שיעור בוקר 10.07.18 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור בנושא: "מאהבת הבריות לאהבת ה'"

הנושא הוא מאוד עדין "מאהבת הבריות לאהבת ה'", כי לדבר על אהבת ה' אפילו עם חילוני, אין כל כך בעיה. כי אם קיים, נגיד, ומי יודע אם כן או לא, כוח עליון, אז כדאי להיות אתו ביחסים טובים, זה בריא, לא מזיק וכולי. ולכן יש הרבה קופצים ואף אחד לא מזלזל בזה ממש. וגם נהוג כך בכל המדינות, בכל הטקסים, כולם חובשים כיפה על הראש, לובשים עוד משהו, כי זה לא מחייב. זה לא מחייב "אהבת ה'? כן בטח", אבל אהבת הבריות היא מחייבת כי היא נראית כאן בעולם הזה, פרוסה לפנינו, גלויה לפני כולם. אדם צריך להראות לכולם אם זה באמת כך, אם הוא רוצה להציג את עצמו שנמצא בזה, וזה כבר לא פשוט, כי כנגד אהבת ה' אין לנו שום התנגדות, מבחינה אידיאולוגית יכול להיות שכמה אנשים בונים בזה משהו משלהם, אבל באהבת הבריות, אין מי שתומך.

לכן כתוב "מעטים הם ישראל", אותם אלו שנמשכים דרך אהבת הבריות לאהבת ה' וככה זה. אנחנו רואים איך אנשים נופלים בדרך, כי לא מגלים רצון לזה, זה ברור. וברגע שמובן להם שחכמת הקבלה ובכלל רוחניות, אמנם שהיא מבטיחה להשיג עולם נצחי שלם, ובכלל שאין ברירה אחרת לכל האנושות, בכל זאת "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה" זאת אומרת נכנסים ומיד תוך כמה שנים בורחים, עד שאדם מגלה על מה מדובר באמת.

ולכן יש כאן שתי גישות ממש מנוגדות. אנחנו מקבלים מסר רוחני והופכים אותו למטה, לעולמינו, להתנהגות שלנו, לכל מיני דברים שאנחנו מסדרים בינינו, וכך אנחנו בונים את החברה, את היחסים בינינו, שזה נקרא "דת", או שאנחנו מעלים מעלה אתנו יחד כלפי הבורא את מה שמקבלים. ועל זה כבר חל חוק של שינוי הצורה, שאנחנו צריכים לרכוש את תכונת ההשפעה, ואותה אין יותר אמצעים לרכוש אלא רק על ידי תרגילים מיוחדים כשאנחנו משתדלים לבנות בינינו שטח מיוחד, יחסים כאלה, אמנם שבורים, אמנם לא טובים, אבל בעזרת ה' מה שנקרא, על ידי המאור המחזיר למוטב הם הופכים להיות למתוקנים, לנכונים.

לכן העבודה הזאת היא מנוגדת לרצון, ואת מה שמנוגד לרצון אדם לא מסוגל לעשות אלא רק בתמיכה הדדית. אז אם כבר אנשים מיוחדים כאלה משתדלים, ורוצים בכל זאת להגיע לגילוי הבורא, להגיע לדבקות בו, למטרת הבריאה מנקודת הלב שלהם, החשובה, הגדולה הבוערת, אז הם חייבים לבנות ביניהם יחסים כאלה כדי שהאור העליון ישפיע עליהם, יימשך אליהם ויהפוך אותם מהיחסים האגואיסטיים, שמאין ברירה ככה הם נמצאים בתוך אותם אנשים מיוחדים, ליחסים אלטרואיסטיים, שעל מנת להשפיע זה לזה. ואז לפי ההשתוות, גם האור העליון חוץ מאשר ישפיע ויתקן אותם, גם יתגלה בהם. זה כבר נקרא "גילוי הבורא בנברא".

אז אנחנו רואים שיש כאן ממש שתי נטיות, שתי שיטות שהן הפוכות, כמו שכתוב "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים". "דעת תורה" זה להשתמש במאור המחזיר למוטב שנקרא "תורה", שבונה בנו מצוות רוחניות על ידי התורה הזאת, שהופך כל רצון ורצון שלנו מעל מנת לקבל לכוונה על מנת להשפיע, זה "דעת תורה". ו"דעת בעלי בתים", זה מי שרוצה להישאר ברצון לקבל שלו ומשנה, מסובב את הדברים כך לטובתו, שתהיה לו גושפנקא להישאר במה שהוא נמצא, בלי לשנות את הרצון לקבל, הכוונה שלו נשארת על מנת לקבל.

וזה מה שאנחנו רואים מאותה הנקודה שמשה הביא לעם ישראל, את התורה, ועד היום הזה, שתי הגישות האלה לתורה, נמצאות, פועלות בעם, ומה שאנחנו יכולים רק לראות זה שבזמננו, לאט לאט, אנחנו נמצאים לפני גילוי הייסורים הגדולים, שהם יכופפו את העם בכל זאת להבין מה נמצא לפניו, מה הוא צריך לעשות ושיקיים את מה שעליו באמת לקיים ולהביא לעולם את גילוי הבורא בכל הכלים. גמר תיקון.

אבל בינתיים, ולמדנו גם לאחרונה, שאהבת הבריות, עד כמה שזה דוחה ולא רוצים ולא מבינים ולא שומעים, אבל זה חלק מחויב שאנחנו צריכים לרכוש אותו. ולא שאנחנו עוברים ואחר כך שוכחים, אלא זו אותה המדרגה שעליה בונים את אהבת ה', שתי המדרגות האלו הן לפנינו. לכן צריכים לשים לב בכל הפעילות שלנו עד כמה שאנחנו מכינים את עצמנו לחיבור האפשרי בינינו, ודאי שבינתיים הוא אגואיסטי, חלקי, אבל בכל זאת מצרפים לזה את הצער שלא יכולים יותר. והצער הזה הוא מביא לנו את המאור המחזיר למוטב שעושה עלינו את העבודה "ה' יגמור בעדי". אני צריך להביא מ"ן, תפילה, רצון, תסכול, והאור העליון כבר יבצע את הפעולה.

