שיעור בוקר 03.04.2024 - הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר פסח, עמ' 484, שער הכוונות לפסח, דרוש א',

בענין פסח ויציאת מצרים

קריין: מתוך שער הכוונות לפסח דרוש א' בענין פסח ויציאת מצרים. דיבור המתחיל "בהויה דמ"ה".

"בהויה דמ"ה דאלפין בז"א יש ג' אלפין, וכ"א מהם מורה על שם אהיה בריבוע ואחוריים, שבגי' ד"ם, דאמא עילאה, המתפשט בז"א, ונקרא אהי"ה. ולהיות אין בה דינים, לכן היא נעשית ד"ם.

וזה סדר התפשטות והתחלקות הויה דמ"ה דאלפין בז"א, כי י' בראשו דז"א, וה"א הא', בגרון דז"א, ששם מתלבש יסוד דאמא, שבתוכו מוח הדעת, הכלול מה"ח וה"ג. ויסוד הזה דאמא שבגרון דז"א א' של מילוי ה"ר, כי ה' עצמה בגרון, וא' שבמילויה יסוד דאמא שבגרון. ולכן א' שם אהיה בריבוע, העולה דם. וזה נקרא דם חיות, המחיה ז"א בדעת שבתוכו. דם שבגרון נקרא דם חיות.

אות וא"ו למטה, כאשר מתפשט הדעת ויורד למטה, בשליש עליון דת"ת דז"א עד החזה, שאז מתגלה הדעת בהתפשטות ה"ח וה"ג. אות אלף שבמילוי אות וא"ו, הנתונה בין ב' הווין, הוא שם אהיה ג"כ בריבועו, העולה ג"כ ד"ם, והם לבושי החסד והגבורות המתפשטים שם. אות א' בגי' ד"ם. ואם תסיר אות א' זו מהוי"ה דמ"ה, תשאר ההויה כחשבון ד"ם ג"כ. ונמצא כי כל ההוי"ה זולת א' זו, היא בגי' ד"ם. וא' זו הרומזת לשם אהי"ה בריבועו, גם בגי' ד"ם. א"כ, הוא דם בתוך דם. ובהתחברות דם אהיה בדם שארית שם ההוי"ה דאלפין, יהיה הכל מ"ה, כמנין אדם. וז"ס, שופך דם האדם באדם.

בהתגלות חו"ג למטה מן החזה, יש קצת אחיזה אל החיצונים בהם. וז"ש, יוסיף דעת יוסיף מכאוב. כי בהיות הדעת נעלם ומכוסה תוך היסוד דאמא, שעד החזה, אז אין הקליפות נאחזים בו. ובהתגלותו למטה מן החזה, שאז הארתו נתוספת בגלוי, אז יוסיף מכאוב, שהם הקליפות הנאחזים שם, ואין מכאוב גדול ממכאוב זה. ואז חו"ג שלמטה מהחזה שבז"א מתחלקים לב': ה' דם טוהר, וה' דם טמא.

ואח"כ שחו"ג ניתנים אל רחל, הנקראת ה"ת דהויה דמ"ה דאלפין, בזווג, אז אותה הא' שבמילוי אות ה"א הזאת האחרונה, רומזת לשם אהי"ה בריבועו, העולה ד"ם, הניתן ברחל, ואז נעשין בה ה' דמי טוהר וה' דמי טומאה.

גלות מצרים גרם שישראל העליון, ז"א, יחזור להתעלם בעיבור תוך אמא עילאה ג'ג'ג'. ושם מקום שליטת מצרים ופרעה, קליפות העליונים שבמצר העליון. ואז מאיר בדעת דז"א רק עשרה הלבושים, עשרה אהי"ה בריבוע, י"פ דם, 210 )רד"ו), מספר שנות גלות מצרים.

עשר שמות אהי"ה במילוי מילויים, שבכל מילוי מילוי המילוי, 27 אותיות, 10*27=270, ער, והם הניצוצות קרי דאדה"ר עשאום רע. לכן שנות גלות מצרים תלויים בשם אהיה, שעשרה אחוריים שלו הם 210, רד"ו שנה.

משה במראה הסנה חשב, כיון שישראל אז גרמו הסתלקות הדעת העליון, שהם עשר הויות של ה"ח וה"ג, א"כ שני גלותם כמספר י' הויות שנסתלקו בעונם, שבגי' ר"ס, ולכן לא הגיע זמן הגאולה. אז אמר לו ה', כי אין קץ גלותם תלוי בהויות הדעת שנסתלקו, אלא באחוריים דשמות אהיה, שנשארו בדעת דז"א, שמהם יונקים החיצונים בגלות. ולפי מספר מקום יניקתם מספר שני ממשלתם, רד"ו שנה, וא"כ כבר הגיע זמן גאולתם.

