סדרת שיעורים בנושא: undefined
שיעור בוקר 07.11.2018 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
שיעור בנושא: "ערבות"
"כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה. ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירוד ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. שאז תבוא להשואת הצורה עם השמים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה."
(בעל הסולם. "מאמר לסיום הזוהר")
בעצם אנחנו נמצאים בתיקון של מערכת אדם הראשון השבורה מלכתחילה כדי להביא לנו אפשרות להיתקן. וכשאנחנו מתקנים אותה אנחנו צריכים להבין שמתקנים את הקשר בינינו. אף אחד לא מתקן את עצמו, כי אין באדם מה לתקן, ואי אפשר משהו לתקן בתוך האדם. לא כמו שזה נראה לנו, אלא צריכים לתקן רק את הקשרים בינינו. והקשרים בינינו זה הכול.
לכן, אם אדם לא שם לב על עצמו אם הוא נמצא או לא נמצא, אם קיים או לא קיים, אלא האדם הרוחני נקרא אם הוא נמצא בקשר עם האחרים. אם הוא דואג לקשר עם האחרים, אז שם הוא נמצא. כי שם דווקא נמצא גם הבורא מחוצה להאני של האדם. כל מה שאנחנו מרגישים שזה האני, זה האגו וצריכים לעבוד למעלה מהאגו, באמונה למעלה מהדעת, בהשפעה למעלה מקבלה.
ולכן, נשים לב רק על הקשרים בינינו, שם נמצא הבורא מחוצה לנו, מחוצה להאני של האדם. ואם אנחנו דואגים רק לייחד את עצמנו לקשרים בינינו אז באמת אנחנו בונים בהדרגה את המקום שבו מתגלה הבורא. ולכן הבורא נקרא "מקום". כי אנחנו דואגים לעשות כאלה סוגי קשרים בינינו שהוא יתגלה שם. ולכן כל אחד ואחד צריך לדאוג איך לצאת מעצמו ולדאוג למה שקשור בינינו, מה שקושר בינינו, מה שנמצא בינינו למערכת האדם הראשון.
מי שחושב על עצמו ולא על הקשרים בינינו נמצא במסגרת העולם הזה, המדומה, ומי שמשתוקק להתעלות מעל זה ולדאוג רק לקשרים בינינו, בסופו של דבר הוא דואג למערכת אדם הראשון. וכך אנחנו, אחרי מאמצים ודאי, אבל מתחילים להרגיש את הנחיצות בקשרים בינינו, איך הרשת הזאת חיה ביניהם. וכך מגיעים ממצוות בין אדם לחברו למצוות בין אדם למקום.
זאת אומרת בינתיים אני רואה שיש לי חובה להתייחס לחברים, לקשור קשרים בינינו, אז אנחנו נוכל להתקרב לרשת, זה נקרא "מצוות בין אדם למקום". אנחנו אז מתחילים לקשור בינינו כאלה סוגי קשרים כבר שמתאימים לגילוי הבורא לפי השתוות הצורה. וכך בעצם מגיעים לגילוי המקום. זה העיקר. כל המצוות, כל הפעולות שלנו הן רק סביב זה. לצאת מעצמו, ולצאת למקום שנקרא "שדה אשר ברכו ה'.", "מערכת אדם הראשון", "המקום". זה העיקר. שם נעבוד, שם נרכז את כל תשומת הלב שלנו ואז נצליח מהר.
קריין: קטע מספר 8, מתוך בעל הסולם, "שמעתי" מאמר ל"ו, "מהו ג' בחינות גופים באדם".
"האדם צריך לחשוב, רק עבור הגוף הפנימי, היות שהוא לבוש לנפש דקדושה. כלומר, שיחשוב מחשבות מה שהם אחר עורו, כלומר אחרי עור של הגוף, נקרא חוץ מגופו, שפירושו חוץ מתועלת עצמו. אלא רק מחשבות שהם תועלת הזולת. וזה נקרא "חוץ מעורו". כי אחרי עורו אין שום אחיזה לקליפות. כי הקליפות נאחזות רק מה שהוא בתוך העור. היינו מה ששייך לגופו, ולא מחוץ לגופו, הנקרא "חוץ מעורו". זאת אומרת, שכל מה שבא לידי התלבשות בגוף, יש להם אחיזה. וכל מה שאינו באה לידי הלבשה, אין הם יכולים להתאחז. וכשיתמיד לחשוב מחשבות שהם לאחר עורו, אז הוא זוכה למה שכתוב "ואחר עורי נקפו זאת, ומבשרי אחזה אלוק" (איוב י"ט כ"ו). "זאת" היא בחינת שכינה הקדושה. והיא עומדת אחרי עורו. "נקפו" היינו שנתקנה, להיות לעמוד אחרי עורי. ואז האדם זוכה לבחינת "מבשרי אחזה אלוק"."
