שיעור בוקר 29.03.2020- הרב ד"ר מיכאל לייטמן - אחרי עריכה

ספר "כתבי רב"ש", כרך א', עמ' 19,

מאמר "לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך"

קריין: ספר "כתבי רב"ש" כרך א', עמוד 19, מאמר "לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך".

אנחנו מיום ליום רואים יותר עד כמה מה שהבורא שולח לנו, הווירוס הזה ועוד כל מיני הבחנות יחד עמו, פועל לטובתנו. "הכול לטובה" כמו שכתוב, וככה אנחנו בכלל צריכים לקבל את כל יחס הבורא אלינו, שהכול ממנו והכול לטובה. אבל כאן אנחנו ממש רואים יד העליון, יד ה', עד כמה הוא פועל עלינו.

לא יכול להיות קשר בין הנבראים עם הבורא אלא אך ורק על ידי זה שהנבראים מבקשים משהו מהבורא, או שמברכים אותו על מה שעשה להם. שני דברים, או בקשה או הודיה, אחד משניים. או שלגמרי אין קשר, שהנבראים לא מתייחסים לכוח עליון, ואז הם נמצאים כביכול מנותקים. הם מקבלים איזו הארה קטנה מאוד שנותנת להם אפשרות להתקיים, להיות בסטנד ביי במצב כזה, אבל זה מצב שהוא לא טוב, לא לנבראים, לא לבורא, לא לשניהם.

לכן אנחנו צריכים לראות בהתעוררות הזאת שהבורא נותן לנו על ידי ווירוס הקורונה, שאנחנו כן יכולים להתארגן ולפנות אליו, וכל האנושות פונה אליו. ודאי שיש כאן עניין של לא בהכרה, לא בהבנה, לא בהתארגנות מיוחדת דווקא לפנות לבורא, אבל ברמה האנושית הגדולה הזאת זה כך צריך להיות. בכל זאת בזה מתחזק הקשר בין הרצון לקבל והרצון להשפיע של הבורא, בין הרצון לקבל של הנבראים עם הרצון להשפיע של הבורא.

עלינו כמה שאפשר לחזק את הקשר הזה, להרחיב אותו, להעמיק אותו, והעיקר לעשות את זה כיחד, כתפילת רבים. כי היא בעצם שוברת את הכול ופותחת קשר נכון, אמיתי שלנו עם הבורא בצורה כזאת שאנחנו מגלים את הקשר הזה. אמנם הוא קיים, אבל קיים כמו נגיד לתינוק שנולד, שיש קשר בינו עם הבורא כשהוא נמצא בידיים של אמא, אבל ממנו זה קשר שהוא לא יודע עליו, לא מחשיב אותו, לא מתייחס אליו, אלא קשר בתת הכרה, טבעי. מה שאין כן כשגדל יותר, כל הגדילה שלו היא בזה שהוא מחזק את הקשר, מבין אותו, שיכול להיפסק, שיכול להתחזק וכך אנחנו בעצם גדלים.

לכן כל הגודל שלנו, כל העלייה במדרגות, ההתקרבות בינינו, הם בזה שאנחנו יותר ויותר מאורגנים לתפילה, לבקשה, לפנייה, להודיה לבורא, וכך מחזקים את הקשר, והקשר הזה בשבילנו הופך להיות העיקר. זאת אומרת את כל החיים שלי אני לא מייחס לשום הבחן אחר, אלא האם יותר או פחות יש לי קשר עם הבורא, בצורה חזקה יותר, מכוונת יותר, אחיזה בו יותר, או פחות. וסביב הנתון הזה אני כל הזמן חי, אצלי זה הדבר העיקרי שבחיים.

כמו שכתוב, ששום דבר לא מושג לאדם אלא בכוח התפילה, "הלוואי שיתפלל כל היום". ועוד ועוד כאלו אמרות שאמרו מקובלים בכל הדורות, בזה שגילו עד כמה חשוב לנו לפנות לבורא בצורה הכרתית, הבנתית, ברורה, בריאה, בחיבור בינינו. כי כל דבר שאנחנו עושים או יכולים לעשות, אנחנו צריכים לשקול אותו אך ורק עד כמה זה יועיל לפנייה שלנו לבורא. אחרת אין טעם להתחבר בינינו, אין טעם לעשות איזה פעולות, אלא רק כדי שתהיה לנו תוצאה אחת פשוטה, פנייה לבורא.

