שיעור בוקר 10.10.2016 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 11,

מאמר: "מטרת החברה – א'"

אני גיליתי בזמן האחרון, גם בקבוצה שכאן וגם בעוד קבוצות, במיוחד גם בקבוצת מוסקבה, בכל הקבוצות, שקורה כאן דבר טבעי בעצם, אבל אנחנו מרוב העסקים שלנו השונים בהפצה ובלימוד אחר, חגים, אנחנו קצת הזנחנו את זה. אנחנו צריכים כל כמה חודשים לחדש את היסודות שלנו. וזה מורגש שהם פשוט נשכחים, כאילו נעלמים. לא קיימים בנו כבר בצורה ברורה, בולטת, ושאנחנו מסתמכים עליהם, מחזיקים בהם כמו על היסודות שבלעדיהם אי אפשר להמשיך. וכשיסודות האלו נעלמים, אז אנחנו נמצאים כמו באיזה שדה שיכולים לנוע לכל הכיוונים, מצב מסוכן.

כי סך הכל אנחנו צריכים להבין, כולנו רצון לקבל, לכולנו יש נקודה שבלב שהיא בעצם מביאה אותנו לשיטת התיקון של הרצון לקבל. וברגע שאנחנו מגיעים, אנחנו צריכים לקבל על עצמנו אחריות המתגברת כל פעם יותר ויותר בזה שאנחנו משתמשים בשיטה. ואז הולכים ומוסיפים כל פעם יותר ויותר, אבל באותה נקודת השימוש בשיטה, ולא שוכחים בשביל מה באנו. באנו כדי לא להישאר בדרגת בהמה, אלא לעלות לדרגת האדם.

ולכן כל אחד ואחד, כל רגע ורגע, הוא צריך לחשוב איך הוא עולה מבהמה לאדם, מבהמה לאדם, בכל אבחון, בכל הבחן, בכל רצון, כוונה, מחשבה שיש לו. וכאן העיקר זה השפעת הסביבה, כמו שאנחנו לומדים. צריכים לצרף למאמרים האלה של הרב"ש על "מטרת החברה", גם מאמרים מ"מתן תורה", "ערבות" ועוד איזה קטעים מכל מיני כתבים של בעל הסולם ורב"ש.

אלה דברים החשובים ביותר, כי זה היסוד שבלעדיו לא כדאי. כל היתר זה בנוי, זה כבר הייתי אומר, חומר עזר ופעולות שאנחנו עושים כדי לממש מה שכתוב במאמרים האלה של "מטרת החברה", כי "מטרת החברה" זה לשנות את האדם.

בואו, אנחנו נחדש את המאמרים האלו, כי אני מגלה שיש לנו בזה שוב ערפול עד בלבול. נקרא יחד את המאמרים האלה, נקבץ אותם יחד על מנת לאסוף מהם אחר כך איזה קובץ מאמרים, ספרון, שיהיה לנו ברור שלשם אנחנו צריכים כל פעם לחזור. ואת הדברים האלה לחדש, מפני שהרצון לקבל שלנו מוחק בכל רגע, בכל שנייה, בכל הזדמנות, כל דבר ודבר. ואנחנו, שדרכו מסתכלים, דרך האגו שלנו, אנחנו כבר רואים משהו אחר, במקום כללים שאנחנו רואים אותם לפעמים בצורה נכונה, תוך שנייה אנחנו כבר רואים אותם בצורה קצת אחרת. זו העבודה הבלתי פוסקת של האגו, וכך צריכה להיות בזה העבודה שלנו כנגד זה.

קריין: אנחנו קוראים בספר "כתבי רב"ש", כרך א' בעמוד 11, מאמר "מטרת החברה – א'".

מטרת החברה - א'

"אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה, לכל אלה המעונינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם זצ"ל," ברור לנו, ולמי שלא ברור, אז הוא צריך להבין ולהסכים, כאן מתאספים אנשים שהם רוצים לבנות, "לתת יסוד על בנין", שזה יעזור להם ללכת, לא ברוחניות, דבקות, לא יודע מה, קודם כל, ב"שיטתו של בעל הסולם". זאת אומרת, אנחנו לא לומדים שום דבר חוץ משיטה אחת.

מי שרוצה שיטה אחרת, יש "שיטת פאולה", יש "שיטת ימימה", יש עוד כל מיני, אני לא יודע מה, שילכו לכל מיני מקומות, בבקשה. כאן לומדים רק שיטתו של בעל הסולם. שאתם תדעו וגם תדעו מה לענות, גם לעצמכם וגם לאחרים.

זאת אומרת, אם אני שומע משהו או קורא משהו, זה חייב להיות משם, זהו. ואנחנו הגענו כדי לבנות בסיס, כדי לבנות שיטה. להשתמש בשיטה הזאת כדי לבנות בניין.

"שהיא הדרך, איך לעלות במעלות האדם ולא להשאר בבחינת בהמה," כי עכשיו, בינתיים אנחנו בהמה, כי אנחנו פועלים לפי התכונות שלנו, הכי טובות שיהיו, הן נקראות "תכונות בהמה". ואני לא רוצה לקבל בחשבון הזה לא שכל ולא רגש ולא שום דבר שיש לי מאינסטינקטים, ממה שהנחו אותי, ממה שאני רגיל, אני חייב לאפס את עצמי לאֶפֶס, לא לקבל מדרגת הבהמה, כי עד כה אני כלום, ולהיכנס לצורה אחרת שנקראת "אדם". לכן שאף אחד לא יביא לכאן איזה דעות המוקדמות שלו.

"כמו שאמרו חז"ל (יבמות, דף ס"א, ע"א) על פסוק "ואתן צאני צאן מרעיתי," אם אתם צאן, צאני, "אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם"," אם אתם הולכים אחרי, אומר הבורא, אז "אתם קרויים אדם" לפי המטרה. אולי לא לפי מצב החיים הנוכחי, אבל לפי המטרה. "שזהו מאמר של רשב"י." זאת אומרת, זה גם מסתמך על הזוהר.

"ובכדי להבין מעלת האדם, נביא כאן מאמר חז"ל (ברכות, דף ו', ע"ב) על פסוק (קהלת, י"ב) "סוף דבר הכל נשמע, את אלקים ירא, ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם"." יראת ה' זה העיקר. צריכים לקרוא וללמוד מה זה יראת ה', ממה אנחנו מפחדים. מפחדים על עצמנו, עבור החיים האלו, עבור החיים הרוחניים, ואני צריך להתעלות מעל זה ליראה השלמה השלישית, שזה לעשות נחת רוח ליוצרו.

זאת אומרת, שאני מגיע בתיקונים שלי למצב שלי אין שום שאלה, כאילו שלא קיים בכלל. ורק הבורא קיים, כי באמת "אין עוד מלבדו". ולכן היראה שלי רק, האם אני אוכל לקיים את הכלל הזה "אין עוד מלבדו", שאני בזה רק נקודה שמקיימת.

"ושואלת הגמרא: "מאי כי זה כל האדם. אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, שפירושו, שכל העולם לא נברא אלא בשביל יראת ה'"." אנחנו צריכים להבין, שמה שעכשיו מכוון את האדם, כל אדם ואדם, זה יראה. אנחנו רצון לקבל, אז ההרגשה ברצון לקבל תמיד היא דאגה על המילוי או חוסר המילוי. והיא נקראת יראה, אז כל אחד ואחד נמצא ביראה. אנחנו צריכים להיות ביראה לא על הרצון לקבל שיתמלא, אלא שאנחנו נהיה ברצון להשפיע ואותו נוכל למלא, כדי להשפיע במאה אחוז לטובת הבורא. זה נקרא "אדם".

"וצריכים להבין מה זה "יראת ה'", שמשמע, שזוהי הסיבה שבשבילה נברא העולם. וידוע מכל מאמרי חז"ל, שסיבת הבריאה היתה להטיב לנבראיו. היינו, שהקב"ה רצה להנות להנבראים, שירגישו את עצמם מאושרים בעולם. וכאן אמרו חז"ל על הפסוק "כי זה כל האדם", שסיבת הבריאה היא "יראת ה'"."

איך יראת ה' בכלל קשורה לתענוג, שבשביל זה אני נברא כדי להרגיש אותו? כי הבורא רוצה להיטיב לי, אז צריך להיות לנו ברור לאט לאט, שכשאנחנו מגיעים לצורת ההשפעה, להשפיע על מנת להשפיע, ואחר כך לקבל על מנת להשפיע, אנחנו מגיעים למצב שכל הדאגות שלנו הן רק להשפיע. ואז החיסרון שיש בי, בנטיית ההשפעה כלפי הבורא, החיסרון שלי הוא רק האם אני אוכל להשפיע לו במאה אחוז האפשרי. ולשם זה, לנטייה הזאת, למצב הזה נברא העולם. בזה אנחנו מגיעים בהשתוות הצורה עם הבורא, לדבקות. לכן כתוב, שבשביל היראה נברא העולם.

