שיעור בוקר 23.04.23 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

כל מעשיך יהיו לשם שמיים - קטעים נבחרים מן המקורות

קריין: שיעור בנושא "כל מעשיך יהיו לשם שמיים", קטעים נבחרים מן המקורות, קטע 4.

"כל מעשיך יהיו לשם שמיים", זאת אומרת, שאנחנו כל הזמן צריכים להיות מכוונים דרך כל הפעולות, המחשבות, הרצונות שיש לנו בעולם הזה לבורא, כך שהוא ירגיש שאנחנו מכוונים אליו הכול, מכוונים אליו, ושסך הכול רוצים רק דבר אחד, שהוא יקבל מה שיוצא מהלב שלנו, יחבר, יתקן, וימלא את זה בנוכחותו. מלבד זאת אין לנו רצונות, כוונות, מעשים, אלא מה שאנחנו עושים, זה מתוך הכרחיות הקיום. זה כל מה שיש לנו, דבר קצר, פשוט ומאוד קומפקטי.

קריין: קטע מס' 4.

"בגלל מה אנו צריכים לעבוד הכל לשם שמים, כמו שכתוב "כל מעשיך יהיו לשם שמים ולא לתועלת עצמו". הלא הבורא לא מקבל מזה שאנו עובדים בשבילו כלום, היות שהוא אינו בעל חסרון. אם כן לשם מה אנו צריכים לעבוד בעל מנת להשפיע. 

אלא שזהו רק לטובת הנבראים, שעל ידי זה הם ינצלו מבחינת שינוי צורה מהבורא, אלא שיזכו לבחינת השתוות הצורה, שזה מכונה "מה הוא רחום אף אתה רחום". ולא שהוא צריך שיעבדו בשבילו חס ושלום, כאילו הוא נצרך לכבוד הנבראים, אלא זה שיעבדו לתועלת הבורא, הנקרא "אך ורק לשם שמים", מזה יצמח תועלת להנבראים, שהם יהנו. וזה נקרא, שהצמצום וההסתר היה בכדי להוציא לאור שלימות פעולותיו. כלומר שהנבראים יוכלו להנות ולא ירגישו שום בושה, שזהו ענין של השתוות הצורה ודביקות בה'."

(הרב"ש. מאמר 6 "מהו למעלה מהדעת, בעבודה" 1989)

לא לחשוב שאנחנו צריכים להפטר מהבושה וזו המטרה שלנו, אלא הבושה היא רק האמצעי, הסימן האם אנחנו נמצאים בהשתוות הצורה או לא. ועניין הבושה כל הזמן צריך לעלות בנו ברגישות עוד ועוד. כי יש אנשים שמתביישים מגרם אחד של רצון לקבל שיש בהם, ויש כאלה שמטונות של רצון לקבל, ויש כאלה שבכלל לא מרגישים שיש בהם רצון לקבל שמפעיל אותם, אלא הבושה ניתנה כדי שאנחנו פשוט נדע באיזה מצב אנחנו נמצאים.

שאלה: אם הבורא לא מקבל כלום מזה שאנחנו עובדים בשבילו והוא לא צריך שיעבדו בשבילו, אז מה זה להשפיע נחת רוח לבורא?

זו שאלה טובה, ערמומית אפילו הייתי אומר. הבורא בעצמו הוא רק כלי דהשפעה, אם אפשר להגיד כלי, רצון להשפיע, רצון להנות את נבראים, זה מה שיש לו, אבל כדי להביא אותם למצב שהם יוכלו לקבל את ההשפעה שלו, להרגיש את ההנאה שבאה ממנו, הם צריכים לבנות את הכלים לזה, כי אז הם מרגישים, מבינים מה קורה בהם וכך הם גדלים בלהכיר את פעולת ההשפעה.

שאלה: שמעתי אותך בתחילת השיעור אומר שהבורא מקבל את מה שיוצא מהלב שלנו. איך הלב הופך להיות לב שלנו?

אנחנו עושים מאמצים להתקרב זה אל זה, יש לנו לפעמים כאלו דחפים פנימיים בכל אחד כלפי האחרים, והבורא אוסף את הנטיות הללו יחד וסך הכול מזה מרכיב מערכת השפעה, לב אחד, שזה בעצם מה שאנחנו בונים. ואחר כך מרגישים בבנייה הזאת את "לשמה", את העולם הרוחני שלנו, זה מה שאנחנו מגלים אחר כך.

אנחנו מתחילים לגלות אותו בזה שיש בינינו כבר איזו השתתפות בנטייה זה אל זה. כך מגיעים, מתחילים להרגיש את הכלי האחד, הלב האחד, מקום שבו כולנו נמשכים אליו כדי להיות מחוברים, להיות משותפים, המקום הזה נקרא "שכינה", וגם הבורא נמצא שם מכבר וכך אנחנו מגלים אותו ודבוקים בו.