לכן הכל מושג רק על ידי מאמץ שמביא לתפילה, גילוי החיסרון כמה שיותר נכון, ובהתאם לזה "ה' יגמור בעדי", מגיע מאור ומבצע.

קריין: קטע מספר 19, אגרת ל"ד מתוך כתבי רב"ש כרך ב'.

"אומרים בתפילת ראש השנה: "ויעשו כולם אגודה אחת" - אזי יהיה יותר בנקל "לעשות רצונך בלבב שלם". כי בזמן שאין אגודה אחת אזי קשה לעבוד בלבב שלם, אלא חלק מהלב נשאר לתועלת עצמו ולא לתועלת הבורא. כמו שמובא במדרש תנחומא: "אתם נצבים היום - מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפילה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: והיה לך ה' לאור עולם. אימתי? בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת, שנאמר: חיים כלכם היום. בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת? ואילו נוטלן אחת אחת אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: בימים ההמה ובעת ההיא נאום ה' יבואו בני ישראל המה ובני יהודה יחדיו וכו'. כשהן אגודים מקבלין פני שכינה". הבאתי את לשון המדרש בכדי שלא תחשבו שענין "חבורה" שהוא אהבת חברים הוא ענין של חסידות, אלא זהו דרשת חז"ל, שהם ראו כמה נחוץ אגוד הלבבות שיהיו חבורה אחת לענין קבלת פני השכינה."

(רב"ש - ב'. אגרת ל"ד)

אנחנו צריכים להיות מחוברים עד כמה שאפשר בכוחנו, ולמעלה מזה עד כמה שאי אפשר אבל רוצים להתחבר, אפילו שהרצון הוא לא רצון, כי על הרצון האדם לא בעל הבית, ואת החסרונות והתשוקות, את אלו להעלות לתפילה. לכן מכאן מבינים שאין תפילת יחיד, אלא יכולה להיות רק תפילת רבים ומיעוט הרבים הם לפחות שניים. ועד כמה שאנחנו יכולים להתפלל, לבקש, על מה? על הקשר בינינו, אז לפחות שניים מבקשים קשר ביניהם על מנת להשפיע זה לזה.

ועד כמה שאנחנו יכולים להעלות את החיסרון הזה, החיסרון הזה מתייצב על ידי האור העליון, מקבל צורה מיוחדת, שהיא יותר ויותר מתאימה לבורא, לכוח ההשפעה, אפילו בדרגה הקטנה המינימאלית הראשונה שבו. ואז האור העליון מתקן אותנו לדרגה הזאת ומתלבש בו, וכך נתקדם.

אז התנאי הזה של חיבור בינינו לגילוי הבורא הוא תנאי הכרחי, ולשם זה ניתנה התורה. ומטרת החיים, מטרת המציאות היא להביא את כולם לגוף אחד, כאיש אחד בלב אחד, ולגילוי הבורא השלם בתוך חיבור הנבראים.

קריין: שוב קטע מספר 19, אגרת ל"ד מתוך כתבי רב"ש כרך ב'.

"אומרים בתפילת ראש השנה: "ויעשו כולם אגודה אחת" - אזי יהיה יותר בנקל "לעשות רצונך בלבב שלם". כי בזמן שאין אגודה אחת אזי קשה לעבוד בלבב שלם, אלא חלק מהלב נשאר לתועלת עצמו ולא לתועלת הבורא. כמו שמובא במדרש תנחומא: "אתם נצבים היום - מה היום מאיר פעמים ומאפיל פעמים, אף אתם כשאפילה לכם עתיד להאיר לכם אור עולם, שנאמר: והיה לך ה' לאור עולם. אימתי? בזמן שתהיו כלכם אגודה אחת, שנאמר: חיים כלכם היום. בנוהג שבעולם, אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת? ואילו נוטלן אחת אחת אפילו תינוק משברן. וכן את מוצא שאין ישראל נגאלין עד שיהיו כולן אגודה אחת, שנאמר: בימים ההמה ובעת ההיא נאום ה' יבואו בני ישראל המה ובני יהודה יחדיו וכו'. כשהן אגודים מקבלין פני שכינה". הבאתי את לשון המדרש בכדי שלא תחשבו שענין "חבורה" שהוא אהבת חברים הוא ענין של חסידות, אלא זהו דרשת חז"ל, שהם ראו כמה נחוץ אגוד הלבבות שיהיו חבורה אחת לענין קבלת פני השכינה."

(רב"ש - ב'. אגרת ל"ד)

סדנה

מה התועלת משבירת הכלי ומאיחוד הכלי? מה התועלת מזה שהבורא שבר את הכלי ושאנחנו אוספים את החלקים השבורים האלה בחזרה ומגיעים שוב לכלי שלם?

*

קריין: קטע מספר 20 מתוך "ליקוטי הלכות". "חשן משפט הלכות ערב".

"אי אפשר לקיים התורה והמצוות כי אם ע"י הערבות, שכל אחד נעשה ערב בעד חברו. כי עיקר קיום התורה שהוא בחינת הרצון הוא ע"י האחדות וע"כ כל מי שרוצה לקבל עליו עול תורה ומצוות, צריך להכלל בכלליות ישראל באחדות גדול, וע"כ בשעת קבלת התורה בודאי נעשו מיד ערבים זה לזה, כי תכף כשרוצים לקבל התורה, צריכים תיכף להיכלל יחד כולם כאחד, כדי להיכלל ברצון, ואזי בודאי כל אחד ערב בעד חברו, מאחר שהכל חשובים כאחד. ודווקא ע"י זה שכל אחד ערב בעד חברו, שהוא בחינת אחדות, ע"י זה דווקא יכולים לקיים את התורה, ובלא זה לא היה אפשר כלל לקים את התורה, כי עיקר האהבה ואחדות הוא בבחינת הרצון, שכל אחד מרוצה לחברו, ואין שום שנוי רצון ביניהם, ונכללים כולם ברצון אחד, שע"י זה נכללין ברצון העליון, שהוא תכלית האחדות."