"אבל לפי מה שמבואר בספר "מתן תורה", שכתוב שם, שהסיבה, מה שהנבראים לא מקבלים את הטוב והעונג, אף על פי שזוהי סיבת הבריאה, הוא מטעם שינוי צורה בין הבורא להנבראים." עכשיו הוא רוצה לדבר לא על המטרה, על המצב הסופי, אלא מה ההכנה לזה. למה לא נמצאים ביראה, לא נמצאים בהשגת המטרה, בדבקות, במילוי, צריכים בזה להכין את הכלי שלנו קודם. "שהבורא הוא המשפיע, והנבראים הם המקבלים. והיות שיש כלל, שהענפים מתדמים לשורשם, שמהם נולדו הענפים.

"והיות שדברי קבלה אינו נוהג בהשורש שלנו, היינו שהבורא אינו חס ושלום בעל חסרון, שיצטרך לקבל משהו למלאות חסרונו. לכן כשהאדם צריך להיות מקבל, הוא מרגיש אי נעימות. לכן כל אדם מתבייש לאכול לחם חסד.

ולתקן את זה היה צריך לברוא העולם. ש"העולם" פירוש בחינת העלם, שהטוב והעונג מוכרח להיות נעלם. בשביל מה. התשובה היא, בשביל יראה. היינו, שהאדם יהיה לו יראה, לשמש עם הכלי קבלה שלו, הנקראת "אהבה עצמית"."

זה מתחיל מהבושה, שלא קיימת בדרגת דומם, צומח וחי, וקיימת בדרגת המדבר. גם בעולם שלנו, זה תלוי בחינוך, בהתפתחות האדם, בהסכמות בחברה, על מה כן ועל מה לא, אבל אנחנו יכולים לפתח בתוך האדם, מה שאי אפשר לעשות עם הבהמות והחיות, שהוא יתבייש. ההבדל הגדול בין אדם לבהמה זו הבושה, הוא מסמיק, מתבייש, מרגיש אי נעימות ברצון לקבל שלו.

אי הנעימות הזאת זאת יכולה להיות בהרבה אופנים, שמביישים אותו, או שהוא מתבייש, או שהוא מפחד שיפגעו בו. יש כאן הרבה מאוד הבחנות מאוד עדינות כאלה, שצריכים עוד להבחין, אבל העיקר זו בושה, ובושה בצורה הכי פשוטה זו בושה מלקבל. ישנן כל מיני צורות קבלה, זה לא שאני גנב, ואז אני לא מרגיש שאני מקבל, והולך עוד מלכתחילה לקבל, ואני גם אולי מצדיק את עצמי, מגיע לי וכן הלאה, יש בזה הרבה חשבונות ואופנים, אלא ישנו מצב מסוים, שאדם מתבייש מלקבל עד כדי כך שמעדיף לבטל כל קבלה שתהיה, רק שלא להרגיש את הבושה.

עד כדי כך שאנחנו לומדים איתכם שמוותרים על המילוי האינסופי, רק לא להרגיש את הבושה. זאת תוצאה מהבריאה החדשה שישנה ברצון לקבל שנקראת "בושה", שהיא נמצאת אך ורק בדרגת האדם. לכן רק בסוף המלכות דאין סוף היא הרגישה את הבושה ולכן עשתה צמצום א'.

לכן יש לנו חשבון, כשאנחנו מגיעים לחכמת הקבלה אנחנו לאט לאט צריכים לעורר בנו כאלו דרגות הרגשה, שהן נקראות בושה, ששם אנחנו כבר מתחילים לראות האם כן או לא אני מקבל, ולמה ואיך, ממה אני מתבייש, כלפי מי אני מתבייש. אני מפחד שזה יפגע באגו שלי, ברצון לקבל שלי או ההיפך, שאני מתבייש שהאגו שלי ישלוט בי, ולא אוכל להתעלות מעליו ומזה מתבייש, ועוד ועוד.

על זה צריכים עוד לדבר ולפתח, כי אם הבושה היא דבר כל כך גדול, שזה בעצם העיקרון שנולד, שהתגלה במלכות דאין סוף לפני צמצום א', לפני הפעולה הראשונה מצד הנברא, אז כנראה שההבחנה הזאת, היא מאוד מאוד חשובה ועקרונית בכל הדרך שלנו.

"שפירוש, שהאדם ימנע את עצמו מלקבל תענוג מטעם שהוא חושק להם, ושיהיה לו כח התגברות על התאוה, למה שהוא מתאוה.

אלא יקבל תענוגים, מה שיצמח מזה נחת רוח להבורא. שפירושו, שהנברא רוצה להשפיע להבורא. ויהיה לו יראה מה', היינו לקבל לתועלת עצמו. מטעם, שזה הקבלת התענוג, שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מרחיקה אותו מלהדבק בהבורא."

מדובר על ההרחקה [מהבורא], וגם כן אחר כך אפשר לדבר על ההתקרבות שיש לאדם, גם כן דאגה, האם אני מממש את כל האפשרויות להתקרב לבורא, האם אני משפיע לו מספיק, לפי הנתונים שנמצאים בי.

"אי לזאת, בזמן שהאדם עושה איזו מצוה ממצות ה', צריך לכוון, שהמצוה הזאת יביא לו מחשבות טהורות, שירצה להשפיע לה', בזה שמקיים את מצות ה'. כמו שאמרו חז"ל "רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות"."

זאת אומרת כל התורה והמצוות הן כדי לבנות את האדם מהבהמה, שההבדל בין אדם לבהמה זו הרגשת הבושה. זה ממש ההבדל בין אדם לבהמה, שאנחנו צריכים להרגיש באיזה הבדל בין שני אלה אנחנו נמצאים. אם אני פועל לפי החשבון של האגו שלי, לפי הרצון לקבל והטבע שלי, אני נקרא בהמה. אם אני מתחיל לעשות חשבון עד כמה שהאגו שלי שולט בי, ואני רוצה לדעת כדי להתעלות מעליו, אפילו שאני לא עושה פעולות למעלה מהאגו, אבל זו כבר תחילת האדם, ואז אני צריך לראות מה השוני בין פעולת אדם ופעולת הבהמה בכל מצב ומצב, ולהשתדל להיות בדרגת האדם.

"לכן אנחנו מתאספים כאן, ליסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה'," כי זו דרגת האדם, ואז יוצא שכל תרי"ג הרצונות שמהם אני נכלל, וכל תרי"ג האורות, תרי"ג אורחין דאורייתא, זאת אומרת תרי"ג אורות התורה, שסך הכול נקראים המאור המחזיר למוטב, את כל זה אני צריך לממש, זה נקרא קיום תורה ומצוות, בכדי להגיע להשתוות הצורה, לדבקות בבורא.

"ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת".

ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל להכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו"."

ודאי שאנחנו נמצאים בכוונה להשפיע לבורא, שזו השתוות הצורה ומטרת הבריאה, זו הדרגה שנקראת "אדם", הדומה לבורא, אבל כדי להגיע לזה, כמו שבעל הסולם אומר, קודם אנחנו חייבים להשפיע לבני אדם. אי אפשר אחרת, אלו שתי מדרגות. להשפיע לבני אדם זה נקרא כלי, להשפיע לבורא זה כבר המימוש והאור, אז אי אפשר לברוח מזה. לכן כל הפעולות שלנו הן רק בלהשפיע לסביבה, וזה לא מספיק שאנחנו בכללות עושים איזה הפצה, או חושבים יפה על כל האנושות, זה לא מספיק, אנחנו צריכים להגיע למצב של השפעה בפועל, "לכן אנחנו נתאספנו כאן", שבפועל אנחנו צריכים להגיע להשפעה בתוך החברה שלנו, ואז כל החברה הזאת היא תהיה כאדם, כאדם אחד.

"ואף על פי שעוד לא הגענו לידי המטרה, אבל יש בנו הרצון להגיע להמטרה. גם זה צריך להיות חשוב אצלנו, אף על פי שאנחנו עוד נמצאים בתחילת הדרך. אבל אנחנו מקווים שנגיע להמטרה הנעלה."

זאת אומרת, המטרה הנעלה היא ש"השכינה תשרה בינינו", הבורא, כוח ההשפעה, כוח האהבה שממלא את כל היחסים בינינו, זה נקרא "שכינה תשרה בינינו", בינינו. איפה שהיום ישנם כל מיני חשבונות זדוניים ממש, שאנחנו אפילו לא מבינים, לא מרגישים, לא מכירים אותם, שם תשרה השכינה, זאת אומרת אהבה חלוטה, על פני כל הפשעים.

אז מה שאנחנו צריכים לעשות זה טוב טוב להבין את המאמר, כי הוא בעצם מסמן לנו את כל הדרך, ואפילו את התהליך שאנחנו צריכים לעבור. והנקודות העקרוניות שאנחנו לא יכולים לזוז מהן, כי כל היתר מה שיש לנו, בלימוד, בעסקים שלנו, בהכול, זה המימוש של המאמר. ולא יכול להיות שאני עושה משהו בלי לקיים מה שכתוב כאן, אלא רק את זה אני צריך לקיים.

אני זוכר שעבדתי על הטקסט, והוצאתי משם כל מיני עקרונות, כל מיני חוקים, עצות ותנאים, ואז היה לי יותר ברור מה קורה.