תלמיד: מה זה נקרא שאנחנו מכוונים את הפעולות, את המחשבות, את הכוונות שלנו לבורא?

כוח ההשפעה הכללי שאנחנו מסוגלים לייצב בינינו, לתאר אותו, זה בשבילנו נקרא "הבורא", "בוא וראה", כך שם הבורא, בוא וראה. וכשאנחנו מגיעים ומגלים אותו, אז אנחנו כבר מבינים על מה מדובר, לא לפני כן.

תלמיד: אבל שמעתי אותך אומר שאנחנו צריכים לכוון את הפעולות אליו שהוא ירגיש שאנחנו מכוונים אותן אליו, אז מה זה הדבר הזה שאנחנו מכוונים והבורא מרגיש את זה?

אנחנו רוצים להגיע לכוח ההשפעה בהשתוות הצורה, זאת אומרת, להשפיע לו מה שנראה לנו שהוא משפיע לנו. איך אנחנו יכולים לעשות זאת? על ידי זה שאנחנו, כל אחד יוצא קצת מעצמו ומתחברים לעשירייה, אז מתוך החיבור בעשירייה אנחנו כך יכולים לכוון את עצמנו ולהתקרב למושג הבורא.

ואנחנו מעצמנו, מהמאמצים, מהכיוון שלנו שאנחנו עושים, שאנחנו מכוונים את עצמנו לרעיון אחד, מזה אנחנו בונים אותו, אנחנו מייצבים אותו. כמו שילדים קטנים בונים משהו מקוביות או מחול, כך אנחנו בונים אותו. ולכן זה נקרא "בורא", "בוא וראה", כי אנחנו עושים אותו ולא שהוא בצורה כזאת קיים לפני שאנחנו מייצבים אותו לפנינו, אלא קיים איזה שורש וכוח ללא שייכות אלינו.

אנחנו עושים אותו רק מתוך זה שאנחנו, החברים בעשירייה מוותרים זה לזה ומתחברים זה עם זה, ולכן אנחנו חושבים שכבר יש לנו איזו בנייה של הבורא. אנחנו בונים אותו, אנחנו עושים אותו. כמו שכתוב, "אתם עשיתם אותי".

תלמיד: אבל מה זה "לבנות אותו"? מה זה נקרא שבנינו את הבורא?

מכל אותן הנטיות להשפעה, לחיבור, שאנחנו, כל אחד יכול להוציא מליבו ולהתחבר לחברים, בסך הכול בין החברים במה שאנחנו מייצבים, אנחנו עושים אותו. זאת אומרת, הבורא "נולד" אם אפשר כך להגיד, יוצא, מתוך החיבור בינינו.

תלמיד: אז בבנייה שלו כל הזמן אנחנו בונים אותו מחדש, או שבנינו וזהו?

כן ולא. כל הזמן אנחנו אוספים עוד משהו, או שהוא מוחק מה שבנינו ואנחנו צריכים להתחיל מחדש.

תלמיד: ובפעולת הבנייה של הבורא, כולנו בהכרה שבנינו אותו או שזה הכול תלוי במאמצים שלנו?

הכול תלוי במשתתפים. יש כאלה שכן, כאלה שלא ובאיזו מידה כל אחד מרגיש שהוא נמצא בבניית הבורא במאמצים של הקבוצה.

תלמיד: אז מה כל אחד מהמשתתפים מביא לבניית הבורא?

הוא מביא את הרצון שלו לחיבור עם החברים לבנות את הבורא.

שאלה: הרצון הזה שכולו בנוי על הקשר בינינו אתמול היה מאוד מורגש אצלנו בעשירייה. אנחנו כל שבוע נפגשים כבר הרבה זמן ומשתדלים להתחבר ולהביא את החלק הזה, ואתמול עשינו גם פגישה עם עשירייה נוספת, וכל אחד מבין שבקשר בינינו לפעמים אתה צריך לדקור, לפעמים להוסיף בחיבור, בחסדים, בללטף. זה לא אותו דבר, כמו שאמרת, מוחקים ושוב. איך אדם מכוון את עצמו שבאמת הוא יעשה כל פעולה בקשר בינינו לכיוון הנכון?

בעצם צריך קודם כל להרגיש את החברים, באיזה חיבור הם נמצאים ובמה הוא יכול להוסיף לחיבור, להשלים את החיבור, וכך הוא מתקדם. אין לי מה להוסיף יותר, כל אחד מתוך המאמצים יכול להרגיש עד כמה הוא יכול להשלים את העשירייה.

שאלה: מה זה אומר, שהבורא יתקן את כל מה שיוצא לנו מהלב?

