שיעור בוקר 19.01.2026 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

שיעור מוקלט מתאריך 01.04.2003

https://kabbalahmedia.info/he/lessons/cu/cH3nZxQM?activeTab=transcription&mediaType=video

ספר "כתבי רב"ש", מהו תורה ומלאכה בדרך ה'. 12 (1988)

"מהו תורה ומלאכה בדרך ה'", כרך ה', "שלבי הסולם", קראנו היום מדף ש"כ ועד דף שכ"ח.

תלמיד: הוא מדבר על התורה, שהמאור שלה מחזיר למוטב. איזה דברים נכללים בגדר תורה?

יש לנו רק שני דברים, בורא ונברא, אין יותר. ופתאום אנחנו מוצאים כל כך הרבה שמות וכל מיני אופני קשר, שמתבלבלים.

הנברא הוא רצון לקבל, הבורא הוא רצון להשפיע, והופעת הבורא כלפי הנברא זה בעצם כל המעשה שקורה. הבורא מתגלה כלפי הנברא או מסתתר כלפי הנברא, ומזה בנברא יש כל מיני תופעות. על התופעות האלה אנחנו מדברים, אלו כל החיים שלנו, זו כל הדאגה שלנו, זה הכול שלנו, אין יותר. זה ממש כמו כלי כלפי האור, אין בו שום דבר להוסיף.

להופעת הבורא כלפי הנבראים יש אלפי שמות. כי זה לא רק כלפי הנברא, הרצון לקבל, אלא זה כבר הופך להיות מה הרצון לקבל בעצמו מצפה מהבורא שמתגלה אליו. ואז הוא מתחיל לרצות מהבורא כמה דברים. בעיקר הוא רוצה, או שהבורא ימלא אותו וייתן לו תענוג לעצמו ממש, או שהוא רוצה שהבורא ייתן לו כוחות לקבל את התענוג כך, שבזה הוא ירגיש שהוא עושה לבורא טובה ותענוג. אין יותר. משניים, רק יחסים כאלה יכולים להיות.

הרצון לקבל שבנברא הוא דבר קבוע. הרצון לתת שבבורא הוא דבר קבוע. הרגשת הבורא בתוך הנברא נקראת תענוג. מפני שהנברא חוץ מהתענוג הזה, חוץ מהופעת הבורא בו כתענוג, הוא ירגיש גם את האישיות של הבורא, את המהות שלו, מי הוא הנותן, אז יש לו יחס לא רק לתענוג אלא גם לבורא עצמו, לנותן. היחס לתענוג נקרא רצון לקבל, "אני רוצה ליהנות ממך, מזה שאני רואה אותך". זה כמו איש שאוהב אישה, אז הוא נהנה מהמראה שלה. ומהיחס כלפי מהות הבורא, הנותן, יש בתוך הרצון לקבל שתי תנועות, או להשתמש בנותן כדי ליהנות, ולא סתם ליהנות, אלא יש לו יחס רלטיבי מעצמו כלפי הבורא, אני רוצה ליהנות ממך, או אני רוצה להנות לך. זאת אומרת, יש רצון ויש כוונה, או לעצמו או לבורא.

בהתאם לזה, כל היחסים מהנברא לבורא הם ממה שהנברא בכוונתו רוצה כל פעם, מה הוא מתכוון בכוונתו. אם הוא נמצא בכוונה שרוצה לעצמו, ואיכשהו פתאום מתגלה לו איזה דחף לעבור לכוונה בעל מנת להשפיע לבורא, זאת אומרת לקבל, ליהנות, אבל בשבילו, בשביל הבורא, אז הוא שוב דורש מהבורא יכולת לעשות את זה. הדרישה שלו היא כל הזמן לבורא, או לתענוג, או לאופן מה הוא יעשה עם התענוג.

כל מה שאדם מקבל מהבורא נקרא אור או תורה. יוצא לנו, שבאור הזה, בהתגלות הבורא כלפי הנברא, אנחנו מוצאים שתי הופעות עיקריות. פעם הבורא מתגלה כנותן כוח לשנות, לתקן את הכוונה, ופעם הוא כבר מתגלה כתענוג בעצמו. זאת אומרת, יש תורה שהיא מחזירה למוטב, מאור המחזירו למוטב, ויש תורה שהיא שמותיו של הקדוש ברוך הוא, שאלו כבר גילויים של האורות בכלים המתוקנים, בכוונה על מנת להשפיע.

