שיעור בוקר 13.11.2023 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 702,

מאמר "מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה"

מהו שהתורה נתנה מתוך החושך בעבודה

תשמ"ח - מאמר כ"א
1987/88 - מאמר 21

"במדרש (ויקרא פ"ו) וזה לשונו "ורבנן אמרי, אומות העולם, שלא קבלו את התורה, שנתנה מתוך החושך", עליהם הוא אומר "כי הנה החושך יכסה ארץ" (ישעיה ס' ב'). "אבל ישראל, שקבלו את התורה, שנתנה מתוך החושך, דכתיב (דברים ה'), כשמעכם את הקול מתוך החושך, עליהם הוא אומר (ישעיה ס') "ועליך יזרח ה' וכבודו עליך יראה", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מדוע נתנה התורה מתוך החושך. ועוד, מהי הסיבה שאומות העולם לא רצו לקבל את התורה מתוך החושך. וזהו כאילו עשה הקב"ה בכוונה, שנתנה התורה מתוך החושך, כדי "שאומות העולם" לא יקבלו אותה. וכמו כן יש להבין, מדוע ישראל כן קבלו את התורה מתוך החושך.

קודם כל אנו צריכים לדעת מהו חושך בעבודה. והענין הוא, כי מטעם מטרת הבריאה, שהיתה בכדי "להטיב לנבראיו", לכן בזמן שהאדם שבע רצון מהחיים שלו, זה נבחן שהעולם מאיר בעבורו, כלומר שהוא נהנה מהעולם. ואם חס ושלום אין לו סיפוק מהחיים, אז האדם אומר "עולם חשך בעדי".

ידוע, שבעבודה אנו מכנים "ישראל" כלים דהשפעה, ו"אומות העולם" מכנים בשם כלים דקבלה. לכן בזמן שהאדם רוצה להתקרב לה', זאת אומרת להשתמש בכלים דהשפעה, והוא לא יכול, מסיבת שהגוף לא מסכים לזה, כי גופו נמשך מכלי קבלה. אז האדם מרגיש "שהעולם חשך בעדו", כי הוא מבין, אם אין בידו להשיג כלים דהשפעה, אף פעם לא יזכה לאור עליון, שהוא האור "דלהטיב לנבראיו".

נמצא, החושך הזה, שהוא מרגיש, בזה שאין הוא יכול להשיג כלים דהשפעה מכח עצמו, הוא מקבל צורך, שמי שהוא יעזור לו להשיג הכלים האלו. ולפי הכלל "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון", נמצא שעכשיו הוא קיבל צורך לאור התורה, כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין".

נמצא, שהתורה נתנה דוקא למי שיש לו חסרון. והחסרון הזה נקרא "חושך". וזה שכתוב "התורה נתנה מתוך החושך". כלומר, שמי שמרגיש חושך בחיים שלו, בזה שאין לו כלים דהשפעה, אז הוא מוכשר לקבלת התורה, בכדי שע"י התורה "המאור שבה מחזירו למוטב", אז הוא ישיג כלים דהשפעה, ועל ידם יהיה מוכשר לקבל את הטוב והעונג, שב' אלו נכללים בהתורה:

א. הכלי, שהוא רוצה להשפיע.

ב. אח"כ הוא מקבל את הטוב והעונג לתוך כלים דהשפעה.

מה שאין כן "אומות העולם, שלא קבלו את התורה, שנתנה מתוך החושך". "אומות העולם" בעבודה נקראים, מה שהגוף נכלל מע' אומות, שהם רוצים תורה לא מטעם שהם מרגישים חושך, בזמן שאין להם כלי השפעה, אלא כל רצונם הוא בכלי קבלה, ואין להם חשק לצאת משליטה זאת, והם רוצים תורה, בכדי להוסיף להם יותר אור, כלומר יותר תענוג, מכפי שהם מקבלים מעניני גשמיים, אלא רוצים בחינת עולם הבא גם כן, כמו שכתוב בזה"ק "דצווחין ככלבא הב הב, הב לן עותרא עלמא דין, והב לן עותרא דעלמא דאתי". כלומר, שלא מספיק להם עושר של עולם הזה, אלא שרוצים גם עושר של עולם הבא.

נמצא, שהתורה נתנה דוקא לאלו, הנמצאים במצב, שמרגישים, שהרצון לקבל שולט עליהם. והם צועקים מתוך החושך, שהם צריכים תורה, בכדי להוציאם מתוך החושך, שהוא שליטת הכלי קבלה, שעליהם היה צמצום והסתר, שלא יזרח במקום הזה שום אור, והמקום הזה הוא הגורם והצורך לקבלת התורה.

לכן, היות שהתורה באה מסיבת החושך, אז התורה עשתה ב' פעולות:

א. "המאור שבה מחזירו למוטב". ואז הצמצום וההסתר מסתלקים מהכלי קבלה שלו, היות שבמקום, שהיה לו כלי קבלה, זכה עכשיו לכלי השפעה. וזה שכתוב "ועליך יזרח ה'", כלומר כמו שהקב"ה רצונו הוא להשפיע, גם האדם יזכה לרצון להשפיע.

ב. כי לאחר שזכה לבחינת כלים דהשפעה, כלומר שהוא כבר זכה, שיכול לעשות מעשים לשמה, וזה נקרא "הלומד תורה לשמה", הוא זוכה אח"כ לבחינת "מגלין לו רזי תורה", כמו שאומר רבי מאיר (במשנה דאבות). וזה שכתוב "וכבודו עליך יראה", שכבודו פירושו "כבוד ה'", שהוא בחינת התגלות אלקות. "עליך יראה", שאז האדם זוכה לבחינת "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא".

