שיעור בוקר 03.04.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש" כרך ג', אסופת "דרגות הסולם",

עמ' 2083, מאמר 924 "וידבר אלקים אל משה",

עמ' 1706, מאמר 237, בחינת מוחא וליבא"

קריין: "כתבי רב"ש" ג', עמ' 2083, מאמר 924 "וידבר אלקים אל משה".

וידבר אלקים אל משה

פרשת וארא תשט"ו

"וידבר אלקים אל משה ויאמר אליו אני ה'".

צריך להבין, מה משמיענו האמירה הזו. וכנראה זה מכוון על שאלת משה רבנו עליו השלום שנאמר בסוף פרשת שמות, שכתוב "ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת לעמך".

שענין שאלת משה היה, שבזמן שאמר להם שצריכין לעבוד בבחינת לשמה, וכולם חשבו שעבודתן יהיה ביתר שאת וביתר עוז. והעובדא היתה להיפך, שנחלשו מהעבודה.

אם כן צעקו למשה, איזה טוב עשית לנו, שהבטחת לנו שנצא מגלות מצרים, היינו שהדעת שלנו היא בגלות, ועל ידי הדרך שאתה נותן לנו שנעבוד לשמה, אזי אנחנו נצא לחרות משעבוד הגוף הנקרא פרעה. ולמעשה אין לנו חמרי דלק. אם כן הדעת שלנו מחייבת שהמטרה הנשגבה שיש בידך אין אנחנו יכולים לקבל.

ולזה באה התשובה, "וידבר אלקים אל משה". אלקים הוא בחינת טבע, שמבחינת הטבע, אתם צודקים, שאין לכם חמרי דלק שתוכלו להמשיך בעבודתכם. "ויאמר אליו אני ה'", ה' הוא מדת הרחמים, שמבחינת רחמיו יתברך יכולים להמשיך כוחות וחמרי דלק שלמעלה מהטבע ולמעלה מהדעת, שעל זה אין להם כבר מה להתוכח.

משום שכל הויכוחים שהאדם יכול להסתייע הוא רק מה שהדעת מחייבתו. מה שאין כן למעלה מהדעת הכל יכול להיות, רק שצריכים להתגבר בבחינת אמונה, שהשם יתברך יכול לעזור בבחינת למעלה מהטבע. ובעצם אי אפשר לקבל משהו מלמעלה מהטבע, מטרם שהאדם בא לידי החלטה שאין הדבר יכול להיות בתוך הטבע.

ורק לאחר שבא לידי יאוש מבחינת הטבע, אז הוא יכול לבקש עזרה מן השמים, שיעזרו לו למעלה מהטבע."

תלמיד: כתוב "ורק לאחר שבא לידי יאוש מבחינת הטבע, אז הוא יכול לבקש עזרה מן השמים, שיעזרו לו למעלה מהטבע". שמענו שייאוש מבחינת הטבע זה ייאוש מבחינת הטבע של עצמו. איך לכוון עצמי בצורה כזאת? אתמול דיברנו מה זה מרכז העשירייה שלשם אנחנו צריכים להתכוונן. מה זה מרכז העשירייה, ואיזו כוונה צריכה להיות? כי גם כשזה טוב וגם כשזה רע זה עובר דרך הדעת, ואנחנו אמורים להיות מעל הדעת.

חיבור שהוא למעלה מכל החשבונות זה מרכז העשירייה, ולזה צריכים לשאוף.

תלמיד: איך יכול להיות שבתוך הדעת אני צריך להתייאש, ורק אחרי זה אני מגיע למעל הדעת? זה לא מעל הדעת, זה בתוך הדעת, בתוך הטבע, ואחרי שאני מתייאש לגמרי אז מגיעה תפילה. לכן זו לא חכמה, זה לא מעל הדעת.

כן.

תלמיד: אבל הוא כותב שזה מעל הדעת.

זה למעלה מהדעת מפני שבתוך הדעת אין לך תשובה, אין לך תירוץ, פתרון.

תלמיד: אז אין פה שום נס, אלא בתוך הטבע סובלים ייסורים, ואז מבקשים ומתפללים, "ויאנחו". זה דרך הטבע, אין פה שום נס.

אני מבין אותך. כן, אתה צודק.

תלמיד: האם אפשר לא לסבול על הבשר ממש, במלחמות, אלא בדרך טובה, דרך העשירייה, להיות צדיק, לקיים תורה ומצוות, למשוך את המאור שהוא יתקן, בלי לסבול ובלי לצעוק, או שחייבים על הבשר לעבור את כל מצרים?

אז למה שתתקדם?

תלמיד: בדרך טובה, ברחמים, לאט לאט. כי אם זה הטבע וחייבים לסבול ואין בזה שום נס, אז תן לי את הדרך של ישראל, ישר-אל. אולי זה מעל הדעת.

אלו שאלות, כן.

תלמיד: הוא כותב בסוף המאמר "ורק לאחר שבא לידי ייאוש מבחינת הטבע, אז הוא יכול לבקש עזרה מן השמים, שיעזרו לו למעלה מהטבע". האם העזרה מהשמיים היא גם להגיע לייאוש מהטבע?

כן, אבל זה מגיע בצורה טבעית.

