שיעור בוקר 02.08.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 16.06.2002

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/OrvRnHaG?activeTab=downloads&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 482, "ב' בחינות בקדושה. 15"

קראנו מאמר מפרשת "קדושים", "שלבי הסולם", כרך ב', עמוד ק"ט, "ב' בחינות בקדושה".

קדושה נקראת "על מנת להשפיע", מהכוונה, לא חשוב המעשה. אלא המעשה מעיד על זה שהכוונה היא באמת על מנת להשפיע. לכן כל הקדושה מהמחסום ומעלה עד לגמר תיקון הנשמה, כולן הן מדרגות על מנת להשפיע, כוונות על מנת להשפיע. אבל תלוי איזה רצון לקבל, איזה כלים דקבלה, איזה מעשים אנחנו יכולים לצרף לכוונה הזאת.

ככל שאדם יכול לצרף לכוונה על מנת להשפיע את עצמיותו יותר ויותר, נקרא שהוא עולה במדרגות יותר ויותר גבוה. לכן העיקר הוא הכוונה, ממנה מתחילים ובה מסיימים את כל הדרך. כל הרוחניות היא רק כוונה, אלא על איזה רצון היא רוכבת, זה קובע את דרגת האדם. ובזה יש הדרגתיות מסוימת לפי עביות הרצון, לפי עביות המסך שאדם יכול להרכיב על הרצון. לפי זה מודדים את דרגת האדם.

כשמשתמשים ברצון לקבל עם כוונה על מנת להשפיע, אם משתמשים ברצון לקבל דעביות שורש, א' וב' עם כוונה על מנת להשפיע, אז נקרא שבזה אנחנו לא מקבלים כדי להשפיע, אלא רק משפיעים על מנת להשפיע. למה? אין דבר כזה משפיעים על מנת להשפיע, זה מעשה שלא שייך לנברא, הנברא הוא כלי קבלה כמו שאנחנו לומדים. אלא מפני שהרצון לקבל בעביות שורש, א' וב' עדיין לא מורגש כמקבל התענוג, לכן העבודה עימו נקראת עבודה להשפיע על מנת להשפיע.

רק אם כוונה על מנת להשפיע רוכבת על רצון לקבל דעביות ג' וד', אז נקרא שמקבלים על מנת להשפיע. כי בעביות ד' וג' יש כבר הרגשת המקבלים, הרגשת התענוג, הרגשת הבושה, ואז מתחילים לקבל על מנת להשפיע, כי בהרגשה אתה מקבל על מנת להשפיע.

לכן כל נשמה, כל כלי מתחלק לגלגלתא עיניים ואח"פ, והעבודה היא שונה. עבודה על גלגלתא עיניים נקראת עבודת עיבור, לידה, יניקה, עד זמן הקטנות, והעבודה על כלים דקבלה, ד', ג' עביות, העבודה היא על כלים דגדלות שזה מבר המצווה והלאה, כמו שנקרא ברוחניות. בר מצווה נקרא שמתחילים לעבוד עם האח"פ. אלו ב' בחינות בקדושה.

אבל קדושה נמדדת לא לפי הרצון אלא לפי הכוונה. כוונה מינימאלית על מנת להשפיע, באמת על מנת להשפיע, שאדם רוכש, היא מיד מעמידה אותו במרחב הרוחני, בעולם הרוחני. זאת אומרת, מה זה נקרא העברת המחסום? רכישת הכוונה על מנת להשפיע שנקראת לשמה.

תלמיד: כוונה מינימאלית להשפיע, האם זה אומר שבטוח יתלווה לזה מעשה, העיקר הוא הכוונה? יכולה להיות כוונה בלי מעשה ברוחניות?

ברוחניות כוונה בלי מעשה, אני לא יודע למה אתה מתכוון בדיוק במעשה. אני קודם כל דואג לכוונה. כמו שדיברנו, שקודם כל אני חייב למצוא את הבורא שתהיה לי איזו אחיזה בו. אחר כך אני צריך לבדוק איזה קשר יש לי איתו, אולי על מנת לקבל, אולי אין קשר. כשיש קשר, אני בודק האם הקשר הזה הוא על מנת להשפיע.

