שיעור בוקר 19.11.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

הכבדת הלב – הזמנה להשתוקקות לבורא

סדנה

האם חיסרון לבורא זה לילה או יום?

*

איך אני הופך את שינויי המצבים למצב שכולו יום?

*

שאלה: עשירייה צריכה להיות כל הזמן ביום?

עשירייה חייבת להיות במצב שכולו יום. כך כתוב גם בתורה, שחייבים להגיע למצב שכולו יום.

תלמיד: זאת אומרת, שלא משנה מה עובר עלי ברמה האישית, כל אחד בעשירייה, או אולי כל פעם מישהו אחר, צריך להחזיק את היום באותו זמן?

רצוי להגיע למצב שכולם מרגישים את היום כל הזמן.

תלמיד: יש מצב כזה ברוחניות שאדם לא עובר עליות וירידות?

עובר, למה לא, בטח שכן, אחרת הוא לא מתקדם. איך יכול להיות שהוא עובר בלי לעבור? כל מצב ומצב זה גילוי החסרונות השבורים ותיקון שלהם. שיש בזה עליות וירידות, ריחוק התקרבות, הכול, אבל כלפי האדם המשיג, המבין, שמקבל את זה נכון זה הכול יום ואין בזה שום לילה. הצדקת הבורא והרגשת השלמות בבריאה, למרות שזה גילוי החסרונות, אבל בגילוי החסרונות האלו הוא כבר מרגיש את המילויים שלהם. אין מצב של לילה, הכול זה אור, רק שיש אור ויש אורתא, שזה כאילו לילה כלפי הכלים הלא מתוקנים, כשזה ארמית שהפוכה מעברית.

שאלה: מה זה אומר שאנחנו עושים לילה או יום?

לא, אני לא אומר שאנחנו עושים. אני מעורר את הלילה, אני מעורר את היום, אני לא יכול לעשות אותם, אלא יש לפני אפשרות לעורר את הדברים, למהר אותם, כן. אבל מלילה לעשות יום ודאי שאנחנו עושים. אם אנחנו מצדיקים את הלילה ומקבלים אותו כיום, שזאת הזדמנות להתקדמות, הזדמנות להביע את ההשתוקקות שלנו לבורא, נטייה שלנו אליו, אז בשבילי זה מקום השפעה.

מתי אני יכול? העבודה שלנו היא לאו דווקא בלילה, ביום זה שבח, אבל "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות"¹. שתיקון הכלים הוא בלילה, העבודה שלנו בלילות, "העומדים בבית המקדש בלילות"². זה נקרא שרוצים לקדש את פעולות הבורא, שהכול עשה אך ורק כדי לתת לנו הזדמנות להביע את עצמנו, להתקיים בזה שמפנה לנו מקום מהאור שלו, שאנחנו נמשיך את האור.

שאלה: חיסרון לבורא זה יום או לילה?

חיסרון לבורא, תלוי איך אתה מרגיש את זה.

תלמיד: אני זוכר שאמרת מה זה חיסרון לבורא.

לא שאני אמרתי, זה תלוי איך אתה מרגיש.

תלמיד: אני לא מרגיש את זה עדיין, אז זה יום או לילה במצבי?

אז לכן זה עוד לא מבורר, אתה עוד נמצא בחלל.

תלמיד: נכון. אז כרגע אם אין לי חיסרון לחיסרון, אז אני נמצא ביום או בלילה?

לא בזה ולא בזה, זה אתה קובע. אתה מבין שזה אתה קובע ואף אחד חוץ ממך. איך אני יכול להגיד לך באיזה מצב ברוחניות אתה נמצא?

תלמיד: אז אצל כל אחד זה אחרת?

ודאי, אך ורק, אישי בלבד.

תלמיד: וחיסרון לבורא זה לא בעצם משהו אחד, אלא לכל אחד אחרת?

מה זה אחד? זה מגיע לכל אחד מתי שמגיע.

תלמיד: וזה יכול לבוא גם כך וגם כך?

ללא שום קשר בין בני אדם.

שאלה: האם באמת האדם קובע, או שזה לפי כמה שמאיר לו האור בתוך הרצון לקבל שלו?

אני מעורר את השחר, מצד אחד. מצד שני, מי מכם הופך את היום לחושך וחושך לאור, כמו שאומר ה"זוהר". זה הכול תלוי באדם. בסופו של דבר האדם נעשה בעל כוח, מזמין את החושך, מזמין את האור, מחליף אותם, משנה, מחבר אותם, ומגיע למצב שכולו יום. שאין הבדל, שחושך בשבילו הוא המאיר, מאיר. כי אז הוא יכול להביע את האמונה שלו, למלאות אותו באור החסדים, ואחר כך להמשיך אפילו את אור החכמה.

תלמיד: אבל כל הקביעות האלה הן תמיד כתגובה למצב שהוא נתון, בהתאם לכמה שהאור מאיר בו?

כן ולא, תלוי באיזו דרגה האדם נמצא.

תלמיד: מספרים על המקובלים הכי גדולים, שהיו להם מצבים שאפילו היו שוכחים את האותיות, רב"ש היה קם כך, תמיד אתה מתאר את זה.

אז מה, למה זה שייך?

תלמיד: הוא היה מסוגל עדיין לקבוע?

אפילו שלא היה מסוגל, אחר כך היה מסוגל.

תלמיד: כשמאיר הוא מסוגל, כשפחות מאיר הוא פחות מסוגל?

כן, אבל בלי שהיה בצורה כזאת שלא היה לו כוח ולא כלום, בלי זה לא היה יכול להגיע לגמר התיקון. כדי לתקן את ההבחנה אתה צריך להביא אותה בצורה הברורה ביותר, ההפוכה מתיקון. כמו שרבי שמעון שהיה שמעון מין השוק.

שאלה: החושך כשהוא מגיע, הוא מגיע. האם אתה מתכוון עם מה אנחנו מזדהים?

תלוי לאיזו מדרגה, לכל אחד מגיע חושך במצב משלו. כל אחד מפענח את החושך שמגיע בצורה אחרת. אחד זה שאין לו הצלחה, שני שכדאי לו לסגור עיניים ולהתנתק מהחיים, השלישי דווקא שהוא רואה בזה הזדמנות לעליה הבאה. או יכול להיות שכבר החושך זה השתוקקות לגילוי, עוד לא גילוי. וגם שהחושך הזה נותן לו הזדמנות לשמור את עצמו מהגילוי, זאת אומרת להרכיב מסך. יש הרבה הבחנות.

תלמיד: עם מה אנחנו מזדהים, זה מה שמוביל את העבודה שלנו, אנחנו מזדהים עם זה שעכשיו רע, חושך, אבל זה למען התיקון?

ההזדהות הכללית היא שכלפי כלים דקבלה אין מילוי. אין מילוי לכלים דקבלה. ואז בהתאם לזה עד כמה שאדם מוכן, או שזה מזמין בו שמחה, או צער, או ניוון שרירים כאילו פנימיים, או ההיפך התעוררות.

תלמיד: ואפשר בתוך הלילה הזה, בתוך החושך הזה, להביע איזו הזדהות שאני עכשיו בתיקון וזה למען המטרה?

החיים הם בעיקר בלילה.

שאלה: למה תיקון הכלים זה בלילות?

כי אז מתגלה לך חיסרון. "לילה" זה גילוי החיסרון. אין שלמות, אין מילוי. ואז מה שאתה עושה, אתה עושה את הלילה לשלמות. אתה רוצה את החושך הזה כי אתה יכול להוסיף לו. מה אתה מוסיף? אור חסדים. אור החסדים זה לא אור השמש. אור החסדים זה שאני רוצה להיות בחסרונות האלה, אני מהם חי. אני משתוקק, הנושא שלנו השתוקקות לבורא. מתי זה? בלילה.

שאלה: מה זה נקרא להוסיף חסדים ללילות?

"החשכה כאורה מאיר". אתה לא צריך שום דבר חוץ מזה. אתה נעשה רגוע, אתה נמשך לבורא, אתה רוצה לחיות בהשתוקקות. לוקח הרבה כוח, התנגדות מיוחדת אחר כך כדי לצאת מהחסדים ולהתגבר ולהמשיך את אור החכמה בתוך אור החסדים, כי אתה צריך להמשיך את הכלים דקבלה כדי להמשיך את אור החכמה. ובלילה בחסדים אתה לא ממשיך כלים דקבלה, אתה מסתפק במה שיש וטוב לך. טוב. אתה נהנה מחסדים. כשאתה משתוקק לזה, גמרנו. אבל זה קטנות כמו אותו ילד שמשתוקק לאיזו ילדה, זה עדיין קטנות. אחר כך הוא רוצה להשתמש בה, זה כבר זמן אחר.

תלמיד: אז חסדים נותן לך השתוקקות?

לא. חסדים, אתה יכול להמשיך כשיש לך השתוקקות לבורא ואתה נהנה מזה, מרוצה מזה, אז אתה מתמלא ביחס לבורא. אתה לא רוצה ממנו שום דבר, רק שהוא קיים ואתה יכול אליו להשתוקק, וזה ממלא אותך. זה נקרא "אור החסדים" נגיד. לעת עתה נקבל את זה כך.

תלמיד: אז איך את הלילות, את החסרונות הופכים להשתוקקות? מה הכוח שהופך לילה להשתוקקות?

על איזה השתוקקות אתה שואל, השתוקקות לחסדים או השתוקקות לחכמה?

תלמיד: השתוקקות לקשר עם הבורא. אמרנו שקודם יש השתוקקות ואז אפשר למשוך עליהם חסדים.

אני מגלה חיסרון לבורא, אני משתוקק לבורא. אני נהנה מזה שיש לי השתוקקות אליו. זה ממלא אותי, אני שמח מזה. לא צריך יותר שום דבר. אני עד כדי כך מלא שאני יכול להיות בזה כל היום וכל הלילה. זו מין הארה שמגיעה וממלאה את הכלים שלי. ואז אני יכול להישאר בזה כל הזמן. זה נקרא "אמונתך בלילות". אבל "להגיד בבוקר חסדך" זה נקרא שמגיע ממש חסד מהבורא. מתעוררים בי חסרונות נוספים של האח"פ, של כלים דקבלה על פני החסדים, ואז אני לומד איך להשתמש בהם בתוספת לכלים דקטנות, לכלים דאור החסדים, איך להמשיך בהם אור החכמה. אבל זה כבר לא לעניינינו כרגע, לא כדאי, נתבלבל.

תלמיד: מספיק רק להרגיש מילוי מזה שאתה שייך לבורא?

כן. חצי מהתהילים אומרים לך על זה. יותר מחצי. ועוד חלק, שליש על החכמה אולי. החכמה זה אחר כך, זו שיטה נוספת, מיוחדת בשינוי מחסדים, הפוכה בהרבה, צריכים קודם לרכוש את הכלים דהשפעה.

תלמיד: מה מאפשר דווקא להזדהות עם ההשתוקקות לבורא ולא לחיות את החושך כחושך, אלא דווקא לראות אותו כמילוי?

אתה לומד שמלמעלה היה מגיע אליך סתם חיסרון. אתה היית מקלל את החיים שלך משך עשר שנים נגיד, ועכשיו מגיעה לך השתוקקות לבורא, שאתה נהנה מזה, אתה רואה שיש חיסרון ויש חיסרון. יש חיסרון לתפוס, לקלוט, להבין, לדעת, שבא מכלים דקבלה. עכשיו מגיע לך חיסרון מכלים דהשפעה.

איזה כלים דהשפעה יש לי? הכלים דקבלה שלי קיבלו תיקון מסוים, מיוחד מהארת החסדים ואז אני משתוקק להשפיע לבורא. גדלות הבורא מאירה עלי, ואני משתוקק אליו ומההשתוקקות שאין לי אותה, אבל אפילו מזה שאני משתוקק אליו יש לי תענוג. גדלות הבורא מאירה לי. וכך כבר אני נמצא בלהתקדם לבינה, לאור החסדים, לקטנות.

ודאי שזה קטנות, אני לא משתמש בכלים שלי, אני עוד לא למדתי אפילו להשתמש בהם, כמו קטן, יש בזה דרגות בקטנות.