(בעל הסולם. שמעתי. ל"ו. "מהו, ג' בחינות גופים באדם")
אנחנו רואים שבעצם מדברים על נושא אחד. אין יותר על מה לדבר. אדם צריך רק לצאת מעצמו ולהשתדל להיות מחוצה לעצמו. אחרי העור שלו, אחרי הרצון לקבל שלו. אחרי שהוא שואל את עצמו מיהו, מהו, בשביל מה הוא? וכן הלאה. כי אם שואל על עצמו אז הוא שואל על המצב הגשמי, החומרי שלו. אם שואל על המצב איך הוא ביחס לזולת כלפי הקשרים עם האחרים, זה נקרא "המקום", אז הוא חושב על הגוף שלו הרוחני, היינו על הנשמה. וכך אנחנו צריכים כל הזמן לדאוג.
לכן צריכים להיות כל מיני תרגילים, פסוקים, שירים, כל הזמן להחזיר את האדם לדאגה למערכת שמחוצה להאני שלו. אנחנו, זאת המערכת האמיתית הרוחנית ולא אני, אף פעם, כי אני האמיתי זה כשאנחנו מחוברים יחד למערכת אדם הראשון. כמה שעכשיו נקרא עוד ועוד פסוקים ונדבר על כל מה שיהיה אז כל חכמת הקבלה יותר ויותר תראה לנו דבר מאוד מרוכז בלהעביר את תשומת הלב של האדם מהאני שלו לאנחנו, ממה שהוא מרגיש לאיך שזה קורה בינינו ובזה כל המאמצים, התרגילים וההצלחה, רק בזה.
ברגע שאנחנו נתחיל להרגיש את עצמינו קיימים לא בתוך הגוף שלנו אלא מחוצה להגוף אז בחיים החוץ גופיים אנחנו נרגיש את השכינה, את הבורא שממלא אותה, כמו מערכת חדשה שהבורא מחיה אותה, נמצא בה ואנחנו כל הזמן יכולים לדאוג להרחיב אותה, לחזק אותה, לפרט אותה יותר וזה הסולם של המדרגות.
סדנה
אם אנחנו עכשיו מבינים את הכיוון שלנו, אז בואו נחשוב מה זה נקרא עיבור, יניקה מוחין בדרגה הרוחנית החדשה שנקראת נשמת אדם הראשון? מה נקרא עיבור, יניקה מוחין בכניסה למערכת אדם הראשון?
*
בואו נתאר לעצמינו שאנחנו נמצאים לפני המערכת הזאת. השדה בינינו שעדיין לא מורגש, הוא קיים אבל אנחנו עדיין לא נמצאים בו, הוא קיים מצד העליון. מה זה נקרא להיות בעיבור כלפי המערכת הזאת, קודם כל בעיבור? איך אנחנו ניכנס לתוך המערכת כעובר, איך אנחנו נגדיר את המצב של המערכת כלפינו, שיהיו איתנו יחד כעיבור? איך המערכת צריכה להגיב עלינו כמו רחם ואנחנו בה כטיפת זרע שמתחיל להתפתח?
*
מה ההבדל בין מה שתיארתי קודם, מה זה נקרא עיבור, להתכלל בעליון, להיטמע בעליון לבין מה שאני חושב עכשיו על להיטמע בעליון, להתכלל בעליון מבחינת שדה אשר ברכו ה', הרשת שבינינו? מה ההבדל בין מה שקודם תיארתי לעצמי והיום?
*
מה יכול לעזור לי לאתר את האני שלי האמיתי מחוצה לי ברשת קשר עם חברי העשירייה לפחות? יכול להיות שכל העולם, כל האנושות, כל הנשמות, אבל לפחות בעשירייה, מה יכול לעזור לי לאתר את האני, לא אני הבהמי? מה יכול לעזור לי לצאת מגדרי, מעורי, להחשיב מה שקורה אחרי העור, "ואחר עורי נקפו זאת"?