תלמיד: הוא כותב פה שלשם התיקון בעל מנת להשפיע הוא צריך את המאור המחזיר למוטב. ואנחנו לומדים שהעיקר הוא הכוונה. אז איך אתה בא אל הטקסט להוציא ממנו את המאור הזה? ועל איזה דברים הכוונה הזאת יכולה להתלבש ולהוציא את המאור הזה?

אדם נמצא במצב שהבורא הציב אותו, ומהמצב הזה הוא צריך להתחיל את דרכו, להשתנות, להגיע למטרה. שוב, אין לו למי לפנות, רק לבורא. השאלה עכשיו, על ידי איזה אמצעי הוא יפנה אליו ומה בדיוק הוא יבקש, זאת אומרת מה לעשות.

אנשים שכבר עברו את הדרך כותבים לנו מה לעשות. דבר פשוט. את מי אני שואל תמיד? את מי שהוא בעל ניסיון. אז הם מייעצים לנו מה לעשות. הם אומרים שיש לימוד, שבלימוד אתה כבר מוציא כוחות, אתה מושך את המאור המחזיר למוטב. זה דבר אחד. כדי שיהיה לך רצון בלימוד לבקש את הכוח שמחזירך למוטב, אתה צריך לפני הלימוד להצטייד ברצון יתר ממך, ואת הרצון שהוא יתר ממך אתה יכול לקנות מהחברה.

כמו שבחברה הרגילה שלנו, אדם נכנס לחברה ומקבל מהחברה כל מיני רצונות, מטרות, טוב להשיג את זה, לקנות את זה, להיות כזה וכן הלאה, כך אם אתה נכנס לחברה רוחנית טובה, אז היא מוסיפה לך רצון להתקרב לבורא. ואז כשאתה יושב ליד הספר, אתה לא יושב כמו שיושבים שם כמה חברים שבקושי פותחים את העיניים, אלא אתה יושב כבר ומחכה ומצפה ורוצה משהו מהספר. זאת אומרת, הכול תלוי איזו חברה מצאת ומה קיבלת ממנה. רב וספר זה ברור. צריכים הדרכה כללית מהרב. והספר, שבאמת על ידי הטקסטים הנכונים שקושרים אותך למקומות רוחניים מקוריים, בזה אתה מוציא את המאור. אז יש סך הכול את האמצעים האלו, ספר נכון, רב נכון, קבוצה נכונה, ואתה שרוצה על ידם להשתנות. ולמה להגיע? לגילוי הבורא.

כלומר קודם לתקן את הכלים, אחר כך לקבל את האורות, מה שבשפת הקבלה נקרא. תיקון הכלים נקרא שאתה רוכש אמונה, כוונה בעל מנת להשפיע. וקבלת האורות זו כבר קבלה על מנת להשפיע. יש לזה הרבה שמות, הרבה אופנים אבל בפשטות זה כך.

תלמיד: הוא כותב "הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה". מה העניין של זהירות? למה הוא כותב "הזהרו"?

"הזהרו בבני עניים, שמהם תצא תורה". סתם ככה מבני עניים זה ברור. אדם שמרגיש את עצמו עני, שאין לו באמת את הכלים הנכונים לקבל את האור, את התגלות הבורא, הוא נקרא עני. עני נקרא עני בדעת.

מה זה להיזהר? להיזהר זה מפני שבמצבים האלה אדם מזלזל, הוא לא רוצה אותם, הוא בורח מהרגשת העניות, מזה שאין לו כלום. כי הרצון לקבל לא רוצה לסבול, זה בטבעו, ותמיד מרגיע את עצמו, כביכול מחפה על כל ההרגשות האלה שאין לי, שאני לא בסדר. האדם לא מרגיש נכונות לגלות את החסרונות הנכונים, האמיתיים. הרצון לקבל מוכן ואוהב לתת לאדם הזדמנות לשבת ולהצטער, לאכול את עצמו, אבל זה לא נקרא הרגשת העניות. כי כאן הרגשת העניות זו הרגשת חוסר כוחות דהשפעה, ולזה הרצון לקבל לא נותן לנו הזדמנות, הוא תמיד מבריח אותנו מזה.

