחד ואחד יש נטייה משלו מהלידה, זאת אומרת מאותה נקודה שהוא נמצא במערכת אדם הראשון, כך זה קורה. לכן אסור לנו ללחוץ אחד על השני, אלא צריכים בסבלנות להבין שאם אנחנו נמצאים בעשירייה אז כך זה כבר מסודר, ואנחנו רק צריכים לדאוג להבנה הדדית, לחיבור, לתמיכה וזה יסתדר. וחוץ מזה, אתה לא יכול לדרוש מהחברים שהם יהיו דומים זה לזה, אלא דווקא עד כמה שהם שונים זה מזה, תהיה להם יותר יכולת לגלות את הבורא בצורה יותר גדולה.
תלמיד: האם לנסות לחפש תמיד את קו האמצע בעשירייה?
אני לא יודע קו האמצע, אני מפחד לענות לפי המילים שלכם, מי יודע מה קורה שם, מה אתם מבינים ב"קו האמצע". אתם צריכים להשתדל בכל זאת לקרוא מה שאנחנו קוראים ולממש את הפסוקים האלה כמה שאתם מבינים. ואפילו שכל אחד מבין לפי השכל שלו, לפי ההתפתחות שלו, בכל זאת להשתדל כך להתקדם. אז עוד פסוק, עוד מאמר, עוד משהו, וכך אתם צריכים פשוט לבלוע. מה עושים עם התינוק? נותנים לו כל הזמן לאכול ולישון, לאכול ולישון, יותר מזה הוא לא צריך. כך אנחנו, צריכים כל הזמן לקבל את המאמרים ולהשתדל להירגע איתם, שיתכללו בנו, ועוד מאמר ועוד הפסקה, ועוד מאמר ועוד הפסקה, וכך לאט לאט אנחנו נתקדם. ובסבלנות להתייחס אחד לשני.
ודאי שאנחנו עוד נגיע למצבים שכל אחד ירצה להרוג את האחרים. אבל יחד עם זה יהיו לנו מצבים אחרים, שאנחנו נמצאים בחיבור ובערבות כזאת שכל אחד בטוח באחרים. וכל המצבים האלה יבואו בהתחלפות יום ולילה בינינו, ונתרגל לזה ונבין איך לעבוד עם שניים.
שאלה: עלינו לא להפסיק לחפש כל הזמן את צורות החיבור האלה החדשות ולהיות כל הזמן בתנועה הזאת, אבל לא ללחוץ על העשירייה.
לא ללחוץ על העשירייה בכלל. אני משתדל להיות כמה שיותר קשור אליהם, ואני משתדל להראות להם עד כמה אני קשור למטרה. זו צורת ההשפעה שלי הנכונה ביותר.
שאלה: כשהוא אומר שהבורא שונא, על איזה מצב מדובר בעשירייה?
אנחנו לא צריכים לקבל את זה בינתיים, זה לא מובן לנו. שהבורא שונא את הגופות וכן הלאה, יש דברים כאלה, זאת אומרת שנמצא בניגוד לזה. שנאה זה חוסר התאמה, שרצון של אחד לא דומה לרצון של השני.
שאלה: הוא כותב בקטע "מן השמים נותנים לו כח הגלוי של הרצון לקבל". איך לזהות את אותו רגע?
כשהוא יבוא אתה תזהה, אל תדאג. מהשמים יתנו, מהשמים ידאגו לזה שאתה תראה את זה, אתה תזהה את זה. אתה תבין שזה הרצון לקבל שאתה צריך לעבוד עימו.
שאלה: אני רואה שלהחזיק את התפילה זה במידה שיש לנו תענוג מהפנייה לבורא. מה עושים במצב שאין לנו הנאה מהשפעה ? התפילה בורחת.
קבוצה כל הזמן נמצאת בכל מיני מצבים, ישנם אנשים שעולים, ישנם אנשים שיורדים. במקרים מאוד מיוחדים הקבוצה נמצאת כולה בהיי (high), ובמקרים עוד יותר מיוחדים נמצאת כולה בדאון (down). ולכן אנחנו צריכים לדעת איך אנחנו משתמשים בכל המצבים האלו. אין לזה תשובה. תלמדו את כל המצבים והעיקר צריכים לממש מאמרים שאנחנו לומדים, שיעורים שאנחנו לומדים.
אתם יוצאים מהשיעור, ואם השיעור הוא כולו שאלות ותשובות, זה לא טוב. אלא מה אתם סופגים מהשיעור, איך זה השפיע עליכם. אתם צריכים אחר כך לקחת אותם הדברים שאנחנו עברנו בשיעור ובתוך העשירייה, כי בזמן השיעור אתם לא נמצאים כל כך בעשירייה, כל אחד שומע, אלא אתם צריכים אחר כך בעשירייה לקחת את החומר הזה ולדבר, לקלוט אותו בפנים, אתם.
שאלה: האם נכון לומר שכל המציאות נקבעת על ידי הבורא, חוץ מהתפילה, שזה נתון בידינו?
גם התפילה מגיעה אלינו כהזדמנות לפנות מאיתנו לבורא, ואנחנו צריכים לא לפספס את ההזדמנות הזאת.
שאלה: מהי אמונה, ועל ידי אלו פעולות גורמים לאמונה?
אמונה זה כוח השפעה, שמגיע אלינו מלמעלה כתוצאה מהמאמצים שלנו להיות למעלה מהאגו שלנו. אם אני רוצה להתחבר עם החברים למעלה מהאגו שלי, ומתוך זה אני רוצה להתחבר לבורא למעלה מהאגו שלי, זה נקרא שאני עושה מאמצים לרכוש כוח אמונה למעלה מהדעת. ואת זה אני מממש ממש בעשירייה, ומהעשירייה לבורא. והמימוש שלי, בזה שאין לי את הכוחות האלה, אבל אני מבקש, אני מבקש מהבורא שיתן לי אפשרות להתחבר בינינו, אמנם שאני לא יכול ואולי אפילו לא רוצה. ולמה אני רוצה להיות מחובר עם החברים? מפני שאז תהיה לי הזדמנות לפנות לבורא.
בצורה כזאת אנחנו מגיעים לאמונה למעלה מהדעת, להשפעה למעלה מכוח הקבלה. כולנו מהרצון לקבל, וכאן אנחנו רוכשים למעלה מהרצון לקבל רצון להשפיע, אפשרות להשפיע. זה לא רצון, אין לנו ממש רצון להשפיע, כי הרצון להשפיע זה הבורא, אבל אפשרות להשפיע, כן.
קריין: קטע 12.
"בזמן שהוא רוצה לעשות הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, הגוף מתנגד בכל כוחו, היות שהגוף טוען, למה אתה רוצה להמית אותי ואת כל רשותי שיש לי. ואתה בא אלי שצריכים לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שהוא ממש ביטול הרצון לקבל מכל הענינים. ואתה אומר לי, שחז"ל אמרו "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", היינו להמית את כל הרשות של תועלת עצמו, ולדאוג אך לתועלת ה', ומטרם זה אין האדם יכול לזכות לבחינת תורה. והאדם רואה שאין במציאות, שיהיה לו כח ללכת נגד הטבע. ואז אין להאדם שום עצה אלא לפנות לה', ולומר, שעתה הגעתי למצב, שאני רואה, שאם אין אתה עוזר לי אני אבוד, ואין לו מציאות, שיהיה לי פעם כח, שיהיה בידי כח להתגבר על הרצון לקבל, שזה הטבע שלי, אלא רק ה' יכול לתת טבע שני."
(הרב"ש. מאמר 37 "מהו תורה ומהו חקת התורה, בעבודה" 1991)
זאת אומרת, אני לא יכול לעשות שום פעולה רוחנית נכונה, פעולה דלהשפיע בעצמי, אני לא יכול להגביל את עצמי. יש אמרות כאלה מהמקובלים, שמי שרוצה לשבור את הרצון לקבל שלו מקבל שניים במקום אחד, כשהוא שובר אותו. אז אנחנו צריכים להבין שרק הפנייה לבורא, שהוא יעשה את כל התיקונים, מהקטן ביותר עד הכללי ביותר, זה מה שעוזר לנו לתקן משהו.
לכן חכמת הקבלה לא מדברת על צומות, הגבלות, עינויים, להרביץ לעצמו, וכל מה שאפשר להגיד על הגבלת הרצון לקבל. אנחנו לא עושים את זה, אנחנו רק פונים לבורא שהוא יתקן, כי אם אנחנו רוצים לשבור את הרצון אנחנו מקבלים רצון יותר גדול, וגם הגאווה גדלה מזה. דווקא בעל הסולם ורב"ש כותבים על זה, שהרצון לקבל אוהב את העינויים, אוהב את הייסורים, אוהב את ההגבלות, כי הקליפה גדלה דווקא על ידי זה, וזה מה שיש בדתות. אנחנו לא, אנחנו צריכים לרכז את כל המאמץ שלנו בפנייה לבורא שיעשה, שיתקן, רק על ידי זה אנחנו יכולים לשנות משהו במציאות, כי ממנו כל הכוחות, וממנו כל הפעולות.
לכן אם אנחנו עומדים מול איזו פעולה גופנית בעולם שלנו, כדאי לנו לחשוב איך אנחנו עושים את זה דרך הבורא, כי הוא מייצב את הפעולה. ואני לא צריך להתייחס למצב שהוא עיצב, כי הוא מייצב הכול, אז אני לא צריך להתייחס למצב שהוא עשה, ואת כל המצבים הוא עושה, אלא אני צריך לפנות אליו שהוא ישנה, שהוא יתקן מרע לטוב. כי "בראתי יצר הרע", זה הוא עושה, ואני מבקש ממנו, ורק על ידי הבקשה שלי הוא יהפוך אותו לטוב. בזה אני מרוויח התקשרות אליו, והתקשרות דווקא מתוך זה שאני נכלל במצבים הרעים, ומגיע איתו יחד למצבים הטובים. ואז בכל העבודה הזאת אני נמצא יותר ויותר מחובר אליו, עד שמגיע לדבקות ממש, מתחילת הבריאה ועד סוף הבריאה. כך אנחנו צריכים לעשות.
לכן להיזהר ולא לעשות שום דבר בעצמנו חוץ מתפילה. ואם אנחנו עושים איזה פעולות בעצמנו ששייכות לתיקון, אז אך ורק כשהן מלוות את התפילה שלנו.
שאלה: אנחנו יודעים שנקבל תשובה מהבורא רק אם נדרוש בדיוק את מה שהוא רוצה לתת לנו. אז מאיפה מופיע בנו הרצון הזה, במיוחד בלילה? כיוון שהעבודה שלנו היא בדיוק במצב של לילה, כאשר אין לנו שום ערך בעבודה עצמה.
