שיעור בוקר 13.10.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 20.03.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/UYg1Ew7e?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 41, "ענין השפעה"

שמענו את המאמר מכרך ה', "שלבי הסולם", עמ' רמ"ד, "ענין השפעה". הבורא ברא את הרצון לקבל יש מאין, ואותו אנחנו צריכים לקבל כאיזה נטל על עצמנו. בואו נתאר לעצמנו פעם אחת שאנחנו לגמרי כמו הבורא ונמצאים ברצון להשפיע. הוא ואנחנו ממש בדבקות, בהשתוות, בהשוואה ואין שום הבדל בינינו.

בא כוח מיוחד שנקרא יצר הרע, הסתרה, רצון לקבל, מתחיל להתיישב עלינו יותר ויותר ולהרחיק אותנו מהבורא. בכוח, עוד ועוד, עד שדוחף אותנו למקום הרחוק ביותר והנמוך ביותר מהבורא. זה הענין של הבריאה.

ככל שאנחנו יורדים יותר, כאילו הכוח הזה דוחה אותנו ודוחף, כך אנחנו מאבדים את המילויים, את התכונות, את התענוגים, הכול. כשנמצאים במקום הנמוך ביותר ומרגישים עד כמה העובי, הכובד של יצר הרע הזה ממש נמצא עלינו, ודאי שאם אנחנו מרגישים איפה היינו, ואיזה כובד של יצר הרע יש עלינו עכשיו שמרחיק אותנו מהבורא, אז ודאי שהשכר שלנו הוא להיפטר ממנו, ולדחוף אותו בחזרה, לזרוק אותו.

זה מה שנקרא "לזכך את עצמי" ממנו, ולחזור למצב שהייתי קודם. בצורה כזאת קל יותר להבין שהשכר הוא כלי דהשפעה, לחזור לכלי דהשפעה, לאור חוזר. זה מה שצריכים. זאת אומרת, אם מקבלים את הרעיון הזה שהבריאה מרחיקה אותנו מהבורא וצריכים לזכך אותה, אז בהחלט האור חוזר הוא השכר.

מה הבעיה בתמונה הזאת שציירתי? הבעיה היא שהתמונה היא דמיונית ולא רגשית. אני יכול לתאר לרגע דבר כזה בדמיון שלי, אבל אני לא מרגיש, אין לי רשימות ממצב של אין סוף, ששם אני והוא ממש אחד. ואחר כך בא איזה יצר רע ומתחיל להרחיק אותי מאין סוף, לדחות אותי, לדחוף אותי החוצה.

אם היו לנו רשימות כאלו של האין סוף ושלי עכשיו, אז הייתי מרגיש את כל הכובד הזה של הרצון לקבל שממש מונח עלי. הייתי מרגיש את כל המרחק הזה, עד כמה הוא דוחף אותי כמו קפיץ מהאין סוף. היה לי ברור השכר, העונש, היגיעה, כל הדברים האלה היו ברורים.

אם הכול היה כל כך ברור, מה רע? הרע הוא בזה שאני נמצא עכשיו מתחת ליצר הרע. זה לא שנפל עליי איזה גוף זר, אלא כשהוא שולט עליי עכשיו, והרחיק אותי מאין סוף, אז הוא שולט עליי, ואני כבר לא נמצא בהכרת הרשימות מאין סוף. ואם הוא שולט עליי, והייתי מרגיש את האין סוף, את הרשימות, את הרשימות של הרוחניות בשליטת היצר הרע, אז הייתי רוצה להשיג את האין סוף בתוך היצר רע, בתוך הרצון לקבל. אז הייתי מתרחק מאין סוף לעולם הזה ברצון שלי. לא בהכרח שהוא עשה לי כך נגד רצוני, אלא הייתי בעצמי רוצה לקבל את האין סוף בכלים דקבלה. זאת אומרת במצבי, בדרגתי, שזה כבר נקרא "קליפה".

זאת אומרת, ההסתרה שיש לנו, לא נותנת לנו להיות קליפה. אמנם אני לא רואה את המצב האמיתי ולא יכול להשתוקק אליו ממש, אבל לפחות לרע אני לא נמשך. מה זאת אומרת, לא נמשך לרע? אני לא חושב לקבל רוחניות בעל מנת לקבל, בכלים דקבלה.

כל פעם שאני עושה איזה מאמץ, באה לי ההכרה הרוחנית לפי הדרגה שלי, לפי כמה שאני אוכל להשיג את הכלי דהשפעה. זאת אומרת אני קודם צריך לעבוד על הכלים, ואחר כך אני משיג את המילויים, והעבודה שלי הופכת להיות לקבל את הכלים כשכר.

תלמיד: איך ייתכן שתענוג זו תוספת לכלי? אתה אומר שמקבלים כלים של השפעה, ורב"ש כותב בסוף המאמר "ומזה שאני גדל אני מקבל עוד כלים דהשפעה". אז מה המילוי?

השאלה היא, אם השכר שלי הוא כלי וכל תוספת שאני מקבל זו תוספת כלי, כלי נקרא רצון, כלי נקרא חיסרון, אז אם אני מקבל תוספת חיסרון כל פעם, אני מרגיש יותר ריקנות. האם זה נקרא שכר? לזה מתקדמים? למי זה טוב?