נניח שכבר הגעתי למצב שבהחלט יש לי יכולת להיות בצמצום, שאני מצמצם את הרצונות שלי, וכל היחס שלי אליו הוא על מנת להשפיע. עכשיו השאלה, מה זה נקרא על מנת להשפיע? באיזה גובה זה יכול להיות? או שאני אוכל סלט, או פת לחם, או דגים, או אפילו בשר, זה הבדל. חמש מנות, חמש דרגות עביות, על איזו מנה מקסימאלית בכמות ובאיכות אני יכול לעשות חשבון שאני מקבל את התענוג הזה על מנת להשפיע, בטוח על מנת להשפיע. זה נקרא חשבון שעושים בראש הפרצוף, ואחר כך יש מעשה.

אבל חשבון בראש הפרצוף זה בעצם נחשב ברוחניות המעשה עצמו, מפני שאחרי זה מניה וביה ודאי שמתבצעת הפעולה, על זה אין ויכוח אם יש חשבון בראש. זאת אומרת, החשבון בראש, שאני בודק, שאני מסוגל לבנות ראש של פרצוף, כבר מעיד על כל מה שיהיה אחר כך. זה נקרא כוונה בראש על מנת להשפיע, ולפי המעשה שאני בודק ועושה, אני מכין את הכול לקבלה בתוך הכלי.

תלמיד: כשאדם צריך להגיע למדרגה הכי גבוהה של לקבל על מנת להשפיע, זה נראה לכאורה יותר גבוה אפילו מהבורא.

קראנו מאמר כזה שוודאי שלבורא אין בעיה, הוא משפיע מתוך הטבע שלו. אני משפיע, אני צריך להיות משפיע על מנת להשפיע, אלו דברים מוזרים, מין צירוף כזה של מילים.

מפני שהנברא הוא רצון ליהנות, ואם עם התענוג שהוא מרגיש הכוונה שלו היא לתת הנאה לנותן התענוג, לבורא, זה נקרא שהוא משפיע מסך טיב הפעולה, מהות הפעולה. אבל באמת הוא תמיד מקבל, אין לו אפשרות אחרת. תמיד אני משתמש ברצון לקבל שלי, בתיאבון ובמאכלים שנמצאים לפניי כדי להתקשר לבעל הבית, אין לי שום קשר לבעל הבית אלא רק דרך המאכלים ודרך הרעבון שלי, אלה האמצעים.

ודאי שהבורא משפיע מתוך הטבע שלו, אני לא יכול להגיד עליו שיש לו מאמצים להשפיע, ודאי שלא, זה הרצון שלו וזה מה שהוא מבצע. אני לא מדבר על הכוח העליון בכלל, איך הוא בניתוק ממני, אני לא יכול להגיד איך הוא. אני רק יכול להגיד מה אני מקבל ממנו, מה אני מרגיש ממנו, או דברים טובים או רעים, או בושה, או תענוגים. אבל מה הוא? אני לא יכול לתאר לעצמי מה זה נקרא סתם רצון להשפיע, אני לא יכול לתאר לעצמי.

גם אם אני אהיה נברא באיזו דרגה, אולי כן יש שם מתנות מהבורא שאפשר איכשהו להבין מה זה נקרא, אבל את מה שאני מבין אני מבין בתוך הכלים דקבלה שלי, ודרך מעשה הקבלה אני יכול לתאר אותו, ולא מעל הכלים שלי. אף פעם אני לא יכול לצאת מהכלים שלי, לצאת מהכלים שלי זה נקרא "אור מופשט", זה לא נברא. גם את האור המופשט אני לא מרגיש. אם אני מרגיש אור מופשט, זה פשוט בגלל שהגעתי למצב שאני מרגיש שהוא מופשט בכל זאת בתוך הכלים שלי, כלים דקבלה.

השאלה היא לא רלוונטית. מה שנמצא מעל גדר הנברא אנחנו לא מתעסקים, כי זו סתם פילוסופיה, אין בזה שום ניסיון לאף אחד, ולא יכולה להיות לנברא אף פעם השגה בזה. אלא יש השגה בזה, אבל בצורה כזאת שהבורא נותן מין הבנה שהיא מעל הכלים שלנו, יש כאלו דרגות גבוהות מאוד, אבל מקובלים לא כותבים על זה, אין לזה משמעות.

תלמיד: איך אדם יכול לדאוג לפני המחסום על מנת להשפיע? אנחנו תמיד אומרים שלפני המחסום אי אפשר, אנחנו לא יודעים מה זה בכלל.

