שיעור צהריים 24.10.2022 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

קטעים נבחרים בנושא - לשמה ושלא לשמה

מתוך "כתבי בעל הסולם", "הקדמה לתלמוד עשר הספירות" אותיות י"א-י"ג

"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"א. כותב בעל הסולם.

אות י"א

"אמנם, אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, את דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה." מה כתוב בדברי חכמי המשנה? במשנה, שנכתבה לפני אלפיים שנה, כתוב כך, "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא". כלומר מה שאתה צריך לעשות, אתה צריך לעבור את החיים שלך בסיגופים, "פת במלח תאכל", זאת אומרת לחם עם מלח זה מה שאתה צריך לאכול, מים לשתות, על הארץ לישון וללמוד תורה. גם לעבוד ודאי, כי מאיפה יהיה לך לחם, אפילו מים לא יהיו לך. אם אתה עושה כך, אז תגיע למצב שתהיה מאושר. מעניין. אבל אלו היו התנאים שהשתמשו בהם מקובלים בזמני המשנה, לפני יותר מאלפיים שנה.

ואילו בעל הסולם כותב כך, "אמנם, אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, את דרכה של תורה,". כדי להגיע להבנה, לראייה, להכרה, להרגשה, לגילוי הבורא, להגיע ללשמה, הם עשו הקלה, "יותר מחכמי המשנה. כי אמרו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אפילו שלא לשמה. ומתוך שלא לשמה, בא לשמה. והיינו, משום, שהמאור שבה מחזירו למוטב"." כלומר יש בתורה איזה מאור, וכשאדם לומד תורה, אז המאור הזה משפיע עליו ומתקן אותו יותר ויותר בעל מנת להשפיע. בצורה כזאת הוא מגיע לכוונה על מנת להשפיע, לכוונה לשמה, ומתחיל לראות את העולם בצורה אחרת, בכוח אחר.

"הרי שהמציאו לנו ענין חדש," חכמי התלמוד, "במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות, הנ"ל." זה חלק במשנה ששם זה כתוב "שהוא, "המאור שבתורה", שיש בו" במאור הזה "די כח, להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה." זאת אומרת יש אור, כוח בתורה, שאם אנחנו עוסקים בה בצורה נכונה, אז האור הזה משפיע עלינו ואנחנו לא צריכים סיגופים ולא "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן", לא צריכים את כל הדברים האלה. אלא מספיק לנו ללמוד את התורה בצורה כזאת כדי לעורר מאור, והמאור הזה ישפיע עלינו ויביא אותנו לשמה. "שהרי, לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק, בתורה ומצות בלבד, מספיק לו, אותו המאור, המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה"."

זה מה שכותב בעל הסולם.

קריין: אנחנו קוראים ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"א.

אות י"א

"אמנם, אנו מוצאים ורואים, בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו, את דרכה של תורה, יותר מחכמי המשנה. כי אמרו: "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אפילו שלא לשמה. ומתוך שלא לשמה, בא לשמה. והיינו, משום, שהמאור שבה מחזירו למוטב".

הרי שהמציאו לנו ענין חדש, במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות, הנ"ל. שהוא, "המאור שבתורה", שיש בו די כח, להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה. שהרי, לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק, בתורה ומצות בלבד, מספיק לו, אותו המאור, המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה"."

שאלה: בבוקר למדנו את המאמר "גלות וגאולה" וכתוב שם על צדוקים. איך אדם עושה את הקו הזה שהוא לא נוטה לכיוון הצדוקים ולא פועל לפי הסיגופים?

היו הרבה אנשים שבמשך אלפי שנים כשחכמת הקבלה הייתה מגולה לאנושות למדו כדי לפתוח על ידי חכמת הקבלה את הכוח עליון, לגלות את הבורא, לגלות את היקום, לגלות את הטבע, זה מה שהם רצו. היו כל מיני קבוצות שאנחנו בדרך כלל קוראים להן "כתות", והקבוצות האלה, כל אחת לפי הנטייה שלה, היו משתמשות בכל מיני שיטות. היו כאלה שנטו יותר לסיגופים, היו טבעונים למיניהם, היו כאלו שלמדו "משנה" או רק "תהלים", היו ששרו במקום ללמוד, היו שלמדו תלמוד, "גמרא", וכולי. היו כל מיני שיטות איך על ידי שימוש בתורה יכולים לגלות את הבורא.

