האחריות שלנו - הניהול של הבורא

שיחה עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן 20.12.25 – אחרי עריכה

מיכאל: יש לי שאלה. למה מקובלים לא תיארו את המצב של חיבור כמו בשיווק, שאדם יימשך לזה? למה הם לא ציירו את זה בצורות יפות?

איך זה? זה יהיה על מנת לקבל.

מיכאל: טוב. זו בעיה.

דודי: איך מצד אחד מושכים ומצד שני דוחים? אתה רוצה למשוך את האדם שיבוא, אבל אתה לא רוצה יותר מדי לפתות אותו, להראות לו ציור כזה שימלא אותו, אלא כאילו לדחות אותו שיבוא. איך מביאים את האמצע הזה?

אתה צריך לתת מקום לאדם שאין לו רצון לקבל על מנת לקבל, מצד אחד. מצד שני, הוא בכל זאת נמצא בשאלות בירור, ומגיע למצב שאין לו ברירה, שהוא הולך אפילו על זה.

דודי: השבוע ראינו שיעור מוקלט מלפני עשר, חמש עשרה שנה, ואתה רואה הרבה חברים שהיו חברים וכבר נעלמו. ממש הרבה אנשים שנעלמו, שעזבו, חזרו בתשובה, פתחו עסקים, כל אחד לאיפה שהבורא בעט אותו. ניסיתי להבין מה באמת באמת בסוף מחזיק את האדם פה. כי זה חומר, זה רצון לקבל, אם אין לו מילוי, אז למה שהוא יהיה פה? מה יעזור לאדם להחזיק פה גם בלי מילוי כל הזמן, להמשיך עוד ועוד? מה זה הכוח הזה? האם זה באמת תלוי באדם או שאנחנו מריונטות?

הבורא.

דודי: למה אחד הוא מחזיק, ואחד לא?

הבורא, אין מה לעשות.

דודי: מה הוא רוצה ממני שהוא לא רוצה ממישהו אחר? למה הוא לא שם אותו ואותי הוציא?

זה לא עניינך.

מיכאל: אבל עד כמה אנחנו צריכים לעשות פה תנאים? לפעמים אנחנו באמת משקיעים המון כוחות ומחשבה לתת לאדם תנאים נוחים, לעשות כך וכך, ואולי הוא כן יישאר. אבל אנחנו רואים שבסופו של דבר לא עוזר כלום. אם הבורא, כמו שאתה אומר, מחליט, אז אדם יוצא, הוא מוציא אותו וזהו. או שזה לחוד וזה לחוד, ואנחנו צריכים להשתדל לתת את התנאים הכי טובים שיכולים להיות לאדם כדי שיישאר, לרדוף אחריו. או שלא, לתת תנאים נורמאליים, אני לא אומר לדחות אותו ממש, אלא תנאים נורמאליים, ואם הבורא ירצה הוא יקדם אותו, אם לא, לא. כמה להשקיע בזה מחשבה וכוחות?

להשתדל לעשות ממנו חבר, שירצה בחיבור, ועל זה יבוא גם כן לטעום מה זו טעימה רוחנית.

מיכאל: אני אתן דוגמה. בעל הסולם, אם היית מגיע אליו לשיעור, ככה סיפרת, היית אפילו צריך לשלם על כל שיעור. רב"ש, אני מבין שגם לא משך יותר מדי, אלא אמר מה הם התנאים, אני לא אפרט אבל ברור מה היו התנאים, והוא אמר כך ישר, בלי משחקים. אתה יותר לארג', יותר רך פה ושם, אבל אתה לא רודף אחרי תלמידים, ומתי שצריך אתה חותך וזהו.

אנחנו עוד יותר מנסים למשוך אותם, לבנות מסגרת, "אתם לא רוצים לקום בלילה, בסדר, אפשר גם בצהריים ללמוד ובערב ללמוד, הכול בסדר, רק תישארו". האם זה נכון, לא נכון? לא יודע. כי בסופו של דבר אנחנו רואים שלא משנה מה, הבורא הוא מחליט. עד כמה להיות רכים ולעדן את התנאים? זאת השאלה האמיתית. האם יש לך תשובה?

אם ישנה חברה שיכולה להיות בקשר, ובהתקשרות ביניהם להגיע למטרת הבריאה, אז אין כאן מישהו שמתנגד. הבורא עושה את הכול.

מיכאל: אני אומר עלינו, לא על הבורא, עד כמה אנחנו צריכים לרכך את התנאים ולעשות הכול כדי שאדם רק יהיה איתנו ויישאר? או שבאמת, לשים לפניו בפרצוף תנאים, ואם ישרוד, אז ישרוד, לא, לא. לא לדחות כמובן בכוונה, אבל לעשות מה שמקובלים עשו לאורך דורות, או שאנחנו צריכים ההיפך, בגלל הדור האחרון לעשות ממש מסגרות יותר עדינות.

אני לא ראיתי שהרב"ש היה כל כך רך.

מיכאל: ברור, זאת השאלה. האם אנחנו צריכים לקחת דוגמה מבעל הסולם, מרב"ש, וממקובלים לפניהם, או בגלל שזה הדור האחרון ואנשים בכל זאת שונים, אז להתנהג בהתאם?

דודי: אם הבורא הביא את האדם לפה, מחזיק את האדם, הוא נותן והוא לוקח, הוא עושה הכול, אז למה חשוב להחזיק את התלמידים? למה נגיד היה חשוב לך לדאוג לתלמידים, להחזיק אותם, שיהיו כאן? מי שבא "ברוך הבא", מי שהולך "שיהיה לך בהצלחה". זו גישה יותר פשוטה, כי הבורא מנהל את הדברים, אנחנו לא צריכים להפריע פה בניהול שלו.

כן.