פעם היינו במצב שכולנו קשורים יחד במערכת אחת עגולה, כדור כזה שנקרא "נשמת אדם הראשון", ובמערכת הזאת היינו קשורים יחד בצורה אידיאלית. אבל כל אחד היה קשור שם בצורה כזאת, שהוא כביכול לא היה קיים, הוא היה בדרגת דומם דדומם דדומם בלבד, נניח כמו טיפת זרע לפני שהיא מתפתחת. כדי לתת לנו התפתחות, היינו עצמאות, כדי שמעצמנו נבין, נרגיש, ונשיג את המצב שלנו, ודרך המצב שלנו את הבורא, ונגיע למצב שאנחנו נעשים כמוהו. אמנם שאנחנו נבראים, אז הבורא שבר את הצורה הזאת, את הכדור הזה, כשהיינו קשורים זה לזה, ואנחנו נמצאים בניתוק זה מזה.
הניתוק בינינו הוא הרצון לקבל שנכנס בינינו ומרחיק בינינו, אבל בכל זאת יש לנו רשימו מאותו מצב מחובר שבו היינו פעם. אז אנחנו יכולים להשתוקק, לגדול, בזה שנרצה לחזור לאותו מצב מחובר. כל העבודה שלנו היא בזה שאנחנו כביכול משתוקקים להיות מחוברים, אמנם לא רוצים, אבל משתוקקים, מייצבים בינינו מצב כזה, שטוב לנו להיות מחוברים, זה נקרא "איש את רעהו יעזורו", ואנחנו מבקשים מהכוח העליון, ששבר אותנו, שיתקן אותנו. ואז על ידי מצבים שאנחנו עוברים, אנחנו לאט לאט חוזרים למצב המתוקן, אבל זה קורה בהקדם המאמצים שלנו.
והמאמצים שלנו נותנים לנו יכולת להרגיש מצבים מנותקים, ומצבים מחוברים, ובפער ביניהם אנחנו מגלים את עבודת הבורא. גם עושה אור וגם בורא חושך, ואז בפער בין שני המצבים אנחנו מגלים אותו. לכן כמה שיותר ירידות, כך יהיו לנו יותר עליות, יותר חושך, יותר אור, וכך נגלה אותו יותר ויותר. ובנוסף נגלה את המאמצים, את המצבים, את הפעולות, שבהם אנחנו מזמינים את הופעת הבורא על פני הניתוק ממנו. זאת העבודה.
שאלה: ככל שאנחנו מתקדמים במצבים של החיבור בעשירייה מתגלים מצבים של חושך ואור. בכמה התפילה שלנו צריכה להיות יותר ספציפית בחיבור?
אנחנו צריכים כל פעם להשתדל לאתר את המצב הנוכחי שבו נמצאים, ניתוק, וכמה חסר לנו להיות מחוברים, כמו שאנחנו מבינים שצריכים להיות בחיבור, ועל זה לבקש את החיבור, מהבורא, שיעשה את זה.
אנחנו צריכים תמיד לחפש במצבי ניתוק וחיבור, את המקור שלנו, את הבורא, שהוא השותף, ושהוא זה עושה לנו גם את זה וגם את זה. בנו תלויה רק הבקשה, העלאת המ"ן, ובו תלויה פעולת התיקון עלינו. ואז בפעולת התיקון אנחנו מגלים מצב חדש, שאנחנו מחוברים, וגם הבורא שמתגלה באותה צורה כשאנחנו מתחברים בינינו כמייצב של המצב הרע, ומייצב של המצב הטוב, ובפער בין שני המצבים האלה אנחנו מגלים אותו, זה נקרא "יוצר אור ובורא חושך".
שאלה: אמרת שיש מצב מיוחד בעשירייה שכולם בעלייה. ככה ממש אנחנו מרגישים עכשיו בעשירייה שכולנו שמחים, יש לנו ממש עבודה יפה במהלך היום, כולנו נמצאים בשיעורי בוקר, ואמרת שצריך ללמוד מזה משהו. מה אנחנו צריכים ללמוד מזה?
על כל מצב ומצב אנחנו צריכים לדבר בתוך העשירייה, צריכים לדבר על מה שאנחנו עכשיו עוברים, ואז אנחנו איכשהו רושמים כאילו בינינו באיזה מצבים היינו, וכך אנחנו נעשים כבעלי ניסיון ומכינים את עצמנו לפעולות יותר ממשיות, בואו נגיד.
שאלה: איך אני עוזר לבורא, או איזה פעולות אנחנו צריכים לעשות כדי שהבורא ייתן לנו טבע שני?
עד כמה שאנחנו מזהים את עצמנו במצב הנוכחי, שהוא מצב שבור, ועד כמה שאנחנו רוצים להיות במצב מתוקן, שהוא מצב חיבור, ועד כמה שאנחנו יכולים לתאר לעצמנו שכך, במצב המחובר, צריכה להיות כל המציאות, כל האנושות, כולם כולם, בצורה כזאת שאנחנו מבינים את המצב הנוכחי והמצב שאנחנו צריכים להיות בו, משני המצבים האלו, זה נקרא מצב מצוי ומצב רצוי, אנחנו מגלים חיסרון. ועם החיסרון הזה, כשאנחנו מייצבים את הדברים האלה בתוך העשירייה, אנחנו פונים לבורא ורוצים שיקדם אותנו ממצב שאנחנו מנותקים או לא מספיק מחוברים, למצב שאנחנו כן רוצים להיות מחוברים, כי אז בתוך החיבור בינינו, מה שאנחנו נגלה, מידת החיבור, מידת הקשר שתהיה בין העשרה, הצורה הזאת תהיה בורא.
זה נקרא "אתם עשיתם אותי", הוא לא קיים, אלא אנחנו עושים אותו מתוך ניתוק לחיבור. עד כמה שהניתוק יותר גדול בינינו ועד כמה שהחיבור יהיה יותר גדול בינינו, בפער בין שני המצבים הללו אנחנו נגלה אותו יותר. אנחנו בונים אותו, עושים אותו, ודבוקים בו ודאי, כי זה מה שאנחנו עושים. העבודה הזאת היא עבודה רוחנית, טהורה, קדושה, ואנחנו בונים, עושים את הבורא מתוך ההבדלים בין חושך לאור, בין ניתוק לחיבור. אין עבודה יותר טובה, יותר קדושה מזו, כי אנחנו מייצבים את הבורא, בלי זה הוא לא יכול להתגלות כלפי הנבראים, רק בצורה כזאת.
שאלה: מה זה המצב הזה של מוות בעבודה?
מוות בעבודה זה שאני מנותק מהחברים וכתוצאה מזה ודאי מנותק מהבורא, זה נקרא "מוות".
שאלה: הסברת קודם שהעבודה שלנו היא רק על ידי הבקשה וכל המניעות רק מגדילות את האגו, יש שני יצרים בסופו של דבר. והשאלה, מה זאת אומרת שהעבודה שלנו היא רק על ידי בקשה? אם בסופו של דבר יש לי נגיד לשון הרע אז אני כן אדבר, לא אדבר.
אז אתה תבקש מהבורא שייתקן לך את הלשון.
תלמיד: ולגבי הייסורים, אם העבודה שלנו היא רק במניעות זה הייסורים הכי גדולים כי פה אנחנו עובדים נגד האגו.
אבל לבקש אתה יכול, אפילו שהתפילה שלך היא תפילה שקרית, אבל אתה בכל זאת צריך לבקש והבורא לאט לאט יתקן את הרצון שלך שאתה תבין איפה אתה נמצא, עד כמה שהרצונות שלך הם לרעתך.
תלמיד: מה זה אומר להתעלות מעל? כי גם זה גובר כל הזמן.
כן, נכון. אתה מבקש אפילו שאתה לא רוצה, אפילו שהתפילה שלך היא שקרית. כך אנחנו בנויים גם על ידי הבורא שאנחנו יכולים לבקש כאילו על דברים שאין לנו לזה שום צורך ואפילו לא רוצים את זה ואפילו שונאים אותם. תגיד לי, מתי אתה מבקש בצורה אמיתית? כשהבורא נותן לך מכות, ואז אתה מבקש כדי להתפטר מהמכות, זה נקרא אמיתי? או שאתה רוצה להתרומם לבורא מתוך האגו שלך לדברים טובים? זה לא יקרה אף פעם.
זאת אומרת, אין לנו ברירה, אנחנו צריכים להבין שבצורה כזאת דווקא, שאנחנו נמצאים בתוך האגו שלנו, יש לנו כמה אמצעים כדי להתפלל ממנו. אמנם זו תפילה שקרית, אמנם לא רוצים, ושונאים מה שמבקשים, ושונאים את הבורא, ושונאים את החברים ולא אכפת לי כלום, אבל אנחנו בכל זאת מייצבים את עצמנו בעשירייה שאני שונא אותם ועם הבורא שאני לא סובל אותו, ולמצבים של חיבור שאני לגמרי לא רוצה לחשוב עליהם, אבל בצורה כזאת אנחנו מייצבים את הצורה שנגדנו, ומכאן אנחנו מגיעים לתיקון.
וזה טוב שהבורא עשה לנו כך כי אנחנו מודעים לכל המצבים שאנחנו עוברים. אחרת לא היינו מודעים, אחרת הוא היה נותן לנו את זה כמו לתינוקות או כמו לדומם, צומח, חי, שהם מקבלים את הטבע וזהו. לא, טבע רוחני אני חייב לקבוע, להסכים, לדרוש, לרצות, למשוך, למרות שאני לא רוצה את זה וכך אני צריך לייצב את זה על עצמי. רק בדבר והיפוכו כך אני משיג את הדבר החדש, טבע חדש, ויוצא שאני על ידי הבורא מייצב את הצורה הרוחנית שלי, אני בונה אותו, וזה נקרא שאני עשיתי את הבורא.
שאלה: מה ההבדל בין התפילה שאנחנו עושים לבין התפילות שעושים הנוצרים בקבוצות התפילה שלהם?
ההבדל הוא שאנחנו מבקשים על התיקון, לעלות יותר מהאגו שלנו. להשתמש באגו שלנו, לא להרוס אותו, אלא להתעלות ממנו לחיבור ואהבה. ואנחנו עושים את זה יחד, בעשירייה, ובעשירייה אנחנו רוצים לייצב את עצמנו. כל הדתות יצאו סך הכול לפני 2000 שנה, מנפילת חכמת הקבלה שהיא נעלמה מהעם. אז יצאה היהדות, ואחר כך הנצרות ואחר כך האסלאם, בעצם זה כך לפי הסדר. היהדות עוד התחילה להתייצב מבית ראשון, זה 1000 שנה לפני הספירה, ולגמרי יצאה לגילוי, לאוויר, עם חורבן בית המקדש השני.
ואחר כך יצאה מזה, אחרי כמה מאוד שנה, הנצרות, הנוצרים הראשונים היו גם יהודים, אחר כך התחברו אליהם עוד הרומאים וכן הלאה, אנחנו יודעים את זה מההיסטוריה. ואחר כך, במאה השישית פחות או יותר, יצא מזה גם האסלאם. אומנם שורש האסלאם נובע עוד מישמעאל, מהבן של אברהם, לכן האסלאם לא ממש מנוגד לחכמת הקבלה וליהדות, הוא לא מושך את האנשים לצורות, לציורים, כמו שזה בנצרות, הוא יותר פנימי.
