שיעור בוקר 24.12.2019 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

חנוכה – קטעים נבחרים מהמקורות

קריין: חנוכה, קטע מספר 5.

"דוקא בזמן, שהאדם רוצה להתקרב לקדושה, כלומר לעשות את "כל מעשיך יהיו לשם שמים", שזה נקרא בחינת "חשמונאים", שתפקידם היה להוציא את הקדושה משליטת הקליפות, הנקראים "יוונים". ודוקא בזמן שהאדם רוצה להתקרב לקדושה, שהוא ע"י האמונה למעלה מהדעת, אז מתגלה אצל האדם את "הדיעות של היוונים", שהיא קליפה נגד האמונה. ואז רואים, שכל "היוונים", שמטרם שהתחיל בעבודה דלהשפיע, "היוונים" לא היו מגולים באדם, והאדם היה חושב, שיש לו אמונה מספקת בה', ויש לו כח לקיים תו"מ, ולא חסר לו אלא להרבות בתו"מ. מה שאין כן בזמן שרוצה להיות בחינת "חשמונאי", היינו שרק הקדושה ישלוט בעולם, אז "היוונים", שהיא הקליפה לעומת האמונה, מתגלה כל פעם ביותר תוקף." 

(רב"ש - ב'. מאמר 11 "מהם הכוחות, שצריכים בעבודה" 1989)

זאת אומרת, באמת מלחמת החשמונאים עם היוונים זאת מלחמה פנימית שבתוך האדם. שאדם מגלה שיש לו בעיה, שהוא מורכב משני כוחות מנוגדים, ואת הכוחות האלה הוא כל הזמן צריך להעמיד זה מול זה. הבעיה שלנו שאנחנו נכנעים כלפי הכוחות השליליים, כלפי האגו שלנו, ויותר נוח לנו ללכת עימו, לא להיות כל הזמן נגדו. וכשאדם מבין שאין לו ברירה שהוא חייב כל הזמן לפנות לבורא וזאת המלחמה שלו, הוא לא נלחם בעצמו עם היצר הרע.

היצר הרע גם כן נמצא בבורא, אלא דווקא פנייה לבורא היא נגד כוחות האגו. ואז אם הוא פונה הוא נמצא ב"מלחמת היוונים" מה שנקרא, עם היוונים ועם האגו שלו. וכך בזה הוא רואה את המעמד שלו עד שמנצח. המלחמה לא מסתיימת אלא בניצחון, שכבר מסוגל להגיע למאור, לאור. זה עדיין אור קטן, זה עדיין הגיע לדבינה, אבל בכל זאת, זאת תחילת גילוי הנשמה.

אז קודם כל, לגלות עד כמה שנמצאים בסכנה שלא יכולים לצאת משליטת האגו שלנו, עד כמה שהוא לא נותן לנו לפנות לבורא, עד כמה שכל המלחמה הזאת היא רק בפנייה לבורא. מה מבקשים מהבורא? כוחות של חיבור, זאת כל ההצלחה במלחמה הזאת וכך מתקדמים עד שמצליחים.

שאלה: האגו לא נותן לפנות לבורא, או לא נותן לפנות לבורא דרך העשירייה?

לא, ודאי שדרך העשירייה. לפנות לבורא כל העולם פונה, אין שום בעיה, זאת קליפה, זה ההיפך. הבורא זה מה שיכול להתגלות רק דרך עשירייה, אם זה לא דרך עשירייה זה לא בורא.

תלמיד: כל השיעור הקודם דווקא עסקנו בזה, שלא מצליחים בכלל לייצב פניה אל הבורא.

נכון.

תלמיד: אז מה אנחנו מבקשים, איך אנחנו מבקשים בכלל את הפניה הנכונה?

זה כוח המכבים, זה כוח של עשירייה, שאנחנו קודם כל מתחברים. אם אנחנו מתחברים אנחנו מיצרים כוח אחד קטן אבל מדויק, ואז הוא מצליח. יש גיבור בכמות ויש גיבור באיכות. אלו שהם לא מחוברים הם נקראים "גיבור בכמות". אלה שהם מחוברים ויוצא מתוכם אחד, כאחד זה נקרא "כוח איכותי".

