שיעור בוקר 06.05.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 07.02.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/6TkM1Iuf?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 273, "ענין שמחה"

קראנו מאמר "ענין שמחה" מ"שלבי הסולם", כרך ה', עמוד ק"נ.

אנחנו חיים בעולם שהוא לא משתנה. נראה לנו שהכול משתנה סביבנו, והאמת, זה לא משתנה, משתנה הכול בנו. האור העליון נמצא במנוחה מוחלטת ומאיר לנשמה הכללית שהיא או בצורת מלכות דאין סוף או בצורת אדם, נשמת אדם, נשמה שנקראת אדם, אדם הראשון. האור הזה נמצא במנוחה מוחלטת, זאת אומרת מצידו יש לחץ קבוע על הכלי הזה שנקרא נשמה, עד שהכלי הזה ישתפר, ישתנה ויגיע לגמר בישולו ותיקונו, למצב הטוב ביותר שרק אפשר לתאר, מה שהבורא קבע כטוב.

וכל השינויים הם לא באור שלוחץ בצורה קבועה על הכלי, אלא בכלי ובחלקים שיש בו, שהם משתנים וכל הזמן משתפרים ועוברים כל מיני שלבים. ומפני שההתפעלות הפנימית של הכלי מהאור שכל הזמן פועל עליו בצורה קבועה, ההתפעלות הזאת שבכלי משתנה, אז נראה לכלי שהעולם משתנה. ההרגשה הפנימית של הכלי נקראת עולם או עולמות, ומפני שיש חמישה חלקים בכלי יש חמישה עולמות.

מכאן אנחנו צריכים להבין, שכל ההרגשה שלנו תלויה ביחס בינינו לבין האור העליון שהוא נמצא במנוחה מוחלטת, ואם אנחנו רוצים לשנות את ההרגשה שלנו, לשנות את מצבנו, אז בהתאם אליו אנחנו צריכים להשתנות. אומרים החכמים שכבר הגיעו למצב הטוב, למצבים שמרגישים בהם טוב, שלימות, נצחיות, שככל שהכלי נמצא בהתאמה לאור כך הכלי מרגיש יותר טוב, והם נותנים לנו עצות איך להגיע למצבים כאלה.

התוצאה שצריכים להגיע אליה היא שמחה. בעל הסולם כותב על זה גם בהקדמה לתע"ס, שלא מספיק להגיע לדרגות גבוהות, לא מספיק להגיע לתורה, זאת אומרת לאורה, לאור, אלא ל"תורת חיים", שאדם ירגיש שהיא נותנת לו חיים, זאת אומרת סיפוק מלא בכל הרצונות ובכל מה שמגלה. וכדי להגיע לכל השינויים הללו, האדם, שכבר נמצא בעולם הזה, זאת אומרת הוא חלק אחד מהכלי הגדול הזה, וכלפיו הוא צריך לעשות את העבודה, האדם הזה צריך לחשוב באמת איך הוא ישנה את עצמו כדי להביא את עצמו למצב ההתאמה המקסימאלית לאור ולהרגשה הטובה ביותר.

כי מלכתחילה הוא הולך למשימה הזאת מפני שמרגיש "מה הטעם בחיינו?", שאין לו שום טעם. ומייעצים לו החכמים שהגיעו כבר לקבלת האור במלואו בצורה השלמה, שאז הם נקראים מקובלים, הם מייעצים לו איך לעשות את התיקונים. וכנגד השיפור הזה שאדם צריך לעשות על עצמו, יש לו כל מיני הפרעות. ההפרעות מתחלקות לפנימיות וחיצוניות.

ההפרעות הפנימיות הן הרצונות של אדם, שמטבע הרצון לקבל לא רוצים בכלל לזוז, ואם כן, רק אם התענוג ברור, ואז הרצון לקבל נמשך אליו מאליו. אבל אם התענוג נסתר אז הרצון לקבל לא יכול לזוז, כך הוא בנוי, אין מה לעשות. ההפרעות האלו הן הפרעות פנימיות, ויש הפרעות חיצוניות.

ההפרעות החיצוניות הן מיתר חלקי המלכות, יתר חלקי נשמת אדם הראשון, שהם יתר הנשמות שמלובשים בגופים, ונמצאים סביב האדם הזה שרוצה להתקדם למטרה. והם אומרים, "מה יש לך, לפני זה אתה צריך לעשות כל מיני פעולות, לקיים תורה ומצוות, ללמוד ש"ס ופוסקים, לעשות עוד כל מיני דברים נכונים וטובים, ואחר כך אולי כן, ומה, זה לא בשבילך, תהיה כמונו". דעת הציבור משפיעה על האדם, ופועלת עליו גם כהפרעה וקשה לו לזוז.

האדם צריך ללמוד איך הוא מתגבר על שתי ההפרעות האלו, פנימיות וחיצוניות כאחד, ובהחלט דווקא בהתגברות על שתי ההפרעות האלו הוא גדל. הם הכלים המקולקלים שלו, גם הכלים הפנימיים שלו שאומרים לו שהם לא רוצים לזוז לקראת המטרה, שלא רואים במטרה שום תועלת, וגם הכלים החיצוניים שלו, שהם יתר הנשמות מאותה נשמת אדם הראשון. הכול כלים שלו, שהוא צריך ממש לקבץ אותם אחד אחד לעצמו, להתכלל איתם או לכלול אותם בתוך עצמו, וכך להתקדם.

אם הוא מצרף את הכלי שלו לאותו רעיון להגיע למטרת הבריאה, ומצרף את הכלים של כל העולם, זה נקרא שעושה את התיקונים שמוטל עליו לעשות, ומגיע למצב של גמר התיקון. זאת אומרת, גמר התיקון של כל אחד ואחד, שהוא מצדו, מנקודת הנשמה שלו בכללות הנשמות של אדם הראשון, לקח את כל נשמת אדם הראשון במה שיכול, במה שצריך לטפל בה, לתקן בה, ותיקן אותה ומילא אותה מצדו, מבחינתו, במלואה.

