שיעור הקבלה היומי18 ное 2026(בוקר)

חלק 2 בעל הסולם. תלמוד עשר הספירות. כרך א'. חלק ב'. הסתכלות פנימית. פרק ו', אות ע' (מוקלט מתאריך 12.12.2007)

בעל הסולם. תלמוד עשר הספירות. כרך א'. חלק ב'. הסתכלות פנימית. פרק ו', אות ע' (מוקלט מתאריך 12.12.2007)

18 ное 2026

שיעור בוקר 12.12.2007 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 12.12.2007

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/SYCtJAwV?activeTab=downloads&mediaType=video

בעל הסולם, ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך א', חלק ב',

פרק ה', הסתכלות פנימית, אותיות ע' – ע"ז

תלמיד: אנחנו קוראים בספר תלמוד עשר הספירות, כרך א', חלק שני, דף ע', אות ע'.

אות ע'

המלכות כלולה מכל ע"ס דאו"ח.

"והנה הבחי"ד בעצמה, מכח האו"ח שלה המתפשט לעשר הספירות מתחלקת בעצמה גם כן לעשר ספירות, כלומר, לד' בחינות וכתר, כי בחי"ד עצמה היא הכתר דאו"ח דהיינו השורש, כנ"ל, וט' הספירות דאו"ח, המתפשטות ועולות ממנה הרי הן הענפים שלה, ונודע, שכל הענפים נכללים וקיימים בשורש, לכן נבחנות בבחינה ד' לעצמה ה' הבחינות, שהן כתר וד' הבחינות, שהן ממטה למעלה."

אנחנו יודעים שהאור העליון שהשפיע על נקודת יש מאין, הוא עשה ממנה בחינה א'. האור העליון הוא יש מיש, והנקודה הזאת היא יש מאין. מבחינה א' באה בחינה ב', בחינה ג' ובחינה ד'. בחינה ד' שהתחילה לקבל את כול האור שיש, היא התרשמה מכל הבחינות הקודמות. והאמת שלא רק היא התרשמה מכל הבחינות הקודמות, אלא גם בחינות ב' וג'. כל בחינה ובחינה היא תוספת. יש כאן תוספת צורה בכל בחינה הבאה על הבחינות הקודמות. באמת בפנים יש רק אור עליון, ואחר כך מעליו זה יש מאין, ואחר כך איך יש מאין מקבל על ידי האור העליון כל מיני שינויים, וכך זה הולך והולך (ראו שרטוט מס' 1).

לכן כל בחינה, ככל שהיא יותר מתקדמת, היא כוללת בתוכה את הבחינות הקודמות, שעליהן היא נולדה והן נמצאות בתוכה כבסיס, כי אחרת לא יכול להיות. איך יכולה להיות בחינה ג' אם לא יהיה לפניה שורש, שמשורש נעשתה בחינה א', ולבחינה א' התווספה בחינה ב'. לבחינה ג' יש רצון לקבל מבחינה א' ורצון להשפיע מבחינה ב', אז ודאי שהיא כוללת את כל הבחינות האלה. כל שכן בחינה ד', היא לוקחת את כל התוצאות שיש מבחינה ג' ורוצה לקבל את התוצאות האלה לעצמה. ואז כשהיא מקבלת, יש לה הרגשה מאוד חזקה שהיא המקבלת לעומת בחינת שורש שהוא כולו הנותן. ואז הפער בינה המקבלת ובינו הנותן הוא הרגשת הבושה שמביאה לצמצום א', למסך, ובסופו של דבר לגמר התיקון. למה? כי מבחינה ד' ודאי שיש את כל התופעות.

מכאן אנחנו צריכים ללמוד מה קורה בנו. כשאני נמצא כאן בעולם הזה בדרגה התחתונה ביותר, אומנם אני רק לא רואה ולא מרגיש, אבל ישנם בי כל המדרגות הקודמות וכל התהליכים עם כל הרשימות ועם כל המקרים, הכול נמצא, שום דבר לא נעלם, אבל רק בכוח אומר בעל הסולם. ואם אני רוצה בחזרה לעלות לאותו אין סוף, אז כל הרשימות האלה שנמצאות אצלי מתחילות לצאת מהמסתור על ידי האור המחזיר למוטב, ואני מתחיל להרגיש אותן מהרשימו הקטן ביותר עד הרשימו הגדול ביותר (ראו שרטוט מס' 1).

לכן מלכות שמקבלת את כל ט' הראשונות, ואני מדבר עכשיו כבר בפרצוף, ומקבלת פירושו שהאור פועל על החומר שלה, אז היא כבר מרגישה, רואה עם האור הזה בפנים בתוכה ממה היא נכללת. ואז מתוך זה היא כבר מתחילה להגיב בחזרה ממטה למעלה בדיוק באותן המבואות, באותם התהליכים שהיא רואה עכשיו באור שלה מלמעלה למטה, לתוך עצמה. ולכן מעשר ספירות דאור ישר באות לנו עשר ספירות דאור חוזר.