אולם "אומות העולם", שהם לא צריכים את התורה בכדי לצאת מהחושך, שהם כלים דקבלה, אלא הם צריכים תורה, בכדי להוסיף על עושר דעולם הזה גם עושר של עולם הבא, כנ"ל "הב הב", אלו אנשים שנמצאים בבחינת "אומות העולם", והם אומרים, שהם צריכים את התורה לא מטעם להוציא אותם מהחושך, אלא כלי קבלה לעצמו הוא אצלם בבחינת אור, ורוצים האור תורה שיכנס להמקבל.

עליהם אומר הכתוב "כי הנה החושך יכסה ארץ". כלומר, שהם לא יזכו לאור תורה, מטעם כי "אור תורה נתנה מתוך החושך". היינו, מי שמרגיש עצמו בחושך כנ"ל, זה נקרא "בחינת ישראל", שהם צריכים התורה להאיר את החושך שלהם, הם זוכים "ועליך יזרח ה'", "וכבודו עליך יראה".

ובהאמור נבין מה שאמרו חז"ל (אבות פרק א' י"ז) "ולא המדרש עיקר אלא המעשה". ובקדושין (דף מ') אמרו וזה לשונם, נשאלה שאלה זו בפניהם, תלמוד גדול או מעשה גדול. נענה רבי טרפון ואמר, מעשה גדול. נענה רבי עקיבא ואמר, תלמוד גדול. נענו כולם ואמרו, תלמוד גדול, שהתלמוד מביא לידי מעשה. ויש להבין דבריהם בדרך העבודה, כי בדרך הפשט יש על זה הרבה פירושים.

בדרך העבודה, היינו בדרך שרוצים להגיע בעבודה דלהשפיע ולא לקבל לעצמו, בטח שצריכים לקיים את התרי"ג מצות במעשה, כי מי שלומד תורה ולא רוצה לקיים את התרי"ג מצות במעשה, אז הוא לומד חכמה, כמו שלומדים חכמות חיצוניות. וזה כמו שאמרו חז"ל (איכה רבא ב' י"ז) "אם יאמר לך אדם, יש חכמה בגויים, תאמין, יש תורה בגויים, אל תאמין". כוונה, שהאדם יכול ללמוד תורה, אבל אם הוא גוי, שאינו מקיים מצות, הרי זה גוי, נמצא, שהתורה, מה שהוא לומד, נקרא זה בשם "חכמה" ולא בשם "תורה".

ומשום זה מי שרוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, בטח שמתחילים לעבוד בבחינת המעשה, ואח"כ מתחילים בבחינת הכוונה, כלומר לתת על זה כוונה דלהשפיע. אולם איך יכולים להגיע לידי כוונה דלהשפיע, כי ידוע שאדם יכול לעשות מעשה בכפיה, אף על פי "לבו בל עמו". זאת אומרת, האדם יכול לעשות מעשה בכפיה, הגם שזה שלא לרצונו, הוא יכול להתגבר על רצונו ולעשות את הדבר בלי רצון. אבל על הלב, היינו על הרצון וחשק, אין זה בידי אדם לשנות.

אם כן לאחר שהאדם נברא בטבע "אך לקבל לעצמו", איך הוא יכול לכוון בעמ"נ להשפיע, כי זה נגד טבעו. ואיך האדם יכול ללכת נגד טבעו ורצונו, שהוא אך לקבל. ואיך הוא יכול לכוף עצמו ולכוון בכונת הלב בכוונה דלהשפיע. ועוד יותר מזה, אנו צריכים לדעת, כי התורה נתנה בכדי לצרף את ישראל. כלומר, שכל המעשים, מה שנתן לנו לעשות, אינו יותר אלא להשיג את הכוונה הזו דלהשפיע. ואיך יכולים לעשות כנ"ל, הלא אינו שייך כפיה על הלב והרצון.

וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל "אשר ברא אלקים לעשות", שפירוש "אשר ברא אלקים", שעל זה צריך האדם "לעשות", היינו על מה שברא. ויש לפרש "אשר ברא", שבריאה נקראת "יש מאין", כידוע, שהכוונה על הרצון לקבל. "לעשות" שייך להנבראים, שהם צריכים לעשות עליה כוונה בעמ"נ להשפיע. זאת אומרת, שכל מה שיש להנבראים לעשות, הוא רק שתהיה להם היכולת לכוון בעמ"נ להשפיע. וזה נקרא "אשר ברא אלקים לעשות", שהעשיה הזו שייכת להנבראים.

ובהאמור יש לפרש את מאמר הנ"ל בענין "תלמוד גדול או מעשה", שאין כאן המדובר בענין המעשה, מה שהתחתונים צריכים לעשות, שזה בטח בלי מעשה, אין שום דבר כנ"ל, כי תחילת הכל צריכים לקיים את התרי"ג מצות בבחינת המעשה. אלא יש לפרש בתורה עצמה, כי התורה נקראת "תלמוד". ושאלת "תלמוד גדול או מעשה גדול", יהיה הפירוש, היות שהתורה מדברת מב' בחינות:

א. מבחינת הדינים, כלומר באיזו צורה ובאיזה אופן צריכים לקיים המצות, שיש ענין שיעור של המצות. למשל, בציצית, אז יש ללמוד את הדינים, מה שמביאים את הלכה, כמה צריך להיות גודל הטלית וגודל הציצית. וכדומה, בשאר מצות. חלק זה נקרא "הנגלה שבתורה", היות שהמצות האלו נראות לעיניים, ושם לא שייך לומר, שהאדם טועה, כי מה שנראה לעינים, אם האדם נותן תשומת לב, הוא כבר יכול לקיים את המצות כראוי. לכן נקרא זה "נגלה".

