בתהליך ההתקדמות הרוחנית אנו צוברים כל מיני בעיות שצומחות כמו כדור שלג ומופיעות לפנינו בצורת הר ענק (הר - מלשון הרהורים, ספק). עבודה פנימית מובילה לתנודות כואבות: מצד אחד, אנחנו לא יכולים לקרוע את עצמנו מהחיים החומריים, ומצד שני, היא כבר לא מעניינת אותנו במיוחד. ספר הזוהר מתאר מצבים קשים ומעוררי חרדה כאשר קול פנימי מתעורר בנו ושואל: "האם לא עדיף להתרחק מההר הזה?" גם בקבלת התורה בהר סיני, אמיצי העם עמדו קרוב יותר להר, ומי שחוו פחד וספק עמדו רחוק יותר. זה מרמז שלכל אדם יש את הגבול שלו – מה הוא מוכן להקריב כדי שיזכה לעלות לעולם הרוחני. אדם שלומד קבלה, לאחר זמן מה, מתחיל להרגיש בלבול וחוסר אונים: ההשראה נעלמת, הכל הופך משעמם, לא מובן, חסר שמחה. ברגע זה חשוב מאוד לא לטעות ולא ללכת שולל. שום דבר לא קורה לשווא. כל התנאים הקשים ביותר יורדים מלמעלה, כך שאנו עושים מאמצים בלמידה, בהפצה, בהתאחדות בינינו, מעלים בעינינו את חשיבות המטרה. עלינו לדרוש מהכוח העליון להרים אותנו מעל גבול החיים והמוות כדי להתייחס לכל מה שקורה מנקודת מבט של נצח, ולא מתוך קיום חומרי לטווח קצר. אנו מחויבים "לפרוץ" את הגבול הזה, לבטל אותו ולחוש את מצב הנצח והשלמות כאן ועכשיו.