*
מה ההבדל בין לדאוג לכל חבר וחבר לבין לדאוג לעשירייה, רשת הקשר בינינו, יש הבדל בזה או לא?
*
מה ההבדל בין דאגה לעשירייה לבין דאגה לכל חבר בעשירייה? כנראה שבחיבור אלה שתי צורות עבודה שונות, מה השוני, מה הדגש, מה הצורך לעבוד גם בזה וגם בזה? אולי כדי לבדוק האם אנחנו מחוברים לכולם אנחנו צריכים לדאוג שנהיה מחוברים לכל אחד? או שבמעבר מדאגה לכל אחד לדאגה לעשירייה, יש הכללה וזו כבר מהות אחרת?
איך אנחנו משלימים את העבודה הזאת, דאגה גם לכל אחד וגם לעשירייה, ואחר כך שוב מהעשירייה לכל אחד וכן הלאה?
*
איך אנחנו מושכים את הבורא לעבודה שלנו, כשותף, כעוזר, כאבא, כמנהל, כמקיים, איך אנחנו מושכים אותו? כשאני עובד עם חבר, מצד אחד כתוב שמאחורי כל חבר עומד הבורא, מצד שני אפילו בפנייה שלי לחבר, או לבורא שעומד מאחוריו, אני גם צריך את כוח הבורא. זה כלפי חבר.
ואם אני מדבר עם העשירייה, אז איך אני עובד איתה? אני כבר לא עובד עם כל אחד ואחד, אולי אני כבר עובד עם כולם יחד, ואז האם העשרה הם כאחד? אם כך, עוד פעם כאילו שכחתי שאין עשרה, יש שדה אשר נמצא בינינו, בין העשרה, ואת אותו שדה אני צריך בעצם להרגיש, להיטמע, להתכלל בו. איך אז אני עובד עם הבורא ועם העשירייה?
*
איך בכל זאת אני עובר מראיית פרצופים, בני אדם או איזה אישים רוחניים בדידים, לשדה הקשר ביניהם? איך אני עובר בראייה שלי, ביחס שלי, בהרגשה שלי, מלהיות קשור ליחידים ולקשר ביניהם, למה שנמצא ביניהם?
*
איך אני יוצא לשדה אשר ברכו ה', מחפש אותו, רוצה לאתר, להרגיש אותו, להתקשר אליו ויחד עם זה אני עושה את זה דרך ההתקשרות בינינו, בין החברים, שכל אחד עושה איזה מאמץ וכך אנחנו מאתרים, בונים את רשת הקשר בינינו, ותופסים אותו כמו דג בתוך הרשת? מצד אחד אנחנו פונים אליו, מצפים ומבקשים עזרה, שיתגלה והכול, כך מצידנו בתחילת החיפוש, ואחר כך דואגים שבהתקשרות בינינו, כשאנחנו מתחילים להיות פעילים, לתפוס אותו ברשת שלנו. איך נעשה את העבודה המשותפת הזאת?
*
קריין: קטע מס' 9, בעל הסולם, "פרי חכם על התורה", "לא עת האסף המקנה".
"וזה סוד תפלה בציבור, שאסור ליחיד לצאת מהכלל, ולבקש על עצמו, אפילו לעשות נחת רוח ליוצרו, זולת על הכלל כולו. כי היוצא מהכלל לבקש על נפשו בפרט, אינו בונה, אלא אדרבה, גורם חורבן לנפשו, כמ''ש, "כל המתגאה", כי לא יצוייר לך יוצא מהכלל, בלא לבוש גאות, ואוי לו שגורם חורבן לנפשו. וגם בזמן עבודה כשהאדם מתפלל ביחידות, על כורחו יוצא מהכלל ומחריב לנפשו. שלא היה התעוררות, לכל פרט מבני ישראל, לדרוש שום דבר ביחידות, כי לכל פרט לא היה חסר כלום, מחמת שלא הרגישו בעצמם, לאני בפני עצמם, וזה כחם לצאת ממצרים ביד רמה. וצריך כל אדם להאסף בכל כחו, בכלל ישראל, בכל פניות לה' בתפילה ועבודה, ויכלול את עצמו בשורש כל ישראל."
(בעל הסולם. פרי חכם על התורה. "לא עת האסף המקנה")
*
אם כל העבודה שלנו היא להתעלות מעל עצמנו, איזו הכנה צריכה להיות לפני תפילה ופנייה לבורא, כדי שהפנייה תהיה נכונה ונזכה לתשובה? העיקר כנראה זו ההכנה. איך נכין את עצמנו לבקשה?