וכך אנחנו מתקדמים בשלבים האלה של החסדים. אנחנו צריכים את זה להשיג קודם כל. צריכים לראות עד כמה החברים שלנו בעולם גם מתקרבים לזה. עד כמה אנחנו יכולים לכסות אותם בחסדים שלנו, עד כמה הם מתחברים אלינו ויחד איתנו יכולים להבין את הדבר הזה, להרגיש את הדבר, זה מאוד חשוב. אור החסדים מתפשט ברוחב, אין לו דרגות, כביכול, ואז אנחנו יכולים בזה עוד יותר ויותר לעבוד על החיבור של כולם. החיבור במיוחד ישראל לאומות העולם, זה בחסדים, והחכמה תבוא אחר כך. זה כבר דברים מאוד מיוחדים, שיבוא הזמן אתם תראו שכל הדברים בנויים לאדם.

שאלה: השתוקקות לבורא זה אור חסדים?

לא, זה לא אור. השתוקקות זה לא אור. אבל השתוקקות לבורא שאני משתוקק, רק משתוקק, כמו עם הבחור הזה, רק השתוקקות כזאת נקיה, שהיא עדיין קטן, עדיין לא מלובש בשום דבר, רק ההרגשה הראשונה שמשהו מושך אותו, זה נקרא "חסדים". זה נקרא השתוקקות מכלים דקטנות. יש הבדל בין כלים דקטנות וכלים דהשפעה, אבל בינתיים כול עוד אנחנו לא מגיעים להרגשה בתוך הכלים האלה קשה לנו לתת בהם אבחונים ברורים.

תלמיד: מאיפה באה ההשתוקקות?

מלמעלה, מרשימו שמתפתח.

תלמיד: איך אני יכול להגביר את ההשתוקקות, את החסדים?

רק על ידי דוגמה בקבוצה. תדברו על זה יותר, כמה שיותר, כמה שיותר. הקבוצה כאן מתחילה להיות המנוף, המנוע, המערכת שמקדמת, מושכת, בונה. כבר מתחיל להיות כאן עניין הקבוצה.

תלמיד: צריכה להתפתח השתוקקות לחברים כמו השתוקקות לבורא?

כאמצעי, אבל אמצעי שווה, כלי ואור שווים. אני לא יכול להשתוקק לבורא יותר ממה שאני משתוקק לחברה. אני לא יכול להעריך את הבורא יותר ממה שאני מעריך את החברה. אני לא יכול לאהוב אותו יותר ממה שאני אוהב את החברה. זה ממש שווה, אם זה לא שווה סימן שיש לי על מה לעבוד.

תלמיד: ולמה זה מתפתח הפוך? כאילו זה נראה שמתפתחת קודם כל השתוקקות לבורא ואז אתה צריך לקשור לחברים.

נכון וזה צריך להיות כך כסיבה ומסובב. הבורא הוא הסיבה. למה אני אוהב את החברים, למה אני אוהב את החברה, בגלל שאני על ידם מגיע לדבקות בבורא. זה חייב להיות. הבורא הוא המטרה. דבקות בו היא מטרת הבריאה והכלי זה אמצעי, כמו שלבורא היה צורך להיות בדבקות עם הנבראים לכן ברא את הרצון לקבל, האגו שלנו ההפוך ממנו, וגידל אותו ושבר אותו וסידר אותו כך שאנחנו יכולים על ידי ההזמנות שלו, התעוררות הרשימות להתחיל להתקרב לדבקות. זאת אומרת הבורא ומטרת הבריאה כחיבור, כדבקות בו זה העיקר, אני ראשון ואני אחרון.

תלמיד: מה זה לכסות את החברים בחסדים?

שאני רוצה להיות אחראי עליהם, ערבות.

תלמיד: מה המשמעות של הפעולה הזאת, לכסות את החברים בחסדים?

אני מוכן לשלם עבורם.

תלמיד: במה?

ביגיעה שלי, בתפילה שלי.

תלמיד: מה אני מבקש עבורם?

כל מה שהם רוצים שיהיה להם, דבקות. אני מתפלל "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך" שהשלמות תהיה בזה שאתה תקרב אותם אליך.

תלמיד: ומה החסדים פה?

זה חסדים. ההבדל בין חסדים לבין חכמה, בצורה פשוטה, זה שבחסדים אני נדבק ללא כלים דקבלה שלי. איך יכול להיות שאנחנו לא משתמשים בכלים דקבלה? תינוק משתמש בכלים דקבלה? לא. זה לא נקרא שמשתמש, הם הכלים שהבורא החדיר בו. הקטן, עד גיל נגיד בר מצווה, עד גיל שהוא מתחיל להבין, להכיר את עצמו ממש, הוא משתמש בכלים דקבלה? לא. הבורא מעורר את הכלים, זה על חשבון הבורא.

ממתי מתחיל? מאח"פ מתחיל להשתמש בכלים דקבלה, אז נקרא שהוא עצמאי, יחסית אבל כבר עצמאי, כבר יש לו אור החכמה, לפני זה אור החסדים. מה זה אור החסדים? האור הזה לא קיים, אין דבר כזה אור חסדים, זה שמגיע לו מהדבקות הטבעית. אז מה זה דבקות טבעית? הוא רוצה, הוא משתמש, הוא דורש מהעליון? כן. אבל לא עם החסרונות שלו. הוא עוד לא ממציא מעצמו חסרונות, עוד לא עובד איתם ממש בצמצום, מסך, אור חוזר, הכול על חשבון העליון. איך זה על חשבון העליון? פשוט מאוד, אח"פ דעליון משפיעים על גלגלתא עיניים דתחתון ומכינים אותה לדבקות. האור רוצה כבר לעבוד עם האח"פ של עצמו, כבר אחרי שיהיה לו גלגלתא ועיניים שלמים, יתחיל לקבל את האורות, תיקונים, אבל זה אחר כך.

תלמיד: אז כרגע רק להידבק בהם כגדולים?

במי?

תלמיד: להידבק בחברים כגדולים או לבקש עבורם?

כן בדיוק על זה כותב רב"ש. החברים הם הגדולים, הם נמצאים בדבקות בבורא, אמנם אני לא מגלה את זה ואפילו מזלזל, מוריד אותם מזה. אני מתייחס אליהם בצורה כזאת, כי "כל הפוסל במומו פוסל". לפי זה אני יכול לבדוק עד כמה אני עוד צריך לעלות לקרסוליים שלהם.

זה מאוד חשוב, מי שכאן לא עושה מעצמו אפס, לא מרגיש שיש לו מקום לזה, זה פשוט חבל.

שאלה: זה שאין חיבור מתגלה השבירה.

איזה חיבור, בין מי למי?

תלמיד: נגיד בעשירייה, מתגלה שבירה, ההרגשה שלי היא שאין חיבור ואז יש השתוקקות לבורא, יש צורך בבורא. השאלה האם להישאר בהשתוקקות או שהוא יתקן את זה, כי עצם זה שאין חיבור זה הגורם להשתוקקות. ואם הוא יתקן את החיבור, יתקן את השבירה, כביכול לא יהיה בו צורך.

תמשיך בינתיים.

שאלה: בעבודה בלילה מתעוררים ספקות, כי אין לך אף פעם ביטחון שאתה עושה את הדבר הנכון.

אתה לא צריך שום דבר, כי בלילה לא יעזור לך כלום, אתה צריך רק להפעיל את האמונה.

שאלה: איך אפשר לסמוך רק על אמונה?

אתה מחבק את החברים ואתה נמצא במצב שאתה מכוון את כולם לבורא. כלום, שום דבר חוץ מזה אתה לא צריך. אז אתה מבין שהלילה זה המצב הפנימי שלך הכי נכון כדי לחבק אותם ולהתכוון לבורא.

שאלה: האם אנחנו חייבים להיות כל הזמן במצב של חסדים שבו אני רק משתוקק לגדלות הבורא?

שאלה יפה מאוד.

תלמיד: ואז האם אני חייב להפעיל את הכלים של האח"פ שלי רק לטובת החברים, כלומר שאני חייב להתפלל בשבילם ולהיות אפס, וכל מה שאני מקבל אני חי בתפילה בשביל החברים, עובד בשבילם?

זה נכון, אמנם אנחנו עכשיו לא מדברים עדיין על העבודה הזאת, אבל זה נכון. להתחבר עם כולם דווקא במצב החושך, לראות בזה שהבורא מזמין אותנו לזה ויחד לפנות אליו, זה ממש שמירה בלילה. למה בלילה זה נקרא "משמרות", עוד נלמד את העבודה הזאת, אבל זאת הפעולה.

שאלה: באותו הכיוון ממש. אז לעורר את השחר צריך להשתמש באור חכמה ובאח"פ?

אל תדבר איתי בחכמה וחסדים ואח"פ, דבר בעניין של מה שאנחנו מרגישים.

תלמיד: כן בעניין שאנחנו מרגישים, אז צריך להשתמש עם כל מה שאני מקבל ולהפוך את זה בשביל שאני אמצא את הנכונות, את המטרה בכל המצבים השחורים כביכול?

אני צריך להגיע למצב ש"חשכה כאורה יאיר", שאני רואה בחושך הזה הזדמנות להשתוקק לבורא, שזה החיסרון שלי לבורא. ואני צריך להשתוקק אליו ולפתח את ההשתוקקות הזאת על ידי זה שאני קשור עם העשירייה, עד שאנחנו נרגיש בתוך העשירייה שאנחנו מתמלאים באור החסדים, שיש לנו רצון אחד, כיוון אחד, השתוקקות אחת, ואנחנו מברכים את הבורא על זה שסידר לנו כזה מצב. זה מצב שנקרא אמנם לילה, אבל בלילה יש לנו הכנת הכלים. הרצון לקבל מקבל אור החסדים ואז הוא הופך להיות לכלי, ולאט לאט על ידי משמרות הלילה הוא מתקדם לבוקר ואז מתחיל לקבל על מנת להשפיע אור החכמה. אבל זה כבר אחר כך, זה כבר לא לנו, לנו זה לא שייך. אנחנו תמיד רוצים להיות בחסדים, ורק כדי להשפיע נחת רוח לבורא למעלה מזה אז מתחילים לקבל את אור החכמה.

שאלה: אם הבורא מעורר בנו מצבים שונים, נותן לנו דברים שונים מה שנקרא "לילה" ואני רוצה כל הזמן להימצא בהשתוקקות אל הבורא, אז מה אני צריך לשנות? כלומר אני רוצה להישאר בלילה, אני רוצה להישאר בחסדים, מה אם כן אומר שאני מעורר את השחר, מה אני רוצה לשנות הרי טוב לי גם כך.

אנחנו לא מעוררים את השחר, אנחנו לא מדברים על זה עכשיו, אנחנו עכשיו לומדים איך לתפקד במצב שנקרא "לילה". והלילה הזה בעצם מלא אור, לכן זה נקרא "אורתא" זה בארמית שזה השפה הפוכה מהעברית, ממש כך הפוכה, אז בארמית אור נקרא אורתא ואורתא זה לילה, כמו שאור או יום נקרא בעברית. עברית זה שפה של פנים וארמית זה שפה של האחוריים של אותו הכלי. אז אנחנו לא רוצים שהחושך הזה יסתלק ההיפך הוא עוזר לנו להביע יחס לבורא, אבל יוצא ככה שאם לא יהיה חושך אז אני כן אהיה נמשך לבורא או לא? איפה תהיה לי השתוקקות? איפה יהיה לי חיסרון? אנחנו נגיע לזה לאט לאט, אל תמהרו, אנחנו לומדים רק על המצב של לילה. מה זה במשך כמה ימים אתם צריכים לעבור את זה, תיקון של חסדים? חכו זה עוד עיבור ויניקה יש עוד הרבה דברים בזה.

שאלה: השאלה שלי נולדה מהמקום שבו הסברת איך חסדים מתפשט בכל הכלי העולמי. ומיד הוספת שהוא מאיר על הרשימו. אני מנסה להבין, מה זה הרשימו הזה? זו איזו מערכת משותפת שלנו, של האדם הראשון?

בטח שזו מערכת משותפת, שיש לכולנו רשימו אחד. רק בכל אחד ואחד הרשימו הזה מעורר מצב משלו. נניח, יש לי גוף. ובגוף הזה יש לי אלפי נתונים. והגוף בעצמו יש לו איזה מצב. אבל לכל המערכות, לכל החלקים של הגוף, יש להם תפקוד משלהם, פרמטרים משלהם, שהם כך וכך מתפקדים. כך אנחנו בנויים וכלולים במערכת אחת.