שרטוט מס' 1

אות ע"א

הזדככות המסך מחלקת את הבחי"ד לה' בחינות

"ובזה תבין מה שהבאנו לעיל, (הסת"פ ח"ב אות ח' ד"ה אמנם) שמדת גדלו של או"ח, נמדד בשיעור העביות שיש במסך, שהמסך העב יותר דהיינו מסך דבחי"ד, מגלה קומה שלימה עד הכתר. ומסך מבחי"ג, רק עד החכמה. ומסך דבחי"ב, רק עד הבינה. ומסך דבחי"א, רק עד הז"א. ומסך שאין בו עביות אפילו מבחי"א, דהיינו הדומה לשורש, אינו מגלה שום קומה של אור, רק בחינת מלכות בלבד ע"ש. ועם המתבאר, תבין ענין ההזדככות האמור במסך על ה' הבחינות הנ"ל. שהוא ענין התחלקות בחי"ד בעצמה, לחמש בחינות האמורות כאן, אשר דרכו של המסך לעלות ולהזדכך, בחלקי מדרגות העביות הללו, הנמצאות בבחי"ד, מטעם שיתבאר לפנינו."

יש כמה אופנים לצייר את הדבר הזה. ברוחניות אין ציורים ואין מקומות, לכן תמיד יש כל מיני אפשרויות איכשהו להביע את זה באיזו תמונה חלקית מעוותת.

העניין הוא כך. מלכות כשמתחילה לגלות את עצמה, היא מגלה את עצמה יותר לעומק. ככל שהיא מגלה את עצמה יותר בעומק, כך היא מתחילה להרגיש את עצמה כעביות שורש, א', ב', ג', ד' בתוך עצמה, הכול במלכות. ככל שהיא מגלה את העביות שלה יותר, היא מגלה את המאציל, את הבורא (ראו שרטוט מס' 2).

בעביות דשורש היא לא מגלה כלום, היא מגלה את המלכות שלה. בעביות א' היא מגלה את זעיר אנפין שלפניה, בעביות ב' היא מגלה את בינה, בעביות ג' את חכמה, ובעביות ד' את הכתר, את המאציל, את הבורא. ככל שהיא מתעמקת בתוך העביות שלה, כך היא מגלה דרגה יותר גבוהה של המשפיע. ואז, כשהיא מסתכלת לתוכה ומגלה את זה, בהתאם לזה עם מה היא יכול עכשיו לעבוד, עם איזו עביות היא יכולה להידמות לו, ובכמה, באיזו דרגה היא מרגישה את הבושה, את השוני שהיא חייבת להשתנות. בהתאם לזה היא מדמה את עצמה לכתר, לחכמה, לבינה, לזעיר אנפין ולמלכות. כאילו מתארת את המאציל שנמצא לפניה.

שרטוט מס' 2

אפשר לצייר את זה בצורה אחרת כמו שאנחנו בדרך כלל מציירים. שהדרגות בבחינה ד' מאפס הן א', ב', ג', ד', ובהתאם לזה היא מגיעה להידמות לבורא מהעביות הגדולה ביותר לזכות הגדולה. זאת אומרת, השגת המאציל תלויה באיזו עביות בחינה ד' עובדת.

התוצאות האלו של ההפכיות, של ערך הפוך, שזו העביות וזו הזכות, התוצאות ההפוכות הן גם בכל מקום. ערך הפוך אורות וכלים, הזדככות המסך, קבלת האור בתוך הפרצוף, כל דבר אצלנו בא ברוחניות לא לפי הרצון לקבל אלא לפי זכות הכלי, גודל המסך. ככל שהעבודה יותר גדולה, כך העביות יותר גדולה, וככל שהאור יותר גדול, הוא מתלבש בכלי הזך ביותר (ראו שרטוט מס' 3).

אולי ערך הפוך אורות וכלים יהיה פחות מבלבל אם נבין שהאור הוא לא מה שבא מלמעלה ומתלבש בתוך הכלי, אלא האור הוא התפעלות הכלי מתכונת ההשפעה שבו. לכן, אם אני עושה פעולת השפעה בכל הכלי שלי ככל שאני מסוגל, ודאי שהפעולה הגדולה ביותר תהיה איפה שאני גס ביותר. אבל אני מרגיש שההשפעה היא המתפרצת ביותר במקומות שאני מרגיש עדין ביותר. יוצא שאני מבפנים כלול מערך הפוך אורות וכלים. אם אני מתאמץ בעביות הגדולה ביותר קצת לשנות את עצמי, ושם אני צריך לעבוד, לא איפה שאני זך אלא איפה שאני עב, אז ההתפעלות היא לא במקום שבו קצת שיניתי את עצמי, אלא ההתפעלות מעוצמת האור, מעוצמת השינוי בהשפעה היא בדברים הזכים, שם אני מרגיש את השוני היותר גדול. זה מה שקורה.

