שיעור ערב 04.01.20 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

מתוך הספר - הבחירה היהודית: איחוד או אנטישמיות פרק 2

קריין: אנחנו קוראים מתוך הספר "הבחירה היהודית איחוד או אנטישמיות" את הפרק השני. מתחילים מכותרת "מסף ההשמדה להתרוממות רוח - גלות בבל".

מסף ההשמדה להתרוממות רוח - גלות בבל

"חורבן בית המקדש הראשון והגלות שנגרמה כתוצאה מכך היו פרק עצוב בתולדותינו, אחד מתוך רבים שעוד יבואו. מבין שנים עשר השבטים שהיוו את עם ישראל אשר צעד לארץ ישראל רק שבטי יהודה, לוי וחלק מבנימין חזרו לאחר הגלות.

אולם כוחו של העם היהודי לא נמדד מעולם במספר חבריו אלא במידת אחדותו. הגלות בבבל נמשכה כל עוד היהודים נותרו נפרדים זה מזה. מגילת אסתר מתארת כיצד היהודים הצליחו להינצל מן הגלות ההיא. בתחילה המן הארכי-אנטישמי אמר למלך אחשוורוש כי היהודים מפורדים: "ישנו עם אחד, מפוזר ומפורד בין העמים, בכל מדינות מלכותך" (אסתר ג, ח). "כלי יקר", הפירוש על התורה מהמאה השבע עשרה, כותב כי "עם אחד מפוזר ומפורד" פירושו שהם "היו מפוזרים ומפורדים זה מזה". בדומה לכך "ילקוט יוסף", הפירוש הידוע של ההלכה היהודית, גורס ש"היה פירוד לבבות ביניהם".

בהוסיפו ש"היהודים אינם מצייתים לחוקי המלך" (אסתר ג, ח) היה זה קל מאוד להמן לשכנע את המלך אחשוורוש להעניק לו רשות להשמידם.

ולמרות זאת מדי שנה בפורים אנו חוגגים את נס הישרדותנו, משום שברגע האחרון מרדכי היהודי איחד את כל היהודים. "'לך כנוס את כל היהודים', כלומר תגיד להם מילים של תפלות, כך שכולם יהיו באחדות אחת. לכו לאסוף כאחד את לבם של כל היהודים".תיאור יפה זה של החיד"א מדגים את ייאושם של אסתר ומרדכי בראותם את הסכנה שעמם כולו יוכחד.

אחדות הייתה המפלט האחרון שלהם. כשהתאחדו הם הצילו את עצמם, את עמם, ואפשרו את תחילת השיבה מבבל. הספר "תורת אמת" מזהיר במפורש כי "כשכל ישראל באחדות מוחלטת, לא ייפגע בהם שום נזק. ואכן, המן הרשע התלונן על ישראל שהם עם מפוזר ומפורד, שיש ביניהם פירוד הלבבות. לכן אסתר הציעה שכולם יתכנסו למקום אחד וייעשו אגודה אחת... וישועתם תגיע במהרה. וכפי שהוזכר לעיל ב'מדרש תנחומא' (ניצבים א) 'אם נוטל אדם אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת? ואילו נוטל אחת-אחת, אפילו תינוק משברן'. כך גם כוחה של ישראל: כאשר כולם אגודה אחת, כאשר הם מאוחדים זה בזה, הם זוכים ונגאלים".

כך ניצלו היהודים על ידי האיחוד, ממש כפי שנושעו ממצרים כאשר הם התאחדו תחת הנהגתו של משה. כשיצאו ממצרים ניתנה להם ריבונות בארץ ישראל, למרות שהיה זה לאחר מסע ארוך ומפרך. גם כעת, ברגע שהתאחדו תחת הנהגתו של מרדכי, הם זכו שוב בריבונותם ובנו מחדש את בית המקדש, אם כי שוב לאחר תלאות וסכסוכים שעליהם היו צריכים להתגבר.