לפני מחסום אנחנו לא יכולים לדאוג על מנת להשפיע, לא יכולים לחשוב על מנת להשפיע, לא יכולים לבצע פעולה על מנת להשפיע, לכן זה נקרא לפני המחסום. זאת אומרת, אין מקום ברוחניות, שאני יכול להיות בחדר הזה, וכבר להיות מתאים לחברה בחדר השני הסמוך, אין דבר כזה. ברגע שאני מתאים להיות בחדר הסמוך, אז אני כבר נמצא שם.

ברוחניות יש לך מאחורי הגב איזה מנוע, שבהתאם לתכונות שלך שמשתנות, המנוע הזה מזיז אותך לאיזה מקום שמתאים לך, זה כמו מטען חשמלי באיזשהו שדה חשמלי, או חתיכת ברזל בשדה מגנטי, או כל מיני כאלו דוגמאות.

זו השוואת הצורה בין משהו לשדה הפוטנציאלי. אז יש לנו בורא, הוא מרכז הכוח הרוחני, ממנו יוצאים גלים של השדה, השדה הרוחני, ואתה כנשמה נמצא בשדה הזה, בתוך המרחב הזה, ולפי הפוטנציאל שיש לך בנשמה, ככל שאתה יותר דומה לו, כך אתה מתקרב, ככל שאתה יותר רחוק ממנו לפי התכונות, כך אתה מתרחק, אתה קובע את התנועה הרוחנית. אם במשך החיים הבהמיים שלך לא השתנית כלפיו בשום דבר, אז לא עשית שום תנועה, נקרא שהיית מת ונשארת מת.

אם עשית איזו תנועה, או לפחות רצית לעשות תנועה, אז כבר יש לך איזה יחס אליו, ויכול להיות שעשית באמת תנועה. כותבים שהמטרה שלנו היא להידבק בו, להגיע למרכז של אותו השדה, של אותו המרחב, איפה שהוא נמצא באמצע, לפי השתוות הצורה להתקדם אליו יותר ויותר, עד שממש נכללים בו. אבל נכללים בו, זה לא שאני מתבטל, אלא אני נעשה כמוהו, התכונות שלי נעשות כמו התכונות שלו. ואז אנחנו נמצאים שם שניים, לא אחד.

תלמיד: איך עושים תנועה?

תנועה עושים לפי שינוי צורה. אני צריך להיות קצת יותר דומה אליו ממה שהייתי קודם, זה נקרא שאני עושה תנועה. זאת אומרת, תנועה עושים על ידי מאמץ שאני עושה על עצמי. אם התכונות שלי משתנות במשהו יותר קרוב לעומת התכונות שלו, זה נקרא שהתקדמתי באותה מידה אליו.

אז אנחנו מלכתחילה מודדים את המרחק שלנו, 125 מדרגות מהמחסום ואליו. ובמידה שאנחנו יכולים להשוות איתו צורה, אנחנו נמצאים בסולם המדרגות הזה, ביני ובינו, ונעים בזה יותר, עוד יותר, עוד יותר, אין פחות. כשנכנסים לעבודה הזאת, אפילו כמו שאתה יושב כאן עכשיו, אף פעם לא תהיה במצב יותר גרוע מעכשיו, תמיד רק מתקדמים.

אולי לפעמים נראה לך שאתה כאילו נושר, או נסוג, אבל זה נדמה. זה כדי לעורר אותך, כדי להכשיל אותך כביכול, לתת לך כל מיני הזדמנויות להרגיש הבחנות חדשות. בדרך כלל ההפרעות באות מפני שדווקא בהן אדם צריך להתעמק ולראות את עצמו יותר, כי בהן אחר כך הוא ירגיש יחס מיוחד מהבורא. איפה שנותנים מכות, שם זה יחס מיוחד, גם עכשיו וגם לעתיד. מחליפים רע לטוב, אבל זה יחס מיוחד.

תלמיד: מה ההבדל בין זה שאני קרוב לבורא לבין זה שהבורא קרוב אליי?

מה ההבדל בין זה שאני קרוב לבורא והבורא קרוב אליי? כשאני מתקדם ומתקרב לבורא, אני מגלה שמצידו אין דבר כזה קרוב או רחוק אליי, ובכלל לכולם. אני פשוט כל הזמן נמצא בו, ומצידו אני נמצא בגמר התיקון, ומגמר התיקון הוא מתייחס אליי. אלא אני מרגיש את היחס שלו אליי בצורה שלילית בכמה שאני לא מתוקן.