אם אנחנו מתכוונים להגיע לבורא, לדבקות בו על ידי החיבור בינינו, אז תמיד יש לנו אפשרות להתקדם והבורא מתקן אותנו, משנה אותנו, כביכול משחק איתנו כך או כך, ואנחנו צריכים להרגיש בחיבור בינינו מה עוד חסר לנו כדי להתקדם אליו.

תלמיד: אפשר להגיד שזה בעצם "להוציא את פעולותיו לשלמות"?

זה יכול להיות רחוק מהשלמות אבל כן, כדי שנגיע לשלמות, כי שלמות זה דבקות.

שאלה: מה זה התוספת של לעשות לו נחת רוח?

לעשות לו נחת רוח זה נקרא שאם הבורא הוא כולו להשפיע, יש לו כלפי הנבראים רק מטרה אחת, שיהיו במצב כמוהו. לכן כל הפעולות שלנו הן כאלו שאנחנו מכוונים להתקרב אליו, להשוות עימו.

שאלה: אז אם כל העבודה שלנו היא לבנות את הכלי, את ההשתוות איתו, למה לא מספיק לנו לעשות נחת רוח לבריאות, להתחבר, לבנות כלי בינינו? מה התוספת הזאת של, דווקא לעשות לו נחת רוח?

יש בזה הרבה פרטים עד שמתחברים לכלל הזה, לעשות לו נחת רוח. יש הבדל בין לעשות נחת רוח לבריות לבין לעשות נחת רוח לבורא, כי הבורא כולל הכול ואם אנחנו מגיעים לעשיית נחת רוח ממש אז אנחנו דבוקים בכלי הכללי, בשורש של כל הבריאה. מה שאין כן כשאנחנו נמצאים בלעשות נחת רוח לחברים, לבריות, לקבוצה, עדיין העבודה לא מושלמת.

תלמיד: למה?

הבורא נקרא "כול", זאת אומרת שיש בתוך כל אדם ובתוך החיבורים, עוד פעולות שאנחנו לא מסוגלים לאתר ואז אנחנו מבקשים מהבורא לסגור לנו את כל הפינות האלה.

תלמיד: זה דבר שצריך להיות מלכתחילה או רק בסוף?

זה נעשה במשך כל הדרך אבל אנחנו מרגישים את זה במיוחד בסוף.

תלמיד: אם אנחנו מרגישים את זה רק בסוף, אז מה עניין הלימוד של זה כבר בתחילת הדרך, למה מההתחלה לכוון דווקא לעשיית נחת רוח לבורא?

אני צריך להבין שעליי לעשות כל מה שאני מסוגל וה' יגמור בעדי.

תלמיד: אני יכול להגיד זאת גם כלפי אהבת חברים. עליי לעשות כל מה שאני מסוגל לחיבור בינינו והבורא יעזור לי לאהוב את החברים. למה אני צריך לעשות לו נחת רוח?

זה לא סתם להשאיר לבורא חלק כלשהו מהעבודה שלנו אלא זו גם צורת היחס אליו. אני עושה בשותפות עימו חלק מהעבודה שאני מסוגל, מה שמוטל על האדם, במיוחד עליי, והוא באמת מסדר ומסכם את הכול בכוחות שלו. אפשר להגיד כך כי בגמר התיקון הפעולה השלמה יכולה לבא רק בתנאי שהאור המאיר הוא לא של עשר ספירות אלא של אור אחד. ואז הכול מתחבר באמת לכלי אחד.

תלמיד: מה זה בצורה מעשית לכוון לעשות נחת רוח לו אם זה מתגלה רק בסוף?

לא, אתה עושה לו נחת רוח בכל רגע ורגע.

תלמיד: אבל איך?

בזה שאתה בכל זאת רוצה להתקיים בחברה שבכוונתה להגיע לדבקות בבורא. לכן בכל הפעולות, אפילו שאנחנו טועים, לא חשוב איך, בכל זאת אנחנו מתקדמים.

תלמיד: זה מובן, אבל אם נחת רוח זה משהו שלא מורגש לאורך כל הדרך אלא רק בגילוי האחרון של הכלי?

לא נכון. בדרך כשאנחנו עולים ממצב למצב אנחנו מרגישים שאנחנו עולים בעשיית נחת רוח לבורא.

תלמיד: בכל שלב?

כן.

תלמיד: אבל זה מתגלה בתיקון השלב, זאת אומרת בסיומו.

כן.

תלמיד: זה אומר שמלכתחילה, כשאני רק מתחיל לעבוד על בניית הכלי, אני כבר צריך לכוון למשהו שאין לי מושג מה הוא, שהוא מנותק לגמרי מההרגשה?

אתה מלכתחילה צריך, ולא חשוב כמה אתה מסוגל או לא, לחשוב שכל המטרה שלך היא לעשות נחת רוח לבורא. אפילו להגיד זאת במילים כמו שכתוב.

תלמיד: למה?