שרטוט מס' 3

הוא אומר לנו כאן "הזדככות המסך מחלקת את הבחי"ד לה' בחינות". מה זאת אומרת? המסך שעשה זיווג דהכאה בראש הפרצוף, אומנם הוא כולל ד' בחינות, אבל הוא עשה זיווג דהכאה אחד, "על כל הקופה" מה שנקרא. כי מגיע אור כללי והוא עושה זיווג כללי. אבל כשהוא מקבל עד הטבור ומתחיל לראות מה קורה כאן, משפיעים כנגד ה' אורות פנימיים ה' אורות המקיפים, כי המסך כבר נכנס לתוך האורות האלה, והכלי מתחיל להרגיש על כל דרגת העביות מה קורה לו - איפה נקודות הכישלונות שלי, איפה נקודת התורפה, איפה הבעיה. ולכן המסך שמזדכך מתחיל להרגיש פעם ראשונה שהוא כלול מחמישה מסכים ומחמישה רצונות, כי בחינה ד' בעצם מתחלקת לחמישה חלקים. יוצא מכך, שאי אפשר להכיר את עצמך עד שלא יעברו עליך גם כניסת האורות וגם יציאת האורות בביטושים, בהזדככות, ולא בפעם אחת (ראה שרטוט 3).

בעצם כל התפתחות הכלי מאין סוף עד העולם הזה, שאותו רצון לקבל שבאין סוף לא היה מבורר אלא ככלי אחד, היא בזה שצריך לפתוח אותו, לגלות בו את כל הפרטים, את כל החלקים, את כל הכוללים של אותו רצון. לכן חייבת להיות כניסה ויציאה, כניסה ויציאה של אורות על כל דבר, על כל פרט ופרט. זה כמו שאנחנו לפעמים מבררים אחד עם השני יחסים על זה ועל זה, על כל דבר חייב להיות בירור. אור מיוחד, איך אתה איתו עם המסך, איך אתה בלעדיו, איך האור המקיף לוחץ עליו, איזה ביטוש, איזה זיווג, על כל פרט ופרט, וזה אפשרי רק על ידי היציאות, רק על ידי הזדככות.

לכן עד שלא נגמרת ההזדככות ועד שלא מבורר הרצון לקבל בצורה כזאת שהוא נפתח עם כל החלקים שלו, אין על מי לדבר, הנברא עוד לא מוכן לעבודה. ובאין סוף ודאי שאנחנו מבינים שאין נברא, כי הוא עדיין לא מרגיש מי הוא בכלל, הרצון לקבל סתם קיים. רק אחרי שישנם כל המסכים, כל האורות, כל הרשימות, הכול התגלה, אפשר להתחיל פעולת הכנה עם הרצון, להביא אותו לעל מנת להשפיע.

לכן הרצון לקבל שבאין סוף בבחינה א' הוא עדיין לא אותו רצון לקבל שעליו אפשר לעבוד. לכן חייבת להיות השתלשלות מלמעלה למטה עד העולם הזה, שכל ה' העולמות מלמעלה למטה הם שורש, א', ב', ג', ד', אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה ועשייה של מלכות דאין סוף, שכך היא מתחלקת, היא חייבת להתחלק ולגלות את עצמה מה היא כוללת. ואם זה לא מגיע לדרגה האחרונה, אז אין מה לעשות. גם בדרגה האחרונה אין מה לעשות עדיין, כי צריכים להתחיל לעורר רשימות. ואז אנחנו מגיעים דרך ההתפתחות הגשמית לנקודה שבלב ואפשר להתחיל לעלות ממטה למעלה, מהרשימו הראשון.

לכן כל ההתפתחות הגשמית שאנחנו עוברים עד הרשימו לא נחשבת שזה אנחנו, אלא כול ההכנות הן מלמעלה, זה עדיין מלמעלה. זאת אומרת, כל מה שעברנו עד כה, שעכשיו מתעוררת בי בפעם הראשונה הנקודה שבלב, בגלגול הזה ועכשיו, מה שהיה עד כה זה לא אני. אבל מעכשיו כשיש לי נקודה שבלב כנגד הרצון לקבל שלי, ומביאים אותי לקבוצה שאני יכול להתמודד, כשאני הוא הנקודה שבלב ואני הוא הרצון לקבל שבי, כלומר אני כבר כלול משני הכוחות האלה, ואני יכול לממש אותם בקבוצה לאיזה כיוון, או לטובת הנקודה שבלב או לטובת הרצון לקבל, אז מכאן יש בחירה חופשית ומתחילים לדבר מלמטה למעלה. עד כה זה הכול מלמעלה למטה.

תלמיד: האם לא למדנו את זה בדרך ההפוכה, כלומר קודם מגלים את גדלות הבורא, ובמידה שמגלים את גדלותו, אז מגלים את העביות?

אנחנו מדברים כאן על שני כיוונים. ב"תלמוד עשר הספירות" הוא מסביר לנו על השתלשלות אורות וכלים מלמעלה למטה, ואנחנו מדברים על איך אנחנו מתעלים ממטה למעלה.

