שיעור בוקר 23.06.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 428, מאמר "החרות"

קריין: ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 428, מאמר "החרות", כותרת "שתי יצירות: א' האדם. ב' נפש חיה".

שתי יצירות: א' האדם. ב' נפש חיה

"מהמתבאר מובן לנו היטב הכתוב: "וייצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". כי אנו מוצאים כאן שתי יצירות שהם:

א. האדם לבד,

ב. ונפש חיה לבד.

והכתוב משמיענו, שמתחילה נברא האדם בבחינת עפר מהאדמה, דהיינו, קיבוץ מספר מסויים של פרודות, שבתוכם כלול עצמותו של האדם, דהיינו, ה"רצון לקבל" שלו. אשר כח הרצון לקבל הזה, שרוי בכל הפרודות שבמציאות, כמו שביארנו לעיל, שמהם נבראו ויצאו כל ד' הסוגים:

א. דומם

ב. צומח

ג. חי

ד. מדבר.

ובדבר הזה, אין שום יתרון לאדם על יתר חלקי הבריאה. וזה שמשמיענו הכתוב במילים: "עפר מן האדמה".

אולם, כבר נתבאר, שאין מציאות לכח הזה, שנקרא רצון לקבל, שיתקיים בלי התלבשות ופעולה בדברים הרצויים להתקבל. אשר פעולה זו נקראת "חיים", שלפי זה נמצא, שבטרם שהגיעו לו לאדם צורות קבלת ההנאה האנושית, השונות מצורות של שאר בריות - - - הרי הוא נבחן עוד לאדם מת בלי חיים, שהרי הרצון לקבל שלו, לא היה לו מקום שיתלבש, ויגלה שם פעולותיו שהם גילוי החיים כאמור.

וז"ש: "ויפח באפיו נשמת חיים", שהוא כללות הצורות של קבלה, הראויות למין האדם. - ומילת נשמת - היא מלשון "שמין" לו את הקרקע, שהוראתה כמו "ערך" (ומקור השם של נשמה תבין מהכתוב איוב ל"ג, "רוח אל עשתני ונשמת שדי תחייני, ועי' פי' המלבי"ם שם) ונשמה היא מבנין נפעל, כמו השם, נפקד, נאשם, נאשמה.

ושיעור הכתוב הוא: "ויפח באפיו" כלומר, שהביא לתוך פנימיותו ותוכיותו נשמה, והערכה של חיים, שמשמעותו כל סכום הצורות הראויים להתקבל אל "הרצון לקבל" שלו כנ"ל. ואז, אותו הכח של הרצון לקבל שהיה צרור בפרודות שלו, מצא המקום שיוכל להתלבש ולפעול שם. דהיינו, באותן הצורות של קבלה שהשיג מהשי"ת. אשר פעולה זו, נקראת "חיים", כמבואר לעיל.

וזהו שסיים הכתוב: "ויהי האדם לנפש חיה", כלומר, כיוון שהתחיל הרצון לקבל לפעול על פי המדות של אותן צורות של קבלה - תיכף נגלה בו החיים והיה לנפש חיה. מה שאין כן בטרם שהשיג הצורות של קבלה, אף על פי שכבר הוטבע בו אותו הכח של "רצון לקבל" - מכל מקום נחשב עוד כגוף מת בלי חיים, משום שאין לו המקום להתראות, ולבוא לידי גילוי הפעולה, כמבואר.