יש שני כוחות בבריאה, הבורא והנבראים, והיחס ביניהם צריך להיות שהנבראים כל הזמן, בכל הכוחות, מתייחסים לבורא, בפנייה, בבקשה, בהודיה, בכל רק מה שאפשר. אז בואו לא נשכח זאת, ולפי זה נראה עד כמה הדבר הזה הוא חשוב, שהבורא מעורר עכשיו עלינו את וירוס הקורונה, בכל מיני צורות כאלו שנותן מחשבה ורצון לכל מנהיגי עולם לסגור אותנו, לעצור אותנו, שאנחנו נשב בשקט בבתים, שלא נעשה שום דבר, ויותר ויותר נתרכז בפנייה בינינו אליו. זו בעצם כל הנקודה המרכזית של הבריאה, ואנחנו חייבים את הנקודה הזאת להרחיב יותר ויותר עד שכל המציאות, כל העולמות, כולם יהיו באותה נקודת הפנייה מהנבראים, כנברא אחד לבורא אחד. אז נוכל להגיד שיש בינינו קשר ודבקות.

זה מה שרציתי להגיד. זאת אומרת לשים לב יותר לתפילה, לבקשה, לפנייה, שיש מכל אחד לבורא, אבל יותר חשוב שיהיה בין כולנו יחד לבורא, כי לזה הוא מצפה יותר. אם אנחנו מדברים נגיד שמיליארד אנשים פונים לבורא, כל אחד לחוד, או שהמיליארד האלה מתקשרים ביניהם ופונים לבורא, ההבדל ביניהן כהבדל בין העולם הזה לגמר התיקון. אתם מבינים שהעיקר זה תפילת הרבים.

שאלה: אמרת שאם מיליארד אנשים פונים כל אחד לבורא, או שמיליארד אנשים מתקשרים ביניהם ואז פונים לבורא שיש הבדל. לא כל כך ברורה לי הנקודה הזאת. מה קורה עכשיו אם מיליארד אנשים פונים עכשיו ביחד לבורא?

אין בזה כל כך תוצאה, אבל מה שנעשה מלמעלה זה שנותנים סיבה אחת לכולם, פחות או יותר סביב אותה הבעיה הם פונים לבורא ולכן יש בזה בכל זאת קשר. הם מתקשרים, אבל על ידי אתערותא דלעילא, על ידי רצון הבורא הם מקושרים ביניהם, זה מה שהבורא עושה. שלפחות יהיה קשר כזה, אמנם זה לא על חשבון הנבראים אבל גם זה בכל זאת נחשב ונכלל בתיקון הכללי.

קריין: אנחנו קוראים בספר כתבי רב"ש כרך א', עמוד 19 מאמר "לפי מה שמבואר בעניין ואהבת לרעך".

לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך

"לפי מה שמבואר בענין "ואהבת לרעך", שבכלל זה נכללו הפרטים של תרי"ב מצות, כמו שאמרו חז"ל "ואידך, פירושו הוא זיל גמור". משמע שעל ידי קיום התרי"ב מצות נזכה מאליו להכלל של "ואהבת לרעך". ואח"כ לאהבת ה'.

אם כן, מה נותן לנו אהבת חברים, כמו שכתוב (מאמר ה', תשמ"ה), שעל ידי זה שמתאספים כמה חברים, והיות שאין לכל אחד רק כח קטן של אהבת הזולת, היינו שיכול לקיים אהבת הזולת רק בכח. וכשבא לכלל מעשה בפועל, אז הוא זוכר, שבמחשבתו החליט לוותר על אהבה עצמית לטובת הזולת, ובפועל הוא רואה, שאינו מסוגל לוותר על שום תענוג של הרצון לקבל לטובת הזולת, ואפילו כמלוא נימא.

אבל על ידי זה שמתאספים כמה אנשים, שהם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לאהבת הזולת, וכשיש התבטלות כל אחד להשני, אז כל אחד נכלל מכולם. ועל ידי זה מצטבר אצל כל יחיד כח גדול, לפי גודלה של החברה. ואז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת במעשה.

נמצא לפי זה, מה מוסיף לנו את הפרטים של תרי"ב מצות, שאמרנו, שהוא בכדי לקיים את הכלל, הלא הכלל מתקיים על ידי אהבת חברים."