וזה מאוד חשוב לנו עכשיו. השלב אחרי כנס אירופה, שאנחנו צריכים להתקרב לראות, להרגיש, להתחיל להבין שזה לפנינו, ההרגשה הזאת של כלי משותף. וזה לא חשוב שיש לנו סך הכול, כמה אלפים חברים שלנו שאנחנו קשורים יחד. זה לא חשוב כמה. אלא הרגשת המערכת המשולבת, המשותפת, האחידה, היא שצריכה לתת לנו הרגשת הכלי שבו אפשר לגלות את הבורא. כי בורא מתגלה בכלי שלם.

ולכן, היו דורות שכל אחד היה משיג כמעט לבד את גילוי הבורא, אבל אנחנו לא יכולים כך. אנחנו, בכל זאת, נמצאים בדור האחרון, בדור המשיח. משיח, זאת אומרת, האור שמושך את כל הכלים לתיקון. ולכן, אנחנו צריכים להגיע להרגשה כזאת שאנחנו יחד. אירופה, ורוסיה, דרום אמריקה, וצפון אמריקה, אסיה, ואפריקה וישראל, שכולם נמצאים באיזו עוגה אחת, מערכת אחת.

וההרגשה הזאת שאנחנו נעבוד על זה ונתחיל להרגיש קצת יותר, שזה הכול גם כעשירייה, זה יקנה לנו יכולת להתחיל להרגיש את הבורא קצת, במשהו שקיים, במשהו שמנהל אותנו, במשהו שמשתנה ממצבים למצבים. ככה אני לא יודע מאיפה המצבים שלי משתנים. וכך אני אתחיל להרגיש שיש מציאות, שדה גדול, מחשבה גדולה, רצון גדול שהוא פועל עלינו, על כולנו, וכך משנה אותנו, מקרב אותנו, מסובב אותנו. אני מקווה שאנחנו בעבודה הזאת לקראת הכנס הגדול שלנו כבר נרכוש.

שאלה: איך לתפקד כעשירייה במצב של לילה, חושך, שאין בורא? במה אנחנו נאחזים יחד כדי להידבק מעל הכול בבורא?

קודם כל, תתחילו כל אחד לבד, בלי לבלבל את החברים. אחרי זה תדברו ביניכם. ככה בצורה החיצונה שאתם משתדלים את זה לעשות ומה יש לכם. ואחר כך תתחילו לחשוב איך אתם תעבדו על זה יחד. כמה שלבים צריך להיות בזה.

קודם כל, אני כלפי בורא מרגיש השתוקקות, מרגיש בזה תענוג, מרגיש בזה נטייה. טוב לי שאני חושב עליו ונמשך אליו. זה דבר אחד. דבר שני, שאני רוצה להגביר. נניח אחרי שבועיים, שלושה, חודש, שאני רוצה להגביר את ההשתוקקות שלי. אז על ידי זה אני מתחיל איתם יחד לעשות איזה פעולות בשיתוף. מדבר איתם ומשתדל גם כמה פעמים ביום שאנחנו מדברים, בשיעור בוקר, בעוד כל מיני הזדמנויות, חוץ מדיבור אנחנו משתדלים לעשות את זה. וכך מתקרבים.

בחסדים אנחנו יכולים להתקרב זה לזה. בחסדים יכולים להתקרב. ואחר כך כבר נראה. אנחנו נעבוד יחד על זה. מה שטוב בזה, בשלב הזה, שאפילו המתחילים, והקטנים, בכל זאת, אם הם קצת מבטלים את עצמם, יכולים כבר להתכלל עם כולם. זה שלב חובה שיקרה ככה לנו.

שאלה: במערכת מאוחדת בכלי אחד, איזה פעולות אפשר לעשות בשביל להרגיש יותר את הבורא?

אני לא רוצה להרגיש אותו. אני רוצה להרגיש את עצמי כמה אני משתוקק אליו. ואותו אפילו לא להרגיש. אפילו לדחות את ההרגשה שלו אם מתקרב. לא רוצה. כי אז ההשתוקקות שלי היא יותר גדולה, לא מוגבלת, יותר נקייה.

שאלה: אז השאלה נובעת בדיוק מהמקום הזה. איך להתכלל? אמרת שצריך להתבטל ולהתכלל בתוך ההארה הכללית, אבל איך אפשר לזרז את הזמן? האם עשירייה נפרדת כלשהי יכולה להשפיע על המהלך הכללי ולזרז את תהליך המעבר? במה חופש הבחירה של העשירייה?

אני לא חכם כמוך, אני עוד לא נמצא בזה. אתם עלולים לקלקל גם לכם וגם לכולנו את התהליך. אל תעבוד עם השכל, תעבוד עם הרגש. אתה צריך להרגיש איך אתה משתוקק להשפיע לבורא. עד כמה שנעים לך שאתה חושב עליו, שאתה משתוקק אליו. עד כמה שלפעמים הוא עוזב אותך, לא נותן לך את ההרגשה הזאת. לא מושך אותך אליו. לא מאיר לך ואז אתה נובל כמו צמח ככה.

אחר כך משפיע עליך שוב כמו שנותנים לצמח מים ואז הוא מתעורר, את זה תרגיש. תרגיש קשר עם הבורא, אל תעבוד עם השכל. שכל שום דבר לא שווה בחכמת הקבלה, כלום. רק רגש אתה צריך לפתח. תשמע מה שאני אומר ורק בצורה כזאת תתקדם, אם את רוצה להיות איתנו. אחרת, אני אומר לכם, אל תהיו חכמים. אני לא אסבול אתכם. כאן חייבת ממש או שהולכים יחד, מי שלא, יורד מהעגלה.

שאלה: עוד שאלה. אמרת שמי שלא עושה מעצמו אפס, חבל עליו. מה זה אומר לעשות מעצמו אפס? אני צריך להרגיש אפס, או שהעשירייה שלי צריכה להרגיש אותי כאפס?

אתה צריך להרגיש שאני מוכן להישאר במצב כמו שאני עד סוף חיי, ובכלל, אני צריך להרגיש את עצמי שאני לא קיים. האני שלי, כמהות שלי, כאגו שלי, לא קיים. שההתעוררות שאני מקבל מהבורא היא מבטלת, מוחקת לי את האני. שאני נשאר בי רק כדי להשפיע, רק כנקודה, שממנה אני רוצה להשפיע לכולם. מי שזקוק, בבקשה. זו תחילת כלי דחסדים, ואין כאן שום שאלה על איך מתקדמים הלאה, כמו שהחכם שם שאל. זה כבר לגמרי לא נכון. מכלי דחסדים אתה לא יכול לשאול" מה הלאה"? כמו שהחסיד ביער, "אין לי חולצה, לא צריך חולצה. מה אתם רוצים ממני? טוב לי ככה".

זאת אומרת, עוד לא רכשנו את הדרגה הזאת. עוד לא הגענו, עוד לא הבנו מהי הדרגה הזאת. פתאום, איך הלאה? הלאה יש כלים הפוכים מחסדים. עד שאנחנו מגיעים אליהם חייבים להיות אצלנו כמה היפוכים כאלה, אינברסיות וצריכים להגיע לזה בהדרגה. אתם לא מאמינים לי שאני יכול להיות מורה, שאתם רצים לפני.

שאלה: איך להחזיק את ההשתוקקות במהלך כל היום ולא לעזוב אותה?

קודם כל, זו צריכה להיות דעה של כולם. חייבים להרגיש שזה נמצא באוויר. זה צריך להיות גם כן ש"הרגל נעשה טבע שני." שאם אין לי הרגל להשתוקק לבורא, אני עדיין לא נמצא במדרגת החסדים. עוד אי אפשר לדבר על החסדים שזה נפש רוח, שזו איזה עבודה עם המסכים. נחשוב איך להתקדם. אני מפחד לדבר דברים מיותרים בינתיים.

בואו אנחנו נקרא קטע 38.

קריין: אנחנו קוראים קטעים נבחרים מהמקורות בנושא "הכבדת הלב הזמנה לבניית השתוקקות לבורא". קטע מספר 38 מתוך "כתבי רב"ש ג'", מאמר "סתירת זקנים בנין, בנין נערים סתירה".

"סתירת זקנים בנין, בנין נערים סתירה" (מגילה ל"א ע"ב). זקנים, אלו שרגילים בעבודת ה'. נערים, אלו שבתחילת עבודתם. סתירה נקראת ירידה או נפילה. שקודם הייתה להם איזו עליה בעבודה, שנחשב זה לבניין, כלומר שהם החשיבו את העליות. אבל הסתירה בזמן שהרגישו איזו נפילה, שזה בא מהסתרת ה', כלומר שה' מסתיר עצמו מהם, וזה נקרא סתירה. סתירת זקנים, שאומרים שה' שלח להם את ההסתרה, נמצא שהם כבר נמצאים בבניין, היות שהם מאמינים שה' מטפל בהם, ומזה הם מקבלים חיות. ועיקר אמונה ניכר בזמן הירידה, כלומר בזמן שאינו מאיר לאדם, שאז הוא עומד בפני ההתלבטות. או שיאמר, "אני לא צריך שום רווח, אלא אני רוצה לעשות נחת רוח למעלה, ולא חשוב לי מה שאני מרגיש", או חס ושלום אחרת. "

(רב"ש - ג'. מאמר 44 "סתירת זקנים בנין, בנין נערים סתירה") 

תלמיד: אמרת לפני זה שאנחנו צריכים להיכנס להרגל להשתוקק לבורא.

כן, מצב החסדים הוא צריך להיות קבוע, והחכמה זה בעולה ויורד.

תלמיד: איך אנחנו עוזרים אחד לשני להיות הזקנים האלה, כמו שקראנו?

זה לא זקנים. דווקא חסדים הם קטנים, לא זקנים, זקן זה שרכש חכמה, אבל בוא נגיד, איך להחזיק את החסדים בקביעות?

תלמיד: כן, שההסתרות שמגיעות לא מפסיקות אותנו מלהשתוקק, שזה נהיה הרגל, להחזיק בהשתוקקות, ובזה אנחנו נעשים בהרגל, לא להפסיק את הכלי הזה של החסדים, של להשתוקק. איך אנחנו שומרים על הכלי הזה, שנקרא השתוקקות לבורא, והוא נעשה למשהו יציב בדרך?

רק על ידי עשירייה, אחרת בכלל אתה עוד מעט תגלה שזה לא השתוקקות לבורא, כי זה לא עובר דרך חברים, לא עובר דרך מרכז העשירייה. זה עוד מעט, אני לא רוצה מיד להכביד עליכם גם את בניית כלי דחסדים. אבל בניית כלי דחסדים, שכולם נכנסים לקטנות.

מה רב"ש כתב על זה? להיות אפס כלפי אחרים, להשתוקק לעזור לכולם, לתמוך בכולם, כמה שאפשר, שאנחנו קטנים, ושאנחנו צריכים להיות יחד, כמו ילדים בקבוצה אחת. אם אנחנו מגיעים לכזה חיבור, אנחנו בונים בזה "כלי דחסדים".

זאת אומרת, עשר ספירות שלמות של חסדים, אז שם אנחנו נתחיל להרגיש את התהליך שאנחנו צריכים לעבור, זה עיבור ויניקה.

תלמיד: היה משהו מיוחד בהכנה שעשינו והמשכת אותה עם עוד שאלות, הרגשנו שכל הכלי העולמי היה בזה

עד כמה שנתרחב בקשר עם הכלי העולמי, להרגיש את כולם כאחד, עד כמה שנאסוף את כל החלקים שלנו, רחוקים, קרובים, ביחד, לפי זה יהיה לנו יותר נכון, יותר קל, ויותר מבורך, להיות בכלי דחסדים.

כמו שעשינו קפיצה גדולה בזה שיצאנו לכנס בולגריה, לכנס אירופה. כך אם אנחנו עכשיו נטפל בכנס הכללי שלנו, אבל לראות אותו כעשירייה אחת בכל העולם, וכל אחד עובד על העשירייה שלו ועל מרכז עשירייה, שלו, ויחד עם זה על העשירייה הכללית, לפי זה אנחנו נגיע לכלי דחסדים. זה השלב שלפנינו.

שאלה: בדיוק על זה. מה צורת היחסים הנכונה שצריכה להיות בין איברים שונים של הכלי העולמי?

תמיכה.

תלמיד: בוא ניקח כדוגמה, את ישראל אירופה, מה הקשר הנכון שצריך להיבנות עכשיו בין ישראל לאירופה?

