שיעור בוקר 27.01.14 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן- אחרי עריכה

ספר "כתבי בעה"ס" "הקדמה לספר הזוהר", אות מ'

אומר לנו בעל הסולם שחכמת הקבלה אומרת שהכול נברא בשביל האדם, מצד אחד. מצד שני חכמת הקבלה מסבירה שהאדם שאנחנו רואים סך הכול, הוא יצור כל כך נבזי, יצור שאין מילים בכלל לתאר מיהו ומה הוא. כי יש לו יכולת להיות טוב, יפה, חזק, גדול, שמח לשמור על מה שלימדת אותו, על דומם צומח חי, ולהתייחס יפה לכולם, לכל היצורים כמוהו, ותראו מה שהוא עושה. אין משהו טוב שהוא עושה.

אז איך יכול להיות שאדם עם תכונות ומעשים כאלה יכול להיות נזר הבריאה? שבשבילו הכול נברא. אם כבר זה כך, זה רק אומר על כמה הבורא מקולקל. באיזה עולם באיזה מקום תחת איזה כוח אנחנו נמצאים, אם מסתכלים על מה שמתרחש על פני כדור הארץ. יש שם קצת יותר מדומם, צומח, חי ובני אדם. תראו לְמה החיים לְמה הטבע מגיע, לאיזו צורה? יותר טוב שהטבע לא היה מתפתח. אז מסתובבים גופים גדולים בחלל, בסדר, אבל לאיזו תועלת מגיעים צומח חי ומדבר, דרגות משוכללות מאוד בהרכב, בקשר, בפעולות לעומת הדומם. תראו מה נעשה.

זאת אומרת, כל התפתחות החומר היא לרעה לאותו נושא, למי שנושא את החומר הזה, את התכונות הללו. אפילו בהיגיון שיש לנו כבני אדם שנמצאים בזה מבפנים וצופים מתוך מה שאנחנו, מתוך התכונות שלנו מהכול, עם הביקורת הקטנה שיש לנו על כל מה שקורה, אנחנו לא יכולים להגיד שהבורא הוא טוב, חכם, עשה משהו טוב בחכמה, לטובתנו. עד כמה שאני רוצה, אין שום יסוד להצדיק אותו. ולכן הוא אומר שהפילוסופים בעצם לפי ראות עיניהם, צודקים.

אות מ'

"ויודע אני, שאין דבר זה מקובל כלל, על דעת חלק מן הפילוסופים. ואינם יכולים להסכים, אשר אדם, השפל והאפסי, בעיניהם, יהיה המרכז של כל הבריאה, הגדולה והנשאה. אבל הם דומים, כאותה התולעת, שנולדה תוך הצנון. והיא יושבת שם, וחושבת, שכל עולמו של הקב"ה, הוא כל כך מר, וכל כך חשוך, וכל כך קטן, כמדת הצנון, שהיא נולדה בו."

זאת אומרת מה שהפילוסופים מדברים זו אמת, ואני מתלבש בהם, אני מסכים איתם במאה אחוז. אין לי עם זה שום בעיה. הבעיה היא שמצד שני יש עוד חצי מהתמונה, תמונת המציאות, שאת החצי השני שלה הם לא רואים ולכן יש בינינו ויכוח. זאת אומרת הם נמצאים בתוך ה"צנון" ואני כבר אותה "תולעת" שהוציאה את הראש שלה מהצנון. זה ההבדל, להיות או בתוך זה או כבר למעלה מזה, ואז בהתאם לזה אני קובע אחרת את היחס שלי לטבע, לבורא, לעצמי, למטרה, לתהליך.

"אבל, ברגע שבקעה את קליפת הצנון, וחוטפת מבט מבחוץ לצנון, היא תמהה, ואומרת: "אני חשבתי, שכל העולם הוא, כמדת הצנון, שנולדתי בו. ועתה, אני רואה, לפני עולם גדול, נאור, אדיר, ויפה להפליא"!"