בדיוק כך אנחנו מתנהגים בחיים. קח איזו אימא כזאת דרשנית, שרוצה שהילד יהיה נגיד רופא, זה החלום של האימא הפולנייה, כמה לחצים מכות וייסורים היא נותנת לו? עד שהוא יהיה פיקס בזה, עד שילמד ויקבל רק את הציון הגבוה ביותר, לא פחות מזה. ובמידה שהוא לא מסכים, אז היא יותר לוחצת. אין בזה שום חידוש.

תלמיד: מה אני יכול לקבל בכוונה על מנת להשפיע?

מה אתה מקבל תמורת הכוונה על מנת להשפיע?

תלמיד: איזה רצון אני אבחר למשל לנסות לעבוד עליו על מנת להשפיע? לקבל אותו על מנת להשפיע, לתקן אותו שיהיה עם כוונה על מנת להשפיע?

יש לי נגיד הרבה הרבה רצונות. איזה רצון אני אקח, כאילו מוריד מהקולב, ואיתו אני עכשיו אעבוד שהוא יהיה על מנת להשפיע, ואת היתר בינתיים אני אעזוב.

תלמיד: צריך להתחיל ממשהו.

כן, אני מבין. לא עם כולם יחד, אחד אחד. אומרים עם רצון הקטן ביותר, ללכת על בטוח, לא להיכשל.

תלמיד: זה פשוט.

זה פשוט, יופי. גמרת איתו? קח יותר גדול.

תלמיד: אבל אני לא בקשר עם הבורא.

אז למי אתה עושה על מנת להשפיע, אם אין לך קשר לבורא? אז למי אתה מייחס את הרצון הזה?

תלמיד: לא לעצמי.

אני לא צוחק, זה רציני, לא לעצמך. זאת אומרת, היית יכול אולי לעשות איזו פעולה, נגיד סתם להכין איזה סנדוויץ' ולהרגיש ממנו תענוג, ולייחס את התענוג הזה לבורא. שאתה כמו בעל הבית הכנת לי את כל העולם הזה, והבאת אותי למצב כזה שאני נהנה מהסנדוויץ' הזה, והייתי רוצה להרגיש אותך כדי להראות לך את התענוג שאני מקבל מהסנדוויץ', אבל לא מהסנדוויץ' בעצם, אלא מההרגשה שזה אתה הכנת לי. זאת אומרת, אתה מגיע למצב שחסר לך, נחוץ לך להרגיש אותו. שאז יהיה לך למי להגיד תודה. תתחיל בזה, אתה תראה שהוא יתגלה. אין בעיה. אם תחשוב רק על להגיד לו תודה, הוא יתגלה, לזה הוא מוכן. כי זה באמת יהיה על מנת להשפיע, לא חשוב שזה יהיה על הסנדוויץ'.

תלמיד: מה זה אומר שהבורא מתייחס אלינו כאילו אנחנו נמצאים בגמר התיקון?

מה זה נקרא שהבורא מתייחס אלינו כאילו אנחנו נמצאים בגמר התיקון? אנחנו באמת נמצאים איתו במצב הטוב ביותר והמושלם ביותר, אלא המצב הזה נסתר מאיתנו אחרי 125 כיסויים, אז הוא מתייחס אליי לאחר 125 כיסויים, שם בגמר התיקון. אני מרגיש את היחס שלו אליי אחרי 125 כיסויים, שהם מחלישים את היחס שלו, עד כדי כך שהופכים אותו להפוך. אז יוצא שבשבילו אני שלם, ורק כלפי עצמי אני המקולקל.

זאת אומרת שאתה לא עושה לו שום טובה בזה שאתה מתקן את עצמך, אל תחשוב שזה לטובתו, זה לטובתך.

תלמיד: זה אומר שהוא משפיע עלינו, כאילו שאנחנו נמצאים בגמר התיקון, פשוט אנחנו לא מרגישים את זה?