תלמיד: אנחנו יכולים לסנן את האיכות הזאת כדי לזהות איפה אנחנו כן מחוברים? החיבור הזה קיים בעשירייה, אנחנו רק לא מזהים אותו?

זה נכון אבל אתם לא יכולים, לא צריכים לחפש את זה. צריכים לחפש איך לפנות לבורא שיעשה חיבור. אחרת אתה תתחיל להתעסק בטכנולוגיה, איפה אנחנו בתוך הטבע מחוברים, ואיך אנחנו צריכים לחקור את הטבע כדי למצוא את החיבור הפנימי שם באיזה מולקולות, הגישה לא נכונה. הגישה צריכה להיות פניה לבורא, הזדמנות לפנות אליו. כי בסך הכול, כל המלחמה הזאת היא כדי לגלות אותו שעומד מולנו ולהגיע להזדהות עימו. ולא חיבור זאת המטרה, אלא על ידי חיבור לגלות את הכוח העליון שהוא פעם בנה את החיבור, ואחר כך שבר אותו.

קריין: קטע מספר 6.

"אנו אומרים (בשיר של "מעוז צור ישועתי") "יונים נקבצו עלי, אזי בימי חשמנים. ופרצו חומת מגדלי". הנה "יונים" נקראים אלו אנשים שהולכים בתוך הדעת. כלומר, שאין ביכלתם לעשות משהו אם זהו נגד הדעת. ואז היתה שליטת היונים, היינו השליטה הזו היתה שולטת על עם ישראל. והשליטה זו מכונה "מלכות יון הרשעה", שמתפקידם הוא "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". כלומר, השליטה שהוא ללכת דוקא בתוך הדעת, זה גורם לפרוץ את החומה, שהוא שומר את המגדל. שפירושו של "מגדל" הוא, שיש באדם בחינת שיעור מסוים בגדלות ה'. ו"החומה" זו נקראת אמונה למעלה מהדעת, שדוקא ע"י האמונה למעלה מהדעת הוא יכול לבוא לידי הרגשת גדלות ה'. וכמו כן לצייר לעצמו גדלות ה'. ובזמן שיש לאדם הרגשה בגדלות ה', אז האדם דומה "כמו נר בפני אבוקה", שהוא בטל אליו. אבל היונים, היינו השליטה שבתוך הדעת, שלא נתנו ללכת למעלה מהדעת, זה נקרא ש"פרצו חומת מגדלי". היינו בחינת אמונה למעלה מהדעת, שזהו חומה, שבתוך החומה הזו יכולים לבנות מגדלים, היינו להשיג גדלות ה', שזה נקרא "מגדל". כלומר, שדוקא ע"י אמונה למעלה מהדעת זוכים לדעת דקדושה." 

(רב"ש - ב'. מאמר 12 "הנרות הללו קודש הם" 1991)