במשך אלפי השנים שעברו מאז שהתגלתה התורה לעולם, למין האנושי, השיטות האלה השתנו, האנשים משתנים, ויש קשר והשפעה הדדית זה על זה. לכן כך קורה שעד היום הזה יש לנו הרבה שיטות וגישות לתורה, לחכמת הקבלה, לגילוי הבורא וכולי. אי אפשר להגיד שמשהו עמד במקום, כי בני האדם משתנים מדור לדור, וודאי שהגישה שלהם לחיים, לעצמם, לשיטה השתנתה, הכול השתנה. לכן כך אנחנו צריכים לראות את המצב - מצב מאוד דינמי.

שאלה: האם "דרכה של תורה" יכולה להשתנות? האם יוצא שחכמי המשנה טעו במשהו ואנשים עסקו בסיגופים כשלא היה צריך?

שאלה טובה. חכמי המשנה אמרו כך, "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל, ואם אתה עושה כן, אשריך וטוב לך, אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא", כלומר יש הרבה דברים שצריכים לבצע.

אחרי תקופת המשנה באה תקופת התלמוד, וחכמי התלמוד, כמו שכתוב כאן, אמרו אחרת, "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות, אפילו שלא לשמה.", זאת אומרת מותר להתחיל לעסוק בתורה אפילו שאתה עוד לא הגעת ללשמה, "ומתוך שלא לשמה, בא לשמה. והיינו, משום, שהמאור שבה מחזירו למוטב"." זאת אומרת, אתה לא צריך לעשות שום דבר חוץ מלעסוק בתורה, וזה יביא לך כוח ותוכל לעלות מדרגת "לא לשמה", ל"לשמה", זאת אומרת מטבע לקבל לטבע על מנת להשפיע.

שאלה: החבר שאל מה פתאום עשו "הקלות"? האם "דרכה של תורה" השתנתה פתאום?

זה מה שבעל הסולם שואל, "הרי שהמציאו לנו ענין חדש, במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות, הנ"ל. שהוא, "המאור שבתורה", שיש בו די כח, להחזירו למוטב, ולהביאהו לעסק התורה והמצות לשמה. שהרי, לא הזכירו כאן סיגופים, אלא רק שהעסק, בתורה ומצות בלבד, מספיק לו," לאדם, "אותו המאור, המחזירו למוטב, שיוכל לעסוק בתורה ומצות, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלל להנאת עצמו, שהוא הנקרא "לשמה"."

יש כאן שינוי, שינוי גדול, הייתי אומר שזו מין מהפכה גדולה. מאיפה הם לקחו את זה? על סמך מה הם משנים את מה שכתבו לפניהם חכמי המשנה? האם חכמי התלמוד שקמו הרבה שנים אחרי חכמי משנה יכלו לשנות מה שחכמי המשנה קבעו קודם? זאת השאלה. בעל הסולם עונה על זה אחר כך.

השאלה נכונה, איך ומאיפה חכמי התלמוד יכולים להגיד שמה שכתבו חכמי המשנה זה לא מדויק, ואנחנו ממציאים לימוד חדש, אחר.

תלמיד: באותה נשימה, האם אנחנו צפויים לעוד הקלות בדרכה של תורה?

אני לא יודע, יכול להיות שתבוא עוד תקופה, אני לא חותם על שום דבר. אבל תיכף נלמד למה הם עשו את זה כך, אולי מתוך זה תהיה לנו גם תשובה לעתיד.

שאלה: אמרת שבמעבר מלא לשמה ללשמה אנחנו עוברים מלקבל ללהשפיע. סיגופין ממעיטים את הקבלה, איך המאור המחזיר למוטב עובד בלי סיגופים, מה הוא עושה?

כנראה שיש בו יותר כוח מאשר בסיגופים, הוא שואל על זה, ותיכף הוא יענה.

שאלה: יש לנו איזה בלבול בעשירייה בין מסך וצמצום. האם אתה יכול להסביר ולתת לנו דוגמה?

צמצום זה כשנניח אני מחליט שאני לא אשתה יותר קפה, אז אני מצמצם את עצמי, ולא שותה יותר קפה. מסך זה לא שאני מוריד ממני משהו, ולא משתמש בו יותר, אלא אני משתמש בתנאי מסוים, ואז מותר לי.

