שיעור הקבלה היומי10 יולי 2021(בוקר)
שיעור בוקר 10.07.2021 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
העבודה בעליות וירידות – קטעים נבחרים מהמקורות
קריין: נושא השיעור שלנו הוא "עבודה בעליות וירידות", מקטע 25 במסמך המקור.
אנחנו נמצאים כפועלים להעביר מהרצון לקבל על מנת לקבל לעל מנת להשפיע כל מה שיש בנו, מחשבות, רצונות, פעולות, כל מה שקורה לנו אנחנו צריכים להעביר ממקום אחד כביכול למקום השני. ועד שאנחנו מעבירים את זה, זה נקרא מצב הב', מצב הביניים, מצב של עבודה. המצב הראשון הוא שאנחנו מגלים עד כמה כולנו נמצאים ברצון לקבל בלבד, במקום אחד, והמקום השלישי, זו המטרה שאליה אנחנו צריכים להגיע, כמו נמלים, להעביר טיפין טיפין מהרצון לקבל על מנת לקבל שלנו ללהשפיע על מנת להשפיע, ואפילו ללקבל על מנת להשפיע, זאת העבודה.
וכך אנחנו צריכים להתרגל לזה שאנחנו פועלים בזה, אנחנו צריכים לעשות את העבודה הזאת בעשיריות, "איש את רעהו יעזורו", לדעת איך להתפלל, לבקש, להתארגן ומתוך סך כל ההתארגנות שלנו, שתהיה לנו עבודה יותר נוחה, יותר מהירה, יותר קלה, יותר בשמחה, תמיד בהתרוממות ממה שאנחנו עושים, שעושים בכל פעולה ופעולה שלנו בלהעביר מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע נחת רוח לבורא. ואז בהתאם לזה מתחילים להיכנס להרגשה שלו, לשותפות עימו, שאנחנו מתחילים את העבודה והבורא מסיים אותה, גומר אותה, וכך אנחנו צריכים להזדרז כמה שיותר מהר לסיים את העבודה.
אנחנו כבר נמצאים בזה במשהו כל אחד ואחד וכולנו יחד. והעניין הוא שהבורא רוצה שאנחנו נברר את השותפות שלנו, שאנחנו נעזור זה לזה. שעל ידי העבודה הזאת אנחנו נתקשר ונפסיק לחשוב כל אחד על עצמו, כפי שאנחנו נמצאים בתחילת העבודה, שאנחנו מתחילים לזהות את הרצון לקבל שלנו שמבדיל אותנו מהבורא ומהמטרה. והעיקר, שאנחנו נעזור זה לזה.
לכן העבודה צריכה להיות בעזרה, בעזרה הדדית. אף אחד לא יכול להתקרב ממצב א' למצב הג' דרך מצב הב', אלא מצב הב' זו העבודה שלנו בהתקשרויות בינינו, שרק במידת ההתקשרות בינינו אנחנו מתקדמים ממצב הא' למצב הג'.
ולכן אנחנו צריכים כל הזמן להבין שהעבודה היא לא לרוץ קדימה, כי "קדימה" זה נקרא יותר קרוב זה לזה, יותר מחוברים, יותר עוזרים, יותר נכללים זה בזה. זה נקרא לרוץ קדימה. ונשתדל לקבוע את היחסים האלו בינינו בצורה כזאת שזה יהיה כל הזמן איתנו.
קריין: אנחנו לומדים מתוך מסמך "העבודה בעליות וירידות", קטע מס' 25.
כותב רב"ש:
"מתי האדם לומד ולוקח תועלת מהירידה. בטח לא בזמן הירידה, כי אז הוא מת. אלא לאח"כ, שה' מחיה אותו, שפירושו, שנותן לו עליה, אז הזמן שצריך ללמוד מה שהיה לו בזמן הירידה. כלומר, באיזו שפלות הוא היה, ולאיזה דברים היתה התשוקות שלו, ולמה היה מצפה. שאם יהיה לו זה או זה, הוא ירגיש עצמו לאדם השלם. אז הוא רואה, שכל החיים שלו של זמן של ירידה, היה לא פחות אלא מהחיים של בעלי חי [...] נמצא, תועלת גדולה מהירידה זו, שהוא רואה שפלות עצמו, לאיזה מצב הוא יכול להגיע, ורק ה' הוציא אותו משפלות הזאת. אז הזמן לראות גדלות ה', מזה שיש בידו להוציא את האדם מטיט היוון, שיכול שם להטבע ולהישאר ביד הס"א לעולמים. ורק ה' הוציא אותו משם."
(הרב"ש. מאמר 28 "מהו ההיכר בין עובד אלקים ללא עבדו" 1988)
העיקר זה הבירור שלנו, איפה אנחנו נמצאים. ובדרך כלל אחרי שאנחנו עושים בירור, ביקורת על המצב שלנו, אז רואים שאנחנו נמצאים באיזה מקום באמצע ואפילו יש לנו אולי נסיגה בדרך, ובמקום להתקדם אנחנו נכנסים יותר ויותר לתוך האגו שלנו וקשה לנו להתגבר על זה. שההתגברות הזאת, שוב, היא לא קדימה לבורא, אלא אם לפרש את זה בצורה נכונה, זה להיות בצורה יותר ויותר צמודה עם החברים, ששם בפנים בינינו נמצא הבורא, שם הוא מסתתר, ובהתאם לזה כך אנחנו צריכים להפעיל את עצמנו, דרך החיבור הפנימי בינינו, שמשתוקקים לחיבור עם החברים יותר ממה שמשתוקקים לבורא. אחרת אנחנו נטעה את עצמנו שהמטרה שלנו להגיע לבורא נמצאת באיזה מקום אחר חוץ ממרכז העשירייה, שזה ודאי לא נכון, וכך נתקדם.
קריין: שוב 25.
"מתי האדם לומד ולוקח תועלת מהירידה. בטח לא בזמן הירידה, כי אז הוא מת. אלא לאח"כ, שה' מחיה אותו, שפירושו, שנותן לו עליה, אז הזמן שצריך ללמוד מה שהיה לו בזמן הירידה. כלומר, באיזו שפלות הוא היה, ולאיזה דברים היתה התשוקות שלו, ולמה היה מצפה. שאם יהיה לו זה או זה, הוא ירגיש עצמו לאדם השלם. אז הוא רואה, שכל החיים שלו של זמן של ירידה, היה לא פחות אלא מהחיים של בעלי חי [...] נמצא, תועלת גדולה מהירידה זו, שהוא רואה שפלות עצמו, לאיזה מצב הוא יכול להגיע, ורק ה' הוציא אותו משפלות הזאת. אז הזמן לראות גדלות ה', מזה שיש בידו להוציא את האדם מטיט היוון, שיכול שם להטבע ולהישאר ביד הס"א לעולמים. ורק ה' הוציא אותו משם."
(הרב"ש. מאמר 28 "מהו ההיכר בין עובד אלקים ללא עבדו" 1988)
שאלה: מה המשמעות לקבל תועלת מהירידה?
מלכתחילה קיבלנו מהבורא מערכת אדם שבורה, ב-100% שבורה. שממצב שהיא נמצאת מחוברת לגמרי, כמו שכתוב על אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הבורא, אחר כך הוא עובר שבירה. שבירה, שאותו רצון לקבל שהבורא ברא בו, פתאום אותו רצון לקבל קופץ מהמצב הקטן, שאדם היה כמו מלאך, מלאך זה כמו בהמה, שהיה לגמרי נמצא בשליטת הבורא, שלא היה לו שום דבר מעצמו, לא במוח, לא בלב, אלא איך שהבורא הפעיל אותו כך הוא היה פועל.
זה הרצון לקבל לפני השבירה שנקרא "אדם הראשון". "הראשון" זה המצב ההתחלתי. ואחר כך גדל בו הרצון לקבל עד הגודל שהבורא רוצה שיגדל, זאת אומרת עד הגודל שהבורא רוצה שאחר כך אדם יגדל. והרצון לקבל הזה שגדל באדם הוא רצון לעצמו, ליהנות לעצמו, והרצון הזה נקרא "נחש". והאדם שאין לו ברירה, שיש בו רצון לקבל כזה גדול, הוא רוצה לבלוע את כל מה שיש לפניו, זאת אומרת אותו יחס הבורא, אותו אור הבורא, אותו הבורא בעצמו, הוא רוצה שזה יהיה שלו, ליהנות מזה, וזה נקרא אדם הראשון בזמן החטא.
ואחר כך על ידי הרצון הגדול הזה שהתהווה בו, המערכת הזאת נשברה. נשברה, זאת אומרת שכל הרצונות נעשים בדידים. הם מתרחקים זה מזה, מרגישים שאף אחד לא שייך לשני. וכך אדם הראשון מתחלק ל-600000 חלקים, רצון אחד מתחלק ל-600000 חלקים. ועוד חלקים ועוד חלקים ועוד חלקים, עד שאנחנו, החלקים האלו, מתחילים להרגיש שאנחנו נמצאים במצבים אנטגוניסטים זה לזה, כל אחד אגואיסט אבל בצורה קטנה.
והמצב שאנחנו מרגישים הוא שכל אחד אגואיסט ורוצה לטובת עצמו ומנותק מהאחרים, מנותק זאת אומרת שלא מרגיש את עצמו חייב, מחובר עם האחרים אלא רוצה רק ליהנות על ידם ולא שיש לו איזו הרגשה משותפת איתם אלא רק הרגשה שכל אחד מרגיש את עצמו ורוצה למלא את עצמו.
זה נקרא אדם הראשון אחר החטא, שהתחלקה נשמתו, זאת אומרת ההרגשה שלו שהוא היה אחד, ל-600000, זה נקרא "שישים ריבוא" נשמות פרטיות, הרגשות פרטיות, חלקים פרטיים שכל אחד מרגיש כלפי השני רק דבר אחד, איך אני יכול להרוויח, להצליח למלא את עצמי על ידי כולם. זה נקרא רצון אגואיסטי שהתהווה בהם אחרי השבירה.
וכל העבודה שלנו, אחרי שאנחנו עוברים איזה זמן, זאת אומרת שינויים בנו, הכרת הרע, הרגשת הריקנות, כי סך הכול אנחנו נמצאים באיזה מצב שנקרא דרגת חי וחוץ מזה אין לנו שום דבר, אחר כך אנחנו גדלים על ידי הרשימות שנשארות לנו מדרגת האדם המתוקן כשהיינו במערכת אחת, מתגלות בנו לאט לאט רשימות מאותו מצב, ואז אנחנו מתחילים להתחבר, אנחנו מתחילים להתקרב זה לזה. אנחנו בונים חוץ ממשפחות גם איזה חיבורים של שבטים, של עמים, אנחנו מתחילים כל אחד לצאת מהמקום ולנוע למקומות אחרים, לגלות עמים אחרים, יבשות וכן הלאה, והכול על ידי התעוררות אותם הרצונות מהשבירה, רשימות מהשבירה, שהן מעוררות אותנו כבר לחזור באיזו צורה לחיבור, וכך אנחנו מתקדמים.
יש בזה הרבה מה לדבר, אבל זה לא כל כך חשוב לנו. זה מעניין ללמוד, אבל צריך לקשור הכול ליציאת הרשימות, איך פועלות הרשימות האלה שמפעילות את קולומבוס, מַגֶלָן, כל מיני אנשים כאלו שהולכים ופותחים עוד ועוד חלקים מאותם חלקי האדם הראשון שכל כך התרחקו, ועושים את זה ודאי דרך האגו שלהם, על ידי זה שכובשים עמים, מחברים אותם באיזו צורה ביניהם.
וכך על ידי זה שפועלים בצורה אגואיסטית, לאט לאט מתקרבים לחיבורים. ואנחנו רואים את זה היום מתוך ההיסטוריה ומתוך מה שקורה לנו היום, עד כמה אנחנו נמצאים כבר בתהליך מזורז בהתחברות בינינו. ובמיוחד זה לא על ידי זה שאנחנו מגלים יותר ויותר שבטים, עמים וכן הלאה, אלא על ידי זה שאנחנו נמצאים בצרות, פנדמיה, רצון להרוויח זה על זה, להצליח, לא על ידי אבולוציה של הטבע העיוור אלא על ידי התקדמות טכנולוגית, טכנית שלנו וכן הלאה.
וכך אנחנו מגיעים למצב שאנחנו שיותר ויותר מקושרים. נגיד אנחנו שלומדים את חכמת הקבלה שהיא חכמה על מבנה העולם ותיקון העולם, בפעם ראשונה בהיסטוריה קורה דבר כזה שאנחנו לומדים את זה במסגרת שהיא ממש מקיפת עולם. שכל הכלי דאדם הראשון מקבל הזמנה ולפי הרצון, לפי דרגת הרצון בכל אחד ואחד, כל אחד יכול לבוא ולהצטרף. לכן נקרא שאנחנו נמצאים ב"דור האחרון", אבל בתחילת הדור האחרון. שאנחנו מיישמים בכם אותה מערכת התיקון שהיא בסופו של דבר צריכה להביא את כל הכלי השבור של אדם הראשון לחיבור, לתיקון.