וכפי שנתבאר לעיל אשר אע"פ שעיקרו של האדם הוא רק ה"רצון לקבל" מ"מ הוא מובן כמו חצי דבר להיותו מוכרח להתלבש באיזו מציאות המזדמנת לו, אשר ע"כ הוא ותמונת הקנין שמצייר הם יחד ממש דבר אחד, כי אין לו זכות קיום על רגע קטן זולתו כמבואר. ולפיכך בשעה שמכונת הגוף על היכנה ועל מלואה דהיינו עד אמצע שנותיו הרי "האגו" שלו עומד בכל קומתו המוטבע בו מלידתו שמשום זה מרגיש בעצמו רצון לקבל במדה גדולה וחזקה, דהיינו, שרוצה להשיג עשירות מרובה וכבוד גדול וכל המזדמן לנגד עיניו, והוא מטעם השלמות של ה"אגו" של האדם אשר הוא מושך לעצמו צורות של בנינים ומושגים שהוא מתלבש בהם ומתקיים על ידיהם, אולם כעבור אמצע שנותיו אז מתחילים ימי ירידה אשר לפי תוכנם המה ימי מיתה, כי אין האדם מת ברגע אחד כמו שאינו מקבל גמר צורת החיים ברגע אחד, אלא נרו, דהיינו ה"אגו" שלו הולך וכבה לאט לאט ויחד עם זה הולכים ומתנונים תמונות הקנינים שרוצה לקבל, כי מתחיל לותר על הרבה קנינים שחלם עליהם בנערותו וכן נעשה להולך ומותר על גדלות הקנינים כפי שני השקיעה של החיים, עד שבימי זקנה האמתיים שצלה של המיתה כבר מרחפת על כל קומתו, נמצא האדם בימים שאין בהם חפץ לגמרי, כי הרצון לקבל שלו שהוא ה"אגו" נכבה והלך לו ולא נשאר בו רק ניצוץ קטן ממנו הבלתי מגולה לעינים, דהיינו בהתלבשות של איזה קנין, לכן אין בימים אלו שום רצון ותקוה אל איזה תמונה של קבלה.

והנה הוכחנו אשר הרצון לקבל עם תמונת החפץ שמצטייר לו להתקבל הם ממש דבר אחד, אשר גילויים שוה וקומתו שוה ושעור חייהם שוה, אולם יש כאן הבחן חשוב בצורת הויתור שאמרנו בימי שקיעת החיים, שהויתור הזה אינו מחמת שביעה כמו האדם שמוותר על דברי אכילה בשעת שביעתו אלא הם מחמת יאוש. כלומר שה"אגו" כשמתחיל למות בימי הירידה הוא עצמו מרגיש חולשתו ואת מיתתו, וע"כ הוא הולך ומתיאש ומוותר על חלומותיו ותקוותיו של ימי השחרות. והתבונן היטב בהבחן הויתור מחמת שביעה שאין זה גורם שום צער ולא יתכן לכנותו בשם מיתה חלקית, אלא כפועל שגמר פעולתו. אכן הויתור מחמת יאוש הוא מלא צער ומכאובים וע"כ יתכן לכנותו מיתה חלקית והבן זה היטב."

שאלה: בעל הסולם אומר "אולם, כבר נתבאר, שאין מציאות לכח הזה, שנקרא רצון לקבל, שיתקיים בלי התלבשות ופעולה בדברים הרצויים להתקבל.", מה זה אומר שלאגו אין מציאות משלו?

הוא מתלבש בכל מיני צורות, ודרך הצורות האלה אנחנו צריכים להשתדל לזהות אותו.

תלמיד: למה הכוונה "שיתקיים בלי התלבשות ופעולה בדברים הרצויים להתקבל", במה צריך האגו להתלבש?

הוא מתלבש באותם הדברים שאתה נמשך אליהם. אתה נמשך אליהם וכך אתה מתקדם מהנאה קטנה להנאה גדולה, מצורה אחת לצורה אחרת, וכך אתה סופר את המצבים שלך בחיים ואלו כל החיים שלך.

תלמיד: אז בעצם האגו נותן לי חיים, בלי אגו אין חיים בכלל.

זה נכון, איך אתה יכול לתאר לעצמך רגע אחד שאתה לא נהנה?

תלמיד: כן, אבל יש גם צרות.

צרות הן משיכה לתענוג.

תלמיד: אפשרי שיהיו חיים בלי צרות?

לא, לא תהיה לך הרגשה.

תלמיד: מה זאת אומרת?

איך יכול להיות שתרגיש חיים אם לא תגלה צער?

תלמיד: זאת אומרת, בכל מקרה חייב להיות צער.

בלי צער אתה לא תרגיש מתוק. לא יכול להיות אחד ללא האחר, כי אתה נברא ואתה יכול להרגיש את החיים, את התענוג רק על פני זה שאתה מגלה את המוות במקצת, ומעל זה אתה מרגיש "אני חי, אני יכול ליהנות, אני יכול לזוז, אני יכול לעשות כך וכך", ומזה יש לך הנאה מהחיים. אבל לעומת מה, כלפי מה? כלפי אותה מדידה שאתה מרגיש שאתה יכול להיות מת.

תלמיד: זאת אומרת, בכל מקרה האגו שלנו יגרום לנו להרגיש גם צרות וגם דברים טובים, אלו מול אלו?

