שיעור בוקר 05.08.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי בעל הסולם", חלק "אגרות", עמ' 757. אגרת נ"ה

קריין: ספר "כתבי בעל סולם", עמ' 757, אגרת נ"ה.

אגרת נ"ה

שנת תרצ"ב (1932)

"ב"ה ב' דר"ח כסלו ד' תולדות תרצ"ב פעיה"ק ירושלים ת"ו בב"א

כבוד היקר לי מכל. .. שליט"א

הן היום השגתי מכתבך עם בְּשׂוֹרַת הבנים, יתן ה' הברכה במז"ט [בְּמזל טוב] ובשם טוב בקרב ישראל.בדרך כלל מצאתי במכתב הזה שעה אחת של קורת רוח. הגם שלא מנעת גם מכאן את הַחֵיק הגופני מליטול חלק בראש, עם-כל-זה הנקודה אמנם רַבָּה על הַכְּתַב, כמו שכתבת בעצמך.

ומה שכתבת שֶׁאֲנָכִי בכעס, או בדאגה עליך, על שלא כתבת לי כלום, זה שנתים ימים, כי כן אתה מרגיש. הנני להשיבך: כי הגם שהרגשה זו איננה מאכזבת מִכְּלָלָה, אולם מאוכזבת היא בצורתה, כי גלוי וידוע לפני השי"ת, שלא יִקְרֵנִי ח"ו [חס ושלום] שום טוב ורע מִמַּשִּׂיגֵי הגוף, וכמאז כן עתה, אני עומד באחת, "וַוי לְהַאי שׁוּפְרָא דְבָלֵי בְּהַאי עַפְרָא [אוי ליופי זה שבלה בעפר זה]", ומכאן כֹּל שְׂשׂוֹנִי וכל יְגוֹנִי.

ואחר ההקדמה הזאת, אבוא למלא דרישתך, שכתבת לי בזה הלשון: "אבקשך מאד שתכתוב לי איזה מִלִּין חַדְתִּין דְּאוֹרַיְיתָא [דברי תורה חדשים]".

יש לנו להתבונן מאד בדברי חז"ל, שכל דבריהם כְּגַחֲלֵי אֵשׁ. והנה אמרו: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". אשר לכאורה רֵישָׁא וְסֵיפָא [התחלה וסוף] סותרים זה את זה, כי לאחר שהחליטו, ששעה אחת של עולם הבא יפה מכל חיי העולם הזה, ואם כן ודאי שהכוונה על החיים הרוחניים שבעולם הזה. דהיינו, "תשובה ומעשים טובים". כי אין ח"ו [חס ושלום] לחשוד שהמשנה מדברת מחיים של תענוג המדומה, הנוהג אצל רשעים, שׁוֹטִים וְגַּסֵי רוּחַ.

כי כבר הורו לנו חז"ל: ש"רשעים בחייהן קרויין מתים". כלומר, שאותה הצורה של חיים, אשר הרשע יכול להדמות אליה, הרי הצורה הזו המות בעצמו. דהיינו, הַהֳפְכִי מהחיים והאושר, באופן שהמיתה המובנת אצל הַרָשָׁע בְּהָהֶעְדֵּר של התענוג המדומה, הרי זה מובן של שקר. כי העדר תענוג גופני, אינו הָפְכִי מהחיים, שיהיה ראוי להגדיר בשם מיתה. אלא אך ורק הַיֵשׁוּת של תענוגים הגופניים, שהרשעים מקבלים וְשָׂשִׂים וּשְׂמֵחִים, הן הם, אשר נארגים אליהם למחיצה של ברזל, ומפרידם מחיי החיים, ונשקעים בְּעַלְמָא דְמוּתָא [בעולם הַמָּוֶת]. כמו"ש [כמו שכתוב]: "הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות".

ולפי זה גלוי בְּבִטְחָה שדברי המשנה: "חיי העולם הזה", מורים על חיים רוחניים שבעולם הזה, כי לשון חכמים מַרְפֵּא, ולא ידברו כזב ח"ו.

ועל זה אמרו, , שֶׁשָׁעָה אחת של קורת רוח בעולם הזה יפה ממנו. ואם-כן איך הוסיפו לומר ששעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה יפה מכל חיי העולם הבא? ואין לדחוק לחלק שענין תשובה ומעשים טובים, הוא דבר של הַטִרְחָא וסבלנות. אשר על כן עומד נבדל מחיי העולם הזה, ועל-כן אמרו בתחילה, ששעה אחת של קורת רוח של עולם הזה יפה הימנו.

אמנם, הַטִרְחָא והיגיעה הריקנית מתענוג, הוא משובח מהתענוג הרוחני שבעולם הזה, שעולה עוד יותר מכל חיי העולם הבא. אולם דברים כאלו אינם מתקבלים רק בין קטני הדעת. ולא יבואו לעולם על שולחנם של חכמים. כי כבר הגדירו לנו חז"ל בזוהר הקדוש: "אַשֶׁר בַּאֲתַר דְּאִית טִרְחוּתָא", תַּמָּן אִית ס"א, בְּגִין דְס"א אִיהוּ בִּגְּרִיעוּ [במקום שיש טרחה, שם יש ס"א, משום שהס"א בחסרון], וכן כל הכרוכים אחריה, מה שאין כן הקדושה, תַּמָן אִית שְׁלִימוּ, וכל עובדין דקדושה איהו בשלימא [שם יש שלימות, וכל מעשי הקדושה הם בשלמות], בלי טִרְחָא רק בתענוגים ואושר". עש"ה [עיין שם היטב].

בטרם נחדור לעומק דבריהם ז"ל, אֶגְדוֹר לך היטב פירוש המילות האלו: עולם הזה ועולם הבא בדברי חז"ל: והוא כמו שמובא בזוהר בשם ספר הבהיר, דְשאלו לר' [לְרָבִּי] רחימאי, מאי עולם הבא, ומאי לעתיד לבוא? והשיב להם: "בְּעַלְמָא דְּאָתִּי וּבָא [עולם הבא]". כלומר, שהשפע עומד לבוא לפנינו. ע"ש [עיין שם].

והנך רואה היטב ההפרש וְהַגֶּדֶר, בין עולם הזה לעולם הבא. אשר ענין הזה, הוא המושג לנו "בְּהֹוֶה", או שכבר השגנו "בְּיִהְיֶה" מה שאין כן ענין עולם הבא, שאותה עדיין לא השגנו כאן עכשיו "בְּהֹוֶה", אלא שראוי לבוא לנו "בְּיִהְיֶה". דהיינו, לאחר זמן. אבל שניהם מדברים במה שאדם משיג ומקבל בעולם הזה, כי המובן של שכר הנשמה המקווה בעתיד, מובא בזוהר הנ"ל - שהיא מוגדרת אך ורק במלה "לֶעָתִיד לָבוֹא". כלומר, שבטרם התיקון אין בני אדם שבעולם הזה, מוכשרים כלל לקבלו, אלא הנשמות המופשטות מגוף, או לאחר גמר התיקון, שאז עולם הזה יִתְעָלֶה בְּמַעֲלָה גדולה של עולם האצילות, ואין עתה להאריך בזה.

אִיתָא [מובא]: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם" וכו'. וצריכים להבין רצונו של בעל ההגדה, ביחס הזה של "תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם", להזכיר לנו במובחר הזמנים, זמן חרותנו?