זו העבודה שלנו, ובטוח שאנחנו כבר נמצאים בה, ונקווה שאנחנו לא רק ממשיכים אותה, אלא גם נסיים אותה. כי כל היתר חוץ מאלו שמתקרבים אלינו, מתאספים אלינו, הם צריכים להיות בצורה פאסיבית. קבוצה יותר אקטיבית מהיום, לשייך את עצמם אלינו, אבל בכל זאת צריכים להבין שיש את נקודת הכתר, את הקבוצה הזאת שנקראת "בני ברוך" המשתוקקת למצב הג', לגמר התיקון, וכל היתר לא משתוקקים לגמר התיקון, אלא לפי הרצון שמתגלה בהם הם משתוקקים סך הכול לחיות טוב, לצאת מהפנדמיה, להעביר את החופש נכון, חיים טובים. עדיין לא מתעוררים מהם יותר רצונות, והם גם לא יתעוררו בעצמם.
כמו שתסתכלו על איזו בהמה, כמה טון בשר יש לה, וכמה משקל יש לשכל שמפעיל אותה, זה איזה כדור קטן כזה בתוך המוח, ואפילו בו יש כמו איזה מיקרו פרוססור שהוא מפעיל את כל הבהמה הזאת. לכן כתוב "אתם המעט מעל העמים"1 עלינו, על אלו שמשתוקקים לבורא, לגמר התיקון. ולכן אנחנו צריכים מאוד לכבד את הרצון שלנו, את הנטייה שלנו לבורא ולפתח אותו על ידי "איש את רעהו יעזורו". זו בעצם העבודה שלנו כרגע.
נקווה שמהר ככל האפשר נזרז את ההתפתחות שלנו בקשר בינינו, וגם נמשוך את כל העולם אחרינו, אבל נמשוך אותו לא כדי שהם יכנסו ללימוד ולהבנה אפילו איפה הם נמצאים, אלא הם רק צריכים לדעת שבחיבור של הגוף הגדול הזה של הפרה לראש, לשכל הקטן שלה, בחיבור בין שניהם, לכל הגוף הזה גם יהיה טוב. אנחנו נקבל מהגוף כל מיני הבחנות ונוכל לעבוד עליהן בעל מנת להשפיע, ודווקא על ידי זה שנתחבר לגוף אנחנו נתחיל להשפיע לבורא, כי אין לנו רצונות גדולים כאלה כמו שיש בכל האנושות.
והם כשיתחברו אלינו, הם ירגישו שהם יכולים להבין באיזה תהליך הם נמצאים, מה לפניהם, איך הם יכולים להיטיב לחיים שלהם, לצאת מהפנדמיה הזאת, מהווירוס הזה, אולי לסדר עוד כל מיני דברים לסדר, זאת אומרת להיטיב לעצמם בחיים הרגילים, הארציים וכך אנחנו נתקדם.
שאלה: מהן הסיבות שתלמיד יכול ליפול לתמיד בתוך הידיים של הסטרא אחרא?
אנחנו עוד לא כל כך מבדילים איפה אצלנו קדושה ואיפה סטרא אחרא, אבל בצורה פשוטה, איפה המחשבות והרצונות שלי על מנת להשפיע לחברים ואיפה על מנת להשפיע לי, בניגוד לחברים. אלה ההבדלים בין קדושה לסטרא אחרא, לטומאה, וכך אנחנו צריכים להשתדל לאבחן את הדברים האלה, להבדיל ביניהם, ולהשתדל להיות כל הזמן בצד הקדושה. וכשאנחנו נמצאים בצד הקדושה, זאת אומרת, בנטייה לחיבור עם החברים, חיבור פנימי בלבבות כדי לבנות לב אחד ולגלות שם את הבורא, אנחנו צריכים לחזק את הלב הזה, כמה שיותר לשייך אליו את כל המחשבות, הרצונות והפעולות, ובהתאם לזה שהלב יתחזק, אנחנו נרגיש את עצמנו שכך אנחנו מתקדמים לתיקון.
שאלה: נתת עכשיו תיאור ממש מרתק על איך התפתחות האנושות נובעת מיציאת הרשימות. אתה יכול לשים את האצבע על מה שונה ברשימות שיוצאות דווקא בזמננו, איך זה שונה מכל האגו שהתפתח עד עכשיו וקשר את העולם?
כן. אנחנו לומדים שהמערכת הזאת שהבורא ברא היא הייתה שלמה, ואחר כך על ידי זה שהתגלה בה רצון אגואיסטי יותר גדול בדרגות ג' וד', רצון לקבל ממש, אז המערכת הזאת נשברה. זה נקרא שהתהווה בהם יצר רע ממש, שברצונות האלה הם רצו כבר לקבל על מנת לקבל, ומתוך זה הייתה השבירה. על ידי השבירה החלקים האלה הפסיקו להיות מחוברים, זה מצד אחד, ומצד שני, עוד יותר מזה, הם התחילו להיות מנוגדים זה לזה, לא שכל אחד מנותק מהשני, אלא הוא רוצה להיות מחובר כדי להוציא מהשני כל מה שהוא רואה לתועלת עצמו. זה נקרא "האגו האמיתי". זה שאני לא מחובר לשני, אתה יודע, זה כמו תינוק שהוא לא מרגיש שום קשר לאנשים אחרים, אחר כך כשהוא גדל, גדל בו הרצון לקבל, הוא כבר רוצה את זה ואת זה ואת זה, וככה מתפתח.
אז זה שהייתה השבירה, היא קודם כל ניתקה אותנו זה מזה, ואנחנו התחלנו לראות איך אנחנו יכולים אחרי זה להשתמש זה בזה, להרוויח זה על ידי זה. מכאן התחילה ההתפתחות האנושות, בזה שהיא התחילה להסתדר יותר מצורת משפחה, כי משפחה זה ממש בדרגת חי, היא התחילה יותר ויותר להתחבר לכמה משפחות, לשבטים, משבטים לעמים כדי להיות יותר חזקים, יותר להרוויח ולהצליח לעומת האחרים, וכך האנושות התפתחה. יחד עם זה שזה היה בדרגה אנושית, גם הרצון לקבל התפתח בכל הרמות שלו, שורש, א' ב' ג' ד'. התפתח הרצון לדעת קצת את הטבע, לנצל אותו, לתפוס את החיות, לאכול אותן בצורה מסוימת וכן הלאה.
זאת אומרת, התחילו להתפתח, התחילו לפתח את תעשיית הבגדים, נעליים, כל מיני דברים שהיו חייבים כדי לשרוד, לחיות, כך הרצון לקבל התחיל להתפתח בלבושים הגשמיים שלו במקום הלבושים הפנימיים רוחניים שלו. ואז מזה התחיל העולם להתפתח, מנקודת השבירה לכיוון החיצוניות, ועד היום הזה אנחנו מתפתחים רק לכיוון החיצוניות. היום אנחנו כבר מגיעים למצב שבאמת רואים את הסוף יחסית להתפתחות הגשמית, גם בגלל שכדור הארץ מוגבל, גם מפני שהרצונות שלנו הם די מוגבלים, ויוצא שהגענו לסוף הדרך. כבר כתבו על זה הרבה פילוסופים והרבה חכמים למיניהם, חוץ מהמקובלים שכתבו על זה כבר מלפני אלפי שנים.
ואנחנו מגיעים עכשיו למצב שצריכים לעשות חשבון נפש רציני, כולנו יחד, כל אותה האנושות, כל חלקי אדם הראשון, צריכים לעשות יחד חשבון, מה איתנו, לאן אנחנו, מה יהיה איתנו. כי בצורה כזאת כמו שאנחנו מתקדמים, אנחנו כבר רואים שאנחנו לא יכולים להתקדם מהצלחה להצלחה, שאנחנו נכנסים ממשבר למשבר, וממש מרגישים את עצמנו שנמצאים באיזו מלכודת, שהמעגל נסגר וכל מה שאנחנו משתדלים לעשות, בסופו של דבר, עם כל השכל והטכניקה שלנו וכל מה שיש לנו, עם פילוסופיות, פסיכולוגיות, מה שאנחנו רוצים לבנות, הכול יוצא לטובתנו? לא. אפילו ההיפך, לרעתנו.
אנחנו לא יכולים לשמור על המשפחות, על הצאצאים, אז אנחנו לא רואים את ההמשך הטוב לחיים הגשמיים שלנו. אנחנו לא רואים שהבן אדם נהנה במשך החיים, למרות שהחיים נעשו ארוכים, פי שלושה אולי, אפילו פי ארבעה ממה שהיה קודם. קודם אנשים היו חיים עשרים שנה, עשרים וחמש, היום זה פי ארבעה, ומה התועלת? התועלת רק אחת, תראה איך היית חי כל החיים האלו, ומה נשאר לך? אתה מרגיש עוד יותר שאתה ריק והיית חי ללא תועלת, ואתה עוזב את הדברים האלה בלי שום רווח. אפילו הילדים שלך לא יכולים ליהנות מהם, וגם היחס ההדדי שלך עם הילדים הוא כזה שאתם לא מרגישים שאתם כל כך חייבים זה לזה, לא רוצים להוליד את הדור הבא, וכן הלאה. זאת אומרת, נמצאים בחשבון. דורנו נמצא ממש בחשבון נפש גדול, וזה מה שאנחנו רוצים להבין וגם להסביר לכל האנושות, שכאן זו נקודת המפנה, שאנחנו צריכים לגלות את הטעות, האפסיות, השגיאה הגדולה שיש לאנושות, שהיא רוצה לפתח את הרצון שלה ולמלאות אותו כמה שיותר מהר ובכל מיני דברים שמתעלים בה, בלי לטפל בכוונה "בשביל מה אני עושה את זה?", אלא רק לרצון לקבל. זאת אומרת, קצת להתעלות למעלה מהרצון עם השאלה בשביל מה ולמה.
זה מה שאנחנו חייבים לעורר באנושות, והבורא עושה את זה דרך המשבר הכללי. ואנחנו עוד נראה את זה בזמן הקרוב עד כמה על ידי הגלים האלה של הפנדמיה הזאת, ויבואו עוד כל מיני בעיות, היוצאות מזה ולא יוצאות מזה, שהם סך הכול יביאו את האנושות לייאוש מכל התהליך ההתפתחותי שלה. ואז נגיע למצב, גם בהשתתפות שלנו, בהסבר שלנו, שבסופו של דבר נקווה שיהיה בדרך קצרה בלי מלחמות בדרך ובעיות, אלא בדרך קצרה, כמו הפנדמיה הזאת, שזו גם דרך קצרה, אחרי שנתיים, שלוש, אנחנו כבר היום מתחילים לחשוב אחרת מקודם, ומשתנים בנו הערכים, וכך נתקדם.
אנחנו צריכים רק להוסיף לכל התהליך שהבורא מעביר את האנושות, גם את מה שאנחנו יכולים להוסיף, את מטרת החיים, הסיבה לכל ההתפתחות הזאת. זאת אומרת, להראות לאנושות, קצת להוסיף לאנושות הבנה, הרגשה מהתהליך עצמו. זה תפקיד מאוד מכובד ונקווה שאנחנו נממש אותו.
תלמיד: זה מאוד ברור. מה קורה כאן מאחורי הקלעים היום, האם הייאוש הוא משיטת המילוי, שאנחנו כבר לא יכולים למצוץ אחד מהשני?
כן. זה נקרא ממש סוף המשברים. משבר זה לא נקרא שאנחנו רוצים להצליח ולא יכולים, הולכים הלאה להצליח ולא יכולים, אלא משבר נקרא שאני מתחיל לגלות שעל ידי יחס כזה לחיים אני אף פעם לא אצליח, זו בעצם סוף ההיסטוריה.
תלמיד: מה זו ההיסטוריה החדשה, שאנחנו מוצאים שפע בחיבור, מילוי חדש, לאן זה הולך?
ההיסטוריה החדשה שאנחנו מחפשים מילוי חדש, תהליך חדש, והעיקר זו מטרה חדשה. אנחנו ראינו את ההיסטוריה בזה שאנחנו נמצאים על פני כדור הארץ הקטן ומפתחים בו, מפתחים בו יחסים בינינו, עד שכל אחד ואחד יהיה מרוצה. אנחנו רואים שכמה שאנחנו מתפתחים, כיוון ההתפתחות הוא דבר אחד, טכני, טכנולוגי, וההנאה מהחיים היא דבר שני לגמרי והולך לכיוון השני. יש יותר מלחמות, יש יותר בעיות בין האנשים, אנשים פחות מרוצים ממה שקורה להם, במקום להשיג חופש, נופש, איזו מנוחה או משהו, הם מרגישים יותר ויותר כלואים בתוך הדירות שלהם, מפחדים לצאת מהבית.