(ליקוטי הלכות. חשן משפט הלכות עָרֵב, הלכה ג-ל)

למה החיבור שאנחנו חייבים להשיג כדי לתת לבורא מקום להתגלות ולהיות עימו בדבקות, שזו מטרת הבריאה, מטרת התיקון, למה מידת החיבור בינינו נמדדת בערבות? למה מידת החיבור בינינו הנחוצה לגילוי הבורא בנו, נמדדת במידת הערבות?

*

למה זה נקרא "ערבות"? כשאני דואג לחבר את החברים מפני שזה כלי הנשמה שלי, אני בזה בונה, מייצב את כלי הנשמה שלי, למה זה נקרא "ערבות"? בסך הכול אני בונה את הנשמה שלי, אוסף את החלקים שלה שהבורא מביא אותי ואומר "קח לך", אני לוקח ובונה קשר ביניהם, משקיע את עצמי, אני האפס, רק מבצע את הפעולה ומשקיע את כולי בקשר ביניהם, למה זה נקרא "ערבות"?

*

קריין: קטע מספר 21 מתוך מאמר "הערבות" של "בעל הסולם", אות י"ז.

"וזהו דבר הערבות, אשר כל ישראל נעשו ערבים זה לזה. כי לא נתנה להם התורה, בטרם שנשאל כל אחד ואחד מישראל, אם מסכים לקבל עליו את המצוה של אהבת זולתו, בשיעור הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו. דהיינו, שכל אחד מישראל, יקבל על עצמו, לדאוג ולעבוד בעד כל אחד מחברי האומה, למלאות כל צרכיו, לא פחות ממה שהוטבע באדם, לדאוג בעד צרכיו עצמו. ואחר שכל האומה הסכימו פה אחד, ואמרו: "נעשה ונשמע", הרי שכל אחד מישראל, נעשה ערב, שלא יחסר דבר מה לשום חבר מחברי האומה, אשר אז נעשו ראויים לקבלת התורה ולא זולת. משום שבערבות הכללית הזאת, נפטר כל יחיד מהאומה, מכל דאגותיו לצרכי גופו עצמו, ויכול לקיים מצות "ואהבת לרעך כמוך" בכל שיעורו, וליתן כל מה שיש לו לכל המצטרך, היות שאינו מפחד עוד, בעד קיום גופו עצמו, כי יודע ובטוח הוא, ששש מאות אלף אוהבים נאמנים נמצאים בסביבתו, עומדים הכן לדאוג בשבילו."

(בעל הסולם. "הערבות". י"ז)

יש כאן הרבה פנים לכל הדבר הזה של הערבות, אבל לפחות שניים אנחנו רואים כאן. כל אחד חייב לדאוג לצרכי חברו, ואז כל אחד ירגיש שכולם עומדים עבורו ומוכנים למלאות את כול מה שיש לו. זה לא חשוב אם עושים את זה או לא, הוא מקבל מהם את ההשפעה הזאת, הוא מרגיש את היחס הזה, ואז הוא מבטל את עצמו בהכרח. תחת היחס שלהם אליו הוא מבטל את האגו שלו, את הרצון לקבל שלו, ואז הוא מסוגל כבר להיות בהשפעה.

זה שכל אחד ואחד דואג לאחרים בקבוצה, שאדם מצידו כך עושה מאמצים, לעשות רושם שלא יחסר כלום לחבר כי הוא מוכן בשבילו לעשות הכול, אז בחזרה הוא מקבל מהקבוצה גם את אותו הכוח שלא חסר לו כלום, כי הקבוצה עומדת אחריו ומוכנה לעשות הכול, ובתוך הקבוצה הזאת גם מאיר האור העליון. ואז האדם, שבצורה כזאת מנטרל את הרצון לקבל שלו, מסוגל לעלייה הרוחנית.

לכן ערבות זה שאני ערב עבור כולם וכולם ערבים עבורי. וכך אנחנו, בעזרת האור העליון שמאיר בחיבור בינינו, כל אחד כלפי האחרים וכל החברים כלפי כל אחד, עוזרים לכל אחד שיתעלה מעל הרצון לקבל שלו.

לכן לפני שמבינים ולפני שמקבלים על עצמם את העבודה הזאת אי אפשר לקבל תורה, איזה אור יכול לבוא? לאן הוא יתלבש האור שנקרא תורה, המאור המחזיר למוטב? לכן לארגן את עצמנו בצורת חברה שנמצאת בערבות ובערבות המתגברת מדרגה לדרגה, זו חובתנו.

סדנה

איך אנחנו יכולים להגדיר מה זו "ערבות"? בין מי למי? בין החברים? כל אחד לקבוצה? הקבוצה כלפי כל אחד? הקבוצה כלפי העליון שהוא הבורא, והעליון כלפיהם? איפה זה נקרא ה"ערבות"? איזה יחסים בינינו נקראים ה"ערבות"?

*

לאור זה, מה אנחנו חייבים לשנות בחברה כדי להשיג את הערבות, ובה להשיג את השינויים הרוחניים שמצפים להם? מה עלינו לעשות? אילו שינויים בחברה אנחנו חייבים לבצע?

*

יש למישהו עצות מעשיות?

תלמיד: נראה לי שצריך להחזיר את העשיריות הקבועות. למה? היום אני מרגיש את עצמי כציפור חופשייה, באתי לשיעור, אני יושב עם החברים, אחרי זה הם מתפזרים ואני עף לאורך היום.

אין לך עשרים וארבע שעות?

תלמיד: אני לא יודע. אף אחד לא דוקר אותי.

ככה זה גם כל החיים. כל החיים שלך הם עשרים וארבע שעות. תתאר לעצמך שבלילה אתה "מת", אין יותר. יש לפניך עשרים וארבע שעות, תשתמש בהן. הצלחת, כן. לא הצלחת, לא.