ב. חלק התורה שלא מדברים מהלכות ודינים, שמקיימים את המצות במעשה, אלא מדברים מספורי מעשיות ואגדות חז"ל, שאין להם שום קשר לתרי"ג מצות. השאלה היא, איזה חלק התורה יותר גדול, כלומר יותר חשוב לאדם, שישים תשומת לב ביותר.

ו"תלמוד" נקרא חלק התורה שהיא רק בחינת תלמוד לבד בלי מעשה, היות שלא מדברים מחלק המעשה, איך לקיים. זה נקרא "תלמוד", כלומר "תורה בלי מעשה".

רבי טרפון אומר "מעשה גדול", כלומר חלק התורה שמדברים ממעשי המצות, שזהו עיקר לדעת, איך ההלכות שנוהגים במצות. רבי עקיבא אמר "תלמוד גדול". "נענו כולם ואמרו, תלמוד גדול כמו ר"ע". ומהו הטעם, שהתלמוד מביא לידי מעשה.

וצריכים לפרש מה שאמרו "שתלמוד מביא לידי מעשה", הכוונה, נכון שהתחלת העבודה מתחילים בחלק התורה שהוא מדבר ממעשה המצות. אבל זהו רק התחלה, כי עיקר תורה ומצות נתנו בכדי "לצרף בהם את הבריות", שפירושו כמו שכתוב (בספר "פתיחה לחכמת הקבלה"), שענין "הצירוף" הוא "לצאת משליטת הרצון לקבל לעצמו ולעבוד רק בעמ"נ להשפיע", שזה נקרא כנ"ל בחינת "אשר ברא אלקים לעשות", שהמעשה הזה, שיתנו על בחינת "בריאה", הנקרא "קבלה לעצמו", שתהיה עליו כוונה דלהשפיע, המעשה הזה הוא העיקר מה שהתחתונים צריכים לעשות, בכדי שיוכלו לקבל את הטוב והעונג, מה שבורא רוצה לתת להם.

ובכדי להגיע לבחינת "מעשה", שפירושו, זה שהאדם צריך לעבוד רק לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, על חלקה הנגלה שבתרי"ג מצות, האדם יכול עוד על ידי התגברות לכוף עצמו, ולקיים את התרי"ג מצות. אבל על חלק הנסתר, שהיא הכוונה, שזהו דבר המסור להלב, על זה אין ביד האדם לכוף עצמו. כלומר, אם אין הלב רוצה לעבוד ולאהוב את הזולת, אין לאדם שום עצה.

נמצא, במצב הזה, כשהאדם רוצה לעבוד לשם שמים, שאין הגוף מסכים, ואז בא אדם לידי הכרה, שהוא לא מסוגל לעבוד בכוחות עצמו לשם שמים, נמצא שעכשיו נודע לאדם דבר חידוש, מה שלא היה יודע מטרם שנכנס בעבודה דלהשפיע, שהוא רשע גמור, מטעם שלא רוצה לעבוד לשם שמים. והגם שמטרם שנכנס בעבודה דלהשפיע, גם כן היה יודע, שהוא עדיין לא עובד לשם שמים, אולם אז היה חושב, זה שלא עוסק הכל לשם שמים, זהו רק מטעם רשלנות ועצלות, אבל בו ברגע שירצה לעשות הכל לשם שמים, בטח שיעלה בידו.

לכן האדם לא היה מודאג, בזה שלא עושה עכשיו. ויכולים לומר, שזהו רק מחוסר זמן, אבל הוא בטוח, שזהו בידו לעשות הכל לשם שמים. ויש כלל, מה שבידו של אדם לעשות, אין אדם מודאג מזה, מטעם כיון שזה בידו יש לו תמיד לעשות זה, מה שאין כן אם אין זה בידו, רק תולה בדעת אחרים.

מה שאין כן עתה, שנכנס בעבודה דלהשפיע, ונתן בזה הרבה יגיעה, ורואה שאין הוא מתקדם, ועוד יותר גרוע, שהוא בא אחר רבוי עבודה לידי יאוש, והוא רואה עתה את הרע שלו בשיעור כל כך גדול, עד שהוא בא לידי החלטה, שהעבודה דלהשפיע היא לא ניתנה בשבילו, והכרה הזו היא בחינת "רשע". כלומר, שהוא עכשיו יודע בלי שום ספק, שהגוף שלו הוא תקיף בדעתו, ואין לשנותו, שירצה לעבוד לשם שמים. ורק דברים שבגלוי, שהוא בחינת מעשה, הוא יכול לשכנע עצמו ולעשות מעשים טובים, אבל "לבו בל עמו". לכן רק עכשיו הוא יכול לקבוע, שיש לו יצר הרע, שהוא רע ממש נגד הקב"ה, שלא רוצה להיות עובד ה', רק עובד את עצמו.