צריכים לראות את ההפרעות האלו, גם הפנימיות וגם החיצוניות, כהפרעות המועילות לתיקונים, ולא למחוק אותן אלא לעבוד איתן בצורה מועילה. לכן רב"ש כותב כאן, שיש שני דברים בגישה שלנו למה שקורה איתנו. מצד אחד, "ויגבה לבו בדרכי ה'", וגם "ואל יתבייש מפני המלעיגים". מה זאת אומרת? הרב'ה תמיד אמר שהוא מקנא בילדים קטנים. הלכתי איתו לפחות פעמיים בשבוע לכל מיני חתונות. היו מזמינים אותו והייתי חייב ללוות אותו. זה ממש היה איום ונורא, כל החתונות האלו, אבל מה לעשות. כולם שם היו כאלה חשובים, כאלה מנופחים, זה ברור, חוץ מילדים קטנים.

ילדים קטנים רצים בין הרגליים, לא אכפת להם מכלום, הם דוחפים וכך רצים. אז הוא תמיד אמר, אנחנו צריכים להיות כמו הילדים הקטנים האלה, שהם לא מתפעלים בין מה הם נכנסים ואת מי הם דוחפים, יש להם איזו מטרה במשחקים שלהם שם בתוך אולם החתונה, וגמרנו. כך צריך להתייחס לכל הגדולים. אם אתה רוצה להתקדם בדרך, יש לך קשר עם הבורא, אתה חייב לקחת ממנו את הכיוון ואליו להתכוון, ולא לפי השכל של אף אחד אחר.

זה נראה דבר קצת מסוכן, אבל בהחלט, אם אנחנו רוצים להיות לא בעלי בתים, אלא ללכת לפי דעת תורה, שדעת תורה, כפי שכתוב, היא הפוכה מדעת בעלי בתים, אז אנחנו צריכים לא לשמוע לאף אחד. לא להפרעות פנימיות, ולא להפרעות חיצוניות, לכל מיני עצות למיניהן, אלא ללכת רק לפי הנקודה שבלב שהיא דוחפת אותי בדיוק למטרה, ומתוך הנקודה שבלב אני מברר את המטרה.

לכן, כתוב בכללות שאין כפייה ברוחניות, וממש אסור לנו להיכנע לשום דת ולשום עצה. ורק עלי יש חיוב, כופים אותו עד שיאמר "רוצה אני". שאני בעצמי, אחרי שאני מברר בצורה חופשית את המטרה, אז אני עובד על הרצון לקבל שלי.

וגם ישנו החצי השני של המשפט "ויגבה לבו בדרכי ה' ואל יתבייש מפני המלעיגים", והוא "מאוד מאוד הוי שפל רוח", זאת אומרת האדם צריך להיות שפל. מה זה שפל? אם כבר יש לו נקודה שבלב והיא מושכת אותו לאיזה כיוון רוחני, הוא צריך להיות ממש עם כל הרצונות, עם כל המושכלות הבהמיות שלו דעולם הזה, בהכנעה כלפי הנקודה הזאת שמושכת אותו לרוחניות. כי היא "חלק אלוה ממעל", היא ממדרגה יותר עליונה, ואת כל יתר התכונות שלו הוא חייב להכניע כלפיה. בזה הוא צריך להיות "הוי שפל רוח".

וגם כלפי החברה שלו, שבחר, שעל ידה הוא מתקדם לרוחניות, את דעת החברה על גדלות הבורא, שוב, בצורה מאוד מאוד חדה וסלקטיבית, מבוררת, את דעת החברה על גדלות הבורא אדם חייב לקבל כדעתו, וללכת עם זה, מפני שזה הסיכוי היחידי שהגוף שלו יזוז לקראת המטרה.

זאת אומרת, עליו להכניע את עצמו כלפי הנקודה שבוחרת רוחניות, כלפי הנקודה שבלב, ולהכניע את עצמו כלפי דעת החברה, שאומרת שהבורא ומטרתו גדולים מכל יתר המטרות. ואז יש לאדם בהחלט את כל הנתונים בידיים, לעבור באמת את כל הדרך ולהגיע למטרה.

את החצי השני נקרא בפעם הבאה, אתה קורא יפה.

תלמיד: איך אדם יודע אם בנקודה מסוימת זה נקרא שהוא מכניע את עצמו כלפי דעת החברה ובאמת זו גדלות הבורא. או שכופים אותו למשהו שלא קשור לגדלות הבורא?

אני צריך חברה רק לדבר אחד, שהיא תספק לי את גדלות הבורא מפני שהוא נסתר. הבורא נסתר ונתן במקום זה את כוח החברה. אם הייתי עובד כלפיו, אז היה מתגלה לי התענוג והגדלות שלו מתוך הכלים דקבלה והייתי עובד איתו בצורה ישירה ואז אף פעם לא הייתי יכול לצאת מהכלים דקבלה. כמו שבעל הסולם אומר, שהגנב רץ לפני כולם וצועק תתפסו את הגנב.

הרצון לקבל בעצמו היה משקר לי כאילו שהוא עובד, "תראה אני משתוקק לבורא, אני עושה מצוות, ואני עושה כל מה שצריך בשבילו" ואז אף פעם לא הייתי מסוגל להכיר בזה שאני נמצא ברצון לקבל.

תראה את כל העולם, אנשים מתאמצים מאוד, אבל לא יכולים לראות כי אין להם נקודת הבינה כנגד נקודת המלכות, אין להם נקודה שבלב, אז הם לא יכולים מהנקודה הזאת לקבוע שהמעשים האלו הם מצבים בתוך רצון לקבל. כמו שבעל הסולם כותב ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", מצאנו כמה לומדים שלא עזר להם העסק בתורה ומצוות.¹

אז לכן במקום בורא נסתר הוא נתן לי את כוח החברה. ולא אומרים שאני מסוגל לצאת מעצמי, אבל ככל שאני מסוגל לתת יגיעה בחברה, ומוכן לקבל מהחברה התפעלות מגדלות הבורא שהם מספרים לי - והם גם לא יודעים מה זה, אבל הם מספקים לי את השמועה הזאת, אז יש לי כוח לעבוד לקראת הבורא לקראת המטרה למרות שהוא נסתר.

אנחנו רואים את זה בחיים, איך האדם עובד למען מטרות מאוד מופשטות שכאילו בכלל אין להן שום בסיס ריאלי, הגיוני, אבל הוא עובד בזה. למה? כי החברה נותנת לו חשיבות לזה.