בכלי דלהשפיע אין חיסרון. החיסרון הוא רק להשפיע. מה זה נקרא כלי דלהשפיע? שהוא רוצה להשפיע. על להשפיע לא היה צמצום ואין שום הגבלה, זה תמיד אפשרי. ולכן אנחנו לא יכולים להגיד שכלי דלהשפיע הוא ריק. אין דבר כזה, כלי דלהשפיע ריק, אם זה כלי.

אם יש לי רצון לקבל עם המסך, שרוצה לתת, אז אני יכול לתת. אין לי שום בעיה. על מילוי אין לי מה להגיד, אין לי מה לחשוב, אין לי מה לדאוג. כי המילוי שלי הוא ההשפעה בעצמה. המעשה דהשפעה זה המילוי של הכלי דהשפעה.

תאר לעצמך אימא שמשפיעה לילד. הילד ברוך ה' בריא, ורוצה לאכול את מה שהיא הכינה, היא נותנת לו את הדייסה הזאת, והילד אוכל. אני שואל אותך, מה עוד האמא צריכה? חוץ מהמעשה שהיא עשתה, יש עוד משהו שימלא אותה?

תלמיד: היא רוצה לתת עוד.

היא רוצה לתת עוד, זה כלי אחר, כלי נוסף. אני מדבר על הכלי שיש. היא נותנת לילד לאכול והילד אוכל. יש לה עוד רצון? היא צריכה עוד מילוי? איזה מילוי היא צריכה חוץ ממעשה דהשפעה?

תלמיד: שתראה שהוא נהנה.

אם הוא כבר מקבל ממנה, אז זהו. אז מה אתה שואל? זאת אומרת, כלי דהשפעה נהנה, מתמלא מזה שיש לו את התיקון הזה שהוא מסוגל להשפיע. ולכן על השפעה אין שום הגבלה, אתה תמיד יכול להתמלא ולדאוג לעוד ועוד.

תלמיד: ומה זה אור?

מה זה אור? זה נקרא אור, הכלי זה אור. בשבילך כלי זה כלי, והאור זה מה שיש בו. ובמעשה דהשפעה זה לא כך. אור נקרא תענוג. אם אני נותן למישהו, וזה כל הרצון שלי, לתת, ואני נותן, אז מזה הרצון שלי מלא.

תלמיד: מה אתה נותן?

אתה נותן מה שהוא רוצה. אם יש לך אפשרות לתת.

תלמיד: האם תענוג מלתת הוא לא כביכול רצון לקבל?

אנחנו מדברים על רצון לתת לא אגואיסטי. אנחנו מדברים על להשפיע על מנת להשפיע, ולא על להשפיע על מנת לקבל.

תלמיד: זה באמת טוב בתיאוריה, אבל כל פעם שזה בא באיזה סוג של הרגשה, יוצאת מזה כזאת דחייה שזה שורף, אי אפשר לעמוד נגד זה.

אתה אומר כך, כשאני חושב על ההשפעה, אני מקבל איזו מין דחייה מזה. דחייה כזאת, שאני לא יכול לסבול את זה, לא יכול לשמוע על זה, אני נגעל מזה.

קודם כל הרגשה זו הרגשה. על הרגשה אי אפשר להגיד אם היא אמת או שקר. אמת או שקר אפשר להגיד לפי השכל, אבל לפי הרגשה צריכים להגיד כן או לא, נמצאת או לא נמצאת. נמצאת, כן, זהו. אנחנו צריכים רק לגשת להרגשה הזאת ולנתח אותה, זאת אומרת לבדוק, לבקר, האם זה בסדר, לא בסדר, למה כן ולמה לא. אבל התופעה היא תופעה, היא נמצאת.

זה שאני מרגיש, שכשאני מדבר על השפעה, שרע לי מזה, שאני לא רוצה את זה, זו כבר הרגשה אמתית. כבר הגעתי למצב שהטבע שלי והנושא הזה של השפעה אלה ממש שני דברים מנוגדים. עד כדי כך, שאני שונא את ההשפעה, אני לא רוצה לשמוע ממנה, אני שונא אותה. זו כבר קביעת האמת. אני מרגיש עכשיו שאני רוצה רק לקבל, אבל על להשפיע אני לא רוצה כלום. טוב מאוד. מה לעשות הלאה?

קודם לא הרגשתי שנושא ההשפעה כל כך שנוא עליי, אלא זה בא אלי כתוצאה מלימוד, מיגיעה, ממחשבה, מכל מיני מאורעות שעברו עליי. אם אני עכשיו אגדיל את היגיעה עוד יותר ויותר, אז אנחנו רואים שהדברים הכמותיים הופכים להיות לאיכותיים. אז תבוא אלי, לא הרגשה יותר ויותר גדולה של סלידה מההשפעה, אלא אולי תהיה איזו מין הרגשה אחרת וקביעת מצב אחר.