אולם אנו מוצאים כזה גם בתורה הקדושה, שכתוב: "וַיָּמָת תֶּרַח בְּחָרָן". "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וכו'". כי הנה הסמיכות הזו מפליאה וּמַתְמִיהָ, אשר התגלות ה' בראשונה לאב הראשון, שהוא השורש והגרעין של כלל ישראל, וכל התיקון שהוא כולל כל השפע והאושר המקווה שיתגלה לנו, ושפע בעולמות לכל הצדיקים והנביאים מראש ועד סוף.

כי כן חוק הקדושה והרוחניות, אשר השורש כולל בעצמו כל הצאצאים, אשר באים ומתגלים בסבתו, כמ"ש ז"ל על אדם הראשון שהיה כולל לכל הנשמות שיבואו בעולם. וכן הבכור, כולל לכל הבנים הנולדים אחריו כנודע בספרים. ואם כן היה צריך לכאורה להפסיק בכמה כתובים בין שמו של תֶרַח, להתגלות הראשון של אברהם, שהוא שורש הכל, כאמור.

וצריך אני להסביר כאן ענין עבודה זרה בשורשה. והוא ע"ד [על דרך] שֶׁאִיתָא [שמובא] בספרים, על הפסוק: "לֹא יִהְיֶה בְךָ אֵל זָר", אשר המובן הוא, שהשי"ת, לא יהיה אצלך כמו זָר. כלומר, כי העבודה לאדם זָר הוא של טוֹרֵחַ, ועל כן הוא ע"ז [עבודה זרה]. אלא עבדות השי"ת צריכה להיות באהבה ובשמחה, ואז מקומה בקדושה, ולא זולת.

וכמו כן איתא [מובא] בשם הבעש"ט [הבעל שם טוב] ז"ל: "לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי", כי המאמין שיש כוחות אחרים (על פני) זולת כח השי"ת, המכונה "אלקים", הרי זה עובד ע"ז [עבודה זרה], והדבר עמוק. והוא משום שְׁהַעובד ה' אינו צריך לשום שינוי במערכה הגשמית, להיותה מסודרת בעין טובה (ויפה) ונפלאה. כמ"ש בשיר היחוד: "מִכָּל חֶפְצְךָ לֹא שָׁכַחְתָּ, וְדָבָר אֶחָד לֹא חָסַרְתָּ. לֹא הֶחְסַרְתָּ וְלֹא הֶעְדַּפְתָּ וְדָבָר רֵיק בָּם לֹא פָעָלְתָּ".

והמערכה הגשמית מסודרת באופן כזה: שֶׁכֹּל בני העולם יתחברו ויוכשרו לעבודתו ית', כמ"ש: "כֹּל פָּעַל ה' לַמַּעֲנֵהוּ". וז"ש [וזה שכתוב]: "לא היה שמחה לפניו כיום שנברא בו שמים וארץ". וכן מקרא כתוב: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". אמנם מסודרת באופן הראוי לעבודה כזו, שמוכשרת לשכר הנפלא, אשר "עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹקִים זוּלָתְךָ". והוא ענין העבודה ושכר, המסודר לנו לעינינו בעולם הזה, בגשמיות.

וכאן אנו רואים שכל תשלום שכר, הוא לפי צער המושג לעובד בשעת העבודה. אבל המושג של היגיעה ויסורים המתגלים בשעת העבודה, נערכים ונמדדים בשיעור הרחקת התשלומים. משעת היגיעה, כי טבעי הוא, שהתשלומים מכבים ועוקרים היסורים של היגיעה משורשה. כלומר, שאינה מושגת לצער, לא מינה ולא מקצתה.

והגע בעצמך, אם אתה מחליף פרה בחמור, הרי מושג לך הקורת רוח שאתה משיג בחמור, בְּשָׁוֶה בכל רחבה והקיפה אל הפרה, ועל כל פנים לא פחות הִימֶנָה. כי אלולא כן לא היית מחליף אותה בחמור. וגם הַפּוֹעֵל, לולא בעל הבית היה נותן לו תשלומים ותמורה כזאת, אשר מעמידו בקורת רוח, לא פחות על-כל-פנים מבטרם עבודתו. הנה ודאי, שלא החליף עמו עבודתו בשכרו. כי ודאי שֶׁכָּוָנַת הפועל להרויח ולקבל נָיְיחַא דְרוּחַא [נחת רוח] בסבת החליפים, ולא להרבות עוד איזה עצב על עצביו, והוא דבר פשוט ומובן לכל.

ואמת שיש כאן פרטים יוצאים מהכלל, אבל הכוונה על רוב העולם. כי מחיר היגיעה לאמיתה, הנה מתאמתת רק ברוב בני העולם, ולא בפרטים.

והנה אחר כל האמור לעיל הרי שחוש מכחיש כי סוף סוף, נדמה כי הגוף לא יעשה חשבונות שִׂכְלִיוֹת, והוא מרגיש כְּחוֹב פחות או יותר בשעת העבודה, ואין ענין תשלומים מכבה כלל, אֵשׁ הכאב של היגיעה לשעתו.

אבל באמת החשבון צודק, כי הגוף אינו מתענג ומצטער מן הַיִהְיֶה, אלא מן הַהֹוֶה. ולפיכך אם בעל הבית היה עומד עליו ומשלם לפועל את תשלומיו, בַּהֹוֶה, כלומר, לרגעיו, בעד כל הֶרְגֵשׁ הוא (הווי) יתן לו פרוטה, בטוח הדבר שלא היה מרגיש כלל את יגיעתו, מפני שהתשלומים היו מכבים את הכאב, והיו עוקרים אותו משורשו.

אולם בעל הבית לא יעשה כן, אלא משלם לו תשלומיו והחליפין בסוף עבודתו. אחר יום, או שבוע, או חודש. ועל-כן הגוף הבהמי שאינו מתענג ומצטער מהעתיד הוא יכאב וידאג, משום שהוא באמת מפסיד כל טִרְחָתוֹ להרגשה הבהמית.

היוצא מדברנו שהגוף המקבל את התשלומים לא עבד כלום, והגוף שעבד לא קיבל כלום תמורתו, דע"כ [דְעַל כֵּן] הוא בפירודא, שאינו נהנה רק מרגע הַהֹוֶה וְהֶרְגֵשׁ העתיד, נרגש לו כגוף זר. והבן זה מאד.

בוא וראה, הסוחר בעל החנות, אשר הוא באמת מקבל שכרו בַּהֹוֶה, דהיינו, בעד כל רגע ורגע, שטורח וסובל בעת שימושו את הקונים, הריהו באמת אינו מרגיש כלל בְּטִרְחָתוֹ, אלא אדרבה הוא שש ושמח בשעת הפדיון, והיגיעה הכרוכה עם הפדיון, נעקרת אצלו משורשה, ואינו דומה לפועל שמקבל שכרו בערב, שהוא בעצב ובצער בשעת עבודתו.

וזה שאמרתי: אשר כל מושג של כאב ויסורים שישנו במציאות, הוא אך ורק בהרחקת התשלומים משעת העבודה. גם אם תעיין יותר, תמצא אשר כריחוק הזמן ביניהם, כן יתרבה הכאב של העבודה, וממש כמו שתי טפות של מים שוים זה לזה.

ועם האמור מובן הגדר של ב' השמות, "צַדִּיק" וְ"רָשָׁע", כי האדם אינו הולך בטל בעולם הזה, ובהכרח בכל רגע יש לו איזה הרגשה בסבת מציאותו בעולם, או לברכה, או לקללה ח"ו [חס ושלום]. כלומר, שענין הברכה שאנו מצווים לברך את הבורא ית', הוא ענין הנעשה מאליו. כמו שהעשיר הנותן מתנה הֲגוּנָה לעני, הוא יודע בבטחה, שהעני מברך אותו על זה, ואינו צריך להטות אליו אָזְנוֹ למה שמוציא מפיו. וכן להפך אם אדם מכה ומקלל את חברו, הוא יודע בבטחה שחברו מקלל אותו, ואינו צריך לתת דעתו על זה.