אם אנחנו מדברים על השתלשלות אורות וכלים, אז אין שם עדיין הכרת גדלות הבורא, הנברא, אלא מדברים על היחס בין אור לכלי שהם שני כוחות, אחד הוא יש מיש ואחד הוא יש מאין, ואיך הם באים ופועלים זה על זה וביחס ביניהם משתלשלים. עדיין אין שם לא בחירה חופשית, לא הכרת הגדלות, רק שני כוחות פועלים ככוחות הדוממים, בוא נגיד.

פרק ז'

מבאר: ענין הזדככות המסך. וביאור יציאת ה' קומות כח"ב ז"א ומלכות זו למטה מזו מטעם הזדככות המסך.

אות ע"ב

כח העיכוב שבמסך, ומדת העביות שבמלכות,

שקולים הם.

"ובכדי להבין דבר הזדככות המסך האמור, הנה צריכים להקדים שתי הקדמות: הא' היא, שכח העיכוב שבמסך, הוא שקול בהתאם למדת העביות, שהיא ההשתוקקות, אשר בבחי"ד, כמו ב' כפות המאזנים. והוא מטעם פשוט, כי אם השתוקקות לקבל היא גדולה, הרי צריכים להתאמץ בכח גדול לעכב את עצמו מלקבל, ואם ההשתוקקות היא קטנה, אינו צריך להתאמצות יתירה לעכב את עצמו מלקבל, הרי שכח העיכוב שבמסך, שקול כלפי מדת העביות שבבחי"ד אם פחות אם יותר."

אות ע"ג

האור המקיף, דרכו לזכך את המסך.

"הקדמה ב' היא, שאותו האור המקיף שאינו מתלבש בנאצל, טבעו הוא, לזכך את העביות שבבחי"ד, לאט לאט על סדר ד' הבחינות, עד שמזכך את כל העביות כולה שבה, שמתחילה מזככה מבחי"ד לבחי"ג, ואח"כ לבחי"ב, ואח"כ לבחי"א, ואח"כ נעשית על ידו זכה לגמרי, בלי שום עביות כלל."

מה הוא מסביר לנו בכותרת באות ע"ב? "כח העיכוב שבמסך, ומדת העביות שבמלכות, שקולים [הם]" זה בזה. לא יכול להיות שהם לא שקולים, כי אם אין לי רצון, אז על מה אני אתגבר? לכן כוח העיכוב שבמסך יכול להיות רק לפי מידת העביות שמתגלה ברצון, זה וזה קשורים יחד. אני לא יכול להתגבר נגד איזו תאווה ולהחזיק את עצמי לא לנגוע בה אם אין לי אליה רצון, אם אין לי עביות. המסך תמיד צריך לעמוד בין הרצון לקבל ובין המילוי לרצון לקבל שהם שקולים יחד. לא יכול להיות לעולם שלא שקולים יחד הרצון לקבל והתענוג, כי הרצון לקבל מרגיש את התענוג.

אבל כאן מדברים על כוח עיכוב המסך. אם המסך שומר על הרצון לקבל, אז הוא חייב להיות באותו הגודל כמו הרצון לקבל. אם אני בכוח של עשרה קילו רוצה למשוך אלי איזה תענוג, אז אני חייב עשרה קילו מסך שיעצור את התנועה הזאת שלי, את הנטייה הזאת, ולא ייתן לי לבצע את זה. כביכול כוח זר בא ושולט עלי ולא נותן לי להשתמש עם הרצון שלי, זה מה שאני צריך. אני מבקש שיבוא כוח כזה וישלוט עלי. כי הטבע שלי נשאר, העביות לא מזדככת, אלא אני מבקש שיבוא כוח המסך ולא ייתן לי לבצע את מה שאליו העביות דוחפת אותי. אז גם העביות וגם כוח העיכוב שקולים זה בזה בתוך כלי אחד.

"האור המקיף, דרכו לזכך את המסך". באור המקיף יש כוח מיוחד. למה הוא יכול לזכך את המסך? כי הוא יותר גדול מהמסך. לאור המקיף יש עוצמה של כל הרצון, ובמסך יש עוצמה רק של אותו רצון שהתגלה שבו אני עושה את ההתגברות.

אני בונה את עצמי לעבוד עם רצון של 20%, והרצון של 80% נשאר לי כאן. אז בא תענוג של 20%, הכוונה שלי היא ב-20%, ויש לי מסך לפני הפרצוף, ועם כול הנתונים הללו אני יכול לעבוד. עם זה גמרתי לעבוד. אבל אם עכשיו בא האור לרצונות האלו של 80%, אני לא יכול להתמודד איתו. למה? כי המסכים שלי הם סך הכול ב-20% (ראו שרטוט מס' 4).

מה אני יכול לעשות עם האור הזה? איך אני יכול לדחות אותו? אם לא הייתה לי כאן הפעולה הזאת של זיווג דהכאה, אם לא הייתי מקבל 20%, אז גם ה-80% לא היו. לכן אין לי ברירה אני חייב להסתלק מקבלת האור הזה, אני חייב לגרש מעצמי את האור הפנימי, ואז לא יהיה לי אור מקיף. זה מה שקורה.