אבל בכל זאת, על ידי זה שכולנו נופלים לתוך האגו, אז כולם, גם היהדות, גם הנצרות וגם האסלאם, הם כולם פועלים בתוך האגו של האדם ומזה הם התפתחו. אנחנו לא שייכים לזה, אנחנו לא משייכים את עצמנו לשום דבר, לא לזה, ולא לזה ולא לזה, אנחנו רק פועלים לגילוי הבורא לנברא בעולם הזה. זה נקרא חכמת הקבלה, לזה היא נתנה, ואנחנו לא רוצים לשנות אותה לאף כיוון. בשבילנו זה העיקר, לעשות מעצמנו כאלו שבנו יתגלה הבורא, ולא בצורה חיצונה על ידי כל מיני פעולות חיצוניות, אלא רק על ידי פעולות פנימיות.
תיקון המידות שלנו בהתחברות בינינו זה נקרא עשיית מצווה, והתוצאה מכל מצווה ומצווה, מכל תיקון ותיקון של הרצונות שבנו, הוא שבה מתגלה הבורא. לכן שכר מצווה לדעת המצווה, לדעת זאת אומרת להכיר, שהבורא יתגלה בתוך הרצון המתוקן כל פעם יותר ויותר, עד שיתגלו כל הרצונות והבורא יתגלה במלואו. זה נקרא גמר התיקון.
האנושות מתחלקת לפי הרצונות שלה לרמות. יש כאלה אנשים שלא יכולים להגיע, אין בהם חיסרון, כי רצון זה כל הבריאה, אין להם רצון להכיר את הבורא ממש, כמו שכתוב רצוננו להכיר את מלכנו, אין דבר כזה, אלא פחות ופחות כמו שאנחנו שומעים, קוראים מגלות מצרים שהעם גם אומר למשה סביב הר סיני, "אתה תדבר עימו ואנחנו נעמוד בצד".
כך אנחנו רואים גם בהפצה שלנו, עד כמה אנשים לא כל כך משתוקקים להתקרבות לבורא, לגילוי הבורא, אלא מספיק להם ככה כמו שהם. ורק חלק קטן מהאנושות, שיש בהם נטייה פנימית לזה, זה נקרא "נקודה שבלב", הם כן רוצים להגיע לחיבור עם הבורא. ולכן אנחנו משתדלים לפרסם את חכמת הקבלה בין כולם, וזה לא מהיום, גם בכל הדורות זה היה כך, רק המקובלים עשו את זה בשקט, הם ממש רצו לפרסם את חכמת הקבלה לכולם. רמח"ל אפילו היה נוסע באירופה והיה מלמד אנשים, היו לו כמה שיחות, שיעורים, עם האפיפיור וכן הלאה.
זאת אומרת, מתוך הטבע של חכמת הקבלה, מתוך ההתפשטות שלה, אנחנו מבינים ש"ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", שאנחנו בסופו של דבר צריכים לגלות את זה לכולם והבורא מצידו צריך לעורר רצון לזה בכולם. וכך נגיע לבורא שמבפנים מעורר את הרצון אליו, לגילוי שלו, ואנחנו מעצמנו מגישים לכל האנושות את שיטת גילוי הבורא, ובזה נגיע לחיבור עימו, כולנו.
עוד נדבר על זה פעם, על ההבדלים בין הדתות. יש לנו גם מאמרים מבעל הסולם שהוא מספר לנו קצת, רק הוא לא כל כך רוצה לנגוע בזה, כי אנשים יכולים להבין שכאילו אנחנו מתגאים, שאנחנו מעל כולם, שאנחנו מזלזלים בזה. אנחנו לא מזלזלים בשום דבר כי כל הבריאה היא תוצאה מפעולת הבורא. אין לנו מה לזלזל באף אחד, הבורא בסופו של דבר מייצב את המצבים האלה, אלא אנחנו רק צריכים להבין באיזה פעולות ובאיזה סדר אנחנו מתקנים את כולם כדי להגיע למצב שכולם ידעו אותי מקטן ועד גדול, כולם כולם.
וכך על ידי החיבור של כולם, של כל הנשמות, אנחנו נגיע לחיבור עם הבורא. זה גמר תיקון לכולם. אבל בינתיים כשאנחנו לא מסוגלים לזה, אז הדתות, גם הנצרות, גם האסלאם, גם היהדות ועוד הרבה, יש כל מיני דתות ואמונות בעולם, הם כולם מחזיקים את בני האדם וקצת מפתחים אותם.
קריין: כן, קטע מספר 13.
"מוכרח האדם להחליט בעצמו שרוצה שה' יתן לו רצון להבטל אליו מכל וכל, היינו לא להשאיר תחת רשותו שום רצון אלא שכל הרצונות שבו יהיו רק לעשות כבוד שמים. וכשהחליט בלבו על ביטול שלם, אז הוא מבקש לה' שיעזור לו שיוציא זה מכח אל הפועל - בבחינת כח. זאת אומרת הגם שבבחינת כח המחשבה והרצון הוא רואה שאין הגוף מסכים לזה שיהיה מבטל כל רצונותיו לה' ולא לטובת עצמו, אז הוא צריך להתפלל לה' שיעזור לו שירצה להבטל אליו עם כל הרצונות ולא להשאיר לעצמו שום בחינת רצון. וזה נקרא תפילה שלמה, היות שרצונו שה' יתן לו רצון שלם בלי שום פשרות לעצמו והוא מבקש שה' יעזור לו שיהיה תמיד עם צדקתו."
(הרב"ש. אגרת ס"ה)
ולהגיע למצב כזה מושלם, אז האדם מגלה שלאותו מצב הוא צריך להביא את כל האנושות. כי הנשמה שלו נמצאת בכל אחד ואחד וכך הנשמה של כל אחד נמצאת בכולם אחרי השבירה. ולכן כל אחד מגלה את עצמו שהוא חייב להגיע לחיבור עם כולם כדי שהבורא יתלבש בכולם בצורה שלמה.
שאלה: הרי אני לא יכול להתפלל עבור עצמי, האם אני יכול להתפלל לבורא שיעזור לי לבטל את עצמי?
כן, אתה יכול להתפלל כך, אבל זה פחות מועיל מזה שאתה תתפלל עבור החיבור. כי מה זה נקרא לבטל את עצמי, לבטל את האגו שלי, בשביל מה לי לבקש עליו? מה, אני בעצם רוצה להקטין את האגו שלי? אני לא רוצה. אני רוצה את כל האגו שיש לי, גדול, חזק, אכזרי, לא חשוב באילו צורות, אני רוצה יחד עימו לגשת לרוחניות, אני רוצה דווקא להפוך אותו לעל מנת להשפיע. אלא מה זה לבטל, שאני אהיה אפס? לא כדאי.
תלמיד: אם כך מה זה אומר בעצם לבטל אותו?
לבטל מהפעולה שלו. רצון לקבל אי אפשר לבטל, אי אפשר למחוק, אני יכול רק לבטל את הפעולה שלו מעל מנת לקבל ולהפוך אותו לעל מנת להשפיע, וזה בדיוק התיקון שהמאור המחזיר למוטב עושה. זה נקרא "אור" שהפעולה שלו היא להחזיר רצון לקבל מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, זה נקרא "להחזיר למוטב", לעשות ממנו טוב.
תלמיד: כל יום בעשירייה אנחנו מנסים לבטל עצמנו בפני החברים, אנחנו משתדלים להקשיב לחברים, משתדלים לעשות את עצמנו קטנים בפני החברים. אני תמיד מרגיש שאני כאילו מחזיק את עצמי ופה נשמע שאתה מדבר על משהו אחר.
אני לא יודע מה אתה אומר. אני לא יודע. אנחנו צריכים לבקש לתקן את הרצון לקבל שלנו, כמו שהוא דוחה אותי עכשיו בכולם, שהוא יעזור לי להתחבר לכולם, זה נקרא תיקון. תיקון זה נקרא שאני לוקח משהו שבור, מקולקל, ועושה ממנו דבר מתוקן. אם אני אומר לבורא קח ממני את כל הרצונות, עם מה אני נשאר? לא יהיה לי שום דבר. אני מוריד את עצמי מדרגת האדם שרוצה להידמות לבורא, שרוצה במשהו לרוחניות, לדרגת חי וצומח ודומם. מה ייצא לי מזה? אני רוצה להיות ברצונות כמה שיותר גדולים וכמה שיותר מתוקנים.
תלמיד: עכשיו אחרי ההסבר הזה, אני לחלוטין לא מבין מה זה ביטול בכלל.
ביטול זה, שאני רוצה לבטל את הרצון לקבל על מנת לקבל שלי שיהיה בעל מנת להשפיע. אני רוצה עם כל הצורות של הרצון לקבל שלי שהם כולן מכוונות לטובתי, להפוך אותן לטובת העשירייה, לטובת כולם.
שאלה: איזו תפילה עלי להעלות לבורא כדי שיתקן את כל הטעויות שלי בעשירייה?
אם אני פונה דרך העשירייה לבורא, שאני רוצה לתקן את הקשר שלי עם העשירייה ומבקש מהבורא שיעשה לי את זה, שייצב לי קשר נכון עם העשירייה, שאני אמשך אליהם, שאני אהיה נכלל בהם, שאני אתפשט בהם, שכל הרצונות שלי יהיו מה שיש בהם וכל המחשבות שלי יהיו רק עליהם, ואני כל הזמן רוצה להיות בזה, אם אני מתפלל על זה, אני לא צריך יותר.
שאלה: בקטע נאמר, שהגוף שלי, הרצון לקבל מתנגד, והמצב של אכזבה, ייאוש מרוחניות מביא לתפילה, מהי אותה התפילה שמביאה לדרישה מזה?
אני צריך להגיע לכמה הבחנות. שאני לא מסוגל לתקן את עצמי. שיש רק כוח אחד שיכול לשנות את הגורל שלי, שזה הכוח העליון, וכדי שהוא יעשה שינוי בגורלי אני חייב לפנות אליו. השינוי בגורלי יכול להיות אך ורק על ידי כך שאני אבקש ממנו לשנות את הקשר שלי עם העשירייה, כי כל החיים שלי, כל הגורל שלי תלוי בעשירייה בלבד, עד כמה שזה לא נראה לי. ואז אני פונה לבורא דרך העשירייה ומבקש את זה ממנו.
אבל עוד יותר וודאי שזה מועיל, אם אני מדבר עם העשירייה והם רוצים את אותו דבר, לפנות לבורא שישנה את הגורל שלנו, שיתקן אותנו דרך החיבור בינינו. שאנחנו נרצה לגלות את הבורא בקשר בינינו, שעד כמה שיהיו בינינו יחסים יותר ויותר דהשפעה, דווקא בזה, ככה אנחנו נגלה את הבורא.
ואז הוא עונה ואנחנו מגלים אותו בינינו, כך הוא מתגלה. איך הוא מתגלה? הוא מתגלה בזה שהוא בכל אחד ואחד עושה שינוי בטבע שלו מעל מנת לקבל לקצת על מנת להשפיע. ואנחנו מתחברים על מנת להשפיע, אלו רצונות שבכל אחד יש במקצת בינינו, ואז הקשר בינינו בצורות בעל מנת להשפיע מכל אחד, יתנו לנו גילוי הבורא, ככה הוא יתגלה. אז בואו נבצע את זה.