אך בניגוד למצרים הפעם הם לא היו צריכים לברוח. במקום זאת הם עזבו את בבל לא רק בברכת המלך אלא גם בתמיכתו המוסרית, הכספית והרוחנית המלאה: ברגע שהמלך כורש עלה לשלטון הוא הרגיש שאלוהים הורה לו להחזיר את היהודים לארצם ולבנות מחדש את בית המקדש. הוא חש שהוא נצטווה לעזור להם במשימתם. הוא פרסם את הצהרת כורש המפורסמת שאמרה, "כל [יהודי] הנשאר מכל המקומות אשר הוא גר שם ינשאוהו אנשי מקומו בכסף ובזהב וברכוש ובבהמה עם הנדבה לבית האלוהים אשר בירושלים אשר ביהודה" (עזרא א, ד). לאחר ביצוע הוראתו "המלך כורש הוציא את כלי בית ה' אשר הוציא נבוכדנצר מירושלם ויתנם בבית אלהיו" (עזרא א, ז).

הצהרת כורש סימנה את סיומה הרשמי של גלות בבל ואת תחילת עידן הבית השני, אם כי בית המקדש עצמו טרם נבנה. באותה תקופה היהודים הגיעו לגבהים גדולים, אך לאחר מכן הם התדרדרו לשתי מלחמות אזרחים, שהאחרונה שבהן הייתה עקובה מדם ואכזרית עד שהותירה את הרומאים מזועזעים לנוכח אכזריותם של היהודים כלפי אחיהם. כפי שנראה בהמשך הספר כאשר הרומאים נכנסו לבסוף לעיר ולמקדש נותר להם מעט מאוד להרוס. הרומאים רק השלימו את פיזור האומה שהייתה כבר מפוררת ושלחו את עם ישראל לגלות שלא הסתיימה מאז ועד היום, למרות הקמתה מחדש של מדינת ישראל."

קראתי באיזה מקום שכורש היה הבן של אסתר המלכה, זאת אומרת, לפי הדם הוא היה יהודי, הבן של אסתר ואחשוורוש.

שאלה: נראה שבדינאמיקה הזו, חיבור זה טוב, פירוד זה רע לעם ישראל, שעל הציר הזה יושב כל הספר הזה בעצם, החיבור הוא תמיד ממש לרגע, יש חיבור ומיד עם ישראל חוזר לפירוד.

ודאי, ברגע שגמרו לבנות את בית המקדש הראשון מיד התחילו מלחמות. גם לפני זה היו פה ושם אבל מרגע שהוא התקיים כביכול, התחיל להיהרס.

תלמיד: אז איזה מין פתרון אנחנו מציעים?

הפתרון הסופי יהיה בגמר התיקון. לפני זה לא נעצר שום דבר במקום.

תלמיד: אם אנחנו באים עם המסר הזה נניח לעם ישראל, אז יגידו "בסדר, נתחבר ומיד אחר כך שוב יתגלה פירוד".

ודאי שיתגלה פירוד, ואתה שוב תעשה חיבור ושוב, ושוב, עד שתגיע לגמר התיקון, עד שכל הכלים יתחברו. אלא מה? אני לא מבין איך אתה מתאר לעצמך את התהליך.

תלמיד: אני כבר מבין את זה היטב. אני מדבר מבחינת המסר.

כן, תסביר להם, ודאי.

תלמיד: אגב, מבחינת המסר הזה גם הפירוד הוא לא רע, הוא שלב. אין פה משהו שהוא רע, גם הפירוד מוביל לחיבור הבא, ולחיבור הבא אחריו.

כן מבחינת התהליך, אבל לא מבחינת המטרה. אנחנו צריכים תמיד להשתוקק לחיבור, ואם יש באמצע שבירות או מתגלים כלים לא מתוקנים, אז צריכים להסביר שזה נכון שיתגלו כך.

שאלה: השבוע שמעתי את ישיבת הכתבים, ואמרת שם שאנחנו לא מגלים חסדים בעולם, ובגלל זה העולם הולך לכיוון רע.

כן, ודאי. מה חסר לעולם?

תלמיד: כן, כי אחרת, כמו שנאמר, נתחבר ויתגלה רע גם אחרי שנתחבר, אז מה שאולי חסר להסבר שהחיבור הוא לא כדי שעוד פעם יתגלה רע, אלא אם לא נתחבר זה יהיה סוף העולם. כך אני מרגיש.