כי בזה אתה כמו ילד קטן הלומד לדבר ולא מבין מה הוא אומר. לאט לאט אתה מצרף את הכלים, עד שתאסוף אותם למשפט ולסיפור, כך אנחנו לומדים, כך בנויה המערכת.

תלמיד: בהמשך לדוגמת הילד הקטן, ממה ההורה מקבל נחת רוח, מזה שהילדים שלו מסתדרים, מתחברים ביניהם. למה לא מספיק לבורא להגיד, "תתחברו ביניכם, מזה יש לי נחת רוח, עזבו אותי". למה ההנחיה היא "כל מעשיך יהיו לשם שמיים"?

כך נקרא שאתה עושה לו נחת רוח?

תלמיד: בוודאי, אם אני מתחבר עם החברים שלי, אני עושה לו נחת רוח.

למה?

תלמיד: מפני שכולנו חלקים המרכיבים את הכלי הזה שנקרא הבורא.

אז עשית. אבל איפה הכיוון, איפה היחס שלך?

תלמיד: אז הכיוון הוא לעשות לו נחת רוח בחיבור בינינו?

כך מלכתחילה. זה כל ההבדל בין עובד ה' ללא עובדו.

תלמיד: אחרת מה היה קורה? מה הסכנה אם הייתי עובד רק לשם אהבת החברים?

לא היה יוצא לך מהעבודה הזאת שום דבר, כי אתה לא יכול לבנות יחס בין אנשים אם בסוף זה לא מכוון לבורא. זה לא מותאם לסדר של כל מערכת הבריאה, לא תוכל לבצע.

שאלה: זה נכון שלהשפיע על מנת להשפיע זו אהבת חברים, ולקבל על מנת להשפיע זו אהבת הבורא?

זה לא בדיוק אבל נגיד שזה כך.

שאלה: בעל סולם כותב שבושה היא בריאה בפני עצמה, וגם אתה הדגשת שאסור לנו לאבד את האמצעי הזה שיש לנו, הוא מאוד חזק. בעבודה ובכלל גם במציאות, אני רואה שההרגשה הזאת פשוט נעלמה, יש רצון אכזרי, גם פה אני מרגיש כך, אנחנו לא מתביישים. יש לנו מודעות, וכשיש התנגשויות בין חברים יכול להיות שכן עושים משהו, אם יש מצב ביני לבין חבר אני יכול פשוט איכשהו להיסגר או להתבטל, אבל לא התביישתי והוא לא מתבייש. מה זה נקרא להתבייש בפני חבר או ההיפך?

בינתיים אנחנו מתביישים מזה שיגלו שאנחנו אגואיסטים, שאנחנו לא יודעים ולא מבינים, אבל בסופו של דבר נצטרך להתבייש מזה שאנחנו לא מספיק עוזרים לחברים, תומכים בהם. רק מזה צריכה להיות בושה.

שאלה: כתוב פה, "שיעבדו לתועלת הבורא, זה נקרא "אך ורק לשם שמים," מזה יצמח תועלת להנבראים,". איך לפני שאנחנו מתחילים לעבוד בחיבור לתועלת הנבראים אפשר להציב את המטרה הזאת של תועלת לבורא בראש העיסוק שלנו?

כך אדם צריך לדבר בחברה. להכין את החברה ואת עצמו שכל מה שהם רוצים לעשות יהיה למען הבורא. חייבת להיות הכנה.

תלמיד: אנחנו עושים מגוון פעולות, התאספויות, איך לעשות שהן לא יהיו רק במילים, אלא ממש בעצמות, במהות, ביסוד, בלב כל מה שאנחנו עושים?

תלוי כמה אנחנו משתדלים להיות עקביים, לחזור על כך ולדרוש את זה מאיתנו ומהקבוצה השלמה. כי ההצלחה, אם היא תבוא, היא תבוא מלב הקבוצה, מלב העשירייה.

תלמיד: איך אני יכול לדרוש זאת מהקבוצה, מהחברים? זו רק כוונה, משהו שלא רואים.

תלוי בהשפעה ההדדית על החברים שלנו. אם אין ברירה ואנחנו רוצים באמת להגיע למטרת החיים, אז אנחנו צריכים לא להתבייש ולא לצמצם את עצמנו, אלא בהחלט להשתדל להיות "כאיש אחד בלב אחד". זה מאוד חשוב. כי על ידי כך כל אחד יכול לכסות את האחר, ולהשלים את כולם. יחס הבורא כלפי אדם או כלפי החברה הוא יחס אחר לגמרי.

שאלה: מתי אדם מתעורר לבורא מעצמו ולא מתוך ייסורים או ריקנות? ממש התעוררות אמיתית שלו לבורא.

היא לא אמיתית, זו התעוררות. הבורא מעורר אותו.