תלמיד: בהרגשה, דרישה זה כמו איזו צעקה עמוקה מבפנים. מה זה דרישה בעצם?
זה נקרא דרישה, שאנחנו עומדים על זה ודורשים את זה ממנו. הבורא לא פותח לנו את זה, אלא אנחנו דופקים כמו בתוך שער גדול של העיר. שאנחנו רוצים להיכנס לתוך העיר ואז אנחנו דופקים על השער שלו עד שהוא פותח. אבל דופקים זה נקרא שאנחנו כל הזמן עושים כל מיני פעולות, שאנחנו מראים לו בזה שאנחנו כן מוכנים להיות יותר ויותר מחוברים, עד שנרצה. עד שהבורא ירצה זה נקרא עד שאנחנו נרצה כולנו בתוך העשירייה.
שאלה: מה זה אומר להיזהר מלעשות משהו בעצמך חוץ מתפילה? הרי קודם דיברנו שבירידה צריך לעשות כל פעולה שמכוונת לחיבור, נגיד רב"ש היה רוקד כדי לצאת ממנה.
שאלה טובה. אנחנו צריכים לעשות כל מה שאפשר רק כדי להוציא את עצמנו מהניתוק בינינו, אפילו לרקוד יחד, לשתות, לאכול, לעשות איזה טיול. לא חשוב מה לעשות, העיקר שאנחנו הולכים בינינו להתחבר, אפילו בצורה פיזית אם אנחנו לא יכולים יותר. אבל אנחנו רוצים שעל ידי הפעולות הפיזיות האלה אנחנו גם נתקרב זה לזה.
לא מן הסתם אנחנו נמצאים בעולם גשמי ממנו אנחנו צריכים להגיע לעולם רוחני ולכן אנחנו צריכים להשתמש בזה. אבל לא לעשות מהפעולות האלה משהו קדוש, אנחנו עושים את זה אך ורק כדי להיות יותר מחוברים פנימה. ולהיזהר לא להחליף זה על זה, אחרת אנחנו נופלים מחכמת הקבלה לדת.
שאלה: בקטע כתוב שאדם צריך להגיע להחלטה בצורה סופית, כלומר החלטה לבקש מהבורא שיתקן אותו. מה מפריע לאדם לעשות את זה, למה הוא לא מוכן להחליט?
אולי הוא עושה הכול רק אין לו תמיכה מהעשירייה. תפילה מאדם אחד כמעט ולא נשמעת. זאת אומרת, הבורא מגיב על זה, אבל בצורה כזאת שהוא מוסיף כל מיני ייסורים כדי שאנחנו נגיע לתפילה שלמה, רב"ש כותב על זה. אנחנו צריכים קודם כל להתקשר בינינו נכון, על מנת להגיע להתקשרות עם הבורא.
שאלה: איך לאסוף, לחבר חיסרון משותף בעשירייה?
לדבר ביניכם על החיסרון הזה. איך אנחנו עושים, מה אנחנו מפסידים, מה אנחנו רוצים להרוויח וכן הלאה, כל מה ששייך לחיבור ביניכם.
שאלה: האם הודיה לבורא זו תפילה נכונה יותר?
זה לא אם היא נכונה או לא נכונה, גם לה יש מקום, אבל תלוי על מה אתם רוצים להודות. זה לא יכול להיות סתם, שאין לכם על מה להודות אבל אתם עושים את זה, למה? כי תפילה אחרת אין לכם, מה לעשות. יותר טוב אם תחשבו איזה חיסרון, מ"ן אתם יכולים להעלות לבורא. ויותר לחשוב איך שהוא צריך להתגלות בקשר ביניכם בתוך העשירייה, שהחיבור של העשרה ביניכם בצורה נכונה מגלה לכם את הבורא. על זה תחשבו יותר.
שאלה: אתמול אמרת, שאנחנו צריכים לעשות התקפה על הפנימיות ולא על החיצוניות. מהי בקשת התקפה על הפנימיות?
שאנחנו רוצים לחבר את הרצונות שלנו לכזאת צורה ועוצמה שבהם, בכולם, בקשר נכון, בהתקשרות נכונה ביניהם יתגלה הבורא. האור יתגלה כי היחס בינינו כבר יהיה בכזאת צורה ועוצמה, שהצורה של הרצונות שלנו תהיה דומה לאור, שכך אנחנו מתייחסים בהשפעה הדדית זה לזה, שלפי השתוות הצורה האור מתגלה בנטיות האלה בינינו בעשירייה.
תלמיד: האם התקפה על פנימיות והתקפה בתפילה הם סיבה ותוצאה, שקודם מקדים את התפילה ואחרי זה באה התקפה על פנימיות?
לא, הייתי אומר שזה ההפך. התפילה צריכה להיות תוצאה מהמאמצים שלנו.
שאלה: אנחנו בונים תפילה כל שיעור בוקר. האם התפילה הזאת משפיעה על חברים שלא שומעים את התפילה, ואם כן, באיזו צורה?
ודאי שמה שאנחנו מתפללים ומה שאנחנו עושים משפיע על כל האנושות וגם על החברים שלנו שלא נמצאים איתנו באותה הפעולה, אבל זה משני. ודאי שזה משפיע עליהם אבל בצורה חיצונה. זה כמו שאני ישן ואני קם ובינתיים העולם השתנה.
תלמיד: בין זה שאנחנו מתפללים לחיבור לבין זה שהחברים מתאספים יחד לשיעור או למשהו אחר, האם צריכות להיות לנו עוד פעולות יותר פיזיות?
אנחנו מדברים על הדברים האלה כל הזמן. אני לא יכול עכשיו להתחיל לדבר על כל הפעולות האלה. אנחנו צריכים להשתוקק להיות בכל הקבוצה שלנו בכל שיעור ושיעור, ואחר כך עוד פעם, פעמיים, אפשר אפילו שלוש פעמים ביום להתקשר לרבע שעה, לחצי שעה, לדבר על החיבור בינינו, איך אנחנו מממשים אותו וכך להמשיך. אם נשקיע בזה אז נקבל, אם לא נשקיע אז לא, כי היגיעה בעצם מייצבת את הכלי.
שאלה: יש את העיקרון של "סוף מעשה במחשבה תחילה", ואנחנו יודעים שתפילה היא התוצאה מהמאמצים שלנו. האם נכון להשתדל מלכתחילה לנסות להגיע לתפילה ואז לראות מה חסר ולהיות במאמצים כדי להשלים את החוסר הזה?
אז על מה תתפלל?
תלמיד: השאלה היא אם נכון קודם לייצב את התפילה בצורה שכלית, ואז לנסות לראות מה חסר לי רגשית כדי להגיע לזה?
כן. זה יכול להיות. כדי לייצב את התפילה אנחנו צריכים להשתדל לעשות לה מסגרת שכלית כי אין לנו עדיין רגשות, ואז על ידי המאמץ השכלי אנחנו יכולים לעורר את הרגשות. אבל זו צריכה להיות בכל זאת המטרה שלנו, אחרת היא תהפוך להיות תפילה כמו שמתפללים בכל בתי הכנסת.
שאלה: מה זאת תפילה חזקה?
תפילה חזקה היא זו שיוצאת מהלבבות של החברים ומגיעה לבורא. שהם מושכים חוט קשר בין הרצונות שלהם ומגיעים עם החוט הזה לבורא.
תלמיד: זה קשור גם לתדירות התפילה?
לאו דווקא. אבל כמה שיותר מנסים אז יותר מתחברים, מגיעים לצורה האמיתית.
תלמיד: בימים האחרונים עבדנו המון על הנושא הזה. אתה נכנס לבקשה, אתה מרגיש שהחברים עושים מאמץ ומגיעים לאיזה חיסרון, אבל יש הרגשה שבתוך החיסרון הזה אין קווי מתאר ברורים, אין נקודות אחיזה, אתה לא יכול להגיד, "אוקיי, עכשיו אני הולך יותר עמוק".
תתפללו שתהיה נקודת אחיזה. זה הבורא מראה לכם שהוא נסתר שם ואתם צריכים לדרוש אותו יותר.
תלמיד: על זאת בדיוק השאלה. האם לדרוש יותר על זה. אתה נמצא כביכול במין ענן כזה, ואתה מרגיש שאתה באיזו תנועה עם החברים, אבל איך לחזק את זה? אין נקודות ציון כל כך, זאת ההרגשה.
יש ביניכם חיבור למטרה. לכן עוד ועוד מאמץ לחיבור ביניכם למטרה יחד עם התפילה לבורא שייצב חיבור ביניכם ולמטרה.
תלמיד: לפעמים יש הרגשה שרק כשאתה יוצא מהתפילה אתה יכול לזהות אם היה חסר משהו ואז אתה יכול אולי לחזור שוב. אבל ברגע שאנחנו נמצאים באיזו תנועה אז מאוד קשה להוסיף.
זה בסדר, אני מבין אותך. זה באמת נכון. תמשיכו. אתה אומר נכון.
שאלה: מה צריך לאפיין את ההתקפה?
שאנחנו מחפשים קשר בינינו להיות "כאיש אחד בלב אחד"4, ורוצים למשוך את הבורא שימלא את הלב האחד הזה.
תלמיד: אבל מה הופך את זה להתקפה?
שדורשים. התקפה זה נקרא שאנחנו מרכזים את הכוחות שלנו ודווקא את זה מבקשים. מגיעים לזה. לא שאנחנו צריכים להרפות את עצמנו אבל זה דורש זמן. אני מאוד מקווה שבכל זאת נגיע להכנה טובה לקראת הכנס.
שאלה: אחרי כל תפילה שאנחנו בונים ומעלים מתוך העשירייה אנחנו מקבלים התפעלות גדולה, האם אפשר לומר שהתפילה בעצמה זו תשובת הבורא?
תפילה היא הכלי שבו אנחנו רוצים לקבל את המילוי. אז ודאי שזה חלק.
שאלה: מה ההבדל בין לשבור את הרצון לקבל לבין לעשות עליו צמצום?
אנחנו שוברים לא את הרצון לקבל, כך אנחנו אומרים לשם קיצור, אלא אנחנו רוצים לשבור את הכוונה על מנת לקבל. לעשות צמצום על השימוש ברצון לקבל בעל מנת לקבל ואחר כך להפוך אותו בעל מנת להשפיע.
שאלה: חברים בעשירייה שהשתתפו בצורה קבועה בשיעורי הבוקר עוזבים את הדרך, האם אנחנו צריכים לפנות לעזרת הכלי העולמי בתפילה עבור החברים האלה?
אני לא חושב שאנחנו צריכים לדאוג לזה. העניין הוא שאנחנו עכשיו מייצבים את השלב הראשון בתיקון הנשמה הכללית, ומושכים אלינו על ידי המאור המחזיר למוטב אור כללי מאוד, מושכים כל מיני נשמות. ולאו דווקא כל הנשמות האלה צריכות להתכלל ולהגיע לתיקון בשלב הראשון של הדור האחרון.