"אנו אומרים (בשיר של "מעוז צור ישועתי") "יונים נקבצו עלי, אזי בימי חשמנים. ופרצו חומת מגדלי". זאת אומרת, צריכים להיות כבר באיזה חיבור, זה בימי החשמונאים. וצריכים להיות באיזה מגדל, באיזה חיבור, ואז מרגישים את התקפת היוונים. האגו שמתקיף ורוצה לפרוץ, להיכנס דרך המחשבות, הרצונות, ולפרק את האדם. אבל כבר יש לו איזה חיבור קודם. "הנה "יונים" נקראים אלו אנשים שהולכים בתוך הדעת. כלומר, שאין ביכלתם לעשות משהו אם זהו נגד הדעת. ואז היתה שליטת היונים, היינו השליטה הזו היתה שולטת על עם ישראל." כמו שהיום נגיד, כל העם נמצא בשליטה הזאת של הרצון לקבל האגואיסטי, הרציונלי, הנורמלי. "והשליטה זו מכונה "מלכות יון הרשעה", שמתפקידם הוא "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". כלומר, השליטה שהוא ללכת דוקא בתוך הדעת, זה גורם לפרוץ את החומה, שהוא שומר את המגדל. שפירושו של "מגדל" הוא, שיש באדם בחינת שיעור מסוים בגדלות ה'. ו"החומה" זו נקראת אמונה למעלה מהדעת, שדוקא ע"י האמונה למעלה מהדעת הוא יכול לבוא לידי הרגשת גדלות ה'. וכמו כן לצייר לעצמו גדלות ה'. ובזמן שיש לאדם הרגשה בגדלות ה', אז האדם דומה "כמו נר בפני אבוקה", שהוא בטל אליו. אבל היונים, היינו השליטה שבתוך הדעת, שלא נתנו ללכת למעלה מהדעת, זה נקרא ש"פרצו חומת מגדלי". היינו בחינת אמונה למעלה מהדעת, שזהו חומה, שבתוך החומה הזו יכולים לבנות מגדלים, היינו להשיג גדלות ה', שזה נקרא "מגדל". כלומר, שדוקא ע"י אמונה למעלה מהדעת זוכים לדעת דקדושה." 

(רב"ש - ב'. מאמר 12 "הנרות הללו קודש הם" 1991)

שאלה: לא ברור למה דווקא אמונה למעלה מהדעת נותנת את גדלות ה'?

כי אחרת איך אתה יכול להתרשם מגדלות ה', אם אתה לא הולך באמונה למעלה מהדעת? אתה רואה אותו?

תלמיד: לא, אני מסכים שאם היתה גדלות ה' אז היה אפשר ללכת באמונה למעלה מהדעת. אז תקנה את גדלות ה'. אם אני נמצא בעשירייה ואנחנו כולנו מדברים על גדלות ה', ורוצים לרכוש את גדלות ה', גדלות הבורא, שזה ממש יכנס לנו לכל העצמות, ושאנחנו נתרגש מגדלות הבורא כביכול שאנחנו רואים אותו, מרגישים אותו, וזה אפשרי על ידי זה שאנחנו כולנו נמשכים לזה ומבקשים ואז מקבלים את המאור המחזיר למוטב, והוא בונה בנו כזאת הרגשה, למרות שאנחנו לא משיגים, אז אנחנו כבר נמצאים במה שנקרא בתוך החומה.

אז קודם כל משיגים את גדלות הבורא. אחרי שמשיגים את גדלות הבורא, שאנחנו אז נמצאים במגדל ובחומה, אז אנחנו יכולים שם להתקדם. וכאן באים היוונים ורוצים לפרוץ, זאת אומרת, מחשבות זרות למיניהן מכל הכיוונים, שרוצים לפרוץ את הלמעלה מהדעת. למה זה למעלה מהדעת? כי אני בדעת שלי לא רואה שום דבר ולא מרגיש, אני קיבלתי הארה מלמעלה, ההארה הזאת מלמעלה מחזיקה אותי באוויר כמו מגנט שמחזיק את חתיכת הברזל. ואז אני בזה נמצא במגדל ואחרי חומה, האור העליון שמשפיע עליי הוא בונה לי מגדל וחומה. ואז אני תלוי רק בו.

עכשיו, כדי שאני אהיה עוד יותר תלוי באור העליון, עוד יותר אבקש, הבורא מגדיל בי, מגלה בי כל מיני קלקולים. הקלקולים שהוא מעורר בי הם נקראים יוונים. ואני צריך לבקש ממנו, לדרוש ממנו, שיעשה לי שוב נס שאני אוכל להתמודד. אין לי כוחות בטוח, אם הוא לא יעשה נס אני בטוח אפול. ואז חוץ מפנייה לבורא אין כלום.