הוא משפיע לנו כאילו אנחנו נמצאים בגמר התיקון, ואנחנו באמת נמצאים בגמר התיקון, רק נראה לנו כאילו אנחנו לא נמצאים, זאת אומרת, הכאילו הפוך למצב שלנו, ולא למצב של גמר התיקון. גמר התיקון זה המצב היחידי שבהחלט קיים, ומה שנראה לנו, שאנחנו מחוץ לגמר התיקון, זאת אשליה. אשליה שבאה כתוצאה מקהות חושים, והחושים שלנו הם אלו שאנחנו צריכים לתקן, כדי להרגיש איפה אנחנו נמצאים.

הוא מדמה את זה לאדם שנמצא בחוסר הכרה, ואז לאט לאט קם, חוזר להכרה, והחזרה להכרה היא ב 125 מדרגות, ולאט לאט מתבררים לו המצבים, עד שהוא מגיע למצב שבאמת זה המצב שבו הוא בהחלט נמצא, שבו ההכרה שלו, והמצב שהוא נמצא, הם ממש אחד.

תלמיד: אם אנחנו נמצאים כרגע בגמר התיקון, אז איך אפשר להגיד שאחרי המחסום אנחנו בעל מנת להשפיע? זה הרי יוצא שקר, כי בכל מקרה הוא נותן לנו בצורה כזאת, והוא נהנה מאיתנו שאנחנו משפיעים לו את זה. אז מה השינוי פה כשעברתי מחסום, איפה התוספת?

לפני המחסום אדם עובר שתי מדרגות עיקריות מאוד חשובות שנקראות "הסתר כפול" ו"הסתר רגיל". המדרגות האלה נותנות לאדם את כל הכלים, ואת כל ההבחנות שאחר כך ברוחניות הוא רק מגדיל אותן, ומלביש עליהן עוד הבחנות, אבל הזדונות והשגגות שעכשיו הוא עושה בדרכו הרוחנית לקראת המחסום, אלו הכלים האמיתיים שבהם הוא משתמש אחר כך.

ההבדל לפני מחסום ואחרי מחסום הוא לא בכלים האלה בלבד, יש הרבה דברים, אבל סך הכול העניין המהותי הוא שלפני המחסום אתה נמצא בהסתר, והבורא לא מגולה. אתה יכול לחשוב, לפעמים אתה מרגיש קצת משהו. בעצם ההרגשה שלך על הבורא זה אור מקיף, לא פנימי, כי אין לך מסך. ואחרי המחסום זה נקרא שרכשת מסך ראשון, זה נקרא שעברת את המחסום, ואחר כך עוד מסכים. ואז לפי המסך שלך אתה יכול לקבל אור פנימי, שזאת הרגשת האלוהות ממש ברורה וממשית.

תלמיד: אם כך, הרי אין שום הבדל.

אנחנו אף פעם לא מדברים כלפי הבורא, מה הוא מרגיש, איך הוא. אנחנו מדברים על איך הנברא מרגיש ממנו, או איך הנברא מתאר לעצמו את מצב הבורא, אבל לא על מצבו מחוצה לנברא. לפעמים קורה שאתה חושב על החבר שלך כל מיני מחשבות, שזה בכלל לא הוא. אתה חושב שיש לו דברים כאלה וכאלה, והוא חושב ככה, ויש לו צרות כאלה, ואולי ככה, או ככה. אחר כך אתה בא יותר קרוב, ואתה רואה שזה בכלל לא היה, זו הייתה תמונה שציירת לעצמך.

זאת אומרת, יש עניין של להכיר מתוך עצמו, שנדמה לי ככה וככה, ויש עניין שזו באמת התמונה האמיתית שלו. אז את התמונה האמיתית של הבורא, אני אף פעם לא יודע. אני יכול להכיר אותו רק לפי איך שאני חושב עליו, ואיך שאני מבין אותו. התמונה האמיתית ביותר, המקסימום שאני מסוגל זה גמר התיקון, שהכלים שלי לא מקלקלים את מה שהוא רוצה שאני ארגיש ממנו. בעל הבית שרוצה לתת חמש מנות, במאה אחוז כל מנה ומנה, אני מקבל את זה, ודרך זה שאני מרגיש את יחס בעל הבית אליי, זהו, אין יותר, יותר מזה אני לא יכול.

תלמיד: נגיד שאני יושב מול בעל הבית, אני כבר יושב, לוקח ואוכל ממנו, הוא נהנה מזה שאני אוכל, המצב הזה כבר קרה, קורה, אז מה התוספת הזאת "האני??