לכן כתוב, "הזהרו בבני עניים", זאת אומרת צריך מאוד להיזהר, לשים לב ממש על בני עניים, כלומר לא על עני או בני עניים, אלא על התוצאה מהרגשת העניות, מה אני דורש ממנה. כי דווקא מהדרישה הזאת, ממנה יוצאת תורה, כתוצאה מזה בא המאור המחזיר למוטב. כלי לקבלת התיקון נקרא "בני עניים".

תלמיד: מה זה ה"ייחוד" הזה שהוא כותב "אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא"?

"אורייתא" זו תורה, "קב"ה" זה בורא, "ישראל" הם הנשמה, הכלי, ו"חד הוא", זה המצב שקיים כיחיד במציאות, הוא ושמו אחד, או בורא שברא את הנברא ונמצא בו במלואו. אנחנו מרגישים את עצמנו לא במצב כזה, וצריכים לגלות שבאמת נמצאים במצב כזה.

למה זה כאחד? הכלי קיבל על ידי אורייתא את כל התיקונים, והבורא כבר שוכן בתוך הכלי הזה וממלא אותו ללא שום גבול, בלי סוף, שנקרא מצב אין סוף.

תלמיד: ואיך אנחנו במצב שלנו מתחילים את החקירה בדבר הזה?

איך אנחנו מתחילים? פשוט מאוד, מתחילים לפי מה שהם כותבים, לפי מה שרב"ש ממציא לך את כל העצות, אומר לך מה לעשות, ממה להתחיל.

אתה לא יודע ממה, מהי הנקודה הראשונה ממנה להתחיל?

תלמיד: אני רוצה להסתכל על שלושת הדברים האלה בעצמי.

כלומר איך אני מגלה בי ישראל אורייתא וקב"ה חד הוא. זה טוב מאוד שאני ארצה דבר כזה לגלות, ובאמת אני נמצא במצב כזה. כי חוץ מהמצב הזה לא קיים שום דבר, הבורא לא ברא משהו באמצע, ברבע ובחצי, הוא ברא דבר אחד מושלם וזהו.

איך אני מגלה אותו? אני צריך עכשיו לחפש מי זה האני, האם יש לי נקודת ישראל, ישראל זה נקרא שאני משתוקק לבורא. האם בהשתוקקות שלי לבורא אני יכול לגלות אותו, קודשא בריך הוא. מי זה קודשא בריך הוא? קודשא בריך הוא הוא הנותן, המשפיע. האם יש לי ברצונות שלי משהו דלהשפיע כמו שיש לו, כי אז יכולה להיות נקודה בינינו. הנקודה הזאת שבינינו היא צריכה להיות על ידי דבר משותף, על ידי מעשה משותף, על ידי כוונה משותפת, שזה נקרא תורה.

תלמיד: וצריך לראות את זה בסוף כדבר אחד.

צריך לראות את זה לא בסוף, צריך לראות את זה כל פעם כדבר אחד, כל רגע.

את התורה אתה יכול לפרש כאן, כמעשה שאתה עושה כדי להיות יחד עם הבורא, כהרגשה, שאתה מרגיש אותו, ככוונות שלך וככוונות שלו וכן הלאה, לא חשוב. תורה יכולה להיות ככוחות, ותורה יכולה להיות כגילוי שמותיו. מה זאת אומרת? אופני ההתגלות שלו כלפיך. פעם אני מגלה אותו ככה, פעם אני חושב עליו ככה, פעם ככה, וכל האופנים האלו שאני חושב עליו בכל מיני צורות, זה נקרא תורה, יחד. התורה נקראת התגלות הבורא לנבראיו בכל מיני צורות, וביחד כולה זה נקרא כבר הבורא.

תלמיד: האם זה מה שהוא כותב שהקדוש ברוך הוא מהכולל?