וכשהאדם מגיע לידי מצב הזה, שהוא רואה, שיש לו יצר הרע, על זה יש להאמין, מה שאמרו לנו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", מסיבת "המאור שבה מחזירו למוטב". כלומר, מה שהיה מקודם משועבד להיצר הרע, שהיה מוכרח לעבוד לתועלת עצמו ולא לתועלת ה', עכשיו ע"י "המאור התורה" הוא "מחזירו למוטב", כלומר שיהיה בידו לעשות מעשים לשם שמים, שזה נקרא "מעשים טובים", היינו רק להשפיע לה' ולא לתועלת עצמו.

ובהאמור אנו רואים, שאי אפשר להגיע לעשות מעשה להשפיע בלי אור התורה. נמצא, שחלק התורה, שהאדם לומד, שלא מדברים מעניני דינים והלכות, שזה נקרא "בבחינת המעשה", וזה שכתוב "מעשה גדול", כלומר חלק התורה שמדברים מעניני מעשה המצות.

וזה שכתוב "תלמוד גדול", היינו חלק התורה שמדברים בסיפורי מעשיות, ואגדות, ומדרשות חז"ל וכדומה, שאין בחלק התורה הזאת שייכות למעשי המצות. זה נקרא "תלמוד". ונענו כולם ואמרו "תלמוד גדול", "משום שהתלמוד מביא לידי מעשה". כאן יהיה הפירוש "מעשה", כלומר הכוונה שעל המעשה, שהיא בחינת נגלה, תהיה לו היכולת לכוון בלב, שיהיה לשם שמים, שזה נקרא "מעשה", כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות", כנ"ל לעשות הכוונה היא על "הלב", שיהיה כח באדם לעשות, שהלב ירצה לעשות לשם שמים"."

החלק האחרון קשה במיוחד. הייתי חוזר עוד פעם מהקטע "מה שאין כן עתה, שנכנס בעבודה שלהשפיע".

"מה שאין כן עתה, שנכנס בעבודה דלהשפיע, ונתן בזה הרבה יגיעה, ורואה שאין הוא מתקדם, ועוד יותר גרוע, שהוא בא אחר רבוי עבודה לידי יאוש, והוא רואה עתה את הרע שלו בשיעור כל כך גדול, עד שהוא בא לידי החלטה, שהעבודה דלהשפיע היא לא ניתנה בשבילו, והכרה הזו היא בחינת "רשע". כלומר, שהוא עכשיו יודע בלי שום ספק, שהגוף שלו הוא תקיף בדעתו, ואין לשנותו, שירצה לעבוד לשם שמים. ורק דברים שבגלוי, שהוא בחינת מעשה, הוא יכול לשכנע עצמו ולעשות מעשים טובים, אבל "לבו בל עמו". לכן רק עכשיו הוא יכול לקבוע, שיש לו יצר הרע, שהוא רע ממש נגד הקב"ה, שלא רוצה להיות עובד ה', רק עובד את עצמו.

וכשהאדם מגיע לידי מצב הזה, שהוא רואה, שיש לו יצר הרע, על זה יש להאמין, מה שאמרו לנו חז"ל "בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין", מסיבת "המאור שבה מחזירו למוטב". כלומר, מה שהיה מקודם משועבד להיצר הרע, שהיה מוכרח לעבוד לתועלת עצמו ולא לתועלת ה', עכשיו ע"י "המאור התורה" הוא "מחזירו למוטב", כלומר שיהיה בידו לעשות מעשים לשם שמים, שזה נקרא "מעשים טובים", היינו רק להשפיע לה' ולא לתועלת עצמו.

ובהאמור אנו רואים, שאי אפשר להגיע לעשות מעשה להשפיע בלי אור התורה. נמצא, שחלק התורה, שהאדם לומד, שלא מדברים מעניני דינים והלכות, שזה נקרא "בבחינת המעשה", וזה שכתוב "מעשה גדול", כלומר חלק התורה שמדברים מעניני מעשה המצות.

וזה שכתוב "תלמוד גדול", היינו חלק התורה שמדברים בסיפורי מעשיות, ואגדות, ומדרשות חז"ל וכדומה, שאין בחלק התורה הזאת שייכות למעשי המצות. זה נקרא "תלמוד". ונענו כולם ואמרו "תלמוד גדול", "משום שהתלמוד מביא לידי מעשה". כאן יהיה הפירוש "מעשה", כלומר הכוונה שעל המעשה, שהיא בחינת נגלה, תהיה לו היכולת לכוון בלב, שיהיה לשם שמים, שזה נקרא "מעשה", כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות", כנ"ל לעשות הכוונה היא על "הלב", שיהיה כח באדם לעשות, שהלב ירצה לעשות לשם שמים".

שאלה: לפי המאמר אני מבין שאם אצלנו בעשירייה הכול נפלא, כולנו מחוברים, אוהבים אחד את האחר ונראה שאנחנו כמעט בגמר תיקון, למעשה אפילו לא התחלנו את העבודה אם אין לנו קשיים בעבודה.

כעיקרון כנראה כן, אני לא יודע, צריך לברר, אתם צריכים לברר את זה ביניכם. אתם צריכים לעשות ביניכם איזו עבודה רוחנית שמתוכה תגלו אם אתם בכלל נמצאים בה או לא.

שאלה: אם לא מתעוררות מחשבות על כך שקשה לנו להתחבר, על כך שאנחנו לא מצליחים, ויש רצון לפנות לבורא עבור החברים כדי שנוכל להתחבר, אז זה אומר שאין עבודה?

כן, זה אומר שעדיין אין עבודה.