יש כאן ענין פשוט. כל אחד מאתנו כאילו, כאילו במילים, מוכן להיות באהבת הזולת, מוכן להתחבר עם אחרים, כי ברור לו שבחיבור עם אחרים הוא משיג את התיקונים. אבל זה הכול במילים ובפועל אנחנו לא מסוגלים. לעבור מכוח לפועל אנחנו לא מסוגלים.

לכן רב"ש דן בזה כאן, איך אנחנו יכולים לעבור מסתם מילים, מזה שיש לנו בכוח נכונות לאהבת הזולת, לאהבת חברים, איך אנחנו הולכים ומבצעים את זה בפועל. מהו המעבר הזה מכוח לפועל באהבת חברים, איך אנחנו עושים את זה סוף סוף. כי הרבה פעמים אנחנו מדברים על זה שאנחנו כן נמצאים וכן צריך להיות וזה מאוד חשוב, אבל המילים הן נשארות מילים ואין אחריהן שום מעשה שבאמת אנחנו נכללים זה מזה ויש בזה תוצאה ברורה שכן הגענו לכלי אחד, לפחות במשהו. אז איך עושים?

תקרא שוב את המאמר.

לפי מה שמבואר בענין ואהבת לרעך

"לפי מה שמבואר בענין "ואהבת לרעך", שבכלל זה נכללו הפרטים של תרי"ב מצות, כמו שאמרו חז"ל "ואידך, פירושו הוא זיל גמור". משמע שעל ידי קיום התרי"ב מצות נזכה מאליו להכלל של "ואהבת לרעך". ואח"כ לאהבת ה'.

אם כן, מה נותן לנו אהבת חברים, כמו שכתוב (מאמר ה', תשמ"ה), שעל ידי זה שמתאספים כמה חברים, והיות שאין לכל אחד רק כח קטן של אהבת הזולת, היינו שיכול לקיים אהבת הזולת רק בכח. וכשבא לכלל מעשה בפועל, אז הוא זוכר, שבמחשבתו החליט לוותר על אהבה עצמית לטובת הזולת, ובפועל הוא רואה, שאינו מסוגל לוותר על שום תענוג של הרצון לקבל לטובת הזולת, ואפילו כמלוא נימא" ואז הוא חושב, טוב בפעם הבאה זה יקרה, בפעם הבאה זה יקרה וככה זה נמשך ונמשך במשך הרבה שנים שכל הזמן חושב, כן אני עושה את זה, כן אני אעשה את זה, אבל לא יכול לבצע, אהבת החברים בפועל לא יכול לבצע, אלא כל הזמן חושב שצריכים לעשות כך וצריכים לעשות כך וברגע שכאילו שיש אפשרות, באיזושהי צורה מתחמק. "אבל על ידי זה שמתאספים כמה אנשים, שהם בדיעה אחת, שצריכים להגיע לאהבת הזולת, וכשיש התבטלות כל אחד להשני, אז כל אחד נכלל מכולם. ועל ידי זה מצטבר אצל כל יחיד כח גדול, לפי גודלה של החברה. ואז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת במעשה.

נמצא לפי זה, מה מוסיף לנו את הפרטים של תרי"ב מצות, שאמרנו, שהוא בכדי לקיים את הכלל, הלא הכלל מתקיים על ידי אהבת חברים. והנה במציאות אנו רואים, שגם אצל חילוניים נוהג ענין של אהבת חברים, שגם הם מתאספים חוגים שונים, בכדי שיהיה להם אהבת חברים. אם כן, מהו ההבדל בין דתיים לחילונים." היינו, דתיים הוא קורא לאלו שרוצים לקנות את דעת העליון, זאת אומרת אמונה למעלה מהדעת, זאת אומרת להגיע לידיעת הבורא, למגע עם הבורא, וחילונים, שמתעסקים בחול בדברים שהם לא שייכם למטרת הבריאה. "הנה הפסוק אומר (תהילים א') "ובמושב לצים לא ישב". ויש להבין, מה הוא האיסור של "מושב לצים". אם הוא מדבר לשון הרע או דברים בטלים, אם כן האיסור לא מטעם מושב לצים. מה מוסיף לנו האיסור של "מושב לצים".