זאת אומרת אין לבוא לפילוסופים ולטעון משהו לפניהם ולבייש אותם, זה פשוט חוסר תפיסה, תפיסה שונה בין המקובלים לפילוסופים. ולכן כל אחד פועל מתוך נקודת המבט שלו במה שהוא מגלה.

"כן אותם, המשוקעים, בקליפת הרצון לקבל שלהם, שבה נולדו, ולא ניסו לקבל התבלין המיוחדים, שהם תורה ומצות מעשיות, המסוגלות לבקוע קליפה קשה הזו, ולהפכה לרצון להשפיע נ"ר ליוצרו." תיקון הרצונות על ידי מאור המחזיר למוטב שנקרא תורה כדי שיהיו כולם בעל מנת להשפיע, זה נקרא מצוות. ואז "ודאי הוא, שהם מוכרחים להחליט, על אפסותם וריקנותם, כמו שהם באמת. ולא יוכלו להעלות על הדעת, שכל המציאות הגדולה הזו, לא נבראה אלא בשבילם." לכן "כל הפוסל במומו פוסל" אין מה לעשות. המקובלים כך, והפילוסופים כך.

"אכן אם היו עוסקים בתורה ומצות, להשפיע נחת רוח ליוצרם, בכל הטהרה הנאותה, ויבואו לבקוע קליפת הרצון לקבל, שנולדו בה, ויקבלו הרצון להשפיע, הלא תיכף היו עיניהם נפתחות, לראות ולהשיג, את עצמם ואת כל המדרגות, של החכמה והתבונה והדעת הבהירה, החמודות והנעימות עד לכלות נפש, שהוכנו להם בעולמות הרוחניים. ואז היו אומרים, בעצמם, מה שאמרו חז"ל: "אורח טוב, מה הוא אומר: "כל, מה שטרח בעל הבית, לא טרח, אלא בשבילי"."

תלמיד: בעל הסולם נותן פה הרגשה שהוא כביכול בא בטענה כלפינו.

לא. אלא ההפך, אין טענה כלפי הפילוסופים לגבי מה שהם אומרים. יש טענה על כך שהם אומרים שמה שהם רואים זו אמת. זו הטענה. שלא תהיה טיפש לחשוב שמה שאתה רואה זה מה שיש וחוץ מזה לא יכול להיות.

אנחנו כבר בעלי ניסיון בכל מיני תופעות. אנחנו היום יודעים על הרבה תופעות וסטיות בראיה שלנו, בתפיסה שלנו, בכל מיני תופעות שמתרחשות בקליטה. אנחנו כבר מתחילים להרגיש שיש תופעות שהן מעל הטבע הרגיל, טבע הכוונה למה שאני מרגיש שקורה. שיש משהו "מאחורי הקלעים", כל מיני אנרגיות, יש הרבה.

אסור לך להגיד שמה שאתה רואה זו אמת ואין יותר, אין אחר. זו פשוט לא מתוך חכמה. אז בזה הם טועים. אבל, אם מדברים על מה שהם אומרים מתוך מה שהם משיגים, זו אמת. זאת אומרת אדם כך רואה, אז מה שהוא רואה הוא רואה. אבל להגיד שמה שאני רואה זהו ואין חוץ מזה כלום, את זה אתה כבר לא יכול לטעון בתור מדען. למרות שהפילוסופיה היא לא מדע, אבל אתה לא יכול להגיד כך. רק זו הבעיה.

אתה לא יכול להאמין או לתאר לעצמך שיש מישהו שמוציא את הראש מתוך העולם הזה, כמו מתוך הצנון ורואה משהו למעלה ממנו, את הסיבות, הכוחות, התוכנה, המחשבה, מחשבת הבריאה וכן הלאה. אתה לא יכול לתאר את זה. אבל להגיד שזה לא קיים מפני שאני לא מרגיש, זו כבר קַטְנוּת ממש. הייתי אומר שפלות, נבזות, זו כבר לא גישה נכונה.