שאלה: מה בכל זאת ההבדל בין לקיים את התורה מתוך החושך לבין לקיים אותה מתוך הרצון שיהיה אור? יש פה איזשהו פער אבל אני לא מצליח לתפוס מהו הפער בין שני סוגי העבודה.

תשתדל לקיים את חוקי הקשר בין כל האלמנטים של הבריאה ולראות עד כמה אתה מתקרב לקיומם.

תלמיד: זה אומר לקיים מתוך החושך?

כן, מתוך מה שיש. ואז גם תרגיש שאתה נמצא בחושך או לא בחושך, באור.

שאלה: אם הלימוד נותן לי חיסרון ואני מקבל חיסרון מהלימוד, איך זה משפיע על העשירייה שלי?

אתה נכלל מהעשירייה, אז העשירייה נכללת מהרצון שלך. ואז כל הרצונות שיש בכל אחד ודומים לרצון שלך גם הם מתעוררים ומתחברים יחד ואז נעשה מחיסרון קטן אחד חיסרון של כולם. זה כמו בפיזיקה, בטכניקה, מספיק לזרוק לתוך מים שיש בהם הרבה מלח נגיד, איזשהו גרגיר חול, וכל המים מתחילים להתערבב עם החול שבהם והופכים להיות עכורים.

שאלה: איך אני יכול לדעת שאור התורה חסר לי ולפי זה להמשיך לעבוד במאמץ עבור החברים?

אתה צריך להרגיש מתוך הלב שחסר לך אור התורה. הלב מרגיש שזה חסר לו, הוא רוצה לדעת בשביל מה הוא חי, למה הוא חי, באיזה מצב הוא נמצא ולאיזה מצב הוא רוצה להגיע. הכול נמצא בלב.

תלמיד: איך במצב הזה אפשר לתת עוד מאמץ?

לדרוש, לבקש, להתפלל, עם החברים יחד להשתוקק לאור התורה. צריכים לתת יגיעה.

שאלה: רב"ש רושם במאמר שאחרי שהוא זוכה לכלים דהשפעה אז הוא מגלה מה זה "רזי תורה". למה הכוונה "רזי תורה"?

יש תורה ויש "רזי תורה". כשמגיעים לתורה על ידי היגיעה, אז מגלים שיש בתורה עוד חלק יותר נסתר שנקרא רזי תורה.

תלמיד: הכוונה לאור מיוחד שמתגלה שם?

אני לא יודע בדיוק, לא כתוב. כתוב "רזי תורה".

שאלה: איך אנחנו מכוונים את החסרונות שלנו לכלים דהשפעה ולא לכלים דקבלה?

אנחנו מתחברים יחד ורוצים לגלות כלים דהשפעה ומה שיש בהם. לגלות מה שיש בכלים דהשפעה שלנו.

שאלה: איך לפתור את הקונפליקט התמידי בין יצר הרע לבין הצורך לעשות הכול לשם שמים? כי המצב הזה רודף כל אדם.

בשביל זה ניתנה לנו העשירייה, הקבוצה, שבה אנחנו נמצאים ושבעזרתה אנחנו יכולים לצאת מתוך האגואיזם האישי שלנו.

תלמיד: ואיך עושים את זה?

תתכללו יותר בחברים ואז תראו עד כמה מתגלים בכם עוד יותר כוחות ללכת קדימה.

שאלה: איך להגיע להרגשת החושך מכך שחסרים לנו כלים דהשפעה?

אתם צריכים להרגיש מתוך המאמצים שלכם מה חסר לכם.

תלמיד: אבל במהלך העבודה אנחנו עובדים עם מה שכרגע מתגלה בלב, או שבכל זאת מתפללים עבור כלים דהשפעה?

אנחנו מתפללים עבור כלים דהשפעה, שיהיו לנו כלים כאלה.

שאלה: בחלק האחרון רב"ש כותב "הכוונה שעל המעשה, שהיא בחינת נגלה, תהיה לו היכולת לכוון בלב, שיהיה לשם שמים, שזה נקרא "מעשה", כמו שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות", כנ"ל לעשות הכוונה היא על "הלב", שיהיה כח באדם לעשות, שהלב ירצה לעשות לשם שמים.". אם המעשה הוא הכוונה אז מהו המעשה עצמו?

אנחנו עוד נראה, זה עוד לפנינו.

תלמיד: איך גורמים ללב שירצה לעשות לשם שמים?

על ידי תרגילים הלב שלנו מתחיל להבין שבלי שתהיה לו כוונה לשם שמים, הוא לא יתמלא בבורא.

תלמיד: התרגיל הוא שהלב לא רוצה משהו מסוים, ובכל זאת אני עושה את הדבר עם הכוונה הנכונה, על אף שהוא לא רוצה, וזה גורם לו בסוף לרצות?

כן.

שאלה: מה זה אומר לקיים את תרי"ג המצוות במעשה? כרגע יש לכל עשירייה את הפעולות שהיא קובעת שמקדמות אותה. מה זה תרי"ג מצוות?

מה זה תרי"ג אנחנו עוד לא יודעים, אבל כשכל הרצונות שלנו ירצו לקיים פעולות בעל מנת להשפיע, זה יקרא שאנחנו מקיימים תרי"ג מצוות.

תלמיד: יש דרך לבדוק שכל יום הוספנו רצונות לחיבור בינינו, ותיקנו עוד?

כן. זה בדיוק על ידי הגברת החיבור בינינו.

שאלה: האם אנחנו מקבלים את התורה בחושך, כדי לעבוד על החיסרון ולבנות את הכוונה על מנת להשפיע, וככה להיות כמו הבורא?