תלמיד: אנחנו גם רואים שכשהבורא רוצה לעזור לאדם הוא מוריד עליו מכה לפעמים, אם הוא נמצא בתנאים הנכונים.

את החשבונות האלה אנחנו לא יודעים. אנחנו לא יודעים מה זו בדיוק מכה או מתנה.

תלמיד: אנחנו פה גם עשיריות וגם כוח מאוד גדול של כל בני ברוך, זו עוצמה גדולה מאוד. איך אנחנו מצליחים לנצל את החיבור שלנו, את הקשר בינינו, כדי להגיע לאותו ייאוש מהטבע שלנו בצורה הכי חלקה? כי אפשר לעשות את זה, ולבד לאדם יהיה מאוד קשה להגיע לזה. אתה עשית את זה לבד, היית עם הרב"ש, ואילו אנחנו פה כוח מאוד גדול.

על זה כתוב להיות "כאיש אחד בלב אחד".

תלמיד: איך בונים איש אחד בלב אחד?

מתחברים, עד כדי כך שלא מרגישים הפסק במשהו בין אחד לשני, ומהכוח המשותף שלנו פונים לבורא ודורשים ממנו.

תלמיד: לפי מה ששמענו בשיעור הקודם, הסברת שם על התהליכים שצריכים לעבור, מה מחכה לנו קדימה. זה נראה משהו מאוד קשוח, מאוד מאתגר, כל המצבים שאנחנו הולכים לעבור, ונראה גם שבלי הכוח שלנו יחד זה בלתי אפשרי.

כן.

תלמיד: האם החיבור הזה חייב להתחיל קודם כל בעשיריות ואז להתחבר עם היתר?

כן.

תלמיד: מה זה בתהליך שלנו לבוא ולדבר אל פרעה בשם הבורא?

כשאנחנו רוצים להתחבר ונמשכים לבחינת ישראל להיות כאיש אחד בלב אחד, אז מכל התכונות האלה שמשיגים בחיבור אנחנו צריכים לחפש איך להתפלל. לתאר לעצמנו מיהו הבורא, במה הוא פונה אלינו, ואיך אנחנו יכולים להתקרב ולפנות אליו. אם אנחנו משתדלים ללכת לקראת הבורא, אז בזה אנחנו נכללים זה מזה וכך משיגים את מטרת ההתפתחות שלנו. זה לוקח זמן, זה לוקח הרבה כוחות, ייאוש, תפילות, אבל בסופו של דבר כך מגיעים.

תלמיד: כשאתה אומר שזה לוקח זמן, האם זה אומר שאני צריך להכיר את פרעה בשביל לדעת איך אני מביא את הבורא אל המאבק הזה?

כן.

תלמיד: מה אני צריך להכיר בפרעה? מה התהליך הזה שאתה אומר שלוקח זמן?

כל כוחות ההפרעה שאנחנו מגלים בדרך כולם נכללים בפרעה, ואנחנו צריכים כך להתייחס אליהם.

תלמיד: בחודש האחרון אנחנו מכינים את עצמנו לפסח. איך אני צריך להביא את הבורא, את הכוח הזה בתקופה הזאת, לא רק מבחינה פרטית שלי אלא בעשירייה, בעבודה בינינו? איך אנחנו לוקחים את הכוח המיוחד שאנחנו מרגישים עכשיו ומביאים אותו למלחמה שלנו מול פרעה, מול היצר שלנו?

אנחנו קוראים מהרבה מקורות ופסוקים שהבורא אומר, "אם תתכוונו נכון, אז אני אלחם במקומכם". כך אנחנו צריכים לתאר את המצב, זו מלחמת ה' בעמלק.

תלמיד: שמענו קודם שיעור מוקלט מלפני הרבה זמן, ונתת תיאור של לקרוא מאמרים ולהיכנס לתוך המאמר שמקובלים כתבו בזמן שהמאור עבד עליהם, כשהם היו במצבים המיוחדים האלה. איך אנחנו נכנסים לתוך המצב שאותו מקובל היה בו, כדי שניכנס כמה שיותר לתמונה המלאה בתחושה הפנימית שלנו?

אנחנו צריכים לראות בחיבור שלנו אותו מצב שבו בני ישראל ניצבו לפני הבורא, לזה אנחנו צריכים להגיע ולהרגיש את המצב.

תלמיד: האם אנחנו צריכים לדבר על הדברים האלה?

אפשר לדבר, לא שאסור.

תלמיד: לא עניין שאסור. איך אנחנו מושכים את המצב, את התמונה הזאת עלינו פה?

אני חושב שאנחנו לא מתרחקים מהקשר עם הבורא, אלא ההיפך, גם אם נראה לנו שמתרחקים. צריכים להשקיע עוד ועוד מאמצים, וכמו שכתוב, מתייאשים, ורק מתוך הייאוש מגלים את הדרך להצלה.

תלמיד: איך מתגברים באמונה על הדעת?

כוח האמונה הוא כוח מאוד מיוחד, הוא מתגלה בעם ישראל כאשר הם מתחברים. בחיבור שלהם, בלחץ ביניהם, הם נפרדים מכול התכונות שהיו מחברות אותם לפני זה. אנחנו נרגיש. ככל שאנחנו סוחטים את עצמנו, כך אנחנו מוציאים מאיתנו את כל המיץ הזה, וכך נצליח.