תלמיד: אני דווקא חושב שכל הפילוסופים הם בסדר גמור שהם חושבים כך, כי אין להם אפשרות אחרת. מה אתה רוצה שהם יחשבו?

אתה לא יכול להגיד שזה רק כך ואין יותר. זה כמו עכשיו, אם מישהו היה אומר שרק חוקי ניוטון נכונים, שאין יותר למעלה מהם. ואנחנו יודעים שזה לא בדיוק כך, שחוקי ניוטון קיימים בתנאים מסוימים, ובתנאים אחרים הם כבר לא פועלים, אלא יש חוקים אחרים. גם גיאומטריה רגילה של אוקלידס, פועלת בתנאים מסוימים, אבל אם אתה יוצא לצורות אחרות, אז שם, יש כל מיני גיאומטריות אחרות כמו של ליבצ'בסקי. צריך להיות קצת יותר יחסי, אתה יודע שזה משתנה.

העולם הוא לא ליניארי פשוט כמו שנראה לנו, אנחנו כבר מבינים שהוא יותר מורכב. בכך הפילוסופים סך הכול מראים את המוגבלות שלהם, אם הם לא מסכימים לזה שיכול להיות עוד משהו מעבר. "אני לא מרגיש", אתה לא מרגיש, מה יקרה? תגיע עוד מכה ועוד מכה ועוד מכה. קודם כל אף אחד כבר לא שם לב אליהם, כי אין מה לעשות עם כל מה שהם אומרים, גם כל אחד מפתח ומוציא מה שבא לו "מתחת לשערות". אלא שאנשים יחפשו פתרון, ובסך הכול אין פתרון בכלכלה אין בתעשייה אין באף מדע אין בפסיכולוגיה אין בפילוסופיה אין בשום דבר, ואם אין פתרון מה עושים? אז, הם יגלו שיש, לפני כן לא. מטעם האגו הם חייבים, הם יחפשו כל מיני דברים שיש. תראה מה קורה עכשיו עם ה G-20. במה מתעסקים? אבל אין מה לעשות. עד שהם יגלו שזה בא ממש כמו מלאך המוות ונמצא לפניהם, עד אז הם לא יסכימו.

שאלה: האם יש לנו באמת ציפיות שהפילוסופים ישנו את דעתם?

הפילוסופים לא ישנו את דעתם, ולכן אני לא נכנס איתם לשום מגע. אני מכיר אותם טוב. היה לי מספיק קשר איתם בזמן שהייתי במשך כמה חודשים במוסקבה ועשיתי דוקטורט, וגם כשהייתי באמריקה ורציתי לכתוב ספר עם אחד מהפילוסופים האמריקאים, אבל ראיתי כמה שהם, גם הרוסים וגם האמריקאים ממש לא מתאימים לי. הפילוסופים האמריקאים הם עוד יותר גרועים, ממש מבולבלים.

אם אתה עוסק במדע, אתה חייב סטטיסטיקה, הצטברות נתונים, דעתם של אחרים, אתה חייב להסתמך על ניסיונות החיים, על מדידות מדויקות וכן הלאה, ובפילוסופיה אתה לא חייב כלום, אתה רוצה, וזה מספיק. כל אחד חושב לכיוון שהוא רוצה. הם ממש מצאו לעצמם פינה, שבה הם יכולים לעשות מה שהם רוצים. אני ראיתי שזה כך, הם באים פעם בחודש לקבל משכורת והולכים הביתה. לחשוב אתה יכול גם בבית, זו הפילוסופיה.

תלמיד: צבי ינאי שהיה פילוסוף, הוגה דעות וגם מדען הלך לעולמו. במכתב שהוא השאיר לילדיו הוא הגיע למסקנה שאין יותר יכולת התפתחותית במדע, אין יכולת התפתחותית גם בפילוסופיה, ולא בשום דבר אחר. והוא כתב כך, הכלי היחיד שאני יכול לתת לכם למדידה לדרך, הוא "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". והוא נחשב לפילוסוף.