סדנה

מהי הבושה שמבדילה בין אדם לבהמה? שאחד זה בהמה והשני אדם, מה ההבדל ביניהם? במה אחד, שאין לו בושה, והשני שיש לו נניח בושה, או שאתמול לא היתה והיום ישנה, מה זה אומר?

*

בחכמת הקבלה אנחנו לומדים שהבושה נולדה מתוך הכרת הבורא, שבבחינה ד' מתגלה המקור, ממי מקבל, האורח מרגיש שישנו בעל הבית שאוהב אותו והכין הכול בשבילו, נותן, טורח, עושה את זה מכל הלב, לא מאיזה חשבון אגואיסטי צדדי, ואז מרוב נקיות של בעל הבית אליו, יחס יפה, ישר, מכל הלב, הוא מתחיל להרגיש שהוא בכל זאת, לפי הטבע שלו הפוך, זאת אומרת, האור הזה, הנקי מאוד, שמגיע לו מבעל הבית, היחס הזה, הוא מעורר בו בושה.

אנחנו לא מתפתחים מאין סוף מטה, אלא ממטה למעלה. איך אנחנו יכולים לעורר בתוכנו, בעצמנו, בושה ולגדל אותה לדרגה שהיא תתחיל לבנות בנו אדם מבהמה?

*

האם אנחנו יכולים להגיד שבושה היא הרגשת שינוי הצורה?

דברו יותר בצורת שיחה ולא נאומים, לא לפי הסדר, ולא שאחד משתלט על הסדנה, אלא תוסיפו זה על זה.

*

מה יכול להיות הקשר בין יראה לבושה? מה הקשר בין יראה לבושה?

*

קריין: אנחנו נקרא שוב את המאמר, כתבי רב"ש כרך א', עמ' 11, מאמר "מטרת החברה – א'".

"אנחנו נתאספנו כאן, לתת יסוד על בנין חברה, לכל אלה המעונינים ללכת בדרכו ובשיטתו של בעל הסולם זצ"ל, שהיא הדרך, איך לעלות במעלות האדם ולא להשאר בבחינת בהמה," לכן מי שמסכים עם הדרך הזאת ואיכשהו משתדל ללכת בה, הוא שייך לחברה. ומי שלא, אז צריכים בלי הרבה חשבונות לגרש את האנשים האלו. אם הם בפועל לא רוצים לקיים את התנאים האלו, אין להם כאן מקום. כאן זו חברה מאוד מאוד מיוחדת, מסוימת והחוקים כאן הם חוקים שהמקובלים כותבים לנו. כל אחד צריך לשאול את עצמו, האם הוא שייך לזה או לא. אני פונה כך לכל הקבוצות שבעולם. "כמו שאמרו חז"ל (יבמות, דף ס"א, ע"א) על פסוק "ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם, אתם קרויין אדם, ואין העכו"ם קרויין אדם", שזהו מאמר של רשב"י.

ובכדי להבין מעלת האדם, נביא כאן מאמר חז"ל (ברכות, דף ו', ע"ב) על פסוק (קהלת, י"ב) "סוף דבר הכל נשמע, את אלקים ירא, ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם". ושואלת הגמרא: "מאי כי זה כל האדם. אמר רבי אלעזר, אמר הקב"ה, כל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה, שפירושו, שכל העולם לא נברא אלא בשביל יראת ה'".

וצריכים להבין מה זה "יראת ה'", שמשמע, שזוהי הסיבה שבשבילה נברא העולם. וידוע מכל מאמרי חז"ל, שסיבת הבריאה היתה להטיב לנבראיו. היינו, שהקב"ה רצה להנות להנבראים, שירגישו את עצמם מאושרים בעולם. וכאן אמרו חז"ל על הפסוק "כי זה כל האדם", שסיבת הבריאה היא "יראת ה'".

אבל לפי מה שמבואר בספר "מתן תורה", שכתוב שם, שהסיבה, מה שהנבראים לא מקבלים את הטוב והעונג, אף על פי שזוהי סיבת הבריאה, הוא מטעם שינוי צורה בין הבורא להנבראים. שהבורא הוא המשפיע, והנבראים הם המקבלים. והיות שיש כלל, שהענפים מתדמים לשורשם, שמהם נולדו הענפים.

והיות שדברי קבלה אינו נוהג בהשורש שלנו, היינו שהבורא אינו חס ושלום בעל חסרון, שיצטרך לקבל משהו למלאות חסרונו. לכן כשהאדם צריך להיות מקבל, הוא מרגיש אי נעימות. לכן כל אדם מתבייש לאכול לחם חסד.

ולתקן את זה היה צריך לברוא העולם. ש"העולם" פירוש בחינת העלם, שהטוב והעונג מוכרח להיות נעלם. בשביל מה. התשובה היא, בשביל יראה. היינו, שהאדם יהיה לו יראה, לשמש עם הכלי קבלה שלו, הנקראת "אהבה עצמית".

שפירוש, שהאדם ימנע את עצמו מלקבל תענוג מטעם שהוא חושק להם, ושיהיה לו כח התגברות על התאוה, למה שהוא מתאוה.

אלא יקבל תענוגים, מה שיצמח מזה נחת רוח להבורא. שפירושו, שהנברא רוצה להשפיע להבורא. ויהיה לו יראה מה', היינו לקבל לתועלת עצמו. מטעם, שזה הקבלת התענוג, שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מרחיקה אותו מלהדבק בהבורא.

אי לזאת, בזמן שהאדם עושה איזו מצוה ממצות ה', צריך לכוון, שהמצוה הזאת יביא לו מחשבות טהורות, שירצה להשפיע לה', בזה שמקיים את מצות ה'. כמו שאמרו חז"ל "רבי חנניא בן עקשיא אומר, רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות".

לכן אנחנו מתאספים כאן, ליסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'". ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת".

ואהבת הזולת לא יכולה להיות, אלא בביטול עצמו. שכל אחד ואחד צריך להיות בשפלות מצד אחד. ומצד השני אנו צריכים להתגאות, בזה שהבורא נתן לנו את ההזדמנות, שנוכל לכנס לתוך חברה, שלכל אחד מאתנו יש לו רק מטרה אחת "שהשכינה תשרה בינינו".

ואף על פי שעוד לא הגענו לידי המטרה, אבל יש בנו הרצון להגיע להמטרה. גם זה צריך להיות חשוב אצלנו, אף על פי שאנחנו עוד נמצאים בתחילת הדרך. אבל אנחנו מקווים שנגיע להמטרה הנעלה."

מה שהייתי צריך לבקש, זה לסגור את הספרים ולכתוב את אותו המאמר. אז היה לנו יותר ברור כמה שאנחנו לא נמצאים באותה מחשבה של המחבר.

שאלה: זו הפעם הראשונה שאני קורא את זה ומבין שהמאמר הזה הוא ממש למתקדמים. זה תמיד היה נראה סוג של מאמר להתחלה, מה באנו לעשות פה. ואתה פתאום קורא את זה ואתה מבין שבשביל להבין מה באנו לעשות פה אתה צריך בסיס מאוד מאוד עמוק ואיזו הבחנה חדשה.

בחכמת הקבלה אין לנו מאמרים למתקדמים ולמתחילים. כי הבריאה היא עגולה, הוא יכול להסביר לך בכמה מילים פשוטות אולי שנראות לך, אבל בכל זאת כשהוא נוגע, הוא נוגע באין סוף, הוא נוגע בכול.

תלמיד: אבל מדובר בתחילה על שיטתו של בעל הסולם, ואז "לכן אנחנו מתאספים כאן, לייסד חברה", זאת אומרת אחרי שהוא עובר על המושגים של בושה, יראה, כל הדברים האלה של לא להיות בהמה, להבין בכלל מה זו בהמה. עושה רושם שבשביל באמת להבין את המאמר הזה, אתה צריך לעבור משהו מאוד ארוך ועמוק.

כן. אבל זה גם למתחילים. מה להגיד אחרת, זו לא מטרת החברה? או איך לכתוב עליה? מטרת החברה זה מההתחלה ועד הסוף. להשפיע לבורא אפשר רק דרך החברה.

שאלה: רב"ש כותב במאמר, "וצריכים להבין מה זה "יראת ה'", שמשמע, שזוהי הסיבה שבשבילה נברא העולם." מה הכוונה ביראת ה'? למה נבנה העולם ביראת ה'?

אתה צריך לשאול את החברים כנראה, הם יודעים.

תלמיד: מי יודע? החבר אמר עכשיו שהוא לא יודע.

הוא לא אמר שהוא לא יודע, אתה לא שומע אותו.

תלמיד: הוא אמר שזה גבוה מדי.

זה לא גבוה. כדי להגיע לדבקות, שזאת המטרה הסופית, מה זה נקרא דבקות? השתוות הצורה. מה אני צריך להיות מצד הנברא? "כלי", זה מצד הנברא. מצד הבורא מילוי, "אור". צריכים שהכלי והאור יהיו זהים. מי צריך להשתנות?

תלמיד: הכלי.