תלמיד: רב"ש מתאר תהליך מאוד מסודר כדי שנדע מה לפנינו. נלך לפרעה לדבר בשמך, נרצה להתחבר, נרצה להשפיע, נרצה ללכת מעל הדעת, והתוצאה היא שהולך להיות רע, נרגיש קושי, סבל, התהליך הזה לא הולך לעבור בקלות. כדי לסגור את הפער צריך אמונה, להגיע לייאוש ולבקש עזרה מהשמיים. יש תהליך מסודר. בכל התהליך הזה יש נקודה מאוד קריטית, הנקודה של הייאוש, הלחץ הזה, וזה מקום שאפשר לברוח ממנו, להגיד "זה לא בשבילי, אני לא יכול לשאת את הקושי הזה".

מאיפה לוקחים עוד כוח אמונה להיכנס לתהליך כזה, כשאתה רוצה לשמה ואתה יודע שתקבל מכות? איך לאסוף כוחות של אמונה?

לאסוף כוחות של אמונה אנחנו יכולים על ידי חיבור בינינו. אנחנו לא מפחדים שיש כאן איזה מכשול גדול, זה ברור שכן, אבל זה לא מכשול, אלא זו הפרעה מיוחדת כדי שנכוון את עצמנו ליתר חיבור בדרגה הבאה. וכל פעם כשאנחנו מרגישים איזה מכשול, עלינו לחפש איך לא לברוח מזה, אלא איך להתחבר כדי להשיג את המדרגה הבאה. זה בעצם כל הפתרון. לכן אם נקרא את זה בצורה הדרגתית, שלמה, אז נראה איך כך הם התקדמו לקראת יציאתם ממצרים.

תלמיד: איך אדם לא בורח כשהוא מרגיש מכשול?

לאן?

תלמיד: באופן אינסטינקטיבי, הוא מרגיש צורך לברוח או שהוא באמת בורח.

לאן, לאן הוא בורח?

תלמיד: מעצמו, מלהתמודד עם העבודה, עם המערכה הפנימית. במקום לא לברוח לחיבור, הוא נשאר במכשול, אפילו לא רוצה להתמודד אתו. בכלל אם אדם מרגיש שהבורא עומד מאחורי זה. אבל אם הוא מרגיש מצב של קושי, של מכשול, איך הוא לא בורח? אני לא מדבר מלעשות טוב, אבל לא לברוח.

הוא צריך לעבוד אך ורק לפי מה שכתוב, חיבור, "וייאנחו בני ישראל" וכולי. ואז בסוף הייאוש, כל פעם שהוא מגלה מדרגת ייאוש חדשה, הוא מגלה שם גם פעולות שחייב לבצע אותן, ועל ידיהם הוא נכנס לייאוש עוד יותר גדול, ועוד לדרך ללא מוצא. וככה מתקדם. עד שמגיע "וייאנחו", זאת אומרת כבר הסוף, אין לאן, אין לאף אחד מהם ויחד כולם לא מגלים מה יכול להיות לפניהם.

תלמיד: אז כדי להגיע לייאוש שיוביל ל"וייאנחו" וכולי, אדם צריך לא לברוח, להתמיד כל הזמן יותר ויותר.

בשביל זה אנחנו קיבלנו כללים. איך להתקשר, איך להסתכל אחד על השני, איך העשיריות יהיו מחוברות.

תלמיד: יש כללים, יש מה שכתוב ויש מצבים שעוברים. כשהאדם עובר מצב בשבילו מה שכתוב ומה שקיבלנו על עצמנו זה על הנייר.

בכל זאת הוא צריך להמשיך כול עוד מצבו הפרטי לא יתגלה לכולם כמצב הכללי. זה מתגלה לי, בסדר, אני חייב לתמוך באחרים, אני חייב להמשיך אחריהם.

תלמיד: איך ממשיכים בדרך ומחזקים אחד את השני כשאנחנו בדרך לייאוש משותף?

זה לא נכון, לא בדרך לייאוש המשותף. זה יהיה בסוף, "וייאנחו בני ישראל מן העבודה". בכל זאת בינתיים יש להם למה להתקדם.

תלמיד: האם הייאוש שם את זה בצד? הרי זה מוביל לשם.

הייאוש יכול להיות לאדם בתחילת דרכו. לא קיבלתי גלידה, אני מיואש. אבל אם מדובר על המטרה הרוחנית האמיתית, אז אנחנו לא כל כך מתייאשים. אנחנו מתייאשים מהכוח הפרטי שלנו, מהכוח הכללי שלנו, מסך כל התהליך שעוברים, אבל זו לא סיבה לייאוש כמו שהוא מתכוון כאן.

תלמיד: והסחיטה שסוחטים אותנו לאט לאט ומובילים אותנו לאיזו נקודת ייאוש, איך זה מוביל את האדם לאמונה למעלה מהדעת, איך הסחיטה מוציאה אותו מהטבע שלו?

דווקא הסחיטה מוציאה אותו מהטבע שלו והוא נשאר קיים רק באמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: האם אמונה למעלה מהדעת היא תוצאה?