ועל דרך זה ממש, אם האדם נהנה ממציאותו בעולמו של השי"ת, הרי באותו הזמן נמצא מברך לבוראו, שברא אותו להנותו, וכמעט שאינו צריך להוציא בפיו, כנ"ל. ולהפך ח"ו, אם האדם מרגיש איזה כאב, בזמן מציאותו בעולמו של השי"ת, הרי באותו הזמן, עושה להפך ח"ו, כנ"ל.

ואף-על-פי, שאינו מוציא דבר מגונה מפיו, מכל-מקום ההרגשה היא השולטת, וזהו השם: "רשע". כי בשעה שמשיג איזה כאב, בהכרח הוא, שמרשיע ח"ו וכו'. כי התרעומת מתבטאת בהרגשה עצמה, ואינה צריכה להתגלות ברבים.

והגם שמוציא מפיו איזה ברכה, הרי זה דומה לחנופה ח"ו בדומה לבעל-הבית המכה את עבדו, והעבד אומר לו, אני נהנה מאד מהמכות, אני שש ושמח בכל לבי. על-זה נאמר: "דוֹבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן".

ועל-פי הדברים האלו, תבין גם הגדר של השם: "צַדִּיק", שהכוונה היא על אדם השרוי בעולמו של הקב"ה, ועם כל זה הולך ומקבל תמיד הרגשות טובות ונעימות, והוא שָׁרוּי בתענוג בתמידיות. אשר ע"כ [על כן] נמצא תמיד מברך את השי"ת, שבוראו להמציא לו עולם טוב ומשמח כזה. וגם הוא, ודאי אינו צריך להוציא הדברים במוצאות הלשון דוקא, כי ההרגשות בעצמם המה הברכות שהוא הולך ומברך את השי"ת. כמוסבר במשל הנ"ל. וע"כ נקרא "צַדִּיק". שמצדיק את הבריאה ומרגישה כְּמוֹת שהיא באמת. כמ"ש [כמו שכתוב]: "וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד". וז"ש [וזה שכתוב]: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". והוא בא ללמדנו כוחו של הצדיק, כי לכאורה הוא דבר בלתי מובן לאיש פשוט, כי איך אפשר שימצא אדם בעולם הזה, ויהיה נפלט מכאב ויסורים; ועוד יותר פליאה, שיהיה הולך ושורה בתענוג תמידי, שלכאורה הוא נגד החוש!

אבל עם האמור תבין, שכל ענין המושג של יגיעה וכאב שישנו במציאות, הוא מצוי רק בבחינת ההרחקה של התשלומים מן העבודה, אשר על-כן, אף-על-פי, שיש בערכם של התשלומים לכבות את היסורים, ולעקור אותם מעיקרם. מכל-מקום אינם פועלים עליו בשעת העבודה, ויש לו זמן להרגיש אותם כנ"ל בארוכה. וכמשל בעל החנות. - אשר כאב טִרְחָתוֹ נעקר לגמרי, והביט על מקומם ואינם כלל בשעת הפדיון ושימוש הקונים. מהסיבה שהשכר והיגיעה באים כאחד, ואין ביניהם רֶוַח של זמן שיתגלה הכאב של הַטִרְחָה. והבן היטב.

ובזה תבין בפשיטות דברי הזוהר: "אַשֶׁר בְּאַתַּר דְאִית טִרְחוּתָא תַּמָן אִית סטרא אחרא, בְּגִין דְס"א אִיהוּ בִּגְרִיעוּ, וְכָל עוֹבָדִין דִּילֵהּ הוּא בִּגְּרִיעוּ [במקום שיש טרחה, שם נמצא הסטרא אחרא, משום שהיא בחסרון, וכל המעשים שלה בחיסרון]" וכו' ע"ש [עיין שם]. והוא כי מי שזכה לאמונה שלמה, הרי הַיִּהְיֶה מְשמש אצלו בַּהֹוֶה ממש, דְּאִי לָאו הָכֵי [שאם לא כך], לא נקראת שלמה. עד"מ [על דרך משל]: - אם אדם נאמן מבטיח לי דְבַר מה, הרי אני כאלו קבלתי הדבר בידי, ואם אמנם חסר מהרגשתי איזה שיעור, כלומר, שאני מרגיש שהיה נעים לי יותר אם הייתי מקבל באמת הדבר בידי, אם-כן נחסר לי זה השעור ממש באמונתו בו. והבן זה מאד.

נמצא מובן מאליו, אשר אדם צַדִּיק שזכה לאמונה שלמה, בשעור שאמרו ז"ל: "נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך". בהכרח שמרגיש בכל קוֹרְטוֹב וְקוֹרְטוֹב של כאב טרחתו, את תשלומיו שמקבל מהשי"ת, אע"פ [אף על פי] שעדיין לא קבלם בְּהֹוֶה, אמנם בשביל זה מאירה לו אמונתו בשלמות, באופן אשר הנתינה בעצמה, אין לה מקום להוסיף אפילו חלק הקטן ביותר, של נָיְיחַא דְרוּחָא [נחת רוח].

כי אם היתה הנתינה חשובה במעט מן ההבטחה, - ואפילו שיהיה בתכלית הקטנות - א"כ [אם כן] עדיין לא הגיע לסופה של האמונה, ואם כן לא נקרא צַדִּיק. אלא בהכרח שהגיע לסופה של האמונה, שההבטחה משמשת לו כנתינה, ואין לו כל חילוק בין יִהְיֶה לְהֹוֶה, ואם כן הרי הוא דומה לבעל החנות, שלא שייך שיתגלה אצלו מקום כאב הטרחה בשעה שמשמש את הקונים, היות שהטרחא והתשלומים באים כאחד. וז"ש [וזה שכתוב]: "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה".

ובזה מובן דברי הזוהר, דְ"בְּאַתַּר דְּאִית טִרְחָא תַּמָּן אִית ס"א [במקום שיש טירחה שם נמצא הסטרא אחרא]" וכו', וְאֵין הַקְדוּשָׁה שׁוֹרָה אֶלָא בִּשְׁלִימוּ [בשלימות]" וכו'. ע"ש [עיין שם]. שהרי סימן מובהק הוא, אם הוא זכה להיות דבוק בקדושה, בהכרח שזכה לאמונה שלמה. ואם כן הרגש הַטִרְחָא והיגיעה מניין לו? אלא בהכרח שהס"א [שֶׁהַסיטרא אחרא] שורה עליו, כי אמונתו אינה [עיין שם]. שלמה. ואם כן בהכרח, שהוא מקבל הרגשים של צער, שאז נקרא "רָשָׁע". כמ"ש לעיל בארוכה ע"ש.

וז"ש: ש"רשעים בחייהם קרויים מתים". שְׁהַרָשָׁע "קְצַר יָמִים וּשְׂבַע רוֹגֶז ". "וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה". והבן.

ובזה תבין קוּשִׁיָית הפילוסופים, על תורתנו הקדושה, במצוה של אהבת השי"ת. כי לפי חוקי הטבע, אין ענין מצוה וכפיה נוהגת באהבה. אלא הוא ענין המגיע מאליו וכו'. כמו שהאריכו בשטותם.

ובהאמור, תבין כאן מקום שאלה. כי לא נתנה תורה אלא לבני-ישראל, שזכו מקודם לאמונה שלמה. כמ"ש: "וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ". וכן הקדימו "נַעֲשֶׂה לַנִשְׁמָע" כנודע.