זאת אומרת לזה אני צריך להשקיע כוחות, נטייה, רצון שזה יקרה. ואז מה יהיה, מהו הכלי שלי? מה מהותו?

תלמיד: דומה לבורא.

מה זה נקרא דומה, במה זה מתבטא?

תלמיד: להיות בהשפעה.

אז מה צריך להיות מורגש בתוך הכלי?

תלמיד: השפעה.

לא השפעה, רצון להשפיע, כי כלי זה רצון, רצון להשפיע לבורא. איך מודדים את הרצון? לפי היראה. עד כמה שאני מפחד "אני משפיע", "לא משפיע", דואג. זאת אומרת יראה היא הבחנה של הכלי. לזה צריכים להגיע. לכן זו מטרת הבריאה מצד הכלי, להגיע ליראה השלמה.

תלמיד: הוא אומר באותו משפט "והיות שיש כלל שענפים מדמים לשורשם שמהם נולדו הענפים". איך זה יכול להיות שאנחנו נהיה בהשפעה כשאנחנו נולדים הפוכים מהם? איך אפשר להפוך את זה?

הבורא ברא אותך ברצון לקבל, אתה צריך לעשות שינוי, איך אתה משתמש בו כך שיהיה לך רצון לקבל את אהבת ה' כדי להשפיע נחת רוח לו. אתה משתמש בכל הרצון לקבל.

שאלה: בהמשך לשאלה של החבר. לפעמים אתה אומר שיראה מציגה את הכלי.

בוודאי שיראה מציגה את הכלי. יראה זו נתון מצד הכלי. הבורא הוא שלם, הוא לא מפחד שהוא לא יוכל להשפיע לנבראים. לכן אצלו הכול סטטי, לא משתנה כלום, ואצלנו כן. ואנחנו צריכים להגיע למצב שאנחנו בוערים מהיראה.

אני ראיתי איך שאתה מתייחס לילד שלך או לאשתך, כמו שאתם נמצאים ביראה, בדאגה בוא נגיד, עזוב יראה, המילה הזאת אולי מבלבלת, בדאגה איך להשפיע לו כל טוב, מה שהוא צריך. שלא יהיה לו קר ולא חם ושיהיה נקי ושיהיה שבע ושיהיה מרוצה וכולי. זה נקרא "דאגה", "יראה". כך אנחנו צריכים להיות כלפי הבורא.

כמו שבעל הבית כלפינו "אולי את זה תאכל, אולי מזה תהנה, אולי כך, אולי כך", כך אנחנו צריכים להיות כלפיו. אולי מזה הוא ייהנה, אם אני אטעם, אולי מזה, ואני טועם רק כדי לעשות לו נחת רוח. אני מרגיש אותו, אני צריך להרגיש אותי ואת הטעמים שלי, אבל כדי להשפיע לו.

זאת אומרת יש כאן התחברות הכלים, אם אני לא מרגיש אותו יחד עם זה שאני עכשיו טועם אני לא לוקח, בשבילי זה תועבה. אני צריך להרגיש "על ידי זה כנראה שאני אוכל להשפיע לו ממש" ואז אני טועם את זה וטועם את זה. וכאן אני ממש נמצא בדאגה, והתענוגים שאני מתמלא, הכול בנטייה אליו. אני לא מרגיש בהם תענוג אלי, הוא ממש לא מורגש כך. זה נקרא "דאגה", זה נקרא "יראה".

אז ישנה יראה, האם אני אוכל לזלול את כל מה שיש לפני, ויש יראה איך אני ממלא על ידי זה את הכלים שלו. ואז במקום אור הנפש שיש בינינו, אני עושה נרנח"י. כי כל תרי"ג הרצונות האגואיסטים שלי עובדים כדי להגביר, להכפיל את התענוג, את הדאגה שלי דווקא.

תלמיד: האם אתה יכול קצת לפתוח את מה שהסברת לחבר שיראה זו הדרך למדוד את הכלי?

יש לך יראה נניח שהילד יהיה בריא, יש לך יראה שהוא יהיה שבע, יש לך יראה שלא יהיה לו קר, יש לך עוד כל מיני דברים. הם נמצאים בהדרגה, בכל מיני רמות. נניח להיות בריא זה הכי חשוב, שלא יהיה רעב פחות חשוב, שלא יהיה לו קר עוד פחות חשוב וכן הלאה. יש דרגות בכמה אתה יכול לפתח את היראה. אנחנו מודדים אותה אחר כך, זה במידת הדאגה.

שאלה: הוא כותב שהעולם שנברא נברא בהעלם, זאת אומרת שלא מרגישים את הטוב והעונג.

כן.

תלמיד: אז ממה יש יראה?

אין. איזו יראה יש לך? אין. אתה צריך להגיע למצב שאתה מתחיל לדאוג לזה.

תלמיד: אבל איך תהיה לי יראה אם אני לא מרגיש את הטוב והעונג?

בשביל זה ניתנה לך חברה שבה אתה תפתח את כל הדברים האלה. אתם לא מבינים, לרוחניות אתם לא נכנסים אלא לפי הכלי המוכן, והכנת הכלי היא בחברה. מה היא "חברה"? זה אותו הכלי הרוחני השבור, רק שהוא נמצא בדרגה כזאת שאתה יכול לשחק איתו, כמו ילדים קטנים שמשחקים עם דמי ולא עם דברים אמיתיים.

שאלה: איך אפשר לבדוק שלכולם יש מטרה אחת?

צריכים לדבר על זה ולראות לפי כל מאמרי היסוד האלו של בעל הסולם. אם לא מסכימים, נניח מישהו אומר, "אני לא מסכים שאנחנו בשביל זה מתאספים", אז אנחנו מבקשים ממך תקום ותצא מכאן ואל תבוא יותר. זה הכול. אדם שבא לכאן הוא מקבל מראש, שהדברים האלה הם בשבילו יהיו מקובלים, אבל לא עכשיו, כי אנחנו אפילו לא מבינים מה שכתוב, אבל הם יהיו מקובלים ממש כמה שאפשר על ליבו.

שאלה: איך אנחנו יכולים לעורר בנו בושה שתבנה בנו את האדם?

זה הכול מהשפעת החברה על האדם והשפעת האדם על החברה. הכול בתוך החברה מתגלה.

שאלה: מה זה אומר השפעה לקבוצה שבזכותה אנחנו מגיעים להשפעה לבורא?

כי הקבוצה זה הכלי והבורא שם מתגלה בתוך הקבוצה.

שאלה: האם בירור ויראה הם אותו הדבר?

בירור זה בירור. ויראה זה ההבחנות שאנחנו צריכים לבדוק, שנמצאות בי, או לא, במה אני נמצא ביראה, באיזה סוגים. יראה זה שיש לי רצון, שהרצון לקבל נמצא בכיוון למשהו שרוצה לקבל, שמתעורר, שרוצה יותר ורוצה יותר. אז אני בודק את הרצון הזה, האם נמצא בכיוון וכמה הוא רוצה, זה נקרא "יראה" שלו, יראה מלקבל, מלא לקבל, יראה מלהשפיע, מלא להשפיע ובמידה בכמה הוא.

שאלה: מה הדבר שהכי מפריע לאדם להשיג דבקות בחברים?

גאווה. שלא רוצה לשמוע אחרים. אני יותר מהם. אם לא עושה מעצמו סמרטוט שכולם יכולים לנגב את הרגליים עליו, אז אין לו מקום בחברה. וישנם כאלה שהם לא מסוגלים אפילו להבין שאין להם את זה. אני נדהמתי לגלות את זה אתמול.

שאלה: ממה אני צריך להרגיש בושה, אם מדובר על היחסים בקבוצה?

ביחסים בקבוצה אני צריך להרגיש בושה, בזה שאני לא מקיים את התנאים ההכרחיים ההתחלתיים, שרב"ש כותב לנו ככרטיס כניסה. שאני מקבל רשות להיכנס לאיזה מקום, אז כאילו נותנים לי כרטיס, "כנס". אז הכרטיס הזה זה נקרא, התנאים האלו שאני חייב לקבל עליהם, למרות שאני עדיין אולי לא התחלתי לקיים אותם, אבל אני מסכים להתחיל עכשיו להכיר אותם ולקיים, בלי זה לא. בלי זה זה לא יכול להיות.

לכן נניח כל חמשה עשר המאמרים על החברה רלוונטיים למתחילים בקבוצה. יש יותר, זה ברור שיש יותר, אנחנו נעבור עליהם. על כל מאמר צריך לעשות שיעורי בית. מה לעשות? שלוש נקודות חשובות, לא יותר מזה, לא להיכנס לחכמות למיניהן, אלא למעשה, מה עליי לעשות, מה המאמר הזה עכשיו מחייב אותי. "זה דרגת האדם", "זה דרגת.." אלה דברים, שאני לא יודע. מה עכשיו אני חייב לעשות.