אם אתה מגלה חסדים, אז לא מתגלה שום דבר רע. כי כל האור העליון, כשהוא מתגלה בלי חסדים, זה רע מאוד, זו ממש סכין, זו אש, האור העליון זה אש גיהינום אם הוא מתגלה בלי הלבוש של חסדים. אבל אם אתה מקדים לבוש של חסדים זה יתגלה כשפע טוב.

תלמיד: האם יש צורה אחרת להגיד את זה במילים שהן יותר של חיבור?

על ידי חיבור אתה מעורר את החסדים שבעולם, ואז כל האור שבא כדי לקדם את עם ישראל ואת כל האנושות לתיקון, כבר נכנס בחסדים שאתה הכנת מלמטה. חסדים באים מלמטה, מלמעלה מגיע אור החכמה.

תלמיד החסדים האלו תלויים רק בנו?

ודאי. אלא במי עוד? רק בחיבור בינינו.

שאלה: איך אנחנו מגבירים את החסדים?

על ידי חיבור בינינו אנחנו מושכים את המאור המחזיר למוטב שנקרא "חסדים". החסדים האלו מתפשטים בינינו, אנחנו כאילו נעשים כמו בענן של חסדים ואז האור העליון שמגיע אלינו כדי לקדם אותנו, שזה אור החכמה, הוא לא נכנס אלינו כסכין, אלא מתלבש בתוך החסדים, ואז בזה אנחנו משיגים את הבורא לפי השתוות הצורה בין אור חסדים משלנו, שזו השפעה, לבין אור החכמה מצידו.

תלמיד: לצורך ההתפשטות הזו של החסדים לעולם, אחרי שאנחנו עושים את העבודה של החיבור בינינו, צריכה להיות איזו פעולה שאנחנו עושים פיזית, למשל הפצה, או מספיק שנתחבר אנחנו?

תיאורטית מספיק שנתחבר אנחנו, אבל מאיפה אתה מוכיח שאתה כן נמצא בחסדים? מה אתה עושה תכלס? הבורא רוצה להתגלות בבאי עולם בצורה ברורה.

שאלה: נניח שהמסר עובר לפחות בארץ ואנשים מקבלים את זה, אילו פעולות או אילו דברים צריכים לעשות, כי אני זוכר שפעם אמרת שמספיקה פעולה קטנה לכיוון החיבור. מהי הפעולה הקטנה לכיוון החיבור?

אתם צריכים לארגן חוגים, רשימות, תעשו באינטרנט רישום התומכים בתהליך הזה של חיבור העם. תעשו משהו כדי שיהיה לאדם איזה מעשה. "אני נרשמתי לתהליך חיבור העם, אפילו שילמתי עבור זה 20 שקל". זה מעשה. זה כדאי.

תלמיד: יש מצב שנניח מתחילים לארגן באיזושהי צורה עשיריות כאלה בכול הארץ?

זה לא עשיריות, אלא שיהיה איזה מין מקום שנקרא איחוד העם, ושם תפרסמו כל מיני דברים, תדברו על זה, יכול להיות שהם יתחילו להתכתב ביניהם, אבל שיהיה משהו. תתחילו להתארגן, אחרת לא רואים מה שאנחנו עושים, אנחנו רק מדברים בינינו, בארבע קירות האלו אנחנו מדברים על איחוד העם. איזו צורה זאת?

תלמיד: ברוב המקרים שיוצאים החוצה ומדברים על איחוד, כולם אומרים "כן, נכון, בסדר, מה הלאה?", מה שאמרת זה הלאה?

לפחות את זה. ואחר כך צריכים לחשוב איך להתארגן. איך להתארגן בצורה כזאת שאם זה חשוב, ואנחנו צריכים להיות מאורגנים כך כל עם ישראל, איך אנחנו עושים זאת? הדרך המקובלת ביותר היא דרך מפלגה, דרך השפעה פורמלית, עניינית ואידיאולוגית לאיחוד העם.

שבעים מתרגמים שכמעט הצילו את העולם

"בכל פעם שאנחנו היהודים זוכים לחופש – פירוד ומחלוקת עולים בקרבנו. בטבענו להיות אומה עיקשת וקשת עורף. אביו של מורי, הרב יהודה אשלג, הידוע בשם "בעל הסולם" על שם פירוש "הסולם" שכתב לספר הזוהר, תיאר בחריפות מה קורה כאשר יהודים "מתדיינים" (לשון נקייה למה שהתלמוד מכנה "דוקרים זה את זה עם החרבות שבלשונם"). הרב אשלג הצהיר שכאשר יהודים מתווכחים "המה סבורים, אשר סוף כל סוף יבין הצד שכנגד את הסכנה, ואז ירכין ראשו ויקבל את דעתו. ואני יודע שאפילו נקשור אותם בכפיפה אחת לא יוותר אחד לשני כמלוא נימה, ושום סכנה לא תפריע למי, מלבצע את שאיפתו".