רק כלפי זה אני צריך להכניע את עצמי, אבל זה כולל הרבה מאוד פעולות. אני צריך להכניע את עצמי כלפי החברה. אני צריך להרגיש את החברה שהיא גדולה, שהיא יותר חשובה ממני. אני צריך למכור להם ולתת להם ולקנות מהם את הדעה שלי, שיספקו לי חשיבות הבורא. למכור להם ולקנות מהם אותה הדעה שכבר הם מספקים לי. זאת אומרת יש פה ממש שותפות מאוד רב גוונית. זה הכול נכלל במושג "חשיבות הבורא" שהחברה צריכה לספק לכל אחד מהחברים.

תלמיד: אם יש בחברה כל מיני מנהגים, חוקים, כל מיני דברים.

כל החוקים והמנהגים אנחנו צריכים לקבוע רק מתוך המטרה הזאת. מה שלא שייך למטרה הזאת פשוט לזרוק. לעשות פירמידה, וכמה שיותר קרוב למטרה הזאת זה חייב להיות יותר חשוב לנו. אם יש כל מיני סיבות, כל מיני אמצעים, כל מיני כלים להגדיל יותר ויותר את חשיבות הבורא בעיני כל אחד ואחד אז האמצעי הזה הוא החשוב.

ואז נראה לנו שבאמת אנחנו מאוד משונים מכולם, החברה שלנו שונה מכל יתר החברות. זה נקרא "דעת תורה הפוכה מדעת בעל ביתים", ו"אל יתבייש מפני המלעיגים" כי המטרה היא קובעת.

תלמיד: מה זה נקודה שבלב?

יש לנו יצור שנקרא אדם בעולם שלנו. יש דומם, צומח, חי ומדבר. מה זה מדבר? שחוץ מהחי הוא מדבר. יש כאלה שיותר, יש כאלה שפחות ויש לו רצון לקבל משלו.

אז מה שמיוחד במדבר שיש לו בפנים הכנה לדבקות עם הבורא, לגלות עולם שבו הוא נמצא. והמדבר הזה עובר התפתחות כדי לגלות את העולם שבו הוא נמצא. את ההתפתחות הזאת הוא עובר משך הרבה גלגולים, כשבכל גלגול חדש הוא יותר חכם מהקודם, יותר מפותח בכל מיני רמות, בכל מיני דברים, בכל מיני רגשות וכלים פנימיים. עד שהוא מגיע למצב שפתאום הוא מתחיל לראות שהעולם הזה אין בו כלום. ונופלת עליו הרגשה כזו, מין ייאוש כזה מהעולם הזה, שהחיים לא שווים כלום ואין לו טעם בחייו.

אם זה לא בא מתוך מחלת נפש, או איזה דפיקה בעבודה, באהבה, או מכל מיני שטויות כאלה שיש לאנשים, שזה עובר אחר כך איכשהו. אלא אם זה ייאוש ממש רציני מכל התענוגים שבעולם הזה, שהאדם בודק אחרי שנופלת עליו הרגשה כזאת, אז הוא גם נכנס לכל מיני עסקים, כי רוצה לראות עצמו מתמלא מכל מיני ספקי תענוג, כמו כסף, כבוד, מושכלות, מין, כל מיני דברים. אך בסופו של דבר הוא מגיע על ידי כל הניסיונות האלו למצב שבאמת אין לו פה ממה להתמלאות.

זאת אומרת חסר לו בכל זאת משהו. הוא מרגיש את עצמו ממש כאילו קללה באה אליו והוא לא מרגיש טעם בחייו. משהו בכל זאת חסר. הוא יכול להיות מוצלח בכל מיני דברים שהוא עושה בחיצוניות, אבל בפנים יש משהו שמת, יש משהו שריק. וההרגשה הזאת הריקנית, הנקודה הזאת שיש בתוך הלב זה בעצם רצון חדש שלא שייך לעולם הזה. זה רצון שיכול להתמלאות רק אם האדם ירגיש את העולם העליון, או מה שאנחנו קוראים אור, או בורא, לא חשוב איך תקרא לזה.

ואז הנקודה הזאת מתחילה להתפתח ותובעת כל הזמן מאדם שהוא חייב לפתח אותה. והוא לא יודע איך, מסכן, מסתובב ונזרק לכל מיני דברים, יכול להיות שעוד כמה גלגולים. עד שהוא מוצא איזה מקום ששם מרגיש שיש כאן אנשים כמוני, דפוקים כאלו, ויש משהו במילים שהוא שומע שיכול להיות שיהיה כאן מילוי. הוא הגיע לאיזשהו אמצעי שכאן דרך זה אני יכול למלאות את עצמי.

ואז הנקודה הזאת מתחילה יותר ויותר להתפתח על ידי הלימוד הנכון, על ידי השיטה הנכונה, והיא נקראת נקודת "בינה", כוח רוחני. והכוח הרוחני הזה לאט לאט גדל בתוך הלב. הלב עצמו הוא אגואיסטי ורוצה ליהנות מהעולם הזה והנקודה שבלב היא כאילו פורצת לתוך הלב מהעולם העליון.

ואם הנקודה הזאת גדלה אז היא כבר מתחילה להפריע ללב וכבר אין לעולם הזה כל כך הרבה מה להציע. הוא מתחיל אפילו להזניח את העבודה שלו, קצת את המשפחה שלו, כל מיני דברים, כי הנקודה שבלב מושכת אותו למשהו אחר.

הבעיה היא שיש כאלו שחיים עם שני הכוחות האלו, בעולם הזה ובעולם הבא, עם הלב ועם הנקודה שבלב, ויכולים ככה להמשיך ולסבול. זה כמו שיש אדם שיכול לצאת מהמצב שלו, אבל התייאש וצריכים לדחוף אותו.

אז בשביל זה יש קבוצה, בשביל זה יש ספרים, צריכים כמה אמצעים. ודאי שאחד לבד לא מסוגל, על זה בכלל אין וויכוח. יש יחידי סגולה שיכלו לעשות את זה בגלל שקיבלו עזרה מיוחדת מלמעלה, אבל כתוב לא לסמוך על הנס. ומה שכן אפשר, להוסיף כוחות מהקבוצה שהם יסחבו אותך וידחפו אותך. ואתה כשיש לך זמנים טובים והתעוררות, תדחוף אותם ותסחוב אותם וכך בצורה הדדית באמת אפשר להגיע. אבל כשמשתמשים בכוח העזרה מאחרים. לכן צריכים להיות בקבוצה, וחייבים להיות בשיתוף לקראת המטרה, ולא סתם לעשות חפלות ופיקניקים, זה ברור.