תמיכה באירופה ואירופה בישראל. אירופה בישראל תומכת בזה שהיא דורשת מאיתנו שאנחנו נתמוך בהם, ואנחנו צריכים להיות פתוחים לשמוע מה שהם רוצים, לאו דווקא שאנחנו צריכים לעשות כל מה שהם רוצים, אבל להתייחס אליהם בצורה עדינה ובמה שטוב להם, ואת זה להביא להם, להסביר להם, לתמוך בכמה שאפשר, רק בצורה כזאת שלא ירגישו שאנחנו כאן כאילו באים בהתנשאות, מלמעלה אליהם, כי בחסדים לא סובלים את זה.

אימא עד כמה שהיא גדולה, לא יותר גדולה מילד, הוא אצלה יושב על הראש, הוא בשבילה המלאך הגדול, כך אנחנו צריכים גם כן להתייחס לכולם.

זאת אומרת, תמיד, אמנם שאתם תהיו מרכז המציאות, מרכז העולם, מרכז התיקון, אבל אתם צריכים להרגיש את כל העולם שנמצא על הידיים שלכם כנכס הגדול, כי סך הכול, אתם קיימים כדי לתקן את העולם, לקשור אותו עם הבורא.

שאלה: אני עדיין לא מבין, במה התמיכה שהם נותנים? בלהקשיב, בלשמוע את הרצונות של האחרים?

אני חושב שצריכים יחד לעבוד על מה שאנחנו עוברים, לא לחשוב שהם צריכים עכשיו ללמוד עשר שנים כדי להגיע לדרגה שלנו, זה לא נכון. כי אם אנחנו מתחברים, הם מיד יכולים להבין ולהיות איתנו יחד. כמו הדור הצעיר שנולד היום מבין אפילו יותר מאיתנו בכל הפלאפונים, בכל המשחקים האלה, וכן האלה.

הנכד שלי, "מתקתק" בטלפון ואני שואל אותו מה הוא עושה? והוא אומר, ככה אני עושה. למה אתה עושה ככה? כי זה ככה. מה זה כי זה ככה? ככה, זהו.

לכן אותו הדבר כאן, אם הם עכשיו מגיעים לתיקון, סימן שהם עכשיו צריכים להתחיל את מה שאנחנו עשינו משך עשרים שנה, הם עכשיו.

תלמיד: מה מוטל עלינו, מה מוטל עליהם?

להכניס אותם לעבודה משותפת איתנו, כולנו כעשירייה אחת ודווקא להיזהר מהתנשאות. אנחנו לא יותר גדולים, לא יותר חכמים, לא כלום, אנחנו פשוט כמו אימא כלפי הילד, נותנים הכול מה שיש לנו. אם זה בצורה יפה, טובה, באהבה, הם יקבלו את זה נכון, הבורא כבר יסדר את זה. וכל הדרגות האלה זה חסדים בלבד, זה בשווה, חסדים זה רק ברוחב.

שאלה: ההשתוקקות לבורא צריכה להפוך בשבילנו לתענוג במשך כל היום, איפה בתמונה הזאת נמצאת העבודה עם החברים?

בצורה טבעית, שאם אני משתוקק לבורא לעשות לו נחת רוח, אני יכול אך ורק בתנאי שאני מביא לזה את האחרים. האחרים בשבילי זה כמתנה שאני יכול להגיש לו. זה בצורה הטבעית ביותר, ואם אני נמצא בחסדים, אז זה טבעי שאני נמצא בחסדים עם כולם וטבעי שאני רוצה להביא אותם לבורא.

שאלה: אתה יכול להאיר קצת על התהליך הזה שהרב"ש דיבר עליו? שבו מצד אחד אדם מרגיש רע ומצד שני הוא אומר ,לא חשוב לי מה אני מרגיש, העיקר שאני עושה נחת רוח לבורא. איך זה קורה?

זה קורה בהתחלה מבחינת האגו שלו, שאם הוא שוכח על עצמו וחושב על הבורא, אז הוא מקטין את מידת הייסורים שבו ואז הוא מודה לחכמת הקבלה שברוך ה' שיש חכמת הקבלה, שמסבירה שיש בורא ושיש תיקון וגמר תיקון וסוף סוף הכול נגמר ויש הצדקה לכל הייסורים שלי. זה טבעי האגו ככה עובד.

ואחר כך הוא מתחיל אחרת להתייחס למצב שלו, שסך הכול זה שאני סובל ייסורים זה כדי שאני אשתנה, שאני אשתפר, והייסורים זה רק מדד של הקלקול שלי וטוב שהם נמצאים ושאני יכול עכשיו על ידם לבקש תיקונים דרך החברה, או ישירות מהבורא לא חשוב, אבל שאני כבר בלי ייסורים. איך נעשה משהו?

הרצון לקבל מרגיש או תענוג או ייסורים, תענוג זה משתיק אותו וייסורים מעוררים. אז דווקא צריכים לאהוב את הייסורים המטרתיים, ולעשות מהם מטרתיים זה תלוי בך.

שאלה: בבניית הכלי עומדת לפנינו עכשיו עשירייה אחת. אפשר להגיד שבכללות מאמרי הרב"ש, מה שהוא נתן לנו על החברה שם, זה את כל העקרונות?

נגיד.

תלמיד: ואמרת שחסד והשפעה זה לא בדיוק אותו הדבר.

את זה אני לא רוצה להגיד, זה בלבול.

שאלה: איך אני אמור לאהוב את הייסורים המטרתיים?

כי הם מכוונים אותך למטרה.

תלמיד: איפה אני אוהב אותם?

אתה אוהב אותם במטרה, שהם מכוונים אותך.

תלמיד: ומה עם הרצון לקבל, איפה הדלק שלו?

הרצון לקבל סובל ויש לו חומר דלק בזה שהוא סובל, שאתה לא יכול לשבת בשקט. תתאר לעצמך אדם שלא מרגיש שום דבר, מכניס יד לאש והיד מתחילה להישרף. אתם מבינים את התמונה הזאת? הוא מדבר איתך והוא לא מרגיש כלום, היד נשרפת. אז זה טוב שיש ייסורים או לא טוב? ייסורים זה אינדיקציה, הייסורים מצביעים על הקלקול.

והרגשת הקלקול זה הכרחי לתיקון, מזה מתחיל התיקון. איך זה שאני ארצה להתפטר מייסורים? יש לי כאבי שיניים וכל מיני כאבים כאלה, הרגל כואבת, זה סימן שאני צריך לתקן. ואני עצלן אני לא מתקן, "זה יעבור, לא חשוב" וזה כואב וממשיך לכאוב וזה סימן לקלקול.

אז כאבים זו ממש הצלה. כל הרגישות של אדם לכאבים, כאבים רוחניים, ייסורים, ייסורי אהבה וכן האלה, איך אפשר בלי זה? הם מכוונים אותך. הכל אצלנו מסודר על פי החסרונות, וחסרונות למעלה מגבול מסוים מורגשים ככאבים.

שאלה: אמרת שקודם כל לעבוד להרגיש את הבורא, להרגיש את ההשתוקקות ואחר כך יש עוד שלבים, אם תוכל לפתח יותר את הנקודה?

לא, זה מספיק לנו.

שאלה: מה אפשר לעשות במצב שאין כוחות להשתוקק לבורא או לחברים?

אם אתה קשור לעשירייה, אתה יכול להגיע למצב שלא יהיה לך דבר כזה. זה סימן שאין חיבור. על זה כתוב, שאברהם כשהיה בסדום שאל, ואם יש חמישים צדיקים? ואם ארבעים? ואם שלושים? וכן הלאה. ואם אתם אין [לכם] אפילו עשרה, אז חאלס. אין. אתם כבר לא נמצאים.

שאלה: כאב וייסורים זה אותו הדבר, או שאחד נובע מהשני?

לא. בוא נגיד שכאב זה במוחא ובליבא אבל זה לא חשוב, כאב וייסורים, בינתיים זה ככה. כי בכלים שלנו יש דרגות של עביות, שורש, א', חצי ב' והחצי השני של הב', [זה] ג', ד'. אז יש כאבים ויש ייסורים. ייסורים זה כאבים במודעות. לילד נגיד יש כאבים, לאדם גדול חוץ מכאבים, יש ייסורים. זאת אומרת שהוא יכול כבר לכוון את הכאבים שלו לכיוון הנכון, שלא רוצה להתפטר מכאבים, כי אחרת לא ידע איך להתקדם.

שאלה: מה המשמעות של לתת נחת רוח לבורא, האם הבורא יכול להרגיש נחת או חוסר נחת?

כתוב "שלא יהיה לך א-ל זר³". הבורא זה הרגשה פנימית שלי, הכי הכי פנימית, זה ממש מקור החיים שלי, שאני עוד לא מגלה אותו בצורה כזאת אבל כך זה עשוי להתגלות. ולכן נחת רוח לבורא, זה הכול מתבטא בהרגשה שלי, זה לא שאני מוסר את ההרגשה הזאת, שולח אותה למישהו, למשהו ובודק אחר כך עד כמה שהוא נהנה או לא, כמו בעולם שלנו הגשמי, שאני נותן למישהו חבילת בונבוניירה ורואה לפי הפרצוף שלו עד כמה שהוא נהנה מזה. או ממני, או מבונבוניירה, או עוד מהיחסים בינינו וכן הלאה.

אז ברוחניות זה לא כך. ברוחנית אני צריך להגיע למרכז הקבוצה, להיכנס לתוך מרכז הקבוצה, למצוא את המרכז מרכז בצורה נקודתית בלבד ושם למצוא שורש לאותה הנקודה. והנקודה הזאת היא נקראת יצר, רצון, והשורש אליה הוא הבורא, שברא ומחזיק אותה, ככה זה לעשות נחת רוח. לכן דרך העשירייה, דרך מרכז העשירייה אנחנו מגיעים לעשיית נחת רוח לבורא.

שאלה: אמרת כמה פעמים את המושג "להצדיק". אצלנו בעבודה שלנו, בעשירייה, מה זה להצדיק חבר?

לאהוב אותו כמו שהוא.

תלמיד: איך אני מצדיק כל מצב?

איך שאתה מצדיק את הילד שלך.

תלמיד: זה יהיה לטובת התיקון הכללי?

כן.

תלמיד: עכשיו הצדקת את החבר שהוא חולה, אמרת שגם זה לתיקון.

אני לא יודע לספר על זה. בקיצור, כמו שאתה מתייחס לילד שלך, כך תתייחס לחבר. זה תיקון.

תלמיד: בעולם הגשמי יש הרבה שיטות פסיכולוגיות כאלה, שאומרות תהפוך לימון ללימונדה, תשתמש בקשיים, כל מיני כאלה.

מה זה להפוך לימון ללימונדה, להמתיק אותו?

תלמיד: כאילו יש לך מצב חמוץ ועכשיו תהפוך אותו למצב חיובי, למשהו נעים, כל מיני דברים כאלה. אתה יכול לחדד את ההבדל בין הגישה של חכמת הקבלה לבין גישות פסיכולוגיות כאלה?

אנחנו לא מתחשבים בהן בכלל.

תלמיד: אנחנו משתמשים בחושך לכאורה, במצב שאני מרגיש חושך אני משתמש בו.

נכון. זה חושך, ואחר כך על ידי העבודה שלי, לימוד, קבוצה, מאמץ פנימי, לאט לאט במשך הרבה זמן, אולי שנים, אני מתחיל להרגיש שטוב לי שהבורא קיים. טוב לי.

קודם כל אני באתי לחכמת הקבלה כדי לגלות את הבורא, אחר כך רע לי מזה, אחר כך אני מתחיל לגלות שטוב לי שאני מחפש אותו. אם אני אמצא אותו יהיה לי טוב, זאת אומרת על ידי כלים דקבלה אני מכוון לבורא. אחר כך אני מתחיל לחשוב שטוב לי שהוא קיים, אפילו ללא שום קשר איתי כרגע, אבל זה שהוא קיים זו הצדקה לכל מה שקרה בעולם. יש שליט בעולם, מה שלא יהיה, ברוך ה' זה נמצא בידיים כאלו שאין לי מה להגיד עליהן.

אחר כך, אני כבר לא יודע אולי איך לבטא את זה יפה, אבל בסופו של דבר אני מגיע למצב שאני מרוצה שיש לי איזו מחשבה עליו וכל הזמן אני רוצה ורוצה להיות קשור אליו, וכך כמו שזה כתוב ב"אין עוד מלבדו", מתוך המאמצים האלו אני מגיע למצב שאם אני קשור, אם אני חושב עליו טוב לי, אם אני מתנתק ממנו, מלחשוב עליו, הרגשה אין לי, רק מחשבה, אז פחות טוב לי או רע לי או שאני לא מוצא אז הצדקה בחיים, החיים נעשים מיד קשים, כמו שכתוב "ארץ נתנה ביד רשע⁴". אז אני משתוקק לזה, זאת אומרת הרצון לקבל שלי כל הזמן מכוון אותי יותר ויותר. אחר כך מתוך זה אני מגיע למצב שאני חושב על הבורא, שאני משתוקק לחשוב עליו, זה טוב לי.