בהתאם לטבע שלנו, ברגע שכורש שילח אותנו לישראל כעם חופשי, התחלנו להתווכח על בניית המקדש ועל אופי הריבונות שלנו ששוקמה. כך או אחרת, בית המקדש נבנה בסופו של דבר. אך חשוב מכך לתקופה קצרה האחדות הוחזרה, ותקופה זו הייתה אחת היפות בהיסטוריה הכאובה של עמנו.

בהגיע המאה השלישית לפני הספירה שרר באומה שקט יחסי, כאשר העם התאחד סביב המקדש בירושלים. שלוש פעמים בשנה הם היו צועדים לירושלים כדי לחגוג את חגי העלייה לרגל: סוכות, פסח ושבועות. במהלך כל עלייה לרגל המראות היו מרהיבים. העלייה לרגל נועדה בעיקר לחיבור ולאיחוד לבבות בני האומה. בספרו "קדמוניות היהודים" כותב יוספוס פלביוס כי עולי הרגל היו יוצרים "היכרויות שחוזקו על ידי שיחות יחד ועל ידי שנפגשו ודיברו זה עם זה, וכך חידשו את זיכרונותיהם מהאיחוד הזה".

ברגע שנכנסו לירושלים התקבלו עולי הרגל בזרועות פתוחות. תושבי העיר הכניסו אותם לבתיהם והתייחסו אליהם כאל בני משפחה, ותמיד היה מקום לכולם.

המשנה מתענגת על חברות נדירה זו: "כל בעלי המלאכה בירושלים היו עומדים מולם ושואלים על שלומם: 'אחים שלנו, אנשים ממקום כך וכך, האם באתם בשלום?' והחליל היה מנגן לפניהם עד שהגיעו להר הבית". בנוסף, כל הצרכים החומריים של כל אדם שהגיע לירושלים נענו במלואם. "אדם לא אמר לחברו, 'לא יכולתי למצוא תנור שעליו ניתן לצלות מנחות בירושלים'... או 'לא יכולתי למצוא מיטה לישון בה בירושלים'".

יתרה מזאת, האחדות והחום בין העברים הקרינו כלפי חוץ והפכו לדגם לחיקוי עבור האומות השכנות. הפילוסוף פילון האלכסנדרוני הציג את העלייה לרגל כפסטיבל: "אלפי אנשים מאלפי ערים – חלקם בדרך היבשה וחלקם בדרך ים, ממזרח וממערב, מצפון ומדרום – היו מגיעים כל חג לבית המקדש כמו למקלט משותף, מקלט בטוח המוגן מפני סערות החיים. [...] בלבבות מלאי תקוות טובות הם היו לוקחים חופשה חיונית זו בקדושה ובתפארת לאלוהים. בנוסף הם היו יוצרים קשרים עם אנשים שלא פגשו לפני כן, ובמיזוג הלבבות הם מצאו את ההוכחה האולטימטיבית לאחדות".

פילון לא היה היחיד שהעריץ את מה שראה. פסטיבלי החיבור הללו היוו עבור ישראל דרך להיות "אור לגויים", לראשונה מאז קיבלו את הייעוד הזה. הספר "ספרי דברים" מפרט כיצד גויים היו "עולים לירושלים ורואים את ישראל... והם אומרים, אין יפה להידבק אלא באומה זו".

עידן זה בהיסטוריה של האומה שלנו הוא כנראה הזמן היחיד שבו ניתן היה לראות הוכחה חיה כי הנוגדן לשנאת היהודים היה לא ההתבוללות אלא דווקא האיחוד הפנימי. ההיסטוריון פול ג'ונסון אותו הזכרנו קודם כותב על אותה תקופה שקטה (יחסית) בהיסטוריה שלנו, "השנים 400-200 לפני הספירה הן המאות האבודות של ההיסטוריה היהודית. לא היו אירועים או אסונות גדולים שהם תיעדו. אולי הם היו מאושרים", הוא מסכם.