אבל אנחנו צריכים להסכים עם זה, כמו שכותב בעל הסולם, ו"עוד הרבה נכנסו ויפלו בדרך הזאת.". יש על זה פסוקים כאלה. שאין מה לעשות, ככה זו הדרך וגם התיקונים כאלה. זה שאיזה חבר היה אתנו כמה חודשים או אפילו שנים ואחר כך עוזב, אז גם כשהגיע אלינו, זה לא שהוא הגיע אלא הביאו אותו מלמעלה. וגם כשהוא היה אתנו כמה זמן זה מפני שהחזיקו אותו ככה על ידי הארה מיוחדת, וגם לקחו ממנו את ההארה המיוחדת ואז הוא עזב.
בסך הכול זה רצון לקבל שמפעילים אותו מלמעלה, כמה שהאור משפיע עליו מלמעלה ככה הוא מתפקד. ולכן אין לנו כל כך מה להצטער על זה או לעשות משהו. עוזב? אנחנו צריכים פעמיים לעזור לו לחזור. זאת אומרת, לדבר אתו פעם, אם הוא אומר "לא רוצה", בכל זאת אחרי כמה זמן שוב לדבר אתו, "אולי בכל זאת תחזור?", אם הוא אומר "לא", אז לעזוב. כך כתוב על זה שהחמור נופל בדרך, משתדלים להקים אותו, ומעלים עליו את המטען שהיה עליו, אותה כבודה, ואם הוא בכל זאת נופל פעמיים ולא יכול, אז עוזבים אותו. אין מה לעשות. כך אנחנו צריכים להתייחס.
קריין: יש לנו ציטוט של בעל הסולם, "רבים חללים נפלו." מתוך מאמר "מצווה אחת" של בעל הסולם.
"לעולם אין לקוות שיגיע הזמן ושימצא הפתרון שיוכלו להתחיל את עבודת השי"ת מתוך "לשמה", אלא כמאז כן עתה, וכן לעתיד, מוכרח כל עובד ה' להתחיל בעסק העבודה, "מתוך שלא לשמה", אשר מתוכה יבוא אל ה"לשמה". והדרך להגיע לדרגה זו, אינה מוגבלת בזמן, אלא במכשירים אותו, ובמידת שליטתו על לבו, ועל כן רבים חללים נפלו ויפלו על שדה העסק "שלא לשמה", וימותו בלי חכמה. ועם כל זה, שכרם גדול מאד, כי אין מחשבתו של אדם מסוגל להעריך אותו היקר והערך של עשיית נחת רוח ליוצרו. ואפילו העושה שלא על תנאי זה, מכל מקום, מתוך שאינו ראוי באופן אחר, עושה גם כן נחת רוח ליוצרו. וזה נקרא שלא מדעתו."
זאת אומרת, שאפילו אלה שנמצאים בינינו ועדיין לא הגיעו להבנה, להכרה איך לעשות פעולת נחת רוח דרך העשירייה לבורא, בכל זאת הם עושים את העבודה ויש להם שכר גדול, ואסור לנו לזלזל בזה. זאת אומרת, לשמור על כל החברים שנמצאים בינינו שהם בדרך. בסופו של דבר כולנו נגיע. זה בטוח שתיקון העולם כבר נמצא, רק השאלה איך אנחנו מגיעים לזה על ידי השתתפות משלנו.
קריין: קטע מספר 14.
"האדם צריך לדעת, בעת השתדלותו להשיג את בחינת לשמה, שיקבל על עצמו, שהוא רוצה לעבוד כולו להשפיע על תכלית השלמות. היינו כולו להשפיע, ולא לקבל כלום. ורק אז הוא מתחיל לראות, שאין האברים מסכימים לדעה זו.
ומזה הוא יכול לבוא לדעת בבירור, שאין לו עצה אחרת, אלא שישפוך שיחו לה', שיעזור לו, שהגוף כן יסכים לשעבד עצמו לה' בלי שום תנאים. היות, שהוא רואה, שאין בידו לשכנע את גופו, שיבטל את עצמותו לגמרי. נמצא, שדוקא בזמן שהוא רואה, שאין מה לקוות שגופו יסכים מצד עצמו לעבוד לתועלת ה', אז התפלה שלו יכולה להיות מעומק הלב. ואז נתקבל תפלתו."
(בעל הסולם. "שמעתי". מאמר ה'. "לשמה זהו אתערותא דלעילא. ולמה צריכים אתערותא דלתתא?")
רק להמשיך ולהמשיך, ומה שלא עושה השכל עושה הזמן, וכל המאמצים האלה מתחברים לתפילה מאוד מיוחדת שהיא תפילה בעשירייה, זה מה שנקרא "תפילה במניין", ואז הבורא שומע.
מה זה שומע? האור העליון נמצא סביבנו, רק הוא מגלה חיסרון מצד העשירייה, מצד הכלי השלם. זה יכול להיות לא לפי המספר עשר, אבל שכולנו רוצים במשהו, באיזו מידה, אפילו הכי קטנה, להידמות לבורא. זאת אומרת רוצים שהוא יתקן את הקשר בינינו על מנת להשפיע, ורוצים לפי הקשר הזה שימלא אותנו, שיתגלה בנו.
אז יש לנו כאן שתי פעולות מהבורא, פעולת התיקון ופעולת המילוי. ואז הוא מתקן את הקשר בינינו, ואחר כך מתחיל ללמד אותנו מה זה נקרא "התחברות נכונה עמו". איך אנחנו צריכים לעשות כל מיני פעולות כדי שהוא ימלא אותנו. וכך אנחנו מגיעים כבר למגע עם הבורא יותר ויותר.
שאלה: כתוב שצריך לשאוף, להשתוקק לעבוד רק להשפיע. מה זה רק להשפיע?
שזה למעלה מהרצון לקבל שלנו. שלא יקבל שום דבר לעצמו, אלא שיתחשב שהוא נמצא כחלק מהמערכת הגדולה שנקראת "אדם הראשון", וכחלק ממערכת האדם הוא רוצה להיות מחובר עם כולם. זאת אומרת, לקבל לעצמו אך ורק מה שמגיע לו לקיומו וכל היתר לחשוב רק על החיבור עם האחרים ובין האחרים. זה נקרא "לעבוד על מנת להשפיע".
אנחנו לא צריכים לעשות את הפעולות האלה בפועל, לצאת לרחוב ולהתחיל לדאוג לכולם, אלא אנחנו צריכים להבין שהרצון שלנו צריך להיות מכוון כך. יש בזה הרבה שאלות, אבל זה לאט לאט יתברר בהדרגה.
תלמיד: אמרת שהתפילה היא הכלי שבו אנחנו רוצים לקבל מילוי. מה זה אומר שתפילה היא הכלי?
תפילה זה חיסרון שבו אנחנו רוצים לקבל את התיקון, המילוי. וזו בעצם התפילה. אתם שואלים דברים כאלה טריוויאליים שעליהם כתוב הרבה דברים, איך אני אענה על זה? תתחילו לשאול אותי דברים כאלה, לא נצא מזה אף פעם. מה זה נקרא "תפילה" שזה חיסרון? אלא מה היא תפילה אם לא חיסרון? תחשבו לפני שאתם שואלים.
שאלה: מה קובע אם האדם נשאר בדרך או עוזב?
אם הוא נשאר בדרך אז הוא נשאר ומתקדם יחד עם כולם באותו קצב כללי כמו שאנחנו מתקדמים או בקצב של העשירייה שלו, יכול להיות קצת יותר או קצת פחות. אם הוא עוזב אז הוא נשאר בהמתנה, כאילו בסטנד ביי, כמו כל האנושות. לכן כשהוא נשאר כך עם כל האנושות אז הוא נמצא בהתקדמות כללית כמו שכל האנושות מתקדמת על ידי כל מיני פעולות חיצוניות שהבורא מעביר על כל האנושות. בדרך כלל פעולות של הפנדמיה, פעולות של שבירה. עוד מעט נראה יותר, והפעולות האלה יהיו יותר ויותר גלובליות, מפני שאנחנו נכנסנו לדור האחרון, שכולם צריכים להגיע לתיקון. לכן גם המכות שאנחנו עוברים היום הן כולן מכות לכולם, לכל האנושות.
שאלה: בתחילת השיעור הזכרת שיש סוגים שונים של קשרים. האם אתה יכול לפרט איזה סוגי קשרים יש?
אתם תשתוקקו לחיבור ובדרך תגלו את כל סוגי הקשרים האלה. אלה הקשרים שיש בין הספירות, בין כל ספירה לספירות האחרות. זה צריך להתגלות בפעולות ממשיות שלנו, שאנחנו רוצים להתקשר. ואז אתה מתחיל לאתר שיש לך כאלה וכאלה קשרים של נתינה מאחד לאחרים. ואז כל ספירה מתקשרת לכל יתר הספירות, משלימה אותן, והן משלימות אותה, וכך מגיעים לצורת הפרצוף השלם.
שאלה: הזכרת שמעל לשנאה שאני מרגיש כלפי הזולת וכלפי הבורא עלי לבקש. והשאלה היא, האם זה לא אותו דבר השנאה לזולת והשנאה לבורא?
אני לא רוצה עכשיו לפרש את זה. בינתיים אצלנו גם זה וגם זה לא מובן.
שאלה: אמרת שעלינו לבצע כל מיני פעולות עד שנגיע לגילוי החיסרון לבורא. באיזו צורה פועלות או משפיעות הפעולות על בניית הרצון?
אנחנו מדברים בינינו בעשירייה ומגלים אחד לשני עד כמה שאנחנו לא יכולים לעשות שום פעולה רוחנית, אלא רק אם אנחנו משתדלים לעשות אותה יחד. והפעולות האלה שאנחנו משתדלים לבצע, אפילו שהן פעולות לא כל כך נכונות וטובות, אבל כשאנחנו משתדלים לעשות אותן יחד, הן מתקבלות אצל הבורא. זה לפי הכלל, "עיר הנידחת אי אפשר להחריב," שאם יש לך קשר טוב בין אנשים, אפילו שהם עבריינים, רשעים, אתה לא יכול לעשות איתם שום דבר, כי כוח החיבור שביניהם, שהם עוזרים זה לזה שומר עליהם. לכן אנחנו צריכים קודם כל להגיע לכוח החיבור.
אנחנו כולנו עבריינים, אבל אנחנו דואגים לא לתיקון של כל אחד ואחד, אלא למהות החיבור בינינו, שאנחנו נהיה מחוברים. ואז איך החיבור הזה, יכול להיות מכוון לתיקון הדדי זה אל זה, "איש את רעהו יעזורו". אז קודם כל חיבור, לא חשוב שאנחנו כולנו אגואיסטים, קודם כל חיבור בינינו, זה העיקר. ואחרי שיש איזה חיבור, אנחנו צריכים מתוך זה שאנחנו כבר מחוברים, להתחיל לתקן את אופן החיבור, מהות החיבור, שיהיה יותר ויותר להשפעה, לתמיכה הדדית, כדי לברר את כוח החיבור בינינו, כוח התמיכה בינינו, הערבות בינינו, שזה הכלי לגילוי הבורא.