אז אני לא מפחד משום דבר שבעולם כי זו הצדקה לכל מה שיהיה, אפילו מוות, לא חשוב. אני נמצא בידיים שלו, בשליטה שלו, זה כבר מכסה לי את הכול, מה יכול להיות ביטחון יותר גדול? מתוך זה מגיעה לנו השתוקקות, השתוקקות לבורא. כל הזמן להרגיש אותו, להחזיק אותו בשדה הראייה שלי, בהרגשה שלי.

שדה ראייה זאת אומרת בשדה ההרגשה שלי. על זה אנחנו מדברים. עדיין נמצאים בעל מנת לקבל, עדיין לטובת עצמנו, אבל זה כבר מקרב אותי למידת ההשפעה לאט לאט, כאן עוד מעט יהיה מעבר. מתי יהיה מעבר? מתי שאני ארצה יחד עם החברים שלי להשתוקק לבורא ועל זה להתפלל ועל זה לעבוד יחד, אנחנו נצטרך לבטל את האגו שלנו בהתחברות בינינו וזה יביא אותנו לחסדים.

לא שאנחנו משתוקקים אליו אלא כדי להשתוקק אליו יחד אנחנו נצטרך לבטל את האגו הפרטי של כל אחד ואז אנחנו מגיעים לאגו הכללי שלנו כעשירייה ורוצים להשפיע זה לזה ולבורא ולאט לאט מתוך זה, זה כבר כהעלאת מ"ן, כתפילה, אנחנו מתחילים את ההתעוררויות האלה, את האורות לקבל כתיקונים.

לכן אני אומר שעכשיו בשבילנו, כבר אמרתי מיד אחרי הכנס, שעכשיו בשבילנו העיקר למצוא את נקודת מרכז העשירייה. הכול הולך בשלבים.

תלמיד: כשאתה עושה מעצמך אפס ושם את עצמך במרכז העשירייה.

למה במרכז עשירייה?

תלמיד: אתה מרגיש שאתה מקבל חשיבות של תכונת ההשפעה וכאילו יכול לחיות במצב הזה, אבל גם מתעוררת בך בושה כלפי החברים, כלפי המורה, כלפי הבורא. אתה כאילו מרגיש חייב להם.

אז מה אם אני חייב?

תלמיד: איך מכסים על ההרגשה הזאת שאתה מקבל מהם את היכולת לעבוד לא עם האגו שלך?

אני לא דואג לזה. זה הטבע שלי, אני לא יכול לבטל. אם אני אבטל את האגו אז אני אבטל את עצמי. אני לא רוצה לחשוב על זה. אני רוצה לחשוב על גדלות החברה ועל גדלות הבורא והחיבור שיש בין הבורא למרכז החברה. על זה אני חושב ולא על עצמי.

אם זה חסדים איך אני חושב על עצמי בכלל? אני רק נקודה שמשתוקקת אליו. טוב לי, יותר מזה אני לא רוצה. עכשיו אני רק רוצה לקיים את המצב הזה, לקחת אותו בידיים שלי יותר, שדרך מרכז הקבוצה יחד עם החברים אנחנו כולנו נשתוקק לבורא. אז ממני הוא לא ירגיש שאני משתוקק אליו, מאיתנו יחד הוא כן ירגיש שאנחנו משתוקקים אליו. זאת אומרת זו כבר תהיה פעולה כמו מפרצוף.

תלמיד: בסוף אגרת ח' רב"ש כותב שהוא נכלל בחברים ונבלע והוא מרגיש איך החברים עומדים בתוך ליבו והוא מרגיש שהוא מתבייש ממעשיו הפעוטים נגד חבריו או משהו כזה. יש מצב שמתוך זה שאתה כבר לא מזהה את האני, אלא מרגיש שהעשירייה פועלת לכיוון של השפעה, לכיוון של חסדים, מתעורר עוד חשבון?

בושה.

תלמיד: כן, של בושה.

יפה מאוד, ומה עוד?

תלמיד: עוד משהו כלפי העליון.

לא, כלפי החברים.

תלמיד: החברים הופכים להיות עליון ואתה כאילו מרגיש שאתה מקבל מהם משהו שהוא מעל העולם הזה.

זה בדיוק כמו שרב"ש כותב.

תלמיד: איך מכסים על זה אתה? אני מרגיש כאילו חייב.

לא צריך לכסות. אדרבה. למה אתה לא אוהב ייסורים כאלה? זה דוחף אותך פנימה. אתה מסמיק, אתה מתבייש, אתה נשרף בפנים, ועד כמה שהיית רוצה לכסות את זה, אבל אל תכסה כך שזה יכבה.

תלמיד: בדיוק האיזון הזה, איך שומרים עליו?

זה נקרא "ספרא דצניעותא", גילוי בהסתרה והסתרה כדי לגלות. ואם אתה מוחק אחד אתה מוחק את השני. תתרגל להיות עם העביות, עם הצמצום, עם המסך, עם האור החוזר בזיווג דהכאה. תנסה לעשות הכאה וזיווג יחד.

תלמיד: זה אפילו בפרקטיקה הפשוטה, כשאתה רואה שהחברים גדולים ממך, בהתחלה אתה אומר איזה יופי החברים גדולים, אחרי זה אתה רואה שאתה קטן והחברים מאוד מאוד גדולים, אתה מרגיש שאתה לא ראוי להיות חבר שלהם. איך מחזיקים בזה?

זה לא חשוב. העיקר כל הזמן להיות קטן כלפיהם ולא לבטל את המצב. רק לא לבטל את המצב. כשרבי יוסי בן קיסמא למד מתלמידיו הוא לא הרגיש את עצמו קטן כלפיהם? ועוד איך. רק כלפי אחד אתה לא יכול להיות יותר קטן ממנו, כלפי הבורא. הוא יותר קטן ממך.

שאלה: איך לשמור על יחס תחתון, עליון, עלי עליון כל ימי חיינו?

רק להשתוקק להתכלל במרכז הקבוצה, שם נפגשים תחתון, עליון ועלי עליון.

תלמיד: איך לומדים להשתמש נכון במסך בתרתי משמע, בכל המובנים ובאופנים שונים?

לא יודע. עוד לא למדתי את זה.

תלמיד: גם אני לא.

נלמד יחד. סבלנות. אל תשאל על מה שעוד לא למדנו.

תלמיד: למה בעל הסולם משקיע מאמץ ללמד אותנו איך ללמוד נכון?

זה העיקר, העיקר לדעת איך ללמוד נכון.

תלמיד: למה הבורא ברא אותנו בטבע הפוך ממנו כאילו באופן זמני?

לא, אנחנו תמיד נשארים באופן הפוך ממנו, בטבע הפוך ממנו. אנחנו תמיד נמצאים בלקבל והוא המשפיע. רק תיקון עלינו אנחנו מקבלים בתנאי שאנחנו בזה משפיעים לו. זאת אומרת שאנחנו צריכים להתקשר אליו ולקבוע יחסים כאלו שנקבל כדי לעשות לו נחת רוח, להשפיע, לפי הכוונה. זו כל חכמת הקבלה, לכן זה נקרא חכמת הקבלה ולא סתם קבלה.

שאלה: עכשיו יש לנו השתוקקות לבורא, אנחנו נמצאים ממש ביום, הבעיה שיוצאים מהשיעור וזה יכול להיות ממש לילה.

יכול להיות. אבל יכול להיות שלא, ולפעמים אתה נזכר ולא וכן ולא. רק כל אחד צריך לענות לעצמו, אל תגידו לי, ממה אתם נזכרים יותר בהשתוקקות לבורא, ממצבים טובים או ממצבים רעים? ממה אתם שמחים, מתי אתם שמחים שיש לכם השתוקקות לבורא? להשתדל כך בכל מקום בחיים, שיחסר לכם. כמו שאתה רוצה לאכול, ויש לך בבטן איזו הרגשת הריקנות, אתה מרגיש את הריקנות הזאת, אז שתהיה לך כזאת ריקנות מזה שאתה לא משתוקק לבורא, זה נקרא חיסרון לחיסרון.

תלמיד: המצב הכי גרוע, ממש ניתוק, שאתה מתעורר אחרי כמה שעות ואז אתה נזכר שלא חשבת על הבורא.

כפרה, לא חשוב. הבורא סידר לך את זה כדי שאתה תצטער למה הוא ניתק אותך. כאילו לא רצה להרגיש ממך שאתה משתוקק. למה? תשאל אותו, למה אתה לא רצית להרגיש שאני משתוקק אלייך, כי אתה ניתקת בי את ההשתוקקות אלייך. מה קורה, תגיד לי איך להשתוקק יפה ונכון כך שאתה תרצה כל הזמן להרגיש את ההשתוקקות שלי?

תלמיד: זאת אומרת כך זה צריך להיות?

תנסה לדבר כמו אותו ילד עם ילדה.

תלמיד: אם נצליח להגיע למצב הזה, מרכז העשירייה, אז ההשתוקקות תהיה קבועה, היא כל הזמן תתפתח?

כן, כי במרכז העשירייה נמצא הבורא והוא יחזיק אתכם כולם באור החסדים ויתחיל לעסוק אתכם בצורה הקבועה. אז אתם תרגישו את השינויים בין המצבים שביניכם, לא יהיו שינויים של ניתוק בצורה כזאת. יהיו ניתוקים, אבל בצורה אחרת. סיפרתי לכם, גם קראנו על הבעל שם טוב, וראיתי את הרב"ש, הוא היה כבהמה, כלום, אפס, ממש. אני בא, נכנס לחדר בשקט, מתיישב, אם הוא לא עושה איזו תנועה שאני אלך, אם זה בסדר, אני הולך בלי לשאול, מביא לו כוס קפה וכוס מים קרים ושם לפניו. הוא אהב לשתות כמו שהערבים שותים, קפה עם מים. ולאט לאט מתחיל כאילו איזה תנועות, איזה דברים, אולי כמה מילים לדבר על משהו שלגמרי לא שייך, כי וודאי שלרוחניות שלו איך אני יכול להיות שייך? וככה לאט לאט לאט. כמו שלבעל שם טוב, מה קראו לו? א', ב', ג', לא קראו לו איזה דברי חכמה. כך גם אני, משהו כזה. אז אני אומר לו שיכול להיות שיהיו גלים בים, אם זה קיץ, אם זה חורף, יכול להיות שיהיה גשם, משהו כזה, אתה יודע, מזג אוויר זה הדבר הכי [ניטרלי], זה לא שייך לאף אחד. וכך לאט לאט.

גם אתם צריכים כך לראות את החברים, עוד יבואו זמנים כאלה.

תלמיד: מה המחסום ביני ובין מרכז העשירייה?

מחסום זה בנקודה שבלב. בנקודה שבלב. להתחבר במרכז העשירייה עם החברים זה נקרא שאתה הגעת למקום שלך באדם הראשון. זה כבר יסוד של כל התיקונים, זו נקודת קשר עם הבורא.

תלמיד: זה ממש כמו פריצה?

זה איך שתגלה, על זה אני לא מדבר. אבל זאת הנקודה שאנחנו צריכים לגלות אותה, ולגלות בה שעומדים כל החברים. ואתה תגלה שהם עומדים שם, ולא שאני הגעתי והחבר עוד לא הגיע, איפה החבר הזה, איפה החבר ההוא, האם בכלל ברחו? אתה צריך לגלות שהם כולם נמצאים שם, הכול תלוי רק בך. עד כמה שאתה עובד עליהם לפי זה הם נמצאים שם.

שאלה: מה הקשר בין מרכז העשירייה הפרטית לבין מרכז העשירייה העולמית?

אתם הרגשתם כמה נעשה בכם שינוי מהכנס?

תלמיד: מאוד.

תסביר לי.

תלמיד: לא יודע להסביר.