למשל, אם אני אלמד ואקבל התרשמות מהספרים ומהחברה ומהחיים שלי גם כן, אז יכול להיות שהשפעה, אומנם אני לא רוצה אותה, אבל כנראה שהיא דבר הכרחי, אני קצת ארגיש את זה. כנראה שהעולם האמיתי בנוי לפי העיקרון הזה. אז אני אחשוב ברצון לקבל, שאם החיים הנצחיים תלויים ברצון דלהשפיע, כלומר דבקות בבורא, הרגשת תענוגים, ניתוק מהחיים הללו, מה הטעם בחיינו, אם הם תלויים בהרגשת החיים הרוחניים, והרגשת החיים הרוחניים תלויה בכלים דהשפעה, אז אולי טוב שיהיו לי כלים דהשפעה, כי אז אני ארגיש טוב.

אני אתחיל כבר לחשוב, שזה שאני נמצא בכלים דקבלה אולי זה רע, מזה יש את כל הרע שלי. יש לי הרגשות רעות, אכזבות, כל מיני דברים, מכך שאני נמצא בכלים דקבלה. אם הייתי בכלים דהשפעה, אז הייתי חופשי ממש כמו ציפור. ואז אולי אני כבר מתחיל לקבוע את מצבי אחרת, שכלים דהשפעה זה טוב, וכלים דקבלה זה רע, רק אין לי אותם. אני כבר מתחיל לקבוע את המצב שלי כרע, זה נקרא "הכרת הרע", שקבלה זה רע. למה? כי רע לי ממנה. אם הייתי פחות אגואיסט, פחות רוצה, בכל דבר שיש לי מתכונות העולם הזה הייתי פחות, אז הייתי פחות סובל. אם כך, הטבע שלי רע. הגעתי לשלב הבא.

אבל בטבע הזה שאני רואה רע, מה אני אעשה אתו? כל פעם כשאני משתדל להתנתק ממנו, אומרים לי, "אתה רוצה להרגיש טוב? תתחיל לחשוב על כלים דהשפעה כל הזמן, איך טוב להיות בהם, טוב להיות דבוק בבורא, להשפיע לחברים, לא תרגיש צרות, יהיה טוב. אז אני מתחיל כל הזמן להשתוקק לזה, עד כדי כך שאני ממש עוד יותר נמצא בזה, מוכן יותר ויותר לעבוד ולהשקיע. החברים והחברה פועלים עליי כך.

אני רואה שאני כאילו בורח למחשבה הזו על הבורא, שזה בשבילי כמו מקלט. רע לי, אני בורח לזה, כי לפחות זה נמצא בחיים שלי המלאים כל מיני ייסורים וחושך. וכמו שבעל הסולם כותב, שהבורא מאיר לו מהשמיים קצת, איזו קרן אור, מחייה אותי קצת. אז אני קובע שבאמת, בהחלט, כנראה להשתוקק לבורא, להיות דבוק אליו, לרעיון הזה דלהשפיע, זה איזה מין מקום להינצל.

כשאני כל הזמן חושב על הרעיון הזה דלהשפיע ואיך זה באמת המקלט שלי, אז אני מתחיל לכבד את התכונה הזו, עד כדי כך, שאני מתחיל לאהוב אותה בפני עצמה. היא מתחילה להיות גדולה, חשובה בעיניי, התכונה דלהשפיע. אפילו שאין לי אותה, אבל זה מתחיל להיות כבר איזה מין אידיאל. אומנם זה באמת משהו שלא מן העולם הזה, אני לא יודע אם זה אפשרי, אולי זה בכלל דמיוני, אבל זה משהו שבלעדיו, ורק בתוך ההיפך, בתוך הרצון לקבל, בהחלט זה לא חיים. זה נקרא כבר שיש לי חן דקדושה. מזה בא לי מין דחף פנימי, שאני רוצה לעשות משהו לבורא, ככה בא לי.

מעשה דהשפעה, המעשה עצמו, מתחיל להיות בעיניי חשוב. יש בו כבר אצלי איזה מין ערך מיוחד. ברור שאני לא יכול לעשות שום דבר, אבל כבר מצטיירת בעיניי איזו חשיבות בפעולה כזו. אם הייתי יכול לעשות את זה, אז כנראה שזה היה משהו מאוד איכותי. ואז האדם מתחיל לאט לאט, במשך שנים, ואם אין לך זמן, אז אתה יכול עכשיו כבר לרדת מהרכבת.

אחר כך אני כבר מתחיל לחשוב שאם אני באמת מגיע לפעולה הזו, זו פשוט חתימה על כל החיים שלי, זה הסיכום הטוב היחידי שיכול להיות. זה כבר לא לשמה אמתי. כל זה אתה מצייר לעצמך בכלים דקבלה. זה עוד לפני המחסום, עוד לפני התיקונים, אבל בכל זאת, אתה כבר מתחיל לתאר את ההשפעה בצורה שזה מושך אותך. ותיאור ההשפעה כבר לפנייך כמו תיאור של השפעה ממש, אומנם זה בכלים דקבלה עדיין, עדיין אין תיקון, מסך ואור חוזר.