זאת אומרת, אנחנו לא לוקחים בחשבון את ההתפתחות האגואיסטית שבכל אחד ואחד. אומנם בטכנולוגיה אנחנו מתפתחים, אבל באדם הפנימי שבכל אחד מאיתנו, אנחנו מתפתחים בצורה הפוכה. האגו מתפתח יותר ויותר, אני יותר ויותר רוצה לשלוט על האחרים, ואז החברה שלנו במקום להיות מלוכדת יותר, לעומת מה שהיה לנו נגיד במערכות הקודמות שהיינו חיים בתוך כפרים או בתוך ערים קטנות, או עוד לפני זה כשהיינו במערות, בכל מיני שבטים, היום אף אחד לא רוצה להכיר את השני, כל אחד רוצה להגיע הביתה לסגור את עצמו אחרי הבריח ולא להיות שייך לאף אחד, כי הוא כבר לא יודע מי חי לידו ואיזה כוונת זדוניות יש לכל אחד ואחד.
זאת אומרת, אנחנו הגענו למצב שהחיים שלנו במקום לפתוח לנו את האופקים, הם סוגרים אותנו יותר ויותר בפנים, בנוסף לפנדמיה הזאת, ועוד שיבואו אחריה. אנחנו ממש נרגיש את עצמנו שכמה שהיינו רוצים בכל זאת להמשיך לצאת, לבלות, לטייל, אנחנו לא מסוגלים את זה לבצע. הבורא בצורה הדרגתית סוגר אותנו יותר ויותר, "תראו באיזה בית סוהר אתם נמצאים, זה הרצון לקבל שלכם כך קובע, ולזה אתם מגיעים, אם אתם לא מתחברים". התיקון הוא רק בחיבור, קשה להבין את זה, אבל מצד שני אנחנו נבין את זה, אפילו בלי חכמת הקבלה. ודאי שעל ידי חכמת הקבלה, על ידי הפצה, אנחנו יכולים לעורר את האנושות יותר מהר, אבל אפילו בלי חכמת הקבלה הם יגלו שאין לנו ברירה, אנחנו צריכים להפסיק עם הנשק, להפסיק לסגור את עצמנו אחרי בריח כל אחד ואחד. אנחנו צריכים דווקא להגיע למצב שאנחנו חייבים להתחבר זה עם זה. וזה יכול להיות רק על ידי חינוך, שאנחנו מפתחים את האדם. שהם מתחילים להבין שהתפתחות לטובה יכולה להיות רק בהתקרבות בין בני אדם.
לכן עכשיו אנחנו נמצאים בזמן מאוד מאוד מיוחד, או שאנחנו הולכים לחימוש, ממש לזה שיהיו מצבים הרבה יותר גרועים, אדם לאדם זאב, או שאנחנו באמת מתחילים לממש את שיטת החיבור, ואנחנו צריכים להיות בזה דוגמה, זה נקרא "להיות אור לגויים". כמה שאנחנו נתחבר יותר, ובחיבור שלנו נגלה את עוצמת החיבור, מהות החיבור, האור של החיבור, אז כל האנושות תתחיל להרגיש שיש כאן משהו, "אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה", ואז על ידי זה הם ישנו את היחס שלהם משנאה, לחיבור, לאהבה.
תלמיד: האם "אור לגויים" זה נקרא להראות שהחיבור זה שיטת המילוי החדשה?
כן, בדיוק זה. שום דבר חוץ מזה אנחנו לא יכולים להראות, וגם אין לנו מה להראות. כנגד האגו שהוא פועל בכולם, ובנו פועל יותר מכולם, ומסתכלים עלינו כמו על הקבוצה, כמו על העם האגואיסטי ביותר, אנחנו את זה צריכים להראות, שדווקא החיבור הנכון מעל האגו שכל אחד בתוכו בצורה אישית פנימית רוצה להרוויח ולהצליח, אנחנו מתעלים מעל זה לחיבור בינינו, "איש את רעהו יעזורו"2 ובאהבת הזולת אנחנו מגיעים לכוח העליון שמתגלה, ובזה אנחנו בונים את הבורא.
מתוך הניגוד שבינינו, מתוך השנאה שבינינו, כשאנחנו מתחילים מעל זה, זה נקרא "באמונה למעלה מהדעת", לבנות קשר בינינו, אז אנחנו על פני השנאה בונים קשרים של אהבה, של חיבור, והרשת שאנחנו בונים היא נקראת "שכינה", והמהות שלה, הכוח שפועל בה, זה "הבורא". בצורה כזאת אנחנו מגלים בפועל את הטבע העליון.
תלמיד: שיטת החיבור שמתגלה כשיטה למילוי חדש, גילוי הבורא שעכשיו תיארת זה פועל יוצא בשביל האנושות, הם לא מכוונים לזה, רק למילוי?
הם מכוונים לחיים טובים, אין להם יותר. גם יש שם דרגות של אנשים יותר קרובים אלינו במשהו ויותר רחוקים. אבל מה שמאפיין אותם שלפי הרשימות שנשארו בהם משבירת מערכת אדם הראשון, שאין להם את הרשימו הפנימי שהוא מגיע מתוך שזה היה כלי אחד. ולכן אין נטייה ממש לחיבור.
היא תתגלה יותר ויותר, גם בנו זה מתגלה בקושי, אחרי שאנחנו משתדלים ועושים כל מיני פעולות מכאניות ללא שום רצון, אבל בכל זאת עושים כי יש לנו איזה פיתיון שאנחנו רוצים להגיע לגילוי הבורא, אז בשביל זה אנחנו צריכים לעשות את זה מאין ברירה, ובקיצור זה פועל עלינו על ידי האור המקיף שככה בצורה עקיפה הוא פועל בנו. בהם זה יהיה עוד יותר קשה, אם יהיה בכלל, אבל העיקר זה שהם יבינו שהחיים יכולים להתקיים רק בצורת התקרבות.
לכן כל הדרך שלנו היא דרך של חיבור בינינו, הפצת החיבור בינינו וכמה שאנחנו מפתחים בינינו גם את שיטת החיבור, יותר ויותר בצורה עוצמתית בחיבורים, באסיפות, בשירים, בכל דבר שיכול להחזיק אותנו, ויחד עם זה שלומדים על זה מהכתבים, כתבי מקובלים. וכלפי יתר האנושות אנחנו צריכים רק להסביר להם שהחיבור בינינו בסופו של דבר הוא צריך להביא לנו את השלום, ביטחון וכן הלאה.
זה יחסית מובן, רק צריכים בכל זאת, אם אנחנו ממשיכים את זה דרכינו בהסבר אליהם, אז אנחנו ממשיכים עליהם את המאור המחזיר למוטב, ואז הם מתחילים להבין שאנחנו מדברים לעניין, שאנחנו כן מביאים להם כוח החיבור, כוח עליון. זה מאוד חשוב. הם יבינו שדרכנו מקבלים כיוון, קרן התפתחות, קרן האור.
שאלה: קראנו בקטע הזה שהרב"ש הוא דיבר על יחס האדם עם הבורא, היחסים של אדם עם הבורא, וכל המאמרים שלו, אם לא ניקח בחשבון את מאמרי החברה זה אדם ובורא. ואנחנו עכשיו לומדים ביתר פירוט על עבודתנו בעשירייה דרך החיבור, דרך הפצה בכל העולם. אפשר להבין שזה נספח וחלק מהלימוד, אבל האם ניתן לחשוב או להעריך שבזמננו אם הרב"ש היה רואה את התהליך הוא היה משנה את הפוקוס בינינו לבורא או לבורא בינינו?
לא, אני לא מרגיש את זה. ובמשך כל השנים שלמדתי והייתי ליד הרב"ש לא יכולתי להגיד את זה כך, וגם זה לא נראה כך מכל הכתבים. חיבור בין החברים, גם ב"זוהר" במיוחד זה כתוב, וצריכים לחפש את זה, דווקא זו שאלה טובה, צריכים לבקש מהחברים שלנו שעוזרים לנו למצוא את הפסוקים הנכונים, שיאספו לנו את זה, כפי שאי אפשר להתקרב לבורא, אלא רק על ידי חיבור בין החברים, כי זה לא נקרא חיבור עם הבורא אם אתה קודם, במידה מסוימת, מבצע חיבור בין החברים.
אז במה אתה מתקרב אליו, במה אתה מתחבר אליו? להיות מחובר אליו אתה חייב כבר להיות במבנה של עשר ספירות במשהו, אחרת איך אתה אוחז בזה? אחרת איך הבורא מתלבש בך, נמצא בקשר איתך? זה חייב להיות לא עשר ולא תשע ולא אחד עשרה. וזה לא משתנה, המבנים האלה הם לא משתנים, והשיטה הזאת לא יכולה להשתנות, זה נובע ממבנה של ארבע בחינות דאור ישר שמגיע מהבורא, כך הוא בונה את הרצון לקבל, ואז בתוך הרצון לקבל זה הכול מתרחש.
שאלה: השבירה בשישים ריבוא נשמות היא ניתוק בינינו, והיום האדם בעידן הטכנולוגי, רוצה לשלוט על הלידה, על המוות, מתקדמים מאוד, מחפשים את זה ולא רוצים לשמוע על בורא. האם השבירה הזאת היא ניתוק בינינו וגם ניתוק מהבורא, או רק ניתוק בינינו?
אני חושב שהאבולוציה שלנו וההתפתחות שלנו, הטכנולוגית ובכלל, הם הביאו אותנו בכל זאת לנחיצות לגלות את הבורא. מי זה הבורא? זה הכוח הפנימי שנמצא בתוך החומר, שמפעיל את החומר. וכשאנחנו עכשיו רוצים לבצע איזה פעולות, אז אנחנו מגיעים מתוך זה שהתעסקנו בגופים גדולים של החומר, אחר כך לקטנים, לכוחות יותר עדינים, למולקולות, לאטומים. היום אנחנו בכלל מתעסקים בחלקי אטום ובלייזרים, בכל הדברים האלה. אנחנו רוצים להגיע למצב שאנחנו אוחזים, תופסים, את כוחות הטבע בצורה כזאת, שאנחנו יכולים בהם להשתמש ולשלוט, לבנות על ידם איזה חומרים, אבל זה לא ילך, כי שם אנחנו דווקא מגלים עד כמה שאנחנו לא מסוגלים להתקדם. יותר ויותר נשקיע ונשקיע, ונשקיע, וזה לא ילך לנו.
אנחנו עוד נצטרך להבין שלהגיע למהות החיים, מטרת החיים, אפילו הצלחה בטכניקה, בטכנולוגיה, במשפחות, בכל דבר שאנחנו עושים על פני כדור הארץ, אנחנו לא יכולים בלי שאנחנו מגלים את הכוח הפנימי שיש בכל זה, לא יכולים. זה כמו ילדים קטנים, שבסופו של דבר, אחרי שהם עוסקים בכל מיני צעצועים והכול, הם לא יכולים לעשות מזה משהו, להרכיב מזה משהו, אז מגיעים לאימא ובוכים שזה לא הולך להם. כך אנחנו עכשיו, בזמנינו דווקא, נמצאים במצב של חשבון נפש, שאין לנו לאן להתקדם אם אנחנו לא מכירים את הכוח הפנימי שיש בכל הטבע, שאסור לנו להתייחס להטבע שהוא קיים בפני עצמו, ואנחנו גם חלקים מהטבע ויכולים לשלוט עליו.
אנחנו מגלים עד כמה שאנחנו לא מבינים איפה שאנחנו נמצאים, ולאט לאט הטבע מלמד אותנו, תראו איזה מכות הטבע אנחנו מקבלים ועלולים לקבל. אני אולי לא הבנתי בדיוק את השאלה שלך, אבל אני רואה כבר בעתיד הקרוב שהאנושות היא תתחיל להתייאש מכל ההתפתחות שלה, ותתחיל לזלזל בכל התוצאות שלה מההתפתחות, כי תתחיל לגלות עד כמה שהדברים האלה הם נעשו אך ורק מתוך זה שמישהו רוצה להרוויח, להצליח, על פני האחרים, וסך הכול לבן אדם זה לא מביא אושר.
תלמיד: במה החיבור בינינו מביא לגילוי הבורא, מה יביא לגילוי הבורא?
גילוי הבורא יכול להיות רק בחיבור בינינו. "חיבור בינינו" זה נקרא הרצונות האגואיסטים שנמצאים בריחוק מסוים זה מזה, באנטגוניזם ביניהם, בניגודיות ביניהם, הרצונות האלו הם לא יכולים להתחבר מצד אחד. זה כמו באטום, שיש חלקים שהם נדחים זה מזה ולא רוצים להתחבר, אבל מצד שני יש כוח שמחבר אותם יחד ומפעיל אותם יחד למערכת אחת, ועל ידי זה הם כן יכולים להתקיים יחד, ומזה נבנה החומר, גושי החומר, וכן הלאה.
אותו דבר אנחנו, אנחנו רואים שיש כאן בעיה, אנחנו לא יכולים להיות מחוברים בצורה נכונה זה עם זה. זה מתגלה יותר ויותר, ובפנדמיה הזאת נגיד אנחנו נגלה סיבה אמיתית לכל החלקים האלה, החיידקים האלו, שיוצאים מכל החורים, שזה הכול אך ורק תוצאה מהרצון האגואיסטי שלנו, שאנחנו דוחים זה את זה, שונאים זה את זה, בזה אנחנו מבליטים את הכול החלקים השליליים בטבע, והם יוצאים ומתחילים כבר להפריע לנו ולשלוט בנו. אז נלמד, האנושות תלמד את זה, בסופו של דבר יתגלה שאין רע חוץ מהיחסים בינינו, ולעשות יחסים בינינו הנכונים אנחנו יכולים לא על ידי מרקס ולא על ידי איזה עוד תיאוריות שמאלניות למיניהן, אלא אך ורק על ידי חכמת הקבלה.
