שיעור הקבלה היומי1 אוג׳ 2018(בוקר)
שיעור בוקר 01.08.18 הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה
ספר "כתבי בעל הסולם", עמ' 430, "הקדמה לספר הזוהר",
אותיות ג' -
קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי בעל הסולם" בעמ' 430 בהקדמה לספר הזוהר". נתחיל בטור ב', אות ג', דבר המתחיל ב"חקירה הד'".
"חקירה הד': כיון שמרכבת הס"א והקליפות, רחוקה מקדושתו ית', מהקצה אל הקצה, עד שלא תצויר הרחקה כזאת, איך אפשר, שתתמשך ותתהוה מהקדושה ית', ולא עוד, אלא שקדושתו ית', תקיים אותה?"
קריין: שוב, חקירה הד'.
"חקירה הד': כיון שמרכבת הס"א והקליפות, רחוקה מקדושתו ית', מהקצה אל הקצה," לפי ניגוד בהשתוות הצורה "עד שלא תצויר הרחקה כזאת, איך אפשר, שתתמשך ותתהוה מהקדושה ית'," כי אין מה שמקיים כל דבר שבבריאה, אלא רק על ידי האור העליון. זאת אומרת כוח ההשפעה, כוח האהבה. ואנחנו בצורה כזאת נפרש, מה זה האור. כוח השפעה, וכוח האהבה שמגיעים מהבורא לסטרא אחרא השנואה עליו, וזה מה שמחייה אותה "ולא עוד, אלא שקדושתו ית', תקיים אותה?" הייתכן? כן.
"חקירה הה': ענין תחית המתים. כיון שהגוף, הוא דבר בזוי כל כך, עד שתכף מעת לידתו, נידון למיתה וקבורה. ולא עוד, אלא שאמרו בזוהר, שמטרם שהגוף נרקב כולו, לא תוכל הנשמה לעלות למקומה לגן עדן, כל עוד שיש איזה שיור הימנו. וא"כ, מהו החיוב, שיחזור ויקום לתחית המתים? וכי לא יוכל הקב"ה, לענג את הנשמות, בלעדו? ויותר תמוה, מ"ש חז"ל, שעתידים המתים לקום לתחיה במומם, כדי שלא יאמרו: "אחר הוא". ואח"ז ירפא את המומים שלהם. ויש להבין: מה איכפת לו להקב"ה, שיאמרו: "אחר הוא", עד שבשביל זה, הוא יחזור, ויברא, את המום שבהם, ויוצרך לרפאותם?"
גופים זה רצון לקבל, הם צריכים לעבור את כל השדרוג שלהם מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. אז ענין תחית המתים. כיון שהגוף, הוא דבר בזוי כל כך," הרצון לקבל על מנת לקבל מלכתחילה "עד שתכף מעת לידתו, נידון למיתה וקבורה." זאת אומרת, בעל מנת לקבל שלו "ולא עוד, אלא שאמרו בזוהר, שמטרם שהגוף נרקב כולו, לא תוכל הנשמה לעלות למקומה לגן עדן," כי עם כוונה על מנת לקבל, זה אי אפשר, אלא רק אם מחליפים את הכוונה "כל עוד שיש איזה שיור הימנו." מהכוונה הזאת על מנת לקבל. "וא"כ, מהו החיוב, שיחזור ויקום לתחית המתים?" זאת אומרת, למה צריכה להיות תחיית המתים? אחרי שקיבלנו את כל התיקונים על עצמנו, ויש לנו כבר רצון לקבל בעל מנת להשפיע, מה זה נקרא "תחיית המתים"? שיש עוד איזו פעולה שפתאום אותם הרצונות שאנחנו החלטנו עליהם שהם מתים בעינינו, אותם הרצונות הם שוב מתעוררים. "וא"כ, מהו החיוב, שיחזור ויקום לתחית המתים? וכי לא יוכל הקב"ה, לענג את הנשמות, בלעדו?" בלי הרצון לקבל, זה שמת. "ויותר תמוה, מ"ש חז"ל, שעתידים המתים לקום לתחיה במומם," במומם "כדי שלא יאמרו: "אחר הוא"." רק בשביל שיגידו שזה לא אחר, שזה לא אותו דבר? כל הכבוד לבורא, באמת את מה שהוא קלקל הוא תיקן "ואח"ז ירפא את המומים שלהם. ויש להבין: מה איכפת לו להקב"ה, שיאמרו: "אחר הוא", עד שבשביל זה, הוא יחזור, ויברא, את המום שבהם, ויוצרך לרפאותם?" זאת אומרת, שהוא בחזרה כביכול מחדש את המומים, בורא אותם שוב. אלה מומים שתוקנו על ידי הנבראים, על ידי יגיעה, על ידי הכל, עושה שוב? מאוד לא מובן, התהליך בעצמו הוא מאוד לא מובן.
תלמיד: הוא אומר פה "אלא שאמרו בזוהר, שמטרם שהגוף נרקב כולו, לא תוכל הנשמה לעלות למקומה". אנחנו לומדים שאין דבר כזה בלי רצון לקבל, על מנת להשפיע.
מה זה נקרא "גוף"?
תלמיד: גוף זה רצון.
רצון. מה זה נקרא "מקולקל"? על מנת לקבל.
מה זה נקרא "מת"?
תלמיד: מת? שאין לו שום קשר לבורא.
כן. מהו התיקון?
תלמיד: לתקן את הרצון לקבל.
שיהיה דומה לבורא, בעל מנת להשפיע זאת אומרת. אז מה אתה שואל?
תלמיד: אבל פה הוא אומר, "אלא שאמרו בזוהר, שמטרם שהגוף נרקב כולו, לא תוכל הנשמה לעלות למקומה". מה זאת אומרת "נרקב כולו"?
"כולו" זאת אומרת, שכל הרצונות שלו, עד הרצון הקטן ביותר האחרון, כולם יהיו בעל מנת להשפיע. שאתה קובע שזה רקוב, ואתה פוסל את זה לשימוש בכל וכל. אפילו את הרצון הקטן ביותר שם האחרון.
שאלה: קודם כל על מי מדובר, האם מדובר על גמר תיקון, לא? לעבודה בסולם. זאת העבודה פה בסולם, נכון?
בסדר, לא חשוב.
תלמיד: יפה. שמקובל מתקדם לגמר תיקון, יש לו תמיד רצון לקבל כמו שאנחנו לומדים, לא רק רצון להשפיע. אז למה הוא אומר פה..