אלא משמע, אפילו כשמתאספים כמה אנשים בשביל אהבת חברים, על הכוונה שכל אחד ואחד יסייע את חבירו לשפר מצבו הגשמי, וכל אחד מצפה, שעל ידי ריבוי ישיבות יקבל כל אחד מהחברה תועלת, איך להשביח את מצבו הגשמי.

ולאחר כל הישיבות, כל אחד עושה חשבונות, עד כמה הוא קיבל מהחברה עבור אהבה עצמית, מה הרצון לקבל הרויח מזה. הלא הוא נותן יגיעה וזמן לטובת החברה. ומה הרויח מזה. ובטח היה יכול יותר להצליח, אם היה עוסק בתועלת עצמי. לכל הפחות את חלק, מה שהוא היה מתייגע בעצמי. "ואני נכנסתי להחברה, מטעם שחשבתי, שעל ידי החברה אני אוכל להרויח יותר, מכפי שאני יכול להרויח לבדי. ועכשיו אני רואה, שלא הרווחתי כלום".

ועל זה הוא מתחרט, ואומר "מוטב היה לי במקום שנתתי הזמן שלי להחברה, יותר טוב היה, אם הייתי משתמש לכל הפחות עם הכח הקטן שלי. מה שאין כן עכשיו, שנתתי הזמן להחברה, בכדי שאני אשיג יותר רכוש על ידי סיוע מהחברה, ולבסוף התברר לי, שלא די שלא הרווחתי כלום מהחברה, אלא עוד הפסדתי, מה שהייתי יכול להרויח עם כוחות עצמי".

וכשיש מי שרוצה לדבר, שצריכים לעסוק באהבת חברים לצורך השפעה, היינו שכולם יעבדו לטובת הזולת, כולם מתלוצצים וצוחקים מזה. ונראה בעיניהם כמין ליצנות. וזו היא ישיבת חילוניים. ועל זה אמרו "וחסד לאומים חטאת, כי כל טובו דעובדים לגרמייהו דעובדין". וחברה כזו מרחקת את האדם מהקדושה. ומשליכים את האדם לעולם הליצנות. וזה הוא האיסור של "מושב לצים".

ועל חברות כאלו אמרו חז"ל "פזר לרשעים, טוב להם וטוב לעולם". היינו, שיותר טוב שאינם מתקיימים. אבל בצדיקים להיפך "כנס לצדיקים, טוב להם וטוב לעולם".

ומהו פירושו "צדיקים", היינו שרוצים לקיים את הכלל של "ואהבת לרעך כמוך", שכל כוונתו הוא לצאת מאהבה עצמית ולקבל על עצמו טבע אחר, שהוא אהבת הזולת. אבל הגם שזוהי מצוה שצריכים לקיים, והאדם יכול להכריח את עצמו בעל כורחך, אבל אהבה, זהו דבר המסור ללב, אבל הלב מצד הטבע לא מסכים לזה, אם כן, מה האדם יכול לעשות, בכדי שיגע להלב דבר אהבת הזולת.

על זה ניתן לנו לקיים את התרי"ב מצות, שבסגולתן יכול לבוא לידי הרגשה בלב. אבל כיון שזהו נגד הטבע, אז הרגשה כזו היא חלק קטן, שתהיה לה היכולת לקיים אהבת חברים בפועל, אף על פי שיש לו צורך לזה. לכן צריכים עכשיו לראות עצות, שיוכל לקיים בפועל.

והנה העצה לזה, שהאדם יוכל להגדיל את כוחו בהכלל שלו "ואהבת לרעך". והוא על ידי אהבת חברים." זאת אומרת אין לנו כוח, אין לנו רצון, אין לנו אהבה, אין לנו שום נטייה להתחבר בחזרה, הבורא ברא רצון אחד שנקרא נשמה אחת, שבר את הרצון הזה להמון רצונות פרטיים, זאת אומרת הכניס בין כל הרצונות הפרטיים כוח הדוחה שנקרא "אגו", ואז כל אחד על ידי כוח האגו הזה נבדל מאחרים, שחושב איך לנצל אותם, איך לדחות אותם וכן הלאה, לא להתחבר.

אם אנחנו מבינים שחייבים להתחבר למעלה מכוח האגו שפועל בינינו, שנמצא בינינו, אם אנחנו מבינים את זה, אז אנחנו צריכים עכשיו רק לראות איך אנחנו מקבלים כוחות שהם יוכלו לקשור בינינו מעל כוח האגו שמבדיל. אני לא יכול להרגיש את השני כמו שמרגיש את עצמי. איך אני אקבל, אמצא כזה כוח, כזאת תכונה שתקשור בינינו, כאילו שכולם אותו הדבר? אני וכולם זה אותו דבר, מאיפה אני אקח את הכוח?