מישהו יכול לתת תשובה? מישהו יכול לתת תשובה מאיפה זה בא? אנחנו דיברנו על התרחבות, התכווצות, זה מילים. זה נקרא שמתחברים לכלי יחד, ולכלי יותר גדול, וכשחוזרים למצב הקודם כביכול אז אתה מרגיש שאתה כבר רואה את מצבך פי כמה פעמים יותר ברור, יותר מרגיש, יש יותר הבחנות, משהו בפנים התרחב. סך הכול אנחנו כלי הרגשה. ולכן עכשיו שאנחנו הולכים להתקבץ למרכז העשירייה זה חובה, לפני שאנחנו נתחיל להתרחב לקראת הכנס במדבר. אני מאוד מקווה שהוא יהיה מאוד עוצמתי ושם נוכל להתחבר בצורה אמיתית במרכז המשותף שלנו ואחר כך כבר עם החלק הנשי, עם החלק החיצון, בקיצור עם כל אלה שיבואו.

תלמיד: השאלה שלי כזאת, לקראת כנס אירופה פיתחנו דאגה מאוד גדולה לחברים שם, הגענו לשם, התחברנו איתם. יש תחושת אחריות.

הייתה לנו דאגה מאוד גדולה איך נוכל להתחבר איתם, איך נוכל לחיות יחד כשאנחנו דאגנו אולי לחיבור יותר מהם. הרבה יותר מהם הייתי אומר. ודאגנו לזה מתוך הלב, לא כדי לבוא, לסדר ולשלוט ולארגן, אלא הייתה לנו מין חרדה נניח כמו של הורים שמקבלים ילד מאומץ, האם יקבל אותם או לא? תחשוב על הדוגמה. הייתה לנו כזאת הרגשה, יקבלו, לא יקבלו, איך אנחנו נתקשר אליו, לילד הזה, איך הילד הזה ירצה להיות איתנו, לא ירצה וכן הלאה. הייתה לנו הרגשה מאוד מעורבת, ולכן זה הצליח.

תלמיד: אתה מרגיש כאילו הילד נקלט למשפחה.

אנחנו צריכים לקלוט אותו. הוא מוכן במשהו, למרות שיהיו וודאי עניינים של קומוטציה, התקשרויות, התחברויות, הבנות וכן הלאה, עד שבודקים זה את זה עד כמה יכולים להיות בטוחים, עד כמה יכולים להיות אחד במקום השני כך שכל אחד יתכלל. התכללות זה דבר הדרגתי, ארבעה שלבים יש כאן, כרגיל, אבל על זה אנחנו צריכים לעבוד. אני מקווה שאתם עובדים על זה.

תלמיד: אני לא יודע מה זה עובדים על זה.

אל תחכו לאף קבוצה שבעולם, אתם חייבים לדאוג לזה שכל אירופה תרגיש שאנחנו כל הזמן פנויים אליהם, בפַנים אליהם ורוצים כל הזמן לתת, להשפיע, למלאות, לעזור, לתמוך בהכול. הם צריכים כך להרגיש. השפעה, השפעה נקייה. שבזה אנחנו מבטלים את עצמנו, כמו שכותב רב"ש כאדם כלפיי העשירייה שלו, וצריכים לעשות את כל הפעולות של רב"ש כדי להתחבר איתם לעשירייה אחת.

תלמיד: בכנס הייתה מעין נקודת חיבור בינינו שנתנה לנו פלטפורמה.

זו נקודה רגשית, נקודה רגעית, לא קבועה, אנחנו צריכים על זה לעבוד ולקבוע. אל תחשוב שזה קיים. אתה צריך ממש לצייר את הנקודה הזאת, לתת לה נפח.

תלמיד: מה שאני אומר, שככל שאנחנו חוזרים ומתכווצים לתוך העשירייה שלנו הדאגה כלפיי הכלי העולמי, נגיד אירופה, פוחתת בצורה טבעית.

לא, זה לא צריך להיות.

תלמיד: איך לשמור גם על התפשטות וגם על התכווצות?

כי מתוך ההתכווצות שלך בתוך העשירייה, במרכז העשירייה, מזה אתה צריך לטפל באירופה. אחרת אתה עושה את זה ממך, בצורה כזאת התנדבותית, איך שבא לך כאילו, כן ולא ולא וכן. אבל אם אתה תתכנס בפנים בתוך העשירייה אז הפעולה שלך כלפיהם היא תהיה פעולה מכוונת, והיא תהיה מורגשת עם תוצאה בטוחה שזה יקרה.

לכן לפני שאתה עושה את הפעולה הזאת אתה צריך להיות מכווץ בתוך העשירייה.

תלמיד: והמיקוד צריך עכשיו להיות כלפי העשירייה שלי, הפרטית.

קודם כל. כן. ואחר כך אליהם. ואני מקווה שאת העבודה הזאת פחות או יותר אנחנו נממש עם דגש עלינו, לנקודה שבכל עשירייה ועשירייה, למרכז שבכל עשירייה ועשירייה, ועם זה אנחנו נגיע לכנס המדבר.

שאלה: אני רוצה להמשיך את השאלה הזאת. השאלה שלי איך אנחנו צריכים להמשיך את הקשר הזה עם פתח תקווה ולהפוך לעשירייה אחת? האם להמשיך את זה ברמה של עשיריות של פתח תקווה, אולי ברמה ארגונית ומה התפקיד של אירופה בתוך זה? איך אנחנו צריכים להוסיף לקשר הזה? מה עלינו לעשות?

אני אגיד לכם, לכל האירופאים, [לא תתקדמו] אם אתם לא תתקשרו אלינו, לא בשיעורים בלבד אלא בצורה קבוצתית, בחיבור של הקבוצות כקבוצה אחת כמה שיותר. אנחנו צריכים ללמוד איך לעשות את זה, אין לנו דוגמאות כאלה בהיסטוריה, אנחנו הדור האחרון, אז צריכים ללמוד את זה, אבל נלמד, אנחנו רואים שזה מתגלה. לא רצינו כל כך לעשות כנס אירופה, פתאום, בשביל מה ולמה, אבל עברנו אותו, עשינו. היינו שם בגרמניה, בצ'כיה, בכל מיני מקומות, היינו באיטליה ואיכשהו התגבש הכנס. אבל אם לא תתחברו עם בני ברוך פתח תקווה, אתם לא תהיו קבוצה שממש מתקדמת לתיקון.

אתם צריכים להבין שבכל זאת ישנה כאן קבוצה שהיא מיום ליום עושה צעדים קדימה. ולא שאתם קטנים או מתחילים, אלא אם מתחברים אז מתקדמים. אין מה לעשות, ככה זה בנוי. ולכן אין ברירה, אנחנו צריכים לדאוג, מאוד לדאוג, ואירופה צריכה לדאוג לזה יותר מאיתנו. אנחנו כדואגים שצריכים תיקונים, אבל אירופה צריכה ממש לראות את זה כדבר ההכרחי, שזה תלוי ממש בחיים הרוחניים שלהם. זה בצורה הדדית.

אז בבקשה, צריכים להביא את זה לידיעת החברים באירופה, ואני מקווה שהם יבינו ויפעלו כך. ללא קשר לבני ברוך פתח תקווה, אתם לא תתקדמו. לכן בואו נעשה את הקשר הזה קבוע, קיים, מתפתח. אתם צריכים להתעורר לזה יותר ויותר.

שאלה: האם גם החברים מאירופה צריכים לעבוד על הקשר ביניהם, בין הקבוצות, או כל קבוצה כלפי פתח תקווה?

זאת שאלה. כמו שאמרתי, אנחנו עוד לא מבינים איך זה יעבוד בעולם, לכן אני לא יכול להגיד. זאת שאלה שבאמת מטרידה אותי כבר בקשר לחיבור עם אירופה מזמן. יותר קל להתקשר עם כל קבוצה וקבוצה בנפרד, עם כל מדינה ומדינה, או עם כל לשון ולשון בנפרד מכאן אליהם, ויש בזה הרבה תומכים וקשרים וטוב, וכך למדנו ועשינו וכך יום יום אנחנו מתקשרים בשיעור, מצד אחד. מצד שני, הם בכל זאת צריכים להיות מקושרים ביניהם.

עד כמה להיות מקושרים, קודם ביניהם ואחר כך איתנו, או איתנו יחד ואז אנחנו בונים כאן איזו מערכת משולבת כזאת, אני לא יודע. אני באמת לא יודע, אלה דברים שעוד לא למדתי, עוד לא עברתי ועוד לא מרגיש, עדיין לא מתייצבת בי התבנית הזאת.

זו צריכה להיות איזו תבנית פנימית שממנה אתה מרגיש אם צריכים לעשות כך או אחרת, ואני במבוכה. אני עוד לא יודע. אבל זה טוב, זה תמיד כך לפני שמקבלים בירורים. אז תבוא אנליזה, סינתזה, בכל מיני חלקים עד שזה יתייצב. זה בדרך, כרגיל.

תלמיד: שאלה נוספת, לגבי יתר הכלי העולמי, והקשר הזה עם ישראל, האם הוא צריך להיות באותה מידה כמו שאירופה, האם לכל העשיריות בעולם צריך להיות קשר עם ישראל?

כן, זה בטוח. בזה אין שום ספק. גם בצורה גיאוגרפית, פיסית, רוחנית, אידיאולוגית, לא חשוב איך שתגיד, המרכז הוא כאן.

תלמיד: איך אתה רואה את זה קורה? נגיד אנחנו כעשירייה בקשר עם קבוצת ברלין, יצרנו איזה קשר, איזה מערך פגישות וכן הלאה. אם על כל עשירייה פה יהיו עוד איזה עשר עשיריות מכל העולם, איך אתה רואה את זה קורה? האם צריך ליצור כזה קשר?

אתה ממשיך את השאלה שלך, שאני לא יודע עליה בדיוק את התשובה. אני חושב שאנחנו צריכים קודם כל לחזק בינינו קשר כזה, שכל החברים שלנו באירופה, כל החברים, אלו שהיו בכנס ועוד אלו שלא היו בכנס, הם יחד איתנו יתכנסו למהלך השיעורים. כי השיעורים שלנו זו הדרכה יומיומית לחיבור, אז הם צריכים לעבור איתנו יחד את ההדרכה היומיומית הזאת וכך אנחנו נתקדם עד שנגיע לכנס הבא.

כנס זה פשוט נקודה שקל לנו לכוון את עצמנו אליה. ואנחנו צריכים לדאוג שהם יהיו מחוברים ממש יום יום איתנו ויקבלו כל ההדרכות ויבינו אותן כמה שאפשר, ויותר מהר גם יקפצו על אותה העגלה וכך נתקדם. אתם צריכים לדאוג לזה.

באיזו צורה, קודם לדאוג לחיבור ביניהם ואחר כך איתנו, אני לא יודע. אני חושב שהעיקר בשבילנו זו הדאגה להתקדמות הלימודית בוא נגיד, שהלימוד זה גם הביצוע שלנו.

תלמיד: ועם יתר הקבוצות העולם, איך אתה רואה את הקשר הזה?

אותו הדבר. שחייבים להתקבץ יחד איתנו למערך הזה ולראות בזה את ההתקדמות היומיומית. הם צריכים להרגיש שמיום ליום אנחנו מתקדמים.

שאלה: אנו אומרים שאדם אחד לא יכול לצאת מהמעגל של עצמו, להוציא את עצמו, ושגדלות החברה לא יכולה להיות יותר נמוכה מגדלות הבורא. אז במרכז העשירייה, הבורא הוא באותו גובה כמו החברה או הבורא יותר גדול מהחברה במרכז העשירייה?

אם זה כלי אמיתי ונכון, זה אותו גובה. זה כמו שאנחנו לומדים בחכמת הקבלה שהבורא זה מי שמתגלה בכלי, מה שמתגלה בכלי. ללא כלי אתה לא יכול לגלות, לכן היחס לכלי והיחס לבורא הוא בעצם אותו דבר. ואם לא, זה סימן שעבודת ה' היא לא מאוזנת.

שאלה: הכלי הלטיני ביחס ליתר הכלי העולמי נראה מאוד פסיבי, האם זה נורמאלי או שעלינו לנסות לעורר יותר השתתפות? ואולי פשוט מדובר בהסתכלות אישית?

אני לא יודע אם זה פסיבי או לא פסיבי, זה עניין של הטבע הגשמי ולכן אי אפשר להגיד. אתה רואה איך הרוסים קופצים ומתקיפים והאירופאים בצורה אחרת, ומאסיה או מאפריקה בצורה אחרת. כל אחד לפי האופי שלו, שלא אומר שום דבר על ההתפתחות הרוחנית. אתם תתנהגו כמו שאתם, העיקר תתכנסו בלב ונפש כמה שאתם מסוגלים לתוך הלימוד היומיומי שלנו. אם חסר לכם מה שהיה אתמול, אתם לא יכולים להבין בדיוק מה שיש היום, אתם צריכים בכל פעם ממש לקבל מנה יומית.