ועל דרך זה השגנו כל התרי"ג [הַ-613] מצוות, לעבוד אותם בהקדם האמונה השלמה כנודע, שהוא הַתְרָעָא לַדָרְתָא [שער לדירה]. ואם כן יהיה שעור הכתוב וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ, תלוי ממש בידו של האדם, דהיינו שיתאמץ בכל כוחו, לבוא בְּמַדְרֵיגָה תמידית כזו, שיהיה הולך ומקבל תמיד שפע קודש, ומטרות עוז, וכל נועם בתענוג תמידי, ואז האהבה בטוחה לו מאליו, כפי שהיא ארוכה בחוקי הטבע, באופן ששעור האהבה ומצוותה, הוא ענין הכשרתנו לקבל ממנו תענוג תמידי, נועם על נועם, כדרך הקדושה, שֶׁמַעַלִין בַּקוֹדֶשׁ.

וזהו ודאי בידינו, דהיינו, תיקון האמונה, כאמור. שאם זה ודאי אור אהבתו ית' בא מאליו, כי הרגש קבלת התענוג, היא עצמה הביטוי של אהבה וברכה לנותן. בדומה לְנֵר וְאוֹרָה, והוא פשוט.

יהודה ליב"

שאלה: איך נרגיש כל יום שאנחנו שותפים של הבורא, ממש שותפים שלו, ושהעסק שאנחנו עושים פה הוא עסק שלנו כמו ששלו? כי אני מרגיש בכל המאמר הזה, מסע של אהבה, ואני שואל להביא את עצמי להרגשה שאני שותף אמיתי שלו, כי מה שאנחנו עושים פה בכל רגע ורגע זה להרגיש את השכר. איך אנחנו עושים את זה?

כמו שדיברנו הרבה פעמים, המימוש שלנו הוא בזה שאנחנו מתחברים ובונים חברה כזאת, שבקשר בינינו זה מתגלה לנו. הכול תלוי במידת הקשר, כאיש אחד בלב אחד.

תלמיד: המאמץ הזה שאנחנו נותנים פה כל יום לחזק את הקשר בינינו לבורא, הוא בעצם המהות האמיתית של חיינו?

כן.

שאלה: נאמר שבחיי העולם הזה האדם זקוק לאוכל, כסף, כבוד וכולי, והוא מקבל מזה תענוגים. אפשר להסתכל על התענוגים והייסורים בכמה צורות, ואפילו האדם עצמו יכול לראות בייסורים ובתענוגים משהו שונה, תלוי מאיזו נקודה הוא מסתכל. פעם נתנו דוגמה שאם אדם נמצא בדרגה מסוימת הוא שמח, טוב לו, וכשהוא רוצה להתפתח הוא מרגיש ייסורים, ובדרגה הבאה זה שוב חוזר. האם אפשר לראות את זה בצורה כזאת?

כנראה שכן, אם הרגשת אז כך אתה אומר.

שאלה: החנווני במכולת מקבל שכר באותו רגע שהוא מקבל תשלום, אבל זה ברצון לקבל. באיזה כלי הצדיק מקבל את התענוג? מה זה הכלי שאנחנו בונים?

כנראה שיש לו כלי.

תלמיד: זה כלי השפעה כביכול?

כלי השפעה, כלי של אמונה.

שאלה: איזה תענוג הצדיק אמור לקבל בעתיד שהוא מתייחס אליו בהווה?

תענוג שממלא את כולו.

תלמיד: מה השכר של הצדיק שמצפה לו בעתיד?

זה השכר. כי זה ממלא לו את כל הכלים, מדביק אותו לבורא.

תלמיד: הוא לא מקבל אותו בפועל בהווה אבל הוא מתייחס לשכר העתידי כאילו הוא כבר קיבל אותו בהווה וזה בשבילו היינו הך.

כן.

תלמיד: איך זה יכול להיות?

מתי שתגיע לזה תרגיש ותראה, אני לא יכול להגיד איך זה.

תלמיד: למה בשבילו השכר העתידי בהווה זה אותו דבר?

זה כוח האמונה.

שאלה: להמשיך את זה בדיוק, בעל הסולם כותב "[במקום שיש טרחה, שם נמצא הסטרא אחרא, משום שהיא בחסרון, וכל המעשים שלה בחיסרון]" וכו' ע"ש [עיין שם]. והוא כי מי שזכה לאמונה שלמה, הרי הַיִּהְיֶה מְשמש אצלו בַּהֹוֶה ממש, דְּאִי לָאו הָכֵי [שאם לא כך], לא נקראת שלמה. עד"מ [על דרך משל]: - אם אדם נאמן מבטיח לי דְבַר מה, הרי אני כאלו קבלתי הדבר בידי". איך הצדיק מגדיל אמונה, במה תלויה ההרגשה שהבורא נאמן בהבטחתו?

ככל שהאדם מקבל על עצמו יותר ויותר תכונות דלהשפיע ומבצע אותן כאילו שקיבל אותן בהווה.

תלמיד: ה"כאילו" הזה זו בדיוק האמונה.

כן.

תלמיד: איך להגדיל את זה?

בעל הסולם אומר את זה במשך המכתב הזה, שזה על ידי אמונה, על ידי דבקות בבורא דרך האנשים בקבוצה.

תלמיד: הוא גם אומר יותר מזה, שהרשע ביגיעה שלו כל הזמן מחפש, מה מגיע לי עכשיו בהווה, ואם לא מגיע לו עכשיו, אז הוא נמצא בתרעומת על הבורא, הוא מרשיע את הבורא.

כן.

תלמיד: הצדיק צריך לעבור קודם כל דרך המצב של הרשע?

כנראה שכן.

תלמיד: כי אחרת את מה הוא מצדיק, במה הוא מאמין? אז מה שמבדיל בין רשע לצדיק זה שהצדיק כבר עבר שם ועכשיו הוא מצדיק, קיצר את הזמן?

נגיד.

תלמיד: מה הפעולה שמקצרת את הזמן כך שהוא יכול כבר להיות במדרגה של צדיק? איך הוא עובר ממצב למצב?

דבקות בחברים, על ידי המעשים שלו הוא מקצר את הזמן.

תלמיד: יש איזה מעבר בין מה שהוא מגלה שהוא מרשיע את הבורא לבין הפעולה שלו כלפי החברים? זה מה שמקשר?

כן.

שאלה: אנחנו יכולים להגיד שהעבודה היא השכר זו תוצאה רצויה. מצד שני, אנחנו יכולים לראות לא פעם אצל חברים שפתאום אחרי שנים הבלון מתפוצץ ברגע.

זה קורה ועוד איך, "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".

תלמיד: מצד אחד ככל שאנחנו מצמצמים בין היגיעה לשכר זו דרך רצויה, מצד אחר איך אנחנו שומרים על החברים כדי שזה לא יתפוצץ פתאום?

על ידי זה שכולם משתתפים במסע הזה וכך הולכים קדימה.

תלמיד: איך אנחנו מתארים את ההשתתפות במסע? מה צריך להיות בהשתתפות הזאת?

שכל אחד מוסיף משלו לקופה משותפת, והקופה הופכת להיות של כולנו, בלי לחלק אותה לחלקים, והיגיעה היא של כולנו, והכול נעשה כאחד.

תלמיד: זאת אומרת, מצד אחד השתתפות, ומצד אחר הקופה הזו כל הזמן גדלה.

כן.

שאלה: מה ההבדל בין להצדיק במחשבה לבין להצדיק בהרגשה?

יכול להיות שלאדם בינתיים אין שום הבדל, אבל בשבילנו זה חשוב.