שוב אנחנו רואים שזה חוזר באותה שיטה, שהבורא עושה כל דבר רע, אני מבקש ממנו שיטפל בזה והוא עושה טוב, ואז כך זה בכל מדרגה ומדרגה. הסיפור הוא אותו דבר כל פעם. אנחנו צריכים סוף סוף להבין איך שזה קורה ומה אנחנו עושים היום, כי גם היום אנחנו עושים באיזו מדרגה מסוימת. אז איך אנחנו פונים לבורא מתוכנו, מבקשים כוח, מה שנקרא אמונה למעלה מהדעת, שישפיע עלינו וכך נתקדם. זה כל העניין בסך הכול, אין יותר.

שאלה: הבורא בונה חומה, והבורא גם מתראה כיוונים שבאים לפרוץ את החומה?

הכול, מכל הכיוונים הוא עושה.

תלמיד: איפה אנחנו בכל המגרש שלו?

אנחנו באמצע.

תלמיד: מה תפקידנו באמצע?

בין הכוח הרע לכוח הטוב. שנהייה כלולים משניים. ואז אנחנו כנברא שכלולים מכוח הפוך מהבורא ומצורה דומה לבורא מגיעים לדבקות בו. לכן נקרא "אדם", בפנים הוא בהמה, מבחוץ הוא אדם, הצורה היא כך.

תלמיד: ואנחנו רק צריכים להתבונן איך הוא בונה חומה ופורץ אותה עם היוונים?

אנחנו לא יכולים להתבונן על זה בדיוק, אנחנו מרגישים. מרגישים הפרעות לדבקות, כשכל הזמן משתוקקים לדבקות מרגישים הפרעות. איך אנחנו מרגישים אותן? בקשר בינינו. זה שאנחנו לא דבוקים, שוכחים, לא תלויים זה בזה, זה הכול הפרעות. עליהן אנחנו פונים לבורא ומבקשים. אין לי מה לפנות אליו לבקש קשר עימו, איזה קשר עימו? אני חייב להבין שקשר עימו לא יכול להיות יותר מקשר עם העשירייה. אז איפה העשירייה, איפה הקשר? אני פונה אליו שיסדר לי.

שאלה: קודם כשעשינו את התרגיל של לבנות את התפילה הייתה ההרגשה הבאה, כל אחד אמר את מה שאמר והייתה הרגשה שכל אחד מכוון קצת למקום אחר, אבל היה שם עוד משהו, היתה שם הרגשה שכולם מאוד מאוד רוצים כן להצליח להתחבר. איכשהו זה מתחבר אליי לציור הזה שציירת, שיש חומה, יש באמצע את הרצון הזה להתחבר, הוא מאוד קטן, הוא מאוד חלש בינתיים, זה גם היה מאוד מורגש, ומבחוץ כל אחד עם הדעה שלו. מה הצעד הבא מהדבר הזה, מהציור הזה?

אני מבקש מהבורא שיסדר, אני לא יודע כלום. "אם ה' לא יבנה בית שווא עמלו בוניו בו". אני מבקש ממנו, מה אתה רוצה ממני? זה מה שאנחנו צריכים, הוא עושה את הכול חוץ מבקשה. אנחנו צריכים להכניס את המרכיב שנקרא "חיסרון". בהתאם לחיסרון שלנו, שעובר ודאי כל מיני מערכות ששם הוא מתלבן, מתנקה, ואז נשאר ממנו מה שנשאר. אתה יכול לצעוק כל היום, אבל כשזה מגיע לבורא, בגלל שאתה צעקת מתוך כל מיני קליפות שלך, מגיעה צעקה כזאת "אה", וזה מספיק.

תלמיד: הבקשה הנכונה היא שהיוונים מחוץ לחומה ימותו או שהמגדל יבנה באמצע?

זה לא ענייני. לא אכפת לי. לא אכפת לי באיזו צורה הבורא יעשה את המלחמה, "ה' יגמור בעדי". איזו מין גישה זו, אני לא מבין, עד כדי כך שהמגדל יבנה או שאנחנו נבנה או שאנחנו נעשה בפנים משהו או שיעשה משהו, מאיפה יש לך שכל לדבר על דברים כאלה?