ראיתי אותך בראיון אתו או בדיון, שבו הציג את התיאוריה הדרוויניסטית. כאשר שאלת, "איך יכול להיות, איך דומם הופך לחי מבחינת הגנום ההתחלתי", ושם הוא לא הבין, וראיתי ששם הוא כביכול נכנע. נראה לי כאילו שהעברת לו את כל התורה על רגל אחת, וזה מה שהוא השאיר בסוף לילדיו. זאת אומרת, יש פה איזו התפתחות של הפילוסופים האלה. גם הם הגיעו למבוי סתום, והם רואים שאין להם יכולת לתת תשובות לשום שאלה שיש להם, אפילו לא ברמה הפילוסופית.

כן, אבל אני לא מרפה את ידיי. אני בכל זאת בעד להפיץ גם בקרבם, רק אם זה מגיע לא בכוונה, לא במאמץ מיוחד, כי אני חושב שזה ממש מיותר. אבל אם הם רוצים לשמוע, אז בבקשה. אני מקווה שפעם ישמעו, כי כשאתה נמצא במצב של חוסר אונים, זה מעורר אותך.

שאלה: יש פילוסופים בעולם וגם אנשים אחרים שטוענים שהם השיגו איזו השגה, ויש מאחוריהם מיליוני אנשים. האם יש סיכוי שאנחנו נתאחד, ויהיה רגע שהם יצטרפו אליך? והאם אתה בקשר איתם אולי באיזו הרגשה מסוימת, כי הם מדברים הרבה מאוד על אחד גלובלי, שצריך להשיג אותו.

אין לי קשר עם אף אחד, ואני לא מתכוון לאף אחד. אין לי שום נטייה ללכת ולהסביר ולהופיע לפני מישהו, חוץ מהתלמידים שלנו. לא לפני פילוסופים, או מדענים, או פוליטיקאים, או אנשי עסקים, או בענייני תרבות וחינוך. אני מוכן להופיע רק לפני ההמון, לפני עמךָ, ולפני התלמידים שלי. זה דבר אחד, וזה מתוך המדרגה שאני נמצא בה בינתיים, או שהגעתי למה שהגעתי. זה דבר אחד.

דבר שני, אתה שואל על התכניות לעתיד. אין לי שום תכניות לעתיד, ופעם כן היו, כשהייתי כמוך. אני חי את הרגע הזה בלבד. זה באמת מעניין עד כמה שאני לא זקוק לעתיד, הוא לא חשוב לי. זה מגיע גם מתוך זה שאני כבר הבנתי, הרגשתי, עברתי דברים כאלה שפתאום הכל מתהפך מרגע לרגע, וזה ממש מוציא ממך את הכוח, את הלחץ, הנטייה לחשוב על העתיד. כי העתיד משתנה כל כך בכל רגע, ואתה נמצא בו וזה נעשה בך. עד כדי כך שאתה לא יכול לתאר שום דבר מהמצב הבא, ואני גם לא רוצה. אם אני נמצא באותה זרימת ההתפתחות שמגיעה עם האור, אז תזרום, קדימה.

תלמיד: אבל יש לך בכל זאת איזה חזון כלפי המצב הגלובלי.

אני יודע, בקווים כלליים פחות או יותר, מה שיהיה בדרך תורה או בדרך ייסורים. אבל מה יקרה, אף אחד לא יודע. כי זה לא תלוי בי, זה תלוי בבחירה של סך כל אותה האנושות שבוחרת. נניח שהאנושות מתחלקת לשלושה חלקים. ישראל, פנימיות וחיצוניות, אלה אתם, אחר כך ישראל שהם העמךָ, שחיים מחוץ לבניין הזה, וגם בו יש פנימיות וחיצוניות, ואומות העולם, שאלה האנשים בכל העולם, שגם בהם יש פנימיות וחיצוניות.