זאת אומרת צמצום זה כשאני לא מקבל לעצמי, אבל במסך, אם אני יכול לקבל בשבילך, אז אני מקבל, ומוסר לך או משאיר אצלי, אבל זה בשבילך. זאת אומרת, צמצום זה כשאני חותך מעצמי ולא מקבל, ומסך זה כדי לקבל ולהשפיע למישהו.

תלמידה: ומה זה צמצום ומסך בעשירייה?

בעשירייה צמצום זה כשאני לא רוצה להשתמש בעשירייה בשום צורה לעצמי, אלא רק כדי להתחלק עם החברים.

שאלה: מה הכוונה שאדם נמצא באמונה שלמה?

כוונה באמונה שלמה, זה כשאדם לא מקבל שום דבר לצורך עצמו, חוץ מדברים הכרחיים כדי להתקיים אלא רק לצורך הזולת. אנחנו כמו מכונה שצריכה גם לקבל משהו כדי להתקיים, אז המשהו ששייך לצורך הקיומי, לא נחשב שאני מקבל.

נניח אני צריך לקבל אלפיים קלוריות ליום. אז אלפיים הקלוריות האלה זה לא נקרא שאני מקבל כי בלי זה אני לא חי. אבל אם קיבלתי אלפיים קלוריות, מעבר לזה כבר אפשר לשאול, בשביל מה אתה מקבל? ועל זה צריך להיות צמצום.

למדנו עכשיו בהקדמה לתלמוד עשר הספירות אות י"א, וכתוב שם "מים במשורה תשתה, פת במלח תאכל, על הארץ תישן", זה מותר, אבל לא יותר מזה. אם אתה חי כך, רק על מים, לחם, וישן על הארץ, ויותר מזה לא מקבל לעצמך, אתה כבר יכול להגיע ללשמה, להשפעת האור.

תלמיד: אבל אמרת שבימנו זה כבר לא תקף "פת במלח תאכל".

אני מדבר על מה שהיה בזמני המשנה.

שאלה: דיברנו עכשיו שלא צריך לעסוק בסיגופים, אבל בכל זאת צריך להתייחס לגוף, הוא הרבה פעמים לוקח הרבה תשומת לב, ומהווה הפרעה. איך צריך עכשיו להתייחס לבהמה שלנו?

אם אנחנו לומדים נכון את השיעורים שלנו, וקשורים בינינו בקבוצות שלנו, אנו לאט לאט מגיעים למצב שהקשר בינינו, ומבינינו לבורא נעשה כל כך חשוב, שאנחנו מתחילים להקדיש לזה את כל הרגעים הפנויים שלנו.

שאלה: הסברת לנו כבר למה הסיגופים כבר לא רלוונטיים עכשיו, כי פעם הייתה עביות קטנה והיה ברור שאנשים של הדורות הקודמים לא רצו לטוס לחלל, לא היה להם רצון כזה גדול, והם עבדו עם רצונות עם עביות יותר קטנה, והצמצום הזה עבד להם. יוצא שעכשיו, עבורנו הסיגופים לא מתאימים כי בזה שאנחנו מצמצמים את הרצונות ההם אז אנחנו מונעים מעצמנו להתקדם, להגיע לרצון לבלוע את כל העולם.

אצל מקובל שהרצונות שלו התפתחו עד כדי לנצח את הבורא, יוצא שלרצונות הבהמיים שלו יש עביות מאוד גדולה. אבל אנחנו שומעים ממך הרבה פעמים שאם יש הפרעה יותר קל למחוק אותה, להעלים אותה.

עבור מקובל שכבר יש לו הזדמנות לעשות צמצום על כל מיני רצונות, ואנחנו כל הזמן עוסקים בשאלה הזאת של הסעודה, לאכול עבור הבורא. בסדר, לאכול נניח מבינים את זה. אבל רצון למין נגיד זה עביות מאוד גדולה, המקובל איך שהוא משתמש בכוח הזה כשיש לו הזדמנות לעשות צמצום על הרצונות האלה?

נדבר על זה בהמשך, אני פשוט חושב שאתם יכולים להבין את זה בצורה לא נכונה. המקובל הוא אדם שבמידה שהוא מקבל מלמעלה רצונות כאלה, הוא משתדל, וחוץ מזה שהוא משתדל הוא גם מבצע כל מיני הגבלות. מצד שני מבין את החולשה של הטבע שלו. לא שהוא נכנע כלפי החולשות שלו, אבל הוא נותן לטבע שלו הזדמנות לבוא לידי ביטוי. עוד נברר את זה, יש לפנינו עוד הרבה חומרים בנושא הזה.