"והנה העצה לזה, שהאדם יוכל להגדיל את כוחו בהכלל שלו "ואהבת לרעך". והוא על ידי אהבת חברים. אם כל אחד נכלל ובטל לחבירו, הרי אז נעשה גוש אחד, שכל חלקי הקטנים, שרוצים באהבת הזולת, מחבר לכח כלל, שנכלל מהרבה חלקים. וכשיש לו כח גדול, אז יש בכוחו להוציא לפועל את אהבת הזולת.

ואז הוא יכול להגיע לאהבת ה'. אבל זה בתנאי שכל אחד מתבטל להשני. מה שאין כן כשהוא נפרד מחבירו, אין הוא יכול לקבל מחבירו את חלקו, מה שהוא צריך לקבל. אלא, שכל אחד צריך לומר, שהוא אפס נגד חבירו.

וזה דומה, כשכותבים מספרים, כשכותבים מתחילה 1 ואח"כ אפס, זהו פי עשר, 10. וכשכותבים מתחילה שני אפסים, אז הוא פי מאה, 100. היינו, שחבירו הוא מספר אחד, והאפס אחריו, הוא נחשב שמקבל מחבירו פי עשר. ואם הוא אומר, שהוא שני אפסים נגד חבירו, הוא מקבל מחבירו פי מאה.

מה שאין כן להיפך, שהוא אומר, שחבירו הוא אפס והוא אחד, אז הוא פחות מחבירו פי עשרה, 0.1. ואם הוא יכול לומר, שהוא אחד, ויש לו שני חברים, שהם שני אפסים נגדו. אז נבחן חלק ממאה נגדם, היינו שהוא 0.01. נמצא, לפי כמה אפסים שיש לו מהחברים, כך קומתו מתקטנת.

ומכל מקום, אפילו לאחר שיש לו הכח הזה, שיכול לקיים אהבת הזולת בפועל, ותועלת עצמו הוא מרגיש לדבר רע בשבילו, מכל מקום אל תאמין בעצמך, וצריך להיות לו יראה, אולי באמצע עבודה יפול לתוך אהבה עצמית. דהיינו, אם יתנו לו תענוג יותר גדול, מכפי שהוא רגיל לקבל, הגם שעל תענוגים קטנים, הוא כבר יכול לעשות בעמ"נ להשפיע, ומוכן לוותר עליהם, אבל מתענוגים גדולים הוא חי בפחד.

וזה נקרא "יראה". וזה השער לקבל את אור האמונה, הנקרא "השראת השכינה", כמו שכתוב בהסולם "לפי ערך היראה, כן הוא משיג את בחינת האמונה".

לכן צריכים לזכור, שענין "ואהבת לרעך כמוך", צריכים לקיים אותו מטעם מצוה, שה' צוה לעסוק באהבת חברים. ורבי עקיבא הוא רק מפרש, מה שה' צוה את המצוה הזו, שהיה בכוונתו לעשות ממצוה זו כלל, שעל ידי זה יוכלו לקיים כל המצות, מטעם ציווי ה', ולא מטעם תועלת עצמו.

היינו, לא שהמצות יביא לנו להרחיב את הרצון לקבל שבנו. זאת אומרת, שעל ידי קיום המצות אז האדם יקבל תמורת זה הרבה שכר. אלא להיפך, שעל ידי קיום המצות נגיע להשכר, שאנו נוכל לבטל את אהבה עצמית שלנו, ולהגיע לאהבת הזולת. ולאח"כ לאהבת ה'.

ובזה נבין מה שאמרו חז"ל על פסוק "ושמתם, הוא לשון "סם". זכה, הוא סם החיים. לא זכה, הוא סם המות". היינו כנ"ל "לא זכה", הוא עוסק בתורה ומצות, בכדי שאהבה עצמית יתרבה, והגוף ירכוש קנינים תמורת עבודתו. "זכה", אז מתבטלת את אהבה עצמית שלו. היינו, שמכוון, שיקבל שכר, שהוא, שיהיה לו הכח לאהבת הזולת, שעל ידי זה הוא יגיע לאהבת הבורא, שכל חשקו יהיה רק להשפיע נחת רוח להבורא."