כן.

שאלה: בסופו של דבר אדם לא מסוגל לכוון בעל מנת להשפיע. כמו שהוא כתוב בסוף המאמר "ובהאמור אנו רואים, שאי אפשר להגיע לעשות מעשה להשפיע בלי אור התורה."

כן.

תלמיד: הוא חייב להתחנן, חייב את עזרת ה'?

כן.

תלמיד: אם ככה מה ההבדל בין כוונה לתפילה?

דבקות בבורא. כמו שאנחנו רואים איך ילד קטן תלוי באימא ורוצה להידבק לגופה ולא חשוב לו שום דבר חוץ מזה. כך אנחנו צריכים להגיע למצב, שאם אנחנו דבוקים בבורא אנחנו על הסוס.

תלמיד: מהי בדיוק פעולת הכוונה, איזה סוג של פעולה זאת?

פעולת הכוונה זה שאני רוצה להיות במצב שאליו אני מתכוון.

תלמיד: אבל בפועל זו תפילה? איך מקובל מכוון?

זה יכול להיות כתפילה, זה יכול להיות כמעשה, לא חשוב. העיקר שאני מתכוון למצב הדבקות השלם עם הבורא.

תלמיד: ויש מצב שאני מתכוון למצב הדבקות השלם עם הבורא ואני לא מפעיל תוך כדי זה תפילה?

לא.

תלמיד: שאני רק חושב על זה, מדבר?

לא, אז אתה נכלל בחיסרון החדש, שמתוכו אתה מתפלל לבורא, ממש מתחנן לפניו, והוא מביא אותך לאותו המצב.

תלמיד: אתה מספר, שהרב"ש נתן לך דוגמה על כוונה כשמיינתם את פולי הקפה, כשאמר, "הלוואי והפול הזה יעשה נחת רוח למורה שלי". זו פעולה והוא מתפלל עם כל פול ופול?

כן, על כל פול.

תלמיד: אז הפעולה הזאת של התפילה, היא פעולה שחוזרת על עצמה להיות נעולה על נחת רוח, או שהיא מין מונולוג מתפתח, מין דיבור עם הבורא?

לא הבנתי את השאלה.

תלמיד: האם הפעולה של הכוונה שהאדם עושה חוזרת על עצמה?

אתה צריך כל הזמן לחדש אותה עם כל פול ופול חדש.

תלמיד: אבל לחדש, להיות נעול כאילו במין "דפיקו בתר דפיקו" על נחת רוח, מין פעולה שחוזרת על עצמה?

כן.

תלמיד: כן?

כן. אתה לא עוזב את זה, אתה כמו ילדים, שלפעמים אנחנו רואים שהם דבוקים במשהו וזהו.

שאלה: באחד מהמשפטים נאמר, "הבורא ברא לעשות", המשמעות שהנבראים צריכים לעשות, הוא לכוון בעל מנת להשפיע?

כן.

תלמיד: אז הבורא ברא יצר רע והוא רוצה שהנבראים יכוונו, יבנו כוונה על מנת להשפיע על היצר הרע.

כן.

תלמיד: השאלה היא, איך אנחנו עושים את זה? איך אנחנו מתעלים לדרגה כנבראים לבנות כלים דהשפעה מעל לכלי הקבלה.

על ידי המאור המחזיר למוטב. אנחנו דורשים מהבורא שהוא יביא לנו כוח ובעזרת הכוח הזה, נוכל לעשות פעולות השפעה מכל הכלים האגואיסטים שלנו. זה נקרא "ונהפוכו".

שאלה: היצר הרע, זה בעצם שלא רוצה לעבוד עבור הבורא. הבן אדם מגלה את זה לבד, או בזכות הקבוצה?

בזכות הקבוצה, כי לבד אי אפשר לגלות שזה ממש היצר הרע.

תלמיד: כי לפעמים הוא טועה ורק הקבוצה יכולה לגלות את זה.

נכון.

שאלה: איך יכול להיות שכוונה זה נגלה, תמיד חשבתי שכוונה זה נסתר, אדם לא יודע בדיוק מהי הכוונה שלו.

זה מתגלה. אני לא תופס את השאלה עצמה.

תלמיד: כוונה שייכת לחלק נסתר, או נגלה?

יכולה להיות גם לזה וגם לזה.

תלמיד: אם כוונה זה נגלה, מה זה נסתר?

כוונה יכולה להיות נגלת, כוונה יכולה להיות נסתרת.

שאלה: מה זה תלמוד ומעשה כלפי עשירייה?

תלמוד זה לימוד, שכנראה העשירייה עושה, ומעשה זה תוצאה מהלימוד, כשהם יוצאים ומבצעים איזושהי פעולת הקשר ביניהם ופעולת השפעה חדשה על הבורא.

שאלה: מהו הדגש בלימוד חכמת הקבלה, האם זה יותר התלמוד, או יותר המעשה, ולמה?

יש לנו כמה פעולות בחכמת הקבלה. קודם כל יחד בעשירייה, גם בלימוד, גם במעשה וגם בצירוף הכוונות. אם אנחנו משתדלים להיות בכל הפעולות האלו יחד, אז אנחנו מתחילים להרגיש עד כמה שבזה אנחנו מזמינים את המאור המחזיר למוטב והוא משנה אותנו.

תלמיד: עם מה כדאי להתחיל עם התלמוד, עם העשייה, או עם העבודה?

כמעט ואין הבדל, כי כך אנחנו עושים חלק העבודה, חלק הלימוד וחלק הפעולות.

