שיעור בוקר 26.02.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "תלמוד עשר הספירות", כרך ג', חלק י',

עמ' 866, דף תתס"ו, אותיות ב'-ו'

קריין: בעל הסולם, "תלמוד עשר הספירות". כרך ג', חלק י', עמ' 866, דף תתס"ו. אות ב' דברי האר"י.

אות ב'

"לכן כשרצה המאציל העליון לתקנם, הוצרך לתקן הפירוד שהיה בהם בתחלה וליחדם ולקשרם קשר אמיץ יחד, שהוא על ידי היותם בדרך קוים. כי אז יש חסד וגבורה והת"ת מכריע ביניהם. וכן בחב"ד, וכן בנה"י. והם מתנהגים בהכרעות במדה ובמשקל."

קריין: אות ב' אור פנימי, מבאר " קשר אמיץ יחד, שהוא על ידי היותם בדרך קוים".

פירוש אור פנימי לאות ב'

"קשר אמיץ יחד שהוא ע"י היותם בדרך קוים: כי ע"י צמצום ב' שנעשה ליציאת הנקודים, שעלתה ה"ת בנקבי העינים דס"ג דא"ק, ונתחברה ה"ת עם ה"ר, בסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, הנה אז נבהן, שה"ת שהיא המלכות, עלתה ונכללה בכל ספירה וספירה עד החכמה, הנקרא עינים, וגם החכמה נתקנה בנקבה, הנקראת נקבי עינים. והנה עלית המלכות הזאת, עשתה קו שמאל בכל ספירה וספירה עד החכמה, דהיינו ההתרשמות של ה"ת שקבלה כל ספירה, נחשב לקו שמאל של הספירה, ומהות הספירה עצמה נחשב לקו ימין שנשארה בה. ומתוך זה נמצאים כל הע"ס, שנתיחדו ונקשרו יחדיו בב' קוין ימין ושמאל, ואח"כ שנעשה הזווג על המסך והעביות, ויצאה שם הקומה החדשה, המכונה הסתכלות עינים באח"פ, נעשה קו האמצעי, והוא שהכריע בין ב' הקוין ימין ושמאל שבכל ספירה וספירה, וחיבר אותם לאחד ממש, ובזה נעשה קשר אמיץ בהע"ס, שכל הע"ס קשורות ומחוברות ע"י ג' הקוים זה בזה.

ונודע, כי רק ג"ר דנקודים יצאו בשלימות הנ"ל מנקבי העינים, אבל ז"ת דנקודים, לא יכלו לקבל משם, וע"כ לא יצאו כי אם בקו אחד זה תחת זה בפירודא, כי המלכות היה מתחת כולם, ולא היה לה שום חיבור בהם, כמו בצמצום א'. ונודע שזה היה סבה אחת מסבות שביה"כ, כי ע"כ נשברו פנים ואחור, ואפילו בחינת הקטנות לא נשאר בהם כמו בהג"ר. לכן תיקון הראשון של הז"ת אלו, הוא תיקון הקוין בהם, דהיינו לשתף הה"ת בה"ר, שעי"ז תכלל המלכות בכל ספירה וספירה, ותקשר אותם בסוד ג' קוים כנזכר לעיל."

אנחנו רואים כאן עד כמה באמת השילוב של ג' קווים עוזר לכל חולשתו של הכלי.

אות ג'

"ועוד יתוסף בהם, כי הז"א, שלא היו בו עדיין רק ו"ק דב"ן, יבואו לו הד' ראשונות, וכן נוקבא, שהיתה נקודה א', יתוספו בה הט' נקודות אחרות, וע"י זה יושלמו, ויוכלו לקבל האורות שלהם."

אות ד'

"והנה על ידי עיבור זה, שימצאו כולם יחד במקום אחד צר, יתחברו ויתקשרו זה בזה, מהם ובהם, באורך המשך זמן העיבור. וגם כי אורות הבינה יאיר בהם, ויוסיף בהם כח לתקנם ולקשרם."

פירוש אור פנימי לאות ד'

"עיבור זה, שימצאו כולם יחד במקום אחד צר וכו': כי ב' תיקונים יסודיים נעשו בעיבור, מכח עלית נה"י לחג"ת: א' הוא שנכללה מלכות ביסוד. וב' הוא, שנכללה מלכות בת"ת, שהוא בחינת בינה דחסדים. שע"י ההתכללות ביסוד, שהוא בחינת צר, כלומר, שנמשך בו הארת יסוד אבא שהוא צר ואריך, קבלה המלכות מיתוק גדול מאד, משום השלימות, של אריך הנמצא בו, שה"ס האור המחיה את המלכות, בסוד שאול הנחבא אל הכלים. (כנ"ל דף תתכ"ח תשובה כ"ח ד"ה וז"ל.) עש"ה. וע"י התכללותה בבינה שהיא ת"ת, הה"ת נקשרת ומתחברת בה"ר, שה"ס מדת הרחמים, שעל זה הוא עיקר כונת העיבור, להמתיק מדת הדין במדת הרחמים. כנ"ל.