זו התוספת, האני.

תלמיד: אבל אני פה כבר אכלתי.

לא, אתה אף פעם לא היית בקשר עם בעל הבית מצדך, ולא הרגשת אותו כמו שאתה הולך להרגיש. כי מה שהיה, זאת אומרת גמר התיקון שברא הבורא זה על חשבון הבורא, ולא על חשבון הנברא. אנחנו לומדים שהתפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו. זאת אומרת, שאז יש חיסרון, ומתוך החיסרון הזה יש קשר של נברא בבורא, וקודם לא היה את זה.

המקסימום שהבורא יכול לעשות, זה לברוא רצון לקבל, למלאות אותו, לתת לו הרגשת בושה, שיצטמצם על ידי זה, שיתגלגל ויתגלש ממנו לקצה השני. לקרב אותו, הבורא לא מסוגל לבד, זה לא נקרא שהרצון הזה מתפתח. הוא לא מתקרב, הוא יכול בחזרה לעשות, הוא יכול לעשות הכול, חוץ מ, כמו שבעל הסולם נותן שם במכתב את הדוגמה, חוץ מלתת לאדם להרגיש שהוא עושה את זה.

נפגשים שני חברים, אחרי עשרים שנה, אחד נעשה עשיר ואחד נעשה עני. העשיר לוקח את העני אליו הביתה ואומר, כל מה ששלי שלך. אחרי שבוע שהם מבלים, והכול טוב ויפה, ובאמת מכל טוב הוא עושה את זה, בלי שום מחשבה בלב, שאולי זה ככה או ככה, ממש ההפך העשיר מוכן לפתוח את הכול.

ובכל זאת מה אומר החבר שלו העני, שמבין שהוא נותן לו כמו לעצמו, ועוד יותר. מה הוא אומר? יש כאן בעיה, יש רק פגם אחד, שזה לא אני, אלא אתה עשית את זה, ועם הדבר הזה אתה לא יכול לעשות כלום. אלא מה אתה יכול לעשות? אם אתה רוצה באמת לעשות לי טובה, תן לי הזדמנות שאני אגיע למה שיש לך בעצמי. וזה מה שהבורא עושה לנו. אז בהחלט כשמגיעים, מגיעים איתו לקומה שווה.

תלמיד: אנחנו לומדים שתכונות הבורא טוב ומיטיב, אבל עד המחסום לא מרגישים את זה, אז איך אפשר להשתמש ברע הזה שאנחנו כל הזמן מקבלים ממנו? האם אנחנו יכולים איכשהו להשתמש בינתיים בתמונה שלנו כלפיו?

אני לא מבין מה זה איך להשתמש ברע שאני מקבל ממנו. תשתמש כמה שאתה מבין. מה זאת אומרת להשתמש ברע שמקבלים ממנו? כל דבר, אם אתה רוצה להשתמש בו, זה נקרא שאתה לוקח את הדבר הזה ועם זה אתה פונה אליו, זה נקרא להשתמש. כי אתה חושב שאתה מסוגל לעשות משהו בעצמך? אתה יכול לעשות משהו אם אתה דורש ממנו, מבקש ממנו, והוא המבצע. הוא לא יכול לבצע לבד בלי שתבקש, ואתה לא יכול לחייב אותו לעשות משהו בלי שהבקשה הזו תהיה מבוררת ואמיתית.

תלמיד: אנחנו כל הזמן עסוקים ביחס שלי לבורא, ביחס שלי להפרעות, עם עצמנו ביחס לבורא. איך בכל זאת אנחנו מצליחים לשים לב מה קורה עם החברים, מה המצב של החברים?

איך אנחנו יכולים לשים לב למצב של החברים בכל זאת, לא רק חברים, אולי גם הפצה וגם כל מה ששייך להתפשטות חכמת הקבלה? אם אני כל הזמן נעול על הבורא, זה מחייב את זה. האדם מגלה שלבד כמו שהוא בנוי הוא לא מסוגל לחדש קשר עם הבורא או להגדיל אותו ממש במאומה. הוא לא מסוגל. תשב בבית, אתה תראה עד כמה אתה תהיה ריק, לא יהיו לך שום מחשבות, לא יהיו.