תלמיד: את האגו אסור לשחרר, יש חברים שדוקרים.

נתתי לך תנאי, ועל זה לא מדובר יותר. החיים שלנו הם כמו עשרים וארבע שעות, אתה חייב לדעת שבסוף היום או שאתה ממשיך בגלל שתפסת אותם בקשר איתם, או שאתה "מת" שכך זה באמת. נותנים לך ארכת זמן של עשרים וארבע שעות.

תלמיד: עשינו פעם תרגיל כזה בעשירייה שכל אחד רשם על פתק מה חסר לו כדי שהוא לא יחשוב על עצמו, איזה חיסרון מונע ממנו לחשוב על הקבוצה, על מטרת הבריאה, ואז כולם מתחילים לדאוג לחיסרון שלו.

ברור לנו על איזה רצון אנחנו צריכים לדאוג? אנחנו צריכים לתת לחבר הרגשת ביטחון שלא חסר לו כלום, לנטרל בכוח את הרצון לקבל שלו. על מה שהוא דואג בחיים, הוא מכוסה.

תלמיד: אבל אנחנו צריכים לדעת על מה הוא דואג.

לא. את זה גם הוא לא יודע, כל רגע יש לו משהו חדש.

שאלה: יושב מולי חבר, מה אני צריך לעשות? לדאוג לו?

אלא מה? אם חסרה לי כרית, תביא לי כרית? ואם חסר כיסא, תביא לי כיסא? ואם משהו חסר במטבח, תביא לי למטבח? אני לא מבין מה חשבת לספק? אתה חייב לספק לרצון לקבל הרגשה שלא חסר לו כלום, "אני אדאג לך". כמו תינוק ליד אימא, הוא לא דואג לשום דבר.

תלמיד: אם זה כל כך פשוט אז איך אנחנו לא מרגישים את זה?

אתם רוצים את זה לקיים? זה כל עניין הערבות. הבורא מאיר בפנים, הוא מכסה את הרצון לקבל, ממך צריכים רק את היחס.

תלמיד: אם זה חינם אז למה אנחנו לא עושים את זה? כנראה שיש פה עוד משהו.

כי במקום עצמך אתה צריך לחשוב על החבר, זה כל העניין. ואז אתה צריך לקבל חיזוק מהחברים וכוח מהבורא, כדי לקיים את הערבות. כל הזמן לספק לחברים הרגשה שאני במקומכם. מה שאתם צריכים אני משלם, בכל דבר. כוח, יגיעה, עונש שאתם מקבלים, הכול אני לוקח על עצמי.

תלמיד: זה מעשי?

מה זה מעשי? אני רוצה שזה יהיה כך, אני רוצה שיקרה כך, שאני אהיה במקומם. אם אני לוקח אותם, את הרצונות שלהם, התשוקות, התכונות, אם אני לוקח את זה ככלי שלי, אז איך יכול להיות אחרת? זה הכלי שלי, זו הנשמה שלי, זו ה-ו-י-ה שלי. אם אני רוצה שזה יהיה שלי, אני חייב לקחת את זה ולהיות על זה בעל הבית.

תלמיד: אני מבין בצורה הגיונית שכך אפשר לבנות באמת חברה חזקה, אבל אני מרגיש שאני אגואיסט ואני לא יכול בכלל לחשוב על זה.

לא דורשים ממך שאתה תתהפך לאלטרואיסט. לא דורשים, אתה לא מסוגל אנחנו יודעים את זה.

תלמיד: אז מה דורשים, איך אני אחשוב?

דורשים שאתה תרצה. תעשה תרגילים על ידי החברה שקנאה בחברים תביא אותך למצב ש"גם אני רוצה את זה". כולם רוצים, גם אני רוצה, זה הכוח מתוך האגו שלנו.

שאלה: מציע שכל חבר ידאג לאחר. היום יש פה חבר מפתח תקוה, אז אני חושב עליו עד סוף היום כמו אימא שדואגת לילד שלה ובסוף היום אנחנו מתקשרים אחד לשני ונותנים דו"ח האם אנחנו הצלחנו להחזיק אחד את השני, לתמוך אחד בשני לא לחשוב על עצמנו אלא לחשוב על החבר.

טוב, בסדר.

שאלה: יש לחבר מולי ציור של דוב שחור רודף אחרי רוכב אופניים. עצה פרקטית, אני רוצה להרגיש שאם אני מפסיק לחשוב על החברים שלי, אז הדוב השחור יגיע למטרה שלו לפני שאני אגיע למטרה שלי. צריך לפחד מספיק כדי לא להפסיק לחשוב על החברים.

גם זה טוב. צריך גם להימשך לטוב, לא רק לברוח מהרע, אבל זה עובד, נכון. רק פרקטית אני לא יודע מה לעשות, איפה אנחנו ניקח את הדוב הזה.

תלמיד: אני חושב לתת יחס הערכה כלפי החבר, ולעשות צמצום על הנטיה לשים איקס אחד על השני, שזה קיים פה.

טוב.

שאלה: שום פעולה כלפי החבר לא תהיה אם זה לא מלכתחילה כדי להגיע לגילוי הבורא.

זה ברור.

תלמיד: זה התנאי. לא עושים שום דבר. שב ואל תעשה, אלא אם יש לך את הכוונה הזאת לפני הפעולה.

בסדר.

תלמיד: כל שעה אני צריך לשאול, בפנים בתפילה, מה אני יכול להוסיף בגדלות המטרה. כל שעה אני חושב על זה שתי דקות.

בסדר. גם הולך.

שאלה: אם יש חבר בעשירייה שפועל באופן מכוון במשחק כדי לעורר קנאה בחברים, כדי לעורר בהם את האהבה, כבוד, מושגים כאלה, זה נקרא שהוא נותן ערבות?

לא ערבות, אבל הוא מגדיל את החיסרון. כן, זה בדרך.

תלמיד: זה חלק מהערבות?

זה מרכיב.

תלמיד: ויש את העיקרון של איש את רעהו יעזורו. לעזור לחבר גם בצורה הגשמית, זה גם נקרא חלק מהערבות?