שאלה: מה זה גלות וגאולה באדם?

"גלות" זאת הרגשה שאני נמצא בשליטת הרצון לקבל שלי, ו"גאולה" זה כשאני מרגיש שאני יוצא מתחת השליטה הזאת.

שאלה: לגבי המאור המחזיר למוטב, זה משהו שאנחנו לא מרגישים, לא שולטים על עליו. איך אפשר איכשהו להגביר את הפעולה הזאת, שבאמת האור יעבוד עלינו? זה תלוי בנו, אפשר לעשות משהו בשביל זה?

כן. אם אנחנו רוצים להגביר את המאור המחזיר למוטב אנחנו צריכים לעסוק בקשר בינינו, להתקרב בינינו, ולפנות לבורא. יש לנו שני דברים, ככל שנהיה יותר צמודים זה לזה, וככל שנבקש מהבורא להתקרב יחד כולנו אליו, בהתאם לזה האור ממנו ישפיע עלינו ביתר כוח.

שאלה: איכשהו אני מרגיש שיש חשיבות גדולה לחברה שאנחנו נמצאים בהקשר של הרצונות. לדוגמה אם אני עם אנשים שרוצים לנסוע לנופש במונקו או בדובאי אני מרגיש שגם אני רוצה לטוס לשם, ואני בודק מלונות בזמן החופשי שלי. כשאני חוזר לקבוצה יש רצונות אחרים, רצונות לביטול, למסירות, לשיעור בוקר, לחיבור, ואז אני חושב, עכשיו אני צריך לקרוא "שמעתי".

אז יש עלי השפעות של סביבות שונות, קבוצות שונות שאנחנו באינטראקציה איתן. איך אנחנו יכולים לחזק את ההשפעה של העשירייה, של הקבוצה לא רק בזמן השיעור כשאנחנו במפגש, אלא שהיא תשפיע עלינו כל היום כך שנהיה מוגנים מרצונות חיצוניים, מהסביבה החיצונית? איך עושים את זה?

ככל שאנחנו משתדלים לחשוב זה על זה, ועל החיבור שלנו יחד, בהתאם לזה אנחנו מושכים את המאור המחזיר למוטב. כי לחשוב עלינו, שאנחנו יחד זה נעשה אצלנו נגד הרצון האגואיסטי שלנו, ואז האור משפיע עלינו, ומחבר אותנו יותר ויותר צמוד זה אל זה.

תלמיד: אבל אני רוצה לפתוח את זה לקנה מידה יותר גדול. אנחנו אומה קטנה בעולם שנקראת בני ברוך, ואנחנו מנסים למשוך את האור לעולם, ולהשפיע על כל העולם. אבל כל האנושות היא סל ענק של רצונות, ואנחנו רק אומה קטנה. איך נעשה ככה שהעבודה שלנו תשפיע על כל העולם, על כל הרצונות שלהם, כי הרי אנחנו קטנים, והם הרבה.

זו כבר עבודתו של האור העליון. אם אנחנו מתקבצים בינינו יותר ויותר, כדי להיות צמודים זה לזה, מה שנקרא להיות "כאיש אחד בלב אחד", אז האור העליון נכנס ופועל בנו, ועושה מאיתנו מקור של אור לכל האנושות. ואז האנושות מתחילה להרגיש שיש בתוכה איזה מקור של אור, ומקור האור הזה הוא אנחנו. היא תפנה אלינו, תרצה להיות איתנו בקשר, ותמצא אותנו כדי להתקרב, ולהידבק אלינו.

זה מה שאנחנו צריכים לעשות. בעצמנו להתחבר בינינו יותר ויותר, לפרסם את השיטה הזאת לכולם, ולצפות שנקבל תגובה נכונה מכל האנושות אלינו.

שאלה: איך אני צריך להתנהג מחוץ לעשירייה בעבודה הפנימית?

מחוץ לעשירייה אנחנו צריכים להתנהג כמו אנשים אחרים, לא בולטים כל כך, פשוט כמו כולם. רק כשאנחנו מפרסמים את הספרים, את החומר והשיעורים שלנו, או יוצאים להפצה, לפרסום, אנחנו מדברים על זה. כך סתם אנחנו לא צריכים לדבר ולצעוק לכל הכיוונים.

תלמיד: אבל האם אני צריך לעבוד על הכוונה שלי כשאני מחוץ לעשירייה?