הקדוש ברוך הוא מהכולל, והשמות האלה, התורה הזאת מהפרטים.

תלמיד: בעמוד 321, הוא כותב על "תפלין של יד" ו"תפלין של ראש".

בעמוד שכ"א כשהוא כותב על "תפילין של יד" ו"תפילין של ראש", מה הוא כותב?

עמוד 321, דבר המתחיל, "וזה נקרא "יחוד", הנקרא "אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא". והגם שזה"ק מדבר לאלה אנשים שכבר זכו לבחינת "שמותיו של הקב"ה", שזה נקרא, שכבר זכו לבחינת "תפלין של יד", הנקרא "אמונה", ול"תפילין של ראש", הנקרא "תורה",".

יש שני תיקונים. "תפילין של יד", שמניחים את התפילין על יד חלשה, יד כהה, יד שמאל, לתקן אותה שתהיה חזקה. מה התיקון של יד? "יד" זה נקרא לקבל, רצון לקבל, "כי תשיג יד". כשמניחים את התפילין על היד, מתקנים את הרצון לקבל שיהיה בעל מנת להשפיע. זאת אומרת כשאדם רוכש תכונות של בינה, כשמלכות רוכשת תכונות של בינה, זה נקרא שמשיגה "תפילין של יד". ואחר כך, על ידי זה שרכשת תיקון להשפיע על מנת להשפיע, אתה כבר מתחיל לעבוד עם התיקונים וקבלת האורות בלקבל על מנת להשפיע, שזה כבר נקרא "תפילין של ראש", שאתה מגיע לקבלת אור החכמה בתוך אור דחסדים שזה נקרא "ידיעה".

את כל הדברים למדנו, רק לפעמים אנחנו לא יודעים איך הם נקראים בתורה, בגמרא בכל מיני מקומות, אבל אין פעולה שיוצאת מהגדר שאנחנו לומדים בתע"ס.

תלמיד: נניח שהאדם בחר חברה, מקבל ממנה הרבה התפעלות וגדלות הבורא. איך הוא יכול להתייחס בצורה נכונה לביקורת שמופנית על ידי מישהו מתוך החברה כלפי החברה, שפשוט מנפצת לו את כל תמונת הגדלות שהייתה לו. הרי כל העניין הוא גדלות החברה, ופתאום קם מישהו ומבקר את החברה ויוצא שמישהו אחר בחברה מפסיד את כל הרווח שלו באותו הרגע.

אתה אומר כך, יש לנו חברה, אני כל כך רוצה להרגיש אותה כגדולה מיוחדת וגבוהה, ממש ברום המעלות, ואני כמעט מצליח בזה וזה נותן לי התפעלות וחומר דלק, מרץ, ופתאום קם אחד באמצע איזו התאספות שלנו בשיעור, ומתחיל לדבר בביקורת על החברה. זה ממש מפיל את החברה בעיניי, אני מרגיש שעולה בי זלזול כלפי החברה. אחר כך עוד אחד קם ומתחיל. בקיצור, מה לעשות?

השאלה היא פשוטה, מה כוונת האנשים האלו שמביאים ביקורת. האם הביקורת היא ביקורת מועילה או הורסת. כמו שכתוב, "סתירת זקנים בניין, בניין נערים סתירה", כלומר תלוי מי ואיך הוא מתייחס. לפעמים מי שבונה זה יותר גרוע, עדיף שלא ייגע, ולפעמים מי שסותר, שובר, לפעמים זו בנייה. צריכים להבדיל, אני לא יודע.

אתה רואה שגם בדרך שלנו, ככל אתה מעמיד את הדרך בקו ישר, וככל שהיא מתקדמת בקו ישר, ואתה ממש כל הזמן נעול על המטרה, אבל יש לנו דוגמאות, שאפילו רבי שמעון לפני שמגיע לדרגה האחרונה, הוא פתאום שמעון מן השוק. זאת אומרת הדרך שלנו היא מעליות וירידות, מכל מיני סטיות וסתירות. אפילו שהיא ישרה, אנחנו חושבים "נפלתי, לא יודע, נזרקתי, זרקו אותי". לא, אפילו כשאתה הולך בקו אחד, אתה חייב לקבל כל פעם סתירות וכל פעם נפילות, בלגן, בעיות, בלבול.