תלמיד: ואם אני מצדיק רק במחשבה?

במחשבה זה רק בירורים ראשוניים.

שאלה: בעל הסולם אומר שהסיבה לכל הייסורים זה הפער בין כלי שעובד, לבין זה שמקבל את השכר, ולא רואה את השכר בתוך הכלי שעובד, ואז התיקון לזה הוא תיקון האמונה.

כן.

תלמיד: איך אור האמונה מרגיע את הרצון לקבל, או נותן לו איזה סיפוק, או נותן לו איזה תענוג?

מפני שאור האמונה שייך לשורש, לבורא, ולכן כשהוא מאיר האדם מקבל מזה הרגשת קשר עם הכוח העליון.

תלמיד: זה ברור, אם קודם הוא בנה כלי לאמונה. אבל הרצון לקבל רוצה שכר, הוא לא מבין מה זה אמונה, הוא לא יכול לתפוס מה זה, ובכל זאת הוא זה שצריך להמשיך לעבוד. הרגשתית אפשר להרגיש, אבל איך קורה הדבר הזה, כשהרצון לקבל פתאום נרגע, מתמלא, ומסופק מזה שיש כלי אחר שנקרא כלי אמונה, והוא מלא?

אבל הרצון שעומד מאחרי שני אלו, מקבל הארה.

תלמיד: ומה קורה עם הרצון לקבל עצמו, שרצה קודם משהו, איזה שכר שהוא דמיין?

הרצון לקבל כמו שאנחנו מבינים לא משתנה, ולא מזדכך. ולכן האדם בסופו של דבר, נמצא בקשר בין כוח האמונה, הרצון לקבל, והארה שמאירה עליו, ויש לו הבחנות קודמות, וכך הוא בכל זאת מוצא בין כולם קשר איך להתגבר, ולהמשיך. זה לא פשוט.

תלמיד: הרבה פעמים נתת דוגמה של ילד שבוכה לאבא שהוא רוצה מכונית צעצוע. ואבא אומר לו עוד מעט, תכף אני נותן לך, ובסוף כשהוא מוכן הוא נותן לו מכונית אמיתית. מה קורה עם הרצון למכונית צעצוע, הרצון הזה נעלם, מה קורה איתו?

כל הרצונות שלנו נכללים בכלים החדשים.

תלמיד: זאת אומרת, כלי האמונה החדש הזה כבר מכיל בתוכו את כל מה שהיה קודם?

כן.

שאלה: אני מזהה שהרצון לקבל המפותח דווקא רוצה להרגיש שהוא עובד לבורא, וכל עוד הוא לא מרגיש שהבורא מקבל את העבודה שלו, ולא מרגיש שהוא עובד עבור הבורא, הוא לא מסופק, ומכאן נובע חוסר השקט שלו.

כן.

תלמיד: איזה צעדים צריך לעשות כדי שהאדם ירגיש שהוא עובד עבור הבורא או אפילו יותר טוב, הוא שירגיש שהבורא מקבל את עבודתו? ואני אפילו לא יודע להגיד אם זה אותו דבר.

שזה יהיה כשכר, או מה?

תלמיד: כן, כי נראה שכל העניין פה נסב סביב הנקודה הזאת, עבור מי אני עובד. אם אני ארגיש שאני עובד עבור הבורא, אז בטוח שאני נמצא בידיים טובות, והוא הנאמן ביותר לשלם לי את כל השכר שצריך. זאת אומרת אני יכול להיות רגוע בעבודה שלי, ולא צריך לדאוג לשכר, כי הוא בידי הבורא, ואין יותר נאמן ממנו.

מאיפה אתה לוקח את האמונה הזו?

תלמיד: מתוך זה שאתה מרגיש שאתה עובד עבורו.

זאת אומרת זה מכסה לך את כל השכר, היגיעה, והכול, כשאתה מרגיש את הבורא.

תלמיד: כן. ובהעדר ברור שאתה לא יכול להיות בשקט, וזה גם הגיוני, כי אם אתה לא מרגיש שאתה עובד עבורו, אז אתה בטוח שלא תקבל את השכר, כי זה לא עבורו.

כן.

תלמיד: לכן נראה שכל העניין בסופו של דבר זה להגיע להרגשה שאתה עובד עבור הבורא, ולקבל ממנו כאילו אסמכתא.

במה זה מתבטא?

תלמיד: אני חושב שבהרגשה.

שאני עובד בשבילו, והוא מקבל את העבודה שלי.

תלמיד: כן.

נו, וזה לא שכר?

תלמיד: כן. אבל איך אפשר אחרת?

זאת שאלה, באמת אחרת כאילו אי אפשר.

תלמיד: נכון. אז אם אחרת אי אפשר, ואם זה כבר סוג של הרגעה לרצון לקבל.

כן, זה מילוי, ועוד איזה. אם אני עובד אצל הבורא, והוא מקבל את העבודה שלי, אין שכר גדול מזה. אבל איך אני שומר על עצמי לא לעבוד בשביל השכר?

תלמיד: השאלה פה היא איזה שכר, כי הוא אפילו לא אומר לי מה השכר שהוא ייתן לי, העיקר שהוא מקבל את העבודה.

כן.

תלמיד: יש פה כבר הפרש בין השכר. כי יש שכר שמישהו מחפש לבדוק מה אני אקבל כשאני עובד עבור הבורא, ועבודה יותר מתקדמת זה אם אני מחפש רק לעבוד עבור הבורא, והשכר שהוא ייתן זה העניין שלו. אבל בכל זאת, יש הרגשה שאתה חייב להגיע למצב שאתה מרגיש שאתה עובד עבור הבורא, ובלי זה אתה פשוט לא יכול להירגע.

אתה צודק, לפי הכלים שלנו כך אני חייב להרגיש.

תלמיד: לכן שאלתי, איך מגיעים להרגשה שאנחנו עובדים עבור הבורא?

יש למישהו תשובה?

תלמיד: כנראה שהאדם לא מסתפק שהוא נמצא במדרגת האמונה, ובמדרגה של בינה, והשכר שצפה מתוך החכמה צריך להתעלות מעל החכמה. בשביל להיות צדיק גמור צריך להיפגש בכתר, כאילו האמונה שלו עוד לא שלמה, הוא כצדיק, אבל רוצה להיות צדיק גמור ומתוך הבינה ולהתעלות מעל הכתר.

אז איך הוא עושה כדי שיהיה לו כוח, נניח כוח האמונה, לא חשוב איזה כוח, להיות לגמרי שלם עם הבורא?

תלמיד: כנראה שאור האמונה שהוא מקבל מכסה לו גם את כלי דחכמה, וגם את כלי דחסדים.

שאלה: העבודה בעשירייה. להגיע לעבוד עבור החברים כמקפצה לאהבת הזולת ומשם לבורא.

כך אומרים.

שאלה: בלי אמונה אי אפשר להתקדם, האמונה היא הדבר הכי חשוב. לכן אם הוא מצפה לשכר להרגיש שהוא עובד עבור ה' זו עבודה לא נכונה, כי נכבית לו האמונה. לכן כנראה צריך להגדיל את חשיבות הבורא, אמונת חכמים, שאומרים לנו שבסוף יגיע השכר. ומי שעובד ומשתדל לעבוד בלי שכר לטובת החברים, בסופו של דבר הבורא מעיד עליו מדי פעם באור אמונה, לפעמים מדי יום, לפעמים מדי חודש וכולי, אבל הוא לא עובד בשביל השכר הזה, הוא עובד רק באמונה כי זה השכר הכי גדול שהוא יכול לעבוד באמונה, שהוא יכול לעבוד כנגד הרצון לקבל בלי שום שכר. זה השכר הכי גדול שיכול להיות, כנראה.