גם מרכיב. ערבות זו הרגשה שכתוצאה מכל הצורות האלה שבונים בקבוצה, הרגשת הביטחון, כמו שיש לך ערב בבנק. הוא אומר לבנק אל תדאגו אני מכסה את הכול, בבקשה זו החתימה שלי, זה החשבון שלי, הכול בסדר, אתם רוצים ערבון? בבקשה. משכון או משהו, אני מכניס לחשבון.

תלמיד: אם נסכם, כל פעולה שאני עושה ויכולה להגדיל את הביטחון של החבר בדרך להשיג את המטרה.

לא. אתה חייב להראות לו את זה. אתה חייב להשפיע עליו. הערבות מכוונת לביטחון של החבר, לנטרל אותו מהרצון לקבל שלו, פעולת ערבות מכוונת לזה. האדם לא יכול להציל את עצמו מבית האסירים.

אנחנו על ידי ערבות פועלים כך, משפיעים עליו כך שהוא פתאום מרגיש שאין לו על מה לדאוג. למה? כאילו נכנס לאיזה חלל, לא פועל עליו שום דבר. בעולם יכול להיות הכול נגדו, מקבל בדואר כל מיני דברים, משהו בא, הוא לא מרגיש את זה. אתה לא יכול לתפוס אותו בשום דבר.

זה כוח שמגיע לו מהחברה שמנתק אותו מהרצון לקבל שלו, ואז הוא תלוי באוויר. זה נקרא שכבר מתחיל לקבל "אמונה למעלה מהדעת". ואז הוא מוכן מתוך זה לעשות פעולות השפעה, כבר אין לו קשר לרצון לקבל שלו. למה? החברים דאגו כך לנטרל אותו, החברים והאור העליון והאור בפעולות שלהם. ואז הוא חופשי, הוא מתחיל להיכנס לפעולות רוחניות.

עד כמה? עד כמה שנותנים לו ערבות. וככה בכל מדרגה ומדרגה, רק על ידי החברה ועל ידי "אהבת לרעך כמוך", זה התנאי הראשון. ומשם "ואהבת את ה' א-לוהיך" ברור שאז הוא יכול לפתח כבר יחס לבורא, לפני זה רק יחס לאגו שלו.

תלמיד: העבודה יכולה להיות פרטנית מול חבר או שהיא אמורה להיות מול העשירייה?

פרטנית מול כל חבר וחבר יכולה להיות ותוך עשרים וארבע שעות זה מספיק. תאמינו לי שזה לא צריך לקחת שנים. דווקא כך, זה יזרז אתכם סופסוף לעשות משהו. לא להיות חכמים גדולים לתכנן את הדברים.

שאלה: לעורר את גדלות המטרה במהלך היום. כל חבר צריך לרשום איזו פעולה הוא עשה בשביל לעורר את החברים, מה הוא מתכוון לעשות, זה יכול לעורר קנאה ולחייב, ברגע שאני עכשיו רואה, זה שורף אותי.

חייב להיות בגלוי.

תלמיד: נרשום. יש לנו וואטספ אני רושם, מה עשיתי, מה לא עשיתי ואז זה מתחיל לייצר איזה סוג של כדור שלג של "גם אני רוצה להיות חלק ממנו".

בסדר, תנסו. וואטספ, שמעתי את השם הזה, לא יודע, איזה מלאך.

תלמיד: לחשוב במהלך היום, לחלק את זה אפילו בכך שכל אחד כותב מתי הוא יכול לחשוב על החברים, לעשות תורנות ולרשום וככה כולם. עשינו את זה בעשירייה פעם אחת וזה היה מאוד חזק.

יופי. אני מכבד את כל זה, מברך על כל זה. לפחות לכיוון הערבות כל דבר הוא בברכה. כי אין לנו שום אפשרות אחרת להתנתק מהרצון לקבל רק על ידי השפעת הסביבה. אני אבוד, אני נמצא בבית האסירים, אני לא יכול להציל את עצמי. פשוט אין דרך. לכן "מאהבת הבריות לאהבת ה'" זה כלל ברזל.

תלמיד: עצה פרקטית, שעבדה לפחות אצלי. אני מטלפן לחבר מהעשירייה ואני מגדיל אותו, אני נותן לו להרגיש כמה הוא חשוב לעשירייה וכמה הוא חשוב לערבות.

הכול יכול להיות. אתם יכולים עכשיו לדבר במשך היום. יותר טוב אל תדברו אליי אלא תעשו ביניכם, אתם תראו איך זה מיד פועל. עד סוף היום לפחות להרגיש, להתרשם, עד כמה זה יכול לנתק אותי מהרצון לקבל שלי, עד כמה זה יכול לתת לי ביטחון. מי הם, מה הם? הבורא מסדר הפרעות, ודרך הערבות הוא מכסה את ההפרעות האלה בתיקון שלו. אין לא הפרעות, ואין תיקונים ואין כלום, מקבלים במקום זה כלי שלם. ההפרעות נמצאות שם והתפילות שלנו נמצאות שם, וחסרונות והכול, והאור העליון מסדר אותם ויש לנו כלי.

שאלה: במעשה שאנחנו עושים ערבות, מה זה "נשמע"?

ב"נשמע" אנחנו נראה את התשובה. "נעשה ונשמע" זה נקרא שאני עושה פעולות כמה שאני יכול במעשה, במה שניתן לי במלכות, ו"נשמע" זה בינה שאני שומע, שאני מקבל כוח השפעה.

תלמיד: אז הפתרון אם אנחנו לא נעשה אז לא נשמע. אז חייבים לעשות ערבות.

לעשות מעשה, לעשות מעשה זה הפתרון. כי כל היתר חצי, ואת החצי השני אני מקבל מלמעלה ככוח השפעה, שמעלה אותי, אני מתעלה מעל הרצון לקבל שלי.

שאלה: האם חשוב שכולנו נעשה אותו תרגיל או שכל עשירייה יכולה להחליט לעצמה?