*
למה פעולת הביטול כלפי החברים, ואחר כך פעולת הביטול כלפי סך כל החברים ופעולת הביטול כלפי הכוח העליון שנמצא ונסתר בינינו, היא הפעולה היחידה שמביאה אותנו למצבנו הנכון?
*
שאלה: מה ההבדל בין תפילה לפני תפילה לבין תפילה עבור עצמי?
תפילה עבור עצמי זו תפילה שרק גורמת לנו רע, רק הורסת את האדם ומונעת את כל ההתקדמות.
שאלה: קראנו שאדם צריך לדאוג כל הזמן בקביעות לגוף הפנימי שלו. בהמשך למה שעברנו בסדנה, איך להימצא כל הזמן במאמץ הזה מבלי להסיח את הדעת לכל יתר החיים?
אתה שואל, איך אנחנו יכולים לדאוג עבור הגוף הרוחני ולא עבור הגוף הגשמי? אנחנו צריכים לעשות את זה באיזון הנכון, "אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח"1. זה חייב להיות ממש בצורה המובנת לכולם. אני חייב להיות במסגרת העולם הזה, ללמוד כדי לקבל מקצוע, להתחתן, להביא פרנסה למשפחה, לדאוג לילדים. אני צריך את כל הדברים האלה לעשות, למה? כי הבורא כך עיצב את המערכת. נקודה. ומי שלא נמצא בזה, הוא כבר לא משתמש במערכת המלאה, השלמה הזאת. הוא לא יכול ללכת למנזר, הוא לא יכול להגיד, אני לא רוצה משפחה, אני לא אדאג לילדים, לא יהיו לי ילדים בכלל, וכן הלאה. אם האדם מתנהג בצורה כזאת, אין לו אותו יסוד שממנו מתחילים בצורה נכונה לגשת לרוחניות, "אם אין קמח אין תורה", מצד אחד.
מצד שני, כשהוא נמצא בתהליך הרוחני, ודאי שבמידה שהוא מצליח בתהליך הרוחני ומשקיע שם כוחות, הבורא כבר מסדר לו יחס אחר גם לחיים הגשמיים. וזה גם לא לכולם, כי ראינו אצל הרבה מקובלים בדורות, עד כמה הם סבלו, חיו חיי צער. זה לא ענייננו. אבל באמת אנחנו חייבים לדאוג כך, שלמה שאנחנו זקוקים כדי להתקיים, חייבים להשיג כמו כל בני האדם שבעולם הזה. ואת כל הזמן הפנוי, שזה חוץ מהכרחיות, אנחנו משקיעים בהשגת הבורא ובדבקות בו.
שאלה: יש כזו הסכמה כללית שצריך להתבטל, שצריך לקיים את כל זה, ואפילו ברור תיאורטית איך עושים את זה. למה זה לא קורה, או מתי זה יקרה ואז מה נרגיש? זה איכשהו נדמה בינתיים לתיאוריה. כולם מסכימים עם התיאוריה. מה הלאה?
הבעיה שלנו היא לא בזה שאנחנו מסכימים שחכמת הקבלה אומרת לנו, לא שיש לנו איזה ספקות, אמנם יכול להיות שכן ישנם. הבעיה שלנו היא במימוש, אנחנו עוד לא ניגשים למימוש בצורה קצרה, בריאה ונכונה. אנחנו לא מממשים את הערבות שבינינו. עושים כל מיני פעולות מסביב, אבל המקום עצמו שנקרא הערבות, שזה נדרש במיוחד בזמננו, בדורנו שאנחנו נקיים אותו. כי בזה אנחנו מעמידים את "אבן השתייה", האבן שממנה כל העולם יתחיל להבנות מחדש בצורה המתוקנת שלו, את זה אנחנו לא עושים.
וככה מסביב ודאי שיש לנו הרבה פעולות, הן מובילות אותנו למצב הנכון, אבל עדיין אנחנו לא נמצאים בו. אז זה שאתה אומר שמסכימים בעצם כולם, זו הסכמה בעלמא, זה לא ממש ההסכמה בפועל.