כנראה.

שאלה: כשמדברים על מילוי, מדברים על אור. אומרים יש אור הנפש, אור הרוח שזה כבר אור של העולם הבא, שאדם זכה. ואומרים אור אמונה. זה לא אותו דבר, אלה שני דברים.

כן.

תלמיד: אז אור האמונה זה הקדם לאורו של עולם הבא. זה גם משהו שאדם מקבל אור אמונה. אני הבנתי שאור האמונה זו תוצאה של עבודה בעולם הזה, בין אנשים, זאת אומרת הביטול שלך והיחס שלך שאתה בונה כלפי הזולת. האם מתוך הביטול והאם מתוך זה שבן אדם דבק בדברי חכמים וכשהוא מצליח לבטל לגמרי את הרצון לקבל של עצמו אלא רק מה שחכמים אומרים, זה הפתח לאור האמונה.

בסדר.

שאלה: האדם מסתמך רק על מה שהוא מרגיש, ובשנותיו הראשונות מי שעובד נכון כמו שמקובלים אומרים, אז הוא מקבל איזה סימן יפה ובשבילו זו העדות והוא לא צריך יותר מזה שום דבר, אז הוא כבר מרגיש ומבין שיש בעל הבית נאמן שיכול לסמוך וזה נותן לו את כוח העבודה.

הצורך להרגיש בעל הבית נאמן הוא תמיד גדל, ואני לא חושב שזה מספיק.

שאלה: איך להגיע לידי מצב שאנחנו כל הזמן מרגישים שעובדים את הבורא, שעושים לו נחת רוח בעצם.

כן.

תלמיד: נראה שהתשובה היא שמתוך שלא לשמה באים לשמה. בהתחלה יש פער בין העבודה והשכר ואז יש ייסורים, ואז מבקשים את נוכחות הבורא כדי למלא את הייסורים. זה עדיין על מנת לקבל. אדם לא רוצה לסבול, ולכן הוא מבקש את נוכחות הבורא או את הרגשת הבורא בשביל עצמו, ומתוך זה הוא מתחיל להתרגל לעבוד מול הדבר הזה, אבל הוא לא יישאר שם כי הוא גם לא יקבל את זה שם. אלא מתוך זה האור ינענע אותו עד שהוא יבקש באמת את כלי האמונה. אנחנו לא יכולים לבקש סתם כך את כלי האמונה, אין לנו שום רצון לזה, אבל מתוך רצון לנוכחות הבורא כדי למנוע ייסורים לעצמנו, מפה זה מתחיל מלא לשמה בא לשמה.

בסדר.

תלמיד: הבורא מייצב לנו כל הזמן מצבים חדשים, בכל שנייה זה מתחלף ואנחנו צריכים בכל רגע לחשוב, לבדוק, לברר, איך אנחנו לא ממלאים את הכלים שלנו, איך אנחנו לא מחפשים באותה סיטואציה למלא את הכלים שלנו, וזו עבודה מתמדת, כל הזמן. אני לא יודע מה זה נקרא לעבוד אצל הבורא, אני יודע מה זה נקרא שאני ממלא את הכלים שלי באותו מצב. אז לא למלא אותם כנראה שזו השפעה וזה מה שצריך לעשות.

כן.

שאלה: אני לא שמעתי מה שאמרו, זה לא מעניין אותי, אני שאלתי על משהו אחר.

אל תגיד שזה לא מעניין אותך, כי בזה אתה חותך את עצמך מכולנו ובזה לא תשיג שום דבר. יש לנו כל מיני מצבים, אנחנו עוברים כל מיני מצבים ואתה לא רוצה להתכלל בזה, אז איך תגיע למשהו?

לפחות במילים תהיה כמו שצריך. וזה לא שמורידים אותך בדרגה, שאתה מסכים עם כולם, רוצה להיות קשור לכולם. אבל הזלזול הזה הוא מונע ממך להגיע לרוחניות לגמרי. כי רוחניות משיגים רק בקשר.

תלמיד: זה לא זלזול. אני פשוט לא שמעתי.

רק בקשר מרגישים, משיגים רוחניות. "כאיש אחד בלב אחד". וזה שאתה חושב שאתה גיבור בזה שאתה אומר לכולם "אני לא צריך אתכם", אז זה אומר רק על כך שאתה לא מבין בכלל את כל מערכת הבריאה.

תלמיד: מורה, אתה לא תפסת את הכוונה. לא בגלל שלא מעניין אותי שהוא שאל וזה בגלל שאני לא התרשמתי מזה. לא הרגשתי כמוהם את המעבר, מה שהוא כתב פה. אני לא שותף לזה.

תשתדל להתחבר למילים של החברים כמה שאפשר יותר עם הלב.

תלמיד: אבל אם אני לא מתרשם מזה? כאילו, אני נמצא במשהו אחר.

תעשה תרגילים. מה שאומרים החברים שנמצאים כאן שהם נמצאים בכל מיני שלבי העבודה הרוחנית, אתה רוצה להיות איתם יחד.

תלמיד: למה זה נשמע לך שכאילו, נחתו מאיזה כוכב או משהו? כאילו, זה לא רלוונטי לי. לזה אני מתכוון.

אתה תבין. האמונה, ההרגשה, הידיעה תבוא דווקא דרך כאלו פעולות.

תלמיד: אני דווקא רציתי לשאול בקשר למה הוא אמר שטרחה היא שווה לסיטרא אחרא. הרי זה כל מה שדורשים ממך בסוף. טרחה, מאמץ, יגיעה.

כן.

תלמיד: לא תוצאות והצלחות, אז למה הוא קורא לזה "סיטרא אחרא"?

זה נקרא "סיטרא אחרא" בגלל שהיא מביאה אותך להפך למה שאתה צריך להגיע.

תלמיד: טרחה היא מה שדורשים ממך, אז למה ההפך?

לא. כי על ידי הטרחה אתה מגלה שזה לא אמת, שזה לא דרך מבורכת, שאתה לא מתקדם לקראת הבורא. זאת אומרת, לא חשוב מה אני מרגיש, אבל כאן ההרגשה היא מודיעה לי לכך שאני הולך בדרך נכונה או לא.

תלמיד: כל הדרישה של מקובלים מאנשים זה שהם יתייגעו, ביגיעה הזאת.

תלוי במה. זה לא חשוב סתם להתייגע.

תלמיד: ברור שלא סתם. לא דיברתי על דברים סתם, דיברתי על העבודה עצמה. הוא אומר שטרחה זה איפה שנמצאת הסיטרא אחרא. אז למה? הרי זה מה שאתה דורש, לא? אז מה, אתה עושה מהאנשים עבריינים? אתה מבקש מהם לעשות את זה. להתייגע בתורה, להתייגע בלימוד וכל הדברים האלה. אז למה אתה אומר שטרחה לא נמצאת עם הסיטרא אחרא?

טוב. זה בסדר.

תלמיד: יש שני מונחים שאנחנו משתמשים בהם הרבה, יגיעה וטרחה.

כן.

תלמיד: יגיעה זה שאימא מתייגעת עם הבן שלה, אבל היא עושה את זה מאהבה ובשמחה. היא עושה עבודה, אבל טוב לה מזה. וטרחה זה שלא בא לי לעשות, שאני סובל מזה.

נגיד.