תחליטו מה שאתם רוצים, אבל רק תבינו זה תרגיל. סוף סוף אנחנו מדברים ומרגישים קצת משהו שיש לנו בידיים, רק תבינו שזה תרגיל מעשי שבו אתם חייבים להרגיש תוצאות. לפחות תוצאות לא רוחניות, אלא עד כמה שזה מנתק אתכם מדאגה על עצמי, שאתם יוצאים מבית האסירים. כי מה זה בית הסוהר הזה? שאני כל הזמן נמצא בו בתוך התא שלי, בתוך הרצון לקבל שלי וכל הזמן דואג לעצמי.

תלמיד: לפני כל פעולה כלפי הקבוצה לבדוק שהמטרה שלך היא חיבור הנקודות שבלב, ושום דבר גשמי.

בסדר, אפשרי. אבל אני לא רוצה יותר לשמוע עצות, אתם תעשו את זה במשך היום, תרשמו את זה ואנחנו נעשה מזה אחר כך רשימה מסודרת ומיום ליום אנחנו נתקדם ונתקדם בזה. אתם תראו כמה שבתוך הערבות, דרך הערבות, דרך היישום שלה אנחנו ניכנס סוף סוף לפעולות רוחניות. רוחניות, מה זאת אומרת? שמנתקות אותנו או מעלות אותנו למעלה מהרצון לקבל שלנו, ובונות בנו כבר אמונה למעלה מהדעת.

שאלה: אפשר לעשות את זה סביב השיעור בוקר, אפשר כל ערב להתאסף, ואנחנו חותמים מי מגיע לשיעור בוקר. בבוקר, כל עשירייה דואגת שכל אלה שחתמו נמצאים. בכיתה משאירים רק קבוצת מיקוד, והקריינים ומאחורי המצלמות. וכל השאר מתעסקים בלהביא את החברים לשיעור. וככה זה קורה.

במקום השיעור עצמו, לנסוע לכול המקומות ולהביא אותם?

תלמיד: כן.

לא. לפני מי אני אדבר?

תלמיד: יש קבוצת מיקוד, יש את המינימום ההכרחי.

לא. האמת שאצל רב"ש זה היה גם נהוג כך, אבל אני לא חושב שזה מעשי. לא. אני גם ראיתי שהאמת שתלוי כלפי מי, אבל שלא עזר כל כך. כמה שאתה סוחב בן אדם, וסוחב וסוחב, אם אין לו [רצון].. אם הוא לא קם פעמיים בשבוע בסדר, מובן, חלש, עייף, לא מסוגל, יש לפעמים, אני מבין את הכול. אבל לא. נעזוב את זה. אנחנו נשארים כאן ולומדים. אתם צריכים לעורר אותם מהערב ולפני השיעור, אבל שיעור זה שיעור. זהו. זמן נקי נטו רק לחיבור כאן בינינו, עם כל מי שנמצא איתנו בכל העולם, וזהו.

ברור איך אנחנו משתמשים בערבות? על זה תשאלו.

שאלה: די ברור לי איך היום יראה מבחינת הפעולות שנעשה בעשירייה ובאופן כללי, לא ברור לי מה יהיו השינויים היום שלא היו אתמול?

היום אתם צריכים להרגיש לעומת אתמול, שאני נמצא ברצון לקבל שלי וזה בית הסוהר ואני לעולם לא אוכל לצאת ממנו אם החברה בכוח ההשפעה שלה לא מוציאה אותי משם. שרק החברה יכולה להשפיע. בתוכה זה נקרא האור העליון, ואת זה אני לא יודע, אבל היא יכולה להשפיע עליי כך שאני ארגיש שאני מנותק מהרצון לקבל שלי הפורח באוויר. את זה אני חייב להרגיש. כך הם חייבים לפעול עליי. ואם אני לא פועל כך גם על האחרים, אני לא יכול להרגיש פעולתם עליי. לכן זה נקרא "ערבות" במידה שאני פועל עליהם, אני נעשה ראוי לקבל את ההשפעה הזאת עליי, זה עובד הדדי.

תלמיד: זה שאני נמצא באותו כלא של הרצון לקבל, זה נקרא שאני רואה שאני שקוע בעצמי ואני לא מצליח להיות שקוע בהם? ככה אני יכול לזהות את זה?

גם כן.

תלמיד: אז מה אני צריך לזהות, איך אני מזהה שאני מקבל, שאני שקוע ברצון לקבל?

אתה לא מזהה את זה?

תלמיד: אני מזהה את זה, אבל אני כבר לא יודע להגיד אם לזה אתה מתכוון.

איך אני מזהה שאני שקוע ברצון לקבל שלי? שכל המחשבות והרצונות הם רק עליי, רק על עצמי. על דאגה שלי בכל רגע. במה אני יכול להיטיב את המצב שלי.

תלמיד: בסדר, אנחנו צריכים להוציא אחד את השני מהמגמה הזאת שכל אחד שקוע בעצמו, אבל איך זה יקרה למעשה?

על ידי זה שאתם חושבים וגם מדברים, משפיעים בכל מה שאפשר. כל אחד שקוע ברצון לקבל, כל אחד צריך כוח ביטחון שבתוך הרצון לקבל לא יבוא איזה היזק. אתם צריכים, אתם יכולים למלא רק את הרצון לקבל של החבר. כך זה בנוי. כי אתם יכולים להביא לו מאור. איך? תתחברו ביניכם, תרגישו כמה שאתם יכולים להשפיע. אתם שולטים על החבר בזה שאתם מתחברים ורוצים להשפיע עליו, שולטים. הוא לא יכול לעשות כאן כלום, זה לא תלוי בו כבר, זה תלוי בכם. אבל את מידת ההתפעלות שלו מכם, הוא כבר קובע עד כמה שהוא נמצא בערבות גם כלפיכם. ולכן זה נקרא "ערבות הדדית".