כנראה שאי אפשר בלי זה. רק צריכים לראות האם אתה בזה זקן, "זקן" זה נקרא שרכש את החכמה, שרואה את הנולד. האם אתה מתייחס לזה כך שאתה כבר רואה שאחרי כל הסתירות האלו יהיה לך בניין, ועוד יותר יפה מעכשיו, ואי אפשר לבנות באותו מקום על בניין ישן בניין חדש, אלא צריכים לנקות את המקום מהישן, אבל לבנות מחדש, או לא.

כך צריכים להתייחס לדברים האלה. בצורה, האם בונים או לא בונים. וקבוצה שמתחילה לדון על זה צריכה להיות מוכנה שבאמת היא נכנסת לביקורת על פעולותיה ועל כל מה שקורה לה, והיא בכל זאת יוצאת מהביקורת עוד יותר מגובשת ובנויה.

תלמיד: הרב"ש כותב ב"מאמרי החברה" שכאשר חברה באה לעשות כזה דבר, קודם כל צריך להגדיל את גדלות הבורא בעיניי החברה, ורק אחר כך לדבר. אז השאלה, האם אנחנו לא צריכים לחשוב טוב טוב לפני שמתחילים לדבר, ולעשות את זה בצורה נכונה יותר, בשיקול דעת, ולא כל אחד שמרגיש משהו מיד מתפרץ?

תראה, כשרב"ש כותב שלפני דברים כאלה צריכים לחשוב על גדלות הבורא, אז הוא כותב, אבל אתה רואה שהחיים הם לא לפי הכתיבה, החיים הם לפי החיים. אז במידה שזה יוצא לפי הדרגה שלנו יוצא, לא אז לא.

מה זה נקרא שאני חושב לפני זה על גדלות הבורא, מה זה נקרא לחשוב או לא לחשוב? זה בשכל החיצוני שלי. האם הלב שלי מוכן לזה? הוא נמצא בהרגשה, ברמה כזאת שאני מרגיש את הבורא, שאני חושב על זה שהוא נמצא בליבי ומהרמה הזאת אני מתחיל לשפוט או לא?

זה לא סתם לשבת ולחשוב, אז אני יושב וחושב וסותם את הפה לזמן מה ולא עושה ביקורת. אז מה? הכול תלוי בכל זאת בתיקון שנמצא בלב, עוד רמה ועוד רמה, שאתה יושב עליה ואתה מבין שאתה ממש נמצא.

אני לא חושב שאפשר להתקדם בלי סתירות ובלי ויכוחים. אנשים חייבים לגלות את היחס שלהם לחברה. וודאי שהם צריכים קודם להצטייד בכוונה שבלי חברה הם לא מסוגלים לזוז, שזו פשוט המסגרת שבלעדיה לא ייצא להם כלום, אבל הם חייבים לפתור את הבעיות, לא סתם כך לצעוק ולהרוס. הם חייבים לבנות, ואם לצורך הבנייה צריכים להרוס משהו אז הורסים.

תלמיד: רב"ש כותב שבאמונה צריך ללכת על דרך של "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול".

הפעולות שלנו כלפי הבורא ופעולות הבורא כלפינו הן הדרגתיות, שלב שלב, ולכן כל ההתקדמות שלנו היא בשלבים, שלבים, רב-גוניים, פעם אנחנו עולים, פעם יורדים, ובהמון מקרים אנחנו בכלל לא מבינים באיזה מצב נמצאים.

תלמיד: הוא אומר פה, שבאמונה צריך ללכת על דרך של פרוטה ופרוטה.