ברור לי שאני חייב בכל כוחי להשפיע לחברה, ברור לי שאני חייב להתבטל כלפי החברה, אלה הדברים ההכרחיים. להרגיש בושה, אז אני מרגיש או לא מרגיש. לא מרגיש, מה לעשות. אבל בכל הכוח איפה שאני מסוגל, שם אני צריך להתבטל, להתחבר, לשרת, להיות דבוק אליהם כמו איזה תינוק. מה שהם עושים אני עושה. הם דורשים אני עושה. למה? ככה. בזה אני מבטל את עצמי. יש לי דוגמה ויש לי עבודה הכי פשוטה. קודם כל תעשה מעצמך אפס.

שאלה: האם עלינו להרגיש חיבור בנקודות הפנימיות או שהגשמיות של החבר היא הרוחניות שלי?

אני לא יודע שהגשמיות של החבר היא הרוחניות שלי, זה כבר הוא לוקח מאיזה מקום שהוא שומע, הוא לא יודע אפילו מה זה. אני לא אוהב כאלה אמרות, שכבר מובן לו מה זה והוא זורק את זה כתנאי מובן.

שאלה: אם החבר שלי סבור שחבר אחר לא הולך לפי שיטתו של בעל הסולם, מה הקבוצה צריכה לעשות?

אם זה בולט לכל הקבוצה, אתם צריכים לדבר עימו ואם הוא לא מסכים לקבל תנאי הקבוצה אז לגרש אותו. לגרש אותו פשוט מאוד. חבר אחד כזה שהוא כאילו "חבר", יכול לקלקל את כל הקבוצה ולהסיט אותה מהדרך הנכונה. אני לא הייתי רוצה להישאר בקבוצה כזאת. בקבוצה כמו שהם, לא הייתי מוכן רגע אחד להיות, ממש. בשביל מה? יותר טוב להיות לבד. כמו שאני הייתי לבד ואז הביאו אותי לחכמת הקבלה, למורה ולדרך, אני צריך לשמור האם אני נמצא בחברה נכונה היא קובעת הכול. ואם אנחנו באים, ואנחנו מכל הוויכוחים ומכל היחסים בינינו קובעים לעצמנו איזה גיהינום, אז בשביל מה לי להיות שם? זה הפסד עצום כל רגע להיות שם.

שאלה: אם האדם נמצא בשיטות נוספות, האם יכולה להיות לו מטרה אחת איתנו?

שיטות נוספות? אני לא מבין למה נותנים לו להיכנס למקום שלנו. זה ברור. "אנחנו התאספנו כאן כדי לבנות בניין החברה לאלו אנשים המעוניינים ללכת בדרכי בעל הסולם", בשיטתו בלבד, אין כמה שיטות יחד. אם אדם לא יכול להפטר מהם, אבל רוצה להפטר, זאת שאלה צריכים לעזור לו. נניח מגיע מאיזו שיטה אחרת, אבל רוצה להיכנס ובאמת להתכלל. אבל מי שנמצא בכמה שיטות, אנחנו לא אוניברסיטה, אנחנו לא איזה חוק, אנחנו בונים חברה, כי אחרת אנחנו לא נממש מה שצריך. או שאתם לומדים כמו שבאוניברסיטה לומדים, אף אחד לא שואל את השני מה העניין? לומדים מהספר וזהו. אז יש לי עבודה רק עם הספר ולא עם אנשים, אני לא בונה כלי הרוחני, אני בונה כלים שכליים וזהו.

שאלה: קראנו את המאמר הזה עשרות מאות פעמים, ומתחדד היום כאילו הגבולות שמגדיר רב"ש לעבודה, להיצמד לבעל הסולם, לבנות חברה, בחברה הזאת לפתח אהבת הזולת וכולי. מצד שני, קפצה לי מילה שלא שמתי לב אליה, "לכל אלה שמעוניינים ללכת בדרכו", לכל אלה, כמו במשפחה לא כולם שווים, יש כאלה שגברים ונשים, יש כאלה שמתאספים פעם בשבוע, וכאלה שמתאספים כל יום, יש פה הרבה סוגים של אנשים שרוצים ללכת בדרכו, בשיטתו, תחת בורא אחד, מנהיג אחד, אותם עקרונות, אבל הם שונים גם בהתפתחות שלהם גם בתנאי הפתיחה שלהם.

הם מקבלים את הדרך או לא? אני לא מדבר על הקמפוסים שיש לך בחוץ. אני מדבר על הקבוצה. לא שהקבוצה עושה לאנשים חיצוניים שעדיין הם נמצאים שם באיזו התבשלות קודמת. הקבוצה שהיא יכולה להגדיר את עצמה כקבוצה, בה נמצאים אנשים שמקבלים את השיטה? מכניעים את עצמם כלפיה או לא?

תלמיד: לגבי התוכן לגבי הדרך באלף אחוז. כל אחד אבל מתמודד.

זה שכל אחד מתמודד זה בסדר מתוך הבריאה שלו.

תלמיד: אבל צריך להיות בחברה גם סוג של פתיחות לאופנים שונים של מידת התקשרות כמותית או משהו כזה, צריכה להיות גם פתיחות בחברה שהיא לא צריכה להיות סגורה במצב כזה שאי אפשר להיכנס אליה?

נכון.

תלמיד: יש פה כאילו הכוונה, הדלת צריכה להיות פתוחה למי שמסכים לתנאים, גם אם מחר הוא לא יהיה ראשון בחברה.

כשאני הגעתי לאוניברסיטה, אז אני שמעתי, שמי שלומד, שש שנים צריך ללמוד, מי שלומד שנתיים ראשונות הוא עוד לא נקרא סטודנט, זה ככה. כי תוך שנתיים שלושים אחוז אפילו יותר עפים, לא מסוגלים, זו הייתה אוניברסיטה כזאת מאוד קשה. וזה כך צריך להיות אצלנו, שזה עדיין כך, ואף אחד לא אומר שאנחנו צריכים להתייחס למתחיל כמו לותיק. אבל הדרישות הן צריכות להיות כמו שבחיים כל פעם יותר ויותר, תלוי באיזו דרגה אתה נמצא בחברה. בכל מקום יש דירוג.

שאלה: הרבה פעמים באמת יש פה בקשה לבטל את האגו, לבטל את האני, ולבן אדם חדש זה משהו מאוד קשה כאילו. מצד שני, אתה גם קיבלת את זה מרב"ש והבאת לתלמידים שאתה הבאת. איך זה הרגיש לך, האם היה לך ספק איך הם יקבלו את זה או לא, כי באמת לבן אדם חדש בדרך יש פה דרישה מאוד קשה?

אני גם הייתי בזה חדש. אני לא התחנכתי דרך הקבוצה. אני אומר לכם, זה קצת אחרת. אבל אל תקבלו את זה כדוגמה. זה לא קיים.

תלמיד: אני פשוט רואה הרבה חברים שעובדים עם קבוצות צעירות, ואנשים שכעת סיימו קמפוס וכן הלאה. עד כמה באמת אתה בא עם מאמר כזה, שמצד אחד, כן מבטיח לך להשיג את הדרך ונותן לך דרך מאוד בטוחה של בעל הסולם. ומצד שני, מאוד מגדיר לך את זה בצורה חדה כזאת, וזו תמיד איזו דילמה עד כמה להביא את כל המאמר כך בפנים?

רגע, אתה שואל בקשר לתלמידים שאתה הולך להגיש להם?

תלמיד: כן.

על זה אנחנו לא מדברים, אני לא רוצה על זה לדבר. למה אתה מקלקל לנו את הבירור. לא חשבתי עליך כך. לזה אתה דואג עכשיו, איך אתה תספר את זה לאחרים? קודם ספר לעצמך.

שאלה: מה הבדיקה שהולך לפי דרכו ושיטתו של בעל הסולם?

אני לא יודע, אני צריך לקבל את כל התנאים האלה שאני רואה כאן, וכל יום צריך לחזור עליהם ולקבל מההתחלה, וגם לראות אותם אולי בכל יום יותר ויותר לעומק, בפירוט.

תלמיד: זה ברור. ורוצה לקבל את התנאים. אבל יש פה תנאים שאין בכלל אחיזה בהם, "יראה", "בושה", אתה לא יודע מה לעשות עם הדבר הזה בכלל?

למה? אני נתתי קודם דוגמה עם התינוק, איך האדם דואג לתינוק שלו, זה נקרא "יראה". עוצמת החיסרון נקרא "יראה". אני מאוד רוצה לאכול, אני נמצא ביראה, אני אקבל את זה, לא אקבל את זה, איך, מתי, זה נקרא יראה, פחד, פחד מחוסר מילוי, או פחד מהשפעה. פחד, זו הרגשה בתוך הרצון לקבל שמדברת על העוצמה שלו. אז יש פחדים שעובדים לכיוון לקבל ויש פחדים שעובדים לכיוון להשפיע.

תלמיד: איך בודק את עצמו שהולך כדי להיות אדם ולא כדי להיות בהמה?

דרך החברה, אין שום אפשרות אחרת. אם אני משקיע את עצמי בערבות, אני נקרא "אדם", "אתם קרואים אדם".

תלמיד: בכל זאת, משקיעים את עצמנו בחברה ויכול להיות שאתה מתפתח להיות בהמה או יכול להיות שאתה מתפתח להיות אדם.