שאלה: אני רוצה לתת דוגמה כדי להבין אם זה נקרא ערבות. למשל אתמול בערב, התחברנו עשינו שיחת סוף יום בעשירייה, ושלחתי לחבר הודעה, הוא היה בקמפוס, "תתחבר, אנחנו בדיוק מתחברים". והוא עשה הפסקה והתחבר. זה נקרא שאנחנו עושים פעולת ערבות אחד כלפי השני?

ערבות זה נקרא שאני פועל כדי להוציא אותו מהרצון לקבל שלו. הוא נמצא בבור בתוך האדמה, אני זורק לו חבל עם החברים ואנחנו מוציאים אותו משם.

תלמיד: אני מבין לאן צריך להגיע, אני פשוט לא מבין איך, מה אנחנו עושים.

אתם נותנים לו הרגשת ביטחון.

תלמיד: איך יוצרים ביטחון?

במילים, במעשים, לא חשוב במה, בהרגשה, הרגשת ביטחון. אם אתם מתחברים ומראים לו שאתם מחוברים לטובתו פועל בכם האור העליון, והוא מנתק אותו מהרצון לקבל שלו בהכרח, הוא לא שולט בזה. רק שמידת השליטה שלכם בו, מידת אספקת הערבות תלויה גם מצידו, עד כמה שהוא רוצה לעשות אותו דבר לכם, וזהו, אין כאן כלום חוץ מזה.

תלמיד: זה מתבטא בפעולות פנימיות שאנחנו עושים, במה זה יבוא ויתבטא? כי אנחנו נהיה מפוזרים, כל אחד במהלך היום יהיה במקום אחר ויעשה דברים אחרים.

כן, לא חשוב. העיקר שאתם תחשבו יחד, תתכננו את זה יחד כמה שאפשר דרך הווטסאפ שלכם, ותדברו ביניכם מתי שזה אפשרי, תקבעו חמש דקות פעמיים ביום אפילו, לא יותר, גם זה אולי מספיק.

תלמיד: זה מה שעושים.

בסדר, ותקראו את הקטע הזה ותגידו כמה מילים.

תלמיד: זה לגמרי מה שעושים.

בסדר, אבל שתהיה כוונה, חיבור הלב שיהיה מכוון לזה.

תלמיד: אז כל התוספת היא מה שאנחנו רוצים שיקרה?

זה העיקר, זה לא סתם מילים שמכונה קוראת.

תלמיד: אבל גם כשעשינו עד היום פעולות הכנסנו בזה כוונה מסוימת.

אתם התכוונתם לכל חבר שירגיש ביטחון, שאתם באים לנתק אותו מהרצון לקבל שלו? זה העיקר. אני יכול להיכנס לרוחניות אם אני מתנתק מהרצון לקבל, זה נקרא "צמצום" בוא נגיד. אז איך אני מתנתק ממנו, איך אני מתעלה מעליו? בית הסוהר נשאר, אני רק יוצא ממנו, מתעלה קצת, מחזיקים אותי באוויר, בחבל, בית הסוהר זה בור בתוך האדמה, בתוך הרצון לקבל, אז זה מה שאנחנו צריכים לספק, הרגשה כזאת לחבר, לכל אחד מכולם. אין שום בעיה, האור העליון עושה את הכול, תעשו רק דברים כאלה, תדברו עליהם, תחברו אותם יחד, הפעולה הזאת היא חייבת להיות מכוונת.

תלמיד: אז הניתוק מהרצון לקבל זאת פעולה שעושים עליך?

כן. הם בהכרח מוציאים אותי מבית הסוהר, אני לא יכול לצאת בעצמי. וברגע שאני מתעלה מהרצון לקבל אני כבר חופשי, אז אני יכול לחשוב על השפעה, על אהבה, על כל דבר. בתנאי שהם מחזיקים אותי, האור העליון דרכם מחזיק אותי, אז כבר יש לי כלי רוחני.

שאלה: אז אני עושה פעולה ראשונה כלפי החבר במטרה לתת לו ביטחון, ולהתכוון לזה שאני רוצה לתת לו ביטחון. אמרת עכשיו שמידת ההתפעלות של החבר תלויה בהכנה שלו.

כן, הוא יכול גם לא לשמוע. הוא לא נמצא בזה, הוא עדיים אטום, הוא עדיין לא מבין, הוא עדיין מזלזל, הוא עדיין לא עבר מספיק פעולות שהתייאש מהן שאז הלב שלו מתרכך.

תלמיד: אז מי באינטראקציה הזאת ערב לי עכשיו, אם הוא לא מוכן עכשיו להיות ערב לי?

לא, למה הוא לא מוכן להיות ערב בשבילך?

תלמיד: כי בדיוק אמרת שאני נותן לו בכוונה, והוא אולי לא מוכן עדיין לקבל?

יש כאן עניין, שמצד אחד הוא יכול להיות ערב שלך, ומצד שני הוא לא מסוגל עדיין לקבל את הערבות מכם בצורה מספקת. אבל זה דרגות כבר, זה כבר דרגות ההשתתפות שלו, תעזבו, אתם לא צריכים את זה עכשיו, חבל שאמרתי. החבר לא יכול לעשות כאן כלום, בסדר? זהו. אנחנו כבר מדברים על העבודה שהוא בעצמו מוסיף.

בקיצור, הכול נמצא בידיים של החברה. היא תרצה, היא תוציא כל אחד מהרצון לקבל שלו, וזהו. תתארו לעצמכם, אם אתם יודעים לעשות את הפעולה הזאת, אז קחו כל אחד, תעבדו עליו, ואני אומר לכם שתוך כמה דקות האדם נמצא ברוחניות, מתנתק מהרצון לקבל, כבר נמצא, זהו. כבר נמצא מוכן בכוח החברה, כבר מונח באוויר, פורח באוויר, יצא מבית סוהר, זה רק בצורה כזאת. לכן זה תנאי לפני קבלת התורה. איזה אור אפשר מלמעלה לתת לכלי, לחלק מהכלי, אם הם לא מתכוונים לערבות? התורה מגיעה רק דרך זה "המאור המחזיר למוטב".