שאלה: איך אנו יכולים להתאחד עם תכונת החיבור, האחדות, איך אנו הופכים להיות הדבק הזה?
את זה אנחנו לא נלמד, איך אנחנו יכולים להתחבר, את זה אנחנו משתדלים בינינו בעשיריות, אבל זו שיטה אחרת ממה שהם צריכים לעשות, כל האנושות, הם לא צריכים עד כדי כך. קודם כל הם יקבלו דרכנו את הכוח העליון שמחבר אותם, הם ירצו לבוא אלינו מאין ברירה, כי הם ירגישו מלמעלה, דרכנו, שרק אצלנו יש איזו שיטה וכוח החיבור. זה כמו שכתוב ב"תורה", והדברים האלה הם צריכים להתגלות, סך הכול אין בזה שום דבר שיהיה קשה, מאין ברירה כולם ירוצו.
שאלה: איך אנו יכולים לתת שמחה ומילוי לאנשים שתיארנו בתור הגוף?
אם אנחנו נמצאים בעצמנו בחשיבות התהליך שאנחנו עוברים, שבאמת אנחנו נמצאים בדרך נכונה ולקראת המטרה המיוחדת, נכנסים למצב שנקרא "אין סוף" וצריכים להבדיל בין מצב שאנחנו נמצאים בו בכוח העליון, כבר בבורא, ובו אנחנו מתקיימים והוא מפתח אותנו. זה מצב אחד שבו אנחנו נמצאים. ומצב השני, שאנחנו נמצאים תחת שליטת הרצון לקבל, שהבורא מגלה לנו בכוונה, שאנחנו עוד יותר נשייך את עצמנו אליו.
זה כמו שאתם מחזיקים את התינוק על הידיים, ילד קטן, שהוא רוצה לברוח לכל מיני כיוונים, וכדי שהוא לא יברח לאיזה כיוונים, אתם מפחידים אותו, "תראה, תראה מה זה יש שם, מה זה יש שם", ואז הוא נדבק אליכם יותר. ככה אנחנו צריכים להבין זה המצב שלנו, אנחנו נמצאים בידיים של הבורא, כל עשירייה ועשירייה, ועד כמה שאנחנו רוצים לברוח זה מזה, אז הוא מפחיד אותנו, עושה לנו איזה תרגילים, כדי שאנחנו נתחבר יותר בינינו ואליו. אם אנחנו נעשה את זה מעצמנו, אז ההתפתחות שלנו היא תהיה הרבה יותר מהירה, יפה וטובה, ואז יבינו וירגישו כל האנשים, האנושות שנמצאת בסביבתנו, שכך אנחנו מתקיימים ממש בשמחה ובהצלחה.
שאלה: איך אנו יכולים להגביר את הדרישות לחיבור דרך החברים?
אני צריך לקנא בחברים, לראות עד כמה הם מאוחדים, עד כמה הם יותר מוצלחים, עד כמה הם שומרים על הזמנים, על החיבורים, ומתוך קנאה שגם אני אתקדם. וכך אנחנו צריכים בכוונה לעורר כל אחד באחרים את הקנאה, וזה כוח גדול מאוד להתקדמות.
שאלה: הטכנולוגיה מאפשרת לנו לעבוד על החיבור, אבל ביתר האנושות זה עובד ליותר פירוד. האם תחושת האיחוד שהאנושות תרגיש בנו, תהיה איזו תפיסה ויזואלית אודות לטכנולוגיה, או גם איזו תפיסה פנימית?
זה בתפיסה פנימית יותר, אבל אנחנו נגיע לזה בהתפתחות שלנו בצורה טבעית.
שאלה: בהפצה שלנו, האם עלינו לתת לאנושות תקווה ופתרונות לחיים טובים יותר, או עלינו לחלוק איתם את ההשתוקקות לחיבור ולתיקון הרצון לקבל שלנו?
אנחנו צריכים ללכת כמו שכתוב "חנך נער על פי דרכו". אני צריך לקחת את המטרה שלו, מה שהוא רוצה, ולאט לאט להסביר לו שכדי להגיע למטרה הזאת אפשר על ידי מה שאני מציע לו, ואז הוא בשמחה ייקח את השיטה שלי כדי לממש את המטרה שלו. ובדרך כשהוא יתעסק בעבודה שלי כדי להשיג את המטרה שלו, הוא יראה גם שהמטרה שלו היא לא מספיק טובה, שצריכים לשנות אותה, וכך ישתנה.
כמו שאנחנו רואים את זה על עצמנו, אומרים לנו "אפשר להגיע למצב שאתה תקבל עולם רוחני, עולם נצחי, אתה תגלה את הבורא, אתה תהיה קשור אליו, ותתחיל לעסוק בחכמת הקבלה". כשאנחנו מתחילים לעסוק בחכמת הקבלה, פתאום אנחנו מגלים שבשביל זה אנחנו צריכים להגיע לחיבור בינינו, לשבירת האגו שלנו, להתעלות למעלה מהאגו שלנו ולהיות בחיבור, שזה הפוך מהטבע שלנו, שאין דבר יותר מנוגד לטבע שלנו, וכך אנחנו מתקדמים.
זאת אומרת, צריכים להראות את המטרה, ובדרך זה שאדם משתנה, אז הוא ישתנה, העיקר למשוך אותו כל הזמן למטרה. להגדיל את המטרה כל הזמן, שאין ברירה ושהיא הכי גבוהה, נצחית, ולכולם, ובכל זאת כולם מתגלגלים לזה. כמה שאפשר אנחנו פותחים את זה לאדם אז הוא מתקדם, ובהתקדמות הוא משתנה.
רב"ש היה אומר, "אתה נניח הולך עם אשתך בדרך, בעיר, ויש לך מטרה להגיע לאיזה מצב איתה, לאיזה מקום, והיא אומרת לך 'לא, כאן נעבור את הרחוב, שם נעבור את הרחוב', בסדר, תלך במקום ובמעברים שבהם היא אומרת, העיקר שאתה תגיע למטרה שאתה קבעת". כך גם כאן, זה נקרא "חנך נער על פי דרכו", על פי דרכו תחנך אותו, עד שבסופו של דבר הוא יגיע למטרה שלך.
שאלה: עד עכשיו סגנון ההפצה שלנו היה "פרווה" כזה, לא בשר, לא חלב, אבל מה שקיים אצלנו באוצר שלנו זה הדבר הכי מיוחד וייחודי. האם יש לנו מקום לאיזו חוצפה בהפצה שלנו?
אני נותן לכם את הכול. ואתם צריכים כל אחד במדינה שלו, במקום שלו, בזמן שלו, לקחת מהחומר שלנו את מה שאפשר, את מה שטוב לעת עתה, לאנשים שאתה רוצה לפנות אליהם, ולעשות מזה משהו. אתה יכול לעשות את זה גם בכל מיני סגנונות, עיצובים שונים, אתה יכול לכתוב מזה איזה ספר, רומן מפחיד או מושך, אהבה, שמחה, לילדים, לא חשוב מה, את זה כבר אתם עושים. אבל ממה שיש לפניכם, אתם צריכים להשתדל לעצב כזה חומר שעל ידו אנשים יקבלו את המטרה, יקבלו את הדרך, ירצו להתקשר בה.
יותר מזה אני לא יכול להגיד. תלמדו זה מזה, איך הם עושים. אתה נניח בחור מוצלח בעיצוב החומר בכל מיני צורות, תעזור גם לאחרים, תלמד אותם, תפתח אותם איך לראות את הדברים שלנו כל פעם בזווית אחרת. וכך זה.
שאלה: מה עושים עם הכוחות הכלכליים שמחזיקים את האושר של העולם בידיהם, האם זה לא השורש של כל הרוע שהאנושות סובלת מהם?
לבורא יש מספיק כסף לכסות את הכול. אין שם עניין של הבנק הפדרלי, או עוד דברים. אלא אנחנו צריכים להבין שכל ההגבלות האלה שיש בכל העולם, על כל אחד, על משפחות, על מדינות ואזורים, כולל הכבדה על ידי מכות הטבע, ועוד כל מיני פעולות מלמעלה, כל זה מתוכנן. והטיפול בזה יכול להיות באמת יסודי רק על ידי החיבור בין בני אדם. אם אנחנו רוצים שסך הכול כוחות הטבע יתייחסו אלינו בטוב, אנחנו צריכים במידה כזאת להתייחס אלינו, זה אל זה בטוב, ואחר כך כבר מתוכנו לבורא. אז ודאי שנגיע למצב עד עולם אין סוף ממש, לא מוגבלים.
לכן אני לא חושב שאנחנו צריכים ללמד את האנושות איך אנחנו צריכים להתייחס לכסף, לטבע, לפוליטיקה ולא לכלום. רק דבר אחד חסר לנו, להבין שבחיבור הטוב בינינו אנחנו בזה בונים, מחייבים את הטבע להתייחס אלינו בטוב. זה הכול. ככל שננסה לעשות את זה, נראה בפועל, בחוש, שהכול פתאום משתנה לטוב, ובצורה פלאית, זאת אומרת כמו באגדה, בצורה פנטסטית, אם אנחנו נתחיל להשתנות בטוב לכל אחד ואחד, אבל מבפנים. וכתוצאה מזה איך נעשה פעולות משותפות, זו חובה.
תלמיד: אז השינוי מתחיל דרך העשירייה קודם?
כן, ודאי, רק בעשירייה.
שאלה: יש ייאוש מהגשמיות, מהחומריות, אבל גם להתאחד אנחנו לא מצליחים, לא יכולים, וגם מתייאשים. אז מה ההבדל, למה להתייאש מחוסר יכולת להתחבר זה עדיף?
חייבים להשקיע יותר כוחות בחיבור. זה הכול.
שאלה: רציתי להבין ממה שאתה אומר לנו וממה שגם אני קולט, אנחנו רואים שכל האנושות הולכת צעד אחד, ובני ברוך עושים דרך שונה לחלוטין ממה שעושה כל האנושות. אז השאלה שלי, מתי אנחנו נוכל לחבר את שני הכוחות האלה?
כשאנחנו נצליח בהפצה שלנו, גם בתהליך שלנו, שאנחנו באמת נהיה מחוברים באיזו רמה, עוצמה. אז אנחנו נוכל גם להשפיע על כל האנושות מהעוצמה של החיבור שלנו, והאנושות תרגיש שיש כאן כוח מיוחד, בינלאומי, שעובד בצורה מחוברת. וזה לא או"ם ולא אונסקו ולא עוד כל מיני ארגונים כאלה שרואים כמה שהם פועלים בצורה אגואיסטית. אלא אנחנו מתחברים מעל האגו שלנו, ואנחנו באמת ארגון שרוצה להראות לכל האנושות מהי שיטת החיבור הנכונה שמביאה אותנו להזדהות עם הטבע הכללי, דומם, צומח, חי, ושאנחנו בזה מתחברים גם עם הטבע העליון, הכולל, שנקרא "הטבע", הבורא. זה בתנאי שאנחנו הולכים קדימה, ובכל זאת משתדלים להיות מחוברים.
אנחנו עכשיו עדיין לא מרגישים את זה, אנחנו גם מרגישים שהפנדמיה מקשה עלינו, שאנחנו לא יכולים לבוא לחיבורים פיזיים בכנסים שלנו. אנחנו צריכים להשתדל לפתח חיבורים וירטואליים, לעשות סעודות, לעשות ערבי איחוד וירטואליים. נניח, מה אתם חושבים על מחר? מה אנחנו צריכים לעשות? יש עוד זמן, בואו נתכנן את שעת החיבור שלנו למחר בערב, כך שכמה שיותר אנשים יוכלו להשתתף בזה, שנרגיש את הלבבות שלנו מחוברים. צריכים לדאוג לזה, צריכים לדאוג איך אנחנו מעוררים זה את זה, כי אחרת ממש לא תהיה לנו התקדמות. מהעבודה השטחית הזאת שאנחנו עושים בוקר בוקר אנחנו מתקדמים, אבל בצורה מאוד איטית. הקפיצה היא רק בזה שאנחנו לוחצים על עצמנו, על הלבבות שלנו, שבהחלט אנחנו מחייבים את עצמנו להיות יותר קרובים זה לזה.
שאלה: כמה דברים. קודם כל מה שאמרת, "תדאגו לזה מחר", למה אתה מתכוון, להרים סעודה וירטואלית בינינו, או שאתה דברת על ישיבת החברים הרגילה?
את ישיבת החברים והסעודה לעשות יחד.
שאלה: יחד איתך?
יחד איתי, שיהיה יחד איתי, איך שאתם מבינים. ושבסעודה הזאת אנחנו נברר עוד אופני קשר בינינו. כל המקרים שבהם נהוג באנושות לעשות סעודות, שאנחנו נמצאים בקבלת תינוק, עושים סעודת שמחה, שאנחנו מתחתנים, מה עוד? תגידו לי.