פרעה רשע ומכשף ידע על הסתלקות ז"א וחזרתו לעיבור באמא עילאה. שאז ז"א, הויה, לא משגיח ושולט בעולם. לכן בבא משה אליו, אמר, לא ידעתי את ה'. כי ראה, כי יניקת קליפה העליונה השולטת עליו על פרעה, לא היתה יונקת משם, וזהו לא ידעתי את ה', ז"א, הויה. מי ה' אשר אשמע בקולו, שז"א, יהו"ה, שאתה בא בשליחותו אלי, היכן הוא, שאשמע בקולו, הלא סילק השגחתו ונכנס בעיבור. וזש"כ, ויחזק ה' את לב פרעה, כשהיה שומע שם ה' מפי משה, היה מתחזק בלבו, כי ידע בחכמתו, שהוא נעלם בעיבור ולא מתגלה.

האמנם בשם אלקים היה מודה, כי הרי יוסף א"ל אלקי"ם יענה את שלום פרעה, והוא השיב ואמר, אחרי הודיע אלקים אותך כו'. ונמצא, שהיה כופר בשם הויה, ומודה בשם אלקים. והענין הוא זה, כי הנה בהיות זמן גדלות דז"א, יש לו מוחין דשם ההויה. ובהיותו בזמן הקטנות או בזמן העיבור, יש לו מוחין דאלקים, כמבואר אצלנו. והנה עתה שהיה ז"א בסוד העיבור, היה לו מוחין דאלקים, ולא דהויה, ולכן היה כופר בהויה, ומודה באלהים.

שליטת החיצונים לא בשם ההויה אלא בשם אלהים. לכן שז"א בעיבור, היה במוחין דאלהים, והיה יכולת אז בחיצונים לינק ולהתאחז שם, כי שם אלקים מתפשט מדרגות רבות, עד שבסוף מדרגה האחרונה, מן השמרים של יין אשר בו, יוצאות מסופם הקליפות, הנקראת אלקים אחרים, כמ"ש, מלך אלהים על גויים. ג' מוחין יש בזמן הקטנות והעיבור, והם ג' שמות אלהים. ומשם נאחזים קליפות מצרים ופרעה, שנאחז בהעורף, באחורי הדעת.

ג' שרי פרעה: שר המשקים, שר האופים, שר הטבחים, הם משלשה אלהים. ויניקתם משם, מג' אלהים שבשלש המוחין אלו דעיבור, וזהו סִבת היותם נקראים אלהים אחרים, כי אחרים בגי' גרון, שבגי' ג' שמות אלהים, המתפשטים בגרון. וע"י התפשטותם אל מדרגות רבות, יוצא מהם השמרים בסיום התפשטותם, ונעשים אחרים כמנין גרון, ששם ראשית יניקתם, ששם הוא מצר העליון, אשר שם אחיזת מצרים.

שיעור התפשטות שם אלהים עד שיעור ק"ך צירופים שיש בו, כי תיבת בת חמש אותיות בונה ק"ך בתים. ואלו הק"ך צירופים, הם בבחינת מדרגת הקדושה. והם מתחילים מז"א דבריא, עד סוף העשיה. ומשם ולמטה הקליפה, אלהים אחרים. וכל יניקת הקליפה מן ק"ך צירופים, אעפ"י שהם קדושה, יין העליון, שהשמרים, הקליפה, נאחזים בו.

יניקת מצרים ופרעה לא מכל ק"ך צירופי אלהים, רק מן מ"ח צירופים האחרונים שבו, התלויים בב' אותיות י"ם מן אלהים. כי כ"ד צירופים בכל אות: א-ל-ה-י-מ. ומספר כולם: 5*24=120, ק"ך צירופים. וז"ש, מי ה' אשר אשמע בקולו, כי בכח יניקתם מן מ"ח צירופים האחרונים, שכנגד שני אותיות מ"י של אלהים, היה כופר בשם ההויה. לפי שאם מוחין דהויה דגדלות היו מתגלים, היתה יניקתו מן אותיות מ"י של אלהים דעיבור מתבטלת. ובראותו שהיה לו אז יניקה ואחיזה שם באותיות מ"י של אלהים, היתה הוראתו כי לא נגלית ההויה, ולכן היה כופר בשם ההויה.

ואמנם ה' כדי להכניעו הכה אותו עשר מכות, מג' אותיות אלה דאלהים, אשר הוא לא היה נאחז ויונק מהם. וז"ש, למען שתי אותותי אלה בקרבו. כי שלש אותיות אלה דאלהים, אשר לא היה לפרעה אחיזה ויניקה בהם, היה רוצה להכותו ע"י, ולחברם עם ב' אותיות מ"י, אשר בקרבו של פרעה, שיונק מהם. וע"י התחברותם יושלם שם אלהים, שהוא כח הדין, ואז יכהו ע"י.

ואל תתמה, אם מצרים ראש הממלכות, כי ראש ארבע נהרות גן עדן הוא פישון, וא"כ איך יונק מב' אותיות אחרונות של אלהים. בעבור כי הנה אותיות מ"י, מעולות מאותיות אלה. מ"י הם נ' ימים שבין פסח לעצרת.