ואם עושים את זה אז מצליחים.

תלמיד: האם הנקודה שבלב זו לא תפיסה, זה רצון?

הנקודה שבלב זה רצון, זו לא תפיסה, זה לא שכל. הלב שלנו הוא רצון, והנקודה שבלב זה רצון יותר פנימי, זה חלק מהרצון הרוחני שהאדם אחר כך ירכוש. זה נקרא אח"פ דעליון, יש כל מיני שמות לזה.

תלמיד: האם לכל אלה שאנחנו קוראים "בעלי בתים", שהם דומם דקודשה, יש באיזה מקום הרגשה שיש משהו אחר ולא מהנקודה שבלב? איך הם מרגישים שיש בכלל מציאות אחרת?

אני לא יודע בדיוק מה השאלה שלך. אולי השאלה שלך היא כזאת, זו בכלל שאלה מתוך השכל שלך, לא עלינו. אתה אומר כך, יש הרבה אנשים בעולם שמרגישים איזה מין יחס למשהו שמעל העולם הזה, שהם קוראים לזה "רוחניות". הם מאמינים בכל מיני דברים, בכל מיני כוחות, אלים אולי. אלו אנשים ששייכים לדתות או לאמונות, או סתם אנשים שאפילו לא יכולים לשייך את עצמם לדת מוגדרת או למשהו, אלא כך סתם מרגישים שיש איזשהם כוחות, מאמינים בכל מיני פעולות, או יכולות שאנשים אחרים יכולים לעשות עליהם, כמו עין רע, כוחות מגנטיים, כל מיני דברים כאלו. האם הם מרגישים את זה גם דרך הנקודה שבלב או לא? מה ההבדל בין מה שמרגישים כל מיני אנשים מכל מיני סוגים, כולל דתיים ולא דתיים, סתם מאמינים, מאמינים בכוחות הטבע, לבין מה שמהנקודה שבלב?

מי שמרגיש נקודה שבלב הוא אף פעם לא יכול לקבל סיפוק מתענוג באיזשהו מין לבוש, כמו קוסמים, או טיפולים מיוחדים למיניהם שעושים אנשים, או כל מיני תמונות או ציורים. הוא לא יכול להלביש את המטרה שלו, למה שהוא משתוקק, אלוהות, באיזה מין דבר שאפשר לתאר אותו בשכל. הוא חייב להגיע להכרה, למילוי בתוך הכלי הרוחני הזה שקיבל.

מאיפה אדם יודע? מגיעים אלי כל מיני אנשים שפותחים ספרים, מגלים עתידות, מטפלים בכוחות, והם טוענים שהם נמצאים בהרגשת העולם העליון, ושומעים כל מיני דברים משם בשמיעה פנימית, אני לא מדבר על חולי נפש, ויש להם כל מיני דברים כאלו, כל מיני טכניקות. אני לא יכול לשכנע אותם שזו נקודה שבלב, לא נקודה שבלב, או זה בסדר, לא נכון או כן נכון, אלא אני פשוט לא נכנס איתם במגע, ואומר שזה לא השטח שלי. "רוצים ללמוד "תלמוד עשר הספירות", בבקשה, לא, שלום". "למה? אבל", "כי לי זה לא חשוב". אני מדבר איתם מאוד קצר, ואומר שהיתר לא חשוב לי. ממש כך אני חותך, "תלמוד עשר הספירות", כן או לא.

מאיפה יש להם בכל זאת את ההתפעלות הזאת מהדבר הלא נודע? איפה הם מרגישים את הלא נודע הזה? כי בהמות לא מרגישות דבר כזה, אולי כן, לא, אבל לנו נראה שלא, ואדם כן מרגיש. הדברים האלו מגיעים לאדם דרך כלים חיצוניים שיש לנו. יש לנו כלים פנימיים שנקראים ראיה, שמיעה, ריח, טעם, מישוש, חמישה כלים, כלי קליטה, שבהם אנחנו קולטים את העולם הזה, הם נקראים "כלים פנימיים". זאת אומרת, מה שאנחנו קולטים בהם אנחנו יכולים למדוד, לבדוק, לעשות ביקורת, לעשות מדע מכל חוש, לבנות לכל חוש תוספת מכשירים, להרחיב את טווח הקליטה שלו, וכן הלאה. אלו הכלים הפנימיים שלנו.

חוץ מזה יש אצלנו כלים חיצוניים, שאנחנו לא כל כך יכולים לפקח ולשלוט בהם. יש אנשים שיכולים לשלוט בהם יותר, יש שפחות, ויש שבכלל לא. אלו כלים שאנחנו קוראים להם כל מיני רגשות שבתת ההכרה. ההכרה שלנו היא דרך חמישה חושים, שהמוח מברר אותם, מסדר אותם, מבקר אותם. ותת הכרה זה מה שלא נכנס לחושים האלו, אלא בחוש יותר חיצוני. יש לאדם גם אינטואיציה, כן. אם ניקח אפילו את הבדואים מהנגב, אז הם מרגישים הרבה יותר מה שקורה, אפילו בצבא משתמשים בגששים כאלה. אז לא חסרים בעולם שלנו אנשים שיכולים לטפל באמת באנרגיות של הגוף שלנו. במגנטיות וביולוגיה, כל מיני ביו-אנרגיות כאלה. אבל זה לא שייך לרוחניות, זה שייך לכלים בהמיים חיצוניים שלנו. יש בהמות וחיות שאצלן זה מפותח דווקא עוד יותר מהאדם, שמרגישות רעידת אדמה, או איזה גשם או רוח, לפי כל מיני סימנים.