מכל המעשים שאדם כביכול עושה בחייו, יש רק מעשה אחד אותו הוא מבצע ושנשאר לנצחיות. כל יתר המעשים הם לזמן קצוב, האדם מבצע, נהנה או סובל מהם וזהו. יש מעשה אחד בלבד שהוא תיקון הכלי שלי, הרצון לקבל שלי. מרגע לרגע או מגלגול לגלגול מה שעשיתי נשאר ומצטרף לחשבון הבנק שלי לטובתי, לזכותי, בכל פעם אני מוסיף לחשבון שלי עוד פרוטה ועוד פרוטה לפי כמות התיקונים שעשיתי. ואנחנו כבר יודעים מה הם התיקונים שלי, הגברת הכוחות דלהשפיע על ידי חברה ולימוד. אם אני עושה מעשה כלשהו בבחירה החופשית שלי, היכן שאני פועל ולא הבורא, זה נרשם על חשבוני, והמעשה החופשי שלי יכול להיות רק לתרום לכך שהחברה תהיה יותר חזקה בכל פעם, וכך היא תשפיע לי כוח רצון להשפיע יותר גדול שאיתו אפנה לבורא ואדרוש ממנו כוח להשפיע יותר גדול. ואז ליתרת החשבון שלי מצטרף עוד מספר.

עוד פעם אני פונה לחברה, עוד פעם משנה אותה, עוד פעם מקבל ממנה התרוממות להתקדם ולהשפיע. ושוב פונה לבורא, מבקש ממנו כוח להשפיע, ועוד מספר מצטרף ליתרת החשבון שלי, וכן הלאה. אין יותר, זה המעשה היחידי החופשי שלי, את כל היתר לא אני עושה, הבורא עושה, את זה אני עושה ולכן זה נכנס לחשבון שלי. ובכל פעם רק הדבר הזה, רק החשבון הזה נשאר לאחר כל החיים שלנו. יכול להיות שיישאר אפס, יכול להיות עשר, עשרים, אלף פעולות כאלה, לא יודע כמה אבל רק הן נשארות, הפעולות החופשיות שביצעתי בעצמי ואין יותר, זה מאוד נקודתי. לכן הוא כותב שבזמן שמובילים את האדם לקבורה, הולכים איתו רק תורה ומעשים טובים שהוא עשה במשך החיים. זה הכול, רק זה נשאר.

תלמיד: יש מערכת שעושה את החשבון?

זו לא מערכת שעושה את החשבון, זה פשוט נמצא בתוך הנשמה שלך. איזו מערכת עוד צריכה להיות? בתוך הנשמה שלך זה מיד מתבצע. אין פה מערכות, איזו מחלקה למעלה שבה יושבים מלאכים ורושמים מה עשית, אני לא רוצה אפילו להתחיל לדמיין דבר כזה, זו עבודה זרה. זה בתוך הנשמה שלך, מה שאתה עושה כך מיד נקלט, אין מלבד הנשמה שום דבר, בתוכה אתה מרגיש את כל התופעות.

תלמיד: הנשמה בשלב מסוים עושה את החשבון לעצמה, ויש סכום מסוים שבו החשבון נקרא חשבון גדול?

לכל אחד יש סכום משלו המעביר אותו ממצב למצב, מעולם לעולם, לפי שורש הנשמה. אבל לכל מעבר יש גם סטנדרטים אחידים לכולם. לעבור מעולם לעולם צריך שתהיה כך וכך בזכות, וכן הלאה.

תלמיד: אתה אומר שזו זכות ייחודית לאדם, חשבון ייחודי לאדם.

החשבון הוא ייחודי לכל אדם, יחסי לכל אדם, מפני שלכל אחד ואחד יש כלי אחר.

תלמיד: במה זה שונה לכל אחד, במה דומה לכולם?

מה אכפת לך מאחרים במה שונה ובמה לא? מה אכפת לי מה יש בחשבון של אחר, אני לא יכול לקחת ממנו, אי אפשר לגנוב. אני צריך לדאוג שיהיה כמה שיותר בחשבון שלי. החשבון שלי בינתיים נסתר ממני, אחר כך הוא יתגלה, אחר כך ניכנס אפילו למצב של שכר ועונש, שאני רואה כמה אני מרוויח או מפסיד וכמה אני באמת מועיל ליתרת החשבון שלי. אני מקבל דו"ח. מה שטוב בדו"ח הזה שמעלים ולא מורידים. אין ירידה, אין חובה לעומת הזכות. נראה לנו שיש חובה, אבל זו לא חובה. נותנים לנו הזדמנות להעלות את הזכות, ואנחנו לא יכולים להשתמש בה. אז לנו זה נראה כחובה, מורידים, זורקים אותנו, מסתירים מאיתנו את התמונה הקודמת, כאילו ירדנו, אבל אנחנו לא מבינים שזה בדומה לעבודה קשה שנותנים לנו כדי להוסיף לזכות, ואם אתה לא יכול, אז לא, אבל הזכות נשארת.