רצון להשפיע אין למקובל, רצון להשפיע זה הבורא. למקובל יש רק כוונה על מנת להשפיע. איך להשתמש עם הרצון לקבל שבזה הוא עושה נחת רוח לבורא, זה נקרא "השפעה".
תלמיד: מה זאת אומרת כוונה.
אין לנו רצון להשפיע.
שאלה: מקובל שנמצא בסולם, אין לו רצון להשפיע?
אפילו שהוא נמצא לא בסולם, אלא על הגג. אין. אין דבר כזה. אני רוצה שתבינו את ההגדרות. זה שאנחנו מדברים בסלנג כך לצורך הקיצור, זה משהו אחר. רצון להשפיע זה הבורא בלבד. רצון להשפיע, רצון לאהוב. הבורא זה הרצון להשפעה, הרצון להשפיע. נברא הוא רצון לקבל. זהו.
רצון לקבל יכול לשחק עם עצמו ועם הבורא שאוהב אותו, שבזה הוא משפיע. כמו ילד האם הוא משפיע משהו? הוא עושה כאלו פרצופים, עושה כאלו דברים שזה נחמד, הוא עושה לך נחת רוח, נכון? גמרנו. הוא באמת עושה משהו? כלום. הוא משתמש באהבה שלך אליו, שאתה קשור אליו ואתה אוהב אותו, ואז אם הוא קצת מפרגן לך בחזרה, אתה כבר מקבל נחת רוח. זה בדיוק מה שאנחנו עושים. זאת אומרת אנחנו לא משפיעים, אני משתמש באהבה שלו, בהשפעה שלו, וזה נקרא ש"אני משפיע".
תלמיד: אם כך מה זה אומר שצריך להגיע להרגשת הבורא?
שאני רוצה להרגיש עד כמה שהוא אוהב אותי, את זה אני צריך לגלות. זה נקרא "גילוי הבורא". אני לא מגלה אותו, כמו שאני אף פעם לא מגלה אדם אחר או את ההורים שלי או מישהו, אני מגלה את היחס שלהם אליי. וזה נקרא אצלי "בורא", "בוא וראה". חוץ מזה אני לא. כדי לזהות איך שהוא מתייחס אליי, אני צריך להיות באותה הצורה. מהי הצורה? הוא משפיע, אז אני צריך להשפיע. מה אני יכול להשפיע? אני עושה פעולות כאילו שהן פעולות דהשפעה, בהן אני מרגיש את עצמי בהשתוות הצורה עימו, ואז לפי זה אני יכול להגיד "זה הוא".
תלמיד: זאת אומרת, הוא מרגיש את התכונה של הבורא בו.
כן. אבל זה לא שהוא [בתכונה הזאת], אלא הוא מרגיש את התכונה הזאת.
תלמיד: אז מה יש בו?
הוא נשאר רצון לקבל עם הצמצום, עם המסך, עם כל ההחלטות איך הוא עובד עם הרצון לקבל כדי במשהו להידמות לבורא. כאילו להידמות לבורא.
שאלה: אבל זה כבר נקרא גילוי שלו, כי הוא מגלה את תכונת ההשפעה בו, הוא כבר הרגיש את זה. למה אתה אומר לי פתאום "זה לא שלו", הרי זה הוא גילה?
מה זה נקרא רצון להשפיע של הנברא?
תלמיד: אולי נפתח את זה. אני באמת לא יודע למה אתה מתכוון.
רצון לקבל שעובד בצורה כזאת שיש בזה תענוג לבורא, לכן זה נקרא "להשפיע". למשל אימא שאומרת לילד "אם אתה אוהב אותי תאכל את הדייסה שהכנתי לך". הילד אוכל והאימא מסתכלת עליו ונהנית, איזה ילד חמוד יש לי, הוא עושה את מה שאני רוצה, הוא רוצה לעשות לי ממש תענוג, הוא יודע שלעצמו הוא לא היה אוכל, אני יודעת שלעצמו הוא לא היה אוכל כי הדייסה הזאת מגעילה מאוד, אבל הוא עושה את זה כדי לעשות לי נחת, ונהנה מזה. ממה נהנה? מזה שעושה לי נחת. והדייסה טעימה? הוא מצא בה טעם, מפני שהוא משפיע לי. זאת אומרת יש טעם בדייסה? לא. רק בזה שהוא משפיע לי. אין כלים דהשפעה בתוך הנברא, זה רק רצון לקבל שהוא מסובב אותו, הוא מנצל את אהבת הבורא אליו, ולכן יכול להיות המשפיע. אם הבורא לא היה אוהב אותנו איך היית משפיע? אי אפשר להשפיע לו. כי אתה לא משפיע אף פעם, אתה מקבל, יש לך את צורת הלקבל שעל ידי זה אתה משפיע לו. אבל אתה משתמש ברצון לקבל שלו.
תלמיד: לפי מה שאתה אומר לי, יוצא כביכול שגם בזה הבורא שולט עלי.
אתה משתמש בו. מה זאת אומרת שולט? אתה משתמש בו. אתה מנצל אותו.
תלמיד: אני מנצל אותו. אבל את ההרגשה עצמה אתה אומר שהבורא נותן לי, האם הבורא שולט גם על ההרגשה הזאת?
אני לא מדבר על הבורא, אם הוא שולט או לא שולט. אני יודע שיש משהו שאוהב אותי. אם הוא אוהב אותי, אני יכול להשתמש באהבה שלו, לעשות לו נחת רוח, וזה יקרא שאני נותן, משפיע. למרות שאין לי מה לתת. יש לי רק דבר אחד, הוא מסתכל עליי, הוא הכין לי דייסה כמו האימא לתינוק. לכן אם אני עושה תרגיל, שאני לא אוהב אותה, אני לא רוצה אותה, אבל אני מפתח בי עכשיו יחס לבורא, כדי שיהיה לי תאבון, שיהיה לי טעם, שיהיה לי תענוג, לא מפני שאני מקבל את הדייסה הזאת, כי שלא הייתי לוקח אותה, אלא מפני שאני מקבל את זה ממנו, אז יש לי תענוג מזה שאני מקבל ממנו, ויש לו תענוג שאני מקבל את זה מפני שזה בא ממנו. אז במה אני משתמש? אני משתמש בכלים דקבלה שלי ובאהבת הבורא אלי, זה הכול.