שאלה: עד כמה שהבנתי, הברית נכרתת בנקודה של הביטול המקסימלי כלפי החברים, האם הנקודה הזאת היא בדעת, כלומר חבר צריך לראות את החברים שלו כגדולים או שהוא קובע את הברית מתוך הנקודה של מעל הדעת, שהוא לא רואה את החברים כגדולים, אבל הוא מקבל שאולי זה באמת כך, אולי הם גדולים ובשלב הזה נכרתת הברית?
אני לא חושב שאנחנו צריכים להיות בביטול ולראות את החברים כגדולים. אני לא יכול לראות אותם כגדולים, מה אני אעשה, לא רואה, מה תעשה לי? ככה הבורא סידר לי את הראיה. ודאי שטוב ונכון לדאוג לגדלות החברים בעיני, ועד כמה שאני קשור אליהם ועד כמה תלוי בהם והם פועלים ומשפיעים עלי, אבל כל הדברים האלה הם לא עכשיו הבעיה, הבעיה היותר נכונה שלנו זה הכיוון למה אנחנו חודרים וזו הערבות, רשת הקשר בינינו ששם אנחנו צריכים לבנות כאלו קשרים בינינו שהם יהיו בהתאם לבורא. אם אנחנו רוצים לייצב כזה קשר בינינו, אז כבר כל יתר התנאים, להידבק כלפי החבר, להתקשר איתו וכולי, זה יתכלל בתוך הפעולה הזאת, בואו נתרכז במה שאנחנו עכשיו לומדים, איך אנחנו רוצים לאתר את רשת הקשר בינינו שהיא קיימת, אנחנו רוצים לגלות אותה, אנחנו רוצים להתכלל בה. כל אחד כלפי אחרים, כולם כלפי כולם, וברשת היפה הזאת, הנכונה בינינו, שאנחנו נארגן אותה נכון בצורה שלמה שהיא תהיה רשת הדדית, מאורגנת נכון, לא יהיו שם לחצים וכל מיני כיפופים, אז ברגע שאנחנו מגיעים לכאלו יחסים יפים, טובים והדדיים בינינו, אנחנו נותנים לבורא, הכוח הפנימי שברשת הזאת להתגלות. כמו שאנחנו מסובבים איזה כפתור כדי לתפוס גל רדיו.
שאלה: איך נצליח בעבודה שלנו לבטל את עצמנו כלפי החברים?
כרגיל התשובה היא בעזרת ה'. זה ברור שאנחנו צריכים על כל פעולת התיקון לבקש כוחות ממנו, לבקש הכוונה, לבקש עזרה והדרכה ואז, רק אז אנחנו נזכה לקבל כל הדברים האלה. כי "אין בנו מעשים"2 ואנחנו ריקים ולא מבינים ואפילו הפוכים, ואפילו לא יודעים בכמה אנחנו הפוכים מהפעולה הנכונה. אנחנו צריכים את הכול לקבל מהבורא.
לקבל את כוח התיקון, אנחנו יכולים רק בתנאי שאנחנו משתדלים להגיע אליו, שאנחנו עושים את כל המאמצים ומתוך המאמצים אנחנו מרגישים כמה שאנחנו לא מסוגלים. המאמצים האלה שלא מסוגלים, מביאים לנו חיסרון או מ"ן. עם החיסרון הזה אנחנו כבר פונים לבורא, בשבילו, כדי לגלות אותו, אנחנו עושים את כל הפעולות הללו ואז מקבלים עזרה.
זאת אומרת, חייבים לעשות מאמצים גדולים, מדויקים כמה שאפשר, כדי לאתר שאנחנו בחוסר. מה בדיוק חסר לנו, למי לפנות, מה פחות או יותר הבורא צריך לתת לנו. כל הדברים האלה הם נקראים מ"ן, מי נוקבין, שנוקבא מבקשת. אני בחוסר אונים, נקרא נוקבא. מה נבקש, איזה כוחות, איזה הכוונות, איזה הבנות, בשביל מה אני צריך את זה? צריכה להיות צורה שלמה של העתיד, חיסרון לתמונה העתידה שאני כבר מתאר אותה פחות או יותר נכון, ואז אני מבקש עליה שהיא תתממש בי.
אם התיאור שלי של העתיד הוא פחות או יותר נכון, זאת אומרת, שאני מסכים להשפעה הדדית, לביטול הדדי בינינו וכלפי הבורא, שכולם גדולים ואני קטן, שאני מוכן להרכין את עצמי כדי לקבל אותם, כשאנחנו נמצאים בכל המצבים האלו, ואנחנו מייצבים מתוכם, בסך הכול מכל הדרישות האלה שרב"ש כותב אליהן, אנחנו מייצבים מהם את הצורה הנכונה של החיסרון.