כן.

תלמיד: איזה כוח מקבל משה מיתרו, שהוא יכול לחזור עכשיו לפרעה ולהרגיש אותו כזר ואז לדרוש ממנו להשתחרר, מה זה הכוח המיוחד הזה, איך אפשר לאתר אותו בעשירייה?

בעשירייה אני חושב שאתם לא יכולים לאתר אותו וגם לא בעשירייה בכלל, אלא עוד יותר רחוק. אתם צריכים עוד להתקדם עד שאתם תרגישו כמה הכוח של יתרו ופרעה ועוד כל מיני כוחות, כולם מסודרים ומתקבצים על ידיכם. רק אז אתם מבינים מה צריך לעשות כדי להתקדם עוד מדרגה.

תלמיד: איך להרגיש את פרעה ככוח זר?

רק בסוף הדרך כשנמצאים מולו, רק בסוף.

תלמיד: במה באה לידי ביטוי הפעולה שעשירייה לוחצת על החיבור?

הייתי אומר שבהתחלה רוצים להיות מחוברים בצורה השלמה ביניהם. כל אחד מרגיש את כל העשירייה שהוא נמצא יחד איתם בחיבוק אחד.

תלמיד: האם בלחיצה על החיבור, אנחנו יכולים להגיע לחיבור או חייבים כוח אמונה כדי שיקרה עלינו החיבור?

אנחנו לא יכולים להגיע לכוח אמונה, כי זה עוד לא המצב, עוד לא הזמן שיכולים להגיע לזה.

תלמיד: אז למה אנחנו מגיעים עכשיו מתוך המאמצים?

אנחנו מתקרבים לפסח.

תלמיד: ומה קורה עלינו כתוצאה מהלחץ עכשיו על החיבור? אם לא מגיעים לכוח האמונה, מה קורה?

לא, מגיעים לכוחות האמונה, אבל לא כוח האמונה שמחסה את כל העבודה שלנו.

תלמיד: כי אמרת שברגע שלוחצים על החיבור, יוצא כל הסירחון מתוך הרצון לקבל.

זה לא מיד, ולא עלינו.

תלמיד: אז ברגע שיוצא, מאיפה מביאים כוח כדי עוד יותר ללחוץ על החיבור?

נמצא.

תלמיד: בכל המאמר וגם בכל התהליך של יציאת מצרים מדובר על צעקה. כל התהליך הזה מכשיר אותם בסוף לאיזו צעקה. על מה הצעקה?

הצעקה היא על זה שרואים שחוץ מלהשיג את הקשר בינינו, ובתוך הקשר להשיג מגע עם הבורא, אין לפנינו, רק את זה, ועל זה צועקים.

תלמיד: איך הצעקה קשורה לייאוש מכוחותם עצמם ומכוחותם המשותפים?

ודאי שכל הצעקה הזאת היא תוצאה מהחיבור בין כולם, ומתוך שזה שבכל זאת מתקרבים ומתחברים בינינו, אז אנחנו רואים שאין דרך אחרת, ולכן זה מחזק אותנו, אמנם "וייאנחו בני ישראל מן העבודה" כנגד זה, אבל זה כנגד זה נשארים וצועקים.

תלמיד: אז הצעקה היא לא," תוציא אותנו מהכאב"?

לא.

תלמיד: אז על מה היא בדיוק?

הצעקה היא מחוסר פתרון שמרגישים, ומה שכן משיגים זה גדלות הבורא, גילוי הבורא.

תלמיד: ולצד הייאוש, מי זה שכל הזמן מגדיל את החשיבות כדי שבסוף באמת תהיה התנגשות כזאת שתוביל לצעקה? זה התפקיד של משה בעצם, הוא כל הזמן דוחף למרות הייאוש?

כן.

תלמיד: זאת אומרת יש כוח באדם שכל הזמן דוחף אותו מעבר לייאוש.

כן. זה כוח משה.

תלמיד: אז אמונה למעלה מהדעת זה לא כמו שדיברנו פה קודם, זה לא "תוציא אותנו מהייסורים", זה "תחבר אותנו אליך".

כן.

תלמיד: זה לא דרך ייסורים. יש פה משהו אחר שהוא נוצר במקביל והוא לא תוצאה ישירה מהייסורים, הוא כביכול מין קומה נוספת.

זה הכוח שמחבר אותם לבורא, זאת האמונה למעלה מהדעת.

תלמיד: והוא מגיע כשהם משלימים את סאת היגיעה.

כן.

תלמיד: אמרת שהמצב הפרטי נפתר כשהוא מתגלה כמצב כללי. מה זאת אומרת?

אפשר להגיד שאדם נמשך לפתרון הפרטי שלו, ואחר כך נמשך לפתרון הכללי שלו ואז הוא לא מרגיש שיש לו איזה פתרון בכלל. זה הייאוש שצריכים אותו כדי להשיג יציאה ממצרים.

תלמיד: חבר שאל קודם על הכוחות של פרעה ויתרו, אז כשהכוחות האלה מסודרים על ידינו, נוכל להתקדם לעוד מדרגה. מה זה לסדר את הכוחות, איך לסדר אותם?