נגיד שטעמתי משהו טעים, ועכשיו בעל הבית לוחץ וכל המאכלים האלו לוחצים עלי, "תמשיך". ברוחניות אפשרי שכאילו לא עשיתי כלום, אני חוזר למצב כאילו זה לא היה. ואז אין לחץ, אני לא מחלק את הכיבוד למותר ואסור, הכול אסור. זאת אומרת, אין לי ברירה, אני לא יכול להתמודד נגד אור מקיף, אבל להפסיק אותו אני יכול רק בתנאי שאני מתפטר מהאור הפנימי. לכן לאור המקיף יש כוח לזכות את המסך, להביא את המסך בחזרה מהטבור לפה.

שרטוט מס' 4

תלמיד: אמרנו שהעביות זאת מילה כללית לסך כול הרצונות, שלחלקם יש מסך, ולחלקם אין מסך, את הפעולה הזאת של הזיכוך אני יכול להבין, רצונות שיש בהם מסך וכאלו שאין בהם מסך. מה זאת פעולת הזיכוך שהאור מפעיל על המסך עצמו? וגם מה זו פעולת הצמצום?

אין זיכוך בעביות, העביות נבנית באין סוף על ידי האור, יש מאין, והעביות היא תמיד עביות. האם יש זיכוך במסך? אין זיכוך במסך, אלא יש זיכוך במסך שנמצא בשימוש בכלי. הכלי לא נעשה יותר חלש, האור לא בא ומחליש את הכלי בפועל כך שבא האור ואני רוצה לקבל, לא. האור בא ורק עושה לי הבחנה נוספת, שאני רוצה לקבל 80% של האור ואין לי אפשרות לעשות זאת. ומה אני עושה? אני מתפטר מכל התענוגים שעשיתי עכשיו על מנת להשפיע.

הפעולה הזאת של ההזדככות היא פעולה בכוח. הנברא נעשה בזה יותר חזק. זה לא מחולשה, זו לא חולשה, לא לחשוב שזה בא מצד החולשה, אלא הוא מתעלה להשפעת יתר למאציל. איך יכול להיות אם הוא מפסיק לקבל? כי הוא לא מסוגל להיות יותר משפיע, אבל הוא לא רוצה לקבל את האור כדי ליהנות לעצמו, אז הפעולה הזאת זו פעולה בכוח. במצב שאתה מאוד רעב והתחלת לאכול ויש לך תענוג גדול, תנסה להפסיק את עצמך ברגע הזה ותראה עד כמה זה קשה, זה דורש ממך תוספת כוחות.

הזדככות המסך בחזרה לפה דראש, זה כמו שאומרים שהנברא מתעלה יותר. זה כמו בחינה א' ובחינה ב'. אנחנו אומרים שהרצון של בחינה ב' התעלה יותר. מצד אחד היא יותר עבה, ומצד שני היא יותר חזקה, יותר קרובה לבורא. כך גם כאן. המסך שמזדכך, מזה הנברא נעשה עוד יותר קרוב לבורא. מצד אחד הוא מתרחק, כי יש ערך הפוך עם מה שקורה כאן כלפי האורות והכלים, אבל מצד שני הוא עושה פעולת קודש. זה לא אומר על החולשה שלו, זה אומר דווקא על הנחיצות שלו להישאר להיות המשפיע מה שלא יהיה.

על העביות שעכשיו התגלתה, והתגלתה כאן עביות חדשה, האור המקיף שבא אומר לך, "אתה רואה עד כמה אתה רוצה". האור המקיף שבא הוא מגלה הבדל בין עביות ד' לעביות ג', שקודם הנברא לא ידע. ולכן המסך עכשיו מזדכך מד' לעביות ג'. האור המקיף מגלה לך עביות נוספת, הוא אומר, "אתה לא ידעת שאתה רוצה עד כדי כך את התענוגים האלו. תראה איך הם מעוררים בך רצון עוד יותר גדול מקודם, מלפני שקיבלת" (ראו שרטוט מס' 5).

אנחנו יכולים בזה לעצור לכמה שנים. לכן נמשיך, וכל אחד צריך לחשוב ולעבד את החומר בפנים, אלו ים של דברים.

אומנם אנחנו אומרים שזה בא מהחולשה, האור המקיף מגיע ומזכך את המסך, ואם המסך זך, אז הוא כאילו יותר חלש. נכון שהוא יותר חלש, כי לא משתמשים בעביות, מצד אחד. ומצד שני אנחנו אומרים, שגלגלתא זו עביות דשורש וע"ב זה עביות א', או גלגלתא זו עביות ד' וע"ב עביות ג'. בע"ב יש תוספת. ולכן אחרי כל מה שיש בעולמות, בכל פרצופי א"ק, ואחר כך בכל אבי"ע, כשמגיעים לעולם הזה, מגלים את העביות הגדולה ביותר. איך זה יכול להיות, האם אנחנו בעביות הגדולה ביותר, בעביות ד'? איפה יש לנו? אנחנו אחרי כל ההשתלשלות, אחרי שכל דרגות העביות התגלו.