העיקר בינתיים להיות רק בתוך העשירייה ובעוד עשיריות שלנו, לא יותר מזה. אין לנו מספיק כוח כדי לפזר אותו בכל העולם. אבל בעשירייה שלי, אני דואג שהחברים יהיו יותר ויותר צמודים, קרובים, ושכל עשיריות בני ברוך יהיו כעשירייה אחת. זה הכול.

תלמיד: האם כמו שביכולתנו להפסיק לשתות קפה, כך באותה מידה אני יכולה להפסיק לקבל תענוג בעשירייה עד שאקבל מסך?

תנסי. אני לא חושב. הבורא ברא את הרצון לקבל שלנו והרצון הזה דורש מאיתנו בכל פעם למלא אותו בכל מיני תענוגים. כדי להגיע ללשמה, לעל מנת להשפיע, למצב שאנחנו באמת יוצאים מעצמנו ומעלים את עצמנו לדרגה הרוחנית, עלינו להפסיק לרצות ליהנות. מה אנחנו יכולים לעשות, איך נפסיק לרצות ליהנות? זה יקרה רק בתנאי שנתינת תענוג לבורא תהיה יותר חשובה לי מקבלת תענוג לעצמי. כמו אימא, שיש לפניה תינוק ואפילו שהיא מאוד רעבה היא חושבת איך לתת לתינוק. זה העניין של הנתינה, היא עושה על עצמה צמצום ולא יכולה אפילו לקבל אוכל לפני האכלת התינוק. כך אנחנו צריכים לפעול.

שאלה: מה יש בסיגופים שפעם הביאו את האדם לרוחניות?

סיגופים מרחיקים את האדם מתענוג. אם אני יודע שאם אשתה עכשיו כוס קפה אחר כך תכאב לי הבטן, אז אני לא אשתה. זה פשוט, אלה הסיגופים.

שאלה: האם אני חייב להגיע לצמצום לפני שאשיג מסך או שאפשר להגיע למסך לפני שעושים צמצום?

אני קודם צריך להשיג צמצום ואחר כך מסך.

אות י"ב

”אבל יש להרהר לכאורה, אחר דבריהם אלו: הלא מצאנו כמה לומדים, שלא הועיל להם, העסק בתורה, שיזכו, על ידי המאור שבה, לבא לשמה.

אמנם, ענין העסק בתורה ומצות שלא לשמה, הפירוש, שהוא מאמין בהשי"ת, ובתורה, ובשכר ועונש, והוא עוסק בתורה, מחמת שהשי"ת צוה לעסוק, אבל משתף הנאת עצמו, עם עשיית הנ"ר ליוצרו. ואם, אחר כל טרחתו, בעסק התורה והמצות, יוודע לו, שלא הגיעה לו, ע"י העסק והטורח הגדול הזה, שום הנאה ותועלת פרטית, הוא מתחרט, על כל יגיעתו שיגע, מטעם שעינה את עצמו מתחילתו, שכסבור, שגם הוא יהנה מטרחתו - כגון זה "שלא לשמה" נקרא (כמ"ש בתוספות, רה"ש, דף ד', ד"ה "בשביל").

ואעפ"כ, התירו חז"ל, את תחילת העסק בתורה ומצות, גם שלא לשמה. מטעם, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה, כמבואר לעיל.

אמנם בלי ספק, אם העוסק הזה, לא זכה עדיין, לאמונת השי"ת ותורתו, אלא מתגורר בספיקות ח"ו, לא עליו אמרו חז"ל, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ולא עליו אמרו (במ"ר בפתיחתא דאיכה, ובירושלמי חגיגה פ"א ה"ז, ד"ה "שמתוך שלא לשמה בא לשמה", איכה רבה פתיחה ב), שמתוך שמתעסקים בה, המאור שבה מחזירם למוטב.

כי המאור שבתורה, אינו מאיר, אלא לבעל אמונה. ולא עוד, אלא שמדת גודל המאור הזה, היא כמדת תוקף אמונתו.

אבל למחוסרי אמונה ח"ו, היא להיפך, כמ"ש: "למשמאילים, בה סמא דמותא" (שבת פ"ח), כי מקבלים חושך מהתורה, ונחשכות עיניהם".

שאלה: עשיית נחת רוח לבורא בגלל גדלותו והאהבה אליו אלה דברים עוקבים?

נניח

תלמידה: האם אנחנו מקבלים תענוג מגדלות הבורא או מהמצב שלנו מגדלות הבורא?

מהמצב שלנו.