תלמיד: ומתי זה מגיע מהאדם עצמו?

זה אף פעם לא מגיע מהאדם עצמו.

תלמיד: תמיד זה יהיה דרך גילוי הרע ואז יותר חיבור עם החברים?

לאו דווקא כך, אבל מהאדם לא יכול לבוא שום דבר כי זה יצר הרע.

שאלה: האם אפשר להגיד שאנחנו בונים בינינו צינורות קשר שאותם הבורא ממלא?

כן.

שאלה: יוצא שמטרת החיים זה להתחבר בינינו למען הבורא, לעשות לו נחת רוח. והבורא לא צריך את זה ולא מקבל מזה כלום.

לא הייתי אומר שהוא לא צריך את זה, הוא דווקא צריך, ולא מקבל מזה כלום, זה גם לא נכון, אבל זה לא שיש לו חיסרון לזה. החיסרון שלו שהנבראים יתקרבו ויידבקו אליו, אבל זה לא חיסרון כמו אצלנו, כאילו ברא אותנו מתוך זה שאנחנו חסרים לו, אלא כדי להשפיע. זה חיסרון מהשפעה ולא מרצון לקבל.

תלמיד: ככל שמתעמקים יותר ויותר נראה כאילו בסופו של דבר חכמת הקבלה חותכת לאדם את המקום בו מצטבר רווח כלשהו. הרווח הוא לא פה ולא פה, ובכל פעם אני חושב שאני עושה את זה עבור דבר זה או אחר, ואז מבין שזה לא שם. זה כלום. בסוף זה מעין וואקום כזה.

כן.

תלמיד: למה בעצם זה הסוד של הרוחניות, שבסוף אתה מבין שאתה לא עושה את זה בשביל משהו?

זה כדי שתמצא מה היא אמת, ומה זה נקרא, "תכונת הבורא" ותרצה להידבק בה. זה מה שמגלים.

תלמיד: זאת מציאות ללא שום ניצחון או רווח.

זה דווקא רווח, רווח הכי גדול, רווח אין סופי. אתה מבין שתכלית הידיעה שלא נדע, שהאדם לא מסוגל לגלות את זה, אבל בסופו של דבר הוא כן מגלה, הוא מגלה אין סוף. אין לנו כלים לזה לכן אנחנו לא יכולים לדבר ולחשוב לכיוון זה אפילו.

תלמיד: אבל לפעמים כן מקבלים. אני זוכר שבתחילת הדרך ולפעמים גם במהלך השנים קיבלתי רגעים קטנים בהם הרגשתי, "רגע. אני לא יודע מה עומד מולי, אבל זה משהו מאוד שונה, גדול והפוך".

כן. אלה ציוני דרך.

שאלה: אפשר להגיד שעשיית נחת רוח לבורא זה גילוי הבורא לנבראיו?

גילוי הבורא לנבראיו זה הנושא של כול חכמת הקבלה, של כול המאמצים שלנו.

תלמיד: זו לא הכוונה שדרכה אתה עושה נחת רוח לבורא, כי זה מה שהוא רוצה?

לא. כוונה היא האמצעי.

תלמיד: אבל המטרה היא להגיע לעשיית נחת רוח לבורא, אז העשייה היא לעזור לנבראים לגלות אותו.

שיהיה ככה.

קריין: קטע מס' 5.

"כיון שהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמים, הנקרא בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו, אז הוא צריך להאמין, שהקב"ה יודע מה לתת לו, ומה לא לתת. כי בכדי שהאדם לא ירמה את עצמו, ויראה כל פעם, אם הוא הולך על דרך להשפיע נחת רוח להקב"ה, אז הוא צריך לראות את עצמו, באיזה מצב שהוא נמצא, הוא צריך להיות שבע רצון.

והוא צריך לבטוח בה', שבטח זה הוא רצונו יתברך, אם כן לא חשוב לי באיזה מצב שאני נמצא, אלא אני צריך ליתן יגיעה ותפלה, על מה שהאדם מבין, ויבטח בה', שהקב"ה יעזור לו לטובת האדם. ומהו לטובת אדם, זה הוא ה' יודע, ולא האדם. ובזה יש יכולת להאדם, שיוכל לעשות על עצמו בקורת, על התעסקותו בתורה ומצות, אם כוונתו היא, משום שרצונו הוא בכדי להשפיע להקב"ה ולא לתועלת עצמו, היינו שאין כוונתו להיות משפיע בעמ"נ לקבל. ומשום זה, בזמן שהאדם מסדר לעצמו את סדר עבודתו, והולך להתפלל לה', ובטח שצריך לבטוח בה', שה' מקבל תפלתו, אז הוא צריך לבטוח בה', היינו שמידת הבטחון הוא על דעתו של הקב"ה, ולא לבטוח באחר. ומי הוא האחר, הוא האדם בעצמו. היינו, שמידת הבטחון, שה' יעזור לו, צריכה להיות כפי שהקב"ה מבין, ולא כפי שהאדם מבין."