שרטוט מס' 5

אות ע"ד

מטעם שרוצה להתלבש והמסך מעכבו.

"וטעם הדבר הוא, כי אור מקיף, פירושו, אותו האור העליון, שאינו יכול להתלבש בנאצל, מחמת שהמסך מעכב עליו שלא להתפשט יותר משיעור קומתו, שהוא נשאר מחוץ לפרצוף ומקיף עליו, דהיינו שמאיר עליו מרחוק. ומתוך שאו"מ רוצה להאיר גם בפנימיות הפרצוף, כדרכו בא"ס שהאיר גם בבחי"ד, ע"כ הוא מכה במסך ומזככו, כלומר שמבטל העביות והקשיות שבו כדי שיוכל להתלבש."

המילים האלה, מזכך, מביא עביות, כדי שיתלבש, כדי שיעזוב, לצערנו אין למקובלים אוצר מילים אלא רק מהעולם שלנו, לכן כך זה נשמע.

אות ע"ה

מתחילה מתגבר המסך, ואח"כ מתגבר האור

"ומתחילה מתגבר המסך ודוחה אותו לאחוריו, ואח"כ מתגבר האור ומזכך את המסך. אבל אינו מבטל רק אותה בחינת העביות שעליה היה הזווג דהכאה. אם הזווג דהכאה היתה בבחי"ד הוא מבטל העביות דבחי"ד שהיא המעכבת עליו מלהתלבש בפרצוף, ומשאיר בעביות דבחי"ג שאין לו עמה עסק. ואם הזווג דהכאה היה בעביות בחי"ג, הוא מבטל רק העביות דבחי"ג, ומשאיר העביות דבחי"ב, וכו' עד"ז (כמ"ש בתלמוד ע"ס חלק ד', באו"פ פ"א)."

יש כאן שאלה, מה זה משאיר עביות אחרת, ג', ב', א', שורש? מה זה נקרא שאחרי גלגלתא נשארת עביות בע"ב? האם נשארת עביות בע"ב, או בע"ב יש רשימות ד'/ג'? מה זו העביות הכללית שנשארת בע"ב מגלגלתא, ומה הן הרשימות שמתגלות בע"ב, איזה הבדל יש ביניהן? מה קורה כאן?

נקרא. אני לא חושב שאפשר עוד להסביר.

אות ע"ו

בחי"ד אינה נעדרת, אע"פ שנזדככה לבחי"ג.

"וכבר ידעת, שכל חידוש צורה המתהוה ברוחני, אין הצורה הקודמת נעדרת משום זה, כי אין העדר כלל ברוחני, אלא שיש כאן תוספת צורה. ולפי"ז תבין, שבחי"ד זו שנזדככה לבחי"ג שבה, הרי היא נבחנת, שיצאה מהנאצל הזה לבחינת נאצל חדש, שנתוסף על הנאצל הראשון, אשר הבחי"ד שבו, אינה בחי"ד שבבחי"ד, אלא בחי"ג שבבחי"ד. אמנם בנאצל הראשון, לא נתהוה משום ההזדככות הזו, שום שינוי כל שהוא."

אין הזדככות בעביות. אז במה יש זיכוך? זיכוך יש בתפיסה, בהבנה. הפרצוף הבא הוא משהו אחר מהפרצוף הראשון. הוא יותר חכם, יותר מתקדם, יש בו ה-ו-י-ה מהפרצוף הקודם, הוא יודע סיבה ומסובב, הוא בדרגה אחרת של הבריאה מהפרצוף הראשון. אם הפרצוף הראשון הוא דומם, אז השני הוא צומח.

על פני הפרצוף הראשון, מה השוני בפרצוף השני? השוני בו שהוא משיג את המאציל ומידמה לו. ולכן בזה שהוא רוצה להידמות, מסוגל להידמות למאציל, הוא נעשה מדומם צומח. מה זה צומח? מידת ההידמות של הע"ב לבורא, בזה הוא יותר מגלגלתא. על פני גלגלתא, על פני מה שעבר עליו, הוא עכשיו הולך ונעשה יותר משובח. הוא לוקח את כל התהליך שעברה גלגלתא, וזה בשבילו דוגמת העבודה, שאם הוא יבצע את זה, אז הוא יהיה בזה דומה לבורא.

לכן המסך המסתיר והמסך המגלה שבע"ב הוא לגמרי שונה מגלגלתא. הוא לוקח את המסך המסתיר, שזאת גלגלתא שנמצאת בין ע"ב לאין סוף, הוא מקבל את המסך המסתיר לעצמו כמסך שהוא בונה, ובזה הוא משתווה לאין סוף כבר בדרגת הצומח.