יש כאן ניצול כפול של הבורא. כי הוא ברא בי כלים דקבלה והוא בעצמו משפיע, הוא רוצה לתת, כואב לו שאני לא מקבל ממנו, אז אני מנצל את זה. זאת אומרת, אני לא כלים דהשפעה, אין לי כלים דהשפעה, אלא זאת צורת קבלה מסוימת שנקראת השפעה.
קורה לפעמים שאתה רוצה לתת למישהו ואתה מתחנן, "קח את זה ממני", והוא לא רוצה לקחת ממך. איך אתה מרגיש? כנראה שאף פעם לא נתת.
תלמיד: השאלה היא מה יוצא מזה, אם אתה אומר שאני משפיע?
יוצא מזה השתוות הצורה.
תלמיד: איתו?
איתו.
שאלה: ואז?
הוא נותן לי תענוג?
תלמיד: כן.
אני נותן לו תענוג?
תלמיד: כן.
אנחנו אוהבים זה את זה.
תלמיד: וזו התוצאה הסופית?
שמה היא צריכה להיות? דבקות. דבקות בו.
זה מאוד חשוב לנו להבין, אנחנו משתמשים בכלים דקבלה, לכן כל התרגיל נקרא "חכמת הקבלה". זה ניצול של האור, רצון לקבל ממש, והאהבה שלו. רק להיות קצת חכם לסובב את הדברים והכול פתוח. הבעיה היא שזה לאט לאט, עד שזה נקלט בנו.
קריין: עמוד 431, טור א', "חקירה הו'".
"חקירה הו': במה שאמרו ז"ל, אשר האדם, הוא מרכז כל המציאות, שכל העולמות, העליונים ועוה"ז הגשמי, וכל מלואם, לא נבראו, אלא בשבילו (זהר, תזריע מ'). וחייבו את האדם, להאמין, שבשבילו נברא העולם (סנהדרין, לז.). שלכאורה, קשה להבין, שבשביל האדם הקטן הזה, שאינו תופס ערך של שערה, בערך מציאות העוה"ז, ומכ"ש בערך כל העולמות העליונים, שאין קץ להם ולרוממותם, טרח הקב"ה, לברוא כל אלו בשבילו? וכן, למה לו לאדם כל זה?
זו באמת שאלה. כדי להגיע בסך הכול להשתוות הצורה והכול, כל כך הרבה פרצופים, עולמות, צורות, מצבים צריכים לעבור. ומערכות, ימין, שמאל, אמצע, מערכת קליפה, מערכת קדושה, זה משהו, העולם הזה באמת לא תופס שום מציאות. אנחנו לא מבינים מה זה רוחניות, איפה המקום הרוחני.
בקיצור, "חקירה הו': במה שאמרו ז"ל, אשר האדם, הוא מרכז כל המציאות, שכל העולמות, העליונים ועוה"ז הגשמי, וכל מלואם, לא נבראו, אלא בשבילו וכן, למה לו לאדם כל זה"?
אות ד'
"ובכדי להבין, כל אלו השאלות והחקירות, תחבולה האחת היא: להסתכל בסוף המעשה. כלומר, בתכלית הבריאה. כי אי אפשר להבין שום דבר, באמצע מלאכתו, אלא מסופו. וזה ברור הוא, שאין לך פועל בלי תכלית. כי רק מי, שאינו שפוי בדעתו, תמצאהו פועל בלי תכלית.
ויודע אני, שיש מתחכמים, פורקי עול תורה ומצוות, שאומרים, שהבורא ית' ברא את כל המציאות, ועזב אותה לנפשה. כי מחמת האפסיות, שבאלו הבריות, אינו מתאים לבורא ית', לרוב רוממותו, להשגיח על דרכיהן, הפעוטות והמגונות. אכן, לא מדעת דברו זאת. כי לא יתכן, להחליט על שפלותנו ואפסותנו, מטרם שנחליט, שאנחנו עשינו את עצמנו, ואת כל אלו הטבעים המקולקלים והמגונים שבנו.
אבל בה בעת, שאנו מחליטים, אשר הבורא ית', השלם בכל השלמות, הוא בעל המלאכה, שברא ותיכן את גופותנו, על כל נטיות הטובות והמגונות שבהם, הרי מתחת יד הפועל השלם, לא תצא לעולם פעולה בזויה ומקולקלת. וכל פעולה, מעידה על טיב פועלה. ומה אשמתו, של בגד מקולקל, אם איזה חייט, לא יוצלח תפר אותו?
ועיין כגון זה (במס' תענית, כ'): מעשה, שבא" רבי אלעזר ברבי שמעון "ר"א בר"ש וכו'. נזדמן לו אדם אחד, שהיה מכוער ביותר וכו'. אמר לו: "כמה מכוער אותו האיש וכו'". אמר לו: "לך, ואמור, לאומן שעשאני: "כמה מכוער כלי זה, שעשית וכו'". עש"ה.
הרי, שמתחכמים האלו, לומר, שמסבת שפלותנו ואפסותנו, אין מתאים לו ית', להשגיח עלינו, ועזב אותנו, הם אינם, אלא מכריזים על חוסר דעתם בלבד. ודמה לך: אם היית פוגש איזה אדם, שימציא לו, לברא בריות, מלכתחילה בכדי שתתענינה ותתיסרנה בכל ימי חייהם, כמונו. ולא עוד, אלא להשליך אותן, אחר גיוו, מבלי שירצה אפילו להשגיח בהן, כדי לעזרן מעט. כמה היית מגנה ומזלזל בו. והיתכן להעלות על הדעת, כזה, על מחויב המציאות ית' וית'?"
זאת אומרת, הוא לא עונה על השאלות כל כך, אלא הוא אומר שבכל זאת הבורא כל כך גבוה, וכל כך רחוק, וכל כך הפוך מאיתנו שאנחנו לא יכולים להבין אותו ולכן רק "ממעשיך הכרנוך"1. על ידי המעשים אנחנו מגיעים למצב שלאט לאט מבינים אותו, מתקרבים אליו, לפי ההתקרבות מבינים.
אבל באמת האם ברא בנו משהו רע או שרק נדמה לנו הרע שקיים ואנחנו נמצאים כולנו במצב המתוקן והטוב? כמו שהוא אומר כאן במעשה ברבי אלעזר, "לך לאומן שעשאני"2. אם אתה רוצה לדעת את צורתך האמיתית, אתה צריך לפנות לאומן שעשה אותך ואתה תכיר, לפי האומן עד כמה אתה לא כמו שנראה לך.