לסדר את הכוחות זה פשוט מאוד, שכל הכוחות הם מתחברים בבורא, והבורא מנהל את משה.

תלמיד: כלומר לסדר את הכוחות זה לשייך אותם לבורא?

כן.

תלמיד: ומהרגע ששייכנו את זה לבורא, מה לעשות עם זה הלאה?

כשאנחנו השתדלנו להביא את כל הכוחות שלנו לבורא, אז אנחנו כבר מתקרבים ליציאה, כי רק משה והבורא נמצאים לפנינו, אלו השלבים שאנחנו מגיעים בהם לבורא.

תלמיד: כתוב "רק לאחר שבא לידי יאוש מבחינת הטבע, אז הוא יכול לבקש עזרה מן השמים, שיעזרו לו למעלה מהטבע." מה הוא אומר פה?

זאת אומרת שאם בכל המצבים שהיו לפני זה, היה מובן שיש להם כוח הפרעה מולם שלא נותן להם להיכנס לארץ ישראל, אז עכשיו הם רואים שזה כך.

תלמיד: ומה העזרה שמבקשים?

העזרה היא שהם חייבים להיות מחוברים בלמעלה מהטבע.

תלמיד: מה זה למעלה מהטבע?

בכוח השפעה, כוח הבורא.

תלמיד: בייאוש מכוחותיו עצמו, יש הרבה דרגות. המצב הזה שהוא מגיע לדרך ללא מוצא, זה מציאות של רק כוונות ללא פעולות?

כך זה נראה לפעמים לאדם, זה לא המצב שהוא ברור שחייבים להיתקע בו.

תלמיד: האדם מזהה הרבה כוחות שפועלים עליו, פעם פועל עליו משה, פעם פועל עליו פרעה, פעם עם ישראל שמתלוננים. מעבר לזה שפועלים עליו הכוחות האלה, הוא מרגיש הזדהות עם אותם כוחות שפועלים עליו?

לא תמיד. זה לא הולך אחד על אחד. האדם מתחיל להכיר את הבורא דרך מערכת הכוחות הזאת, וכל הכוחות מעוררים בו, אלו בהתנגשות, ואלו בחיבור, כל אחד במשהו, הם כולם מביאים אותו למצב שהוא מבין בין מי הוא נמצא.

והפעולה היא לא להראות לו שהוא נמצא מול הבורא, כי אז הוא מתקפל, אלא להביא את האדם לאותה הנקודה בטבע שהוא נכנע לפניה ואז הוא מקבל גילוי הבורא מתוך זה שכל הכוחות שפועלים עכשיו, מביאים אותו למצב שהוא כן מוכן לגלות את הבורא.

תלמיד: האדם הוא כמו חומר כזה שכל הכוחות פועלים עליו. כחומר ביד היוצר. אבל זה בעצם כוח אחד שפועל עליו, כל פעם משהו אחר ממנו בא אליו. מה פה האדם יכול להגיד שזה הוא? כן. על מה הוא יכול להגיד, "זה אני. זה שלי"?

לא. אף פעם. איך זה יכול להיות? לא. מאיפה לקחת את זה?

תלמיד: על זה אני שואל. עכשיו אנחנו עובדים בעשירייה, אנחנו משקיעים בעשירייה, רוצים משהו ליצור, לבנות בתוכה.

כן.

תלמיד: על מה אפשר לומר פה, "זה אנחנו, זה שלנו, את זה בנינו"?

ההחלטה הסופית שתתקבל מתוך כל העשירייה כלפי הדרך, וכלפי הקדוש ברוך הוא, כנראה שעליה אפשר להגיד, שהיא מגיעה מהטבע כולו, שאתם פועלים בתוכו.

תלמיד: אז כשאנחנו מדברים על ייאוש מכוחותינו, כשאנחנו מדברים על עזרת הבורא, כשאנחנו מדברים על כל זה. מיהו המתייאש, מיהו המקבל את העזרה? על מי, ועל מה אפשר לומר ש"זה האדם שנוצר בינינו"?

אתם מגלים מכל הבירורים שלכם משהו מהאדם, וכך זה קורה. מגלים אותו, ורוצים להצטרף אליו.

תלמיד: זאת אומרת, התוצאה של כל פעולת הכוחות השונים עלינו זה שאנחנו נרצה לגלות משהו בינינו שנקרא "אדם"?

כן. מה שאתם בונים.

תלמיד: אנחנו בונים או הבורא בונה בינינו?

אתם.

תלמיד: כשמשה מגיע לגיל ארבעים הוא מזהה את המצרי שבו, הורג אותו, ואז הוא בורח ממצרים. מה זה אומר שמשה הורג את המצרי, מה זה אומר בשבילנו?

אני לא יודע, אני לא יכול להגיד לך בדיוק על משפט משה, וגם לא יכול להגיד משהו על האדם שמגיע לזה מהעולם הזה, אדם שנמצא בעולמנו. אבל בכל זאת, מי שמגיע למצב שהוא הורג את המצרי שבו, אז אחר כך הוא זוכה לעלות לאותה הנקודה שממנה והלאה הוא מתקשר עם משה ועם הבורא.