(הרב"ש. מאמר 6 "ענין בטחון" 1986)

שאלה: מה זאת אומרת, "לא חשוב לי באיזה מצב אני נמצא", והעיקר לעשות "יגיעה ותפילה"?

כי בכל מצב ומצב אני חייב להגיע לעשות נחת רוח לבורא. אז כלפי המצב עצמו אין לי ביקורת, קיבלתי אותו ככה מלמעלה ועלי להמשיך את היחס שלי מלמטה למעלה.

שאלה: במה תלויה המידה והעוצמה של הבושה שאנחנו מרגישים? איך אנחנו יכולים להגדיל את הרגישות לבושה?

זה לאט לאט מתפתח באדם והוא גם מקבל כל מיני אופנים שונים. ממה הוא מתבייש, איך הוא מתבייש, בקשר למה, וכן הלאה, אבל זה הולך יחד עם כל התפתחות האדם.

שאלה: אני לא מצליח להבין עד הסוף, מה זה לטובת הבורא ולא לטובת עצמי"?

"לטובת הבורא" זה נקרא שאני משתדל לעשות פעולות לכל הנבראים יחד. כי לבורא עצמו אין לי מה לתת, אבל בזה שהוא ברא את הנבראים כדי להיטיב להם, הוא נתן לנו כביכול אפשרות לאהוב ולהיטיב לכל הנבראים ואנחנו צריכים לעשות את זה.

שאלה: אבל בסופו של דבר זה מועיל לנו, נכון?

הכול עשה ה' למענהו.

שאלה: כל צעד בכל רגע בכל דיבור אנחנו עושים כדי לא להתבייש, אולי אנחנו לא שמים לב לזה במודעות, אבל זה בשביל שהכבוד שלנו לא יפגע. שאלתי, איך אפשר להפוך את הבושה הזאת לכיוון של רצון להשפיע, שאתבייש מזה שאני רחוק מהבורא?

דיברנו הרבה פעמים איך הבושה הופכת להיות לכבוד על ידי פעולות בני האדם. תבדוק בשיעורים הקודמים.

שאלה: מה ההבדל בין אהבה לבין חיבור? אם אין לנו אהבה, אז איך אנחנו יכולים לעבוד? אולי במקום זה על ידי ביטול הכבוד שלנו?

יש דרגות בחיבור והדרגה העליונה מכולן נקראת "אהבה". ולפני זה, זה חיבור במידות שונות ובתנאים שונים.

שאלה: למה הבורא ברא אותנו כאנשים כל כך מרדניים? למה זה כל כך קשה עבורי לקבל את הדברים שהבורא רוצה לתת לנו ולהכניס אותם לראש? אני מרגיש שזה מאוד מאוד קשה עד כמעט בלתי אפשרי להסכים איתו.

אתה צודק זה בלתי אפשרי, אבל זה נעשה בצורה כזאת כדי שנגלה דרך זה מה זה היצר הרע שבנו, ומה אנחנו מסוגלים לעשות כדי להחליף אותו ליצר טוב.

שאלה: נכתב "מה הוא רחום אף אתה רחום", איך אנחנו יכולים להגיע להיות רחומים כמו הבורא ללא שום חשבון לעצמנו? על מה מדובר כאן?

מדובר באמת לשנות את הטבע שלנו מלקבל ללהשפיע, וזה מה שחכמת הקבלה מעמידה לפנינו כמטרה, מטרת הבריאה, מטרת התיקון, מטרת החיים שלנו.

שאלה: כתוב שהבדיקה היא, אם אני מביא נחת רוח לבורא, ולא משנה באיזה מצב אני.

כשאני נמצא בשליטת הבורא, אז לא חשוב באיזה אופן שליטה אני מרגיש את עצמי, ואם זו שליטה שלו אני בסיפוק.

תלמיד: אדם שהוא תמיד שבע רצון על מה הוא מבקש?

זה לא בסדר, הוא לא נכלל מהקבוצה, הוא לא מבין את החיים שלו, לא קשור למטרת החיים אם אין לו בכלל חסרונות. הוא חייב לגלות מה יש לו עוד לעשות כדי להגיע לשלמות.

שאלה: בעל הסולם אומר שאנחנו צריכים להתפלל מכל הלב. על איזה לב הוא מדבר, על הלב האגואיסטי שלי, או אולי לב העשירייה? איך להגיע למצב שאני יכול להתפלל מעומק הלב?

לב זה הרצון לקבל של האדם, וככל שהאדם יודע ומכיר את מצפוני לבו, אז הוא יכול להבין ולכוון אותו יותר נכון לבורא.