תלמיד: זה בדיוק העניין, שמורגש שאין שום שכל לדבר על הדברים האלה.

אז למה אתה נכנס לעבודה שהיא לא שלך? איך יכול להיות שאתה מבין בזה משהו?

תלמיד: אז מה הבקשה הנכונה? שהוא ימשיך לעשות את המשחק שהוא עושה? אני פשוט לא מצליח לתפוס את זה.

גם זה לא עניינך, המשחק שהוא עושה. גם זה לא עניינך. אתה רוצה רק דבר אחד, דבקות בחברים ומזה דבקות בו. פשוט. תרשום. ואל תגיד אחר כך אני רוצה לדעת את המגדל ואני רוצה כך וכך.

שאלה: בחנוכה אנחנו רואים שאנשים מדליקים נרות ושרים "יוונים נקבצו עליי", וזה כאילו איזו הגדה של פעם. האם אפשר להגיד שהאמונה למעלה מהדעת כאן אצלנו היא כל כך מעטה ולא משפיעה והיא משקפת את מה שקורה בכלל ובעצם אנחנו צריכים לשים את כל כובד משקל על אמונה למעלה מהדעת?

כן. אנחנו צריכים לבקש אמונה למעלה מהדעת. אמונה למעלה מהדעת זה נקרא "חומה" כמו שהוא כותב, זו חומה שאחריה אנחנו יכולים להסתתר. "מגדל" זה גדלות, גדלות הבורא. וזה נבנה "עיר ומגדל" מה שנקרא, גדלות הבורא שעומדת בתוך החומה, שהחומה הזאת היא למעלה מהדעת. הכול נבנה למעלה מהשכל והרגש שלנו. מה זאת אומרת למעלה מהשכל והרגש שלנו? זה נבנה אך ורק על ידי בקשה לבורא וביצוע שלו.

שאלה: אבל כמה זה תלוי בנו פה?

רק צעקות יחד. אם תבקשו יחד בטוח תצליחו. אז צריכים לקרב ידיעה, בקשה, השתוקקות, חיסרון, כל מיני דברים כאלה, לקרב כדי להבין מה אנחנו בדיוק רוצים. שכל אחד כמה שאפשר יתנתק מהאני שלו וידאג למגדל וחומה, לגדלות הבורא שנמצא בתוך אמונה למעלה מהדעת.

שאלה: הרבה פעמים קשה לבקש כי האדם יודע שהתפילה שלו היא באמת לא נקייה, היא מגיעה מהרצון שלו, מהרצון לקבל.

זה לא חשוב. זה כמו שתינוק מתלכלך ובוכה. אז מה? אחד לא שייך לשני.

תלמיד: מה זה המערכות האלה שאמרת שהחיסרון הזה שלנו הלא נקי מתלבן, מתנקה?

אני מבקש מהבורא, אני פונה לבורא מהמצב הכי גרוע שיכול להיות. אותו הפורץ שרוצה לפרוץ את הבנק, ונמצא שם למטה במרתף ומבקש מהבורא, הבקשה שלו גם מתקבלת. הוא פונה לבורא. הוא מבקש. הוא יודע, מרגיש, שהוא תלוי רק בבורא. עכשיו הכול יכול ליפול עליו מתוך אותה מחתרת שהוא עושה שם ודווקא הוא כן מרגיש שהוא תלוי בכוח עליון. אז הוא נמצא קרוב לבורא.

תלמיד: אבל בכל זאת מקובלים מציבים דרישות על התפילה לבורא ממי שרוצה להגיע לדבקות בבורא ואנחנו רחוקים מהדרישות האלה.