יש עמים פרימיטיביים שקשורים לטבע עד כדי כך שבאמת יכולים להשפיע עליך ממרחק של אלף קילומטר. גם אצלנו אם אתה קשור לאיזה אדם, פתאום אתה מרגיש שמשהו קרה לו למרות שהוא נמצא ממך במרחק של אלפי קילומטרים. אבל אלה כלים בהמיים, במישור העולם הזה, לא שייכים לנקודה שבלב. אפשר לפתח אותם על ידי כל מיני טכניקות. לא להשלות את עצמנו שזה דבר שיכול למלא אותנו או לעשות את החיים שלנו יותר טובים. בסופו של דבר אנחנו רואים שזה לא עוזר.

גם אם תדע את העתיד זה לא יעזור. לשנות את העתיד אתה לא יכול. לשנות עתיד אתה יכול רק מלמעלה, קצת להרגיש אותו כמו שהחיות מרגישות, אם תהיה רעידת אדמה עוד שלושה ימים, ארבעה ימים, לא תברח מזה? ואם תברח מזה תקבל מה שמגיע לך במשהו אחר. וגם כשאתה בורח, זה כבר נכלל בתכנית. מהמדרגה העליונה אנחנו לא יכולים לברוח, אלא לעלות אליה ושם לעשות שינויים. במה לעשות שינויים? כשאתה נמצא בה, שם, אז אתה כבר משתנה. מה זה לעשות שינויים? אתה לא יכול לעלות לדרגה עליונה ושיהיו שינויים למטה בדרגה יותר תחתונה. כל דרגה היא דרגה בפני עצמה, אבל אם אתה עולה אז אתה עולה, שם יש לך חיים אחרים.

לכן אין לנו מה להתפעל מכל הדברים האלו, ומי שיש בו באמת נקודה שבלב, הוא מרגיש שחוץ מהנקודה הזאת אין לו לא ידיים, לא רגליים, לא לשון, שום דבר שהוא יכול להשפיע על הגורל שלו, אלא רק מתוך הנקודה שבלב בלבד.

אבל עד שמגיעים לזה, עד שבאמת מנקים את כל הלכלוך הזה, השכבות האלה סביב הנקודה שבלב, ורואים שמגלי העתידות וכל מיני קוסמים וכל מיני אמצעים, קמעות, שום דבר לא שייך אליה, ורק היא היא בעצמה - הנקודה שבלב - הרצון הנקי כלפי הבורא, ככל שהוא יהיה גדול כלפי הנקודה שבלב, היא יכולה יותר מהר ובצורה יותר ישירה להגיע, להידבק אליו, ושם המקור שלה והמילוי שלה. עד שאדם עושה את כל העבודה הזאת של ניקוי ותיקון, זה לוקח זמן.

תלמיד: מה זה חוזר בתשובה?

חוזר בתשובה זה בן אדם שמרגיש פתאום איזו התעוררות להיות שייך עדיין לאמונה, שאנחנו קוראים לזה אמונה עממית.

תלמיד: הוא משתכנע לעשות את זה בכלים חיצוניים, או שזה בהרגשה שלו?

זה בהרגשה של כל אחד ואחד, בתוך הלב שלו, להאמין שיש איזשהו כוח עליון, שיש משהו שקובע את הגורל שלו, בדרך כלל זה בא מהפחד מפני הלא נודע, ואז אנשים בונים לעצמם כביכול איזו מערכת שיכולה לענות על כל הציפיות שלהם, על כל "צרכי סיפוק הדעת" מה שנקרא, כביכול יש משהו שאני עושה ככה, זה עושה לי בחזרה ככה וכן הלאה.

זה קיים אצל כל "אדם וחווה" בעולם, כל בני האדם, זה לא שייך לעם שלנו דווקא. זה היה גם אצל עמים פרימיטיביים שמפתחים לעצמם את הדברים האלה. בלי זה אדם לא יכול לחיות. יש אצלנו חסרונות שצריכים להתמלא דווקא על ידי כל מיני פולחנים ומעשים, ולזה אנחנו קוראים "מנהגים". הרב'ה קרא לכל הדברים האלה מנהגים. מה שאדם עושה בעולם הזה לא מתוך הנקודה שבלב, אור ומסך כלפי האור העליון, הוא קרא לזה "מנהגי אנשים". אתה רואה מה שעשו מכל הדברים.

במנהגים היהודיים יש ודאי שורש רוחני, ואדם שהולך לקראת המטרה ומקיים את המנהגים האלה, הם מזכירים לו על הפעולות שהוא באמת צריך לעשות. הם כביכול מעוררים אותו לדעת מה באמת הפעולה שאני צריך לעשות בלב שלי שנקראת למשל, "להבדיל בין בשר לחלב". אז איזה דברים כאלה יש בתוך ליבי ששייכים לבשר או לחלב.

אבל לא לבשר ולחלב בעולם הזה, אלה רצונות ששייכים לקטגוריה הזאת בשר וחלב נגיד, קו ימין וקו שמאל, שאני צריך להבדיל ביניהם כך וכך, בצורה כזאת וכזאת ולעשות תיקונים על האכילה הזאת ועל האכילה הזאת, זאת אומרת על קבלת אור חכמה, על קבלת אור חסדים וכן הלאה.

המקובלים קבעו את המנהגים האלו כדי לקדם את העם בהחלט לקיום האמיתי. זה שיצאנו לגלות זאת הבעיה, כי איבדנו את הקשר בין הקיום הגשמי לקיום הרוחני. יצאנו לגלות, זאת אומרת שהדבר הזה נסתר מאיתנו עכשיו, וכבר אלפיים שנה אנחנו מקיימים את מה שנקרא "מצוות". בטעות אנחנו עכשיו קוראים לפעולות האלה מצוות.

המצוות הן הפעולות הרוחניות שהמנהגים האלה רק מרמזים עליהן. אז מפני ההסתרה, העמך התחיל לקרוא למנהגים מצוות, ורק שקע בהן מפני שהיתר היה נסתר, היה יותר גבוה הקיום האמיתי שלהם. וככה כולם ירדו. זה נקרא גלות, ירדו מהדרגה הרוחנית הזאת וידעו איך לקיים וידעו מה לקיים והיו בקשר בין פעולות רוחניות לפעולות הגשמיות. היה בית המקדש, היו כל הדברים שקשורים לזה.