למה יש יחס לישראל שנמצא מחוץ לבניין הזה? בגלל שבהם יש רשימות מהמצב שבו פעם הם היו בדרגה הרוחנית. ובגלל זה הם חייבים ויש להם שייכות. וכך יש לך שלושה פרצופים, "עליון", "אמצעי" ו"תחתון". אנחנו הפרצוף העליון, ויש בו גלגלתא עיניים, אח"פ, פנימי וחיצון. יש ישראל, עמךָ, עם ישראל, יהודים, שגם בהם יש פנימי וחיצוני. יש יותר קרובים אלינו, או לא כל כך, אבל צופים לפעמים בטלוויזיה, יש שאוהדים איכשהו, ויש כאלה שלא אכפת להם, וממש שונאים ומבזים אותנו. ויש אומות העולם. שגם שם יש מכאלה שיכולים להסכים, ועד כאלה ששונאים. וכל זה, לא כי הם שונאים או לא שונאים יהודים, הם שונאים את חכמת הקבלה במיוחד. יש כאן איזה קו. למרות הכל תלוי בנו, אנחנו לא מבצעים הכל. אנחנו לא מממשים ב- 100% מה שאפשר.

לכן אתה לא יכול להגיד שום דבר על איך שהעולם מתקדם. אבל יש הבדל גדול מאוד, אם נניח שהיינו מבצעים ב-100%את הבחירה החופשית שלנו, אז היית יכול להגיד מה יקרה בעולם בשלב הבא, פחות או יותר. כי יש בכל זאת הבדל גדול בכמות הזאת, במסה הזאת, שתתקדם ברוחניות, זה כל עולם האין סוף. הוא מתקדם עוד ועוד, זה לא קטע קטן. ואם נניח שאנחנו לא מממשים ב-20%, וב-80% מממשים, אנחנו לא יכולים להגיד מה יקרה.

ההבדלים במערכת האינטגראלית הם גדולים. מה זה 20% לא פועל, ומה זה 80% כן פועל? זו מערכת אינטגראלית. אי אפשר להגיד באיזו צורה היא עושה את ההשלמה שלה, לכן מצד אחד אני לא רוצה לחשוב על זה, אין לי שום טעם בזה. אם אני מסרתי את עצמי לזה, אז זה ממש לא מדאיג. הנצחיות פועלת ואני בה, מצד שני זה גם בלתי אפשרי לדעת. הכל נמצא בבחירה חופשית של כל אדם.

תלמיד: כל יום מגיעים עוד ועוד חברים מהכלי העולמי. אתמול אמרת שעלינו להישאר בסדנה מתמשכת לכל אורך היום.

בכל רגע שיש הזדמנות, כך תעשו. האם ראיתם את ה"אקווריום" שערכנו כאן? הם אומרים שהם הצליחו מאוד, הם קיבלו הרגשה חדשה, איזו התפעלות חדשה וכן הלאה. למה? מפני שהם היו כל הזמן בסדנאות, בדיונים ביניהם. כדאי שהם ילמדו אתכם ויספרו לכם על כך.

תלמיד: כל מי שהיה באקווריום מנחה חלק מהיום, וכך עד הכנס. אנחנו מתחילים היום בעשר בבוקר ועד יום חמישי.

עד יום חמישי כל הזמן יהיה אקווריום. איפה זה יתקיים?

תלמיד: בבניין. בין לבין יהיה פה הצוות שאחראי על השדרנים, הם מטיילים בבניין ויספרו על מה שקורה ועל כל ההכנות.

אם זו סדנה בנושא מעניין ומרוכז, כדאי לשדר את זה.

שאלה: יש המון עבודה, אבל נניח שיש זמן פנוי, מה לעשות בזמן שמתפנה? האם לעשות סדנה או ישיבת חברים, לְמה יש עדיפות?

נראה לי שהיום יהיה מסודר כך שלא יהיו זמן פנוי. אם יש להם זמן פנוי מעבודה פיזית, אז יש להם סדנאות ועוד דברים.