שלוש מאות שנה מאוחר יותר, ספר הזוהר תיאר בתמציתיות ובבהירות את התהליך שעבר ישראל: "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. אלו הם החברים, בשעה שיושבים יחד ואינם נפרדים זה מזה. מתחילה הם נראים כאנשים עושי מלחמה, שרוצים להרוג זה את זה. ואחר כך חוזרים להיות באהבת אחווה. […] ואתם החברים שכאן, כמו שהייתם בחביבות באהבה מקודם לכן, גם מכאן והלאה לא תיפרדו זה מזה … ויימצא בזכותכם שלום בעולם". אכן, עובדת היותם של היהודים "אור לגויים" לא הייתה יכולה להיות יותר ברורה מאשר באותה תקופה."

אנחנו רואים מכאן שהספר נכתב לעמך, לאנשים רגילים, ללא איזו התעלות רוחנית. אלא אתם רוצים חיים טובים, שלום, בלי מלחמות, בלי בעיות, בלי צרות, בלי מכות טבע, כל מיני בעיות, אתם לא רוצים שיהיו? בבקשה, תתחברו, יהיה טוב.

שאלה: מה היה בתקופה הזאת דווקא שהחזיק מעמד?

חיבור יחסי בין העם. יחסי, אבל בכול זאת חיבור. אתה רואה איך הם עלו לרגל לירושלים, היו זמנים של חיבור, מקום של חיבור, ככה.

תלמיד: כמו שנאמר קודם, תמיד היו איחודים קצרים יחסית, פה זה היה יחסית יותר ארוך.

אני לא עושה חשבונות, זה אתם עושים ספקולציות. כתוב כך, אני רואה מזה תוצאה, זה הכול. "לא, זה היה סך הכול 300 שנה, וזה היה רק שלוש פעמים בשנה", אני לא עושה את זה. למה אתם כאלה חכמים? תלמד עיקרון. מה זה חשוב לי עכשיו? העיקרון הוא פשוט, חיבור לטובה.

שאלה: יש גם את העניין שמעכשיו אנחנו בתהליך שמלמטה למעלה, וכול מה שהיה קודם זה היה מלמעלה למטה מבחינת ההתפתחות האנושית וגם כלפי התיקון. החיבור והאיחוד שלנו יקבלו צורה אחרת מאיך שזה היה קודם?

אני לא יודע איך אתה מחלק את ההיסטוריה, אלא ממתי זה התחיל ממטה למעלה? מאיזו שנה?

תלמיד: אולי מרגע שהתחיל בעל הסולם, או האר"י בעצם, שזה מתחיל ממטה למעלה. אני מדבר מבחינת הצורות העתידיות שיהיו כלפי האיחוד. נגיד פה נתנו צורה של איך הם עלו לבית המקדש וכולי. הצורות האלה של האיחוד יהיו כבר אחרות, יהיו שונות מאשר, נגיד, פסטיבל?

אני לא יודע, וגם לא רוצה לדעת על זה. אני יודע מה עלי לעשות. יש לך שכל כזה רחב שאתה כבר משנה מלמעלה למטה, וממטה למעלה? אני לא בונה על הדברים האלו שנראים לי. תלמדו את הגישה. אני לא מתאר לעצמי שמבעל הסולם או מזמננו שאנחנו נמצאים בדור האחרון, זה הכול רק ממטה למעלה, ולפני זה היה מלמטה למעלה. אני לא אומר שאתה לא צודק, במשהו כן, אבל אני לא רוצה בצורה כזאת לדבר עם האנשים.

אני רוצה לראות מה לפנינו עכשיו. נתקדם צעד, צעד, כמה צעדים קדימה, נדע יותר, ואז אולי נוכל להבין את הדברים. בינתיים אתה מוציא הכול מהשכל, השכל שלך היום זה לא מה שהשכל שלך מחר, אני מקווה. לכן תמתין, עדיף. זה שאתה מתחיל כאן לעשות קשרים וכאלו וכאלו הנחות, אני לא מכבד את זה.