שאלה: אנחנו נפגשים 3 פעמים ביום עם החברים. איך לממש את שיעור הבוקר במהלך היום כולו?
אני לא יודע, תלוי כמה זמן יש לכם. אתם צריכים להחליט, או שאתם שומעים שיעור בוקר, או מספיק שאתם קוראים רק את הפסוקים משיעור הבוקר ומדברים ביניכם, אני לא יודע מה לייעץ לכם יותר. אבל רצוי לעבור על כל שיעור הבוקר, לפחות לשמוע, אבל לא לשמוע מהתחלה עד הסוף, אלא שאתם שומעים ומדברים. כי העיקר בפגישות שלכם במשך היום, זה חיבור ביניכם, כמה שאתם מתקרבים, מתקשרים ביניכם. לכן לא סתם לחזור על שיעור הבוקר, אלא לממש אותו בחיבור ביניכם. זו בעצם מטרת ההתקשרות במשך היום, לממש מה שדיברנו בשיעור בוקר, אותו נושא, איך אנחנו ממשים אותו בחיבור בינינו.
קריין: קטע מספר 15.
"שהאדם רוצה לעבוד בבחינת כולו להשפיע, וכל מחשבותיו עבור הנאה עצמית יהיו בביטול גמור. ואז, כשמרגיש, מה שהוא מדבר, אזי לבו יכול לפחד, שמא חס ושלום יתקבל תפילתו. היינו שלא יהיה לו שום רצון עבור עצמו. ולגבי הנאת עצמו מצטייר מצב, בדומה שהוא עוזב את כל תענוגי עולם הזה ביחד עם כל הבריות, והחברים, ובני ביתו, וכל קניניו ורכושו. ופורש את עצמו ללכת למדבר, אשר אין שם שום, רק חיות רעות. ואף אחד לא ידע ממנו וממציאותו. ונדמה בעיניו, כאילו אובד את עולמו בפעם אחת, ומרגיש שמאבד עולם מלא חדוות חיים, ומקבל על עצמו מיתה מעולם הזה, ומרגיש שהוא כעת מאבד עצמו לדעת, בזמן הרגשת הציור הזה. ויש לפעמים, שהס"א עוזרת לו לצייר את מצבו עם כל הצבעים השחורים, אז הגוף בועט בתפילה זו. ונמצא, שאי אפשר שיתקבל תפילתו, מסיבת שהוא עצמו לא רוצה שתתקבל תפילתו. לכן צריך להיות הכנה להתפילה, שירגיל את עצמו לתפילה, כאלו שיהיו פיו וליבו שוים."
(בעל הסולם. "שמעתי". קכ"ב, "להבין מה שמבואר בשולחן ערוך")
שאלה: אם תפילה שלמה היא ביטול והכנעה בפני הבורא, אז האם התפילה השלמה היא להסכים עם כל המצבים גם הטובים וגם הרעים שמגיעים אלי?
זה שמגיעים אלי כל מיני מצבים, ודאי שאני מסכים עם זה שזה מגיע מהבורא, ושזה לטובתי, ושזה הגיע כדי לקדם אותי, זה ברור, מצד אחד. מצד שני, השאלה איך אני מגיב על זה, לא איך אני מקבל את זה אלא איך אני מגיב על זה. אני צריך להגיב על זה כך, שאני על פני כל המצב הזה שמתגלה, צריך לדרוש חיבור יתר עם החברים ובזה חיבור יתר עם הבורא, שיתגלה בתוכנו, בינינו.
הבעיה שלנו, שאנחנו לא רואים בכל הדברים האלה צורה שלמה, שכל מה שמתגלה, מתגלה מהבורא. וכל מה שמתגלה אני צריך לגלות בתוך העשירייה, בתוך העשירייה אני צריך להגיע לתפילה, שעל פני כל המצב שמתגלה, אני רוצה לגלות קשר בינינו, במידה כזאת של קשר בינינו שהקשר בינינו מגלה לי את הבורא. הקשר בינינו זה כמו גלאי, זה כמו מערכת שמגלה את הבורא, שבה מתגלה הבורא. קשר בינינו זה כמו רשת, והדג שאנחנו תופסים בתוך הרשת, זה הבורא.
שאלה: איך אנחנו יכולים לעשות הכנה לתפילה?
פשוט לחשוב על זה, לדבר על זה בינינו. ההכנה לתפילה זו ההתקשרות ביניכם. אז תשתדלו להיות יותר מקושרים ויותר מכוונים בכללות למטרה, לְמה שקורה, שאתם ביניכם צריכים לייצב מצב לגילוי הבורא.
שאלה: מה זה המושג הזה "פיו ולבו שוים"? האם אנחנו נמצאים שם או לא?
אתה לא מבין את זה? אתה איש ציבור. איש ציבור זה בנאדם שיש לו משהו אחד בלב, ומה שהוא פולט מהפה זה דבר אחר. ופיו וליבו שווים, זה מה שמרגיש בלב כך הוא מדבר בפה.
תלמיד: אז אוי ואבוי אם אני אגיד מה שאני מרגיש.
נכון. אבל אצלנו, אנחנו צריכים להגיע למצב שאדם ידע מה שיש לו בלב, ועם מה שיש לו בלב הוא מדבר, מדבר לבורא, לא לקהל שלך, אלא לבורא, ואז זה בסדר. זאת אומרת, לגלות לבורא כל מצפוני ליבו ולבקש תיקונים, לא להסתיר שום דבר מעצמו ומהבורא.
תלמיד: אני בעשירייה שלי יכול להגיד לחברים את מה שאני מרגיש?
לא, אתה צריך להגיד לחברים רק דברים שיכולים לחזק את הקשר ביניכם. אם כל אחד יתחיל להגיד מה שיש לו בלב, אתם תגלו כלי שבור לגמרי שאין לו שום סיכוי להיתקן. את זה אנחנו לא עושים.
תלמיד: אתה מדבר על משחק, שאני צריך לשחק מול החברים?
בטח.
תלמיד: לעשות כאילו?
כאילו, כמו שרב"ש כותב. "איש את רעהו יעזורו", אני צריך לחשוב על החבר מה אני צריך לעשות כלפיו כדי שאני אתמוך בו, כדי שיעלה. אני עוזר לו והוא עוזר לי.
תלמיד: יש מצב באמת שפיו וליבו שווים כלפי העשירייה, אפשר להגיע לדבר כזה?
כן, כשאתם תהיו בדרגת בינה, תוכלו לגלות מה שיש.
שאלה: איך משפיע התיקון שלנו על תיקון העולם?
אנחנו לא מבינים, לא יודעים, לא מרגישים, לא מודעים עד כמה אנחנו במצב הפנימי שלנו, בחיבור בינינו, משפיעים על העולם. בעצם בכל העולם, בכל האנושות, בכל הכלי השבור, רק אנחנו הכלי, חלק מהכלי שהוא הולך לתיקונים. יש עוד קבוצות קטנות פה ושם שאיכשהו גם מתקרבות לזה, אני לא מזלזל בשום דבר, הלוואי שיהיו יותר, לא חשוב לי איפה ואיך. אבל בנטייה לחיבור, בנטייה לגילוי הבורא בתוך החיבור [אלה אנחנו]. אחרת זה לא חיבור. חיבור נכון זה שאנחנו מגלים בתוך החיבור כוח אחד יחיד ומיוחד, שמדובר על הכלי שלנו, על החיבור בינינו. והסימן לזה הוא שמתגלה הכוח הזה של הטבע בתוך הכלי, שזה הבורא. לכן אנחנו משפיעים מאוד על כל תיקון העולם.
לכן אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו כאחראים על מה שקורה בעולם. וכמה שיותר מהר נשתדל להתחבר כדי להביא את העולם למצבים יותר טובים, ועל ידי החיבורים בינינו להשפיע לכל האנושות, וכל האנושות תתחיל להתחבר איכשהו, במצבים, ברצונות, בהבנה שהם נמצאים. וכך נגיע לזה שכל הדרגות מאפס, אחת, שתיים, שלוש, ארבע, חמש, כולם כולם יגיעו לחיבור, כל אחד בדרגה שלו, ואז נראה שמגיעים לגמר התיקון. הכול לפנינו, שום דבר כבר לא מפריע. רק מה שמתגלה, מתגלים הכוחות שמעוררים אותנו, דוחפים אותנו קדימה.
קריין: קטע 16.
"אמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו", רק שהאדם מחויב לחזק את עצמו בכל פעם מחדש, לבלי להיות נסוג אחור ממלחמה הזאת, ולבלי לייאש את עצמו בשום אופן, כי ודאי במלחמה הזאת אין רואים עדיין בחוש מי המנצח, כי עדיין המלחמה ארוכה מאד והגלות מתגבר, ועל כל אחד עובר מה שעובר. אעפ"כ, כל זמן שאוחזים עדין הכלי זין בידינו, ועיקר הכלי זין שלנו הוא תפילה, וכל זמן שאין אנו מייאשים עצמנו ממלחמה הזאת ח"ו, ואוחזים עדיין הכלי מלחמה, בוודאי אנחנו מנצחים, כי כל זמן שהאדם מחזק את עצמו בתפלה וצעקה להשי"ת, הוא בכלל מנצח את המלחמה, כי זה עיקר הניצחון."
("משיבת נפש". אות מ')
שאלה: פה הוא כותב על עבודה יום יומית. אנחנו עם החברים פה כמו כל החברים בכלי העולמי כותבים תפילה כל יום, והמלצת שנעשה סיכום בסוף היום של התפילה. מהי המסקנה שאנחנו צריכים להגיע אליה בסוף היום כשאנחנו בוחנים את התפילה?
אני לא יודע מה אתם תעשו, וגם לא רוצה לדעת על זה, זו העבודה שלכם, איך אני אתערב בזה? זה הקשר ביניכם לבורא. אני רק ממליץ לכם מה לעשות, הלאה זה הקשר ביניכם וביניכם לבורא, ואני בזה לא נכנס, אסור.
תלמיד: פשוט הייתי רוצה שתיתן לנו איזשהן המלצות. אנחנו מתקשרים בינינו במהלך היום, בונים תפילה, האם אפשר לבדוק את היעילות שלה, לסכם איכשהו איך התקרבנו?
טוב מאוד שאתה כך אומר, אז תבררו. ואם לא, תבקשו מהבורא שהוא יעזור לכם איך אתם צריכים להבין מה מהות הקשר ביניכם, איך אתם יכולים לשפר אותו, כי מתוך הקשר ביניכם אתם מגיעים לבורא. קודם להגיע למרכז הקשר ביניכם ומשם לבורא, אתם צריכים לדעת את השלבים האלו בעבודה הרוחנית שלכם.
תלמיד: מה הם השלבים האלה?
קודם להתקשר ואחר כך לפנות. תפילה צריכה להיות תפילת רבים, זאת אומרת שאתם כולם מתקשרים לעשירייה, למניין, ואחר כך רק מהמניין אפשר להתפלל.