אני לא יודע מה זה יכול להיות. אם אתה משקיע בחברה? אתה מסור לחברה? אתה רוצה להידבק בה, הכיוון שלך אליה, לתוכה? אז אתה נקרא "אדם", לפי המטרה ולא לפי המצב אולי עדיין.

שאלה: מה בסיס החברה שהרב"ש כותב עליו?

בסיס החברה זה לקיים את כל התנאים שבעל הסולם ורב"ש מציגים לנו.

שאלה: אם כמה חברים נמצאים בשנאה זה לזה איך הקבוצה יכולה לעזור להם כל פעם להתעלות מעל המצבים האלו?

הם צריכים לעבוד על זה בעזרת הקבוצה, לא שהקבוצה צריכה לעבוד עליהם, אלא הם צריכים לעבוד בעזרת הקבוצה. אבל הכיוון חייב להיות ברור, שאנחנו חייבים לא לסלק, אלא לתקן את היחסים האלו ולהפוך אותם לאהבה. ואם אין לנו את זה כמטרה, אז אנחנו צריכים במקום לסלק את התנאים, לסלק את האנשים.

בחברה לא יכול דבר כזה. יכול להיות רק בתנאי שעובדים עליו.

שאלה: מה לעשות עם חבר שאין לו פחד מהקבוצה, האם לגרש אותו?

מה זאת אומרת פחד? שלא רוצה להתחשב עם הקבוצה?

תלמיד: כנראה שלא נרתע, כנראה שלא מקבל אולי את התנאים.

כן, לגרש. עם קבוצה שיש בה שניים אני יכול להגיע לדבקות בבורא, למטרת הבריאה, לגילוי הבורא. ועם קבוצה שהם לא שניים, אלא אלפיים והם ככה ככה, אז אני לא אוכל לעשות.

שאלה: מה לעשות עם שיטות אחרות שמפרסמות את השיטה שלנו?

מה אכפת לי מה שמפרסם? אני לא קורא שום דבר מה שקורה שם באינטרנט סביבי, דברים טובים אולי קורים לפעמים, אבל בדרך כלל כנראה שדברים רעים. לא אכפת לי. העולם מלכתחילה הוא כולו רצון אגואיסטי מקולקל, מה אני צריך לצפות ממנו? כלום.

פעם הייתה לי איזו תקופה, שנה או אולי חצי שנה, שאני ספגתי באותו זמן את כל הטענות נגדי וכתבתי על זה ב"פורום", ספר כזה עבה, כאילו שזה פורום, אבל כך קראתי לזה כדי לכבד את המקום. זה לא עזר וודאי, רק רציתי לברר כמה דברים ומאז אני לא מטפל בזה בכלל.

אני עוד יותר אומר, שיכתבו נגד כמה שרוצים, כמה שיותר, תשפכו הכול, שהאינטרנט שיסבול, אבל אליי זה לא מגיע. למי הם כותבים, אחד לשני? בסדר. אני לא חושב שזה יכול להיות אחרת. העולם שלנו הוא כולו אגואיסטי, הוא לא יכול להגיב אחרת, כי מה שאנחנו מביאים לו, אנחנו מביאים לו מוות לרצון האגואיסטי ולכן הם צודקים שכך הם מגיבים. בתת הכרה הם לא יכולים להסכים עם זה. לכן אני מבין אותם.

אין לי כלפיהם שום טענה, הטבע שהבורא נתן להם, הטבע שלהם מחייב אותם כך להגיב. הם לא מסכימים, שונאים, כן, זה כך. את זה אני אומר במישור הגשמי, ובמישור הרוחני אגיד לך עוד יותר, שהבורא מסובב אותם וכל זה כדי שאנחנו איכשהו על ידי זה גם נשתפר.

שאלה: האם צריכים לרשום על בסיס המאמרים של החברה מין הסכם או מין דף שכלפיו יעבדו ויבררו כל צעד?

אנחנו כבר דיברנו על ההסכמים האלו כבר בעבר, אני לא יודע שיעשו הסכמים, שיעשו משהו, לי זה לא חשוב.

אני חושב שהם צריכים להעמיד את עצמם אולי אם הסכמים, אז תחת קנסות. על כל דבר שיהיה קנס גדול. שהחברה בודקת ואומרת, הוא כך וכך עשה, אז חייב לשלם. כמה? אלף רובל, אלף דולר, אני אומר ממש בצורה רצינית. לא רוצה? צא. לך תרוויח, תבוא, תשלם, תכנס בחזרה. צריכים במשהו לתת איזה סימן לרצון לקבל שהוא מפסיד. תנו לו מכות במקום זה, גם הרצון לקבל צריך להרגיש הפסד.

שאלה: כמו שדברת על החבר שלנו ולכולם הייתה התגייסות, ברור שהקבוצה הזאת היא דוגמה לכולנו, גם אנחנו צריכים לברר את המטרה שלנו.

כן, וודאי שלא מדובר רק עליהם.

תלמיד: אבל בכל זאת אני מרגיש שיש לך איזה עניין גם כלפיהם בעקבות שיחה שהייתה לך, בעקבות איזו הרגשה שאתה מרגיש כלפיהם.

לא, אני לא רוצה לספר על זה, זה עניין אישי בינינו. זה כמו במשפחה, זה רק אני והם.

תלמיד: אנחנו כקבוצה, כשיש חבר, אנחנו לא יכולים כשאתה אומר משהו על חבר, זה הוא, וזה לא אני? בסדר, העיקר אני יושב בשיעור.

לא, הם צריכים להתבשל ביניהם. אני לא רוצה לספר עליהם שום דבר. רק בעקבות זה, התחלנו היום ללמוד את מטרת החברה. גם כך דיברנו על זה שאנחנו צריכים לחזור על המאמרים האלו, אבל עכשיו צריכים טוב טוב לעבוד עליהם וגם לאסוף כל מה ששייך למטרת החברה ולהוציא מזה ספר.

שאלה: מקודם נתת עצה שהיינו צריכים לנסות לסכם לעצמינו את המאמר במקום לקרוא אותו שוב פעם.

לא יהיה לכם זמן. אבל לקרוא כמה פעמים את המאמר, לחלק אותו לחתיכות, לכל חתיכה לתת איזו הגדרה, מה הוא עושה, מה הוא רוצה. אחר כך בין הקטעים האלו להבין מה קודם ומה נמשך, לתת אחר כך דגש מה חשוב בשבילנו עכשיו. יש התחלת הדרך, אמצע הדרך וסוף הדרך, מה חשוב בשבילי עכשיו? אפילו שאני לא יודע בדיוק סוף ובדיוק התחלה, אבל לעכשיו. למה זה חשוב עכשיו? יכול להיות שכדי להבין עכשיו מה שאני צריך לעשות, אני צריך ללמוד גם את האמצע וגם את סוף התהליך. לעבוד כך.

תלמיד: נניח יש קצת זמן לעשות איזה סיכום של המאמר. איך לעשות את זה? פשוט לגשת ולכתוב מה הבנתי מהמאמר?

אני הייתי קורא אותו לפי החלקים, הקטעים. הייתי מחלק אותו נניח לחמישה חלקים.

תלמיד: קודם אמרת שקבוצה שעושה סטייה קטנה מדרכו ושיטתו של בעל הסולם, היא יכולה לבנות לעצמה קבוצה שזה יותר גרוע מגיהנום.

לא אמרתי סטייה קטנה, את זה אתה מוסיף.

תלמיד: האם אפשר לתת כמה נקודות, שיאפשרו לזהות שסוטים מדרכו של בעל הסולם?

הדבר הראשון, בקבוצה לא מדברים שום דבר רע על הקבוצה. בקבוצה לא מדברים שום דבר רע על החבר. בקבוצה כולנו נותנים דוגמה אחד לשני, איך כולנו מתבטלים כל אחד כלפי הקבוצה. בקבוצה כל אחד מראה עד כמה שהוא מכבד את הקבוצה, חוץ מזה שמתבטל גם שהוא מכבד את הקבוצה. כל אחד רוצה להראות שבשבילו כללי הקבוצה, שאנחנו מקבלים מכתבי בעל הסולם ורב"ש, הם קודש קודשים. אין בחיים שלי חוץ מזה כלום, נולדתי, הגעתי לכאן כדי לקיים את זה בעיניים עצומות. כי באמת אני לא מבין בהם ולא רוצה להבין בהם, אני רוצה לקיים. ו"ממעשיך הכרנוך", מתוך זה שאני אקיים את זה, אעשה אותם, מתוך זה אני אתחיל להבין אותם ולא אחרת, אז לפחות כך.

אם מדברים על יותר מזה, על הציפייה שלנו, הציפייה שלנו להגיע ליחסים כאלו בינינו שיקראו "בורא", בוא וראה, בינינו היחסים האלו צריכים להיות כאלו. כי התגלות הבורא זה לפי השתוות הצורה. אז אנחנו מדברים רק על הכלי, אנחנו לא מדברים על האור, אני לא יודע מה זה אור, אין אור, זה כלי, היחסים בינינו שהם יבואו לאיזו התרגשות, לאילו ויברציות מיוחדות, הם יתנו לנו את הרגשת האור. אבל זה לא אור, זה אותם הכלים שלנו, אותם הרצונות, רק שהם ימלאו את החלל שבינינו. זה מה שאנחנו צריכים, זה נקרא גילוי הבורא לנברא.