תלמיד: איזו עצה יש כדי להגיע לאותה מדרגה שאדם מזהה בתוכו את המצרי, ולא רוצה לעבוד איתו יותר? איך מתקדמים לזה, מתי מגיעה הבחנה כזאת בתוך האדם?

זה מגיע לאדם כגילוי כוח שנמצא מול הבורא, ובני האדם לא יכולים להתמודד עימו.

תלמיד: כשאני מנסה לאתר את המצב שלנו בתוך הסיפור, אני מרגיש שאנחנו כקבוצה כבר עברנו את השלב של "וייאנחו". אנחנו כן מחפשים משהו מעבר למה שיש לנו, וכבר משתוקקים לזה.

מצד שני, השלב הבא הוא, שבו משה מזהה את הרצון לקבל הזה, את המצרי, יוצא למדיין, וגדל שם עוד יותר. אבל השלב הזה, אני מרגיש שאין הרגשה של מי זה היצר הרע הראשון הזה שמתגלה, או הרצון לקבל הראשון שאני לא מוכן לעבוד איתו.

כאן אני מרגיש שאני כאילו לא מסוגל לחוש את זה. לא בי, ולא בקבוצה. הייתי רוצה להתקרב, להתקדם לשלב הזה איכשהו. זה מה שאני מרגיש, ולכן אני שואל את השאלה הזאת לגבי המצרי.

אני לא יכול להגיד לך.

תלמיד: כשאנחנו עושים צעד כלפי מטרה רוחנית, אנחנו ישר מרגישים את ההתרוקנות מהכוחות. זה גם נאמר במאמר, שאין לנו חומרי דלק. אז איך אדם מדייק את עצמו יותר כלפי הבורא? ברגע שיש התרוקנות, מפה זו כבר עבודה שצריכים לכוון את עצמנו יותר כלפי הבורא, לפלס דרך.

כן.

תלמיד: מה ההבדל בין תפילה בדיבור, לבין תפילה במחשבה, בריכוז כוחות?

את זה אנחנו לא יודעים. את השאלה הזאת אנחנו עוד לא יודעים, כי קודם אנחנו צריכים להגיע לסוף, ואחר כך לנסות לראות אילו מהפעולות שלנו השפיעו יותר על הבורא.

תלמיד: מה יש חוץ מההתרוקנות הזאת מהכוחות? אנחנו רוצים להמשיך, לזוז.

זה שאתה רוצה להמשיך, זה שייך לרצון לקבל שלך.

תלמיד: התרוקנתי ממנו. זהו, אין.

מה, אין?

תלמיד: התרוקנתי מהרצון לקבל.

לא.

תלמיד: אז מה?

זה עוד לא. עוד תראה עד כמה הוא חי בך, וכמה הוא ישתדל לקום.

תלמיד: אני פשוט מרגיש שהתפילות מפוזרות, הבקשות מפוזרות. הן צריכות להיות יותר חדות, יותר לכיוון, יותר בהתמדה.

כן.

תלמיד: אז איך עושים את זה יותר טוב?

איך עושים? ממשיכים לעבוד בלי להתלונן. הטענות היומיומיות שלכם מגיעות לבורא, והוא לא מתעורר מזה. זה רק נרשם להיפך, שאתם לא מרוצים, בוכים, באים בטענות, ובתלונות. ברור?

תלמיד: נעבור למאמר "בחינת מוחא וליבא". בספר כתבי רב"ש ג', עמוד 1706, מאמר 237,

בחינת מוחא וליבא

"הנה הרצון לקבל מתבטא במוחא וליבא, ועל ידי זה שהאדם מתקן אותו שיהיה בעל מנת להשפיע, אזי הוא יכול לקבל את השפע העליון.

ונבאר את בחינת הרצון לקבל בליבא. הנה הלב נקרא בחינת רצון וחשק להנאות. לכן אם האדם יכול לתקן את מעשיו, באופן שיכול לוותר על כל מיני הנאות שבעולם, במקרה שהוא רואה שלא יהיה מזה שום תועלת לכבוד שמים, אזי הוא זוכה לקבל תענוגים אמיתיים, משום שלא תהיה קבלתם עכשיו לתועלת עצמו.

ועל דרך הרמז מרומז בפסוק "ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ויך את המצרי". ופרש רש"י, שראה, שאין שום דבר טוב יצא מחלציו. היינו שראה שמהמצרי הזה, היינו ממעשה הזה, לא תהיה שום תועלת.

"ויך את המצרי", בזה שלא נתן למלא את רצונו ודחה את מבוקשו. וזה נקרא שהמית את מעשה ומחשבה של המצרי הזה, הנכלל בבחינתו בלבו. וכמו כן הנאת השכל היא רק בזה שעושה מה שהוא מבין מה שהוא עושה. ובשיעור שעושה דברים שהם נגד שכלו, שהשכל מחייב אותו אחרת, היסורים שלו נמדדים לפי שיעור ההתנגדות לשכלו.

ובזמן שהאדם הולך למעלה מהשכל, אזי כשיתנו לו את השכל המחייב את כל עבודתו, הוא יכול לומר שמקבל את כל זה עבור להשפיע, כי מצידו הוא יכול לוותר על השכל.