זה נקרא "עזר כנגדו", זה נקרא "מלאך".

תלמיד: באופן טבעי אני רוצה שלא יהיו כל כך הרבה צרות, אני רוצה שיהיה טוב.

אז המקובלים נותנים לך עצה איך להגיע להכי טוב.

תלמיד: מה העצה של המקובלים?

תתעלה מעל הרצון לקבל שלך שמושך אותך למוות.

תלמיד: ברגע שאני עובר לצד השני אני מוריד את הלהבות של הצרות?

כן, ודאי. אבל לעבור זה לא פשוט, זו כל הבעיה. אתה יכול לעבור אבל רק על ידי כך שאתה דבוק למערכת שהיא עשירייה.

תלמיד: ובאמת אני יכול להפחית את הצרות על ידי זה?

כן.

שאלה: נקודת הדבקות בבורא זו נקודה של עצירה, של מוות? למה צריך להיות מורגש שם תענוג מקסימאלי?

אתה מרגיש שם מקסימום תענוג מפני שהרצון לקבל שלך גם הופך להיות לגילוי התענוג, כי אתה מקבל על מנת להשפיע. לא סתם להשפיע על מנת להשפיע, שאתה נמצא בצורה פאסיבית במשהו, או שאתה מתנתק מהאגו שלך, מה שנקרא מ"מלאך המוות", אלא אתה גם מתחבר לעל מנת להשפיע ואז אתה מקבל תענוג פי תר"ך פעמים יותר גדול.

שאלה: מה המשמעות של "ויפח בו נשמת חיים"?

שבתוך הרצון לקבל, לא בגוף הגשמי, עליו בכלל לא מדברים, זה העולם המדומה, אלא ברצון לקבל שלנו מקבלים כבר מילוי מהבורא בעל מנת להשפיע והמילוי הזה נקרא חיים רוחניים. והתיקון לזה הוא שהרצון לקבל יעשה על עצמו צמצום מסך ואור חוזר ויוכל להידמות לרצון להשפיע. ואז הבורא ישפיע לרצון להשפיע הזה את האור שלו, יתגלה בו.

שאלה: התהליך הזה מהנערות עד הזקנה נראה כתהליך של חיי האדם, אבל הוא מדבר בעצם על כל רצון?

הוא מדבר על הרצון לקבל שמתחיל מאפס, כמו טיפת זרע, מנקודה, ומתחיל להתפתח. ובהתפתחות שלו הוא עובר כל מיני מצבים עד שנעשה דומה לבורא. איך יכול להיות שטיפה תדמה לבורא? כי הטיפה הזאת מתחברת עם עוד ועוד הבחנות, ואז היא בולעת בתוכה את כל ההבחנות הללו ומתחילה בעוצמתה מרצון לקבל להיות גדולה כמו הבורא. ולפי הפעולה בתוך הטיפה הזאת שנמצאים בה כל הכוחות האלה בצורה הדדית ומשפיעים זה אל זה, הם מתחילים להיות כמו הבורא בלהידמות לו, בלהשפיע.

ולכן מרגישים מתוך זה שנמצאים בתוך הטיפה הזאת בהתקשרות ביניהם, אותם החוקים אותן התכונות כמו אצל הבורא. זה נקרא ש"הנברא משיג את הבורא".

שאלה: כתוב פה שהמהות של האדם היא הרצון לקבל. אבל אנחנו גם יודעים שהרצון לקבל הוא יש מאין. אז ככה אני צריך להסתכל על המהות של האדם?

תסתכל ותראה אחר כך מה עושים. תנסה.

שאלה: לא ברור אותן שתי היצירות, "אדם" ו"נפש חיה", מתי מופיע אדם ומתי מופיע נפש חיה? איך חי האדם בעצמו איך חיה הנפש? אולי היא נצחית או בכל זאת יש לה איזו תכונה?

קודם כל אין מוות כמו שאתה מתכוון. יש מעבר ממצב למצב בלבד. זה מעבר ממצב ראשון למצב שני, ואת המצב הזה אנחנו יכולים להרגיש בחיים הגשמיים שלנו כשאנחנו כבר עוברים מהמצב הגשמי למצב הרוחני. זאת אומרת לא כשאנחנו חיים ברצון לקבל, אלא בכוונה על מנת להשפיע. ואת זה אנחנו צריכים לעשות כאן, במצבנו הגשמי כאן ולא רק אנחנו אלא בכלל כל באי עולם. על זה אנחנו מדברים.