תלמיד: כותב בעל הסולם במהות הדת ומטרתה "שהשגחתו ית' על המציאות, שברא, אינו אלא בדמות של "השגחה מטרתית". מבלי לקחת כלל בחשבון, את סדר השלבות של התפתחות. כי אדרבה, דרכם - לרמאות אותנו ולהעתיק עינינו, מלהבין את תכליתם, בהיותם תמיד במצב ההפכי אל גמר מלאכתם.
ועל דברים כאלה אנו אומרים: "אין חכם כבעל נסיון". כי רק בעל הנסיון, שיש לו ההזדמנות, לראות את הבריה, בכל מצבי התפתחותה, עד ביאתה לשלימותה, הוא יכול להרגיע את הרוחות - שלא להתפחד כלל, מכל אותן התמונות המקולקלות, שהבריה אוחזת בהן במצבי התפתחות, רק להאמין בגמר בישולה היפה וברה."
זאת אומרת, יש עניין של מציאות ויש עניין של הסתרה. אם היינו רואים, היינו מרגישים, היינו מגלים את המציאות האמתית, היינו מגלים את עולם האין סוף. כדי להגיע לגילוי האמתי, אך ורק כדי שתהיה לנו בחירה חופשית שנוכל להתפתח בהכרה עצמית כדי לחנך את עצמנו בהתאם להבורא, אז נתנה לנו הסתרה וזה לגמרי לגמרי לא פוגם בשום מציאות שלנו, בשום נצחיות ושלמות שלנו, אלא אך ורק נותנים לנו בזה אפשרות לעלות לדרגת הבורא.
כמו ילד שהולך ללמוד, אף אחד לא מתייחס אליו שהוא טיפשון, שהוא לא מבין, לא מרגיש. כל דבר לזמנו מותאם. ולכן אין לנו שום פגם, הבריאה לא מקולקלת, לא נברא שום דבר פגוע, אלא כל הדברים האלה לא יותר מתרגילים שהבורא מייצב לנו, לפנינו כדי להעלות אותנו מדרגת האדם לדרגת הבורא, המאציל, אך ורק. ובאמת אין קלקולים, צריכים לראות את זה. ממש רק קניית כלים, עובדות, רגשות, פיתוח של הנברא עד שיגיע להשתוות הצורה עם הבורא. כך צריכים לראות את הכול.
שאלה: מה זאת אומרת שהנברא מחנך את עצמו כדי להגיע להתאמה לבורא? התרגילים האלה, מה זה החינוך הזה, איך עוברים מטבע אחד לטבע שני?
אתה רואה בעינייך ילד קטן ונראה לך שהוא קטן, טיפש, לא מבין כלום ולא יודע כלום, או שאתה מתייחס אליו לפי גודל ההתפתחות שלו. נניח הוא בן שש, אז לפי בן שש הוא בסדר? בסדר. אתה אומר ילד חכם, ילד טוב, הכול מאה אחוז. שבע, שמונה, אתה מתייחס אליו לפי גילו עד שהוא מגיע לדרגה הסופית. זה לא נקרא שהוא נמצא בפגמים, אלא שלבים שהוא בזה הולך ומייצב את עצמו בהתאם לבורא. ככה אנחנו. ולכן לא נקרא שאנחנו נמצאים בפגם, זה לא משפיל אותנו, זה לא מוריד מאיתנו את הגדלות שלנו הסופית שאנחנו הולכים להכיר. אלא ההיפך, אנחנו באים ומדביקים את עצמנו לבורא יותר ויותר. לכן אין כאן עניין של שפלות.
תלמיד: איך שאני מסתכל על ילד זה ברור, אבל הילד לא רואה את עצמו, הוא סך הכול ילד.
לכן הוא מסביר לנו שזה לא נכון כך לראות. אנחנו צריכים להודות על זה שהוא עשה לנו ונתן לנו את ההזדמנות הזאת וזהו. אין כאן שום פחיתות. "סוף מעשה במחשבה תחילה", אנחנו נמצאים עכשיו בדבקות, בדבקות הסופית, אנחנו לא יכולים לגלות את זה אלא רק דרך המדרגה. בהדרגה אנחנו מגלים יותר ויותר ויותר כמה אנחנו מתקרבים לבורא.
וחוץ מזה, דווקא במצבים האלה שאתה פוסע לאט לאט אתה עושה לו נחת רוח. הוא תלוי בך, אתה גורם לו.
תלמיד: חינוך של הילד עצמו שמזהה שכל הרצון שלו הפוך לגמרי מהבורא ושהוא שולט על עצמו, הוא כן מזהה? מה זאת אומרת שהוא נמצא בדבקות, הוא לא מרגיש את זה?
הוא לא מרגיש, בסדר. הוא לא צריך להרגיש, הוא צריך לגלות. אבל זה נעשה מלמעלה.
בעל הסולם, אגרת כ"ה.
"הכל ערוך מכל מראש, וכל נשמה ונשמה, כבר נמצאת בכל אורה וטובה ונצחיותה. רק עבור "נהמא דכיסופא" יצאה הנשמה בסוד הצמצומים, עד שמתלבשת בגוף העכור, ורק בסגולתו, היא חוזרת לשורשה לטרם הצמצום, ושכרה בידה מכל המהלך הנורא שעשתה, שכללות השכר הוא הדבקות האמיתי. כלומר, שהתפטרה מנהמא דכיסופא. כי כלי קבלתה נהפך לכלי השפעה, ושוה צורתה ליוצרה."
כל כך הרבה שאלות יש בזה. הבושה עצמה, ונפטרים ולא, על חשבון מי זה.
לאט לאט, עוד קצת ועוד קצת ועוד קצת עד שנוכל לקלוט את העניין. אי אפשר להסביר אותו במילים ושזה יהיה ברור, צריכה להיות התאמה פנימית רגשית.
תלמיד: איך ההקדמה לספר הזוהר תעזור לנו להבין או להרגיש את ספר הזוהר, מה הקשר?
אני לא יודע, תן לי לראות מה קורה כאן. כנראה שיש קשר אם הוא לקח את ההקדמה לספר הזוהר ושם את המאמר הזה לפני ספר הזוהר וקרא לו "הקדמה לספר הזוהר" כנראה שיש בזה קשר. בלי להבין את ההקדמה לא תהיה מוכן לספר הזוהר, ההקדמה היא מאוד מאוד עמוקה, קשה כוללת ממש את כל חכמת הקבלה.
שאלה: כל מה שקורה לאדם בחיים זה הכול תרגילים?
אלא מה צריכים עוד? בוודאי תרגילים.