יש כאן כמה בעיות עם ההגדרות, אבל חוץ מזה צריך להיות פחות או יותר מובן.

שאלה: אמרת שאנחנו כל הזמן דוחים את ואהבת לרעך כמוך, וכל פעם אני חושב שאני ארגיש את זה ברגע הבא. אז איך בכל זאת אפשר להרגיש את זה? יש איזה שהם רגעים שאפשר להתקשר לחברים ולהרגיש אליהם אהבה ואחר כך זה הולך לאיבוד, איך כל פעם לא לדחות את זה? וגם הוא לא נותן פה תשובה במאמר איך שאני הבנתי. אז איך לעשות את זה?

יש כאן כמה דברים. קודם כל זה שזה בא ונעלם זה טוב, כי זה שנעלם, נעלם ממני שאני עשיתי איזה מאמץ והגעתי לאיזו אהבת חברים, לאיזו מידה, לאיזו הרגשה, ומה שיש זה לא נמחק אף פעם. אנחנו נמצאים כל הזמן על טייפ, על הרשמקול הקבוע, שבו זה כל הזמן נרשם, ולכן מה שהיה מתווסף ומתווסף כל פעם, כמו שכתוב ש"כל פרוטה מצטרפת לחשבון גדול¹". אלא אני רוצה לא שזה יתאסף בצורה כזאת, אני רוצה להרגיש גם כן עד כמה שאני הולך ומוסיף ומקבל יותר ויותר אהבת הזולת, וכאן זו הבעיה, שאני לא כל כך מרגיש את זה, רואה את זה, מה לעשות. העניין הוא שאת אהבת הזולת אפשר להרגיש בכלים דהשפעה, כי זה בלהשפיע, וכלים דהשפעה בפועל עדיין אין לי, ואם אני אפילו עושה משהו, אז זה לרגע אחד ונעלם. מה ההבדל בין הרגעים? שברגע הבא בא רצון לקבל חדש והוא מוחק לי, הרצון לקבל החדש הוא עדיין מקולקל, אז הוא מוחק לי את הרצון לקבל הקודם שקצת היה מתוקן וקיבל את ההתרשמות מהקשר עם הבורא, וכך אני כל הזמן עושה.

הבעיה היא, איך אנחנו מגיעים למצב שמה שאנחנו השגנו באיזה רגע לא ייעלם. שיש לי עכשיו משהו, שיישאר, איך אנחנו יכולים לעצור את הרגע. אמנם שזה לא טוב לעצור את הרגע, אבל לעצור את הרגע הקודם ולהוסיף עליו את הרגע הנוכחי, ואחר כך הרגע הבא, וכך לאסוף ולאסוף, איך אפשר? אז מסבירים לנו מקובלים שזה אפשרי אך ורק על ידי קשר בינינו, כשאנחנו מגיעים למצב שבשבילי ההרגשה שאני נמצא בקשר קבוע, בקשר הדדי עם כל העשירייה שלי, לפחות העשירייה שלי, זה צריך להיות בשבילי המצב הרגיל, ואז לפי הכלל "איש את רעהו יעזורו", שאנחנו כך דואגים זה לזה כמו בואו נגיד בספינה קטנה, אז יוצא שעל ידי זה אנחנו יכולים לאסוף את הרגעים שלנו, וכל רגע ורגע יצטבר לרגע הקודם וככה נגיע לחשבון הכללי הגדול. זאת אומרת, אם אני רוצה לאסוף את העבודה שלי, היגיעה שלי, אני יכול לעשות את זה רק אם אני מחובר עם החברים, כי התוצאה נמצאת לא בי אלא בינינו, ואם אני דואג שיהיה קשר בינינו הקבוע, אז בצורה כזאת אני לא נותן למצבים הקודמים שלי לברוח. כך בעצם אפשר לענות.

שאלה: רב"ש כותב שאני צריך להיות יותר קטן מהחברים, פי עשר, פי מאה. אני מבין שאני צריך להגדיל את החבר בעיניי, אבל מה זה אומר להיות קטן מהחבר? איך זה בצורה פרקטית בא לידי ביטוי?