תלמיד: חתונה, ברית מילה, בר מצווה, שמישהו מת.
גם מת. זה הרצון לקבל מת, אין בעיה. עוד?
תלמיד: חגים.
אפשר גם כל מיני חגים לצרף לזה, צריכים להראות גם מה קורה. החגים ששייכים להתפתחות האדם, או חברה, לפי הטבע. אנחנו יכולים אז את כל הדברים האלה לעשות. ואז לעשות את הסעודות שלנו שיש בהן צביון מיוחד לכל סעודה וסעודה. אנחנו צריכים לראות אפילו בספר הזוהר, כמה מקורות יש שם על סעודה, איך עושים, איך אנשים מתאספים.
תלמיד: אז מה הצביון של הסעודה מחר?
בוא נראה, נחשוב על מה אפשר לדבר. ודאי שכל סעודה וסעודה זה סיום של איזה תיקון של הרצון לקבל. אז מהרצון לקבל שאתה תקנת אותו במשהו, אתה מקבל מילוי, והמילוי הזה הוא הסעודה. ככה זה ברוחניות. לכן בואו אנחנו נתחיל מזה שאנחנו אולי מרגישים שאנחנו נולדים, מי נולד, איזה רצון לקבל, במה הוא טוב, אין בו שום דבר טוב, אין בו שום כוח מעצמו, אבל הוא נמצא במערכת שבנויה בשבילו כדי לפתח אותו. ולכן אנחנו מודעים לזה, ומודים לבורא שאנחנו נמצאים כבר בהבנה, בהרגשה שאנחנו נמצאים בחיבור המתקדם לקראת גילוי הטבע בצורה אמיתית, הכוח העליון, וכך נעשה סעודה, דבר אחד.
דבר שני, אחר כך אפשר לעשות על ברית מילה רוחנית, לא גשמית, זה לא שייך אחד לשני. אבל ברית מילה רוחנית זאת אומרת שיש ברצון לקבל שלנו, שבעיקר מתגלה במין, יש אותו דבר גם באוכל, מין, משפחה, בכל דבר ודבר יש משהו שאנחנו צריכים לחתוך ולהגיד שבחלק הזה אנחנו לא משתמשים, אין לנו עליו כוח השפעה כדי להשתמש בו. ואז אנחנו עושים, כמו שאברהם עשה סעודה וכתוב שם ובעוד כל מיני פסוקים מאוד יפים, שאנחנו עושים סעודת ברית מילה. אנחנו ביררנו באיזה רצון לקבל אנחנו יכולים להשתמש, ובאיזה רצון לקבל אסור לנו להשתמש, ואז אנחנו מתנזרים ממנו, זורקים אותו לעפר.
אחר כך יש לנו סעודת בר מצווה. בר מצווה זה שאדם מגיע לדרגה כבר רוחנית בגיל 13, מה שנקרא. הגיל לא שייך לעולם הזה, אלא זה מספר הדרגות שהוא מתחיל להיות בר מצווה. זאת אומרת יכול לעשות פעולות, "מצווה" זה נקרא פעולה על מנת להשפיע. אז אדם מרגע זה והלאה יכול לבצע פעולות על מנת להשפיע. אז אנחנו חוגגים כאן מצב כזה, נגיד שאנחנו כן מסוגלים לעשות את הפעולות שלנו, בהדרגה לא את כולם ודאי, בכוונה על מנת להשפיע, אז נקרא שאנחנו בר מצווה.
ואחר כך יש סעודה מאוד מיוחדת, יפה, סעודת חתן. מתחברים עם הרצון לקבל שנקרא "כלה", ויחד עם הרצון לקבל הוא מתחיל כבר לעבוד, לא בזה שהוא מתעלה ודוחה את הרצון לקבל, לא, הוא מתחיל להתחבר עימו, ולהפוך אותו גם בעל מנת להשפיע. זה נקרא "גבר", שמתגבר על הרצון שלו, מן הסתם לא להשתמש ברצון. אלא כן להשתמש ברצון על ידי זה שמגלה כל פעם חלקים כאלו ברצון לקבל שאפשר איתם להתחבר ולעשות פעולות על מנת להשפיע, עד כדי כך שמולידים צאצאים מזה. הצאצאים נקראים "איש ואישה שכינה ביניהם". הם מתחילים לגלות את הבורא, ולכבוד זה עושים סעודה. הם מוכנים להשקיע את עצמם בחיבור כזה, כל אחד עם האגו שלו כבר, שאפילו מלאך המוות הופך להיות מלאך הקדוש. היצר הרע גם פועל בכיוון השפעה, ואז לכבוד זה עושים סעודה כמו בחתונה, ועוד ועוד.
יש עוד כל מיני סיבות לסעודות, עד שבסופו של דבר אדם מת וקוברים אותו, הרצון לקבל מת וקוברים אותו ומתוך זה עושים שמחה. הוא גמר את התהליך שלו והלך לעולמו, מה שנקרא, עלה לדרגה רוחנית עוד יותר גבוהה. ואחרים עושים סעודה שעל ידי זה שמשתתפים הם מתחברים יחד לנשמה שלו ותומכים בו.
עוד נברר את הדברים האלה. יש כאלה שהם עוד רחוקים מאיתנו לפי ההבנה שלנו הארצית, יש כאלה שאפשר להבין יותר ויותר. אז אנחנו יכולים לעשות אתכם הרבה סעודות, כל מיני סוגים.
ובואו נחליט מה אתם רוצים למחר. לפי זה נחבר פסוקים, נביא כמה שירים, ובערב יחד עם ישיבת החברים, זה מכסה את זה, נעשה סעודה.
תלמיד: אז הקו שלנו עכשיו יהיה בעצם ללכת לעשות סעודות לפי מה שעכשיו תיארת, ההתפתחות הרוחנית של האדם.
כן.
תלמיד: מה השלב הראשון בהתפתחות, שאולי נתחיל איתו את הסעודה?
השלב הראשון זה לידת האדם. אבל אל תתחיל מזה, אתה יכול להתחיל מאמצע הדרך, זה לא חשוב, אחר כך זה יתחבר אצלנו בכל מיני וריאציות.
תלמיד: מחר זה ראש חודש, אפשר ללכת על סעודת ראש חודש.
אפשר. זה מעניין, אני לא כל כך מוכן, צריך להתעמק בזה, להסביר. זה עניין מאוד עמוק, השפעת הירח על החיים שלנו על פני כדור הארץ, ועד כמה הירח זה דבר מלאכותי. אבל אפשר לעשות את זה, אפשר. ראש חודש לא מפספסים, אז תכינו כמה פסוקים לראש חודש המסוים הזה, הוא דווקא לא כל כך נעים וטוב, אבל תמיד אנחנו אומרים שהירידה, הנפילה, היא דווקא קרש קפיצה למצב הטוב.
תלמיד: אז מחר נעשה סעודת ראש חודש או סעודת לידה?
נעשה סעודת ראש חודש, אבל צריכים לחבר לסעודה הזאת גם את "בין המצרים" ו"תשעה באב" ו"ט"ו באב", יום האהבה, כל מיני כאלו דברים, ואת הפסוקים האלו שיוצאים בחורים ובחורות לבלות בפרברי ירושלים, כל מה שכתוב על זה בתלמוד, במקורות.
תלמיד: אופי הסעודה מהו, הוא כמו סעודת גמר התיקון שעשינו לפני שבוע, סעודת לחם בצל, קוראים פסוקים, כמה ניגונים, שירים?
אני הייתי עושה את זה לא כך, אלא הייתי עושה הפעם סלט ולחם, או אם מישהו לא רוצה סלט, שיעשה לעצמו חביתה, אבל משהו מאוד מאוד פשוט, שזה לא טרחה, לא בזמן, לא בכסף ולא בכלום, משהו צנוע.
תלמיד: אוכל זה ברור, אוכל פשוט, צנוע. מה לגבי התוכן, אופן הסעודה?
את התוכן אתם צריכים להביא.
תלמיד פסוקים, ושנדבר על הפסוקים וכמה ניגונים, זה הפורמט של הסעודה, לא מעבר לזה.
הסעודה צריכה לכלול בתוכה את הדרך שלנו ואת התקופה כרגע, החודש הזה שבו אנחנו נמצאים, עד כמה זה וזה קשורים יחד. ושהכרחי לעבור את מה שיש לנו בחודש, זה חודש מיוחד מאוד עכשיו, חודש עם גבורות, דינים, הרבה מחשבות, ונדרשת חזרה בתשובה וכן הלאה. אנחנו צריכים את זה לציין. אחר כך מגיע ט"ו באב. קודם כל תשעה באב, שזה שבירה של בית המקדש הראשון, בית המקדש השני, למה היו צריכים להישבר, והמקובלים כבר ידעו מראש שזה יישבר, כי אי אפשר שלא יישבר בנין שבנוי על הדרגות הקודמות לתיקון. וכשנשבר גם בית ראשון ובית שני, על מוחין דנשמה ומוחין דחיה, אז ברור, כמו שרבי עקיבא אמר, עכשיו אני שמח שלפנינו בית המקדש השלישי, שהוא סוף הדרך, וסוף ההתפתחות והתיקון של כל הנשמות. את זה אנחנו יכולים לחגוג, אבל בעצם אין לנו לזה עדיין שום סימן, חוץ מט"ו בחודש שזה יום של אהבה.
תלמיד: תשעה באב זה בתוכנית הלימוד לשבוע הבא, עובדים על זה עכשיו. אני רוצה לשאול על הסעודה. הפעולה הזאת של בואו נעשה סעודה, זו תגובה לכניסה לדרגה רוחנית מסוימת, למצב מסוים, לאירוע מסוים?
כן, או כניסה, או שעברנו את הדרגה הזאת. אבל סעודה זה סימן שאנחנו כן מרגישים אותו, לומדים אותו, מתחברים, כי כל צעד ושעל שאנחנו עושים הוא בחיבור יתר בינינו, חיבור על פני המצב השלילי כביכול, ולחיבור על פני המצב החיובי.
תלמיד: איזו הכנה אנחנו צריכים לעשות לקראת סעודת ראש חודש של מחר?
מה שאנחנו עכשיו מדברים, דבר אחד. דבר שני, צריכים כמה שיותר מהר למצוא ולתרגם כמה פסוקים, לא צריכים הרבה, 4, 5, 6 זה גג, לא יותר, לתרגם אותם מהר ולשלוח אותם לכל המקומות. ואז במשך היומיים האלה האנשים יסתכלו בזה, ידברו, יוכלו לפנות גם למקורות סביב הפסוקים האלה, לראות מה יש שם וגם לדבר ביניהם. וכך כל פעם בסעודות הקצרות האלה פעם בשבוע, אנחנו נלמד מזה הרבה דברים ששייכים לתיקון.
תלמיד: אנחנו מדברים על סעודה של פעם בשבוע, כל שבוע נעבור נושא אחר, בירור אחר בתוכן הסעודות?
כן.
תלמיד: מה אורך של סעודה כזאת?
אני לא חושב שזה צריך להיות יותר משעה, אפילו פחות. צריכים גם למצוא שירים, או ניגונים שמכירים ומתאימים לסעודה, וזהו. והיתר נראה בדרך מה יידרש. נרגיש מה חסר לנו כדי להוסיף לחיבור הלבבות, ובמצב רוח, כי אנחנו צריכים לצאת מהסעודה בצורה, כמו שכותב רב"ש, שאנחנו בטוחים בזה שמתקרבים למטרה והיא ממש בידנו.
שאלה: ציינת את חורבן בית ראשון, בית שני, האם אתה רואה סימנים של התעוררות? משום ששמעתי אתמול בחדשות, דיברו על זה בהרחבה, שעבדו יותר מחמש שנים על סרט שיוצא עכשיו, סרט חזק מאוד עם הרבה אנשים מקצוענים שהשקיעו הרבה, שמדבר על מלחמת אחים שכמעט בטוח שהולכת לקרות. הם ציינו את כל מה שיוספוס פלביוס דיבר על חורבן הבית הראשון והשני, ועל כל הסימנים שהולכים לקרות. האם אתה רואה דבר כזה כסימן להתעוררות?
ודאי שהתעוררות יכולה להיות רק מתוך זה שאנשים מרגישים את עצמם בירידה, בנפילה, בשבירה. אני לא יודע על הסרט הזה, אבל אני מקווה שמעוררים את בני האדם שאנחנו חייבים להיות מחוברים. אין לי יותר מה להוסיף, לא יודע, לא מכיר, לא שומע.
תלמיד: הם דיברו על זה שיש סימנים חזקים מאוד שההיסטוריה חוזרת על עצמה.
בוודאי שכל פעם היא חוזרת, תראה מה שקורה בכנסת, תראה מה שקורה בממשלה, תראה עד כמה יש שנאה הדדית בין אלו לאלו, שכל אחד מוכן למכור את המדינה והעם ואת אמא שלו רק להיות איזה פקיר לשעה, שליט לשעה. זה ברור כמה שישנה שנאה ביניהם, בין חברי הממשלה. אין מה לדבר, אנחנו נמצאים במצב שדווקא בגלל זה אנחנו צריכים לפעול.