ואז הוא יכול לזכות לבחינת אור האמונה, שיכול לוותר, שאין כוונתו לעצמו, והוכחה לזה שעושה הכל אפילו שהם כנגד השכל. ממילא הוא מוכשר לקבל את אור האמונה, ויכול להיות בטוח שכוונתו להשפיע.

מה שאין כן כשאינו יכול לעבוד בבחינת אמונה, אלא רק מה שהשכל מחייב, היינו לפי הרצון לקבל, ממילא נשאר בתוך הצמצום. לכן צריכים ב' עבודות, היינו מוחא וליבא."

תלמיד: להרוג את המצרי, האם זה לא לתת לו מילוי, בזה אנחנו הורגים אותו?

כן.

תלמיד: האם המצרי זה רצון ספציפי או אב טיפוס כזה, כל רצון שמתעורר?

מה שלא כלפי הבורא, זה כבר מצרי.

תלמיד: זה לא סתם מילוי גשמי שאני לא נותן לגוף.

לא, על זה לא מדובר בכלל.

תלמיד: מדובר ברצון לנצל את הבורא, והאדם מחליט שהוא לא מוכן למלא את הרצון.

כן.

תלמיד: הוא כותב, "ובזמן שהאדם הולך למעלה מהשכל, אזי כשיתנו לו את השכל המחייב את כל עבודתו, הוא יכול לומר שמקבל את כל זה עבור להשפיע, כי מצידו הוא יכול לוותר על השכל". אמרת שאם נתחבר, אז נרגיש כוח גדול מאוד. זה שכל חבר עושה מאמץ קטן ללכת למעלה מהשכל, האם זה עוזר לנו להיות יותר מחוברים?

כן. אבל תלוי עד כמה ונגד מה.

תלמיד: הכמות שיש לנו כאן, חברים בכל העולם, אם כל אחד ייתן גרם קטן, האם זה יכול ליצור מסה גדולה בהתגברות ובחיבור שלנו?

כן. ומה?

תלמיד: הרבה פעמים אנחנו נמצאים במצבים שצריך להתגבר מעל השכל ולא יכולים. בסוף זה מגיע למצב שאתה אומר "אני לא יכול להתגבר, לכן אני עוזב". אנחנו לא נותנים חשיבות להתגברויות הקטנות האלה. מהו המשקל ומה הכוח של הפעולות הקטנות, ההתגברויות הקטנות?

אנחנו לא שוקלים את הפעולות שלנו לפי הכוח שהוא נגד כוח המשיכה.

תלמיד: הוא כותב, "הנה הלב נקרא בחינת רצון וחשק להנאות. לכן אם האדם יכול לתקן את מעשיו, באופן שיכול לוותר על כל מיני הנאות שבעולם, במקרה שהוא רואה שלא יהיה מזה שום תועלת לכבוד שמים, אזי הוא זוכה לקבל תענוגים אמיתיים, משום שלא תהיה קבלתם עכשיו לתועלת עצמו". מה הן ההנאות שבעולם שהוא מוותר עליהן?

אתה בחור חילוני, אתה לא יודע מה הן ההנאות שיש לנו בעולם?

תלמיד: אמרת שאלו כביכול הנאות מרוחניות. שאדם צריך לבטל את ההנאות שלו מהקשר עם הבורא, שהוא לא רוצה את הבורא לעצמו, וזה הוויתור, לא מדובר בדברים אחרים. אז אולי אשאל דווקא מגובה של בחור חילוני באמת. מה הן אותן הנאות שבעולם שעליהן אני מוותר?

מה אתה הולך להשיג?

תלמיד: אם אני מסתכל על החיים שלי, אז 99% מהפעולות שאני צריך ועושה במהלך היום כנראה ש"מהמעשה הזה, לא תהיה שום תועלת". יש בכל פעולה כמעט איזה מצרי שצריך להרוג. וכשענית לחבר, זה קצת בלבל אותי, לכן אני שואל. מה הן אותן הנאות במהלך החיים שלי שאני צריך להרוג על מנת להתפתח רוחנית?

אתה חושב שאין לך כאלו?

תלמיד: אני חושב שכן, אבל הן כולן מדברות על הנאות רגילות מהעולם הזה.

כן. בסדר.

תלמיד: אז מה?

תבקש שהבורא יסביר לך.

תלמיד: מה הוא המצב שהאדם רואה שלא יהיה מזה תועלת לה'?

זו באמת שאלה. כאילו שני הדברים מוחקים זה את זה.

תלמיד: "וייאנחו בני ישראל מן העבודה", מאיזו עבודה?

כנראה מהעבודה הרוחנית שהם נמצאים בה.

תלמיד: מה בעבודה הרוחנית?

אני לא יודע, כי מדובר על כל אחד שרוצה להיות שייך לישראל.

תלמיד: האם אפשר לחבר את התהליך הזה לעבודת החיבור בעשירייה?

כרגע לא.

תלמיד: לא בהכרח.

לא.

תלמיד: זאת אומרת המצרי, פרעה, הם לא בהכרח כנגד החיבור בעשירייה?

לא.

תלמיד: הוא כותב, "לכן צריכים ב' עבודות היינו מוחא וליבה". מה הן שתי העבודות?

כנראה שכל המאמצים שלנו כך מתחלקים, למאמצים שבמוח ומאמצים שבלב.