תלמיד: למה זה מסודר בצורה כזאת שזה כאילו כל כך אמיתי, שזה לא נראה לך תרגיל? הדבר האחרון שאתה חושב שעכשיו שעושים לי תרגיל כדי להתחבר עם הבורא.
כשאתה משחק עם ילד בצורה כזאת הוא גם לא מבין שזה תרגיל, הוא מקבל את זה כמו חיים אמיתיים, אז מה.
תלמיד: נכון, זה בדיוק העניין, כמו הדוגמא שנתת עם האימא שעושה לילד דייסה. הילד לא מבין שהוא הולך לעשות נחת רוח לאימא, אבל האימא מרגישה נחת רוח מזה שהוא אוכל את הדייסה.
כן, זה בהתחלה, אבל אחר כך אנחנו באמת רוצים שהוא יגדל עד כדי כך שהוא יוכל לעשות פעולות בחזרה.
תלמיד: איך קורה ההיפוך הזה שאתה מתחיל להיות פעיל כלפי כל מה שקורה, שאתה מתחיל להגיב בצורה נכונה ומתחיל לראות את הכול כתרגילים.
מעבר לצמצום ומסך אתה יכול להתחיל כבר לעשות פעולות השפעה בפועל ולפי זה אתה מגלה את עצמך, איפה אתה נמצא לעומת הבורא.
שאלה: ומה קורה לפני זה?
לפני זה אתה נמצא בהסתרה.
תלמיד: כשנמצאים בהסתרה אי אפשר לראות שזה תרגילים?
אי אפשר. אם היית עכשיו רואה, היית רואה את עצמך מתוקן.
תלמיד: אז מה נותנת תקופת ההסתרה חוץ הכרת הרע וחוסר אונים?
תקופת ההסתרה נותנת לך הזדמנות להזדקק לבורא. אם היית עכשיו מגלה שהוא אוהב אותך באהבה חלוטה, מה היה קורה אתך? או שהיית נמצא בקליפה הפוכה ממנו שרוצה להשתמש בו בכל וכול, או שהיית נשרף מבושה.
תלמיד: למה מכינים אותך בהסתרה?
למסך.
תלמיד: בתקופה הזאת אין לך יכולת באמת להתייחס לדברים כתרגילים.
כי אתה נמצא בהסתרה. על חשבון הבורא אתה לא יכול עשות שום דבר טוב.
שאלה: כשמקובלים מסבירים את כל השיטה, הם מראים לך לאן אתה צריך להגיע אחרי הסתרה?
מקובלים מסבירים לנו על ידי מה אנחנו יכולים לטפל בהסתרה.
תלמיד: התרגילים הם חלק מההסתרה?
לא, ללמוד איך לדלג על ההסתרה לזה נועדים התרגילים.
תלמיד: ומה זה נקרא שפתרתי את התרגיל?
פתרת את התרגיל בכך שאתה על ידי זה תיקנת איזו צורת ההסתרה והפכת אותה לגילוי.
תלמיד: אם אתה מצליח לשייך את המצב לבורא, זה נקרא שפתרת את התרגיל?
לא. אתה כבר מתחיל להיכנס לטיב פעולת הגילוי, זה לא מספיק. אתה רואה מה אנחנו לומדים, כמה שיש דברים, צמצום, מסך, אור חוזר, חשבון, בניית הפרצוף. לפני זה אתה צריך קבוצה, רב, ספרים. אתה צריך הרבה דברים.
תלמיד: כל יום אתה רואה כמה שהשיטה היא אינסופית. מאיפה מתחילים?
היא מאוד קונקרטית.
תלמיד: נהייה לזה יותר ויותר נפח כל פעם, לא מובן איך אתה עושה את הפעולות הקטנות.
ישנן תקופות כאלו שאתה מרגיש שאתה בין שני עצים לא מוצא את היער. אבל זה מצבים כאלה, שנדמה לך שהכול הוא ללא סדר, ובלגאן ובלבול ואין כוחות ואין ראייה ואין שום דבר. זה כך נראה.
תלמיד: אז איך מגיבים נכון לתרגילים בתקופת ההסתרה?
אנחנו כל הזמן לומדים את זה, גם היום למדנו את זה. קודם כל "אין עוד מלבדו". שנית כל, הוא טוב ומיטיב. שלישית, אני צריך לראות אותו כל פעם פועל רק בצורה כזאת. נעלתי את עצמי על העניין הזה. עכשיו, על ידי החברה אני משתדל כל הזמן להחזיק את עצמי בזה, זה ארבע. וחמש, על ידי החברה אני מפתח חיסרון לגילוי שלו.
למה על ידי החברה? כי אני בעצמי לעולם לא ארצה לגלות אותו, כי הוא באמת, זה לא מה שנראה לי עכשיו, זה איזה כוח השפעה ואהבת הזולת, זה לא חסר לי. לכן אני צריך לקבל מהחברים דחף, חוץ מנקודה שבלב שמלכתחילה נמצאת, ואז אני על ידם מעלה מ"ן, ובזה אני משתתף בתפילה הכללית של העשירייה, ואז מקבל לאט לאט הארה שמתקנת אותי.
תלמיד: איך אתה מגביר את הרגישות שלך להיות מושפע מהחברים?
מחוסר יכולת להתקדם, מייאוש. הם זורקים לי חבל, אני לא רואה אותו אפילו, לא מחפש אותו. עכשיו אני מרגיש שאני יותר ויותר מתרחק מהאמת, שהבורא עזב אותי, שכל החיים הם ללא תועלת, אז אני מתחיל לחפש חבל. איפה קצה החבל שבטוח הקבוצה זרקה לי? ברגע שאני מחפש, אני מוצא אותו. ברגע שאני מוצא אותו ותופס ורוצה להתקדם, אני מרגיש שהקבוצה נמצאת על החוף ומוכנה להציל אותי.
תלמיד: איך מתחיל החיפוש הזה?
בתשומת לב למצב.
תלמיד: דווקא בתרגיל של הכתיבה זה היה מאוד יפה. שאם יש השפעת הסביבה, אתה משתתף.
אז תוסיף בתרגיל של כתיבה, שני עניינים שאני צריך לבדוק זה כנגד זה, רצוי ומצוי.
תלמיד: אני כותב את המצב המצוי שלי ואת המצב הרצוי שלי?