זה לא חשוב. אז מה? וודאי שהדרישה שלי עדיין עטופה בכל מיני לא לשמה, אבל אני רוצה להגיע למצב כאילו, שמעתי שזה טוב אם מגיעים ללשמה, אז אני מבקש. אבל זה מפה ולחוץ, נכון, בינתיים זה כך. אבל על ידי זה שאני נמצא עם החברים ומבקש היום ומחר וכן הלאה זה לאט לאט חודר, כי אפילו מלא לשמה מגיעים לשמה. האור פועל.

תלמיד: לכן שאלתי מה זה המנגנון שמנקה, מלבין את הבקשות של הלא לשמה וכך יוצא שבכל זאת החיסרון הזה הוא מספיק?

כי אנחנו מהשבירה יורדים לכאלו רשימות ששם ממש כמעט ונמצאים בניתוק מהאור העליון ואז האור העליון שפועל הוא מלבן את כל שרשרת הקשר מאיתנו לבורא וכך אנחנו עולים. בכל זאת בתוכנו ישנן רשימות מכל השרשרת ואנחנו רק צריכים לעורר את המאור.

תלמיד: זה החוט הזה שקושר את הבקשה הלא נקייה שלנו?

כן. וזה לא אכפת לי שזה לא נקי או כן נקי, כולם מתחילים מדומם.

שאלה: שאלה על המונחים. האם נכון להגיד שאמונה למעלה מהדעת זה כבר הקו האמצעי?

לעת עתה, כי אחר כך זה יהיה קו אמצעי שבאמונה למעלה מהדעת ויהיה לך ימין, שמאל ואמצע בתוכה גם, שאתה תעבוד כבר עם חסדים וחכמה בהזדווגות לקו האמצעי. קו אמצעי יש לך בקטנות, בעיבור, יניקה, מוחין, הכול בקו האמצעי.

תלמיד: ו"תפילה לפני תפילה" זה בקשה לכוח להשיג את קן ימין?

אפשר כך להגיד, אומנם שאנחנו לא מדברים כך, קו ימין לא יכול להיות בשמאל.

תלמיד: כן, אם יש שמאל.

אבל שמאל זה עדיין לא קו. זאת אומרת הכול נעשה על ידי המאור, בוא נגיד כך. יותר פשוט לנו כך לעשות. לעשות חשבונות כאן זה יכול לסובב את האדם לפני שהוא מסוגל לכוון נכון.

תלמיד: אנחנו פשוט משתמשים בהרבה מאוד מונחים, לפעמים יש תחושה שהם דומים או שהם מקבילים, יש רצון לסדר את זה קצת, לעשות מכל המילים משהו קצת יותר ברור שנוכל להרגיש אותה שפה. כי לפעמים אנחנו יכולים סביב שולחן, כמו שהיו היום דיונים, להגיד את אותו דבר במילים שונות וזה נדמה שזה שונה ובעצם החברים מתכוונים לאותו דבר, פשוט יש להם ראייה טיפה שונה מבחינת המונחים.

ואז אתה רוצה מתוך השכל לסדר את זה ולא משאיר את זה כעבודה למאור.

תלמיד: טוב שאנחנו מבררים את זה כדי שזה לא יהיה כך.

לכן אני אומר לך, גם את זה תכניסו לתפילה.

תלמיד: בסוף השבוע האחרון היה לנו דיון מאוד ארוך איך ייראה שבוע הכנסים שלנו, ולאט לאט הוא מקבל איזשהו עיצוב. עשינו בדיקה מאוד מאוד מעמיקה כדי באמת לאפשר לגברים להתאחד בצורה שהם יוכלו להגיע לכל מה שדיברנו כאן בשיעור, וגם לאפשר לנשים תנאים טובים כדי להיות איתנו, וראינו שבבניין אי אפשר לעשות את זה ולכן אנחנו נצא בכל זאת לשישי שבת במדבר.

בקיצור, תגיד ישר שעשית תרגיל, צריכים לעשות כאן ואחר כך במדבר, כדי לעורר בזה עוד קצת תיאבון.

תלמיד: מלמעלה עושים לנו כנראה תרגיל ואנחנו כל הזמן תחת זה. עכשיו זה קיבל ערך הרבה יותר גדול, אחרי כל המאמצים וכל הבדיקות.