אנחנו צריכים לעשות, אבל אנחנו לא יכולים לעשות, אנחנו משתדלים. ומגיעים למצב שברור לנו שחסר, ברור לנו שאי אפשר ואז אנחנו עם החיסרון הזה פונים לבורא. אז אנחנו מבינים למה הוא עשה לנו את זה, שאנחנו לא מסוגלים, שאנחנו לא יכולים. למה עשה כך? כי דווקא מתוך החיסרון הזה שאנחנו לא מסוגלים, אנחנו פונים אליו, זה החיסרון שהוא צריך. כי בזה אנחנו מאתרים אותו מצד השלילה, יותר מזה אנחנו לא מסוגלים, ואז הוא פותח את עצמו וממלא לנו את החיסרון. אבל זה בתנאי שהכלי שלנו מותאם לאור שהוא צריך לשפוך לשם, לגילוי שלו.
זאת אומרת, אנחנו צריכים גם לראות אור כטוב. מה זאת אומרת לראות אור כטוב? כי הוא יכול להיות חושך, הוא יכול להיות חושך ולא אור. יש כאן בקשה מצידנו, תביא תביא. בשביל מה? זאת אומרת אנחנו צריכים לאתר אור כטוב, שהשפעה, אור זה השפעה, אהבה שזה בייננו יהיה כטוב,ואז וודאי שנקבל אותו, נקבל עזרה נכונה. איזה עזרה נכונה? כוח אהבה והשפעה שיהיה לנו. שנוכל כך להתייחס דרך כל רגע, על מה לחשוב, ואז להבין באמת למה אנחנו עדיין לא מקבלים את הצורה הראשונה של ההתקשרות עם הבורא.
שאלה: מה זו עשירייה ומה ההבדל, אם יש, בעבודה מול העשירייה לעומת העבודה מול חבר בודד, בנפרד?
זה מה שאני שאלתי. עבודה מול חבר בודד זו גם עבודה שאנחנו צריכים לבצע אותה, אבל בעצם זו לא עבודה שלמה. כי עבודה כלפי החבר היא לא עבודה כלפי הבורא, זה כלפי המידות שלי שאני מכין אותן הלאה להתקדמות. והעבודה כלפי העשירייה זה כבר שאני יוצא לשלב אחר לגמרי של השפעה והתקשרות. שאני כבר יותר מכוון לשדה אשר ברכו ה'.
שאלה: האם אפשר להסביר מה זה נקרא עיבור, יניקה, מוחין בכניסה לרוחני?
זה הכול כלפי רשת הקשר ביננו. עד כמה שאנחנו מבטלים את עצמנו כלפי הרשת הזאת, כי סך הכול כל העבודה שלנו, אפילו שאנחנו נמצאים בקבלת אור החסדים כל זה סך הכול בא לנו מתוך הביטול. למה? כי הקבלה היא בעל מנת להשפיע ולכן היא תמיד בביטול, בצמצום. ולכן כל העבודה שלנו היא סך הכול כמו בעיבור, רק עיבור בדרגה השנייה נקרא "יניקה" ועיבור בדרגה השלישית נקרא "גדלות", אבל זה הכול עיבור. מה זה עיבור? ביטול כלפי העליון. אז יש לנו ביטול כלפי הנה"י, כלפי חג"ת וכלפי חב"ד של העליון, זה עיבור, יניקה, מוחין. ואחר כך במדרגה יותר עליונה אותו דבר, עיבור, יניקה, מוחין. ביטול כלפי נה"י, חג"ת, חב"ד. זו בעצם העבודה שלנו.
שאלה: אני צריך להימצא, או לפחות משתדל להימצא, מחשבתית כל הזמן במחשבות על החברים. איפה כאן ביטול עצמי? אני לא מבין את הקשר כאן.