לכן זה נקרא "לא לשמה", אבל זה כבר לא לשמה שממנו באים לשמה. כי רוצים לצאת ממצרים, הולכים להילחם בפרעה. כמו שהמרגלים אומרים, הארץ היא טובה מאוד, אבל מי יכול להשיג אותה, אבל היא כבר טובה, מעשה דהשפעה זה משהו טוב. כלומר מתחילים יותר ויותר נכון, לפענח, לפתור, לפתוח את המילים, מה זה נקרא רוחניות, מה זה נקרא בורא, מה זה נקרא אור, כלים נכונים, שהכול בהחלט השפעה בלבד, אין מילה אחרת. יחד עם אמירת כל מיני מילים, מתחילים להרגיש יותר את התוכן הפנימי שלהן, שזה נתינה. אומנם עדיין אין שום קשר לנתינה, אבל החן אליה כבר מצטייר יותר ויותר.

תלמיד: הבעיה שכל פעם אם אני חושב שמזה ייצא לי טוב, אני יודע שלא מדובר על כלים דהשפעה, כי אני חושב במונחים של מה טוב יצא לי מזה.

ודאי שעל כל הדברים שאמרתי, בפנים בתוכי אני חושב עליהם בגלל שייצא לי מזה טוב, רווח להתקרב לבורא, לעשות מעשה השפעה, אני חושב על זה כטוב. מה זה טוב? מילוי לכלים לקבלה שלי ולכן זה נקרא עדיין "לא לשמה". אבל כבר אני חושב על מעשה השפעה ואני לא חושב על להשפיע על מנת לקבל, וכמה שאני יותר אשפיע אני יותר ארוויח ממנו כי הוא גדול, וכדאי להביא לו מתנות וכל מיני דברים, והוא אחר כך יפצה אותי על זה פי כמה. לא.

כלומר שבפנים יש לי חשבון, אבל לעצמי, תכל'ס לפי העיניים שלי הוא לא מופיע, לכן זה נקרא שזה לא בכוונתי. אבל זה נקרא עדיין בכלים דקבלה מפני שבפנים, בשכבה השנייה, ודאי שקיים החשבון של רווח, ואם לא היה כך, לא הייתי יכול לחשוב על השפעה.

אבל בשכבה הראשונה שלי זו שיש מול עיניי, אני חושב עליו ומשתוקק אליו ורוצה לתת לו. אומנם וודאי בשפנים יש איזה חשבון לעצמי, בהכרח, אבל מפני שלפני מגולה שאני בהחלט אוהב אותו ורוצה אותו, זה נקרא כלפיי שאני נמצא בלא לשמה שמביא לשמה.

יש לי קיום דו שכבתי. בשכבה התחתונה ודאי קיימים שם חשבונות לעצמי ואין לי מה לעשות. אבל על ידי היגיעה שלי, העבודה עם החברה, עם ההפצה, עם השפעה, כמה שאני יכול עם הנתינה, עשיתי מין שכבה עליונה, שבזה הרמתי את מעשה ההשפעה, את אידיאל ההשפעה לזה שבעיניי הוא גדול.

אפילו שזה מתיישב על הכלים דקבלה, אבל בעיניי זה נעשה דבר גדול. זאת אומרת, תצייר לעצמך, השכבה העליונה שלי היא ההשפעה, והשכבה התחתונה שלי היא הכלים הטבעיים שלי שזו קבלה, אבל זה נקרא "לא לשמה שמגיע לשמה".

מה שלא כך אם אני סתם רוצה לנצל את הבורא, אני אתן לו כמה מתנות, "מה אתה צריך ממני, בוא נעשה איזה עסק", זה לא נקרא שיש לי שתי שכבות. זה נקרא שאני הולך לתת לו על מנת לקבל ואני לא מעריך את מעשה ההשפעה מעל למעשה הקבלה. אני לא עושה את השכבה העליונה שהיא מתרוממת מעל התחתונה. אני לא משקיע את היגיעה להעריך את ההשפעה, אלא מנצל את היכולת הזאת להשפיע על מנת לקבל.

תלמיד: מה זה יגיעה להעריך את ההשפעה?

יגיעה להעריך את ההשפעה, זה כמו שהרב'ה כותב בכמה מאמרים, קודם כל זה "הרגל נעשה טבע שני", ומה שאומר הקהל נעשה חשוב בעיניי ועל ידי כל מיני אמצעים שנמצאים ברשותי, אני בכל זאת מגדיל בעיניי את חשיבות ההשפעה. ויש בזה הרבה עליות וירידות כדי להכיר בזה.

תלמיד: זו עבודה על השכבה הראשונה או על השנייה?

אני לא עובד על השכבה השנייה, התחתונה. השכבה התחתונה שלי זה הרצון לקבל שלי. אני עובד רק על חשיבות ההשפעה. התחלנו מזה שהוא אומר שהוא שונא את ההשפעה שהוא סולד מזה, זה מגעיל אותו. בסדר גמור, כבר הוא מבדיל שיש בו שתי שכבות.

עכשיו, אם למרות שהוא נגעל מזה ממשיך ללמוד וממשיך לעשות כל מיני פעולות, אז הוא מעלה את זה בכל זאת יותר ויותר ויותר עד שהיחס שלו לזה משתנה. ולמרות שהוא שונא את זה, הוא מתחיל להרגיש שזה חשוב אבל בי אין.