כל פרצוף הבא הוא יותר משוכלל מהפרצוף הקודם. כי כל ההוויה של הפרצוף הקודם, התפשטות, הזדככות, יחס בין אורות לכלים, אצלו זה כדוגמת עבודה, פעולה שהוא יכול עכשיו לעשות. ולכן כשהוא מבצע את זה, הוא מעלה את עצמו מדרגת דומם לצומח, מצומח לחי, שזו דרגה אחרת לגמרי של הבריאה.

מאיפה זה בא? את הדוגמאות האלה הוא מקבל מהבורא, מאור פנימי ואור מקיף שנתנו לו דוגמה בפרצוף הקודם איך האור עובד עם העביות, ועכשיו מזה הוא יכול לעבוד בעצמו. לכן כל פרצוף הבא יכול ללמוד מהפרצוף הקודם. הקודם נקרא אב, הפרצוף הבא הוא הבן, והוא יכול בצורה כזאת ללמוד. לכן ברור לנו גם מכאן, שעד שיעברו על הרצון לקבל כל הלימודים האלה, כל הדוגמאות האלה מלמעלה למטה ויתרשמו בנו כרשימות, ודאי שלא נוכל להגיע להדמות לבורא בכל הרצונות שנמצאים בנו.

הע"ב הוא לא פחות מגלגלתא, הוא יותר משוכלל מגלגלתא. אבל במידה הזאת שמשוכלל יותר, הוא בעוצמה כמותית פחות ממנה, אבל לא בעוצמה איכותית. לכן יש לנו פירמידה שככל שהאיכות גדולה יותר, כך הכמות פחותה יותר, ולכן אנחנו רואים שע"ב הוא פחות.

תלמיד: אם אני מבין נכון, אז מי שעובר מחסום הוא מתחיל כביכול מלמעלה ומגלה את כל העביות, אם אתה מתייחס לזה בתור תהליך של גילוי העביות אבל יחד עם מסך.

זאת אומרת, אתה כבר נמצא באין סוף.

תלמיד: כך מתחילים לגלות.

מאין סוף אתה מגלה את עצמך לעולם הזה, בסדר, יש לפעמים טעויות כאלה. שמעתי את זה הרבה פעמים, זה נכון. לא שזה נכון, הבנת אותי לא נכון, אבל זה נכון שזה הבלבול המצוי.

ערך הפוך אורות וכלים, מסכים, עביות שמשתמשים ועביות שלא משתמשים בה, שהזדככה, כל זה מביא לנו בלבול. אנחנו לא יודעים בדיוק מאיזה צד אני ניגש למצב. ואם זה לא מצב, אלא סדרת מצבים, תהליך, זה בהחלט מבלבל. הבלבול הזה יישאר. רק אם הפרצופים האלה יתלבשו באדם, אז זה יהיה טבעי, לא תהיה לו בעיה.

תלמיד: העובדה שהאור מסתלק עם התהליך, האם זה לא פוגם באיכות? הפרצוף ככל שהוא יותר מתקדם, ע"ב, ס"ג, מ"ה הוא יותר איכותי, אבל בכל פרצוף כזה יש פחות אור לעומת הפרצוף הקודם.

נכון. אם אתה שואל כך, אז אני אצטרך לענות, ויהיה בלבול אולי עוד יותר.

לא שע"ב נעשה יותר משוכלל וחשוב, צומח לעומת הדומם שבגלגלתא, אלא ע"ב שבגלגלתא נעשה צומח לעומת הדומם. הפרצופים האלו נכללים כל אחד בפרצוף השורשי, ומשם בא המבנה הזה של דומם, צומח, חי, מדבר. כי הם באים כתוספות לפרצוף הראשון, שכולם הם ענפי גלגלתא. זאת אומרת, גלגלתא משתכללת על פני כל הפרצופים האלו שהיא מוציאה מחוצה לה. והיא הופכת להיות בסופו של דבר לאדם, למדבר, וכל הפרצופים האחרים הם חי, צומח ודומם. למה? כי לפי כמה הם נכללים בגלגלתא, לפי זה מדובר.

בכל חתך שתעשה, תמיד יהיה לך ערך הפוך אורות וכלים. הבורא והנברא מתקשרים ביניהם בצורה הפוכה זה מזה, אני צריך לדחות כדי לקבל, והדבר הזה לא מובן לנו. "תשחט את בנך יחידך"1 "ובזה יקרא לך את הזרע"2. תסלח לי, אני לא מבין. לא צריך להבין, אי אפשר להבין, זה עולם אחר.

תלמיד: אמרת שבע"ב יש פחות כמות, יותר איכות. מה זה כמות ברוחניות?

כמות ברוחניות זה הרצונות לקבל הגדולים בעביות. בע"ב הם עביות יותר קטנה המשתמשת במסך. והאיכות שהוא מוסיף לתהליך הרבה יותר גדולה מגלגלתא. ע"ב עושה אותה עבודה על מלכות דאין סוף כמו גלגלתא, אבל עם ניסיון של גלגלתא. יותר מבורר, יותר מבין, יותר מרגיש את העביות, יותר מרגיש תענוגים, ולכן העבודה שלו היא יותר איכותית לעומת הגלגלתא. ובכמות ודאי שיש כאן ירידה.