בגלות אנחנו כביכול מלכתחילה לא צריכים לקיים מצוות. איך אפשר לקיים משהו אם אתה נמצא בתוך הקליפה? אלא החכמים דאז קבעו חוק, שאנחנו נקיים את המנהגים בכל זאת, כדי שאחר כך, כשנחזור לארץ ישראל, והכוונה לארץ ישראל, למצוות התלויות בארץ, כל מיני דברים.

ו"כשנחזור לארץ ישראל" - הכוונה כשנעלה לתיקון לעולם האצילות, אז אנחנו נדע כביכול איך מהתחתון ללמוד את העליון, איך אנחנו נקיים את המצוות ממש, זאת אומרת נקיים את הפעולות ברצון לקבל על ידי המסך עם האור העליון.

אבל כותב בעל הסולם בהתחלת ה"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", שזאת מחיצת הברזל שמבדילה בינינו לבין חכמת הקבלה, ואם נלמד את חכמת הקבלה, נדע איך באמת ומה באמת יש בתוך תרי"ג הסיסמאות האלו, ונדע איך באמת לקיים אותן בצורה אמיתית - כלי, מסך ואור שנגדו.

תלמיד: מה שאתה אומר זה שמי שלומד קבלה, אין לו צורך בעצם לעשות שום מצוות חיצוניות כמו שאנחנו עושים היום?

אני לא אומר לעשות או לא לעשות, אני רק מעמיד את כל הדברים האלה במקומם, בגלל זה חושבים שאני מבטל חס ושלום את המצוות. לא, אני רק אומר שלכל דבר יש מקום משלו. כתוב "מצווה בלי כוונה כגוף בלי נשמה". אם אתה עושה פעולה בהמית, כלומר בגוף שלך, לכן היא נקראת "בהמית", ובתוך הלב שלך, הלב שלך הוא על מנת לקבל אגואיסטי בינתיים, אז אתה עושה מעשה בעולם הזה, ולא מצווה בצביונה האמיתי שזה נקרא שהרצון לקבל מקבל בעל מנת להשפיע את התגלות האלוהות, ובזה אתה ממלא את הכלי הרוחני שלך בשכינה והתגלות הבורא וכן הלאה. זה מה שכתוב בכל הספרים.

אז כל עוד לא מגיעים לכוונה בעל מנת להשפיע, שזה נקרא "מסך ואור חוזר", אנחנו לא מקיימים מצוות כמו שצריך. זה מה שבעל הסולם כותב בסוף "הקדמת ספר הזוהר", שהמצוות בתורה נקראות "עיטין" ו"פקודין", עצות איך להגיע ממש לקיום המצוות, ואחרי שאתה מקיים מצוות, אתה עושה פקודות. עצות ופקודות. עצות איך להגיע, זה מה שאנחנו עושים בזמן ההכנה, ואחרי שעוברים מחסום, אנחנו עושים פקודות. מה זה פקודות? פקודות זה ממיל "פיקדון", שאתה עושה כבר את הפעולה בלקבל על מנת להשפיע ומקבל את הפיקדון, מקבל את האור שהוא כנגד המעשה הזה מופקד שם, ואתה מקבל אותו בעל מנת להשפיע.

זאת אומרת, זה מתקן את הנשמה שלך, כי הנשמה שלך נכללת מתרי"ג רצונות, כל רצון שאתה מתקן עם המסך בעל מנת להשפיע, זה נקרא שתיקנת את הנשמה, עשית את תרי"ג המצוות. אם אתה מתחיל להגדיל את הנקודה שבלב, הנקודה הזאת מתנפחת לכלי הרוחני שהוא כולל תרי"ג חלקים שהם נקראים רמ"ח מצוות עשה, ששם אתה מקבל על מנת להשפיע, ושס"ה מצוות לא תעשה, שבהן אי אפשר לקבל על מנת להשפיע עד גמר התיקון, מצוות של איסור.

אז אם אתה מתקן בצורה כזאת את כל הרצונות שלך והנקודה שבלב התפתחה, תיקנת אותה, אתה נכנס לדרגה שנקראת "גמר התיקון", ואז כל הרצונות האלו מתאחדים כאחד, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ומולידים לך מצב שנקרא "גמר התיקון".

אז כל זה קורה בתוך הנקודה שבלב, בתוך הרצון, ולא בידיים וברגליים, ומה שהחכמים קבעו, שאנחנו צריכים לקיים בידיים ורגליים זה כדי שאנחנו לא נשכח שאנחנו הפוכים, שאני עושה משהו, נגיד איזו מצווה או איזו ברכה, אז זה מזכיר לי, "או, איפה אני, מה זה הבורא, מה יש לי איתו, איזה קשר, איזה יחס". להזכיר אנחנו צריכים. אז באמת הענף בעולם הזה שאנחנו צריכים לבצע בידיים וברגלים בלשון, הענף הזה הוא באמת יכול להביא אותנו לשורש, לקיום על ידי מסך.

תלמיד: איזה מצב מבלבל, אני מכיר הרבה אנשים שהיו בדת, והתחילו ללמוד קבלה, התעוררו, גם אני הייתי שם, ואני מוצא את עצמי כמעט ולא מקיים כבר מצוות, לא מניח תפילין, הורדתי הרבה מצוות מעשיות שפעם נראו לי בעלות ערך והיום הן לא נראות לי בעלות ערך.

זו בהחלט טענה נכונה מצד "בעלי הבתים", מצד היהדות העממית ליהדות האישית, האינדיבידואלית, שזו הקבלה. ביהדות הכללית מלמדים את האדם מה לעשות ומוציאים ממנו את כל סימני השאלה, את כל הפקפוקים. אתה חייב לעשות, וככל שאתה עושה בדקדקנות בלי לשאול, אתה יותר צדיק. וזה נכון לעמך.

עד שמתעוררת בו הנקודה שבלב, ואז זה לא עוזר. אדם שמתחיל לחיות מתוך הנקודה שבלב, ודאי שכל הקיום הכללי שלו נחלש. אין מה לדבר, ודאי שנחלש. כמו שדיברתי קודם, שגם בעבודה הוא נחלש, בחיי משפחה הוא נחלש. כל הדברים האלה כבר, כל מה שיש בעולם הזה, כולל קיום המצוות המעשיות בעולם הזה, הכול לא נמצא בשדה הראייה שלו, בריכוז שלו, הוא ממש לא שם לב. הלב שלו עכשיו לא מכוון למה שקורה במישור העולם הזה, אלא כלפי מעלה.