כל מיני רגשות לזה עוברים על האדם. עד שמתחיל להיות מה שנקרא "חן דקדושה", שזה "טוב, יש בזה משהו. אני מעריך את זה".

תלמיד: אני צריך לשים לי את המצב כמטרה, שאני לא רוצה להישאר בשכבה התחתונה, וזה מה שגורם לי לרצות להתכלל במטרה?

האדם נמצא בשני מצבים. פעם הוא נדבק לשכבה העליונה, שהוא מעריך את ההשפעה, ורוצה להגדיל אותה והבורא חשוב בעיניו והחברים חשובים בעיניו, החברה, הלימוד והכול, והוא עובד על הגדלת הרצון להשפיע. אולי, יכול להיות, יותר, איך.

פעם הוא נמצא בנפילה, הוא דבוק לשכבה התחתונה שלו, לרצון לקבל. אז גם כשהוא דבוק ברצון לקבל, יש לו סגנון עובדה אחר. לבדוק עד כמה שהרצון לקבל הוא לרעתו, כמה שהוא סוגר לו את העיניים, כמה שבאמת להיות בו זה לא טוב ושמהר רצוי להתרומם ממנו.

תלמיד: ברור לי שלהישאר בתוך הרצון לקבל אני רק סובל במצב הזה וזה תמיד מה שמניע אותי. או שאני צריך תמיד להסתכל ולחפש בכל זאת, בכוח, שתהיה לי ברורה השכבה העליונה, כמו שברורה לי השכבה התחתונה?

האדם לא יכול לקבוע את המצבים שלו. ואתה שואל איך אני אתנהג במצב כזה או כזה? אנחנו לא מין הסתם מצווים, "מה שבכוחך לעשות תעשה", כי אתה לא יודע באיזה מצב בדיוק אתה נמצא, ובוודאי איך הבירורים שלך, אם הם נכונים או לא, ומהם התוצאות אליהם אתה מגיע, והחלטות והטיפול שאתה נותן לעצמך בזה ככה או ככה.

אלא אומרים לך, "חביבי, אתה תלחץ על הגז. ההגה לא בידיים שלך". אנחנו כמו רכבת, נמצאים על הפסים וזהו. אל תחשוב שאתה משנה כאן משהו, חוץ מהיחס שלך לזה, תשומת הלב שלך, הנחיצות שאתה משיג על ידי החברה והכול, זה מה שמגביל לך את מהירות.

הגבלת המהירות גם משנה את ההרגשה בדרך. או שאתה נדחף בכוח השלילי, או שאתה משתוקק לדבר הרצוי וממש מרגיש שאתה נמשך לטוב. אז הגברת המהירות היא גם משנה את היחס שלך, הנוכחות שלך. אבל חוץ מזה, אתה לא פועל בכלום.

אתה רק יכול להסכים ולרצות וכאילו לרוץ עוד לפני הבורא לאותה מטרה. זה כן. אבל לא שאתה משנה כאן משהו. לכן לא מין הסתם אומרים ואמרו לנו דבר אחד, "תעשה מה שאתה רוצה, רק תעשה", ו"תשתמש בחברה איך שאתה יכול ותשיג את החברה שתתן לך התפעלות כמה שיותר גדולה". לא יותר, כי יותר מהתפעלות לא צריכים.

ההתפעלות הזאת היא לא בדיוק מכוונת ומחוברת ואין כאן בדיוק תערובת כזאת. זה לא נכון להתייחס לתערובת, אתה לא יכול לדעת ולקבוע כאן שום דבר, רק תרצה יותר. כמו שהוא אומר, "טוב לי מותי מחיי", "חולת אהבה אני" וזהו. וההיפך אומרים לך שאתה כמו מי שאוהב בלי שכל.

כי עד שעוברים את המחסום, גם אחריו לא רואים כלום ולא יכולים להבדיל כלום, אבל עד שעוברים את המחסום לא ניתן לעשות שום ביקורת, זה כמו בכימיה, אתה יודע, על ידי כל מיני חומרים בודקים עם מה יש לי עסק. נגיד הביאו לי נוזל, עכשיו אני רוצה לבדוק מה הוא. אז יש מספר חומרים, שעל ידם אני יכול לבדוק למה זה שייך, מה יש בו ומה אין בו וכולי.

אבל לפני המחסום אין בידיים שלי שום כלי שאני יכול לבדוק, אין לי שכל שאני יכול לפרק את הדברים. לכן העבודה שלנו צריכה לקבל כוח השפעה בלבד. ככה איך שאני מתאר לעצמי זה השכר. לפי התהליך שציירתי עכשיו, רואים שהאדם יכול להגיע למצב שלקבל כוח להשפיע וה בשבילו באמת מתנה. כך זה נקרא, מתנה, "מתן תורה".

תלמיד: איך לקשור את זה למעשה בחברה שלנו בידיים וברגליים? אני רואה שהוא מדבר רק על כוונה, על יחס פנימי. מה זה קשור למעשה? אני יכול להתרשם ממעשה של בן אדם, אבל איך אפשר להתרשם מכוונה? אני לא רואה את זה. אתה אומר שמהחברה אפשר להתרשם, מהספרים, מהיחס הפנימי שנקרא כוונה על מנת להשפיע.