שאלה: מתי התלמוד מביא לידי מעשה?

אני לא יכול לדעת. מתי שמסתיים חלק התלמוד, ואז מתחיל להיות המעשה עליו.

תלמיד: מה זאת אומרת מסתיים התלמוד?

כי הכול עובר במנות.

שאלה: האם המאמצים שלנו לחיבור בינינו, מארגנות או מסדרות מחדש את הרשימות?

כן, ודאי. היחס שלנו הוא הקובע.

שאלה: איך אני יכולה לברר או לנתח, אם הכוונה שלי נכונה או לא?

על ידי זה שאת מצטרפת לחברות שלך ויחד איתן אתן מנסות להתכלל בבורא.

שאלה: העשירייה שלנו עשתה היום התקפה, השתמשנו בתפילה שלנו והתמקדנו בה כל היום. חלק מהתפילה היה מבוסס על שיעור מלפני כמה ימים שבו צריכות ממש לסבול מהצורך לעשות הכול לשם שמים, ממש "טוב לי מותי מחיי". ככל שהתמקדנו ביחד בתפילה הייתה תחושה של הודיה מכל דבר קטן. האם ההודיה זה סימן שמשכנו את המאור המחזיר למוטב?

כן. הגעתם לאיזה מגע עימו.

שאלה: איפה החקירה נכנסת בין המעשה לבין הלימוד של התורה?

החקירה היא שלנו. אנחנו רוצים לחקור איפה אנחנו נמצאים, מאיזה מצב לאיזה מצב אנחנו מגיעים, איזה קשר יש לנו עם הבורא לעומת מה שהיה קודם.

תלמיד: על מה אנחנו צריכים לשים דגש כשאנחנו עושים את זה בין הפעולות?

במידה שאנחנו קרובים לבורא, רק זה.

שאלה: כתוב שהתורה ניתנה מתוך החושך. אנחנו באים לעבודה בגלל שהעולם הזה מורגש לנו כחושך. למה אין לנו עדיין רצון להשפיע אחרי שאנחנו באים ללימוד?

אנחנו לא רוצים שיהיה לנו רצון להשפיע. יש לנו מלכתחילה רק רצון לקבל ולכן הרצון להשפיע זה מה שאנחנו צריכים להשיג על ידי כל מיני תחבולות. ככל שמסתובבים יוצא שאנחנו חושבים שאנחנו רצים אחרי הרצון להשפיע אבל בעצם אנחנו רוצים להגיע לרצון לקבל.

שאלה: איזה תרגילים יכולים לעזור לנו לכוון אותנו לכוונה לשם שמיים?

רק חיבור בינינו. יש לך עשירייה, תתחברו יחד ותתכוונו להתקרב לבורא, ותרגישו כמה זה מועיל.

תלמידה: האם הכוונה לשם שמיים הופכת במשך הזמן שאנחנו ממש נרגיש אותה באופן קבוע?

כן.

שאלה: אמרת שאנחנו מתחברים יחד ורוצים לגלות מה יש בכלי ההשפעה שלנו. מה יש בכלי ההשפעה שלנו?

אני לא יודע מה יש בכלי השפעה שלנו. אבל אני מקווה שבאמצעות האור העליון הכלים האלו יתחילו להשתנות ויתגלה בהם רצון להשפיע, רצון להתחבר.

שאלה: אם כל הפעולות שאני עושה זה כדי לכוון את הכוונה שלי לבורא, למה אני כל הזמן עובדת כלפי האחרים ומנסה לעורר אותם?

זה לא אחרים, אלה חלקים מהכלי שלך. את על עצמך לא יכולה לעבוד בצורה ישירה, אז את פונה אליהם וכביכול משפיע עליהם אבל בעצם דרכם את פועלת על עצמך.

שאלה: קרה לי שמגיע למצב שאין שום כוח להמשיך ואני מתחיל לדבר לשון הרע לאחרים - לא שומעים, לא עובדים בשיתוף איתי, ומתחיל תהליך לעזוב את הדרך. מה לעשות במצב כזה?

מה לעשות? עד גמר התיקון יש הרבה מצבים שאנחנו נמצאים במצב שלא יודעים מה לעשות. במצבים האלה אנחנו צריכים לדעת איך להידבק בבורא, לקבל ממנו כוחות ושכל, אין משהו אחר. אנחנו בינתיים מזדקנים, אנחנו בינתיים נחלשים, יחד עם זה נעשים יותר ויותר בכל זאת בעלי ניסיון, וכך מייצבים את הנשמה שלנו. לא שאנחנו משתנים פיזית או שכלית אפילו, זה הכול דברים חיצוניים, אלא העיקר שאנחנו מייצבים את עצמנו בפנים, בתוך הנשמה שהיא החלק הנצחי באדם. כך אנחנו מתקדמים.

שאלה: הביטוי "אשר ברא אלקים לעשות", זה הביטוי הכי יפה ששמעתי אי פעם בעבודת ה'. אני רוצה להודות לך רב על כל מה שאתה עבורנו וכל מה שעשית כדי שנגלה את התורה והמצוות האלו, ושהנשמה שלך תהיה איתנו לאורך כל הדרך יחד עם כל החברים. תודה רב, אני אוהב אותך מאוד.

אנחנו נלמד עוד ועוד ונמשיך ונתחבר ונגיע לגמר התיקון.

שאלה: הכלי דהשפעה זה רצון, זה שמקבל רצון להשפיע?

