שיעור בוקר 05.01.2025 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך ג', עמ' 1615,

מאמר 23, "ראה אנכי נותן לפניכם"

קריין: רב"ש ג', עמוד 1615, מאמר 23, "ראה אנכי נותן לפניכם".

ראה אנכי נותן לפניכם

""ראה אנכי נותן לפניכם". פתח בלשון יחיד ומסיים בלשון רבים, וכמו כן יש להבין ענין "ראה", לשון ראיה.

לשון יחיד, היינו שכל פרט צריך לזכות לבחינת ראיה על דרך, "ואהבת את ה' אלקיך". לשון יחיד, ומדבר לכלל ישראל, היינו שכל פרט מן הכלל, צריך לזכות לבחינת "ה' אלקיך", לשון יחיד. זאת אומרת, שלא לסמוך על השני, אלא כל אחד ואחד צריך להיות יסוד, שעל היסוד הזה בנוי כל העבדות שלו.

וכמו כן האדם צריך לזכות לבחינת ראיה, כמו שאמרו חז"ל, כשאדם אומר "ויכולו" הוא מעיד על מעשה בראשית. ויש להבין:

א. עדות זו, בשביל מי הוא צריך להעיד.

ב. הלא אין עדות אלא מבחינת ראיה ולא משמיעה, ואיזו ראיה יש כאן כשאומר, "ויכולו".

ועדות שאדם צריך להעיד היא, שאמת הוא שמעשה בראשית, שהבורא ברא, היה מטעם להטיב לנבראיו. וזה דווקא שזכו לבחינת ראיה, היינו אור החכמה. כשזה מתגלה, הוא מעיד על מעשה בראשית, שהוא להטיב לנבראיו.

וזו בחינת שבת גמר מלאכה, היינו שכבר מגולה המטרה, שהיא להטיב לנבראיו. וזה נקרא "אשר שבת מכל מלאכתו", כיון שכבר נתגלתה המטרה."

תלמיד: הוא כותב שאדם מעיד על "ויכולו", על כל מיני מצבים. מה זו עדות?

עדות הכוונה לעד, כלומר אדם מבין מה קורה, מקבל צד אחד במשפט, ומוכן לעמוד על זה ולהעיד.

תלמיד: זה לראות מצב, ולהבין מתוך הראיה את המצב הזה.

כן.

תלמיד: האם זה להבין את פעולת הבורא?

כן. אין ספקות בזה שזו פעולת הבורא.

תלמיד: הוא כותב, "ראה אנוכי נותן לפניכם", מתחיל בלשון יחיד, מסיים בלשון רבים. מה היחיד רואה ומה הכלל רואה?

"ראה" זה בחינת יחיד שבה הוא עונה, ו"לפניכם" זה כבר רבים, אז למה זה כך.

תלמיד: מה זו בכלל ראיה?

ראיה היא קביעת המצב.

תלמיד: מה היחיד רואה ומה הרבים רואים?

מישהו יכול להגיד?

תלמיד: כתוב "שכל פרט מן הכלל, צריך לזכות לבחינת "ה' אלקיך". לשון יחיד". לשון יחיד זה ה' אלקיך, והכלל זה שכל הפרטים של ישראל צריכים לזכות לה' אלקיך.

תלמיד: הוא כותב "ראיה, היינו אור החכמה". אור החכמה יכול להתגלות בכלי מתוקן, כלי של חסדים, כלי של ערבות. כשכולם דואגים זה לזה, אז אור החכמה, השפע, הבורא יכול להתגלות שם.

תלמיד: הוא כותב שיש שתי אפשרויות לראיה, האחת היא על דרך "ואהבת את ה' אלקיך", והשנייה היא "שאדם אומר "ויכולו" שהוא מעיד על מטרת הבריאה שהיא להטיב לנבראיו". מה ההבדל בין שתי הראיות האלה?

אם שני אנשים היו מגיעים לאותו מצב, אז היית אומר ששניהם שווים, כן?

תלמיד: כן.

ומה בכל זאת הפער בין "ויכולו" "ואהבת"?

תלמיד: זה נראה כמו שני עמודי יסוד שצריכים להיבנות בתוך האדם.

כן.

תלמיד: אבל צריך להשיג את זה.

כן.

תלמיד: האם בסופו של דבר אנחנו מגיעים למקום אחד משותף שכל אחד רואה אחרת את המצב, את מה שקורה, או להרגשה משותפת ולתמונה אחת משותפת?

מה ההבדל בין רואה או מרגיש?