תלמיד: למעשה מהשעה 09:15 תהיה פה התכנסות, ומהשעה 10:00 עד 21:00 בערב יש תוכן שרץ כל הזמן. אנחנו ננסה לבנות את זה בצורה של האקווריום, בצורה של סדנאות, ישיבות חברים, שיהיה יותר שמח וקשר עם החברים. התחלנו את זה כבר אתמול, וזה ימשיך כך גם היום ומחר, וגם מחרתיים. העבודות הן עדיין בעדיפות ראשונה, וכל מה שעדיין צריך לסגור לכנסים. כל החברים האחרים יהיו באולפן הלימוד, נשים וגברים. בעקבות דבריך מאתמול, ועדת הנשים העולמית מתחילה להכין את בניית תהליך ההכנה של הנשים ואנחנו נשלב את זה יחד.

בזה יכולים להיות גם גברים וגם נשים. וגם אלה שנמצאים בחופש יכולים להגיע ולהתכלל. רק לא להפריע, ולא לבוא עם ילדים קטנים וכולי.

שאלה: הכול ישודר באתר "סביבה טובה". זאת אומרת, בפועל אנחנו כבר בכנס, וכל מי שיש לו רגע פנוי מוזמן להתחבר לסביבה טובה או להגיע פיזית לבניין. איזו הכוונה רוחנית אתה נותן ליום הזה?

להיות בחיבור, אין יותר מזה. מה אנחנו צריכים? יותר ויותר חיבור המתגבר. וגם יש לשים לב שהנטייה לחיבור לא תצטנן, היא לא צריכה להתמעט. אלא כשמתווסף רע באיזו צורה, הרגשה רעה, סימנים למיניהם, פתאום תקלות או איזו התנהגות רעה מפה או משם, על פני כל זה אתם עולים עוד יותר לחיבור.

זה נקרא "דעת תורה הפוכה מדעת בעל בתים", כי מי שהוא "בעל בית" שוקל הכול על פי הבטן שלו, "מישהו פגע בי, מישהו עשה לי, הוא לא רוצה, ההיא לא כך וכך", ומתוך זה יש ירידה. אנחנו מקבלים כל מינוס כפלוס, כך שעל פני כל האכזבות, היחסים הלא טובים, אנחנו מחפשים לעשות הכול כדי להתגבר כך. זה כמו זקן שהולך ומחפש מה אבד לו, ועל ידי זה יכול עוד ועוד להתקדם.

שאלה: ראינו מתוך התהליך של האקווריום, שתהליך רוחני חזק הוא לא רק מתוך הסדנאות, אלא מכך שהסדנה יוצאת מתוך הנחייה שלך, והחברים מעבדים את זה בחיבור ביניהם ומגיעים חזרה אליך ומשם ממשיכים עוד פעם למצב הבא. לכן אנחנו בונים את הימים בצורה כזאת שהחברים יצאו משיעור הבוקר, ואז יש מפגש אתך בסעודת הצהריים, ומשם הולכים למדרגה של שיעור הערב. וכך כל יום.

כעיקרון, משיעור הבוקר צריכה לצאת משימה מאוד ברורה שסביבה כל הכלי העולמי מתחבר. את המשימה אנחנו רוצים לממש עד הצהריים, ובצהריים לחזור אליך ולעלות בפניך את הקשיים או את הנושאים שנתקענו בהם, ולצאת משם עם משימה נוספת לקראת שיעור הערב.

המשימה היא אחת, "על כל פשעים תכסה אהבה". כל הרע שמתגלה, מתגלה מכללות המערכת ולא תלוי באף אחד, אפילו אם זה בא ממישהו או מתגלה במישהו. כל דבר שמתגלה, בא מתוך המערכת הכללית, למרות שאני רואה אותו בצורה נקודתית ומשייך אותו לאדם ולא לבורא. זה נובע מפגם בתפיסה שלי.