אני לא מבין אותך. איך אפשר מהמעשים להתרשם מכוונה על מנת להשפיע של חבר?

תלמיד: האם זה אפשרי?

אני למשל מסתכל עליך. לא מכירים, אז אספר. שלשום סחבת את האנשים הביתה עד אחת עשרה בלילה. הרגשתי, ראיתי שאשתך צעקה עליך, קיבלת על הראש. אתמול גמרת את העבודה כאן גם בעשר וחצי. הגעת הביתה, כנראה שגם לא קיבלת קבלת פנים יפה. מה יהיה היום? גם כן.

אני מסתכל עליך וחושב, או שהוא מטומטם, או שלא אכפת לו. איזה חשבון אדם עושה כלפי החיים שלו? כנראה שזה חשוב לו. חשוב ל-הוא, וחשוב לעוד אחד. חוץ ממך ראיתי כאן עוד הרבה אנשים. עוד אחד הגיע. זאת אומרת בכל זאת אני רואה אנשים שרוצים משהו מהחיים.

אי אפשר לומר שסתם רע להם בבית, אין להם מה לעשות בחיים. כמה שרוצים, בכל זאת לא יכולים סתם לדחות את זה. אפילו מבחוץ, כשבאים, מתרשמים. אז כשאני עושה קצת חשבון, אני מקבל מזה כבר איזו נקודה רצינית וזה מביא לי כוונה. לי זה נותן הרבה כוח.

תסתכל על החבר, הוא בא מאוסטרליה, מה חסר לו שם? הוא מרגיש כאן טוב, אני מבין. אבל אני רואה שיש לזה איזה ערך, אם אנשים יכולים באמת להשקיע את עצמם.

אני יכול לומר מה זה, סתם ככה? אלף איש בעולם, מיליון במקום שבעה מיליארד אפילו, כמה יהיו בסך הכול? זה תלוי איך אני אסתכל, זה כבר תלוי באדם. העבודה על החשיבות תלויה באדם.

אתה אומר, יש לנו מיליארד שלוש מאות אלף סינים, יש לנו מיליארד שלוש מאות אלף הודים. אבל אני כל הזמן שומע, איזה הודים? איזה סינים? אני רואה שם מיליון יהודים שעושים את כל הבלגן. זאת אומרת, תלוי איך אתה מסתכל, יש איכות ויש כמות. בכמות אתה לא יכול לעשות שום דבר בעולם הזה. כמו שרב"ש אומר, יש חצץ ויש יהלומים.

האיכות תלויה בך. תביא את היהלום הזה לאיזה שבט פרימיטיבי, הוא יבדוק את זה, זה מתנוצץ. תביא לו חתיכת בקבוק, זה מתנוצץ עוד יותר. אין יותר מחשיבות, זה מה שאנחנו בעצם מרוויחים מהיגיעה. אני צריך לעבוד על חשיבות הדבר המיוחד שבחרתי, שכל הזמן אגדיל אותו בחשיבות עוד ועוד. זה נקרא פרסום, בשביל זה אני צריך חברה.

הגעתי לחברה, יש לי משהו כזה קטן, אני רוצה שהחברה תיתן לי לזה חשיבות, שאני כל הזמן אסתכל רק על זה. אז הם צריכים לדבר רק על זה, להחשיב את זה ולהשקיע המון כוחות רק כדי שתשתנה אצלם, וגם דרכם אצלי, ההערכה לזה. את זה אני צריך, זו כל הבחירה החופשית.

לקחת דבר שבעולם שלי, כאן לפניי, אין לו שום ערך, השפעה, שזו אפילו בושה לדבר לפני אנשים בחוץ על השפעה, יחשבו שעוד משוגע אחד הגיע, לקחת את הרעיון הזה ולהתחיל לטפח אותו עוד ועוד. עד שיש חברה שיכולה לשם כך לעבוד ולהשקיע, ועד שהעולם יתחיל להחכים קצת ולהבין שבהחלט הקבלה רק מביאה לנו צרות, וצריך השפעה. זה פשוט חשיבות.

אז אתה אומר, איזה מעשים יש כאן? או הפוך. מעשים אני רואה, איפה הכוונות? בכל מעשה צריך להכניס את הכוונה. בשביל מה אני עושה את זה, להגדיל את הדבר הקטן הזה, את הרעיון הקטן הזה שיהיה בעיניי גדול.

אני חי בעולם שאת כל השקרים של העולם הזה, אני מקבל כדבר רציני. השקר הכי גדול הוא שלחיים שלנו יש איזה ערך. בהמה לפחות אוכלים, נהנים ממנה ויכולים להמשיך לחיות. מה התועלת מאדם? זה האבסורד הגדול ביותר. אם הוא לא מחובר למטרה, אז בעולם הזה אין לו ערך, הערך שלו אפסי, שלילי, הייתי אומר.