בשביל מה אתה צריך את החברים? בשביל מה אתה צריך להתבטל כלפיהם? מה יש לך מזה? מה אתה רוצה מהחיים? מעצמך? מהכול? אתה צריך לסדר את כל הדברים האלה ואז לעשות הלאה פעולות ביטול. בשביל מה? מה התועלת? אני לא מבין. איך אני יכול להתקדם לבורא שדבקות בו זאת המטרה, ואם אני רוצה או לא אני חייב ללכת ולממש אותה, ואם לא אממש בעצמי, ברצון שלי, אז אקבל מכות כדי לממש? אז מאין ברירה אני עושה את זה. או שכבר קודם באונס ואחר כך לעשות ברצון, אז איך עוברים מאונס לרצון? על ידי המאור המחזיר למוטב, וכך אני מתקדם. אבל כל ההתקדמות שלי היא ביטול, ביטול, בכל האגו שמתגלה בשלבים, עד כמה שאני מוכן להתכלל בעליון, להיטמע בו, לשייך את עצמי אליו בכל קומת האגו שפועלת, שמתגלה.
זאת אומרת, בהתחלה האגו שלי כמו בתינוק, שקל לי לבטל את עצמי כלפי הגדול. אחר כך כקטן שכבר לא כל כך רוצה אבל אין ברירה, כי גדול הוא גדול ואני קטן, אני איכשהו קצת מבין. ואחר כך בגדלות, שאני גם מבטל את עצמי כלפי הגדול. אבל אני מבטל את עצמי עד כדי כך שאני רוצה להידמות לגדול, זה גם ביטול. לכן אני אמרתי שכל הזמן אנחנו מבטלים את עצמנו, מתבטלים כלפי העליון. מי העליון? עשירייה. בתוך עשירייה, הבורא.
שאלה: האם מתוך העבודה שלנו בתוך העשירייה הפיזית, מתוך היגיעה שלנו בחיבור בתוך העשירייה פיזית, אנחנו בונים את העשירייה הרוחנית? או שעשירייה רוחנית זה משהו לחלוטין אחר?
עשירייה רוחנית זה משהו אחר. לא שהיא לא שייכת לעשירייה פיזית, היא קמה ומתהווה מהעשירייה פיזית, אבל בעשירייה פיזית אנחנו בכל זאת קשורים לגופים, ובעשירייה רוחנית אנחנו מתנתקים מהגופים. אם זה חבר או עם בני משפחה, אתה לא רואה אותם פיזית כל כך, את הפרצופים שלהם, כל מיני צורות התנהגות, כמו שאתה רואה באיש שאתה לא מכיר אותו, עד כמה בולט בך כל מיני הבחנות שבו. כשאתה חי עם אדם אתה מרגיש במקום הצורה החיצונה שלו, יותר את הדמות פנימית שלו. האופי, מה שהוא חושב, רוצה, מה יש לו היום לעומת אתמול. אתה מכיר אותו כך.
זה מה שקורה לנו בעשיריות. אבל זה לא שאנחנו ממש עוברים כך מגשמיות לרוחניות, לא. אלא זה מביא אותנו לתפילה, לבקשה, למצב שאנחנו מבקשים, ואז זה עובד עלינו. אין קשר בין עשירייה גשמית לרוחנית, שאחת מתלבשת בתוך השנייה. זה רק איזה מין מעבר מאחת לשנייה. אנחנו לומדים את זה כך.
יש כאן שאלה יותר עמוקה. איך אנחנו בכלל מתארים את המצב, העולם הגשמי, מה הקשר בינו לרוחניות. למה מרוחניות השתלשל העולם הזה המדומה, ואיזה קשר יש בין העולמות האלה. אלה דברים שלא נתבלבל בהם כרגע. נשאיר את זה.
שאלה: האם לגלות את עצמי כהפוך לבורא, לכוח ההשפעה, שאני לא מסוגל להגיע למצב ההשפעה, זה תנאי הכרחי לשם הגעה לצמצום? או שאני חייב איכשהו להתנהל בצורה אחרת.
לא, אתה לא מגיע לשום דבר רוחני אלא אם כן אתה גומר את סאת היגיעה. זאת אומרת שאתה מתייגע עד הסוף כמה שאתה צריך, לפי שורש הנשמה, ואתה נשבר ממש, אתה לא יכול, ואז יש בך, כתוצאה מהיגיעה הנכונה, שתי הבחנות.
הבחנה אחת, שאני מאד רוצה, אני ממש מת לקבל את זה. מה זה? השפעה, אהבת הזולת, חיבור עם הזולת, השפעה לבורא. את זה אני רוצה, להיות משפיע. זו התוצאה מהיגיעה הנכונה, כי כל פעם פעל עליך המאור המחזיר למוטב. זה דבר אחד. דבר שני, כתוצאה מהיגיעה הנכונה ברור לך שאתה לא מסוגל, בחיים. בטבע שלך אתה לא מסוגל, כי אתה כולך ראית ובדקת וגילית שאתה רצון לקבל בלבד, הפוך מהרוחניות.