תלמיד: נגיד שרואה ומרגיש זה היינו הך. אבל בסופו של דבר לאן אנחנו מגיעים, האם למצב אחד משותף שכל אחד מרגיש את המצב אחרת, או שאנחנו מגיעים לאותה הרגשה אחת של אותו מצב השלם?

מעניין. התנאי הזה כביכול דורש מכולם להיות בראיה אחת. לכן הוא שואל, "עדות זו, בשביל מי הוא צריך להעיד".

תלמיד: הוא נותן עצה בפסקה השנייה, "זאת אומרת, שלא לסמוך על השני, אלא כל אחד ואחד צריך להיות יסוד, שעל היסוד הזה בנוי כל העבדות שלו". במה לא לסמוך אחד על השני?

במה אפשר לסמוך?

תלמיד: על מה מדובר בכלל?

אם כולם מגיעים למצב של היחיד, של "ה' אלקיך", אז זה ברור שכולם מגיעים לסוף. אבל אם אחד אומר "ויכולו" והשני לא יכול כך להגיד, אז אין שניהם מגיעים לסיום של מעשה בראשית.

תלמיד: אני עדיין לא תופס על מה מדובר, במה אני לא סומך על השני? מי זה השני? אני מבין שזה החבר.

אבל עדיין יש לך שתי אפשרויות, כמו שהוא כותב:

"א. עדות זו בשביל מי הוא צריך להעיד.

ב. הלא אין עדות אלא מבחינת ראיה ולא משמיעה, ואיזו ראיה יש כאן כשאומר, "ויכולו".", יכולו כולל בתוכו ראיה או שמיעה?

תלמיד: לא יודע.

הוא כותב, "ועדות שאדם צריך להעיד היא, שאמת הוא שמעשה בראשית, שהבורא ברא, היה מטעם להטיב לנבראיו. וזה דווקא שזכו לבחינת ראיה" להטיב. אדם צריך להרגיש את זה, לראות את זה, "היינו אור החכמה. כשזה מתגלה, הוא מעיד על מעשה בראשית, שהוא להטיב לנבראיו.

וזו בחינת שבת גמר מלאכה, היינו שכבר מגולה המטרה" של הבריאה "שהיא להטיב לנבראיו. וזה נקרא" אשר ברא אלוהים לעשות, "אשר שבת מכל מלאכתו", כיון שכבר נתגלתה המטרה."

תלמיד: האם אפשר לחלק את זה לתיקון הבריאה ומטרת הבריאה, לתקן את הכלי שזו צורת היחיד?

כן.

תלמיד: מהי המדרגה הבאה שהוא זוכה לה, מה זה כלפי הכלל?

זו מטרת הבריאה.

תלמיד: האדם זוכה לראות שהבורא מטיב לנבראיו?

כן.

תלמיד: מה ההבדל ביניהם?

כמו כלל ופרט.

תלמיד: האם האדם זוכה לזה או שהעשירייה זוכה למצב הזה של להיטיב לנבראיו?

מעניין. מה אתה חושב?

תלמיד: אם זה האדם, אז אני לא מצליח להבין מה ההבדל בין היחיד ואחר כך הכלל, בין העדות לבין המצב הזה של לא לסמוך. כביכול יש שתי עבודות שונות לגמרי, התיקון והמטרה.

כן. נגיד שמגיע אליך חבר שהוא הנציג של כל הקבוצה ואומר לך את הדעה שלו, שהיא הדעה של כל האספה הזאת. ומגיע אליך מישהו אחר, ומה הוא אומר לך?

תלמיד: משהו הפוך?

ודאי שלא אותו דבר. אז עם מי אתה?

תלמיד: זה בכלל לא תלוי בהם. אם אני צריך כלפי עצמי לבטל את עצמי, אז זה כבר לא תלוי מה אומרים לי, זו הצורה של התיקון, אני מבטל את הכלי שלי.

כן.

תלמיד: אבל כלפי הכלל זה כבר דורש חיבור שאני לא יודע מאיפה אפשר להשיג אותו.

אז לפי הכלל הנציג צודק. ולפי הפרט?

תלמיד: לפי הפרט אני יכול להגיד ששניהם צודקים. אבל לפי הכלל אני לא יודע איך זה יכול להיות.

בסדר גמור.

תלמיד: מה זה "לזכות לבחינת "ה' אלקיך""?

השגת הבורא בצורה השלמה.

תלמיד: מה זה שהאדם זוכה לזה שה' הוא האלוקים שלו?

הוא עונה במאמר.

תלמיד: הוא כותב על עדות, "ועדות שאדם צריך להעיד היא, שאמת הוא שמעשה בראשית, שהבורא ברא, היה מטעם להטיב לנבראיו".

(סוף השיעור)