תלמידה: חיסרון הוא כלי לגדלות הבורא והמילוי לחיסרון זו אהבה לבורא. האם נכון שהשכר שלנו הוא כלי אמונה הנותן לנו אפשרות לעבוד בדרגה הבאה?

כמעט נכון.

תלמידה: וככול שכלי האמונה יותר גדול, אפשר להשקיע יותר מאמצים במדרגה הבאה וכך יש יותר אהבה וגדלות הבורא. יוצא שכלי האמונה הוא הכוונה בזמן העבודה לקבל ולתת אור אהבה לקרוב?

נכון.

שאלה: כתוב פה, כי המאור שבתורה אינו מאיר אלא לבעל אמונה. אבל מצד שני אי אפשר להגיע לאמונה בלי המאור שבתורה?

תלוי באיזו מידה, אפילו במידה קטנה מאוד כבר יש עליו איזה מאור.

תלמיד: במשפט הבא הוא אומר שלחסרי אמונה, גם אם יש מאור זה הפוך, זה סם המוות, זה עוד מרחיק אותו. אז איך להבין זאת נכון?

גם כך וגם כך זה עובד, אפילו שמרחיקים אותו הוא מרגיש שהוא מתרחק.

תלמיד: אז למה זה נקרא "סם המוות"?

כי אז הוא מרגיש שהוא נמצא בסם המוות.

.

שאלה: אפשר להסביר מה זה אמונה בבורא ואמונה בתורה?

אמונה היא כוח השפעה, אם אני יכול להשפיע לבורא נקרא שאני נמצא באמונה. לפי כוח ההשפעה שלי כך נמדד גודל האמונה שלי.

קריין: שוב אות י"ב.

אות י"ב

"אבל יש להרהר לכאורה, אחר דבריהם אלו: הלא מצאנו כמה לומדים, שלא הועיל להם, העסק בתורה, שיזכו, על ידי המאור שבה, לבא לשמה." כמה אנשים בעולם העוסקים בתורה אנחנו רואים, מיליונים. ומה, כולם מגיעים ללשמה? ודאי שלא. למה?

"אמנם, ענין העסק בתורה ומצות שלא לשמה, הפירוש, שהוא מאמין בהשי"ת, ובתורה, ובשכר ועונש, והוא עוסק בתורה, מחמת שהשי"ת צוה לעסוק, אבל משתף הנאת עצמו, עם עשיית הנ"ר ליוצרו." אפשר להגיד בעל כורחו,

"ואם, אחר כל טרחתו, בעסק התורה והמצות, יוודע לו, שלא הגיעה לו, ע"י העסק והטורח הגדול הזה, שום הנאה ותועלת פרטית, הוא מתחרט, על כל יגיעתו שיגע, מטעם שאינה את עצמו מתחילתו, שכסבור, שגם הוא יהנה מטרחתו - כגון זה "שלא לשמה" נקרא (כמ"ש בתוספות, רה"ש, דף ד', ד"ה "בשביל").

ואעפ"כ, התירו חז"ל, את תחילת העסק בתורה ומצות, גם שלא לשמה. מטעם, שמתוך שלא לשמה, בא לשמה, כמבואר לעיל.

אמנם בלי ספק, אם העוסק הזה, לא זכה עדיין, לאמונת השי"ת ותורתו, אלא מתגורר בספיקות ח"ו, לא עליו אמרו חז"ל, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ולא עליו אמרו (במ"ר בפתיחתא דאיכה, ובירושלמי חגיגה פ"א ה"ז, ד"ה "שמתוך שלא לשמה בא לשמה", איכה רבה פתיחה ב), שמתוך שמתעסקים בה, המאור שבה מחזירם למוטב.

כי המאור שבתורה, אינו מאיר, אלא לבעל אמונה. ולא עוד, אלא שמדת גודל המאור הזה, היא כמדת תוקף אמונתו.

אבל למחוסרי אמונה ח"ו, היא להיפך, כמ"ש: "למשמאילים, בה סמא דמותא" (שבת פ"ח), כי מקבלים חושך מהתורה, ונחשכות עיניהם."

שאלה: אני לא רואה שום אינטרס לרצון לקבל שלי, בפעולות שלי בעשירייה. מה אני עושה שזה לא לשמה?