תלמיד: אני הבנתי מהאיגרת הזו שאנחנו צריכים להגיע ליגיעה, להגיע לאהבה, לבורא. בעבודה כשאנחנו משתדלים כל הזמן להידמות לבורא, לעשות איזה פעולות עם החברים, לדאוג להם, אפילו בדברים קטנים, איך מזה אנחנו מתקרבים להגיע לאמונה מעל לדעת?

זו התשובה לכל הבלבול שיש לנו. כי בלי אמונה למעלה מהדעת לא מצליחים ליישב בתוך השכל את כל הפעולה הזאת. איך אנחנו מהקשר בינינו שמתעצם כל יום כשאנחנו עובדים ביחד, מצליחים לעשות את הקפיצה למדרגה של לאהוב את הבורא?

באמת להרגיש את זה מבפנים. כאילו לכפות על עצמי לאהוב את הבורא, כמו שהוא אומר. איך אני עושה את זה? אני עושה פעולות, אני מידמה לבורא, משתדל להידמות לבורא. איך מזה בסוף האדם מקבל את הלמעלה מהדעת, את המדרגה שבה מה שהוא קבל מהבורא זה השכר? לא צריך יותר מזה.

כשהוא למעלה מהדעת הוא עושה את עצמו דומה לבורא.

תלמיד: הוא משתדל עם החברים.

משתדל. אז כנגד זה מאירה עליו הארה מלמעלה. והאור הזה לאט לאט מקדם את האדם לאמת.

תלמיד: מה האור שכל פעם מגיע לאט לאט, ישנה בי?

יברר בך כלים, מחשבות, רצונות. כל מה שיש לך.

תלמיד: אבל נראה שעם הזמן שעובר, באמת יש לאדם בתוך העשירייה יותר כלים לרצות לדאוג לחברים. איך זה מקרב אותי לאהוב את הבורא?

אתה מתחיל יותר ויותר לקשור את עצמך לזולת, למה שחוץ ממך. אתה מקבל איזו התפעלות, התרגשות ואז אתה מגיע למצב שאתה יכול לעבוד עם הכלים האלה שמקשרים אותך עם הבורא.

שאלה: זאת אומרת תהיה איזו נקודה שבה אני כבר אראה את הבורא מאחורי החבר או לפניו.

כן.

שאלה: הוא כותב, מצד אחד באמת, זה שלאדם יש פער בין היגיעה לבין השכר, זה גורם סבל וייסורים. ומצד אחר, הוא אומר שדווקא היגיעה או המאמץ, זו הדרך שלנו.

והוא מסביר פה שב"ואהבת את ה' אלקיך", תלוי ממש בידו של האדם. דהיינו שיתאמץ בכל כוחו, לבוא במדרגה תמידית כזו, שיהיה הולך ומקבל תמיד שפע קודש". וכולי. מה מכסה לאדם על הפער שבין היגיעה לבין זה שלא מקבל עליה שכר, אחרת נופל לאגו שלו?

ובכל זאת, זה לא נקרא "סיטרא אחרא", זה לא נקרא "נופל". כאילו אנחנו חיים בעבודה על איזה גשר בין זה שאני מתאמץ לבין זה שבמאמץ הזה יש איזה סיפוק, או איזה מילוי כלשהו. מצד אחד, הוא לא מבטל את האגו ומותר לקבל אותו, ומצד אחר, הוא כן נותן לאדם איזה מילוי. מה זה הדבר הזה?

אור דחסדים.

תלמיד: מה זה אומר?

זה בעצם מה שמקשר בין הרצון לקבל לרצון להשפיע, בין על מנת לקבל לעל מנת להשפיע. יש שם כביכול ביטול הבורא וביטול הנברא.

תלמיד: כלומר יש חיים נוספים במאמץ הזה של האדם לצאת מתוכו, שהם מחזיקים אותו בכזה קו דק.

כן.

שאלה: אם אדם מרגיש רע, אז זו קבלה, הוא לא מרוצה בעולם שעשה בורא.

כן.

תלמיד: הוא מרגיש רע כי בשבילו העבודה והשכר הם לא במקום אחד. האם זו הסיבה שיש הבדל בין הווה ועתיד?

אם העבודה היא כאן והשכר הוא שם, אז אני לא יכול לקשור את העבודה שלי עם השכר, ולכן אני לא מבין בשביל מה לי העבודה.

תלמיד: כשהוא ממשיך את ההסבר, אז יש עניין של טרחה, יגיעה וחיסרון, וזה כבר לא שייך לקדושה, זה סטרא אחרא. כלומר אם אדם מרגיש את היגיעה, אז יש הבדל בין הווה ועתיד. נכון?

כן.

תלמיד: הוא כותב שהסיבה לעניין הזה היא שהאמונה שלו לא שלמה.

כן.

תלמיד: אם אדם בדק, בירר וגילה שיש לו חוסר באמונה, אז מה הוא עושה?

מתפלל.

תלמיד: איך זה משפיע על איכות האמונה, כמות האמונה?

הבורא נותן. אמונה זו הארה מיוחדת שבאה מלמעלה על האדם, והאדם יכול לעשות פעולות השפעה.

תלמיד: כשהוא כותב ש"זה ודאי בידנו תיקון האמונה", מה זה תיקון אמונה?

שיאיר עלינו אור האמונה.

תלמיד: מה בידינו, אם אנחנו רוצים לעשות תיקון האמונה?

להתפלל.

תלמיד: אם אדם גילה שיש לו חוסר אמונה והוא צריך תיקון אמונה, אז האם הוא צריך לבדוק איך הוא מתפלל?

הוא צריך לבדוק אם הוא מבקש נכון ומספיק מהבורא שייתן לו אמונה.

תלמיד: ומה תפקיד העשירייה, העבודה הקבוצתית, כלפי תיקון האמונה?

הם יחד איתו.

תלמיד: איך זה משפיע כשהאדם משלים את האמונה שלו כתוצאה מהשפעת החברה?

זה נותן לכולם כוח.

תלמיד: האם אפשר להגיד שאם יש חוסר השתתפות של אדם בערבות בקבוצה, אז כתוצאה יש בו חוסר אמונה?

יכולות להיות הרבה סיבות.

תלמיד: כלומר לא רק זה ולא ישר.

כן.

שאלה: אנחנו לומדים שהבורא אוהב שאנחנו מבקשים ממנו, שאנחנו יוצרים קשר על ידי בקשה.

יכול להיות.

תלמיד: הוא כותב "[מובא] בשם הבעש"ט ז"ל: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", כי המאמין שיש כוחות אחרים (על פני) זולת כח השי"ת, המכונה "אלקים", הרי זה עובד ע"ז. והדבר עמוק. והוא משום שהעובד ה' אינו צריך לשום שינוי במערכה הגשמית, להיותה מסודרת בעין טובה (ויפה) ונפלאה. כמ"ש בשיר היחוד: והמערכה הגשמית מסודרת באופן כזה: שכל בני העולם יתחברו ויוכשרו לעבודתו ית', כמ"ש: "כל פעל ה' למענהו". כביכול הכול מסודר, הכול שלם, אז מאיפה החיסרון? איזה חיסרון הבורא רוצה אם אנחנו לא מצפים לשום שינוי במערכת הגשמית?

אנחנו רוצים רק דבר אחד, שתתגלה לנו דוגמת החיסרון הנכון שהוא חיסרון לאמונה, ונוכל להרכיב, לייצב את אור האמונה לפנינו, וכך להתקדם.

תלמיד: איך לתאר את המציאות הגשמית, שאומנם עובד ה' לא רוצה לשנות אותה, אבל הוא רוצה להשתמש בה?

כן, הוא הוא רוצה לשלב.

תלמיד: איך משלבים? מה לוקחים מזה, שזה נקרא שאני לא רוצה לשנות, אבל זה נקרא שאני משתמש ומשלב?