מה עושים? אז יש לך את החיסרון הנכון. כי מ"ן חייב להיות כלול משתי הבחנות, מי נוקבין. מי, מים, זה בינה. זאת אומרת שאתה כבר יכול איכשהו לתאר לעצמך מה זה השפעה, אהבה, חיבור וכן הלאה, ונוקבין, נוקבא, שאין לך את זה ולא יכול להיות. ואז אתה מרגיש את הפער בין בינה ומלכות במידה שהוא פותח לך את הפתח ל"דופקים בתשובה", מה שנקרא.
שאלה: אם שמעתי נכון, בשלב הנוכחי כל הבעיה שלנו מתמקדת באיפה לכוון את המאמצים שלנו. שהמאמץ צריך להיות שווה, אחיד לכולנו, והמאמץ צריך להיות מכוון למימוש הערבות בינינו. השאלה קשורה דווקא למימוש הערבות. האם תנאי הערבות צריכים להיות זהים לכל קבוצה, לכל עשירייה, או שהם ייחודיים ושונים?
לא. כי אם אני טועם משהו נגיד מהמזון, אני נושם ריח, אוויר, לא חשוב מה, אף אחד מאתנו לא יכול להשוות את ההתפעלות שלו ממשהו, עם איך שהחבר מתפעל. אנחנו לא יכולים למדוד את זה.
גם ברוחניות אנחנו לא יכולים, כי לכל אחד ואחד, יש כלי אישי משלו. אפילו שאנחנו עובדים בהתכללות, אבל בכל אחד ההתכללות באחרים היא שונה, היא מצדו. לכן אין לנו אפשרות להיות לגמרי שווים. אנחנו גם לא צריכים להיות כאלו. הפוך, אנחנו צריכים לשמור על הייחודיות שלנו, של כל אחד ואחד. אלא מה המשותף? הבורא, ההשפעה שמחוצה לנו, שבו אנחנו מתחברים. לכן שאלתי היום כמה שאלות בקשר לגשמיות ורוחניות. איך האדם מרגיש את עצמו בתוך עצמו, ואיך הוא מרגיש בתוך העשירייה, ואיך הוא מרגיש בתוך השדה אשר ברכו ה'. כך זה.
שאלה: בעבודה הפנימית של העשירייה, מה היחס או הקשר בין אמונה מעל הדעת לבין ייראה?
חכמה ובינה אלה שני קצוות שמשלימים זה את זה. כי בכוח האמונה אני נכלל בעליון, מתבטל כלפי העליון, ואז אני כמו תינוק, אם אני מצליח בביטול. וביראה אני ההיפך, אני מגלה את הרצון לקבל שלי, ולעומתו אני מרגיש את היראה. שני הקצוות האלה צריכים להיות באדם, ובהתאם למקום שלו להתפתח.
אני מבין שיש עוד הרבה שאלות, אבל בכל זאת ניתן למצבנו שיפעל. אני רוצה שאתם בכל זאת תתקשרו ביניכם ותתחברו ותלמדו בלעדי. ונתראה מתי שתרצו, תהיו בקשר, ומתי שאתם צריכים שוב נהיה בקשר. ודאי שגם מחר בבוקר וגם לפני זה אולי. אני מאחל לכם כל טוב, באהבה מהמקום הרחוק והקר הזה. ועוד יומיים, שלושה, שוב נחזור לפעילות הרגילה. בהצלחה לכם. חיבוק חם ומכל הלב. כל טוב.
(סוף השיעור)
mlt_o_rav_2018-11-07_lesson_arvut_n1_p1_noXmDy4Q
-
"רבי אלעזר בן עזריה אומר, אם אין תורה, אין דרך ארץ; אם אין דרך ארץ, אין תורה. אם אין חכמה, אין יראה; אם אין יראה, אין חכמה. אם אין דעת, אין בינה; אם אין בינה, אין דעת. אם אין קמח, אין תורה; אם אין תורה, אין קמח." (סדרי נזיקין, מסכת אבות, פרק ג', כ')↩
-
"אבינו מלכנו, חננו ועננו כי אין בנו מעשים עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו" (מתוך תפילת "אבינו מלכנו" בעשרת ימי תשובה)↩