כל פגם שמתגלה, מתגלה כדי שאני אתעלה מעליו שוב לאמונה מעל הדעת. כשהחבר מתגלה לי בצורה שלילית, בשבילי זה סימן שאני יכול לעשות פעולה ולקבל אותו למעלה מהדעת, באהבה. אבל רק בתנאי שהחבר נמצא איתי בדרך. את כל הצרות וכל השמחות, וכל מה שיש בכל אחד, אנחנו צריכים לרשום על כולם, ולא לשייך את זה למישהו. אלא זה משחק שהבורא משחק אתנו מלמעלה.

אנחנו לא באים להתחבר בינינו, אלא אנחנו באים לגלות את הבורא, וכדי לגלות אותו, אנחנו מתחברים בינינו. לא לבלבל את התפל עם העיקר. ולכן בכל מה שקורה, מלכתחילה אנחנו אומרים שזה בא לנו מלמעלה, "אם אין אני לי מי לי", וכל מה שיהיה בסוף, יקרה לפי תכנית הבריאה. אלא שאני באמצע, בין ההתחלה והסוף של הנקודות האלה, חייב להיות מסור. זה נקרא שאני מבטל את עצמי ומעבר לביטול הזה, אני מסייע לכולם גם להיות כאלה.

בביטול שלי אני מגיע למצב שבו אני כל הזמן מתבטל. וכשאני גמרתי את כל הביטול שלי, מעל הביטול שלי, אני מתחיל לסייע לאחרים לעשות את כל מה שהם רוצים. זה כבר נקרא "לקבל על מנת להשפיע". לכן, הכנס שלנו הוא לא כנס של חיבור בינינו, אלא הוא כנס של חיבור עם הבורא.

שאלה: למה התכוונת כשאמרת עד הצהריים? יש קבוצה של אנשים שתיאסף כאן בבוקר, מה הם צריכים לברר ביניהם?

התכוונתי למה שאמרתי עכשיו, הרי הבאתי לפניכם עכשיו שלוש שאלות.

תלמיד: למעשה היו שני דברים, הדבר הראשון זה על כל פשעים תכסה אהבה. כל הרע שמתגלה במערכת הוא פגם בתפיסה, והעבודה עם החבר היא לקבל באהבה. והדבר השני זה שלא באים להתחבר בינינו, אלא כדי לגלות את הבורא במסירות, ולהביא את החברים לביטול ומסירות, שזה כבר לקבל על מנת להשפיע.

שאלה: האם יש לך רעיון למשימה מעשית? אולי איך להפעיל את הכלי העולמי שכך זה יהיה? כי מה שעזר לנו זה שהייתה משימה, היה לחץ מבחוץ. וכאן זה כאילו לדבר על זה בכללות.

לא, אתם צריכים לסיים את זה עד הצהריים ולספר לי בצורה מדויקת, בלי סלוגנים, ובצורה מאוד מרוכזת, איך אנחנו ממשים את זה בפועל. מה אתם ממליצים שיקרה בכנס הזה, כי אלה הבעיות שאנחנו צריכים לפתור לפני הכנס, או ממש בתחילת הכנס, אחרת זה לא יהיה כינוס, חיבור. אז איך אתם בונים לנו תשתית?

שאלה: מה ההכוונה שצריך לתת לחברים שמגיעים עכשיו. כי ברור שצריכה להיות שמחה מהחיבור וכולי, אבל האם צריכה להיות שם גם איזו יראה, שאולי לא נצליח לעשות זאת. איך להעביר אותה לאנשים?

יש גיל שבו הילד פטור ממצוות, כי הוא קטן. אחר כך מתחילים לחנך אותו ואומרים לו, "זה מותר לאכול כי זה כשר, וזה פסול. וכך אפשר לעשות, וכך לא". יש ספר שלם מה מותר לאדם לעשות ומה לא. וכדי להגיע למצווה הראשונה הזאת שנקראת "יראה", שאני אפחד האם אני יכול לעשות לו נחת רוח או, לא, האם אני עושה את זה, או לא, האם כך אני עושה יותר, וכך עושה פחות, וכן הלאה, לזה אני צריך כבר להיות מה שנקרא, "בר מצווה". בר מצווה זאת אומרת, העומד על המחשבה, והכוונה, והמעשה של התיקון. "מצווה" זה תיקון. השאלה האם אנחנו הגענו לזה.