שאלה: אמרת קודם שהייסורים והחושך צריכים להיות מטרתיים. אבל המטרתיות תלויה בנו. כלומר, כשכואב לנו ואנחנו בוכים, זה תלוי במה שאנחנו אומרים לעצמנו. האם כשאנחנו אומרים לעצמנו שזה מביא לחיבור, להצלה, לגילוי הבורא בנו, הייסורים האלה מטרתיים?

קשה לי להבין למה אתה מתכוון. העיקר לא להיות בייסורים. ייסורים מטרתיים זה שאני שמח מזה שיש לי ייסורים כי חסר לי להשפיע לבורא, לכוון את עצמי אליו, לעשות מה שמוצא חן בעיניו. אלה הייסורים הנכונים.

שאלה: לגבי ביטול, האם נכון שזה העברה של "האני" שלי אל החבר ואז יוצא שאנחנו עושים את כל העבודה הרוחנית שלנו ביחס ל"אני"? האם זו התרחבות והתכווצות?

איך שתקבלו, לא נותן תשובה.

שאלה: איך אנחנו עוזרים אחד לשני כדי להבין את המצב של הלילה דרך העשירייה?

תדברו על זה. מותר לדבר. תדברו על זה עד כמה שאתם שמחים מזה שיש לכם השתוקקות לבורא, המצב הזה נקרא "לילה". לילה זה לא סתם חושך, "לילה" זה נקרא אור שמאיר בחושך. האור הזה הוא אור השמחה, אור הקשר, אור של רצון להשפיע לבורא.

שאלה: אמרת שלקבוצות אחרות בכלי העולמי גם צריך להיות קשר עם פתח תקווה, בדומה לקשר של פתח תקווה עם אירופה. האם אנחנו צריכים לחכות עד שהחברים מפתח תקווה יארגנו בשבילנו מקום לקשר הזה, או שאנחנו בצורות אחרות צריכים לתת להם מוטיבציה ליצור את הקשר הזה?

הכי טוב אם תתקשרו יותר לקבוצת פתח תקווה ותנו לקבוצת אירופה להתקשר גם לפתח תקווה. בינתיים. אחר כך נעבוד על הקשרים מהסוג השני, בין העשיריות.

קריין: קטע מס' 39, מתוך "שמעתי" של בעל הסולם מאמר ח', "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א".

"בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי". היינו שאומר, שכל הסתרות והיסורים, שהוא מרגיש, הוא מטעם, שהבורא שלח לו את המצבים האלו, בכדי שיהיה לו מקום לעבוד למעלה מהדעת. ובזמן שיש כח בידו לומר כך, היינו שהקב"ה מסבב לו את הסיבות האלו, הוא לטובת האדם. זאת אומרת, שעל ידי זה הוא יכול לבוא לעבוד בעמ"נ להשפיע, ולא לתועלת עצמו. ואז האדם בא לידי הכרה, היינו שהוא מאמין, שהבורא נהנה דוקא מעבודה זו, שהוא בנוי הכל למעלה מהדעת. נמצא, שאין האדם מתפלל אז מהבורא, שהצללים יעברו מן העולם, אלא הוא אומר אז, אני רואה, שהבורא רוצה, שאני יעבוד אותו בצורה כזו, שהוא הכל למעלה מהדעת. אם כן בכל מה שהוא עושה, הוא אומר, בטח שהבורא נהנה מעבודה זו. אם כן מה איכפת לי שאני עובד במצב של הסתרת פנים, היות שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, היינו שהבורא יהנה. לכן אין לו שום פחיתות מעבודה זו, היינו שירגיש שהוא נמצא במצב של הסתרת פנים, שאין הבורא נהנה מעבודה זו. אלא האדם מסכים להנהגת הבורא. כלומר, איך שהבורא רוצה שהוא ירגיש את מציאות ה' בעת העבודה, האדם מסכים בלב ונפש, כי האדם לא מסתכל על מה שהוא יכול להנות, אלא הוא מסתכל על מה שהבורא יכול להנות. נמצא שהצל הזה מביא לו חיים. וזה נקרא "בצלו חמדתי". זאת אומרת, שהוא חומד למצב כזה, שיוכל לעשות איזה התגברות למעלה מהדעת.

(בעל הסולם. שמעתי. ח. "מהו, הבדל בין צל דקדושה לצל דס"א")

ואחר כך ההיפך, זאת אומרת שהוא נהנה מזה שהוא נמצא בצל ושאין לו אור, ועל ידי זה הוא יכול להראות לבורא עד כמה הוא נהנה מהיחס הזה ומצדיק אותו ולא צריך שום דבר יותר. ואחר כך, לאחר שעבר את השלבים האלו, אז הבורא מתחיל להאיר לו, וכאן הבעיה, להאיר לו, להביא לו תענוגים, להביא לו אור חכמה, כאן הבעיה, איך הוא יכול על פני ההארה הגדולה הזאת, שהכול מובן, שהכול מורגש, שהוא רואה מסוף העולם ועד סופו, איך כאן הוא מראה שהוא מסור לבורא כאילו אין לו כלום. כי אם יש לו הכול, אז מה זה נקרא להיות מסור? אחר כך זו הבעיה, אבל בינתיים, שנגיע לשלב הזה שעליו הוא כותב כאן. "בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחיכי". בצל, נהנה מהצל, שאין שום דבר אבל אני נהנה מפני שאני קשור עם מישהו שמאיר לי את הצל, אני מרגיש בצל הזה יחס יפה וטוב, וזה שומר עליי שאתייחס אליו בצורה נכונה, נותן לי הזדמנות להביע את עצמי נכון, להתייחס אליו בצורה נקייה. מה שאין כן כשמתחיל להיות אור החכמה, שם [ההתמודדות מאוד מאוד לא פשוטה].

שאלה: קיימת אפשרות שיש התנגדות לקבל אור חכמה?

ודאי.

תלמיד: אבל זו מטרת הבריאה, זה כל התענוג,

בגלל שזו מטרת הבריאה, בגלל שהבורא רוצה, אני אונס את עצמי והולך על לקבל את זה.

תלמיד: קשה לי לקלוט את זה. אתה יודע שאור חכמה הוא מטרת הבריאה וזה התענוג הכי גדול, אז למה יש התנגדות? מה הסיבה, אתה פוחד להיכשל?

אתה מעורר בושה. אתה מעורר כל מיני יוצרות כאלה, שאתה ממש יכול להתמודד עם אור החכמה.

תלמיד: ומה מביא אותך בסופו של דבר בכל זאת להתמודד ולהיכנס למסע הזה?

זה שעל ידי כך אתה עושה לו נחת רוח, למעלה מהמסכים, למעלה מכל ההתנגדות שלך. מצידך יש התנגדות שלמה, ממש. אתה שונא את אור החכמה. זה מביא לך סיפוק בכל הכלים דקבלה.

תלמיד: זה נובע מיראה, מהפחד שלא תעשה לו נחת רוח?

כן, יראה מחוסר דבקות. זה יבוא, אבל אנחנו כבר יכולים לדבר על כל המצבים האלו בצורה קצת יותר עניינית. יפה.

שאלה: בנוגע לקשר בין פתח תקווה לקבוצות אירופה, ראשית הייתי רוצה לומר שאנחנו מתחברים לפתח תקווה כמעט על בסיס יומי כעשירייה בזום, וזה מאוד עוזר לנו. זה נותן ממש רוח גבית חזקה לקבוצה שלנו. השאלה היא, האם הקשר לפתח תקווה הוא רק ברמה הרוחנית, ישיבות חברים, סדנאות וכאלה דברים, או לדבר גם על איך עובדים, איך עושים שם הפצה ושהקבוצות שלנו באירופה יקבלו מזה השראה?

כן, יכול להיות שאתם יכולים להתכלל איתנו באיזה מעשה. באינטרנט, בספרים, בטקסטים, בכל מיני דברים. יכול להיות בטיפול יחד איתנו בכלי היותר רחב, העולמי, אדרבא, בבקשה. זה טוב אם אנחנו נעבוד כמה שיותר יחד, בכל מיני מערכות.

אבל קודם כל שיעור בוקר והבנת השיעור, חזרה על השיעור, זה העיקר, אם חוץ מזה יש לכם עוד אפשרויות, בבקשה, אבל קודם שיעור בוקר.

קריין: קטע מס' 40, מתוך "שמעתי" מאמר מ"ב, "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה".

"בזמן שהאדם עובד בבחינת השפעה. אז האדם יכול לומר "מה חשוב לי, מה שאני מרגיש בזמן העבודה, כי עיקר הוא אצלי, שאני רוצה להשפיע להבורא, ואם הבורא מבין, שיהיה לו יותר נחת רוח אם יעבוד בבחינת אחוריים, אני מסכים". מה שאין כן אם יש לו עדיין ניצוצות של קבלה, הוא בא לידי הרהורים, שקשה לו אז להאמין, שהבורא הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. שזה סוד אות י' דשם הוי"ה, שהיא אות הראשון, הנקראת "נקודה שחורה שאין בה לבנוניתא". היינו שהיא כולה חושך והסתרת פנים. כלומר, בזמן שהאדם בא לידי מצב, שאין לו שום סמיכה, אז נעשה המצב שלו שחור, שהיא בחינה היותר תחתון שבעולם העליון, ומזה נעשה בחינת כתר לתחתון, שכלי דכתר הוא כלי דהשפעה. כי הבחינת התחתונה שבעליון היא מלכות, שאין לה מעצמה ולא כלום. ורק בצורה כזו נקרא מלכות. היינו, שאם מקבל עליו המלכות שמים, שהיא בבחינת שאין לה כלום, בשמחה, נעשה מזה אח"כ בחינת כתר, שהיא כלי דהשפעה וכלי זכה ביותר. כלומר, שזה שקבל בחינת מלכות בבחינת השחרית, נעשה אח"כ בחינת כלי דכתר, שהוא כלי דהשפעה."

(בעל הסולם. שמעתי. מב. "מהו, שראשי תיבות אלול "אני לדודי ודודי לי" מרמזת בעבודה")

קריין: קטע מס' 41, מתוך כתבי רב"ש א', "מהו היסוד שהקדושה נבנית עליו".

"אני מעורר השחר". יהיה הפירוש "אני, מתי שאני רוצה, אני מעורר השחר". כלומר, אני מעורר בעצמי את החושך והשחור שיש בי. שאני עדיין שקוע באהבה עצמית, ועוד אין בי אהבת ה', ועוד חסר לי כבוד התורה, שאין בי עדיין חשיבות התורה, שאני אדע, שכדאי לעשות הכל בכדי לזכות לאור התורה. וכמו כן איך להעריך חשיבות עשיית המצות, שה' צוה לנו. ובזמן שאני צריך לעשות איזו מצוה, ולכוון שזה יהיה בעמ"נ להשפיע, תיכף מתעוררת ההתנגדות בגוף בכל תוקפה. ויש לו מלחמה גדולה לעשות משהו. והוא רואה כל פעם העליות וירידות. אז יש לו מקום לתפלה. וזהו מטעם, שהאדם בעצמו מעורר, בזמן הנכון. כלומר, בזמן שהוא מרגיש, שתהיה לו היכולת לתת תפלה על המקום, ולא שהשחור יביא לו עצבות ודכאון, שלא היתה לו היכולת לתת תפלה על השחור. והאדם יכול לראות בעצמו, אם זה בא מצד הקליפה או לא. והסימן לזה, כי דבר שבא מצד הקדושה, הוא תמיד בבחינת "מעלין בקודש ולא מורידין". כלומר, שתמיד מבקשים מה', שיעלה אותו למעלה למדרגה יותר גבוהה משהוא נמצא. מה שאין כן בזמן שהשחור בא מצד הקליפה, אין האדם מוכשר לבקש מה', שיעלה אותו למעלה מהמצב שבו הוא נמצא.

"אלא מורידין". כלומר, שמוריד אותו לשאול תחתיות, שנאבד לו חלק אמונה שהיה לו קצת. ונשאר כמת בלי רוח חיים.