למה אתה אומר שזה לא לשמה, זה פחות מלא לשמה. אתה לא מקיים את התנאים הנדרשים כדי להיות בלא לשמה. לשמה זה על מנת להשפיע, לא לשמה זה שאתה יודע שיש לפניך דרגה בעל מנת להשפיע שעליך להיות בה, אבל עוד לא הגעת לכך. אם אתה לא רוצה להיות אפילו בדרגה הזאת בהשפעה, אז אתה לא נמצא בלא לשמה, אתה עוד לפני זה. אבל אל תדאג, תלך קדימה ותצליח. אני אומר לך.

שאלה: מה זו אמונה ומה הוא ההבדל בין אמונה בבורא, לבין אמונה שנצליח ונזכה בלוטו, גם פה וגם שם אנחנו מאמינים.

ייתכן ובתרגום השפה שלכם אלה מילים דומות, אבל בקבלה "אמונה" נקרא כוח השפעה, שאני יכול לתת למעלה מהרצון לקבל האגואיסטי שלי. זה נקרא "אמונה".

תלמיד: כלומר, אין קשר למשהו שאני רוצה ושיהיה לי מזל.

לא, זה לא שייך למזל.

שאלה: אמרת בעבר "ברומא התנהג כרומאי", כשאנחנו לא נמצאים בסביבה של לומדי קבלה, אנחנו לא יכולים להתנהג כמו בקבלה. אז מה אפשר לעשות על מנת להשפיע לאנשים אחרים, איך אני מביא אליהם את הקבלה?

כרגע, אחרים לא מטרידים אותי. אני לא שואל על זה ואנחנו לא מדברים על זה עכשיו.

שאלה: כתוב שהמאור שבתורה ניתן רק למי שיש לו אמונה. איך עכשיו, בשיעור, אנחנו רוכשים את האמונה כדי שהאור יאיר לנו?

ככל שאתם תתחברו ביניכם, במידה שכל אחד ישתדל לצאת מעצמו ולהתחבר לחבר, אז לפי שתצא מעצמך ותידבק לחבר, יהיה לך כוח אמונה. ואז לפי כוח האמונה הזה אתה תוכל להתקשר לבורא, לגלות אותו.

תלמיד: אז באותה מידה שאני אצא מעצמי כלפי החבר, כך יהיה הכוח של האור. מהי מידת היציאה?

זו מידת האמונה.

תלמיד: איך להיכנס יותר ללב החבר, איך לעשות את זה בצורה פרקטית?

אתה רוצה להשפיע לו, לתת לו, לעזור לו יותר מאשר לעצמך.

שאלה: האם חלק מהאמונה זה להבין את מטרת הבריאה שהיא ליהנות לנבראים?

כן, ודאי.

שאלה: האם אנחנו צריכים לעשות מסך רק בעבודה בעשירייה וביתר החיים לחיות כרגיל?

בינתיים רק בקבוצה. אחר כך לכולם. זה תלוי במדרגות שנעלה בהן, לפיהן נדבר על זה. בינתיים אנחנו מדברים על המדרגה הראשונה, איך אנחנו מתחברים לחברים? אנחנו צריכים להיות מחוברים בינינו באופן שכל אחד מוסר את עצמו לחברים.

שאלה: כשאנחנו לומדים או עושים עבודה בהפצה, איך להצליח להישאר בכוונה מתמדת של השפעה ולא לקבל תענוג לעצמך? האם זה עדיין נקרא "טוב"?

כן. לאט לאט אנחנו מבררים את המצבים האלו וכך מתקדמים, את צודקת.

שאלה: שמענו שעל מנת למשוך אור, צריך להתחבר, הכול מתחיל בקבוצה, אבל כדי לעבוד בקבוצה, צריך למשוך מאור. זה נשמע כמו ביצה ותרנגולת. מה קודם, מה אחר כך?

אנחנו צריכים להשתדל להיות מחוברים. אם אנחנו נמצאים בקבוצה, אז ללא שום תנאים, להיות כמה שיותר מחוברים בינינו. אחרי שאנחנו רואים שאנחנו איכשהו מחוברים וכל אחד מרגיש את עצמו קרוב לאחרים, לפי זה אנחנו מתחילים להשתדל לגלות את הכוח שקושר ביננו יחד, שזה הבורא.

שאלה: בתקופת המשנה, אדם לא היה חייב לעסוק בסיגופים בשביל להגיע ללשמה?

להיפך, בתקופת המשנה היו חייבים לעסוק בסיגופים, היו הגבלות מאוד רציניות על כל פעולה ארצית, גשמית של האדם, לכל מי שרצה להשיג את הבורא.