אז אני צריך להחליף את הערכים שלי, וזה רק על ידי חברה. אין יותר על מה לעבוד. שהרעיון המופשט הזה, להשפיע, בורא, להידבק אליו, להיות דומה לו, יהיו מולנו. דברים כאלה להגיד לעולם, לפני עשרים שנה בכלל אי אפשר היה לדבר על זה, כולם הסתכלו עליך כעל לא שפוי, על מה הוא מדבר בכלל. היום כבר מתחילה בהדרגה להיות קצת הכרה, מגיעים לזמנים כאלה. אבל אצלנו כאן, חובה שזה יהיה כל הזמן מול העיניים.

תלמיד: יש נטייה לא להתייחס נכון למעשים של חבר, אפילו לפעמים לזלזל בזה, וכך אתה מפספס את כל השכר.

אלה כבר דברים פרטיים איך להתייחס לחבר, נדבר על זה באופן כללי יותר, אני לא רוצה לרדת לחברה.

תלמיד: ההסתרה לא נותנת לנו להיות קליפה, איך הגילוי של הרצון לקבל לא נותן להיות קליפה?

ההסתרה לא נותנת לנו להיות קליפה. זה כמו מה שהרב'ה אומר, שאז הגנב לא רץ לפניך וצועק, תתפסו את הגנב. כי אז היית משתוקק להשפיע כדי לקבל יותר. מה אכפת לי לתת מתנה למישהו גדול? נגיד אני שולח לשמעון פרס מתנה, והוא אחר כך שולח לי בחזרה, איזו מין קדילק. זה רע? לא. אז מה עושים?

אנחנו רואים שזה שהבורא נסתר, זה לטובתנו. מפני שאנחנו לא תלויים, לא שפוטים, אלא אנחנו נמצאים במצב שאנחנו עצמאיים כביכול מהגדלות שלו, לא רואים אותו, ויכולים לקבוע מעצמנו את היחס אליו. אני יכול אז להעריך אותו, לא כי הוא מקור התענוגים, שאני רוצה רק אותם וחי רק מהם בעצם, אלא כשזה נסתר ממני, אני יכול לקבוע יחס אליו, לא לתענוגים שיש בו. ועד שאני לא אקבע יחס אליו, לא אגלה שיש בו תענוגים. זו ממש הצלה מצדו.

למשל, אתה מתקן את כל המכוניות שלנו. אז אני חושב עליך, "אתה יודע מה? הוא בחור טוב. אם אני צריך מכונית הוא מתקן לי, ואם מישהו אחר צריך הוא גם מתקן, ולעוד מישהו הוא גם מתקן. שיהיה בחברה שלנו אדם כזה, אנחנו מרוויחים ממנו". כולם מסכימים שיהיה אצלנו אדם כזה? כולנו, יופי.

אתה רוצה שכך זה יהיה? שנעריך אותך רק לפי מה שאתה יכול לתת לנו? או אתה רוצה שנעריך אותך כאישיות. לא מפני שאתה מתקן את המכוניות שלנו, אלא כי יש בך משהו בפנים, שאתה משתוקק לאיזו מטרה, שאתה רוצה אותה, שאתה בן אדם. שאנחנו רוצים אותך כאדם, ואפילו לא צריכים את המכוניות האלו שאתה מתקן, אנחנו רוצים אותך כאיש.

מה לעשות? אבל אנחנו מרוויחים מהתיקונים שלך. אז מהיום והלאה תפסיק לתקן מכוניות, תראה איך יתייחסו אליך אנשים. איך הם יסתכלו עליך? זהו, תסתכלו, הוא כבר גמר את זה, הוא כבר לא רוצה ואת זה לא עושה. בשביל מה אנחנו צריכים אותו? שילך.

אתה רואה, אנחנו יכולים לשחק עם הרצון לקבל שלנו ולראות בצורה כזאת לְמה אנחנו כנועים. ואז לטפס בסולם ההערכה, ההערכות, יותר ויותר. להתחיל לראות, מה אני מעריך בזה, או תוצאה שטובה לרצון לקבל שלי, או שיש פה מין מטען רוחני באדם, אני צריך לכבד אותו בזה, עבור זה וכן הלאה.

כלפי החברים זו בעיה מצד אחד, אבל מצד אחר זו גם לא בעיה, זה נותן לנו אפשרות להתקשר ואחר כך להתחיל להעריך. אבל כלפי הבורא אם זה היה גלוי? שם לא היינו יכולים לצאת מהחשבון של הרצון לקבל אף פעם.

אז אתה ממשיך לתקן או לא?

תלמיד: הבורא שולח את הרצון לקבל.

הרצון לקבל שולט. אבל אנחנו יכולים בחברה שלנו לשחק עם הרצון לקבל על ידי זה שאנחנו נסגור את התענוגים ונראה איך הרצון לקבל שלנו מתחיל לקפוץ, נותן לו, לא נותן לו. נראה אותו. אז איך אני צריך להעריך ככה או ככה? זה נקרא שאדם צריך לקבל קודם צמצום ואחר כך מסך ואור חוזר. אנחנו יכולים גם עכשיו לעשות קצת תרגילים בזה.

תלמיד: כשאתה מדבר על התנתקות מתכונת ההשפעה, על המצב שבו אדם עובר כאילו להשפעה או חשיבה מחוץ לעצמו כי זה יותר טוב לו, המעבר הזה נעשה מתוך הכרה כמה אני רע, כמה המצב שלי הכי בזוי והכי חלש. איך אני יכול למצוא במצב הזה חומר דלק או שמחה?