המדבר.

תלמיד: מדבר, כן.

כן.

תלמיד: הכינוס שלנו יהיה בשישי שבת, לא יהיה יום חמישי.

אני לא חושב שצריכים לגנוב גם את יום חמישי, אלו ממש ימי עבודה, אלא אנחנו נגיע לקראת יום שישי. וודאי שנקים שם את הדברים קודם ונגיע לכל מוכן, ניכנס ישירות לתהליך, כבר מהדרך, כבר בדרך. אנחנו יכולים בדרך גם לשמוע שיעורים, פסוקים, נתארגן לזה ונעשה זאת. וכשמגיעים לשם צריכים לסדר את סדר היום כך שאנחנו לומדים, הפסקות קצרות, עם ריצה שם, ושוב מתיישבים, שוב אוכלים, שוב לומדים וכן הלאה, הפסקה קצרה באמצע, זה ביום שישי. אותו דבר בשבת. לילה אחד שם, קרוב למוצאי שבת אנחנו כבר מתקפלים. לא ממש בצהריים, סך הכול הנסיעה לשם היא שעה וחצי. זה ממש חצי ממה שהיה לאנטילופות.

תלמיד: זה אותו מקום שהיינו בפעם אחרונה.

כן.

תלמיד: דיברנו על "על כל פשעים תכסה אהבה", שזה בעצם יהיה הנושא של הכנס הזה.

כן, אני מסכים.

שאלה: שמעתי הרבה דיונים לגבי הכנס רק כאן בישראל בפתח תקווה. האם הגיע הזמן לכלול גם את הכלי העולמי בדרך שבה אנחנו הולכים להכין את הכנס?

אנחנו מכינים את הכנסים עכשיו. אתה נמצא כאן, אתה רואה, אנחנו רק בזמן השיעור עושים את זה. אין לי זמן ואין לי מקום להכין את הכנסים בצורות אחרות. אני עוד לא קיבלתי שום חומר, ואנחנו בפעולות היומיומיות שלנו כבר מתקדמים לכנס עצמו, כבר נכנסים בו, בצורה שממש יום יום זה כבר מתחיל להיות כנס.

לכן שם זה פשוט יהיה בצורה יותר מרוכזת. אבל שוב, זה עניין של עשירייה, מרכז העשירייה, הפנייה לבורא ובניית הכלי המשותף, אבל נקווה שכבר נממש את זה בפועל. זה דבר אחד. דבר שני, וודאי שאנחנו גם משם נסדר את השידור לכל הכלי העולמי. ואנחנו מזמינים את כולם, כל הגברים יכולים להירשם ולבוא. ואחר כך יש לנו יומיים של הקמות, ושלושה ימים הכנס הגדול, שלשם אנחנו כבר מתחברים עם כולם.

אני מקווה שאתם לא שוכחים את כל המשימות שלנו כאן, ותשתדלו לבצע אותן כמו שצריך. אני מאוד מאוד סומך עליכם, ובזה תלוי גם העתיד הטוב שלנו.

שאלה: רציתי בכל זאת לדייק לגבי התפילה בעשירייה, כדי שיהיה סיכום ברור. בסוף השיעור אנחנו עושים סיכום, וצריכים להגיע לאיזו בקשה משותפת שאיתה אנחנו יוצאים ליום, העיקר שהיא תהיה משותפת לכולם ומופנית אל הבורא. לא חשובה אפילו המשמעות שלה, המהות שלה, אלא עצם הבירור של הבקשה, וזה שהיא הופכת למשותפת. זה מה שחשוב?