אם כבר היינו בזה, אז היינו עובדים היום על הפחד, על החרדה. היינו אומרים, "חברים המטרה שלפנינו היא לעשות נחת רוח לבורא. אם לא נעשה, אז יהיה רע מאוד". ולא שיהיה רע מאוד בשבילנו, אלא בשביל הזולת, בשביל האחרים. אחרת זו לא מצווה. ואם אנחנו נעשה זאת, אז יהיה טוב לכל העולם. ולא אכפת לנו מעצמנו. זאת אומרת, אתה צריך לעשות כאן הרבה מאוד תיקונים קודמים, לפני שאתה תוכל להגיע למימוש המצווה הזאת של חרדה, ובכלל למחשבה האם אני עושה לו נחת רוח. כי אסור שזה יבוא אליך בחזרה, אחרת זו לא מצווה, זו לא השפעה, אחרת אתה לא עושה לו נחת רוח.

אתה יכול לעשות לו נחת רוח בתנאי שאתה עושה את נחת הרוח לו, ולא בגלל שזה בא לך מתוך הפסד או רווח. אנחנו עוד צריכים לעלות לדרגה הזאת, שאנחנו נעשה צמצום על עצמנו ולא יהיה חשוב לנו מה התוצאה. כמו ששאלו אותי, "מה התכנית, מה יהיה עתיד העולם, מה העתיד שלך, מה אתה רואה?" אמרתי, "אני לא יודע, מה שיהיה לא נמצא בכלל בשדה הראייה שלי". לכן כשנגיע למצב כזה, אז נדבר על הפחד, על החרדה, על דרגת היראה. אבל זה בדרך. על השלבים אני כן יודע מתי זה יקרה, כי מבחינת המדרגות זה לא משתנה.

שאלה: לפני ההכנה לכנס למדנו "זוהר לעם" בצורה קבועה, ועוד חיבורים גדולים, אבל הדורות משתנים, והם צריכים מילים חדשות. האם יהיה זמן נכון, שבו הקבוצה תלמד ביחד אתך מהספרים שלך? למשל ספר מסוים ש"תפס" אותי הוא "השגת העולמות העליונים". בשפה העברית הספר נקרא "בעקבות הלב", באנגלית הוא נקרא "השגת העולמות העליונים".

אני לא יודע. אני גם לא חושב על זה, אני לא חושב על איך יִלמדו אנשים אחרָי. אני פוטר את עצמי לגמרי מכל מה שיהיה אחר כך. אני בונה את הקבוצה, בונה את התלמידים שלי, אני בונה תשתית של אנשים, ולא ספרים ולא כלום. אני חושב שהתלמידים שלי ימשיכו ללמוד, והשיעורים שלנו יהיו בשימוש, אבל אני לא חושב שילמדו מהספרים שלי. יש לי אליהם יחס מאוד מאוד קר כזה, אדיש. הנכס של האדם הוא בהשקעה בבני האדם ולא בספרים. לכן אני משקיע בתלמידים ובכמה תלמידות, אבל זה הכל. ואני חושב שלא ילמדו מהספרים, הם ילמדו מהשיעורים. אתם תכתבו ספרים. צריכים גם לראות איך זה יהיה, כי היום כל אחד כותב ספר. נקווה שאנחנו נגיע למצב כזה שיהיה קשר כל כך רציני, קשר חזק ואחראי בין כל החברים, שהם ימשיכו את זה הלאה. שהם יבינו שאם אני לא נמצא, אז זו הזדמנות בשבילם לעלות עוד יותר יחד. ואז אם מתוך האיחוד והחיבור ביניהם הם יעשו, מה שיעשו זה יהיה בסדר.

(סוף השיעור)