אתה תבוא לכאן, אומנם אתה חושב, מה אני בא לכאן, עוד מאה איש סביבי, זה בלגן, אבל זה יותר טוב. אתה בא לכאן, אתה מתחיל לעבוד, יש לך מחשבות זרות, טובות, לא חשוב, הכול מסתובב, אתה נכנס למערבולת הזאת. זה הדבר המועיל ביותר.

אתה רואה, הייתה אתמול שבת טובה, באמת טובה, עבדנו טוב, דיברנו על הרבה דברים, היה קשר מיוחד. התוצאה ממנה עכשיו תהיה שתרגישו כבידות. למה? באים רצונות חדשים, כוחות עדיין אינם, אבל העביות עולה, מתחיל לעלות קו שמאל מה שנקרא. זה עוד לא קו שמאל, אבל אתה מרגיש איזה כובד, אין אותה הרגשה שאתה מרחף.

כעבור יום יומיים אתה בכל זאת הולך עם הכובד הזה, אבל חוזר לחברה וכל הזמן נמצא באיזה תהליך, אז אתה מתחיל להשיג דבר יותר בוגר. הרצון שאחרי שבת הרגיש ככובד, שקשה עם זה ללכת, הרצון הזה התחבר על ידי הלימוד לאיזו הארה ומתחיל להיות כבר כאילו מוח חדש ולב חדש.

הרצון שהרגיש קודם כמו כובד כזה, הכבדה ממש, על ידי הלימוד הוא מרגיש אחרי כמה ימים, שדווקא בתוך הרצונות וההבחנות האלו, התפלים, ללא טעם, שיש כובד, חולשה, הוא מתחיל להרגיש שם הבחנות חדשות, ידיעה חדשה, כבר ניסיון. עד שמגיע לזה שממש ניהנה מזה שעבר גם ירידה וגם עלייה. זה נקרא עבר יום חדש. היום הזה יכול להיות שבוע, או חודש ימים, זה לא חשוב, וכן הלאה.

תלמיד: זה ברור שהעבודה שלנו צריכה להיות בחברה ולבד בבית אי אפשר. אבל בכל זאת כשאתה נמצא בתוך החברה ובזמן שיעור אפילו, ואתה כל כך עסוק בלהסתכל פנימה, איך בכל זאת אתה מצליח לחשוב על מי שנמצא לידך, מה קורה איתו, לשים לב?

אתה אומר שאתה לא מסוגל לחשוב על כמה דברים בבת אחת, בסדר. קודם כל אל תחשוב שמזה תהיה פחות מוצלח ממישהו שיותר זריז במחשבות, זה בכלל לא שייך. אין כאן שום מדידה אחד כלפי השני, כך שאפשר למדוד ולהגיד שהוא יצליח יותר ממני, יותר מהר, בדרכים יותר נוחות או איכשהו, אין. את הדברים האלה לא בודקים בצורה כזאת.

אלא אני יושב ואני יודע שאני צריך לחשוב על הלימוד. לומדים נגיד "תלמוד עשר הספירות", זה לא פשוט, זה דבר חדש בשבילי, זה קשה, אני צריך לקשור הרבה דברים, לזכור. יחד עם זה אני צריך לחשוב על הבורא, אני והבורא, על המעשים שאני עושה, או מה שאני לומד, איך אני משתוקק להגיע למטרה, שהמטרה היא דבקות עימו בדרגה עליונה שזה נקרא גמר התיקון. איך אני חושב על זה ויחד עם זה אני צריך לחשוב על הלימוד. ואחר כך לא רק על זה אני צריך לחשוב, אלא כדי להגיע לזה אני צריך להיזכר בחברים, איפה הם לידי, ולחשוב שיהיה להם יותר ממה שיהיה לי, אומנם אני לומד, אבל שיהיה להם, ממש ככה. אלו גם מחשבות נוספות וגם מוזרות לטבע שלי, שזה בכלל מוציא אותי מכל העיסוק בלימוד, בחכמה ממש, לפי השכל. ובנוסף גם אהבת חברים ואיך אנחנו יחד.

בקיצור, כל כך הרבה דורשים ממני שאני פשוט לא יודע מה לעשות. תגיד לי סתם ללמוד, אני אלמד. תגיד אל תלמד, לא חשוב, תפתח את הספר ותחשוב על הבורא, אני אעשה. אבל אני לא יכול לקשור את כל הקצוות האלה יחד. הפתרון הוא שאל תקשור, אלא איך שאתה מסוגל תהיה בזה יחד עם הלימוד. העיקר ללמוד, ובזמן הלימוד תדרוש שהדבר הזה יהיה בך. כל היתר כהכנה נמצאים שם בפנים.