לכן אנחנו רואים תוצאות כאלה ברחוב, בכל מקום, בכל החברה הישראלית, חוסר ערבות בכל צורה שהיא. זה עם שלא יכול להתקיים ללא ערבות, הוא לא מסוגל. רק בחסדי ה' אנחנו עדיין קיימים, או בלחץ מאומות העולם, שמכניסים אותנו לכלוב, ואז אנחנו בו קיימים.

שאלה: יש שאלה שתמיד נשאלת. אז אני עכשיו במשך היום, נאמר כמה פעמים עובר על השמות של החברים, ועל כל אחד אני חושב, רוצה, משתוקק, שהוא רק לא יהיה בדאגה לעצמו, שיהיה מעל לזה, או שבכללות אני מבקש שכל העשירייה תהיה עכשיו באמת בדאגה אחד לשני, או גם וגם?

אני לא נותן תשובה, זה ייקח לנו עוד זמן. כמה זמן לקח לנו עד שהתחלנו לדבר על המימוש, ואני רואה שקצת, טיפה, תופסים בזנב את העניין הזה. שאיכשהו מתחילים לראות שזאת באמת חובה לפנינו, ונמצא בהישג ידנו. אז תנסו עוד ועוד ונדבר מחר, נדבר מחרתיים. אין ברירה, הפעולה הזאת חייבת להתבצע.

שאלה: אפשר לדאוג לחבר אם אתה ממש אוהב אותו, כמו לילד שלך כשהוא חולה ואתה מחזיק אותו ממש בלב עד שיבריא, אז מה קודם, ערבות או אהבה?

אנחנו סתם אומרים אהבה, איזו אהבה יש לי לחבר? אהבה יכולה להיות רק בתנאי שאנחנו כבר מחברים את הכלים שלנו, ואני לוקח כעליון את הכלים שלו וממלא אותם, זה נקרא "אהבה". אני לוקח את כל הרצונות שלו, אני בולע אותם, מתקן אותם, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה" זה הפירוש האמיתי יותר שאנחנו בדרך כלל נותנים, ואז אני ממלא אותו. זה נקרא אהבה.

האהבה נמדדת במידת הנתינה שאני יכול לעשות כלפי החבר, כשאני משתמש בכל הכוחות שלי כדי למלא את כל הכלים שלו. אבל אני מתקן את הכלים שלו ודואג למילוי הכלים שלו. זה נקרא אהבה, אני מספח אותו אלי. ויש עוד, אלה דרגות. נעזוב את עניין האהבה, עדיין אין לה מקום בינינו. נדבר רק על הערבות.

תלמיד: איך אפשר להגיע למצב של ערבות ממש תוך עשרים וארבע שעות בעשירייה?

לא חשוב לי. אני נותן לכם תנאי, יש לכם חיים עד סוף היום. אני כמו סוהר, נותן לכם אפשרות להכניס חבל לבור של החבר שנמצא שם ולהוציא אותו מהבור. יש כאן גם שומרים, שוטרים והפרעות, על זה נדבר אחר כך, בינתיים אין. באמת אין. זו הפעם הראשונה שיש דבר כזה, אחר כך כבר יהיו.

אז יש לכם עשרים וארבע שעות להוציא מהבור את כל אחד ואחד. אתם יכולים לתאר את זה בצורה אחרת, ישנם עשרה בורות כאלה וכדי להוציא את החבר, נותנים לכל אחד ואחד לצאת מבית הסוהר, מהבור שלו, כדי להציל את החבר, אחד מהעשרה, וכך כל אחד ואחד. מצליחים, יוצאים כולם, לא מצליחים, כולם טובעים. כמו זה שקודח חור בסירה.

שאלה: אם אדם באמצע היום פתאום מוצא את עצמו חושב על העשירייה, דואג להם, שהם חשובים לו, האם זה נקרא שישנה איזו מידת ערבות, שהוא נמצא באיזה כוח שנקרא "ערבות"?

תתאר לעצמך שאתה דואג להם כך שאתה לא חושב על עצמך. אתה בזה מעורר את הכוח. כי יכול להיות שהם כבר חושבים עליך כל הזמן. שהם חתמו עבורך ב 100% אבל אתה אדיש לזה, אתה יוצא מהעניין אבל זה תלוי בכל זאת גם בזה שאתה מתעורר. לכן אומרים כאן "ערבות הדדית".

תלמיד: אני כבר מתכנן מה אני הולך לעשות, איך אני שם את כל הדברים שלי בצד, ואיך אני הולך לעורר את העשירייה. עברנו כבר מצבים כאלה, לפעמים זה מצליח ולפעמים מצליח פחות, פתאום היום שוטף אותך. לפעמים שאתה לא מתכנן ופתאום אתה מרגיש שאתה בוער ודואג לעשירייה. האם מידת הערבות זה משהו שנבנה ומתחזק, או שזה כמו גלים, איך לגעת בזה?

אני לא עונה יותר כלום. אתם רוצים שבאמצע היום נעשה איזה "מפגש אווירי" שאענה אם יש איזה משהו דחוף? אני מוכן, תגידו מתי ואז אהיה זמין.

תלמיד: יש לנו מאמר צהריים ב-13:35, שגם הכלי העולמי מחובר בזמן הזה, וזה מתורגם.

אין שום בעיה. אבל תדאגו שלא יהיו סתם מילים או משהו. אם אתם שואלים משהו פרקטי, אני מוכן לענות.

שאלה: יש קטע מקור שמדבר על ערבות שזה מלשון מתיקות. אני חושב שאפשר לבנות על זה גם שאלה.

לא הייתי עושה את זה עכשיו. בואו נישאר במה שאנחנו, זה מוסיף, אבל המוסיף לפעמים גורע. אנחנו לא מדברים על מתיקות, על המתקה למרות שהמתקה שייכת לזה, אנחנו מדברים על איך האדם יוצא, מתעלה מעל הרצון לקבל שלו וניכנס לעולם הרוחני בזה שהאחרים מושכים אותו מהרצון לקבל שלו. רק על זה.

(סוף השיעור)