דודי: זאת הגישה? גם למה צריך להיות פה ערב אחד לשני? למה צריך להחזיק כל אחד ולתמוך בו? הרי בסוף זה לא תלוי באמת בערבות שלי ובתמיכה שלי.

לא, אבל הוא חבר שלך. אנחנו מדברים מגובה של שולחן.

דודי: ובגובה של שולחן, בגובה שלי, אני חייב לדאוג לו.

כן.

דודי: למרות הידיעה שבעצם מי שבאמת דואג לו זה הבורא, הוא יחזיק אותו.

זה ברור. זה ברור שאחרי הכול עומד הבורא.

דודי: ומחר הוא יכול לפלוט את החבר הזה החוצה, וזה לא תלוי בי בכלל, יש לו תכנית משלו, לא שלי.

אתה עושה את שלך, והבורא עושה את שלו.

דודי: למה אני לא בתכנית של הבורא? למה אני לא מנסה להיות דווקא בתכנית איתו?

אתה לא מכיר את התכנית.

שמעון: השאלה, האם הארגון מטפל בזה או רק חברים? נגיד שאני בעשירייה, אני רוצה להיות עם החבר יחד.

איך שתיבנו. איך שתיבנו את המערכת.

דודי: אני יכול לשנות את הגורל של החבר?

כן.

דודי: איך זה יכול להיות?

על ידי המילים שלך.

דודי: אם לפי התכנית של הבורא החבר אמור להיות פה פרק זמן, ואחר כך הוא יוצא?

אני לא מתערב בזה, זה לא ענייני.

דודי: איך אני משנה גורל של חבר, מה פתאום, אם יש לו תכנית מסודרת מראש?

אבל ככה אנחנו קשורים זה אל זה.

דודי: האם זה אומר שאני מעל הבורא, אם אני יכול לשנות לו את התכנית שלו? יש תכנית עליונה.

מאיפה אתה יודע?

דודי: כתוב, אנחנו לומדים.

כתוב.

דודי: כן, זה ברור, אני מסכים איתך, במילים שלי עכשיו זה כלום. אבל במה אני משנה את הגורל של החבר?

בזה שאתה מציע לו לעשות כמה אמצעים כדי להחזיק את עצמו, לחזק את עצמו.

דודי: אז הגישה צריכה להיות שאני לא שם את התכנית של הבורא מולי, אני לא יודע בכלל מהי וזה לא מעניין אותי, אלא אני צריך לעשות את שלי כלפי החברים.

כן.

דודי: ואם החבר נשאר, לא נשאר, עוזב, אז לקבל את זה כ"אין עוד מלבדו", זו התכנית, זהו, זו הגישה.

כן.

דודי: גם אם החבר עזב, אני לא יכול להגיד לעצמי שעשיתי משהו לא בסדר.

בדרך כלל לא.

מיכאל: מה זה נס בשבילך? קרה לך נס?

נס בשבילי? אני לא יודע מה זה נס.

מיכאל: לא קרו לך ניסים בחיים שלך?

על העבר אני יכול להגיד, זה שהגעתי לרב"ש, זה שהייתי לידו, זה היה נס. אחר כך, לא. אבל השאלה אם זה נכון, כי זה קרוב לזלזול.

דודי: מה זה קרוב לזלזול? לא הבנתי.

לזלזול, זה שאני אומר שאני לא מרגיש ניסים, שלא היו לי ניסים.

דודי: האם הגישה הנכונה היא להסתכל על כל פעולה כעל נס? אנחנו יושבים עכשיו יחד, קבוצה, עשירייה, סועדים יחד, קוראים מקורות, האם רגע כזה הוא בבחינת נס, או זה עוד רגע בחיים שלנו?

אני לא יודע. מה שבשבילי היה נס, אני לא יכול להגיד לכולם שכך זה צריך להיות לכל אחד.

מיכאל: איך אדם צריך להתייחס לנס? אני מבין שאדם קובע אם זה נס או לא, כי יכול להיות שבשביל מישהו אחד זה נס, בשביל מישהו אחר לא.

מה שהוא לא דרך הטבע.

מיכאל: מה שהוא לא דרך הטבע. מה זה יכול להיות לא דרך הטבע?

מה זה יכול להיות?

מיכאל: אולי אני פשוט לא מבין את דרך הטבע. אם מישהו עכשיו מלפני מאתיים שנה היה רואה שמישהו עף באוויר, מבחינתו זה נס, אנחנו מבינים שזה לא נס, אז מה כן?

אני לא יודע.

דודי: למה להגיע לרב"ש נחשב נס? לפי כל החיפוש שלך קודם, הגעת אל אדם, נדבקת בו, למדת ממנו, למה זה נס? למה אתה הופך את זה לנס? זו השאלה.

אני כל כך הערכתי אותו, שזה היה בשבילי נס.

דודי: למה? האם זה מעל הטבע שלך, מעל משהו שלא היית אתה?

לא.

מיכאל: כדי להעריך אותו, האם עשית מאמצים גדולים? או שזה פשוט בא לך דרך הטבע, ראית בן אדם גדול.

לא, לא דרך הטבע.

מיכאל: לא. זאת אומרת עשית מאמצים כדי להעריך.

בלי מאמצים.

מיכאל: בלי מאמצים. זאת אומרת, בלי מאמצים אתה פשוט הערכת אותו.

ולאד: זו מתנה. קיבלת מתנה, מישהו גדול.

מיכאל: זה ממש נס, קרה לך נס. להעריך מישהו, לא משנה מי זה, בלי מאמץ, מי שלא יהיה, זה נס.

ככה זה.

אילן: אתה יכול במשפט אחד לתת הגדרה מה זה נס?

נס, זה מה שלא קורה בדרך כלל.

(סוף השיחה)