וכלפי מעלה, אז הוא מחפש אבל לא מוצא קשר בין מה שהוא מחפש למעלה, לבין מה שנמצא כאן. לא בעבודה, ולא במשפחה ולא בקיום מצוות מעשיות האלה שלנו.

ודאי שלכן כתוב, "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי הבתים", וזה ידוע כבר מדורי דורות. ולכן כל כך מפחדים מאלה שמתחילים ללמוד קבלה, כי הם נותנים דוגמה רעה לכל העם, והם באמת מאוד נחלשים בכל המעשים.

זאת תקופה שאדם חייב לעבור, ואין לו ברירה, כי עכשיו הוא נכנס לעבודה לפי הרצון, לא לעבודה לפי החינוך. עד שהוא ימצא ברצון שלו שיש קשר בין הפעולות המעשיות לרוחניות. מה הקשר? קשר שמסייע, אז יש תקופה שהוא כמעט מפסיק להניח תפילין, יכול להיות שאפילו מפסיק לגמרי לפעמים, אולי רק כשרות נשארת. בעיקר נשארות מצוות "לא תעשה", ובמצוות "עשה" הוא מאוד מאוד נחלש. את זה צריכים להגיד ישר, באמת זה מה שקורה.

יש לי כמה תלמידים מהמגזר החרדי, שאני לומד איתם בצורה וירטואלית, ומאוד מפחד בכלל לנגוע בהם, אלה פשוט אנשים שהתחננו, שלא מסוגלים בלי זה. אבל אם שמעת, אז שמעת ממני שאני בכלל לא מקבל אף בחור דתי, וזה מאותו הטעם, שאני לא רוצה להראות לסביבה שלו, ולעולם שלו, ולרבנים שלו, שאני מקלקל אנשים, שהם כביכול יתחילו לרדת מקיום תורה ומצוות מעשיות בעולם הזה.

וזה יקרה לו בטוח כי ממאות החרדים שנמצאים בלימוד, אם הם לומדים נכון, אני רואה כמה אצלם חלק המעשה נחלש, הם כבר לא יכולים לעמוד שעתיים ולהתפלל, כי התפילה שלהם היא תפילה אחרת, מתוך הנקודה שבלב, וזה לפי הרצון הפנימי. הם לא יכולים לבצע כל מיני דברים כאלה, הם ממש מסכנים וחיים בתוך אוכלוסייה חרדית, וזה באמת דבר שעדיין אין לו פתרון. ואני לא רוצה להגיד מה יהיה הפתרון, לא רוצה, בשביל מה לי להיכנס לדברים האלה לפני הזמן, אני רואה שיבוא הזמן.

אבל אנשים חילוניים, שמה שהם עושים זה שום דבר, רק פועלים לפי הבהמיות שלהם, ולא לפי החינוך הקודם ששייך לדת או למשהו, אותם אני מקבל. ואז אני לא צריך לקבוע ולחייב אותם בשום דבר, אלא כל מיני קווים כלליים אני משתדל שיקבלו במקצת, איכשהו כשרות, שבת, כל מיני דברים כאלה מאוד מאוד כלליים, לצורך המסגרת, ואם הם יכולים קצת יותר שיהיה קצת יותר, אבל בלי לחץ.

במשך הזמן, וזה לוקח זמן והרבה זמן, אדם פתאום מתחיל להרגיש שהוא יכול לחבר את המעשה שלו בעולם הזה דרך הלב עם הפעולה הרוחנית.

תלמיד: לפני מחסום?

עוד לפני מחסום יש כבר הרגשה כזאת. ואז במידה הזאת הוא כבר בשמחה ובעצמו יתחיל לעשות את הפעולות האלה שהוא ירגיש שהן מקרבות אותו, שכביכול בכפיפה אחת, בקשר אחד זה עובד בתוך הגוף שלו. זה כמו שכתוב "כל עצמותיי תאמרנה", יש בזה טעם, הוא ירגיש את זה, וזה לא איזו אמונה או מפחד ממשהו, אלא הוא ירגיש איך ההרגשה הרוחנית מתלבשת בגוף, ממש בעצמות, ואז גם ירגיש ענף ושורש.

אבל זה צריך לבוא מהאדם, ואין כפייה ברוחניות, וצריכים לחכות, כמו שאני לא צועק על אדם "למה אתה בנפילה ולא עושה כלום", או "מה אתה משתגע היום משמחה, תוריד את הווליום הזה", על זה אני לא יכול להגיד.

תלמיד: שאלו פה שאלות על אמונה עממית ועל הנקודה שבלב כתפיסה. כשהאדם מתחיל ללכת לכיוון זה יש לו כל כך הרבה קליפות, וכמו שאמרת הוא צריך לגרד אותן מהנקודה שבלב. איזה אמצעי, איזה כלי יש לי למצוא את התדר הנכון? לקבל את עצמי בצורה נכונה? לפי מה אני מודד ובודק את זה?

יש לך בתוך הנשמה מגוון רצונות, תכונות, שאתה חייב את כולם, וכמו שהם התגלגלו מלמעלה למטה כך אתה חייב להשתמש בהם. אולי אתה טוען שאתה עושה המון דברים שאין בהם שום צורך, ועובר כל מיני מצבים שהם ללא שום תועלת, זה לא כך.

אנחנו לומדים שאתה יכול רק להגביר את קצב המעבר בין מצב למצב, וזה יכול להיות בתדירות כזאת שאתה אפילו לא תרגיש, זה לא יעלה לך לתוך ההרגשה. אתה תעבור את המצבים כל כך מהר, שהגוף שלך לא פועל לפי תדר כזה גבוה, הוא לא יכול להעלות את כל הדברים מבפנים, אבל אתה חייב לעבור. גם עכשיו אנחנו יושבים ואני כאילו סתם נושם ונרדם, כמעט ישן. גם במצבים האלה אנחנו עוברים הרבה מצבים.