תלמיד: אנחנו מתקשרים למניין בעשירייה ומתפללים. האם אנחנו יכולים לדון בסוף היום עד כמה הצלחנו לחבר את עצמנו לבורא?
אתם יכולים, אבל בתנאי שזה לא יחליש אתכם. שאם תראו ששום דבר אנחנו לא עושים, בשום דבר לא מצליחים, לשום דבר לא מגיעים ובשביל מה לנו כל זה, מזה אני מפחד, שאתם תתייאשו מזה במקום להגביר את המצב יותר ויותר. לכן תנסו, אבל להיזהר מאוד שזה לא יפיל אתכם אלא ההפך יגרה אתכם יותר.
תלמיד: עכשיו אנחנו בצורה מאוד מיוחדת כותבים את התפילה, זה קובץ שמשותף לכל החברים, החברים כותבים את חלקי התפילה שלהם בתוך אותו הקובץ, ואנחנו רואים את ההתפתחות של התפילה במהלך היום. איך כדאי שזה יתפתח במהלך היום?
להיות כאיש אחד בלב אחד. שאתם תגלו שאיפה שנמצאים החברים שלנו, הם כולם פחות או יותר נמצאים באותם השלבים, מכוונים לאותו המקום ובאמת כולנו מדברים על כלי אחד.
תלמיד: אנחנו צריכים לגלות בסופו של דבר מצב אחד.
בטח. איך יכול להיות שלא אם אתם פונים מרצון של עשירייה ולבורא אחד לכולם? אז פחות או יותר אתם נמצאים באותו מצב, באותו מצב יחסי בדרך. אבל כשאתם מדברים על עשירייה, אז אלה אותן בעיות, אותם האירועים לאותו בורא, שגם הוא מתגלה בכל מיני צורות כאלה יחסיות כלפיכם. אין הבדל גדול.
תלמיד: יוצא שכשאני קורא מה שהחברים כותבים באותו הקובץ, אני צריך לכוון את עצמי תחתיהם.
להשתדל להתכלל בהם. כשאתה קורא מה שהם כותבים להשתדל בזה להתכלל, פשוט להיכנס לתוך זה עם הלב. זה מאוד עוזר, ודאי.
שאלה: חבר אמר "חס ושלום שאני אגיד מה שיש על הלב", והמצב הזה מורגש ממש בצורה מאוד חדה כל ליום, כאילו יש לי פצצה בכיס ואוי ואבוי אם אני אכוון אותה, אשלח אותה לעשירייה. השאלה כלפי המצב הזה, האם עליי לשחק?
בטח, הכול הוא שאנחנו משחקים ורוצים להגיע למצב מסוים, רצוי, והבורא הוא מסדר לנו את הדברים. ואותה הפצצה שאתה אומר שיש לך בכיס ואתה מפחד להוציא אותה, היא תהפוך להיות עוד יותר ועוד יותר גדולה, כי הרצון לקבל יותר ויותר גדול, והוא תמיד נשאר כאחוריים לפרצוף הרוחני. וכשאנחנו מגיעים לדרגות רוחניות, שם יש לנו קליפות, עולמות של הקליפות, וכך אנחנו צריכים לשמור עליהן שלא יתפרצו, ולהראות לכולם רק את החלק המקודש, רק את החלק של על מנת להשפיע.
שאלה: האם אפשר להתפלל בלי כוונה?
האם אפשר להתפלל בלי כוונה? כוונה זה נקרא מה אני רוצה שייצא מהפעולה שלי. ישנה פעולה וישנה כוונה מה אני רוצה כתוצאה מזה.
איך אני יכול להתפלל בלי כוונה. כוונה יכולה להיות נכונה רק בזה שאני רוצה להגיע להשפעה. הבורא לא שומע תפילה אם אין לתפילה הזאת כוונה להגיע לעל מנת להשפיע, הוא לא שומע. לכן כל התפילות שכולם מתפללים, שכולם צועקים בכל העולם, עושים כל מיני כאלה חיבורים ביניהם לאספות גדולות ומשם צועקים לבורא, אתה רואה בין כולם, בכל האנושות, זה לא עוזר בכלום. אתה בזה לא מפעיל את הרצון להשפיע העליון הכללי, כי אתה נמצא עימו בצורה הפוכה.
שאלה: אני שומע אותך כמה פעמים במהלך השיעור מדבר על החשש הגדול, שבעצם אנחנו עושים המון מאמצים וזה בסוף לא יישא פרי. ובאמת התחושה שעושים המון המון מאמצים. איך אנחנו יודעים שהמאמצים שלנו הם לכיוון הנכון, ואנחנו לא כמו כל מה שהזכרת עכשיו, אותם אנשים שעושים המון פעולות, אבל אין בזה שום דבר?
שם אני מדבר על אנשים שאין להם רצון, דחף להגיע לגילוי הבורא, להשתוות הצורה עם הבורא. אתם צריכים לדון ביניכם, האם יש לכם רצון ופעולות מסוימות שבהן אתם בטוח מגיעים להזדהות עם הבורא, להשתוות הצורה.
תלמיד: מה זה בטוח מגיעים להשתוות הצורה, איך אנחנו יודעים מה זה?
לא שמגיעים, שאתם רוצים להגיע, שאתם מכוונים את עצמכם לזה, מה אתם עושים בחיבור ביניכם בעשיריה. לכן אנחנו נמצאים בעולם הזה כדי להתחיל את הפעולות דלהשפיע מתוך "איש את רעהו יעזורו". שאני תלוי בחברים והם תלויים בי, ואז בצורה כזאת יש לנו הזדמנות שהבורא שבר את הכלי והביא אותו לדרגת העולם הזה, שאפילו בלי כוונה אנחנו יכולים להתחיל את החיבור. ואנחנו כבר מסודרים פיזית בעשיריות, עכשיו אנחנו רוצים רק להגדיל את החיבור בינינו, וכוונה מה אנחנו רוצים על ידי החיבור.
תלמיד: יש תחושה שכולם עכשיו, כל הכלי העולמי, מסודר, ערוך, כמו חיילים לפני קרב להתקפה. יש לנו כנס גדול בעוד שבוע, כולם באיזה מאמץ פנימי מאוד מאוד גדול. ועדיין אני שומע אותך באיזה חשש, שאולי אנחנו נפספס את זה ברגע, שאנחנו לא נהיה שם. אני רוצה להביע איזה רצון, אני מרגיש של כל הכלי העולמי רוצה ללכת עד הסוף, לממש עד הסוף, להיות בהתקפה.
בבקשה, האם אני מתנגד לזה, האם אני לא פועל לכיוון הזה?
תלמיד: לא. השאלה, איך אנחנו הולכים אחריך. כמו שהסברת, צעד שלך זה צעד שלנו, צעד שלך ואחרי זה צעד שלנו.
רק שכל אחד ירצה להיות יותר מחובר בעשיריה ואחר כך בצורה ברורה לחיבור בין העשיריות. שזה ברור, העשיריה שלי שנמצאת לפני, אני תופס אותה וכך היא נמצאת, וחיבור בין עשיריות גם אני מרגיש איך שזה קורה פחות או יותר. וכך אנחנו מתקדמים לפעולה עוצמתית אחידה, שאנחנו רוצים לעשות את ההתקפה הזאת בכנס ועכשיו אנחנו מכינים את עצמנו לזה. ויש לנו גם מאמר שכותב רב"ש, שהכול תלוי בהכנה. צריכים למצוא אותו, הוא טוב וחשוב.
קריין: קטע 17.
"חטאו של אדם הוא בזה, שלא בקש עזרה מה'."
אין שום חטאים חוץ מזה. אין. כל פעם שיש לי הזדמנות לבקש עזרה מהבורא שיתקן אותי, שיעזור לחבר אותי, וכן הלאה, כשאני לא פונה אליו באיזו בקשה להתקדם בדרכי, הפספוס הזה נקרא "חטא". זאת אומרת, חטאו של אדם הוא בזה שלא ביקש עזרה מה', זה בלבד, אין יותר חטאים.
"כי אם היה מבקש עזרה, בטח היה מקבל העזרה מה'. אלא אם האדם אומר, שבקש עזרה וה' לא נתן לו, על זה באה התשובה, שהאדם צריך להאמין, שהקב"ה הוא שומע תפלות. כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלות כל פה". ואם היה מאמין באמת, היתה תפלתו שלימה. וה' שומע תפלה שלימה, היינו שהאדם משתוקק בכל לבו, שה' יעזור לו.
מה שאין כן אם תפלתו אינו שגורה בפיו, שהפירוש הוא, שאין לו האמונה אמיתית, שה' יכול לעזור לו, ושה' שומע את כל מי שמבקש ממנו, ושלפניו קטן וגדול שוים, דהיינו שעונה לכולם. נמצא, שהתפלה אינה שלימה."
(הרב"ש. מאמר 4 "מהי התפלה על עזרה ועל סליחה, בעבודה" 1988)
זאת כל הבעיה שלנו, איך אנחנו כל הזמן נארגן את עצמנו לבקשה לבורא על התיקון, ושהבקשה הזאת תצא מהחיבור בינינו, ושהבקשה הזאת כל הזמן תופיע לפניו, ובטוח אם כך, שאנחנו כל הזמן נקבל עליה תשובה. אז כמה שהבקשות שלנו יהיו סדרתיות, ממש בזה אחר זה יותר ויותר, כך אנחנו נגיע יותר מהר מגיעים לגילוי הבורא, לתיקונים, לחיבור אליו ולהתקדמות, אנחנו ממש נגלה את עצמנו עולים בסולם הרוחני.
שאלה: הוא אומר שהבעיה היא, שאין לאדם אמונה אמיתית. אבל אנחנו לומדים שגם צריך לבקש עבור הדבר הנכון מתוך העשיריה. אז החטא הוא בזה שלא מבקשים נכון או שלא מבקשים מתוך המקום הנכון?
אתה לא יכול לבקש נכון או לא נכון. אתה אפילו לא יודע על מה, אלא לבקש על התיקון, התיקון הראשון בינינו, זה החיבור המינימלי. ומתוך החיבור המינימלי אנחנו מתחילים לגלות מה זה רוחניות, ומה חסר לנו עוד כדי יותר ויותר להיכנס לרוחניות. תפרש את זה בצורה כזאת שאתה תוכל לעבוד עם זה, קשר עם העשיריה, שבתוך הקשר אתם מתחילים לגלות את מהות המצב הרוחני שלכם, וכמה שאתם יכולים להעלות אותו יותר ויותר להשפעה הדדית בתוך העשיריה. זאת אומרת, לעלות בדרגות יותר ויותר.
תלמיד: זאת אומרת, אני צריך לבקש על הדבר הזה, גם אם זה לא הדבר שכרגע הכי מכאיב לי בחיים, אני צריך מכאנית לבקש על זה עד שזה יהפוך לדבר שהכי מכאיב לי בחיים?