תלמיד: הוא כותב פה "דע את אלוקי אביך ועבדהו", מה זה לדעת ומה זה אביך?

יפה, השאלה ידועה ולא פשוטה, בהמשך נפתור את הבעיה הזאת.

תלמיד: ואם האדם מרגיש שחסרה לו תכונה שיכולה לעזור לו מאוד להתקדם בדרך?

אתה אומר שלאדם חסרה איזו תכונה שתעזור לו להתקדם בדרך?

תלמיד: נניח, האם ניתן לרכוש ולצרף את התכונה הזאת?

לא חסר לאדם אף פעם שום דבר, מה חסר? אני לפי האופי שלי חסר סבלנות, אכזרי וגס, שתי תכונות, יש עוד יותר אבל נניח שעם הדברים האלה אי אפשר בכלל להתקדם. חוסר סבלנות וחוסר עקביות, אני יכול לעשות טסט גם היום כי זה לא משתנה, תשאל פסיכולוגים והם יגידו, עם האדם הזה אי אפשר לעשות כלום, אפילו לא לשלוח לאיזה מקום, כי בעוד רגע הוא כבר יהיה במקום אחר. אבל אתה רואה, עשרים וחמש שנים אני באותו מקום ובאותה דרך. אני רוצה לומר שהתכונות הטבעיות שלנו אף פעם לא יכולות לעכב את ההתקדמות. אדם יכול להיות מטומטם, חסר סבלנות, חלש אופי ופחדן משינויים ומה לא, ואחר כך דווקא תגלה שהדברים האלה פתאום מתבהרים ומתחילים להיות באופנים כאלה שדווקא הם מאפשרים לך להתקדם. כך אני מגלה, למרות שבאופן גשמי אני סובל מאוד. אבל ברוחניות כבר מזמן גיליתי שהם מועילים לי.

כל תכונות האופי הן הבעה חיצונית של כוחות הנפש. אז אין על מה להתלונן. אני אומר לך, אדם בנוי בצורה כזו, שמה שיש בו פשוט מושלם להתקדמות שלו, לא יותר ולא פחות. ודווקא בדיוק התכונות האלה, הגרועות ביותר, הסטיות הכי קשות, דווקא הן עוזרות. קח כל אחד ואחד, כי לכל אחד יש משהו משלו כאילו שלילי ותראה כמה הוא ישתמש בסופו של דבר בתכונה או בסטייה הזאת כמועילה ביותר. כי זו תוצאה מכוחות, מתכונות הנשמה, לכן הוא לא יכול לתקן אותה בלי התכונה הזו.

תלמיד: ואם הוא מרגיש שהוא נעצר מלעשות דברים מסוימים?

לא חשוב מה אתה מרגיש בדרך, כל הדברים האלה מועילים. ממך בכלל לא דורשים שתברר האם אתה נעצר או לא נעצר, את זה אתה לא יודע. ממך דורשים רק דבר אחד, תממש את זכות הבחירה שלך.

תלמיד: דרך החברה.

זו לא החברה, אלא תוציא מהחברה כוחות כדי להתקדם מעבר למה שהבורא נותן לך. מלכתחילה אין לנו כוח להתקדם ברצון לקבל, נותנים לנו את הפוש, הדחף הראשון, ואת היתר עלינו להוציא מהחברה בעצמנו, יכולים, טוב, לא יכולים, לא מתקדמים. הבעיה היא, שאנחנו רוכשים כל מיני ידיעות, הרגשות ונראה לנו שזו התקדמות, זו לא התקדמות. ואפשר שנהיה כך עשרים ושלושים שנה ולא תהיה התקדמות אם לא נוציא כוחות נוספים מהחברה.

(סוף השיעור)