לכן אני בכלל לא שואל איך אני מחפש ומה אני עושה, זה לא אכפת לי. אני יכול רק להגביר את הקצב, ולהגביר את הקצב אני יכול רק על ידי גדלות המטרה. אם אני אחשוב כל הזמן על המטרה, ולא חשוב שאני פתאום סוטה מהדרך ונזרק מפה לשם, זה כל הזמן יהיה, אבל אם אני תופס את המטרה אז כל המצבים שאני נזרק מהם מוסיפים לעובי הכלי שלי, ודווקא מהם הנקודה שבלב מתפתחת, ואני יכול לקבוע רק את הקצב.

אז לא לשים לב לכל ההפרעות האלה, זאת אומרת לשים לב אליהן כדי על פניהן להיות מקושר למטרה, ואז יוצא שחוץ מגדלות הבורא אין לך על מה לחשוב, והיתר יעבור.

תלמיד: אבל מה עם הספקות, אולי טעיתי, אולי הייתי יכול להתקדם מהר יותר?

גם את הספקות האלה אתה צריך. אפשר בלי ספקות? העיקר זה הספקות, ולא למחוק אותן. בחינוך העממי מוחקים לאדם את הספקות, כדי שהוא לא ישאל כלום, ואת הספקות הוא חייב לזרוק מראשו.

תלמיד: אבל אם הייתי בספק?

אצלנו זה ההפך, הספקות הם השאלות והכלים, לכן תבדוק אותם. שמעת ממני פעם שאסור להיות בספק? ההיפך, אמרתי לך תמיד, לך תבדוק את עצמך במקום אחר. יש לך ספקות? לך תבדוק.

תלמיד: אני מדבר מבחינת ההתקדמות. אולי הייתי יכול ללחוץ יותר אם הייתי עושה כך וכך?

אתה לא מסוגל לעבור, לעקוף, שום קטע בדרכך לגמר התיקון. שוב אני אומר לך, זו ממש טעות. אתה יכול לנסות, אבל השיטה אומרת פשוט - עזוב את כל הדברים שיש בדרך. אתה צריך רק למשוך את החוט כדי להתקרב לאותה מטרה. אם החוט הזה ייקח אותך לכל מיני סיבובים, זה לא חשוב, העיקר שתמשיך, את הסיבובים אתה לא קובע, כי הרשימות האלה כבר נמצאות בתוך הנשמה. על כל שלב ושלב בדרך שתעשה פלפולים, הרשימות כבר נמצאות בפנים, כסיבה ומסובב הן חייבות להתממש. מה אתה יכול לעשות? וחוץ מזה, אתה כזה חכם שאתה שיודע מה עובר עליך עכשיו? אולי בעוד אלף שנה תצטרך את זה.

תלמיד: אני אשאל כך. מה ההבדל בין רשימו שעכשיו קבוע וחייב לבוא למימוש כהבחנה מסוימת לבין הצורה של המימוש שלו שהיא כביכול לא קבועה ויכולה לעבור בצורה יותר נעימה ומהירה או בצורה יותר איטית ויותר כואבת. מה ההבדל?

אנחנו לא מדברים על כך שאם אנחנו משתוקקים למטרה אנחנו עוברים את המצבים בצורה יותר נעימה. "נעימה" הכוונה שאם אני מרגיש טוב ונעים כלפי המטרה, בזה אני משפיע לבורא, בזה אני נמצא אתו בהשתוות הצורה. אני רוצה להיות בהרגשה טובה משום שאני נמצא איתו ביחד, ואם זה סתם כדי למלא את עצמי, אז אני נמצא בניתוק מהמטרה. מה זה נקרא "להיות קשור למטרה"? שמצבו הוא דוגמה למצבי.

תלמיד: אני לא מצליח להבין, מצד אחד אתה אומר שכל המצבים של האדם עד גמר התיקון קבועים מבחינת הרשימו, מצד אחר בהרבה מאוד שאלות ששואלים אותך לגבי עתיד האדם אתה אומר לו תעלה לדרגה עליונה, בזה אתה יכול לשנות.

מה זה "לשנות"? השאלה היא, איך אני יכול לשנות את הגורל שלי. אז אני עונה "תעלה לדרגה יותר עליונה. כשתעלה לדרגה יותר עליונה, הגורל שלך ישתנה".

תלמיד: אבל אתה אומר שזה קבוע, האדם חייב לעבור את המצבים כדי להגיע לתיקון.

במקום שבו אתה נמצא אף פעם אי אפשר לשנות שום דבר. באים אליי אנשים ורוצים שאני אעזור להם, מה אני יכול להגיד להם חוץ מ"יהיה טוב"? מה אני אגיד לאדם, אם תישאר כך, שום דבר טוב לא יהיה לך, אוי ואבוי, תחכה מה יהיה לך? ככה זה צריך להיות, וככה זה יהיה, אבל אני אגיד לו את זה? לכן אני אומר לו כמו לילד קטן וזהו.

משנה למקום יותר גבוה משנה מזל. מה זה "מזל"? מהמילה נוזל, האורות האלה מתחילים לנזול אליו ביתר כמות, זה הכול. אתה שואל אותי כאילו שלא ראית אף פעם שרטוט של העולמות, כאילו אתה לא יודע את כל זה. האם יש משהו במדרגה שיכול להשתנות אם אתה לא עולה מהמדרגה הזאת למדרגה יותר עליונה? שום דבר לא ישתנה. אלא כל השינויים שאנחנו עוברים זה ימין ושמאל באותה מדרגה, שזורקים אותנו מימין לשמאל, מימין לשמאל, כמו פינג פונג, עד שסוף סוף אתה עולה, אבל עולה בצורה בהמית, מאוד לאט. ממש קו ימין, קו שמאל, כך זורקים אותך, אז במקום זה, תפוס את החבל ותעלה.

תלמיד: התאוצה תמיד משפיעה.

התאוצה, כן.

תלמיד: אבל היא לא משפיעה על המצב שבו אני נמצא.

התאוצה משפיעה בזה שתעבור את כל המצבים האלו מהר מאוד כי תקשור אותם לשורש. האור יבוא ויברר את הדברים האלה.

(סוף השיעור)

---

1. "אבל יש להרהר לכאורה, אחר דבריהם אלו: הלא מצאנו כמה לומדים, שלא הועיל להם, העסק בתורה, שיזכו, על ידי המאור שבה, לבא לשמה." (בעל הסולם, "הקדמה לתלמוד עשר הספירות", אות י"ב)↩