אות ע"ז

תיכף שנזדככה לבחי"ג, נזדווג עמה האור

העליון, כי אינו פוסק מלהאיר.

"ונתבאר לעיל, שהאור העליון אינו פוסק מלהאיר אל התחתונים אפילו לרגע, וענין התפשטותו לנאצל, תלוי רק בהכנת הכלי שלו, דהיינו על פי ערכים של הרצון לקבל שבנאצל, וכל אימת שהנאצל מתעורר ומשתוקק אחר האור העליון, הרי הוא משיג אותו תיכף, במדת רצונו, כמ"ש לעיל (הסת"פ ח"ב אות ס"ג ד"ה ובאותו) עש"ה. ולפיכך, אחר שנזדככה בחינה ד' לבחי"ג שלה, ויצאה בבחינת נאצל חדש בפני עצמה, המשיכה אליה את האור העליון, אז יצאו בה עשר ספירות חדשות של האור העליון ממעלה למטה, וגם עשר ספירות חדשות של אור חוזר ממטה למעלה, ממש על דרך ההתפשטות של הנאצל הראשון. אמנם יש הבחן גדול ביניהן, בשיעור הקומה, כי הנאצל החדש חסר קומת כתר. ואין בו אלא קומת חכמה."

קשה, כי נכנסתי קצת יותר פנימה. אפשר לעבור ללימוד שטחי, יותר לצייר ולעזוב את הדברים הפנימיים שעוברים על הרצון לקבל. אבל באופן שטחי כל אחד יכול אחר כך ללמוד. אנחנו צריכים בכל זאת קצת להבין מה קורה כאן בפנים, במה מטרת הבריאה מתקרבת, מתממשת כאן שעוברים כאלה פעולות על הנברא.

הנברא מתחיל להבין, לראות את הרצון לקבל שלו ביתר עומק, ככל שהאור פועל על הרצון לקבל הוא לומד מההתפשטות והזדככות. במידה שהוא מסוגל ולא מסוגל לעבוד עם כל הדרגות שברצון לקבל, כי האור שנכנס פותח לו את הרצון לקבל בפנים מפה עד הטבור, מטבור עד הסיום, הוא מתחיל להרגיש אותו. ואז כל פעם שהוא הולך מפרצוף לפרצוף, מעביות והזדככות, מכניסה ויציאת האורות, הוא כל הזמן משתכלל.

עד שבסוף הדרך נעשה קטן קטן, אבל זה שפיץ הפירמידה. מלכות דעשיה היא שפיץ הפירמידה. לפי עוצמת הידע, הניסיון, ההבנה, ההרגשה, כול מה שהיא משיגה אחרי כל כך הרבה פעולות שנעשו עליה מהמלכות דאין סוף עד המלכות דעשיה. ואפשר להגיד שזו אותה מלכות דאין סוף, רק שהיא עובדת עכשיו כמלכות דעשיה, לא מסוגלת יותר מפני שהתגלה כל הפער בינה לבין האור. ולכן לא מסוגלת להיות יותר אלא מלכות דעשיה.

וגלגלתא ההפך. היא עוד לא מגלה שיש כאן משהו גדול שכל כך מנוגד לעביות שלה, ולכן היא כל כך גדולה. העביות שהנברא משתמש במדרגות הירידה היא לא אומרת על הכוח שלו שאין לו או יש לו מסכים, היא אומרת יותר על ההבנה כמה הוא הפוך מהאור שלא מסוגל להידמות לו. זאת אומרת, במשך פרצופי הירידה האלו מהגלגלתא עד המלכות דאין סוף כאן התווספה ההכרה ברצון של הנברא, הכרת הפער בינו לבין הבורא, וזה מה שמוריד אותו, הוא בעצמו כך מרגיש, זה מה שמוריד אותו במדרגות האלו עד העולם הזה.

תלמיד: אחרי כל ההשתלשלות מלמעלה למטה איזה הבחנה בכל זאת עוד חסרה לנברא?

דבקות מעצמו. אבל אין לו גם אפשרות לבצע את הדבקות, כי עוד לא נעתק. הוא נמצא בכל הירידות האלה כל פעם בהשפעת האור העליון, האור עושה את הפעולות האלה בהכרח. הנברא רק משיג מה קורה כאן, כל הזמן מכניסים אותו לאיזו בעיה, מוצאים, מכניסים, מוצאים. ועדיין הוא לא מסוגל. עד שיהיה מנותק מהאור שזה קורה רק לנו בעולם הזה, ואחרי זמן מה של הכנות מקבל בחירה חופשית, לפעול חופשי.

(סוף השיעור)


  1. ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק ולך לך אל ארץ המריה והעלהו שם לעלה על אחד ההרים אשר אמר אליך. (בראשית כ"ב, ב')↩

  2. ויאמר אלהים אל אברהם אל ירע בעיניך על הנער ועל אמתך כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה כי ביצחק יקרא לך זרע. (בראשית כ"א, י"ב)↩