כן. מצב שאתה נמצא בו ומצב שהיית רוצה להיות בו, מה ההבדל בין שני המצבים האלה. ואחר כך תבדוק עם החברים, ומה אתם חושבים בסך הכול הסיכום שצריך להיות, איזה מצב צריך להיות מצוי ואיזה רצוי.
תלמיד: בכל זאת אני עדיין שואל, איך להצליח להיות מושפע מהחברים כדי להצליח להשתתף במה שהחברה רוצה?
בכך שאתם כותבים מצב רצוי ומצב מצוי, מגיעים לסיכום אחד נכון, ואת זה אתם רוצים לממש.
שאלה: בעל הסולם כותב כאן, "וחייבו את האדם, להאמין, שבשבילו נברא העולם (סנהדרין, לז.). שלכאורה, קשה להבין, שבשביל האדם הקטן הזה, שאינו תופס ערך של שערה," נברא העולם. אני חושב שזה להיפך, אדם חושב באופן טבעי שנברא בשבילו העולם. אף אחד לא אומר שאני פחות מחוט השערה, אני קטן, אני נבזה, אין מצב שבשבילי נברא העולם.
אף אחד לא אומר?
תלמיד: כן, אדם באופן טבעי חושב שבשבילו נברא העולם. וכאן בעל הסולם אומר כביכול שצריך לשכנע את האדם שבשבילו נברא העולם.
נכון. כי בסגנון שהוא כותב או באור הכתיבה שלו, אם אני אומר "בשבילי נברא העולם", זה כדי לתקן את העולם. אבל אני לא חושב כך, אני חושב שהעולם נברא בשבילי, כלומר לשימושי.
תלמיד: האם בעל הסולם מתכוון שבשבילו נברא העולם, זאת אומרת אני צריך עכשיו לתקן את העולם?
כן, אתה אחראי על כל העולם. העולם מקולקל לעיניך, אתה רואה אותו כך, כדי לתקן.
קריין: אות ה', עמ' 431 טור ב'.
אות ה'
"ולפיכך, השכל הבריא, מחייב אותנו להבין, את ההיפך מהנראה בשטחיות, ולהחליט, שאנו באמת, בריות טובות ונעלות ביותר, עד שאין קץ לחשיבותנו. דהיינו, ממש באופן הראוי והמתאים, לבעל מלאכה, שעשה אותנו. כי כל משהו חסרון, שתרצה להרהר על גופותנו, הנה אחר כל מיני תירוצים, שאתה מתרץ לך, הוא נופל רק על הבורא ית', שברא אותנו, ואת כל הטבעים שבנו. שהרי ברור, שהוא עשנו ולא אנחנו. גם ידע, כל אלו התהלוכות, אשר תמשכנה לצאת, מכל אלו הטבעיות והנטיות הרעות, שנטע בנו. אלא הוא הדבר, אשר אמרנו, שצריכים אנו להסתכל, על סוף המעשה. ואז נוכל להבין הכל. ומשל בפי העולם: "אל תראה דבר לשוטה, באמצע מלאכתו"."
שאלה: בקטע כתוב, "שצריכים אנו להסתכל, על סוף המעשה." איך נסתכל על סוף המעשה בדיוק, אם אין לנו מושג על מה אנחנו מדברים? מה זה "סוף המעשה" בכלל?
זה להגיע להשפעה ולאהבת הזולת. במידה שאתה יכול לתאר את זה כלפי הבריות שאתה נמצא ביניהם, במידה הזאת אתה לא תטעה איך נכון להתייחס לבורא.
תלמיד: קודם אמרת משפט יפה, שהבורא עושה לנו תרגילים.
כן.
תלמיד: מה זאת אומרת תרגילים, בשביל מה הוא עושה אותם?
מסביבך יש את כל העולם, שאתה שונא אותו, רוצה לנצל אותו, וחושב רק על עצמך ושהעולם ישרת אותך. אז הוא אומר, לא, אתה צריך לשנות את היחס שלך להפך, שאתה נותן להם את כל הנשמה שלך, את כל החיים שלך. אם הם רוצים את החיים שלך עכשיו, בבקשה, קחו ממני.
נניח שאומרים לך, "כדי לתקן את העולם אנחנו צריכים אותך. אתה מיוחד מאוד, כל איבר, כל תא שלך, הכול קשור לכל העולם, אתה צריך לתרום את עצמך, את האיברים. לא חלק מהאיברים, אלא עד התא האחרון".
תלמיד: השאלה מאוד פשוטה. אתה אומר שכל מה שהבורא עושה לנו זה תרגילים. האם באמת אנחנו יכולים לתקן את העולם, או שזה הכול תרגילים?
גם זה תרגילים.
תלמיד: זאת אומרת כל מה שאתה עושה, אתה לא מתקן כלום בעצם, אלא זה תרגילים.
"העולם" הוא שלך, זה אתה כך מתאר. אתה רואה אותו אחרי זה או יותר מתוקן או יותר מקולקל.
תלמיד: אם אני עושה עבודה כמו שאתה אומר, נעשה כנסים, נעשה כך, נתקן את העולם. ובסוף אתה אומר שהכול תרגיל. אז מה האמת פה?
אין לי מה להגיד.
קריין: אות ו'.
אות ו'
"וכבר הורונו חז"ל (עי' ע"ח, שער הכללים, פ"א בתחילתו), שלא ברא הקב"ה את העולם, אלא בכדי להנות לנבראיו. וכאן אנו צריכים, להשים את עינינו וכל מחשבותינו. כי הוא סוף הכונה והמעשה, של בריאת העולם.
ויש להתבונן: כיון שמחשבת הבריאה, היתה, בכדי להנות לנבראיו, הרי הכרח הוא, שברא בנשמות, מדת רצון גדולה עד מאד, לקבל, את אשר חשב ליתן להן. שהרי, מדת גדלו של כל תענוג וכל הנאה, מדודה, במדת גדלו של הרצון לקבל אותו. עד, שכל שהרצון לקבל גדול יותר, הנה בשיעור הזה, מדת התענוג גדולה ביותר. וכל שהרצון לקבלו פחות יותר, הרי באותה המדה, נפחת שיעור התענוג מהקבלה. הרי שמחשבת הבריאה, בעצמה, מחייבת בהכרח, לברוא בנשמות, רצון לקבל, בשיעור מופרז ביותר, המתאים למדת התענוג הגדול, שכל יכלתו חשב, לענג את הנשמות. כי התענוג הגדול והרצון לקבל הגדול, עולים בקנה אחד".