וזהו דברי הרב, ''שימצאו כולם יחד במקום אחד צר וכו'. וגם כי אורות הבינה יאיר בהם". דהיינו להורות על ב' התיקונים היסודיים הנ"ל, א' מציאות בחינת הצר, שמקבלת מיסוד. ב' בחינת הארת הבינה, שמקבלת מת"ת. ובכח ב' הארות אלו, היא מקשרת ומיחדת כל הספירות זו בזו, בסוד ג' קוין, בקשר אמיץ יחד."

אות ה'

"וגם כי נודע, כי עתה בעלותם בסוד עיבור, הוא בחינת עליתם בסוד מ"ן, וגורמים זיווג באו"א, ומורידים טיפות זכרים ונקבות, ועל ידי אלו הטפות יתקשרו אלו הנקודות יחד, ואז יתבררו בחינת הכלים שלהם ויעלו למעלה בסוד עיבור, ויתקנו שם."

פירוש אור פנימי לאות ה'

"עליתם בסוד מ"ן וגורמים זווג מאו"א וכו': כלומר שהרשימות של הז"ת שהם בחינת גו"ע הדבוקים באח"פ דאו"א, כנ"ל, הם נכללים בהמ"ן דאו"א עצמם, ואו"א מזדווגים באמת על המ"ן של עצמם. אלא מתוך התכללות הרשימות דז"ת בהם, שהתכללות זו גורמת באו"א, שתתעורר בהם אותה בחינת מ"ן דקטנות, המותאם אל בחינת הרשימות ההן, דהיינו הראוי לקומת העיבור. ונמצא כל הקומה של מ"ד ומ"ן, שיצאה על התכללות הזאת, שייך להרשימות האלו שהן הז"ת, כי המה היו הגורמים למדת הזווג הזה. ואו"א עצמם אין להם שום צורך אל מדת הקומה הזו."

שאלה: על מה אבא ואימא עושים זיווג באמת, האם על המ"ן שלהם או על מה שמגיע מז"ת?

אתה לא קראת?

תלמיד: כן, אבל הוא כביכול כותב את שניהם. הם מזדווגים באמת על המ"ן של עצמם, אבל בסוף הוא כותב שזה דווקא בגלל מה שז"ת היו צריכים, ואילו לאבא ואימא בעצמם אין שום צורך למידה הזאת.

נכון.

תלמיד: על מה הזיווג הזה באמת, או שזה שילוב של שניהם?

שאלה יפה.

שאלה: הוא כותב שאבא ואימא מזדווגים על המ"ן של עצמם. ז"ת שמעלים את המ"ן לאבא ואימא, האם אבא ואימא משתמשים באותו מ"ן? במילים אחרות, מה זה המ"ן של עצמם? איך המ"ן של התחתון יכול להפוך אצל העליון להיות מ"ן מעצמו?

זו באמת שאלה, אבל זה יכול לקרות.

תלמיד: הוא גם כותב על המ"ד והמ"ן, "ונמצא כל הקומה של מ"ד ומ"ן, שיצאה על התכללות הזאת, שייך להרשימות האלו שהן הז"ת". ברור שז"ת הוא הסיבה, אבל מה זה אומר "ונמצא כל הקומה של מ"ד ומ"ן, שיצאה על ההתכללות הזאת"? איך פתאום מ"ד הגיע לפה?

מ"ן מזמין את המ"ד.

תלמיד: כלומר זו כבר תוצאה.

כן, אבל בכל זאת הם כללים זה מזה.

אות ו'

"וגם האורות יתוסף בהם תיקון, כי תחלה היו אלו הנקודות בלי קוים ובלי בחינת פרצוף, אמנם היו כלולות כל אחד מיוד, בסוד כללות מעורב ומעורבב בהם, ולא היו האורות מראים פעולתם, ועתה על ידי הקשר הזה, שנתקשרו על ידי עיבור הזה, הראו האורות פעולתם, זה בחינת רישא וזה בחינת גופא, והיתה עין רואה ואזן שומעת וכו'."

(סוף השיעור)