הבירור הוא גם לא כל כך נורא, אלא הבירור הוא שאנחנו כמה שיותר יחד פונים לבורא. ואיזו בקשה? זה כמו תינוק שבוכה אבל האימא יודעת מה שהוא צריך, והוא בעצמו לא יודע, הוא צועק, רע לו, בדיוק מה רע לו הוא לא יודע, זו יכולה להיות סיבה אחרת ממה שאנחנו חושבים. אלא הבורא הוא מברר, ואנחנו צריכים רק לפנות. ולכן השיתוף שלנו נעשה כאן הכי חשוב, השיתוף והפנייה הכללית לבורא. ובדיוק עם מה לפנות, את זה אנחנו עוד נברר על ידי המאור שלו.

שאלה: האם יכולות להיות באדם שתי תפילות בו זמנית, תפילה חיצונית, שהוא מבקש את אהבת החברים, ותפילה פנימית רגשית יותר, זה כשאדם מבקש את ההיפך, אל תיתן לי את אהבת החברים? ומה לעשות כדי שהתפילה החיצונית תנצח את הפנימית?

אנחנו מדברים על התפילה שהאדם רוצה שתהיה לו פנייה דרך הקבוצה לבורא. שהוא רוצה, ולא שיוצא לו. יכול להיות שיחד עם זה אני חושב על משהו אחר ולא יכול להיפטר ממנו, אבל אנחנו מדברים על כמה האדם מכוון את הרצון שלו.

שאלה: למה בכל זאת קשה לנו כל כך להגיע לתפילה משותפת? למה השכל לא מסכים לצורת עבודה כזו, ומה הן הפעולות שאנחנו צריכים לבצע בעשירייה כדי שזה יקרה?

בכל הדרך שלנו, מהמצב הנוכחי עד גמר התיקון, בכל סולם המדרגות, בכל המצבים, אנחנו לא צריכים שום דבר חוץ מלארגן פנייה לבורא שנקראת "מ"ן", או "תפילה", ולקבל ממנו תגובה שנקראת "מ"ד" או "אור המחזיר למוטב". אין יותר. אנחנו עכשיו אתכם מרכיבים את היחס שלנו עם הבורא כמ"ן ומ"ד, זהו. ולכן זה כל כך קשה.

על זה דווקא ישנן כל ההפרעות, נגד זה דווקא פועלת מערכת הקליפה. לא כנגד שום דבר אחר, רק כדי שאנחנו לא נתקשר כדי לפנות לבורא. אם אנחנו רוצים להתקשר כדי לשדוד בנק, בבקשה, אין שום בעיה. אבל אם הפנייה הזאת היא פתאום לבורא, שום דבר לא הולך. אם אתה מסובב קצת, ועוד תראו שיבואו אליכם כל מיני כאלה, "בוא אנחנו נעשה כך, בוא אנחנו נעשה אחרת", אתם תראו שם ממש מה שיש לפניכם, הכול נפתח, כסף, כבוד, מושכלות, שליטה, הכול. אם זו פנייה לבורא, שרק את הקשר בינינו ועמו אנחנו צריכים, אין, אין מזל לישראל, אין הצלחה. כך זה.

לכן עכשיו אנחנו לומדים איך לעשות יסוד נכון לכל הסולם, לכל הדרך שלנו, וכך זה כבר יהיה עד הסוף. יהיו שינויים, "ויהיו בעיניך כחדשים", כל המדרגות, כל שלבי הסולם, אבל היסוד הוא מאוד חשוב, כי אתה מגיע מהעולם הגשמי לייצוב הראשון הרוחני שלך. לכן זה לא פשוט. נקווה שאנחנו נעשה.

אני לא שוכח, עם מה אנחנו יוצאים למשך היום? יש לי זיכרון רע, דברים רעים אני זוכר. מה עושים? אתם מדברים.

סדנה

עם איזה רצון, עם איזו החלטה, עם איזו מחשבה אנחנו רוצים ואנחנו יוצאים למשך היום, וכל אחד מתחייב כלפי העשירייה שלו, רק כלפי העשירייה שלו, שהוא יהיה ממש דרוך, למה?

*

אם נעשה היום מה שאנחנו עכשיו מדברים עליו, איך ייראה לנו השיעור של מחר?

*

(סוף השיעור)