זאת אומרת הבורא ברא רצון לקבל בדיוק בהתאם לרצון להשפיע שלו, כדי למלא אותם בכל אותו הגודל והאופנים, בכול מה שיש לו, במה שהכין בשבילם.
שאלה: זה מרגיש כאילו הבורא עושה לי מניפולציות כל הזמן במחשבות וברצונות.
ודאי. אין לך שום דבר, לא במוח ולא בלב, לא בהרגשת המציאות, בכל מה שיש, הכול הוא מסדר. ומי אתה? אין לך כלום. אפילו החושים שלך, הכול זה הוא.
תלמיד: יש הרגשה שהבורא נתן את כל המציאות הזאת והיא כולה קיימת בתוכי, והעבודה שלי זה לבטל את עצמי ולהיות אחד עם הבורא. השאלה, איך אני משיג את תכונת האהבה הזאת אם אני כל כך הפוך לה?
אתה פונה לבורא והוא עושה לך את זה. חשבת שאתה בעצמך? לא, אתה שום דבר לא יכול לעשות חוץ מלבקש. אבל הבקשה צריכה להיות מדויקת. כי בדיוק בתוך הבקשה שנקראת חיסרון, אתה מקבל את המילוי המתאים. לכן הם אומרים לך, עם החברים, עם הלימוד, מאור מחזיר למוטב, לעשות כאלה פעולות, כל דבר ודבר חייב לתת לך איזה היבט, איזה מצב מיוחד, יחס מיוחד, ואז אתה מקבל מהבורא מה שהוא הכין. אבל הכול מקבלים ממנו. תתכונן לקבל.
שאלה: למה המקובלים לא פוחדים מכלום, חוץ מהפירוד?
ממה יש עוד לפחד? אין. אנחנו נמצאים בצורה המתוקנת, בגמר התיקון, עם הבורא. צריכים לברר את המצב הזה, לפתוח את עצמנו להרגיש את המצב שבו נמצאים בצורה השלמה, שאנחנו היום נמצאים בגלות, בסגירות, בתפיסה אפילו הפוכה, אנחנו מתארים אותה כך מתוך החושך, וצריכים לפתוח עוד ועוד את המצב האמיתי.
ממה יש לפחד חוץ מזה שאני מפחד מהיכולת להתנתק מהבורא. חוץ מזה אין, איך לך שום מקור הרע.
תלמיד: האם כל העניין הוא להחליט שהבורא הוא טוב ומיטיב, לפני זה אין לנו מה לדבר בכלל?
כן, אבל להחליט זה לא אומר כלום. אני מחליט, החלטתי. ומה הלאה?
תלמיד: בספר היצירה כתוב "סופו נעוץ בתחילתו", בעל הסולם אומר את זה, אתה אומר את זה, הרב"ש אומר את זה, אני אומר את זה, האם זה נכון?
אם אתה אומר, אז בטוח שכן.
שאלה: איך לבדוק שני מצבים המצוי והרצוי, אם הרצון הבריא מתכחש למצב האמיתי שבו אני נמצא?
אנחנו צריכים אולי לרשום לפנינו אחרי עשר שנים שלומדים, "הבורא נתן לי נקודה שבלב, הוא הביא אותי לקבוצה, יש שם ספרים, יש שם מורה, יש שם חברים, ואני צריך את כול זה לקחת ולממש נכון." זה הכול, תעשו את זה.
קריין: אות ז', עמ' 432.
אות ז'
"ואחר שידענו זה, כבר הגענו, להבין חקירה הב', עד סופה, בבירור מוחלט. כי חקרנו לדעת: מה היא המציאות, שאפשר להחליט עליה, בבירור, שאינה מצויה, ואינה נכללת, בעצמותו ית', עד שנאמר, שהיא בריאה מחודשת, יש מאין?
ועתה, שידענו בבירור, שמחשבת הבריאה, שהיא, בכדי להנות לנבראיו, בראה בהכרח, מדת רצון לקבל, ממנו ית', את כל הנועם והטוב הזה, שחשב בעדם. הנה, הרצון לקבל הזה, ודאי, שלא היה כלול בעצמותו ית', מטרם שבראו בנשמות. כי ממי יקבל? הרי, שברא דבר מחודש, שאינו בו ית'.
ויחד עם זה, מובן, על פי מחשבת הבריאה, שלא היה צריך כלל, לברוא משהו, יותר מהרצון לקבל הזה, שהרי בריאה מחודשת הזו, כבר מספקת לו ית', למלאות כל מחשבת הבריאה, שחשב עלינו, להנות אותנו.
אבל, כל המלוי, שבמחשבת הבריאה, דהיינו, כל מיני הטבות, שחשב בעדנו, כבר הן נמשכות, בהמשכה ישרה, מעצמותו ית'. ואין לו ענין לברוא אותן מחדש, בעת שכבר הן נמשכות יש מיש, אל הרצון לקבל הגדול, שבנשמות. והנה נתברר לנו, בהחלט, שכל החומר כולו, מתחילתו עד סופו, שבבריאה המחודשת, הוא רק "הרצון לקבל"."
אז אין לנו כלום חוץ מרצון להשפיע של הבורא כמקור כול הטוב והרצון לקבל שלנו שזה הכלי שצריך לקבל את ההטבה מהבורא. יש רק תנאי אחד, הבורא רוצה שעל ידי היחס בין השפע והכלי ייווצר מצב שאנחנו לא רק מקבלים ומתמלאים, אלא שאנחנו מתמלאים עם השפעה אליו, זאת אומרת סוג אחר של קבלה. שאנחנו מקבלים תענוג מהשפעה וזה מה שממלא אותנו.
בדיוק כמו התענוג שלו ואז אנחנו נמצאים בדבקות, משיגים את דרגתו, לא נמצאים כנבראים קטנים, אומללים. כי אחר כך נראה שהמצב הזה בכלל לא היה קיים, בכלל אין דבר כזה שאפשר לקבל ולמלא כלים דרצון לקבל, זה לא קיים בטבע.
בטבע קיים רק דבר אחד, השפעה, זה כוח הבורא ולכן ניתנה לנו במקרה הרגשה הפוכה כדי שמתוך זה נגלה את האמת. שיש רק רצון להשפיע וכל הנבראים כולם עוסקים רק בהשפעה, כולם נמצאים בגמר התיקון. אבל צריכים להגיע לזה, להבין ולקבוע את זה בצורה הפוכה בלבד. למה? כי אנחנו נבראים. אבל חוץ מהנקודה הזאת שאני הנברא, בכל היתר אני נמצא ממש במצב, ובדרגה של הבורא.