שאלה: אמרת שהבורא לא קיים ואנחנו בונים אותו, ואז אמרת שהבורא משלים את מה שאנחנו מתחילים לבנות, וכשהבורא משלים אז האדם מגלה שכבר מראש הבורא סידר את הכול.

זה לא שהאדם מגלה כל כך בקלות אבל נגיד. בסופו של דבר ודאי שהאדם מגלה שהכול עושה הבורא, אבל על האדם כל פעם להסכים עם מה שבורא עושה, זאת אומרת לגלות מה שהבורא עושה ואפילו לחזור על אותן הפעולות ולהסכים איתן ולהודות.

שאלה: כתוב צריך לבטוח בה', שה' יקבל תפילתו. מה זה אומר, לבטוח שה' מקבל תפילתו?

עלי לבטוח בה' שהוא מקבל תפילתי כי בלי זה אני לא אוכל לפנות אליו עם התפילה שלי. אני חייב להיות בטוח שהוא שומע כל תפילה וכל רצון והבורא רוצה לכוון אותו בתפילה. ואפילו שלא רוצה לכוון לבורא, הבורא בכל זאת מקבל, כי אנחנו נמצאים בתוך הבורא ומה שקורה בנו זה מגיע אליו. והשאלה אם אנחנו מוסיפים לזה את הרצון שלנו.

שאלה: אם הבורא יודע מה לתת או לא לתת, אז מה מטרת התפילה והבקשה?

תלוי איך אדם מתייחס לזה, כמה הוא דבוק בבורא.

שאלה: מה זה אומר שהבורא יעזור לך כפי שהבורא מבין ולא כפי שהאדם מבין?

זה אומר, שהבורא תמיד מקדם אותנו למטרת הבריאה, רק יש הבדל אם אנחנו רוצים בזה להתקדם או שהוא מקדם אותנו בעל כורחנו - זה הבדל בין דרך תורה לדרך ייסורים.

שאלה: אם אנחנו מרגישים ריקים, חסרי שמחה ונאבקים על חיבור, האם הבורא עדיין מרוצה מהמאמצים שלנו?

כן, בכל זאת מרוצה. חוץ מצא, חוץ מניתוק, אבל אם אנחנו נמצאים במערכת, הבורא מרוצה מאיתנו.

שאלה: אז כיצד עלי לקבל את המצב הזה וכיצד עלי לפנות לבורא?

לחבר רצונך לרצון החברים וברצון המשותף לפנות לבורא.

שאלה: האם מספיק לחשוב תמיד, איך לעשות נחת רוח לבורא גם בעשירייה וגם בחיים?

כן.

שאלה: מה ההבדל בין לחשוב שאני מביא לבורא נחת רוח, לבין באמת להביא לו נחת רוח?

כשאתה חושב שאתה רוצה לעשות זאת, גם זה מעשה.

שאלה: מהי הפעולה של השתוות הצורה עם הבורא, איך האדם מגיע לזה?

כשיש להם כוונה אחת, מטרה אחת ואז הם פועלים באותו כיוון.

שאלה: השפעה היא מילוי רצונותיו של חבר, אם לבורא אין חיסרון, כיצד ניתן להגיע להשפעה אליו?

לבורא יש חיסרון, הוא רוצה להשפיע לנבראים, למלא אותם, לאהוב אותם זאת התכונה היחידה שלו, אהבה שממנה הוא פועל. ולכן אנחנו צריכים לא לשכוח את זה, ובאותה התכונה להשתדל להתקרב אליו.

שאלה: האם בשלב מסוים אנחנו יודעים שהבורא קיבל את התפילה שלנו, או שזה תמיד באמונה למעלה מהדעת, וצריך להאמין שהוא שומע?

בהתחלה זה באמונה, ואפשר להרגיש שזאת אמונה, אבל אחר כך אנחנו כן יכולים להתפלל אליו, ולהיות בחיבור.

קריין: קטע מס' 6.

"יש לדעת, כי בזמן שהאדם מתחיל ללכת בדרך, שרוצה להגיע לעשות הכל לשם שמים, הוא בא למצבים של עליות וירידות. ויש לפעמים, שהאדם בא לידי ירידה כל כך גדולה, שיש לו מחשבות לברוח מתו"מ. כלומר, שבא לו מחשבות, שאין לו חפץ להיות ברשות הקדושה.

אז, האדם צריך להאמין, שהדבר הוא להיפך. היינו, שהקדושה בורחת ממנו. והטעם הוא, כי בזמן שהאדם רוצה לפגום בקדושה, אז הקדושה מתקדמת ובורחת מקודם ממנו. ואם האדם מאמין בזה, ושהוא מתגבר בזמן הבריחה, אז מה"ברח", נעשה "ברך", כמ"ש "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה"."