תלמיד: יוצא לא רק שאנחנו צריכים להשיג מצב של השפעה בינינו אלא אנחנו גם צריכים עוד לפתח את המצב הזה, כי יכולה להיות שם איזו בעיה בין המעבר מהמצב הראשון לשני. ככה זה?

כן, אבל הכול נעשה על ידי כוח ההשפעה שאנחנו צריכים לפתח בתוכנו, והכוח הזה מתפתח בנו על ידי המאמץ שלנו בעשירייה.

תלמיד: והמצב השני, כשקוראים אדם לנפש החיה, זה מצב של לקבל על מנת להשפיע?

כן. לקבל על מנת להשפיע וזה כשאנחנו מתחילים להתחבר בינינו, בין העשיריות לגוף אחד.

שאלה: אני שואל מתוך עצמי, מתוך המום של כל אחד. מה לעשות לגבי היחס אל המאמרים של בעל הסולם. הוא כותב שככל שעובר הזמן הרגשת הסתירה בין מה שהוא אומר לבין ההרגשה מה נכון - הולכת ומתגברת. לדוגמה, הטענה שעכשיו האגו הולך ופוחת ואנשים פחות נהנים. אנחנו רואים במאה העשרים ואחת את הזקנים שבריאים לא מפסיקים ליהנות ולא מפסיקים לרצות ליהנות. אני מבין שהוא כותב את זה במאה הקודמת ופעם לא היה מה לעשות. אבל אני מדבר על העיקרון, "כל הפוסל במומו פוסל". כשאני שומע את המאמרים - פעם הייתי מקבל אותם כאורים ותומים. היום מתחילים וויכוחים בתוך עצמי בין הנקודה שבלב לבין האגו. כל הזמן מאבקים על כל הדברים האלה. מה לעשות עם זה?

תשאיר אותם בינתיים בצד, כי ודאי שאתה לא תוכל לפתור את כל הבעיות האלו שלך. נראה לך שבעל הסולם הוא נאיבי וטועה ולא מודרני וכן הלאה. נשאיר את זה. בעוד שנה, שנתיים, שלוש תוכל להבין אותו. ככה זה, אין מה לעשות. יש הרבה דברים שאנחנו לא מבינים, אחר כך אנחנו מבינים שבכלל הוא לא התכוון לזה. נחשוב. עוד נפתח את הדברים האלה.

שאלה: איך אפשר שלא להיות מונעים מהנאה אם נוצרנו כדי לקבל הנאה?

אנחנו חייבים ליהנות, אנחנו חייבים למלאות את עצמנו עד בלי די, כי בעולם אין סוף האור העליון ממלא את כל הרצון. אבל דווקא לזה אנחנו יכולים להגיע בתנאי שכלי הקבלה שלנו לא יהיו מוגבלים. ולא מוגבלים זאת אומרת שאנחנו מתחברים עם האחרים בעל מנת להשפיע, ואז - כשאנחנו כך מתקיימים, אנחנו יכולים ליהנות ללא שום גבול. וזו מטרת הבריאה.

שאלה: כתוב "אולם יש כאן הבחן חשוב בצורת הויתור שאמרנו בימי שקיעת החיים, שהויתור הזה אינו מחמת שביעה כמו האדם שמוותר על דברי אכילה בשעת שביעתו אלא הם מחמת יאוש". מה זה אומר "ויתור בשעת שביעתו"?

אם הוא שבע, אז הוא ודאי מוותר על כול היתר ומפסיק. אנחנו צריכים להבין ככל שיותר נתאר לעצמנו כמה אפשר ליהנות אם אנחנו מחוברים יחד, ומגיעים לכלי אחד, ובכלי הזה מגלים את הבורא והבורא ממלא את הכלים שלנו - אז אנחנו באמת משתמשים ברצון לקבל שלנו בצורה השלמה.

אנחנו מצמצמים את עצמנו מקבלה אישית - אינדיבידואלית צרה, יכולים פה ושם קצת למשוך את הניצוץ. אבל באמת אנחנו צריכים להימשך להנאה המשותפת שלנו, אז כל אחד מרגיש את ההנאה של כולם, וממלא את הרצון של כולם וזה הרצון שלו, והתענוג שמקבל זה גם התענוג שלו, ואנחנו אז מגיעים ממש לכלי גדול, ונהנים בגדול. אנחנו סך הכול צריכים לשבור את המחיצות האגואיסטיות בינינו ואז אנחנו מגיעים לעולם המושלם.