שאלה: לאיזו עוצמת חיבור אנחנו צריכים להגיע בינינו כדי שירגישו מאיתנו שחכמת הקבלה היא היחידה והיעילה ביותר לתיקון האדם והעולם, שיש בנו משהו שהם חייבים?
קודם כל חייבים להגיע לחיבור, אחר כך לדבר על עוצמת החיבור. חיבור זה נקרא שאנחנו נוגעים זה בזה, לא שמתחברים כך שכל אחד נכנס לתוך השני, אלא אפילו נגיעה זה בזה. כי הרצון לקבל הוא שומר על זה שאף אחד לא יגע בי וזאת הבעיה. אם אנחנו מבינים על ידי מחשבות ודיבורים שאין לנו ברירה, שאנחנו צריכים רגשית להיכנס זה לתוך זה, ושכל אחד יהיה כלול בפנים מאחרים, ודאי שבצורה כזאת נוכל כבר להתקדם לתיקון. זו בעיה, צריכים לשבור את קירות ליבנו שזה העיקר, עיקר הקליפה, ולהיכנס כל אחד לתוך השני, וזה אפשרי רק על ידי שכל אחד מרשה לאחרים להיכנס לתוך ליבו.
תלמיד: רק אם נגיע לחיבור אמיתי בינינו, רק אז ירגישו את הביטחון מאיתנו?
כי עם כניסה של חברים לליבי, אני בזה מקבל בתוך ליבי את הבורא. במידת החיבור של החברים בתוך הלב שלי, הבורא נמצא בתוך הלב שלי. ואז מתוך זה אני מתחיל להבין, להרגיש גם ביטחון, גם הבנה, גם את מערכת העולמות שאני נמצא בה עכשיו בהרגשה שלי. אני רואה עולם אחר. הכול תלוי עד כמה קליפת הלב עוזרת לחברים שלי להתכלל בי.
שאלה: אתה דיברת עכשיו על חברים שפותחים את הלבבות אחד כלפי השני. ובהקשר זה היינו רוצים להודיע לך ולכל החברים בכל העולם ובצפון אמריקה, שביום ראשון יהיה כאן אירוע מיוחד בצפון אמריקה. והאירוע הזה בנוי כולו סביב מאמרי הרב"ש והוא נקרא, "קשר עמוק יותר בעשיריות דרך כתבי הרב"ש", מאמרי הרב"ש. מה שאנחנו מרגישים, שאנחנו רוצים לעשות משהו מצידנו. כל הזמן אתה אמרת שאתה לא מרגיש את צפון אמריקה, אנחנו מבינים את זה, ואנחנו ממש רוצים לעשות משהו בצורה מאוד רגשית ומחברת. ולכן אנחנו יצרנו את האירוע הזה כדי להתאחד סביב מאמרי החברה של הרב"ש, ולהתחיל באמת לוודא שאנחנו מיישמים את המאמרים האלה בקשר בינינו. כי אנחנו רוצים לעשות משהו מצידנו, לא שנהיה, שנקבל בעיטות או מכות מאחור, אלא אנחנו נהיה היוזמים. היינו רוצים לעדכן את כולם שהאירוע יתרחש ב11 ביולי, בזמן מקומי של 10:00 עד 10:45. ואנחנו מודים על המכות שאתה נותן לנו ומקבלים אותן כאהבה. אנחנו רוצים להגיע להשפעה בצורה חדשה, לבנות משהו חדש לחלוטין על בסיס מאמרי הרב"ש. תודה.
יופי, נקווה שתרגישו מכות של חיבוק ואז אתם תספרו לנו אחר כך איך שזה עבר, את ההתפעלות שלכם והתוצאות, אני מצפה לזה. יופי, בהצלחה, אני איתכם מאוד מאוד דואג, אז שנשמח יחד.
שאלה: עכשיו דברת בצורה מאוד רגשית על התהליך שאנחנו נמצאים של שבירת קירות בינינו וכניסה, נגיעה בפנים, אחד בתוך השני, שזאת עכשיו העבודה שלנו. אתה יכול קצת לפתוח את הנושא הזה? כי זה מאוד מורגש שצריך לעשות את זה, איך לעשות את זה בצורה נכונה בלי להגיד "עכשיו, בואו נקרא מאמרים, זה אנחנו יודעים". בוא תן לנו משהו, צעד ראשון כזה שנעשה את זה.
דווקא יש לכם עשירייה מאוד חזקה ויחד עם זה כזאת נוקשה, אבל כולם כאלה, באמת חזקים. מה אני הייתי ממליץ, אני צריך לשכנע את עצמי שאם אני נותן לחבר שלי להיכנס ללב שלי, אז כבר בלב שלי יש שני חלקים, הוא ואני, ואנחנו אז צריכים לעבוד על זה שהם יהיו כלב אחד. ועוד חבר אחד מצטרף, ובלב שלי יהיה גם עוד חלק כזה משותף, שכולל בתוכו שלושה חלקים גם כלב אחד. כמה שיותר ויותר אני מחבר כאלו חלקים, אני מתקדם להרגיש בהם את כוח החיבור שביניהם שנקרא "בורא".
הבורא לא קיים לכן קוראים לו "בוא וראה", זאת תופעה מיוחדת בעולם ההשפעה, שאם כל אחד מאיתנו פועל בצורה כזאת שמבטל את עצמו ורוצה להרגיש את השני, אז מתגלה כתוצאה מזה בקשר, בנטייה בינינו הכוח הזה המיוחד שנקרא "בוא וראה", מה אתה השגת על ידי זה שאתה מבטל את האגו שלך ורוצה להרגיש את השני. אז במקום זה אתה לא מרגיש את השני, אתה מרגיש בורא. וכך אנחנו משיגים, מגיעים לגילוי הבורא. את זה אנחנו צריכים לעשות כפעולות בלתי פוסקות בקבוצה, כל פעם ופעם, כל אחד ואחד יכול לעשות כך עם הלב שלו. אני מצביע על הלב, אני אומר את המילה "לב", אבל זה לא לב, זה רצון, הרצון שלי להתכלל עם רצון של החבר, שאנחנו נשלים זה את זה.
תלמיד: הנקודה הזאת שאתה אומר ש"אני פותח את הלב שלי לכניסה של חבר", מה זאת אומרת שאני פותח את הלב ומכניס שם חבר? מצד אחד, מצד שני אתה אומר, אני רוצה להתבטל כלפי האחר, זו אותה פעולה?
כדי לתת לחבר להיכנס לליבי, אני צריך לפנות בליבי מקום בשבילו, אז אני כביכול מוכן לקבל את הלב שלו. זה כמו אורח שמגיע אליך הביתה והתיישב שם עם הרצונות שלו, עם המחשבות שלו, ולאט לאט אתם תתחילו לראות איך זה יכול להיות בלב אחד. איך מתחברים הרצונות, המחשבות, הפעולות והמטרות, יותר ויותר מתחברים לאחד. תנסו לעשות את זה, זאת עבודה שבלב. ועד כמה שכל אחד יחטט ככה בתוך ליבו, בזה אתם עושים שמחה לבורא, כי בזה אתם בעצם מכינים מקום לגילוי שלו.
תלמיד: הכניסה של חבר אל תוך ליבי, זאת פעולה יזומה של החבר או שזאת פעולה יזומה שלי, שבכלל בלי מילים אני פותח לב כלפי חבר כזה או אחר או שזה הדדי?
בינתיים הכי טוב שאת זה יעשה מישהו שרוצה לקבל אחרים בתוך ליבו, ואחר כך אתם תתחילו לעבוד בצורה הדדית. זה יותר קשה, זו כבר עבודה בקומה שנייה מה שנקרא.
שאלה: כדי להגיע לחיבור הזה אנחנו בעבר השתמשנו, נעזרנו בתקנון שהיה לנו, האם אתה מרגיש שהיום נכון גם לחזור לזה, להשתמש בזה?
רב"ש כותב על זה מאמרים נפלאים על החיבור בין הלבבות, כתב את זה דווקא למתחילים כביכול. אין לנו זמן, אנחנו פועלים מחוסר זמן, אבל הייתי מאוד ממליץ לעבור עליהם כמה שאפשר.
אולי חברים שלנו ימצאו לנו פסוקים נכונים משם, ויש לנו הרבה אנשים שהם כבר מומחים בלאסוף את החומר.
תלמיד: האם כדאי לעשירייה לבנות תקנון לעצמה?
אני לא חושב שצריכים להיכנס לאדמיניסטרציה הזאת, לא נראה לי שזה יעזור, ההיפך יביא את זה ממדרגה רגשית לדרגה טכנית. לא, יותר טוב תפעילו את זה בינתיים כך. אנחנו עוד לא מרגישים מספיק את הטבע של הרצונות שאנחנו צריכים לוותר עליהם, לחבר אותם.
שאלה: השאלה שלי היא מבחינת ההתנהלות. היום כל עסק הכי קטן יש לו כללים מאוד ברורים איך הוא מתנהל. יש ישיבות, צריך להגיע כל יום. השאלה אם אנחנו לא צריכים להתנהל גם באותה רמה?
כאן לא מדובר על הישיבות ועל ההתנהלות שלכם, כאן מדובר על זה שכל אחד משתדל לפתוח לב לאחרים. זהו. תחשבו על זה, נדבר על זה מחר, מחרתיים, נמשיך.
שאלה: איך להתגבר על המחשבות ולהפוך אותן לרגש נכון בעבודה?
רק על ידי התעמקות.
שאלה: גם בנושא הזה של לפנות מקום בלב, איך אנחנו יכולים לשכנע את עצמנו לפנות מקום בלב אחד עבור השני?
זה מאמצים שאתה צריך לעבוד עם הלב שלך, תדבר עימו, עם הלב שלך, שיהיה קצת יותר רך, שייתן מקום לאחרים. תדבר עם הבורא שיעזור לך לפתוח את הלב, שאתה תרגיש שהחבר נמצא בתוכו. זאת העבודה.
קריין: "העבודה בעליות וירידות", קטע מס' 26.
"כשאדם רוצה להתקרב לה' יתברך ולשוב בתשובה צריך שיעברו עליו אלפים ורבבות ירידות בלי שעור, וצריך שיהיה גבור חזק לחזק לבבו בכל פעם לבלי להניח את מקומו משום ירידה שבעולם, והעיקר הוא התחזקות לחזק את עצמו תמיד אף אם הוא כמו שהוא להאמין באמונה שלמה, שאין שום ירידה בעולם, כי בכל מקום יכולין למצֹא את ה' יתברך, כי אפילו כשנופל לשאול תחתיות, אעפ"כ צריך לחזק את עצמו תמיד ולבלי ליאש את עצמו לעולם, כי גם שם ה' יתברך, וזה עיקר הכלל בעבודת ה' והיסוד, שהכל תלוי בו לבלי ליפול בדעתו לעולם, אף אם יעבר עליו מה".
(ליקוטי הלכות. אונאה, הלכה ג')
זה מאוד יפה. שלא חשוב באיזה מצב אתה נמצא אתה לא צריך להסתכל על המצב אלא איך אתה מוצא את הבורא באותו מצב, כי הוא נמצא בכל מקום, "אין עוד מלבדו", "כבודו מלא עולם". ואז ירידה, ירידה, עליה, עליה, לא חשוב לְמה שזורקים אותי, העיקר בשבילי, כמו ילד קטן כל הזמן לאחוז באימא, שכך הוא דבוק כדי להיות עליה, על גופה שלה, כך גם אנחנו.
שוב.
קריין: שוב, קטע 26.
"כשאדם רוצה להתקרב לה' יתברך ולשוב בתשובה צריך שיעברו עליו אלפים ורבבות ירידות בלי שעור, וצריך שיהיה גבור חזק לחזק לבבו בכל פעם לבלי להניח את מקומו משום ירידה שבעולם, והעיקר הוא התחזקות לחזק את עצמו תמיד אף אם הוא כמו שהוא להאמין באמונה שלמה, שאין שום ירידה בעולם, כי בכל מקום יכולין למצֹא את ה' יתברך, כי אפילו כשנופל לשאול תחתיות, אעפ"כ צריך לחזק את עצמו תמיד ולבלי ליאש את עצמו לעולם, כי גם שם ה' יתברך, וזה עיקר הכלל בעבודת ה' והיסוד, שהכל תלוי בו לבלי ליפול בדעתו לעולם, אף אם יעבר עליו מה".
(ליקוטי הלכות. אונאה, הלכה ג')
אני צריך להשתדל בכל מצב ומצב, אני עולה, אני יורד, אני נזרק לאיזה מצב, אני מאבד בכלל את הקשר שלי עם רוחניות, לא חשוב מה שקורה לי, אני חייב כל הזמן להחזיק בבורא כמו תינוק באימא שלא רוצה לצאת מהידיים שלה. בשבילו זה כל החיים, כי היא באמת בשבילו כמו בורא. זה מה שאני צריך, זאת הצורה ההתחלתית הנכונה של החיבור שלנו עם הבורא. כמה שאנחנו מבינים בזה זה לא חשוב, אני צריך להיות מחובר לבורא בכל הכוחות שלי. זאת אומרת שיהיה לי ביטחון, שאני ארגיש את עצמי שאני לא נופל מהדרך שלי, לא חשוב, זה כמו בעיניים עצומות, אני רק מחזיק בבורא שלא יברח משדה הרגשה שלי. לזה אני דואג.