תלמיד: אני שואל, כי נגיד צורה של פסטיבל, אולי לא לכולם זה יכול להישמע כמשהו שהוא מושך, לא נמשכים לדברים כאלה, לא נשמע שזה הרבה יותר טוב מהחיים שלהם עכשיו.

אני מסכים איתך, רק החיים יהיו הרבה יותר גרועים ואז זה ישמע. אז ישמע. זה רק מלמד אותנו עד כמה אנחנו צריכים עוד ועוד לדבר ולשכנע את עצמנו לפני שאנחנו בכלל עושים איזה צעד מחוצה לנו.

מדברים פוליטיקה

"בשנות הארבעים של המאה השלישית לפני הספירה, בשיאה של אותה תקופה שלווה בתולדותינו, השמועה על חכמת ישראל התפשטה לכל עבר. לתלמי השני מלך מצרים, המכונה גם תלמי פילדלפוס, היו שתי תשוקות בחייו: נשים וספרים. תשוקתו הראשונה של תלמי אינה מעניינו של ספר זה, אך בזכות תשוקתו השניה התוודע העולם לחכמת ישראל. תשוקתו של תלמי לספרים הובילה אותו לשאוף להחזיק את כל הספרים שבעולם, במיוחד אלה המכילים חכמה. דמטריוס פלריוס, הספרן של תלמי, היה "קנאי" לתשוקתו של מלכו, כתב יוספוס. כאשר שאל תלמי כמה ספרים יש לו כבר בספרייה שלו בישר לו המשרת הנלהב בחגיגיות שהוא כבר אסף מאתיים אלף ספרים וכי בקרוב יהיו לו חמש מאות אלף בספרייתו, שהיא הגדולה מכולן.

אך מלך מצרים עדיין לא היה מסופק. הוא אמר לדמטריוס כי "הוא שמע שישנם הרבה ספרי חוקים בקרב היהודים הראויים לחקירה, וראויים לספרייה של המלך". לא רק שספרים אלה לא נמצאו ברשותו של תלמי אלא שגם אם היו לא היה ביכולתו לקרוא אותם כיוון שהם "נכתבו באותיות ובניב שונה משלהם [עברית], אשר יעלו מאמצים רבים לתרגמם לשפה היוונית".

כדי להגיע להישג זה כתב דמטריוס ללא אחר מאשר הכוהן הגדול של יהודה וביקש את עזרתו בנדון. תלמי פילדלפוס "ירש" מאה ועשרים אלף עבדים יהודים מאביו, תלמי הראשון סותר כי בעצמו "קיבל" אותם מפטרונו אלכסנדר מוקדון, שהפך אותו לשליט במצרים. תלמי הראשון לא היה רק חברו של אלכסנדר, אלא גם היסטוריון, ובנו, תלמי השני, ירש את הלהט של אביו לידע והיה מוכן לעשות מאמצים רבים כדי להשיגו.

כשתלמי השני פילדלפוס הורה לדמטריוס לכתוב לכוהן הגדול בירושלים, הזכיר לו אריסטאוס, אחד מחבריו הקרובים ביותר של המלך, שיש לו את אותם מאה ועשרים אלף עבדים יהודים שתחת עולו, וכי אולי, כצעד "בונה אמון", כדאי שישחרר אותם. למעשה אריסטאוס עשה יותר מזה: הוא אמר למלך "שאלוהים, התומך בממלכתך, הוא הסופר של חוקיהם, כפי שלמדתי בחקירה מסוימת... ואנחנו גם עובדים את אותו אלוהים, יוצר כל הדברים". התוצאה של הקמפיין של אריסטאוס הייתה שפילדלפוס פקד שכל העבדים היהודים שהובאו למצרים בידי אלכסנדר מוקדון או בכל זמן אחר ישוחררו, וכי אוצר המלך יפצה כל בעל עבדים פיצוי משמעותי של מאה ועשרים דרכמות. בתוך שבוע כל יהודי במצרים היה אדם חופשי.

לאחר מכן, בהרגישו שהוא שילם את חובו לאלוהים, הפנה פילדלפוס את תשומת ליבו לתרגום של ספרי הקודש היהודיים. הוא כבר השתוקק להשיג בדעתו את חכמת היהודים ואת חוקי משה. ראשית הוא כתב לאלעזר, הכוהן הגדול, וסיפר לו על שחרור היהודים ועל כוונתו לתרגם את כתבי הקודש העבריים. כדי להראות את הערצתו ליהודים הוא הרעיף על אלעזר זהב ושאר כלי יקר. הכוהן הגדול השיב בחום רב ובאופן טבעי נענה לבקשתו לשלוח מתרגמים.