תלמיד: האם מאמצים בלב זה מה שהסברת קודם לוותר על ההנאות, זה המאמץ, זו העבודה?

כן.

תלמיד: מה זו העבודה במוח?

עבודה במוח היא שיש לפניך כמה דרכים ואתה צריך לקבוע מה המהות שלהן, וכך אתה מדביק את עצמך לאחת מהן.

תלמיד: איזה דרכים יש?

אני לא יודע, אבל כנראה שיש.

תלמיד: האם זה דרך הרצון לקבל ודרך הרצון להשפיע, או שיש יותר מזה?

כן, יש לנו ללכת דרך הרצון לקבל ודרך הרצון להשפיע. מתי אנחנו באים למצב שאנחנו יכולים להחליט זה על זה?

תלמיד: בדרך כלל, כמו שכתוב, כשאדם מתייאש. זו הרגשה.

כן.

תלמיד: לפי מה שכתוב פה, יש איזו נקודה באדם, שמה שנראה לו אתמול כמכשול שהוא לא יכול לעבור אותו, שזה סוף העולם, רגע אחרי זה או לאחר זמן זה נהיה פחות משמעותי. הוא עצמו הופך להיות פחות חשוב, והוא יכול להתגבר.

אבל האם זה נכון כך לשפוט, הוא לעצמו, במה שכך מתגלה?

תלמיד: מי ישפוט אם לא האדם? הוא כרגע רואה שהוא יכול לעשות עוד צעד קדימה, ומה שהיה נראה לו אתמול מחסום, פתאום יש לו כוח לוותר על עצמו, כמו שכתוב פה.

מה כתוב?

תלמיד: הוא כותב, "לכן אם האדם יכול לתקן את מעשיו באופן שיכול לותר על כל מיני הנאות שבעולם, במקרה שהוא רואה שלא יהיה מזה שום תועלת לכבוד שמים". איך להגיע לזה כמה שיותר מהר?

זה לא טוב שהאדם חושב שמה שיש לפניו עכשיו זה לבחור בין יותר מהר או פחות מהר.

תלמיד: מה צריך לעשות?

תחשבו.

תלמיד: כתוב כאן, ש"אם האדם יכול לתקן את מעשיו, באופן שיכול לוותר על כל מיני הנאות שבעולם, במקרה שהוא רואה שלא יהיה מזה שום תועלת לכבוד שמים, אזי הוא זוכה לקבל תענוגים אמיתיים". אם אני מסתכל על המציאות שבה אני עושה חשבון בחיים, אז אני לא יכול להגיד שכשאני פועל אני לוקח בחשבון את כבוד שמים בצורה טבעית. לכאורה צריך להיות מצב שלאדם יש חשבון בין שני דברים, הוא יכול להרגיש מה לכבוד שמים ומה לא, או שזה לא כך? איך אני יכול להתחיל לעשות חשבונות האם משהו הוא לכבוד שמים או לא?

כנראה עוד לא הגעת לזה.

תלמיד: זה בסדר.

כן.

תלמיד: אבל לזה אנחנו צריכים להגיע. כתוב שכדי לזכות לאור האמונה אדם צריך לעבור את התהליך הזה.

כן.

תלמיד: נראה שכל הרצונות שיש לי הם לא לכבוד שמיים, ואני צריך להגיע לאבחנה הזאת.

כן.

תלמיד: האם להישאר בחיסרון הזה ולהמשיך לעבוד?

כן.

תלמיד: כתוב, "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך בשמחה", ש"מסתכל הקב"ה במעשיהן של צדיקים ומעשיהם של רשעים ואינו יודע במה רוצה הקב"ה אם במעשיהם". הוא ממשיך וכותב, ש"וירא אלקים את האור כי טוב", דהיינו, בחינת גילוי, שזה במעשיהם של צדיקים".¹

והוא ממשיך, "כי האור של עוה"ז מתוך החושך נברא,"כיתרון האור מתוך החושך" - ו"שרגא בטיהרא מאי אהני [נר בצהריים - מהו מועיל]", ... ולכן, הנעשה שותף לבורא במעשה בראשית, הוא מוציא את האור מתוך החושך, דהיינו, שמסתכל בעצמו כמה חשוך ומבוזה הוא לפני הקדושה של מעלה, והאיך לבוש בבגדים צואים, ובזה האור מוקף ... ובתשומת לב לשאלת השי"ת, ... הוא מתחזק בכח גדול להכניע את הרע שבקרבו, ... ואז יזכה לבא לבחינת "הבדלה", להבדיל בין האור ובין החושך".

יש תועלת גדולה בזה שהנברא מגלה עד כמה הוא מבוזה. איך להוסיף לזה את העניין של השמחה, את הנקודה שהוא קושר את זה למעשה של הבורא?

קודם כל אני לא חושב שהנברא מבזה את עצמו. הוא גם לא מרגיש עד כמה מטבע הבריאה הוא בזוי. הוא לא חושב שהוא מודד את עצמו כמה הוא בזוי מהרצון לקבל שבו.

(סוף השיעור)

---

1. התלמיד מצטט קטעים שונים ממאמר בעל הסולם "אחור וקדם צרתני"↩