שאלה: להחזיק בבורא זה להחזיק בהתכללות של החברים? אמרת להכניס את החברים ללב שלי, האם אפשר להגיד שדווקא אני זה שנכנס ללבבות, לרצונות של החברים, ומתכלל בתוכם?
יפה מאוד. בהתחלה אני רוצה להחזיק בבורא, שאני אוחז בו כביכול. אני מחפש באיזו צורה יותר רחבה, בטוחה, חזקה אני יכול לאחוז בו, ואני מבין שאני צריך כאן עוד עזרה של החברים, ואז אני זקוק לתמיכה של החברים כדי לאחוז בבורא. אחר כך אני מבין שאנחנו צריכים להיות יחד, לעזור זה לזה, "איש את רעהו יעזורו", שכל אחד עוזר לכולם לאחוז בבורא ובזה הוא בעצם מבטיח לעצמו גם להיות באחיזה בבורא.
תלמיד: אפשר להגיד שהאחיזה הזאת שאני מרגיש בתוך עצמי, הרצון באחיזה, ואני מרגיש גם את האחיזה של החברים, זה מגביר את העוצמה שאנחנו ביחד נותנים את הכוח הזה?
על זה צריכים לעבוד, אבל טוב אם מגיעים לזה.
שאלה: המאמץ להיאחז זה נראה כמאמץ אישי, אבל כשאני נופל לירידה מאיפה יוצא הכוח כדי להתגבר במאמץ להיאחז?
הכול מתחיל מהכוח האגואיסטי שאני עובד עליו, ולאט לאט מתקן אותו ומחבר אותו למערכת בצורה הנכונה. אבל כל מדרגה ומדרגה מתחילה מרצון לקבל ללא מסכים, ללא צמצומים. אז תתחילו ממה שיש. גם אנחנו מדברים בינינו שהחיבור בינינו הוא העיקר, אגואיסטי, לא אגואיסטי, זה לא חשוב, העיקר החיבור, מזה מתחילים. שיהיה לנו את זה, אחר כך נתקדם.
שאלה: כלפי החבר בקבוצה, האם השפעה של חבר בקבוצה יכולה להיות גדולה יותר מהשפעה של המורה?
יכול להיות שכן. אנחנו רואים את זה גם מהחיים, כמה שההורים לא יכולים להשפיע על הילד אלא דווקא הסביבה שלו שיש לו בחצר, בבית ספר היא יותר משפיעה עליו, כי הם נמצאים בהתקרבות אליו, בהשתוות הצורה עימו יותר ממה שההורים. אם ההורים רוצים להשפיע על הילד, הם צריכים לרדת לדרגת הילד ולהיות חברים עימו ואז הם ישפיעו עליו יותר. אבל מלמעלה לא משפיעים, מדרגה עליונה לדרגה התחתונה זה קשה מאוד. אז תלמדו ממה שקורה כאן גם לחיים הפרטיים שלכם.
שאלה: מצד אחד הבורא אף פעם לא נותן מצב שאנחנו לא יכולים להתגבר עליו, מצד שני איך אנחנו מחזיקים בבורא כמו שתינוק מחזיק באימו כשיש מצב של ניתוק בין חברים מסוימים בעשירייה ונראה שהמצב הזה הוא בלתי פתיר?
אם אנחנו משתדלים לפתוח את הלב לקבוצה כמו שכתוב, אנחנו משתמשים קודם כל בטקסטים, אז יחד עם הטקסט פועל עלינו המאור המחזיר למוטב. זה שאני פותח את הלב שלי ורוצה להרגיש את החבר שלי כמו שאת הלב שלי, שניים בלב, שלושה, ארבעה, בזה שאני משתדל לעבוד על זה, אני בזה מפעיל את הרצון שלי שנקרא תפילה. בצורה כזאת מאיר המאור המחזיר למוטב ועוזר לי להגיע למצב שבאמת אנחנו מתחילים להתכלל, הרצונות של החברים נכנסים ונכללים ברצונות שלי, ואז נעשית רשת קשר בכל אחד ואחד מהאחרים. זה מושך את המאור המחזיר למוטב והוא פועל עלינו, וכך אנחנו בונים מערכת שנקראת "שכינה", או שדה אשר ברכו ה'. צריכים להתחיל לעבוד עם זה ולראות איך שזה נעשה.
שאלה: הוא כותב "והעיקר הוא התחזקות לחזק את עצמו תמיד אף אם הוא כמו שהוא להאמין באמונה שלמה, שאין שום ירידה בעולם, כי בכל מקום יכולין למצֹא את ה' יתברך". מה זה נקרא למצוא את הבורא במצב הירידה?
לא חשוב איפה שאתה נמצא, העיקר שהכוח עושה לך את הפעולה הזאת הוא תמיד איתך.
תלמיד: אבל במצב הירידה כל המהות שלו זה שאני לא מרגיש ואני מנותק ממנו, אז מה זה נקרא למצוא אותו דווקא אז?
זה תלוי איך אתה מתייחס לירידה, אם אתה מתייחס לירידה בצורה שלילית. אבל אם אתה נמצא בכל זאת עם החברים ואתה רואה את הירידה שלך כאחד מהמצבים, כי לא תמיד אתה נמצא בניתוק, בירידה נותנים לך גם כל מיני מצבים כאלה שאתה מרגיש שאתה נמצא בירידה, ושזה נקרא שהבורא לא נמצא איתך והקשר עם החברים לא מספיק, אז זה נותן לך אפשרות דווקא לפעול. ירידה זה לא סתם ירידה, ניתוק מהפעולה, ירידה זה מקום שממנו אתה מתחיל לעבוד. מתי אתה מעלה מ"ן, מחפש קשר עם החברים? מתי שאין את הדברים האלה.
שאלה: איפה יד הבורא בחיבור בעשירייה ואיך להחזיק ביד שלו כל הזמן?
ככל שתתקרב יותר לחברים ותרצה להיות יחד איתם ועם הבורא שביניהם, אז אתה תמצא כבר את הקשר הנכון.
שאלה: כשאני לא יכול להתפלל עבור החברים שלי, האם יש תועלת בזה שאני פשוט חושב עליהם, מחזיק אותם בדעתי?
כן, זה שאתה חושב יש בזה תועלת גדולה, זה כוח גדול מאוד שאתה מפעיל.
שאלה: האם אנחנו צריכים לבקש לעבוד רק באמצעות הירידות, כי זאת הדרך היחידה שאנחנו בטוחים שאנחנו פועלים בתכונת ההשפעה?
אם אנחנו יכולים כל מצב ומצב לראות שהוא לא שלם, אז אנחנו הופכים אותו כבר ממצב של ירידה למצב של עלייה ומתחילים לעלות. אתה לא צריך לחכות לירידות, אתה יכול את המצב כמו שאתה נמצא בו כבר להגיד שזה מצב של ירידה ואני רוצה ממנו לעלות.
שאלה: הוא כותב, "שהכל תלוי בו לבלי ליפול בדעתו", מה תלוי בי, לאן אני עלול ליפול?
אתה עלול ליפול למצב שאתה נמצא בכלל בלי חושים. בלי חושים זה נקרא שאתה רואה את העולם הזה ופועל בו כמו כל אדם אחר ולא יותר מזה.
שאלה: הלב שלי הוא אגואיסטי, יש שם הרבה רוע, איך לפתוח את הלב הזה בפני החברים?
אתה לא צריך לפתוח את הלב שלך לחברים, כי בזה אתה דווקא תפריע להם, למה הם צריכים לדעת איזה רצונות אגואיסטים יש לך שם. אתה צריך רק להשתדל להתחבר איתם בנטיות שלהם לחיבור, למטרת הבריאה, ובזה להתחבר. אנחנו לא צריכים לפתוח כל אחד ואחד את פח הזבל שיש לו, בתוך הרצונות שלו, המחשבות שלו, הכוונות שלו. לא. אנחנו רק צריכים את הנטייה שלנו למטרת הבריאה, לבורא, כי "בו ישמח לבנו", כך אנחנו צריכים להתחבר. וכל היתר ההיפך, אני לא רוצה לשפוך לתוך הלב של החבר את כל הקליפות שלי, לא, זה לא טוב.
קריין: 27, מתוך "אין עוד מלבדו", "שמעתי" א', אומר בעל הסולם.
"האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר, שכל מחשבותיו יהיו בו ית'. היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו ית', כלומר שיש רשות אחרת, שלא נותן לו להכנס להקדושה, שבידו להטיב או להרע. פירוש, שאל יחשוב שיש ענין כח של ס"א, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה', אלא הכל נעשה מצד ה'."
(בעל הסולם. "שמעתי". א'. "אין עוד מלבדו")
זה ברור.
קריין: 28, כותב רב"ש.
"בשעת עבודה, שהאדם צריך לומר, "אם אין אני לי מי לי", חושבים אז במצב העבודה, שהם עושים בעצמם את העליות וירידות. כלומר, שהם אנשי מלחמה, הנקרא "צבא", "גיבורי חיל". מה שאין כן אח"כ, בזמן שנגאלו, אז הם השיגו, שה' צבאות. כלומר, כל העליות וירידות, שהיו להם, ה' עשה זה.
היינו, אפילו הירידות גם כן בא מה'. שסתם אין האדם מקבל עליות וירידות כל כך הרבה פעמים. אלא שה' סיבב אותם את כל אלו יציאות. שאפשר לפרש "יציאה" היינו "יציאה מקדושה". ו"בא" "ביאתם להקדושה". הכל עשה ה'."
(הרב"ש. מאמר 6 "מהו למעלה מהדעת, בעבודה" 1989)
את זה אנחנו צריכים להשיג, אבל להשיג בפועל. זה שאנחנו עכשיו יכולים להגיד שככה זה, זה לא מספיק. אנחנו צריכים בפועל לעבור על כל העליות ועל כל הירידות כדי להיוודע ולהיות בטוחים וכך לקבל את זה כדבר הקיים. שדווקא זה ורק בצורה כזאת זה קיים. שהבורא מסדר לנו את כל הירידות ואת כל העליות ואת כל המצבים ו"אין עוד מלבדו", והכול מכוון כדי ללמד אותנו שאליו אנחנו צריכים להיות דבוקים.
קריין: 29, אומר בעל הסולם מ"שמעתי".
"בזמן שהאדם נעשה בחזרה מקושר, אזי הוא צריך תמיד לזכור את המצב הירידה שלו, בכדי לידע ולהבין ולהעריך ולהחשיב את הזמן של הדביקות. שידע, שעכשיו יש לו ישועה למעלה מדרך הטבע."
(בעל הסולם. "שמעתי". קצ"א. "זמן הירידה")
שאלה: במה זה תלוי איזה ירידות ואיזה עליות, מתי וכמה הוא יקבל, זה תלוי באיזה עניין?
אתה לא יכול לספור עליות וירידות, אתה לא יודע מאיפה זה נובע, זה הכול מגיע משבירת האדם הראשון. וכמה שהחלק שלך הוא היה מחובר שם באיזו צורה באדם הראשון ועכשיו הוא התנתק, לפי זה נקבע כמה שאתה תהיה בעליות וירידות.
חוץ מזה, זה גם תלוי בכל חלקי האדם הראשון שעכשיו מתחברים. זה כמו מוזאיקה, זה כמו מערכת מאוד מורכבת. אם כל חלק וחלק עושה את שלו, בזה הוא קובע את המצבים של החלקים האחרים, ואז יוצא שאתה לא יכול להגיד "אני הייתי במצב כזה וכזה באדם הראשון, ועכשיו אני צריך להיות במצב מסוים במערכת המתוקנת", לא, אני לא יכול כך להגיד, כי אני תלוי במקום בעוד שש מאות אלף, במיליארדי חלקים שגם הם צריכים לעשות את העבודה.
איך אני מקצר את המצבים האלה שאני צריך לעבור? על ידי הפצה. על ידי זה שאני מתחבר אליהם ומשתדל בכל הרמות שאני צריך להיות מחובר אליהם, או ברמה פרקטית בצורה של העולם הזה, ברמה של העולם הזה, או בצורות יותר פנימיות, רוחניות ברצון שלי וכן הלאה. אבל אני צריך לדאוג שכולם כולם יקבלו רוח שתיקח אותם לגמר התיקון. בזה אני מקצר גם את המצבים שאני צריך לעבור, כי כולם תלויים בכולם.
שאלה: האם העשירייה בהתנהגות שלהם אחד כלפי השני יכולה לגרום ליותר עליות ופחות ירידות?