שבעים אנשים נשלחו למצרים בעקבות בקשת תלמי. אך המלך לא שלח אותם מיד לעבודה. קודם כל הוא רצה ללמוד את חכמתם ולספוג מהם כל ידע שהיה יכול. לפיכך, "הוא שאל כל אחד מהם שאלה פילוסופית". אלה היו "שאלות ותשובות פוליטיות למדי, הנוגעות לעניין הממשל הטוב למין האנושי". במשך שנים עשר ימים רצופים ישבו חכמי ישראל העבריים לפני מלך מצרים ולימדו אותו ממשל על פי חוקיהם. יחד עם תלמי ישב הפילוסוף שלו, מנדמוס, אשר נדהם כיצד "כוח יופי כזה התגלה במילותיהם של הגברים הללו".

לבסוף "כאשר הם הסבירו את כל הבעיות שהציע המלך בכל נקודה, הוא היה מרוצה מתשובותיהם". הוא אמר כי "הוא קיבל טובות רבות וגדולות מבואם כי הוא קיבל מהם רווח זה שלמד כיצד עליו למשול בנתיניו". פילון, הפילוסוף היהודי המתייוון, כתב על אותו מפגש כי תשובותיהם של החכמים היו "חג של מילים מלא בשנינות ומשמעות".

כאשר תלמי היה מסופק בתשובות שניתנו לו הוא שלח אותם למקום מבודד שם היו להם שקט ושלווה והם יכלו להתמקד בעבודת התרגום. לדברי יוספוס פלביוס "הם עשו פרשנות מדויקת, בקנאות רבה וכאבים גדולים... בזמן שהאוכל שלהם סופק להם בשפע גדול. מלבד זאת, דורותיאוס, בפיקודו של המלך, הביא להם חלק ניכר ממה שניתן למלך עצמו". כשסיימו את משימתם הם העבירו למלך את התרגום המלא של החומש. תלמי "שמח לשמוע את החוקים שקראו לו, ונדהם מהמשמעות העמוקה ומהחכמה של המחוקק".

התלמוד מתייחס למבצע התרגום כאל נס. "תלמי מלך מצרים", כותב התלמוד, "כינס שבעים ושניים זקנים מחכמי ישראל והכניסם בשבעים ושניים בתים נפרדים. ולא גילה להם תחילה על מה כינסם, שלא ייטלו עצה ביניהם קודם. ונכנס אצל כל אחד ואחד מהם ואמר להם: 'כתבו לי, כלומר תרגמו לי תורת משה רבכם'. נתן הקדוש ברוך הוא בלב כל אחד ואחד עצה ותבונה והסכימו כולן לדעת אחת".

נס או לא, סוף סוף, כשתיים עשרה מאות שנים לאחר שהוטל עליהם להיות "אור לגויים" נראה שהיהודים אכן היו בדרכם להיות כאלה. לאחר התרגום שלח תלמי המלך את החכמים לירושלים עם מכתב לאלעזר הכוהן הגדול בבקשה כי "הוא ייתן למתורגמנים אלה חופשה אם מישהו מהם ירצה לבוא אליו מכיוון שהוא העריך מאוד את שיחותיו עם אנשים בעלי חכמה כזו". אולי לזה התכוון פול ג'ונסון כשכתב על חברת היהודים שנעשתה כ"פיילוט" שאותו האנושות תחקה."

אין יותר המשך בינתיים?

תלמיד: לא, עדיין אין. מחר יהיה לנו את פרק מספר 3.

בסדר. אז גמרנו שני פרקים, מתוך?

תלמיד: מתוך תשעה פרקים.

מה ההתרשמות? אין ברירה, אלא נצטרך להיכנס, כמו שאתם רואים, גם בהיסטוריה, גם קצת בגיאוגרפיה, בכול הדברים האלה כדי להראות שבכול זאת המקרים הם כאלו שאם מתחברים אז תמיד מרוויחים.

(סוף השיעור)