תלמיד: אבל כמו שראינו בשבת, אפשר להגיע למצב שכל אחד עסוק בעצמו, וקורה שבן אדם ממש נמצא בסכנה. פה באמת חשוב כל כך שנהיה רגישים למצב של החברים, וזה כמעט בלתי אפשרי לעשות את הכול.

תאסוף את כל החבר'ה שפחות או יותר שייכים לעניין הזה, קחו דף נייר ותעשו הסכם ביניכם, שאתם בודקים כל חצי שעה נגיד את כולם, איפה נמצא כל אחד מאיתנו, אם הוא לא ברח. אם ברח, אז מיד צריכים להביא אותו. אולי יהיו לכם כאלה שניים, שלושה אנשים מיוחדים שיש להם גישה כזאת באמת לדבר עם אדם שנמצא במצב לא כל כך טוב, לעורר אותו, להביא אותו בחזרה, להושיב אותו בקבוצה. אבל זו חובה שהקבוצה תדאג לכל אחד ואחד שנמצא.

למה התחלקנו לקבוצות? מפני שאם אלו 100 איש, אז אי אפשר לראות מי נמצא ומי לא. אם בשולחן אחד יושבת כל הקבוצה שלי, אז אני רואה מי נמצא ומי לא נמצא. ו-15-20 זה הרבה, רצוי שיהיו 10. אבל ההסכם הזה חובה שיהיה, יכול להיות שלא בכתב, שיהיה בעל פה, לא חשוב, אבל תעשו כך שאדם ירגיש שזה מחייב אותו. תעשו בכתב, תעשו את זה בצורה מאוד רצינית, זה משפיע פסיכולוגית על האדם.

תלמיד: מצד אחד יש לי חיסרון לבורא, אני מאוד מאוד רוצה להתקדם ואני מתקדם לאט. מצד שני אני אמור להתקדם בשמחה, באהבה, בקו ימין. אבל אני מתקדם לאט לפי טעמי, הייתי רוצה להתקדם יותר מהר, יש לי את החיסרון הזה.

איך לזרז את ההתקדמות.

תלמיד: איך הדברים יסתדרו יחד.

זירוז בהתקדמות הוא לא על ידי זה שאתה תעשה מאמצים. הזירוז בהתקדמות הוא שאתה תיזכר כל פעם לחזור למגע עימו. שיהיה לך כמה שפחות זמן ריק בין כניסות, בין מגעים עימו. תעשה כל מיני סימנים, תחשוב על כל מיני אמצעים, כך כשכל רגע שאתה נמצא באיזה מקום, שאתה שומע, שאתה קורא, לא חשוב מה ומי, אתה נזכר "שוב שכחתי לכמה רגעים", "שוב שכחתי". זה שאתה מתנתק זה טוב, לא טוב שהזמן עד שאתה חוזר לקשר יכול להיות כמה שעות, ואולי כמה ימים אני לא יודע. כאן זו העבודה שלך.

תלמיד: העליות והירידות האלו, הבנתי שהן רק אחרי מחסום, בתקופת ההכנה בכלל אין עליות וירידות.

נראה אותך. עליות וירידות הן גם לפני המחסום וגם אחרי המחסום, רק אצלנו בזמן ההכנה זה לא נקרא ממש עליות וירידות כמו שאחר כך. אחר כך עליות וירידות הן נפילה לקליפות, זו הרגשת הריחוק, באמת ריחוק, הרגשה ריאלית בתוך הכלים, זאת אומרת האדם נכלל משני קצוות, הבורא וההפך מזה.

בינתיים עכשיו, כשהאור המקיף קצת נסתר, אנחנו נופלים לתוך הבהמיות הקטנה שלנו, כסף כבוד, מושכלות, או בכלל כלום, תפלות כזאת. כשהאור מאיר, אנחנו חושבים שאנחנו גיבורים, אנחנו נדלקים אחריו ומוכנים לכול. אלו לא בדיוק עליות וירידות שיש לאחר המחסום, אבל בכל זאת זה גם כן משהו.

(סוף השיעור)