את זה בעיקר היא עושה. ככל שאנחנו נגיד מתוך בני ברוך נתקשר יותר ויותר, ודאי שאנחנו בזה מאוד מאוד נקצר את הדרך שלנו עד גמר התיקון. אבל צריך לקחת בחשבון שיש לנו עוד אח"פ שזה כל האנושות, כי אנחנו סך הכל גלגלתא ועיניים חלק מאוד קטן, ואנחנו כלפי כל האנושות נצטרך להיות כמובילים שלהם, כמו קטר שמושך אותם למצב המתוקן. על ידי זה שהם מצטרפים אלינו, מביאים לנו חסרונות, אנחנו מעבדים את החסרונות האלה מחסרונות גשמיים לחסרונות רוחניים, הם מעובדים בנו החסרונות האלה, וכך אנחנו מגיעים יחד כולנו לגמר התיקון.
תלמיד: האם אתה רואה שאנחנו מתקדמים ועושים את זה באמת נכון?
הייתי רוצה לראות את זה יותר. חסרה אש. אני מסתכל על הפנים שלכם, אתם יושבים בנחת, אתם לא נמצאים במתח, אתם לא דואגים מה יקרה ומה יביא היום לי, לקבוצה, לאנושות, לבורא.
תלמיד: אתה יכול להגיד לנו מהניסיון שלך מה לעשות יותר?
זה לא חשוב מה שאני אגיד.
תלמיד: למה? תגיד, אולי זה יעזור.
אני מביא מה שאני יכול להביא כדי לא לעשות "נו, נו, נו", זה לא חינוך. החינוך הוא שעל ידי כל הפסוקים האלו, והעיקר עבודה הדדית חבר על חבר, שאתם תגיעו למצב שאתם תעוררו כל אחד את השני. ואז בצורה כזאת כל אחד ירצה להיות מחובר נכון עם השני, כי בחיבור אנחנו מגיעים מיד לדרגות גבוהות. העניין הוא רק חיבור.
שאלה: שאלה קצת יותר כללית על הפצה. בעשירייה שלנו כל החברים נמצאים בשירות החברה, תפקידים טכניים או ניהוליים, וזה לוקח לנו כמעט את כל הזמן. אבל הרגשנו בזמן האחרון צורך כן להוסיף איזשהו מגע, דווקא עבודת תוכן עם הקהל הרחב. רצינו לשאול, איך נניח בשעתיים שיש לחבר בשבוע כן לגעת גם בתוכן, לגעת בעבודה עם הקהל, במה כדאי להתמקד? מה צריכה להיות אולי התוצאה מפעילות כזאת, או המטרה? איך לבנות את זה נכון?
אני לא יודע, אין לי מושג. אני לא שייך לזה, אני לא נמצא בזה. מה שאני יודע זה לספר לכם על חכמת הקבלה ומה שכתוב במקורות ומה שאני ממליץ מהתהליך שעברתי בצורה אישית, אבל מה שאתה שואל שם אני לא שולט.
תלמיד: אני לא שואל מבחינה טכנית איזה פעילות לעשות. אני שואל מצד המטרה כלפי החבר. נגיד דיברנו על יכולת לבטא את המסר מצד האדם, אולי להתכלל עם הרצונות של הקהל. בצורה יותר אידיאולוגית אני שואל, על המטרה, במה להשקיע את אותן השעתיים. את הפעולה אנחנו נמצא, יש לנו גם את כל הכלים.
אולי תשאל אותי שאלה ספציפית.
שאלה: יש לי שעתיים בשבוע, אני עוסק בעיקר בעבודה טכנית, עכשיו אני רוצה לעבוד עם תוכן. מה צריכה להיות התוצאה שלי מהשעתיים האלה עכשיו, שאני מרגיש יותר את הקהל? שאני מתרגל את עצמי לבטא את המסר? או שאני פשוט משתתף בהפצה בצורה יותר טכנית ומכנית וגם זה מספיק? חסר לי קשר עם הקהל.
אתה צריך לא שעתיים בשבוע, אלא כל הזמן לחשוב במה אתה יכול לעורר את הקהל, איך לקדם אותו לתיקון, ואז מתוך זה אתה תבין מה לעשות. מתוך זה גם תבין מה צריכים לעשות, לפעול בפועל. זה לא אני, זה הכול צריך להתבשל בתוכנו, ביניכם.
תלמיד: מה שעלינו לעשות זה להכין את הלבבות שלנו מחר לסעודה אש. סעודה של ראש חודש שבה אנחנו גם נציין את השבירה וגם נציין את האהבה, ובעיקר נחבר את הלבבות שלנו. מחר בשש וחצי עד שבע וחצי מכינים ארוחה, משהו קל, משהו פשוט, כמובן גם לחיים, ובעיקר בעיקר את הלב, כמו ששמענו, לקליטת החברים. מחר אנחנו גם נשלח את הקטעים של הסעודה. מאוד מומלץ בכל עשירייה לקרוא את הקטעים, לדון על הקטעים ולהכין את עצמנו למעמד הרוחני הזה של הסעודה. חברים שרוצים להשתתף בבניית התוכן מוזמנים לשלוח קטעים, הצעה לקטעים בנושא כמו ששמענו מהרב בפירוט בשיעור, למייל שלנו boardworldkli@gmail.com מוזמנים לשלוח לשם קטעי מקורות שחושבים שהם מתאימים לסעודה הזו. אז מחר בשש וחצי עד שבע וחצי סעודת ראש חודש. נכין את הלבבות.
קריין: האם אתה רוצה לסכם משהו.
כן, בואו אנחנו נתקדם לסעודת הערב מחר. רק צריכים לקבוע משהו פשוט מבחינת האוכל שזה לא ימלא לנו כך שום דבר, איזו צלחת מי שרוצה עם חביתה, מי שרוצה סנדוויץ', אבל משהו פשוט, משהו אחד. זה הכול. אתם צריכים להמליץ מה אנחנו עוד צריכים לעשות. בואו אנחנו נזרז את הזמנים, אחרת אנחנו נלך מפנדמיה לפנדמיה.
אני כבר חשבתי שאנחנו נתחיל לתכנן מספר אירועים בכל מיני מדינות, באירופה, באמריקה, בצפון ודרום אמריקה, באפריקה, שאני אבוא לשם ואפגש עם החברים שלנו, עם התלמידים שלי, ואני רואה ששוב יש בעיה עם הפנדמיה הזאת. בעצם אנחנו דיברנו על זה כבר. זה לא חידוש בשבילנו, אבל אני חושב שחברים צריכים בכל זאת להגיע למצבים שהם קצת יותר מתעוררים, ועדיין אני רואה שהתפתחות המחלה הזאת היא לא מאפשרת לנו. אז אנחנו נחשוב על זה, נשתדל לבטל אותה במחשבה ואז נגיע לזה.
בינתיים אנחנו נחשוב איך אנחנו מפתחים אירועים ווירטואליים. אני קודם כל פונה לאנשים שיש להם מוח ונטייה, כמו החבר שלנו מקייב, שיתנו לנו איזה דוגמאות, איזה עצות איך אנחנו עושים אירועים כאלה ולמרות שאנחנו נמצאים בכל היבשות אנחנו נרגיש יחד ונקשור את עצמנו יחד. זה מאוד חשוב. רק "איש את רעהו יעזורו". רק בצורה כזאת אנחנו מגיעים למטרה הנעלה. זה מה שיש לי להוסיף.
שאלה: בשיעור בוקר כשאנחנו מתקשרים בכל יום בצורה וירטואלית זה לא מספיק לקשר בינינו? מה זה האירועים הווירטואליים האלה?
זה לא [כמו] התקשרות בשיעור בוקר. שיעור בוקר הוא יותר אינפורמטיבי. אתם מתקשרים אלי, סביב החומר, אתם לא מתקשרים אחד לכולם וכולם לאחד. לא מתקשרים יחד. כדאי לעשות את זה לפני כל שיעור ושיעור.
תלמיד: כדי למקד את החשיבה היצירתית על הפיתוח, מה הנקודה המשמעותית בהבדל בין שיעור בוקר לאירועים הווירטואליים שאתה רואה שצריך? כולנו ביחד, כל הכלי העולמי, לא בעשיריות?
אני מסתכל היום על הכנסים שהיו לנו. ודאי זה כנס, הוא נמרח על כמה ימים, יש שם מטבח, עוד כל מיני אירועים, אבל מה שקורה על הבמה בכל זאת זה מאוד מושך ומדליק. וזה מה שחסר לנו. איך אנחנו יכולים לעשות את זה בצורה וירטואלית? ובכלל, אנחנו צריכים לחשוב לעתיד, כי העולם הופך להיות וירטואלי. איפה שלא נעשה כנס זה יהיה מוגבל לכמה מאות או אפילו אלפי אנשים ולא יותר. למשל אמריקאים עושים כנס חיבור בחודש נובמבר, ומה יהיה מזה אפילו אם אני אסע לשם? זה בכל זאת מקומי, לוקאלי. אז איך אנחנו יכולים לעשות את הפעילויות שלנו לפעולות סביב הכדור.
שאלה: בסעודה האחרונה היה מורגש כאילו זו איזו מתנה, איזו אתערותא דלעילא שחיברה אותנו, וכמו שגם ציינת קודם, יש חשש ויראה שמא לא נגיע עם ההכנה הנכונה לסעודה הקרובה כדי לייצר את הכלי הזה מצידנו, לא שאנחנו מצפים שוב שיאספו אותנו ויחברו אותנו אלא שאנחנו נבוא ונדרוש את זה. איך אנחנו עושים את זה מעכשיו עד מחר ב-18:30 שמגיעים עם דרישה כזאת משותפת?
אנחנו לא צריכים להתפעל מהדברים שקורים פתאום, זה לא כמו שהיה בסעודה ההיא, פשוט הביאו לי ליינאפ כזה, שאני לא יכולתי לסבול, הייתי עצבני ואמרתי שזה לא ילך ומאין ברירה נאמתי וכך יצא.
אני לא חושב שאנחנו צריכים בצורה כזאת לפעול וזה לא טוב שאני לוקח על עצמי דבר כזה, "איש את רעהו יעזורו" כאן צריך להיות, זאת סעודה משותפת של כולכם ואני צריך להיות בה צופה. אולי כמה דקות אבל לא יותר מחמש דקות מתוך שעה שאני אדבר משהו. זהו. כל היתר זה עליהם.
אני חושב שהעיקר בכל זאת תלוי בחומר. ממה יצאה הסעודה? מזה שכאילו יושבים בשולחן בגמר התיקון ואוכלים לוויתן שנמצא לפנינו. הרצון לקבל הגדול שלנו, שזה נקרא "לוויתן" ואנחנו תפסנו אותו, הוא נמצא לפנינו כבר על השולחן ואנחנו יכולים ליהנות ממנו, מכולו. זה גמר התיקון.
עכשיו אנחנו יורדים לכל מיני חלקים, אירועים כאלה חלקיים, פרטיים מזה וכל פעם אנחנו חוגגים חלק מאותו לוויתן, חלק מאותו אירוע של גמר התיקון, או בר מצווה או חתן כלה או כל דבר ודבר. כי זה חלק מהרצון לקבל שמגיע לתיקון ואנחנו חוגגים, שמחים שאנחנו יכולים לתקן אותו ולגמור אותו ולהמשיך הלאה. זאת העבודה שלנו.
שאלה: איך להגיע כמשתתפים פעילים ולא כצופים פסיביים?
זה הכול תלוי איך אתם תחברו את הטקסט. אני חושב שזה נעשה הכי טוב על ידי השירים, ואפילו ניגונים. אבל שאנחנו נדע מה להכניס לתוך הניגון, איזו מחשבה, איזה רגש. ואז אפילו אם אני לא יודע את המילים או אפילו בלי מילים, רק ניגון, זה יעבוד. להיות כמה שיותר רגשי. כמה דקות רק אנחנו מסבירים את העניין על מה מדובר בסעודה הזאת ואחר כך הכול בתוך הרגש.
יופי. אני שמח שהכול מובן ואתם תעשו את זה. ואני מוכן להיות מחובר לזה אם אתם רוצים, בינתיים אני לא יודע אפילו על איזה סגנון של סעודה אתם דיברתם.
תלמיד: אנחנו עוד לא דיברנו על זה, אני עדין לא מבין, כי לפעמים נשמע שהסעודה היא משהו מאוד פנימי, מבוסס על הקטעים בעצם, על ההכנה הפנימית שלנו וזהו, הכול מאוד מינימליסטי מבחוץ, ולפעמים נשמע כאילו צריך לעורר את החברים, ליצור הזדמנויות לחיבור בינינו, לשמוע אולי חברים.
מה זו סעודה, אם לא חיבור בינינו? מה זו סעודה אם אין שירים? מה זו סעודה אם אנחנו לא טועמים משהו מהאוכל, שמסמל לנו את ההשתתפות ביחד? זאת הסעודה. אלא מה אתה רוצה, שאנחנו נשב כמו על ענן ונקרא פסוקים מתהילים?
תלמיד: לא, בדיוק הפוך, אני אומר שאנחנו מנסים להבין את המינון בין סעודה שהיא כוללת ללשמוע חברים אחרים, לשמוע דברים, התפעלויות מהכלי.
אתם תדברו ביניכם. אני לא הולך לארגן את הכול, אני לא רוצה להיכנס לתוך הליינאפ. זה צריך להיות כמה שיותר רגשי, זה בטוח. איך לעשות הלאה? אני לא יודע. בהצלחה לכולכם, ושבת שלום.
(סוף השיעור)