אתה צריך לבקש שהדבר הזה יהיה הכי חשוב לך. כן, ככה זה. להשתדל כך להתפלל על דבר שלא חשוב, שיהיה חשוב. בטח אף אחד מאיתנו לא משתוקק להשפעה, לא משתוקק לאהבה. את גילוי הבורא אנחנו רוצים, למה? כי זה כנראה טוב. אנחנו לא מבינים שזה דבר הכי גרוע. אין יותר גרוע מגילוי הבורא, כי זה כוח השפעה שמתגלה לך. אם עכשיו היה הבורא מתגלה בך, זאת אומרת, שאתה עכשיו היית מחויב לעשות כל מיני פעולות השפעה כלפי כולם, אתה רוצה את זה? לא. אז למה אתה רוצה שהבורא יתגלה, איך הוא יכול להתגלות, הוא אהבת כולם, השפעה לכולם. תחשוב מה אתה מבקש.
תלמיד: קודם קראנו קטע שאומר, שהסיבה לכך שתפילה לא מתקבלת, זה משום שאדם לא באמת רוצה את הדבר שהוא מבקש.
ודאי שאתה לא רוצה. לא שאתה לא רוצה, אתה לא מודע מה אתה מבקש, זאת אומרת, פיו וליבו לא שווים. אתה אפילו לא חושב, אתה מבקש דברים כמו תינוק, שאת זה הוא לא צריך, אבל הוא רוצה, נראה לו שזה מה שהוא צריך.
תלמיד: אני שואל על מה שכתוב בסוף קטע 15, "נמצא, שאי אפשר שיתקבל תפילתו, מסיבת שהוא עצמו לא רוצה שתתקבל תפילתו."
כן, גם זה יכול להיות. גם שהוא מודע לזה וגם שהוא לא מודע לזה.
תלמיד: אז כמו שאמרת עכשיו, אם באמת יש לי הרגשה מה זה השפעה, שזה מנוגד לחלוטין למה שאני רוצה, אז איך אפשר להתפלל על הדבר הזה? כמו שכתוב בקטע 15, שאני לא באמת רוצה את זה, אז איך התפילה הזאת יכולה להתקבל?
לכן ישנה הסתרה מלמעלה, שאתה מבקש אפילו על דבר שאתה לא צריך ולא רוצה. אלא משחקים איתך בשקר, כנגד הרצון לקבל שלך. משקרים לך ואתה רוצה, כאילו. זה משחק.
.
שאלה: כדי לבקש תיקון בצורה בלתי פוסקת, צריך שיהיה מקום לתיקון. דיברת על "פצצות" קודם, שחברים זורקים אותם לעשיריה וזה מייצר מקום לתיקון. האם אפשר להשתמש בזה ככלי לגלות את מקום התיקון?
לא, אתם צריכים להחזיק בשתי ידיים את צורת ההתקדמות, גם שלילה וגם חיוב, גם חיסרון וגם התעוררות, וכך להתקדם, כל הדברים האלה אני לא חושב שהם טובים. כל עשירייה ועשירייה צריכה לחפש איך היא מתקדמת ולא שהיא תהיה מושפעת מכל הפצצות ומכל הכניסות האלה שאחרים נכנסים בה, לא.
אתם צריכים להחזיק את שתי המושכות, כמו ששמים לסוס וככה להוביל אותו, ולא שאתם פתאום מקבלים איזה פצצה מלמעלה ומהצד ולא יודעים איך להתנהג. אני לא מאמין שזה ממש עוזר, זה לא טוב, אנחנו צריכים להתקדם בהכרה.
שאלה:, מתי הקנאה מתבטאת בצורה חיובית?
הקנאה פועלת בכל דבר בין העשיריות וגם בתוך העשירייה, אבל רק אם הקנאה הזאת מעוררת אותי ליתר חיבור. רק זה הקריטריון, רק אם על ידי הקנאה אני מתקדם ליתר החיבור.
שאלה: יוצא לפי הקטע שאם אדם לא מאמין, הוא לא יכול להגיע לתפילה שלמה ולהיפך השאלה מה קודם למה?
צריך לעשות, "מה שבידך ובכוחך לעשות, תעשה", ואז תגיע לכל מה שצריך. העיקר זו עבודה בעשירייה ליתר חיבור ביניכם, כדי שבתוך החיבור ביניכם תגלו את הבורא, נקודה. תבנו דרך פשוטה כזאת וכל הזמן תתקדמו לזה ותתנו דוגמה לזה, כל אחד לאחרים וגם מתוך העשירייה אנחנו נשתדל לתת דוגמאות לעשיריות אחרות, ובצורה כזאת אנחנו נתקדם נכון.
קריין: יש שאלה מטעם צוות ההכנה לכנס, הם יכולים לשאול עכשיו?
כן, אני חושב שכבר אפשר, בזה בעצם נסיים את השיעור שלנו. אני מאחל שיהיה לכם יום טוב בחיבור, טוב בינינו. ובאמת בהתקשרות והתקרבות לכנס הגדול המיוחד, כנס ראשון שמתקיים בעולם שנמצא בצורה מיוחדת, שכבר מתחיל להרגיש שכולם קשורים בכולם, אולם בצורה שלילית, אבל אנחנו נגלה לעולם שהוא גם יכול להיות קשור בין כולם בצורה חיובית, ושגם הכוח החיובי הגדול הזה יתגלה בכולם.
שאלה: אני נציג של הצוות שהכין אירוע שהוא קורה פעם ראשונה בכנס, זה אף פעם לא היה, האירוע הוא בעצם מפגש עשיריות. אנחנו צוות מאוד חזק ממוסקבה, קייב, בלטיה, צפון אמריקה, קווקז, שעבדנו מאוד קשה, נפגשנו בשבוע האחרון כל יום כשעה וחצי אחרי השיעור ויש לנו שאלה. בהתאם למה ששמענו בשיעורים האחרונים הכנו ליום השני של הכנס מפגש בין שתי עשיריות ואת התוכן בנינו במאמץ רב. איך אתה רואה את המפגש של שתי עשיריות?
אתם צריכים להכין תכנית מה זה נקרא קשר בין שתי עשיריות, איך הן מתקשרות, במה הן מתקשרות, על פני איזה חומר הן מתקשרות. אתם צריכים לברר את כל זה. אני לא יודע אם אני צריך להשתתף בזה, לא להשתתף בזה, אולי יותר טוב שתעשו את זה ביניכם בלבד.
תלמיד: אנחנו נעשה את זה בינינו, זה לא יהיה בשידור, וזוגות של עשיריות לא יראו זו את זו. מה שהיינו רוצים להבין איך זה קורה בצורה מעשית, כי בעשירייה אחת זה ברור אבל מה קורה בין שתי עשיריות?
קשה לי להגיד. בוא נגיד כך, יש לך חתן, יש לך כלה, יש משפחה גדולה מצד החתן ויש משפחה גדולה מצד הכלה, איך המשפחות האלה מגיעות להכיר זו את זו, איך אתה מתאר את הדברים האלה. לכל אחת יש לה משלה ובכל זאת יש קשר ביניהן, והן רוצות מתוך זה להוליד כוח גדול משותף שהבורא יתגלה ביניהן בצורה עוד יותר עוצמתית ממה שבכל אחת מהן. אז מה אתם צריכים להפעיל בתוך העשירייה הזאת שאתם מתחברים בעצם. כשאתם מגיעים לחיבור אתם צריכים לראות את עצמכם כאילו שאתם עשירייה אחת, איך אתם מחברים את העשירייה שלכם ואת העשירייה שלהם לעשירייה אחת, תחשבו. תעשו לפי זה את תכנית הפגישה שבסופו של דבר אתם מגיעים למצב שעשירייה אחת כלולה משתי עשיריות, היא מתקיימת, ואולי גם מרגישה קצת יותר קרובה לבורא, קרובה לרוחניות, קרובה להשפעה.
במה דומה פגישה בין עשיריות לפגישה בין שני אנשים שרוצים להשפיע זה לזה, איש את רעהו יעזרו. שני חברים שרוצים להיות מקושרים זה גם נקרא קבוצה, כי מיעוט הרבים שניים, אם אחד ועוד אחד רוצים להתחבר זה כבר נקרא קבוצה. אלה שני רצונות אגואיסטים שרוצים להיות מחוברים שביניהם יכול להתגלות הבורא, זה כבר קבוצה, שניים. אז כאן כל אחת מהעשיריות, איך הן מתחברות שזה יהיה דומה לשני אנשים שמתחברים. תעשו, יש בזה הרבה מה לעשות.
תלמיד: תודה רבה על התשובה, אנחנו בהחלט נתייחס למה שאמרת. עקרונית בנינו משהו דומה, ונשאר לנו רק להגיד לכל החברים שעכשיו החומרים נמצאים בתרגום, בקרוב נשלח אותם לכולם ונחשוב איך להכין את עצמנו בצורה הטובה ביותר.
שאלה: אתה הזהרת אותנו לא להתעסק בחיבור בין עשיריות אבל כן רצינו שעשיריות בכנס יתנו השראה, קנאה, יעוררו בשמחה, יתנו חשיבות אחת לשנייה. האם המפגש ביום שבת בערב צריך להתמקד בחיבור בין העשיריות או רק בהתרשמויות מהכנס והעלאת החשיבות והכנה ליום שלמחרת, אבל עדיין התפילה קורית בכל עשירייה, החיבור קורה בכל עשירייה?
לפי מה שאני מרגיש אני לא חושב שחיבור בין עשיריות יכול להזיק, רק אל תשכחו שהוא צריך להיות נובע מחיבור שבכל עשירייה ועשירייה. אנחנו לא באים ומתערבבים בין כל אחת לכל אחת בצורה כזאת, אנחנו בכל זאת מתקשרים כעשירייה עם עשירייה, כשלכל עשירייה יש עיצוב משלה ואז היא מתקשרת עם עיצוב אחר של עשירייה אחרת. תנסו את זה, ותראו עד כמה תשמרו על הייחודיות של העשירייה שלכם, עד כמה זה יפריע לכם להתקשר לעשירייה אחרת או לא, תנסו, זה מאוד מעניין. תקבלו מזה הרבה התרשמויות, אנחנו נשמח אחר כך לשמוע.
אני לא נגד. אנחנו עוד לא דיברנו, יש עוד כמה ימים. גם בכנס אפשר להתקשר בין עשיריות, אבל בצורה כזאת שזה לא ישבור את העשיריות בעצמן, שהקשר בין העשיריות הוא יהיה מתוך קשר של כל עשירייה כאחת.
תלמיד: רק להגיד שביום שישי בערב המפגש יהיה של עשיריות בודדות, כל עשירייה עם עצמה, בתוך עצמה מסכמת את היום של הכנס, וביום שבת בערב אנחנו נעשה את הניסיון להביא שתי עשיריות ביחד וזה הניסוי שנעשה.
יופי, אין חכם כבעל ניסיון, נדבר אחר כך, אני אשמח מאוד לשמוע. זה בכל זאת לפנינו, על בטוח שזה לפנינו, אי אפשר לברוח מזה, עד שמגיעים לעשרה ככלל האנושות, כעשירייה אחת, אבל הצעדים האלה הם מאוד חשובים, נשתדל. אני חשבתי להתחיל את זה מאמצע השבוע, אבל אם אתם כבר רוצים בזה מעכשיו, קדימה, מותר.
(סוף השיעור)