הצירופים שהתחלתם באותיות מ"י, כ"ד צירופים בי' וכ"ד צירופים במ'. שניהם מ"ח צירופים. לכן נקרא ארץ מצרים ארץ חם, וכמ"ש, נפלאות בארץ חם. שיונקים ממ"ח צירופים. גם כמ"ש, חם בן נח אבי מצרים, וכמ"ש, בני חם כוש ומצרים.

פרעה חשב כיון שז"א חזר להתעלם באמא בעיבור, שלא יחזור להתגלות ולצאת לחוץ מבטן אמא עילאה, ועי"כ גם בני ישראל התחתונים, הנקראים ישראל על שם ז"א, הנקרא ישראל, גם הם ישארו בגלות תוך מצרים, כיון שישראל העליון השולט עליהם, נתבטל מציאותו.

לכן שלח לו ה' ע"י משה, כה אמר ה' בני בכורי ישראל, לרמוז אל הבן בכור העליון, ישראל, שקיים ולא נתבטל. והודיעו, כי לפי שכפר במציאותו, לכן יהיה נענש מדה כנגד מדה, במכת בכורות, לפי שכפר בבן הבכור העליון יתברך. וז"ש, ואם מאן אתה לשלח, הנה אנכי הורג בנך בכורך. וז"ש, והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר, כי הבן הבכור, הנמשך מן הבן הקדוש הבכור העליון, הוא אשר ישאלך שאלה זו, יען אליו נוגע זו השאלה, כי בו היה רוצה פרעה לכפור בו, ולעכב את ישראל בגלות תחת רשותו.

גלות מצרים: א) שישראל העליון, ז"א, שחזר לעיבור ג'ג'ג', שזה גלות ישראל התחתונים תוך מצרים. ב) מחמת עלייתו למעלה, נסתלק ממנו ה"ח המתפשטים בו"ק, ונתעלו למעלה בשרשם, במוח הדעת, לגרון, לסיום היסוד דאמא שבז"א. ושם בגרון אחיזת קליפת מצרים, מקום צר, שאז מאיר מוח הדעת בגופא דז"א רק באחוריים של הלבושים דיסוד דאמא, שהם י' דמים.

ב' עניינים אלו אחוזים יחד, כי טעם התחתון גורם אל העליון, כי לכך הוצרך לחזור לג'ג'ג'. וז"ש ביחזקאל, ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך. כי סיבת היותך מתבוססת בעבודות קשות, בחומר ובלבנים, הוא בסיבת דמיך, כי בסיבת אלו הי' דמים, שמאירים ומתפשטים בז"א, לכן יש התגברות ויניקה לחיצונים, לכן נתגברו לשעבד את ישראל בעבודות הקשות.

לתקן זה, אומר, בדמיך חיי. כי תמורת הדמים, שבסיבתם נשתעבדת, ימשכו חיים העליונים, שהוא ענין לידת ז"א והתגדלותו, ואז יכנסו בו מוחין דגדלות, הנקראים חיים, שהם אהי"ה יהו"ה אהי"ה. ע"י חיים אלו, תצאו מן הגלות. ולפי שב' דמים, דם טוהר ודם טמא, לכן אמר ב"פ, בדמיך חיי בדמיך חיי - ב' דמים, דם פסח ודם מילה. דם מילה טהור, מחסד המתגלה בפה דאמה, יסוד דדכורא. דם פסח כנגד גבורות שבנוקבא, כי הפסח בנוקבא. לכן תיקנו פסוק בהגדה.

נמצא, גאולת מצרים ע"י נס גדול, כי עם מצרים ופרעה היו אחוזים ומשורשים לינוק מהדעת העליון דז"א, עד שגרם לחזור ז"א לעבור ג'ג'ג', תכלית המיעוט שאין למטה ממנה. והוצרך המאציל העליון לחזור להוליד ז"א, ולהגדילו בתכלית האחרון של ההגדלה, כדי שיתבטל יניקת החיצונים משם, מחמת תוקף האור הגדול ההוא, ועי"כ יצאו מן הגלות."

שאלה: מה זה היה? בטח כל הכלי העולמי סקרן לדעת מה היה פה.

זו הייתה קריאה מ"שער הכוונות" לענייני פסח.

תלמיד: למה קוראים את זה?

אפילו שאנחנו לא זוכרים ולא מבינים, זה נשאר. זה פלא, אבל אנחנו עוד מעט נקרא את זה כבר בדרגות אחרות, ואתם תראו עד כמה זה נשאר ומגיע אלינו מהעבר.

תלמיד: אנחנו כשומעים, מה עלינו לעשות כשאנחנו שומעים את הטקסט הזה?

רוצים להתקשר לזה, אומנם לא יכולים.

(סוף השיעור)