(בעל הסולם. "שמעתי". י', "מהו, ברח דודי, בעבודה")

שאלה: מה זה שהשכינה בורחת מהאדם? מה הפעולה הזאת?

כשהאדם רוצה להתקרב לבורא, ולהרגיש את עצמו יותר בקשר עם הרוחניות, ורואה שקורה ההיפך, שאין לו שום אפשרות, הכול מתקרר ונעלם מהחושים ומההרגשה שלו.

תלמיד: אז מה, האור נעלם בזמן הזה?

כן.

תלמיד: הקדושה בורחת מהאדם?

כן. אם קודם הייתה לו איזו הרגשת קשר עם הרוחניות, עכשיו אין לו.

תלמיד: ומה ההבדל בין המצב הזה, למצב שהוא מנסה "לפגוע בקדושה", כמו שכתוב בקטע?

זו כבר פעולה אקטיבית מצדו, ושם זו פעולה פסיבית. הוא רואה מה יש לו, ואיזה קשר היה לו עם הקדושה, ושהקשר עכשיו מתרחק, מתקרר, ומסתלק.

תלמיד: יוצא מהקטע הזה, שהאדם הוא פה תמיד הנפעל, ולא הפועל?

לא, מה שיוצא מהקטע, זה שאתה צריך בכל מקרה להחזיק את הקדושה, כך שהיא תמלא אותך ככל האפשר, ושאתה לא תיתן לה לברוח, אלא רק לגדול.

תלמיד: ואיך אני עושה את זה אם הקדושה כבר ברחה ממני, ואני בחושך, כמו שאמרנו קודם?

תפילה, וקשר עם החברים, מה עוד יש לך? רק שני הדברים האלו.

שאלה: אבל זה מרגיש כאילו זו מתנה מאוד גדולה שיש לך קשר עם הבורא, ואתה יכול להרגיש שיש איזו בריחה, שאתה מנסה לברוח. איך אתה נאחז פה? מה זו ההתגברות שהוא מדבר עליה?

תנסה. זו בכל זאת התגברות, האדם מחפש באיזו צורה הוא יכול לחזור לקשר יותר הדוק עם הבורא.

שאלה: למה הקדושה בורחת מהאדם?

כדי למשוך את האדם אחריו, זה פלירט של הבורא. כך עושה הבורא.

תלמיד: אבל זה קשה, יש זמנים שקשה להגיע למצב הזה. כשהבן אדם מרגיש שהוא לא נמצא בקדושה, ובאמת הוא נמצא בזה, אבל אין לו שום הרגשה, ואז הוא נמצא בלופ כזה, ולא יודע איך לצאת משם.

כן, אבל בכל זאת אל תחשוב שאתה מנהל את התהליך. הבורא מסדר את זה בצורה כזאת, כדי ללמד אותך, ולקשור אותך לתהליך שאתה תצטרך לעבור, וזה הכול לטובתך.

תלמיד: אמרת שזה לא בידיים שלי, שזה משהו שמגיע מלמעלה. אבל איך אני יכול להאמין או להרגיש שזה באמת מלמעלה? ואפילו אם זה מלמעלה, בסופו של יום אני מתנהג כאילו אני זה שמנהל את העניין הזה.

כאן כבר צריכה להיות מערכת קשר עם החברה, כדי שהם לא ייתנו לך, ולאף אחד בחברה, בעשירייה, אפשרות לחשוב שהקשר עם הבורא נעלם, אלא שאתם בכל זאת נמצאים בתוכו. ומה שלא יהיה, הבורא תמיד איתכם, ותמיד הוא המנהל.

שאלה: מה זה אומר שהוא רוצה לפגום בקדושה? איך אדם יכול לפגום בקדושה?

איך, זה שאלה אחת, אבל איך זה שהוא רוצה? מגיעים כאלו מצבים שהוא כן רוצה לעשות דווקא לבורא.

תלמיד: מה זה אומר, מה הוא רוצה לעשות לבורא?

הוא רוצה שהבורא יעשה כמו שהוא רוצה.

קריין: קטע מס' 7.

"על בחינת כוונה שייך ענין תפילה, שהאדם צריך להתפלל שמעשיו יהיו לשם שמים. והבחירה הזאת שייכת דווקא לאלו שרוצים ללכת בדרכי התורה, בבחינת דעת תורה. מה שאין כן אלו שיש להם שייכות רק לדעת בעלי בתים, שייכים רק לבחינה הראשונה, היינו לחלק המעשה בלא כוונה. כי עיקר הכוונה היא רק להגיע לבחינת כח השפעה. וענין קבלה והשפעה נוהגות בכל המדרגות. כי טרם תיקון המסך נקרא בחינת קבלה, היינו שלא לשמה. ותיקון המסך הוא סוד לשמה, היינו השפעה."

(הרב"ש. 302. "כי יעקב בחר לו י-ה")

(סוף השיעור)