(רב"ש - א'. מאמר 16 "מהו היסוד שהקדושה נבנית עליו" 1988)

קריין: קטע מס' 42 מתוך רב" א' מהו שהתורה ניתנה מתוך החושך בעבודה"

"בזמן שהאדם רוצה להתקרב לה', זאת אומרת להשתמש בכלים דהשפעה, והוא לא יכול, מסיבת שהגוף לא מסכים לזה, כי גופו נמשך מכלי קבלה. אז האדם מרגיש "שהעולם חשך בעדו", כי הוא מבין, אם אין בידו להשיג כלים דהשפעה, אף פעם לא יזכה לאור עליון, שהוא האור "דלהטיב לנבראיו". נמצא, החושך הזה, שהוא מרגיש, בזה שאין הוא יכול להשיג כלים דהשפעה מכח עצמו, הוא מקבל צורך, שמי שהוא יעזור לו להשיג הכלים האלו. ולפי הכלל "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון", נמצא שעכשיו הוא קיבל צורך לאור התורה, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין". נמצא, שהתורה נתנה דוקא למי שיש לו חסרון. והחסרון הזה נקרא "חושך". וזה שכתוב "התורה נתנה מתוך החושך". כלומר, שמי שמרגיש חושך בחיים שלו, בזה שאין לו כלים דהשפעה, אז הוא מוכשר לקבלת התורה, בכדי שע"י התורה "המאור שבה מחזירו למוטב", אז הוא ישיג כלים דהשפעה, ועל ידם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג." 

(רב"ש - א'. מאמר 21 "מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה" 1988)

שאלה: קראנו שני קטעים, בקטע אחד כתוב שאהבה עצמית זה חושך, ובקטע השני כתוב שחיסרון לתכונת ההשפעה זה חושך, מה זה אומר?

יש הרבה סוגי חושך, תלוי איך אדם מפענח את זה, מה הוא מקבל על עצמו כחושך. איך הוא מגדיר את החושך.

שאלה: כתוב על הכלים דהשפעה, ועכשיו יש כזאת תמונה שלקבוצת פתח תקווה יש את האפשרות להתבטל ולהתחיל לדאוג לכלי האירופאי, לרכוש את הכלים דהשפעה, והכלי דובר הרוסית, איפה אנחנו יכולים להתבטל, למי עלינו לדאוג כדי שאנחנו לא נישאר מחוץ לתמונה?

אתם תצטערו מאוד שאתם נשארים מחוצה לתמונה ותבכו ותקללו את המורה הזה ואת הכול, ומזה יבואו אליכם השלמות, ההשגה והגאולה השלמה, דווקא מזה שאתם תצטערו, למה לא?

תלמיד: נותרו שלושה חודשים עד לכנס שיהיה בישראל ויוצא שקבוצת פתח תקווה בכנס ערבה תעבור את המחסום ומה יהיה עם הכלי דובר הרוסית?

אתה תהיה מאוד מרוצה, אתה תהיה הכי מרוצה בעולם, בכל העולמות וכל הזמן, אתה תשיר לבורא שירה גדולה על זה שקבוצת פתח תקווה הגיעה למחסום ועברה את המחסום, ואתה תשמח מזה כמתנה הכי גדולה שלך.

אתה בוכה?

תלמיד: בטח שאני בוכה, זה פשוט כואב לי, אני לא רוצה להפוך את זה לצחוק אבל אני מסתכל על הכלי דובר הרוסית.

אני אגיד לך רק דבר אחד, שאין לך אמונה במורה ולכן לא כדאי לך להישאר כתלמיד שלי, אם אתה רוצה לשמוע ממני דבר נכון, אמיתי, זה מה שאני אומר לך. תעזוב את קבוצת מוסקבה אם היא בכלל קשורה אליי, אבל לא מגיע לך להיות בקבוצה שקשורה אליי אם אתה אומר ככה. אתה צריך ללכת עם עיניים עצומות אחרי המורה ולהאמין שמה שהוא עושה, הוא עושה טוב ונכון לכולם.

אני מבין שישנה עדיין חוסר אמונה במורה, אבל עד כדי כך כמו בקבוצת מוסקבה שהם ממש עושים מהפיכה שם נגדי, בבקשה תעשו אני לא מתנגד, אני גם לא מתנגד שתעזבו, אם תעשו משהו אחר, קבלו לעצמכם איזה מורה אחר, אדרבה אני מאחל לכם כל טוב. אבל אם אתם רוצים ללמוד אצל מישהו, אתם תצטרכו ללכת אחריו בעיניים עצומות. אי אפשר אחרת, אי אפשר כי עד כמה שאתם לא מאמינים במורה, אתם בזה עוצרים את עצמכם ואז אתם לא הולכים ממש אחריו אלא באיזה מרחק אחריו ולא צמודים זאת אומרת, וזה עוצר אתכם.

אני מצטער, אבל אני לא רואה בהתנהגות קבוצת מוסקבה בזמן האחרון בכלל התנהגות נכונה.

אני לא רואה במה שאתם עושים שאתם בכלל עושים משהו נכון, מה אתם חושבים את עצמכם כידענים גדולים, מנהלים גדולים, מי אתם? אתם לא מבינים שאתם בכלל לא מבינים שום דבר, ולא יודעים שום דבר, וגם לא מרגישים שום דבר חוץ מאת הגאווה המזוהמת שלכם, ועם זה אתם רוצים לחדור לאירופה ובכלל למישהו?

בתוככם כמה עוד יש לתקן. איך בכלל אפשר ככה לעשות בסופו של דבר? הכול אצלכם חשבון באופן קבוע עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם "אנחנו רוצים, אנחנו רוצים", כמו ילדים קטנים. אם לגמרי הייתם נוכחים כאן, מה זאת אומרת כאן, יחד איתי, תחת הנהגתי, בצורה מדויקת היינו עובדים יחד, אבל אתם בעצמכם נכנסתם לאירופה ורוצים להראות שאתם בעצמכם מבינים. אם כך, אז פשוט תעזבו אותי ותעשו מה שאתם רוצים אני לא מחזיק אתכם. אני אוהב כל אחד מכם, אבל רק כל עוד הוא הולך אחריי, אם לא אני לא קושר אף אחד, אני לא מחזיק אף אחד, בבקשה אתם יודעים, אז תחליטו מה תעשו.

בזמן האחרון אני מרגיש ממש ניתוק אמיתי ממני ומבני ברוך שכאן, לא יודע, ככה אני מרגיש. אני מרגיש שאתם מעמידים את עצמכם כנגדי. אתם לא מסכימים איתי, אז מה לעשות? אני לא יודע, עליכם להחליט. אני את הדרך שלי לא יכול לשנות, אם אתם יודעים שיש לכם דרך אחרת, בבקשה.

קריין: קטע מספר 44 מתוך "שמעתי", מאמר י"ז, "מהו, שהס"א נקראת, מלכותא בלי תגא".

"אמרו חז"ל: "כל המתגאה, אומר הקב"ה, אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד". וזה הוא מטעם שעושה ב' רשויות. מה שאין כן כשהוא בבחינת אין, והוא מבטל את עצמו להשורש, היינו שכל כוונתו הוא רק להשפיע, דוגמת השורש, נמצא שאין כאן רק רשות אחד, היינו רשותו של הקב"ה. וכל מה שהוא מקבל בעולם, הוא רק בכדי להשפיע לה'. וזה פירוש מה שאמר: "כל העולם כולו לא נברא אלא בשבילי, ואני לשמש את קוני", לכן אני מוכרח לקבל כל המדרגות שישנו בעולם, מטעם כדי שאוכל להשפיע הכל לה', הנקרא "לשמש את קוני"."

(בעל הסולם. שמעתי. יז. "מהו, שהס"א נקראת, מלכותא בלי תגא")

רק דרך ביטול אנחנו יכולים להגיע להשפעה, לחיבור הנכון בין כולם, רק דרך הביטול. ולכן, שוב אני אומר, קודם זה מרכז העשירייה ששם כל אחד ואחד מבטל את עצמו. במידה שאנחנו מגיעים למרכז העשירייה ייצא לנו קשר נכון עם כל יתר העשיריות, ואז בצורה כזאת, אנחנו נוכל רק לצאת לחיבור הכללי.

לכן, מיד אחרי כנס אירופה אמרתי שאנחנו צריכים לדאוג למרכז העשירייה הפרטית של כל עשירייה ועשירייה, כי דווקא בזה אתם תקנו את מידת הביטול. כל אחד [צריך] לבטל את עצמו כמה שיוכל, ואז מתוך הביטול הכללי בכול עשירייה, נוכל להתקשר בין העשיריות שלנו לבין העשיריות של אירופה, רוסיה, אפריקה, לא חשוב איזה, אבל רק מתוך זה שתהיה לנו נקודת החיבור שלנו, נקודת הביטול שלנו. רק מהנקודה הזאת אנחנו נוכל להתקשר. לכן, נגמר כנס אירופה, המשפט הראשון שאני אמרתי זה מה שחשוב לנו עכשיו.

שאלה: איך אפשר לעזור לכול חבר ללכת בעיניים עצומות אחרי ספרים ומורה?

דוגמה. שום דבר חוץ מזה. דוגמה זה שאני מגיע לשיעור, אני עושה את כל הדברים, אני משתדל להיות נאמן לחברים, לדרך. הדברים המעשיים, ממש כך לעשות. אין לך שום דבר חוץ מזה. אם אתה עושה את זה מהלב או אפילו בלי לב אלא כך כתוב ואני עושה, כמו חייל, אתה גם מקבל כתוצאה מזה תמיכה מכולם, ודרך התמיכה מכולם, כמו בערבות, אתה מקבל את האור העליון. החוקים הם חוקים מאוד מאוד פשוטים, רק הם לא אגואיסטים, אינדיווידואליסטים, אלא חוקים של העיגולים.

תלמיד: אי אפשר להתעלם ממה שהיה פה, אז אני מרגיש שאנחנו פה רואים אותך, מרגישים אותך, יש לנו כלפיך קשר ואולי קצת קל יותר להוריד את הראש ולהתבטל וללכת. איך אנחנו עוזרים גם במסגרת הקשר של פתח תקווה לאירופה כמו שדיברנו, וגם כנראה לכול קבוצה, שתהיה יכולת להרגיש אותך כאילו אתה מדבר עם כולם בשווה.

אני מרגיש שאין אותה מידת הקשר כי בכול זאת, אנחנו עוד לא הגענו לקשר, [בינתיים] הוא עובר דרך חוטי האינטרנט. מה אני יכול לעשות? לכן אני אומר, אני מתייחס קודם כל למי שנמצא כאן לפני, אני לא מסתיר את זה, כי כאן, בכול זאת, יש לפני 400 איש שאני מתייחס אליהם, ואני רואה אותם, ומרגיש אותם והם יחד איתי. ומגע פיזי עדיין אף אחד לא ביטל, אי אפשר לבטל אותו.

ולכן אני כרגיל, כמו שלמלחמה או כמו לפעולה, קודם כל אני שולח את הקבוצה הזאת ולא קבוצה שלא נמצאת תחת ידי, ומכול שכן עושה נגד מה שכל הקבוצה חושבת, היא מחליטה לבד, בלי לשאול, אז מה אני יכול לעשות? בצורה כזאת לא נשאר לי אלא להגיד להם בפנים שככה לא עושים. לפחות היו שואלים אותי, אלא לא, הם מחליטים לבד.

תלמיד: השאלה מה אנחנו יכולים לעשות? איפה האחריות שלנו?

רק להיות מחוברים עם כל הקבוצות האלה בצורה של פעילות בעשיריות, בבניית כל הדברים האלה, בפעילות יותר צמודה. זה הכול. אין יותר, אתם מכירים את כל האפשרויות, את כל התורה, רק לממש כי אותה אנחנו עוד צריכים לעבור בשלבים. עכשיו בכלל הזמן של ריכוז בתוך מרכז העשירייה, אבל בזה אנחנו גם צריכים לעזור לאחרים, ולכן, צריך להיות קשר, אני רוצה לעזור לכול הקבוצות, לא חשוב אירופה, רוסיה, צפון, דרום אמריקה, לדעת איך להתרכז בתוך מרכז העשירייה, זה מה שרב"ש כותב.

(סוף השיעור)

---

1. "להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות" (תהילים צ"ב ג')↩

2. "שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות (תהילים קל"ד א')↩

3. "לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר" (תהילים פ"א, י')↩

4. "ארץ נתנה ביד רשע פני שפטיה יכסה אם לא אפוא מי הוא "(איוב ט', כ"ד).↩