אתה לא מגלה אף פעם אותו, אתה מגלה מה שעשית. כך זה כתוב, יהיה שם ה׳ עליך וכו׳. לכן אנחנו צריכים לדאוג רק ליחסים בינינו, איך הם יהיו עד כדי כך שזה יקרא בורא, גילוי הבורא. ובשביל זה קיימים, אז באים כל בוקר לזה.

שאלה: מה זה אומר להצדיק את החבר, מה אני צריך להצדיק בו ומה לא?

אני מראש לא צריך להצדיק, אני צריך לחשוב על כל אחד מהם שהוא קדוש. כי זה באמת כך, כי "כל הפוסל, במומו פוסל". אני נמצא בעולם אין סוף, במקום עולם אין סוף אני רואה שכולם מקולקלים, אז אני מקולקל. מה אני צריך לעשות?

שאלה: ואם החבר עובר על המסגרת של הקבוצה, על משהו שמוסכם בחברה, האם עליי להצדיק אותו?

לא להצדיק, לא, אם הוא ממש לא נמצא בקיום התנאים, אנחנו חייבים לסלק אותו. אני אומר לסלק, לא לתקן, אין מה לתקן. אנחנו לא יכולים להסכים עם מישהו שבא, ובמקום שאנחנו נלמד עכשיו שיעור, הוא בלי סוף יתחיל לספר לנו איזה בדיחות. אתה מסכים עם אנשים כאלה לשבת? "לא, אבל אני חייב עם חברים". במה הם חברים? "חבר" הוא מי שבא להתחבר, לכן הוא נקרא "חבר". "חבר" זה מי שבא ומלכתחילה, מראש הוא אומר שהוא מגיע כדי לקיים את תנאי הערבות, כדי להגיע למצב להיות "כאיש אחד בלב אחד". כי בלי זה אין תורה, אין מאור המחזיר למוטב, זה הכול.

מה זה "חבר"? יכול להיות שאני יושב בין שונאים ואנשים שבכלל לא מיועדים, עדיין לא מיועדים לחיבור. שילכו, יגמרו את החיים שלהם, יכול להיות שנצטרך לחזור בגלגול הבא. אם אנחנו שייכים זה לזה לא תהיה לנו ברירה כנראה.

שאלה: איפה עובר הגבול אם כבר הצדקתי את החבר, וכבר השלמתי עם היחס שלו?

אני לא יודע מה זה הצדקתי והשלמתי. אני לא צריך להצדיק ולהשלים, אלא אם כן אדם מאוד רוצה, ועושה פיסית כל מה שדורשים בעל הסולם ורב"ש, ולא מסוגל עדיין להתגבר על הרצון שלו, אבל פיסית הוא עושה. הוא מגיע לשיעורים, הוא מגיע לישיבת חברים, הוא שותק, הוא עושה איזה פעולות, איכשהו, איכשהו משתדל לעשות איזה פעולות של שיפלות עצמו, גדלות החברה, אז אפשר.

אני לא מבין, אנשים שנמצאים בשיעור שלי יום יום, אם הם נמצאים בשיעור שלי יום יום, אז מה קורה שהם חושבים הפוך ממה שאנחנו לומדים? או שאני לא יודע ללמד, אז כדאי לי פשוט להפסיק את כל העניין הזה, או שהם לא שומעים, או שהם לא נמצאים פיסית, אני לא יודע, אני לא יודע מה קורה. אם יושבים ושומעים מה שאני מעביר, איך יכול להיות שהכול הפוך? איך יכול להיות שיכול לבוא אדם לקבוצה, ולהתחיל להגיד שזוהר לא מקובל עליי, וכך אני לא עושה, איך יכול להיות? אני לא יודע.

איך יכול להיות שהחלטנו לפני כמה חודשים על הרכב קבוצה מסוים, ופתאום זה השתנה. הרי אני חתמתי על זה שזה ההרכב, הסכמתי, למה זה נעשה עכשיו מחוצה לי בלי לדבר ולשאול? לא רק להוציא אנשים, אלא גם להכניס אחרים. יוצא שבכלל לא הולכים לפי ההסכם. לכן אין לי מה להגיד, לא שייך, לא שייך להם, לכאלו קבוצות אני לא שייך.

שאלה: מתי אפשר להחשיב את החבר כחבר ולא כמתחיל?

"חבר" הוא מי שמקבל על עצמו את התנאים של רב"ש. בעל הסולם לא כל כך כתב על זה, מספיק לנו כמה שכתב, את זה רב"ש מפתח. אז "חבר" הוא מי שמגיע לקבוצה ומקבל את תנאי רב"ש, זהו. אחרת במה זה חבר, במה הוא הולך להתחבר? "חבר" זה נקרא מטעם החיבור, אחרת מה הוא חבר, חבר כנסת?

שאלה: לקבוצה מגיעים אנשים משיטות אחרות. אחרי שנתיים שלוש מפנים אותם אלינו, איך להתייחס אליהם?

אני לא יודע, אם עדיין הוא בא לא כדי לעקור את השיטות האחרות, ולקבל את השיטה שלנו בכל לב ונפש, לא לקבל אותו, לא לקבל אותו. אני מבין שאדם נמצא במאבק, שיש לו בעיות, אבל אם הוא עדיין נמצא בבדיקות, שיטות אחרות או לא, שישאר שם, בחוץ, לא בקבוצה שהוא צריך להיות הומוגני, אחיד, אחיד כמו כולם.

שאלה: כשיש בירור בעשירייה, עד כמה אנחנו צריכים לשמור על כללי הסדנה?

אני לא יודע, בירור בעשירייה, כללי הסדנה, אני לא יודע מה קורה שם ביניכם. אני לא מבין בבירור עשירייה שאצלם, מה שמתכוונים בזה אני לא יודע, אולי מרביצים זה לזה. את כללי הסדנה הם בעצמם לא יודעים, בטוח שלא יודעים, אחרת כל הדיבורים האלה לא היו ביניהם.

שאלה: אם החברים בעשירייה יחליטו שחבר מסוים לא ראוי להיות בעשירייה, האם יכולים לבקש ממנו לעזוב?

לא שיכולים, שיגידו לו וזהו. אם תשעה אומרים על אחד או על כמה שם, אז אין שום שאלה, שילך.

שאלה: האם הם צריכים לברר את זה מול כל הקבוצה, או שאפשר להחליט על זה בעשירייה?

הם יכולים להחליט את זה בעשירייה, אבל כל הקבוצה יכולה להשאיר אותו ולקבל אותו, בבקשה, זה עניינה. ויכול להיות שזורקים אותו לגמרי, ויכול להיות שמהעשירייה הזאת הוא יוצא.

שאלה: כשאדם נכנס ללמוד את חכמת הקבלה בצורה אינטנסיבית, שזה ממש חלק מהחיים שלו, אז יש עם החברים שהוא לומד איתם יחסים מעבר לשיעור הבוקר ולמסגרת רשמית. נפגשים, אפילו אם זה בחוץ לכוס קפה או לסיגריה, או בחניה פה בחוץ. איך זה היה אצלכם? כי יש הרגשה לפעמים של קלות ראש כשמתרחקים מהמסגרת הרשמית של שיעור הבוקר, הוא פשוט חבר שלי, ואז מדברים לפעמים לא רק על גדלות.

אתה יכול לדבר בענייני עבודה, בעניינים שהם סביב זה גם כן, אז מה?

תלמיד: אני מעיד על עצמי, וזה גם קורה עם חברים, שפתאום מדברים בזלזול על חבר אחר, פתאום יש מין בדיחות על חברים אחרים.

לא. זה יכול להישמע אולי כך, אבל זה חייב להיות באהבה. אני לא יכול להגיד, אפשר להגיד משהו ככה, אבל זה כמו שמדברים על תינוק אהוב, זה חייב להיות מלב חם. זה יכול להיות ביטוי חיצון כזה שלפעמים יש לנו בסלנג, אבל זה צריך להיות באהבה, בנתינה, בנטייה כזאת אליו.

תלמיד: זאת אומרת החברים שלומדים יחד נמצאים בהסכם כזה, שאין כזה דבר שהוא לא שעת פעילות.

אפילו שאני לא אוהב מישהו, אז אני לא אוהב את הביטוי החיצון שלו. כמו חבר שלנו מאודסה, אתמול בשש וחצי בערב הוא מביא אלי חברים שהגיעו מחו"ל שאדבר איתם, בלי להודיע, בלי שום דבר. זו דוגמה, מה שבא לאדם הוא עושה. היה לי לא נעים כלפי האנשים ההם, כך לא עושים. אז זו התנהגות חיצונה, ומבפנים יש לו נקודה שבלב, יש לו הכול. זה שהוא מקלקל את זה עם החיצוניות שלו בינתיים, נסבול עוד קצת.

תלמיד: איך זה היה אצלכם? נניח כשלא הייתם בשיעור, היית יוצא עם חברים?