שאלה: איך ניתן להסביר שהמציאות שנראית לנו היום עם כל הייסורים שבה תתהפך לטובה ואנחנו נצדיק את הייסורים האלה, כלומר מהו השינוי וכיצד נסתכל על הייסורים? הם לא היו? הם היו אבל לא הבנו אותם?
אתה תסתכל על הייסורים, ואתה תבכה למה לא היו לי יותר. אתה זוכר את המשל על היהודי שבעל הבית נסע ומי שבא במקומו נתן לו מכות ואחר כך בעל הבית שילם לו עבור כל מכה ומכה?
תלמיד: בסדר זו התוצאה, אבל כתוצאה ממה תבוא לי כזאת הבחנה? כלומר אני אסתכל על הייסורים ואבין אותם אחרת?
כן.
תלמיד: במה אני אבין אותם אחרת? לדוגמה קרתה לי צרה מסיימת בחיים, גדולה, מה אני אבין עכשיו?
לא, אתה תגלה שזו לא צרה, אתה תגלה שבעל הבית נסע בכוונה כי בצורה ישירה הוא לא יכול לגדל את הכלים שלך, לכן שם במקומו מחליף ואז על ידי זה שהמחליף שלו נתן לך צרות, מכות, אתה יכול לקבל עכשיו תוספת מבעל הבית.
תלמיד: והצרה עצמה הייתה או לא הייתה?
ודאי שהייתה בכלים דקבלה שלך, ובכלים דהשפעה אין שום צרה, ההיפך. זה הופך לאהבה, כדי להבליט את האהבה, כדי לגלות את האהבה אתה צריך חושך.
תלמיד: ואני מקבל על זה מילוי? אני מקבל השלמה?
האהבה עצמה זה המילוי.
שאלה: אבל אין בה פגם, באהבה, למה הייתי צריך לסבול, אחרים היו צריכים לסבול, הקרובים שלי היו צריכים לסבול?
לא, זה לא סבל, לא משייכים את הסבל הזה לנו, אלא רק לדמיון שלנו.
תלמיד: מה זה הנקודה הזאת?
אני לא יכול להסביר, אבל כתוב על זה שרק הרצון לקבל סובל, כי לזה כביכול הוא נברא. אין, אתה לא משייך את כל הסבל שעברת, שאז נראה לך שזה כל העולם, אלא ברגע שאתה מתחיל לקבל את המילוי הנכון, האמיתי, היינו מהשפעה ואהבה, אתה בכלל לא מחשיב את הסבל שהוא היה לך, הוא לא היה עליך, אלא על הכלים האחרים, זה לא אתה.
תלמיד: בסדר, נניח שזה כך לגבי הסבל שלי, אבל מה לדוגמה עם הסבל שהקרובים של האדם סובלים?
זה אותו דבר, מה זה קרובים?
תלמיד: הם סבלו או לא סבלו?
לא סבלו כלום, תסביר לעצמך את תפיסת המציאות, איזה קרובים, איזה רחוקים? הכול אתה, בסדר?.
תלמיד: מאתמול בערב האהבה שלי לבורא רק מתעצמת.
יופי.
תלמיד: היום יש לי הרגשה אחרי שיעור כזה שהבורא עומד להתפוצץ עלי מאהבה, פשוט.
איך שורדים?
איך? אתה רואה, זה נקרא כלי קטן. נתנו לילד סוכריה כי ראו שהוא בוכה. ככה זה, כלי קטן, השגת גבול מיידית. זה יתרחב ויגדל ולפי מה שאנחנו לומדים הטיפול בכלים הוא רק על ידי חיבור. אתה רוצה שההרגשה הטובה תהיה מאוזנת? חברים. אתה רוצה שהיא לא תעזוב אותך? חברים. אין פתרון אחר, לי אין פטנט אחר, רק להגיד את זה.
תלמיד: אני צריך רק להוריד את הראש, כי אני רואה שמה שקורה זה טוב. באמת רק להזדהות עם התכונה ההיא.
לא להוריד ראש, שאז יחשבו משהו לא נכון, אלא להרכין את הראש.
תלמיד: נשרפים תאים במוח בדרך לזה.
לא, אל תפחד, שום דבר אתה לא מאבד, אתה רק מקבל יום יום יותר ויותר הבחנות. לפעמים זה קשה, לפעמים זה לא נעים, "מוסיף דעת מוסיף מכאוב", אבל בסך הכול זה רווח גדול.
תלמיד: יום אחד אני אסכים ב- 100% עם מה שקורה? יהיה דבר כזה?
יום אחד, כן. העיקר להרכין את הראש. רבי עקיבא עשה את זה, מכל שכן אנחנו.
שאלה: בהמשך לכנס אירופה עכשיו באירופה במהלך שיעור הבוקר היו למעלה מ-100 חיבורים של חברים שהיו מחוברים אתנו בשיעור, אפילו התאספו בקבוצות קטנות.
בהמשך למה שהסברת על התרגיל שהיה, שיצרנו מעין זרימה כזאת ומתוך הזרימה רצון הוליד רצון הוליד רצון, איך לוקחים באירופה דווקא את הרצון הזה שנוצר אחרי הכנס ובאמת משתמשים בו להוליד עוד רצון ועוד רצון ועוד רצון?
אין ברירה, אלא רק שילכו יחד איתנו. אני אמרתי להם, להיות בשיעור בוקר, מי שנמצא בשיעור בוקר עתידו מובטח, אין לי פתרון אחר. גם לכם אין לי מה להוסיף, מה יש לי לגלות? אדם שיכול להיות בשיעור בוקר חייב, אם מסוגל, אולי יש להם כל מיני בעיות אחרות, ובמשך היום להיות קשור.
יכול להיות שצריכים לעזור להם להקים איזה מטה שהם שולחים לכולם כל מיני דברים אפילו לאלה שלא באו לשיעור בוקר. נניח שאנחנו מחליטים לעשות משהו באמצע היום אז שלכולם תישלח הזמנה או איזה משפטים או משהו לעשות, מתי מתקשרים, לאיזה כתובת, רואים איזה קליפ, משהו, כל זה צריך להיעשות.
צריכים לראות מה בהנהלה חושבים לעשות, ולסדר ולשלוח להם את הדברים.
תלמיד: משימה יומית, לברר כל שעה מהו המצב הרצוי, לבדוק אותו מול המצב המצוי וביחד עם העשירייה להעלות בקשה לתיקון.
(סוף השיעור)