שאלה: אם אדם לא רצה שום דבר בעולם הזה מגיל צעיר, העולם הזה תמיד היה נטל, למה לקח כל כך הרבה זמן להגיע לקבלה?

עד שהוא עובר את כל השלבים שלו שהוא מגדל את כלי דקבלה שלו האישיים ועד שמתחיל לפתח איזה רצון משלו להתחבר לאחרים כדי להתעלות מעל עצמו לקראת הבורא, הכול לוקח זמן. אין מה לעשות, לא אנחנו קובעים. המערכת הגדולה, עצמה שמלכתחילה נבראה, מד' בחינות דאור ישר, עד שהיא מתחילה לחלק את עצמה ולסדר את עצמה כלפי אותו הנברא שצריך לקחת את המערכת ולהפוך אותה, לשנות אותה. זה הזמן הנדרש.

שאלה: האם הצמצום, מסך ואור חוזר זו פעולה חד פעמית או כדי להצטמצם צריך לעשות את זה לאורך זמן – שבוע, חודש?

צריך לעשות את זה כל הזמן. את הצמצום, מסך אור חוזר אני צריך לשמור בתוכי ולעבוד בצורה כזאת בלי הפסקה.

שאלה: שמעתי שהצמצום זה צמצום הכוונה על מנת לקבל ולא צמצום הרצון לקבל.

כן.

תלמיד: מה העבודה הפנימית בפועל, האם אני אומרת לעצמי שאני לא רוצה כלום לעצמי או שאני אומרת שאני רוצה לקבל אבל רק כדי לשמח את החברות שלי או את הבורא?

זה אותו דבר. אני לא רוצה לקבל שום דבר לעצמי אלא אך ורק כדי לשמוח יחד עם החברות שלי. רק יחד.

שאלה: מה זה אומר "ויפח נשמת חיים באדם" בעשירייה?

אנחנו רוצים לקבל מילוי מהבורא רק בתוך העשירייה. זאת אומרת הבעיה שלנו היא להתאים את הכלי שלנו לאור של הבורא. כי הוא שלם ואנחנו צריכים להיות שלמים. שלמות בשבילנו זה שכולנו יחד נהיה מחוברים כאחד.

שאלה: האם האגו צריך להיות ברמה של דומם כדי שנוכל להגיע לרוחניות?

האגו לא צריך להיות ברמה של דומם, אבל הוא מתחיל בנו ממדרגה של דומם.

שאלה: האם אי אפשר לעולם לעבוד בשביל המטרה שלנו בלי לצפות לאיזו שמחה?

אנחנו כל הזמן צריכים להיות בשמחה, כי אם אין שמחה סימן שהפעולה שלנו לא נכונה, לא צודקת.

שאלה: הרצון לקבל ותמונת התענוג הם אחד. וכאשר אדם מזדקן, האגו יורד ומוותר מחמת ייאוש. איך בהתמקדות בכוונה על מנת להשפיע, אנחנו משפיעים על העוצמה של הכוונה ולא מוותרים מחמת ייאוש?

רק על ידי חיבור בינינו והשפעה הדדית בינינו, בעשירייה, דווקא. צריכים להחזיק זה את זה. אני כל הזמן צריך לחשוב על העשירייה. בתוך העשירייה אני משיג את העולם העליון, הבורא, את כול מה שיש לי. לכן אני צריך כל הזמן לשים לב. אם יש לי את זה, יש לי תקווה, יש לי קדימה מה לעשות. אם אין לי, אז אני נמצא במצב לא מוגדר בכלל. אז אנחנו צריכים להשתדל להיות בעשירייה ולדאוג לחיבור, לקיבוץ של העשירייה עד שנגלה שם את הבורא.

שאלה: הכול מהבורא, איך אפשר לראות את התרחקות בן הזוג מהדרך כדבר שמגיע מהבורא, איך אנחנו הנשים נוכל לעזור לבני משפחה לדבוק בדרך?

לא יודע. צריכים לדבר כבר בתוך העשירייה איך אנחנו פועלים, איך אנחנו משפיעים דרך עשיריית גברים על הבעל, ודרך עשיריית נשים לאשתו.

(סוף השיעור)