שאלה: אם אנחנו אומרים שאמונה זה כוח השפעה, אז לא ברור התנאי, כי אם הוא כבר נמצא בשלא לשמה, זה אומר שכבר יש לו כוח השפעה כלשהו. פשוט הוא עושה לטובת עצמו. אז למה הוא אומר שהוא בלא לשמה והוא עדיין לא בכוח השפעה?

אז לא הכול שחור לבן, יש כך ויש אחרת. יש גם באמצע.

תלמיד: מהו האמצע שהוא מתכוון אליו?

הוא נמצא גם בזה וגם בזה במקצת. פעם כך, פעם כך.

תלמיד: מה זה שהוא נמצא בלא לשמה, אבל בכל זאת הוא מאמין וכאילו הולך לכיוון הלשמה?

כי מדובר על ההבחנות שאדם עושה על עצמו ולא שמישהו בודק אותו. וכשהוא עושה בדיקה לעצמו, אז הוא נוטה פעם לכאן, ופעם לכאן והוא לא בטוח. מהיכן הוא ידע איך לבדוק את עצמו? אז נראה לו פעם כך ופעם כך, הרי הוא לא בודק את עצמו עם מכשיר.

תלמיד: אז איך הוא יכול לבדוק את עצמו בצורה כזאת שהוא יודע שהוא נמצא בשלא לשמה, אבל עדיין הולך לכיוון הלשמה בצורה נכונה?

אני לא יכול להגיד לך, כי "אין חכם כבעל ניסיון". אתה תגיע לזה ותראה.

שאלה: כשיש תוספת רצון לקבל, בדרך כלל האדם מבקש תמיכה מהקבוצה. איך לבקש את התמיכה הפנימית הזאת של הקבוצה ולא לבקש תמיכה חיצונית? איך לתפוס את הקבוצה במצב של רצון?

תתפסי את הקבוצה, כמה שאת רק יכולה. אין לך שום דבר אחר חוץ מהקבוצה. אם תתפסי אותה, יש לך הזדמנות להגיע לבורא, לגלות את הבורא בקבוצה. אם לא תתפסי, לא תחזיקי, איפה עוד תגלי אותו? אין עוד מקום חוץ מהקבוצה בשביל לגלות את הבורא.

לכן תבכי, תבקשי, תצעקי, לא משנה מה, רק בשביל לאחוז בקבוצה ולהיות בתוכה, ליפול לקבוצה כמו לתוך רשת, כמו שדג נופל לרשת. ככה צריך להגיע לקבוצה. ואת לא רוצה לצאת, אלא רק להיות בקבוצה ולעשות את כל המאמצים בקבוצה כדי לחזק את הקשר אתה עד שהבורא יתגלה.

שאלה: מה לעשות בכדי להרגיש יותר אחריות ככה שלא יחשכו עיני האדם?

כדי שלא יחשכו עיני האדם צריכים לבכות. לבכות ואז הדמעות ינקו לך את העיניים ואתה תראה יותר.

אות י"ג

"וכבר משלו חכמים, משל נאה, על ענין זה, על הפסוק (עמוס ה): "הוי המתאוים את יום ה', למה זה לכם יום ה', הוא חושך ולא אור?". משל לתרנגול ועטלף, שהיו מצפים לאור. אמר לו, תרנגול לעטלף: "אני מצפה לאורה, שאורה שלי הוא. ואתה, למה לך אורה?" (סנהדרין צ"ח ע"ב). ודו"ק מאד.

ומובן היטב, שאותם הלומדים, שלא זכו, מתוך שלא לשמה לבא לשמה, היינו משום, שהם מחוסרי אמונה ח"ו, וע"כ לא קבלו, שום מאור מהתורה, ועל כן בחשכה יתהלכון, וימותו ולא בחכמה.

אבל אותם, שזכו לאמונה שלמה, מובטחים בדברי חז"ל, שמתוך שמתעסקים בתורה, אפילו שלא לשמה, המאור שבה מחזירם למוטב, ויזכו, גם בלי הקדם של יסורים וחיי צער, לתורה לשמה, המביאה לחיי אושר וטוב, בעוה"ז ובעוה"ב, כנ"ל. ועליהם הכתוב אומר: "אז, תתענג על ה', והרכבתיך על במתי ארץ"."

זאת אומרת שהעיקר בשבילנו זה להגיע ללשמה. אז אני מאחל לכם לכולכם את המתנה הזאת שתבוא מלמעלה.

(סוף השיעור)