היינו הולכים הרבה פעמים לשתות בירה או נוסעים לדרום תל אביב. היינו נוסעים גם לכרם התימנים לאכול ביום שישי אחרי שיעור בוקר, הם היו מבשלים שם על פתילייה משהו מיוחד. או לדרום תל אביב, איפה שיש מאכלים עיראקיים, כל מיני כאלה שיפודים. היינו עושים את זה הרבה, פעם בשבוע זה בטוח. לשתות בירה, לפעמים אפילו לתל אביב היינו נכנסים.

תלמיד: אז נניח שאנחנו יוצאים לאותה הבירה, על מה יש לנו לדבר? על דברים שקרו בהפצה, על דברים שקרו בשיעור, על דברים שקשורים לעבודה פה.

כן, בסופו של דבר סביב מה אנחנו?

תלמיד: לפעמים קשה להבחין בין קלות ראש שהיא באהבה, לבין אנשים שפשוט מעבירים ביקורת. בגלל שזו פעילות לא רשמית מותר להעביר ביקורת.

לא, זה פגם מאוד גדול. גם לשמוע אסור. אם זה ממש ברצינות, לא כדי לתקן ולא כדי להתייעץ שאולי את זה אני רואה נכון, לא נכון, אולי לעשות כך או כך, אם זה לשם דיבור, לשם רע, אז חס ושלום, אני לא רוצה לשמוע. אני לא רוצה שזה יכנס ללב שלי, לראש שלי, לאוזניים אפילו. זה מאוד משפיע. זה מאוד משפיע, אחר כך אי אפשר להיפטר מזה, זה כבר יושב בך.

שאלה: הרב"ש כותב פה, "לכן אנחנו מתאספים כאן, לייסד חברה, שכל אחד מאתנו נלך ברוח הזה "להשפיע לה'"."

כן, זו עכשיו השאלה, "לכן אנחנו מתאספים". בשביל מה מתאספים?

תלמיד: כדי שכל אחד יבדוק את עצמו שהוא הולך להשפיע לה'.

כן.

תלמיד: ואחר כך הוא כותב, "ובכדי להגיע להשפיע לה', מוכרחים מקודם להתחיל להשפיע להאדם, שזה נקרא "אהבת הזולת"."

כן.

תלמיד: הוא כותב פה שני דברים חשובים מאוד, להשפיע לה' ואהבת הזולת. אפשר לתאר את זה, לצייר את זה, מה זה להשפיע לה'?

כן, להשפיע לה' זו המטרה הרחוקה שלי. כדי להשפיע לה' אני קודם צריך להשפיע לאדם, ובתוך האדם אני מברר מה זה נקרא להשפיע לה'. אחד נמצא בתוך השני.

תלמיד: כן, אבל מה זה להשפיע לה'?

אני לא יודע. יש לי שתי קופסאות. קופסה אחת חיצונה זה נקרא להשפיע לאדם, בתוך הקופסה הזאת יש עוד קופסה ששם זה נקרא להשפיע לה'. אני עוד לא הגעתי לזה, אני צריך לפתוח את הקופסה הראשונה.

תלמיד: אז מה זה להשפיע לאדם, מה זה כולל?

להשפיע לאדם? לעשות מה שטוב לו. איך אני יודע? תשאל אותו. אבל הוא צריך להיות "אדם", הוא צריך להיות חבר. מה חבר רוצה? חבר גם רוצה להגיע לחיבור, להשפיע לאדם ואחר כך להשפיע לה'. יופי, אז בזה אתם כבר משתווים, בזה אתם כבר מתחברים. על הבורא לא מדברים, בורא מתגלה, זו תוצאה שמתגלה. אתה לא יכול לעבוד על התוצאה, אתה יכול לעבוד על הסיבה. הבורא זה תוצאה שמתגלה בקשר הנכון בינינו.

תלמיד: אז אני רוצה שהחבר יגיע למטרה. המטרה שלו להשפיע לה', ואני מוכן לעשות הכול כדי שהחבר יגיע לזה, ולזה אנחנו התאספנו.

כן. "איש את רעהו יעזורו".¹

שאלה: איזה יחס צריך להיות ללשון הרע של חבר מסוים מאחורי גבו של חבר אחר?

לחתוך לו את הלשון. אני אומר ברצינות, מה אתם רוצים ממני? אני הייתי כך עושה.

תלמיד: מהו בכלל הנזק מלשון הרע?

נזק עצום. יש ספר שלם. על לשון הרע יש הרבה ספרים. אני לא רואה שום תועלת מכל הסיפורים האלו. אני אומר שקבוצה שלא מפסיקה מיד את כל פעולתה, אם היא נמצאת בצורה כזאת כמו שאני אתמול גיליתי, היא לא יכולה לתקן, אין שם מה לתקן. זה כמו בבניין, יש מצב שצריכים להרוס אותו כליל ולבנות מיסודות חדשים. אני אומר ברצינות. או שילכו כולם ויתפזרו לאלף רוחות, או שלא יתפזרו אבל שיתחילו מחדש, אם הם מסוגלים.

שאלה: האם צריכים לכנס אסיפות כלליות של הקבוצה בהן כל אחד יכול להביע את הדעה שלו?

אף אחד לא צריך להביא את הדעה שלו. איזו דעה כל אחד מביא? זו הבעיה שלהם שכל אחד מביא את הדעה שלו, מה שיש בבטן של כל אחד. אני מזדעזע לשמוע את הדעות האלה. עוד חסר עוד פעם להתאסף ואחר כך, אחרי שכל אחד מביא דעה, אחרי זה מתחילים להתווכח ולעשות חשבונות, "איך אנחנו בונים את זה?". מי בונה ועל מה בונה? על איזה בסיס בונים?

אם אין ביטול מלכתחילה ומחיקה של כל מה שהיה עד כה, וביטול לגמרי מכאן ועד גמר התיקון, שכל אחד מבטל, מבטל, מבטל כל רגע את עצמו יותר ויותר, אם אין דבר כזה, אין מה להמשיך. אין את מי לשאול ואין ממי לשמוע. אין על מה לדבר. רק לקרוא, גם לא לדבר על זה, רק לקרוא מה שכתוב במאמרי רב"ש על החברה. רק לקרוא, בלי להפסיק.

זה מה שאני הייתי אומר להם, אולי זה ישפיע, אני לא בטוח. החברים האלה כבר נמצאים אצלי בכלל בספק האם יצא להם משהו בגלגול הזה. אמרתי להם את זה. מה להגיד? שילכו לעשות חיים, יותר טוב. זה טוב שהם עושים כך? הם נכנסים יותר לקליפה, לטומאה ממש. נמצאים בחברה, ובחברה כזאת שהיא כל הזמן נמצאת בירידה יותר ויותר, לא לצורך עלייה. אז בשביל מה להיות? אף אחד לא מדבר יפה על השני, אף אחד לא מבטל את עצמו כלפי החברה, אף אחד לא נותן דוגמה לאחרים. אלא באים כדי להפגין את האגו, כל אחד כלפי השני. זה מה שיש להם שם, תיאטרון של אגואיסטים. איך כל אחד יותר מאצ'ו כלפי האחרים. מה זה? "פיזור לרשעים, טוב להם וטוב לעולם".²

שאלה: האם בחברה יש ערך גדול יותר לדבר על גדלות החברה או על גדלות הבורא?

גדלות החברה, ודאי שגדלות החברה זה עדיף. כל מה שעליו אנחנו צריכים לעבוד, זה לעבוד על החברה. על הבורא אין מה לעבוד. עד כדי כך שאתה יכול לשכוח עליו. לא לשכוח, זה צריך להיות כמטרה, אבל מטרה שמתגלה בהתאם לכלי. אם אתה לא מכין את הכלי, אז לא יהיה לך שום דבר שיתגלה בו. הבורא זה אור אין סוף, יש לו את כל הצורות. תגיע לצורה כלשהי בכלי שהיא מתאימה לו, וזה יהיה כמו הדרגה הראשונה, המדרגה הראשונה של הסולם. אתה צריך כלי להכין.

תלמיד: האם יכול להיות מצב שבו זה כן מתאים להציג ולהביע את גדלות הבורא?

לגדלות הבורא אנחנו צריכים לדאוג כל הזמן, אבל זה צריך לצמוח מגדלות החברה. לא יכולה להיות דאגה לבורא לפני החברים.

(סוף השיעור)

---

1. "איש את-רעהו, יעזרו" (ישעיהו, מ"א, ו')↩

2. "בן סורר ומורה נידון על שם סופו: ימות זכאי ואל ימות חייב, שמיתתן של רשעים הנאה להן והנאה לעולם; לצדיקים – רע להן ורע לעולם. פיזור לרשעים – הנאה להן והנאה לעולם, ולצדיקים רע להן ורע לעולם; כנוס – לרשעים רע להן ורע לעולם, ולצדיקים – הנאה להן והנאה לעולם; שקט לרשעים – רע להן ורע לעולם, לצדיקים – הנאה להן והנאה לעולם." (משנה, סנהדרין ח', ה')↩