אני מרגיש רע בחיים שלי ואז מתוך הרע בחיים שלי אני משתוקק לטוב ברוחניות, כי רוחניות זה טוב. בעל הסולם כותב שהבורא פותח את עצמו כאיזו קרן אור מן החרכים האלו ונותן לאדם. ממש אין עזרה יותר גדולה מהבורא כלפי האדם מצד אחד, מצד אחר זו משיכה אגואיסטית.

רע לי נגיד, כל העולם מכל הצדדים, ממס הכנסה, בעבודה, בחברה, בכלל הבריאות, מה שאתה רוצה, מכל הצדדים. ודאי שאם אני בורח ל"אין עוד מלבדו" אז אני מתחיל להצדיק את המצב שלי, שיש מישהו שמבשל אותו, מכין לי אותו וכנראה שיש לו טוב להיטיב, אז כנראה יש לו כוונה טובה ברוך ה', אולי פעם יהיה טוב. אם לא כאן, אז שם. אולי בעולם ההוא, מי יודע. חשבונות דתיים רגילים, ודאי שאגואיסטים.

מה אתה שואל על זה?

תלמיד: אני לא שואל על המצב הפסיכולוגי. אלא על מה שדיברת קודם שמשנאה של השפעה אני עובר למצב שאני רואה השפעה כדבר טוב, למרות שאין לי כוח.

מתוך זה אני מתחיל להבין שהשפעה זה טוב, לטובתי.

תלמיד: בטח.

כן, בטח, כי אני בזה ניצל מהצרות. אבל עדיין אתה אומר שזה חשבון אגואיסטי. נכון אגואיסטי, אבל מתוך זה כבר אני מתחיל לקבל הערכה שהשפעה זה טוב. אצלי, בעיניים שלי, כבר השפעה יותר גבוהה מהקבלה, שם זה טוב.

תלמיד: בגלל שאני חלש.

בגלל שאני חלש. מה אכפת לי, מה זה חשוב?

תלמיד: מאיפה למצוא חומרי דלק ולהיות בשמחה ולעבוד לקראת מצב שבו אני גם לא חלש?

מזה שמצאתי שיש משהו טוב באיזה מקום כבר מצבי משתפר. אני לא מבין אותך, מה צריך להיות עוד חוץ מזה בינתיים?

תלמיד: מה צריך להיות? שאני אשתוקק לזה.

עכשיו אתה אומר נכון. צריך להיות שאני אשתוקק לזה. או שנותנים לי יותר צרות מלמעלה, אז אני מתחיל להשתוקק לזה יותר, או שאני מתחיל לחשוב שזה באמת דבר טוב וכדאי לי להשתוקק לזה יותר. אז למה אני צריך יותר להשתוקק לזה, אם הצרות לא מצדיקות לי יותר השתוקקות? אני מעריך את צורת השפעה נגיד 10 קילו כי היא יכולה לחפות נגיד על 10 קילו צרות, בשביל מה אני צריך להעריך אותה 20 קילו, אם אין לי כנגד זה 20 קילו צרות?

אם אני לא מתחיל להעריך אותה עכשיו ב- 20 קילו, אז מביאים לי 20 קילו צרות, שאני אעריך את זה בעל כורכי. ואם אני אעשה את זה בעצמי זה נקרא דרך תורה ולא דרך ייסורים. איך אני יכול להעריך את זה כ-20 קילו, אם אין לי כנגד זה צרות? רק חברה. רק חברה כאן יכולה לעשות לך את זה, במקום צרות תתרשם מהחברה שהשפעה זה דבר גדול.

אני מרגיש שאני חלש ויש לי רצון לקבל שמרגיש צרות והבריחה לרצון להשפיע מביאה לי טוב, מכבה את הצרות. זה מצב. אני לא מבין מה אתה אומר, אתה חלש, אתה חזק.

תלמיד: אני אומר שלבצע אקט של התנתקות אתה יכול לעשות באלף ואחת דרכים. למה שאני אבחר דווקא בדרך הזאת להתנתק כשאני צריך לעבוד בשביל ההתנתקות הזאת? כי להתנתק זו לא בעיה. בעולם הגשמי אני תוקע לעצמי כדור בראש או נופל לסמים, להתנתק זו לא בעיה.

אני לא מבין אותך. אתה עדיין לא עברת את הדברים האלה ואתה לא מדבר מניסיון.

תלמיד: איך אפשר באמת לעשות תרגילים על הכוונה ולא לצמצם את הרצון?

כשמדברים על עבודה אני לא מדבר על פילוסופיה, פשוט מאוד. מי אני, מה אני? אתם לא מדברים מהמציאות, לא מהניסיון, בגלל זה יש לנו בעיה להבין אחד את האחר. מאיזו נקודה אתה מדבר, ממה אתה מדבר, אבל אני יכול לבחור בצורה אחרת. תיאורטית זה הכול יפה מאוד, אבל זה מתוך פלפול. זה יבוא.

(סוף השיעור)