זאת העבודה. אני מגלה במה אני יכול לשנות את המערכת, ומתפלל.

שאלה: יגיעה זו עבודה שהיא טובה, וטרחה זו עבודה שהיא כביכול לא טובה, היא מביאה לסטרא אחרא. מה ההבדל בין יגיעה לטרחה?

יגיעה היא כשאדם מברר את המקום שבו הוא צריך לחבר את עצמו ולהשיג כלים דהשפעה. וטרחה היא שהוא רוצה כילד קטן לראות שהוא מתקרב למילוי, לתענוגים.

שאלה: איך הופכים הרגשה של טרחה להרגשה של קדושה?

על ידי בירור. בירור עד כמה אני מבין שאני נמצא בעל מנת לקבל, וככל שאני טורח בזה זו בשבילי טרחה, וככל שאני משתדל לעלות מזה לעל מנת להשפיע, זה נקרא קדושה.

שאלה: האם אפשר להרגיש שגם היגיעה, המאמץ, וגם השכר, הם אחד?

אבל זה כבר בסוף, לא בהתחלה.

תלמיד: איך מגיעים לזה, מה עושים?

תשתדלו, אז נראה.

שאלה: האם אור האמונה זה אור מקיף?

לא.

שאלה: האם אמונה שלמה בבורא היא עבודה אישית בעשירייה שצריכה להיות במקביל לאיחוד?

אור האמונה זה אור החסדים שממלא את כול הכלים דהשפעה.

שאלה: צדיק שונה מרשע בכך שבכוח אמונתו הוא מצדיק את כל המכות, אבל האם הוא מרגיש את המכות או שהוא פשוט לא מקבל אותן?

תגיעו לדרגתו ותראו, תרגישו.

שאלה: נניח שלאחר שיעור בוקר במשך היום אני עובר מצב שההרגשה נהיית רעה, אז לפי מה שכותב בעל הסולם ברגע הזה אני מרשיע את הבורא.

בטח.

תלמיד: כלומר הבורא מראה לי איפה אני צריך לעשות תיקון ומה אני צריך לעשות. ברגע הזה אני יכול לגייס את העשירייה, אני יכול לעשות הרבה דברים. אבל להגיד תודה לבורא שנתן לי עכשיו מקום עבודה שבמקום שאני ארשיע אותו אני ארצה להצדיק אותו, פה יש עבודה יומיומית של כולנו כשאנחנו עוברים מצבים לבד. האם אתה יכול להעביר לנו כמה שיעורים על איך אנחנו עובדים ומתקנים כל רגע שבו מרגישים רע?

את זה אתם צריכים ללמוד מתוך החיים שלכם.

תלמיד: מה החברים עושים ברגע הזה, האם הם צריכים להרים תפילה? יש פה מורכבות לא קטנה.

אתם צריכים להבין, להרגיש ולממש בעצמכם.

תלמיד: האם אנחנו צריכים להרגיש שפה נמצא מרכז הכובד? בנוסף לחיבור, בנוסף לכל העבודה, האם כל אחד צריך להרגיש שבמשך היום, ממצב למצב, הוא צריך לתת משקל לעבודה הזאת ולהתרכז בה?

כן, וודאי.

תלמיד: אני חושב שזה חשוב, כי אם נרגיש שזאת העבודה, אז דווקא מתוך העבודה הזאת, כולל חיבור, אנחנו נתקדם.

שאלה: בעל הסולם כותב כאן שעדיף שעה אחת בתשובה בעולם הזה מאשר כל חיי העולם הבא. מה זאת שעה אחת של תשובה ומעשים טובים?

שאנחנו בשעה אחת כאן יכולים לעשות הרבה יותר, לא מכל החיים, אלא מזמן מאוד ארוך, מהרבה מאוד פעולות, בעולם העליון.

שאלה: איך לממש כזאת שעה?

תשתדלו ותבקשו.

שאלה: האם להיות דבוק לבורא זה תענוג?

כן.

תלמיד: איפה מרגישים את התענוג הזה?

בכלים דהשפעה.

שאלה: התכלית של הבריאה היא להנות לנבראיו, אנחנו יודעים שהוא רוצה שאנחנו נהנה. מה הבעיה בלהרגיש את ההנאה? נשמע שכולם מתחבטים בזה, אבל זה כל מה שהוא רוצה, שנהנה, אז מה מפריע לנו לבקש את זה וליהנות?

העניין הוא, שהתענוג שהוא מבין שאנחנו צריכים לקבל וליהנות הוא שונה לגמרי מהתענוג שאנחנו חושבים שאנחנו רוצים לקבל וליהנות.

תלמיד: אבל למה צריך כל כך לטרוח כדי להבין למה הוא מתכוון? הרי הוא רוצה שנהנה, הוא רוצה להיטיב איתנו, למה הוא הופך את זה לכל כך קשה לחברים?

כן. זה קשה בגלל שאנחנו עוד לא נמצאים בכלים הנכונים.

תלמיד: האם זה שוב מחזיר אותנו לתפילה?

כן. הכול מושג בכוח התפילה.

שאלה: אור חסדים תומך במאמץ שלנו. איך אנחנו יודעים שהאור הזה לא מגיע מהגאווה שלנו אלא מהבורא?

אור חסדים לא יכול לבוא מגאווה ומכל מיני פעולות קבלה שלנו, אלא רק מפעולות השפעה.

שאלה: בנוגע לתיקון האמונה. כשאני מתקרב באהבה לחברים, אני לא מצפה שייצא מהם דבר לא טוב, וזה אומר שאני אור בלי השהייה. האם זה תיקון האמונה?

אם אני באמת רוצה להשפיע, לעבוד למען הזולת, אז זה כלי דהשפעה.

שאלה: כתוב כאן שבמקום הטרחה נמצא הסטרא אחרא והשכר נמצא בקדושה. כשאנחנו נותנים מאמץ בעולם שלנו, מתחברים עם החברים, לאן עלינו להעביר את עצמנו, ואיפה יהיה השכר שבקדושה?

כל עוד אנחנו נמצאים ברצונות האגואיסטיים, אז כל המאמצים שלנו עוברים דרך מחסום קשה כזה. ברגע שאנחנו רוכשים את תכונת ההשפעה, המאמץ נעלם, ואנחנו בהנאה, בקלילות רוכשים את תכונת ההשפעה ונמצאים ברוחניות.

תלמיד: יוצא שאנחנו כן צריכים מאמצים בעולם הזה, אבל השכר תמיד מגיע במצב אחר, לא באותו מצב שבו נמצאים היום. איך כל פעם להעלות את עצמנו לתכונת ההשפעה, אבל שזה לא יבטל את המאמצים בעולם שלנו?

אתם תראו את זה בדרך. אתם תגלו את זה מתוך המצבים שתעברו.

שאלה: באיזה שלב אני מסוגל לשבור את ההתנגדות של היצר הרע שמפריע לי להשתוקקות ללימוד?

עלינו להשתדל לעלות למעלה מהיצר הרע ליצר של השפעה, לרצון להשפיע. לא לחשוב שהוא צריך להיעלם, זה לא כל כך מהר, אלא רק כשנעלה ממש למעלה ממנו, אז נוכל לעבוד למעלה מהיצר הרע.

שאלה: איך נבנה כלי של חסדים בקבוצה?

מההשפעה ההדדית בין החברים. אם כל אחד חושב על השפעה לחברו, אז בסך הכול אנחנו מייצבים בינינו כוח השפעה ויכולים לייחס אותו לבורא, לשייך, לכוון אותו לבורא.

(סוף השיעור)