כן, כוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: לא, אז השאלה היא אם הכלי דהשפעה זה שהוא מקבל רצון והכוונה זה יכולת?

נגיד שכן.

תלמיד: אז מה זו כוונה?

כוונה, שאני על ידי הפעולה שלי, לא חשוב איזה פעולה רוצה להשפיע משהו לחברים ודרכם לבורא.

תלמיד: יכול להיות רצון דלהשפיע אבל בלי כוונה?

לא. אין רצון בלי כוונה, זה רק כשאדם לא שפוי בדעתו.

תלמיד: אני מנסה להבין מה זה כלי דהשפעה ומה זה כוונה?

כלי דהשפעה זה רצון לקבל שקיבל על ידי האור יכולת להשפיע.

תלמיד: אז זו כבר יכולת.

כן.

שאלה: אם התורה ניתנה מחושך ואנחנו רק יכולים למשוך את האור לפי הרצון שלנו לחיבור, האם בתהליך התיקון שלנו אני אחראי עבור התיקון של החבר?

אנחנו נמצאים בכלי אחד, כולנו מחוברים יחד ואין שום אפשרות להתנתק זה מזה. ובסופו של דבר הכלי הזה הוא כלי עגול, זאת אומרת שאין הבדל מי שקרוב ומי שרחוק יותר מחברו, כולנו נמצאים במרחק אחד, כל אחד מאחרים. לכן הכול תלוי בכל אחד, ככל שאנחנו מאירים, מושכים את החברים שלנו לתיקונים.

שאלה: מה בעצם הבעיה? איך לקבוע איפה הגבול ביחס בין החברים כשיש כזה מובן של אהבת חברים? לעניות דעתי לעתים זה הופך לסוג של צמצום. לא משנה מה החבר עשה, מה אמר, אנחנו מקבלים את הכול ואז יש עוד גבול לבעיה הזאת, עוד חלקיק, עוד קיצוניות של הדבר הזה, שלפעמים חבר אומר משהו שמזיק לחיבור שלנו בעשירייה, בחברה.

אז לא יודעים איך להתייחס לזה. אני אתן דוגמה של תינוק, יש תינוק אהוב, אתה לא יכול להסתכן בכך שייקח משהו חד ולהכניס לעצמו לעין, אתה תעצור אותו, תיקח לו מהיד. ואצלנו הסיטואציה, לא, הוא רוצה לדבר, שידבר. אני רואה בזה שכל פעולה כזאת של כל חבר, הורסת את החיבור בינינו. זה פשוט מפרק את החברה שלנו, כי דוגמאות רעות, האגו שלנו מיד סופג. קשה מאוד להיות טוב, אבל כשאתה רואה שהחבר נותן דוגמה רעה אתה מרגיש שגם אתה יכול להיות כזה. איך לעשות כאן את הגבול בין אהבת חברים, להכיל את החבר, לקבל אותו לבין לקבוע גבולות שישמרו על החיבור בינינו?

הדבר החשוב ביותר הוא להיות פתוח עם החברים, לא להסתיר שום דבר. חוץ ממה שיכול להזיק נחשב במקום, כלומר האגואיזם הגלוי שלי, זה יכול להזיק לנו. אבל כעיקרון אין מה להסתיר זה מזה, אנחנו חייבים להיפך להראות לכולם עד כמה אנחנו רוצים להיות קרובים זה לזה. כך זה צריך להיות.

תלמיד: אבל אם כל העשירייה אומרת לחבר, אתה לא צודק, ככה לא מתנהגים והחבר אומר, לא, אני כן חושב שאני צריך להתנהג ככה, אותי זה פשוט מוציא מדעתי.

זהו, אם הוא פועל כנגד כל העשירייה אין לו מקום בעשירייה. אין מה לסבול אותו.

שאלה: איך נוכל לקבל מהבורא כוח ושכל ליצירת הנשמה ולא לבקש עבורנו בצורה אגואיסטית?

כך לבקש. רק את מה שאת יכולה בעזרת מה שתקבלי לעשות כטוב למען הקבוצה, לחבר ביניהם עוד יותר. כך תפעלי.

שאלה: מבחינת מצוות מעשיות כאלה שעושים בידיים, ברגליים, יש בדרך שלו כמה שלקחנו לעצמנו ונותנים להן יותר חשיבות, כמו לדוגמה פסח, חגים, מעשר, כמה שיותר יש להם דגש. ולפעמים יוצא שאתה כל כמה זמן נותן דגש למשהו מסוים גם במעשה. לדוגמה, למדנו על מניעה להסתכל על נשים לא מזמן, או שלפני כמה חודשים אמרת, כדאי לקרוא קריאת שמע פעם פעמיים ביום. מדי פעם אתה נותן איזו תוספת. והשאלה שלי, האם אנחנו יכולים בנושא המעשי רק להיות צמודים להכוונה של המורה או שיש לזה מדד, שלפעמים יכולים לדעת איזה מעשים כדאי לנו לעשות בידיים ורגליים שזה יעזור לנו בהתקדמות הרוחנית?

אנחנו עוברים על כל מיני עצות הבורא ובהתאם לזה מקבלים כל פעם מנה נוספת של האור המחזיר למוטב. כך נמשיך עד שזה יתחיל יותר ויותר להתארגן בנו. אני מקווה שאנחנו כבר נמצאים בחצי השני של הדרך ועוד מעט אנחנו נתחיל להרגיש בפועל עד כמה זה מועיל לנו.

(סוף השיעור)