אני חושב שכל אחד שעוסק ברוחניות, הוא יום יום מגלה שהוא יותר קטן, שהוא יותר נמוך, שהוא יותר חלש, שהוא פחות מאחרים. זה טבעי מהתעסקות נכונה בחכמת הקבלה, כי הוא מזמין את המאור המחזיר למוטב ובאור הזה, אמנם שהוא לא מזהה את האור, אבל הוא מזהה עד כמה שכלפי האור הזה הוא נעשה פחוּת. זאת אומרת, כמה שאנחנו מתקרבים לאור אנחנו מרגישים את עצמנו יותר ויותר פחותים. זה חוק, לא יכול להיות אחרת. וזה הגיוני.

שאלה: לא ברור מה זה הכוח שנותן לאדם יכולת לאהוב. מה הקשר בין כוח לבין לאהוב?

כוח זה כוח ואהבה זו כבר תוצאה. האור העליון, כשהוא משפיע על האדם, יש לו תכונת אהבה, זה העיקר שיש בו, אז הוא נותן לאדם כוח אהבה. מה זה כוח האהבה? שאדם מרגיש שהוא נמשך למישהו. אנחנו כל הזמן נמצאים בשדה של הכוח הזה, ואז אנחנו נמשכים למשהו, לזה או לזה, וכך אנחנו מתפתחים, רק על ידי כוח האהבה שפועל בינינו, ועד כמה שהוא מסדר בינינו יחסים, אני אוהב את זה, אחר כך את זה, אחר כך עם מי וכן הלאה, וזו כל ההתקדמות שלי, כל ההתפתחות שלי. לפי זה אני מרגיש שאני חי, במה השוני בין הרגע הנוכחי לרגע הבא? בהשפעת האור העליון עלי, שאני לפיו מרגיש כמה שאני מתייחס לכל הדברים בשונה מרגע לרגע, ומזה יש לי את הרגשת החיים.

אז החיים שאני חי הם בזה שאני כל הזמן מושך את כוח האהבה אלי, שאני רוצה להיות בכוח הזה, אני רוצה שהוא יפתח אותי, אלו חיים רוחניים.

שאלה: האם אפשר לומר שהתפילה שאיתה התחלת את השיעור, זה תנאי הכרחי כדי שהאהבה הזאת כל הזמן תגדל?

כן. התפילה לבורא, הבקשה לבורא, שאנחנו כל הזמן רוצים להיות בהתגברות אליו, זאת אומרת שאנחנו רוצים להתגבר על האגו שלנו ולהיות יותר קרובים אליו, בלערוג אליו, להשתוקק אליו, זו בעצם התפילה העיקרית שלנו. חוץ מנטייה לבורא אני לא רוצה להרגיש שום דבר בחיים שלי. שום דבר. הכוונה היא שהחיים שלי הם רק נטייה לבורא. זה נקרא "חולת אהבה אני".

שאלה: חייב להיות משהו משותף בין 612 המצוות, וכמו שקראנו במאמר שמתי לב לשפלות הזאת, לביטול. האם זה כרטיס הכניסה שלי? האם זה מה שאני צריך להתמקד עליו כדי להגיע לאהבת חברים?

כן. אני צריך לעשות את כל הפעולות שאפשר ברצון לקבל שלי, וזה 612 פעולות, כך זה נקרא, זה לא שאני סופר אותן, ואז על ידי זה אני אקבל בסך כול ההתקשרות ביניהן, בין כל הפעולות האלה, בין כל הכוחות האלה, אני אקבל כזה יחס ביניהם, שבהן יתגלה כוח האהבה. שזה לא מהעולם הזה, אני לא יודע מה זה, זה טבע הבורא שמתגלה בנברא.

שאלה: האם אני מרגיש בזה שאני יכול אולי להזיק במה שאני מרגיש שהוא דאגה לחבר?

זה לא חשוב. בוא לא נפחד מזה שאנחנו יכולים להזיק, שיש לו איזה חשבונות שאנחנו לא יודעים עליהם, מי יודע איך אני צריך לסדר את עצמי? תעשו כמה שאתם יכולים בצורה יותר נכונה, טבעית, וזה יסתדר. אל תדאגו שאתם יכולים במשהו לקלקל. שום דבר אתם לא יכולים לקלקל בטבע.

בטבע הגשמי ניתן לנו לקלקל. בטבע הרוחני זה בלתי אפשרי. שם חייב להיות קודם כל צמצום, מסך, אור חוזר, חשבון ואז פעולה מצד הנברא אם הוא כן מסוגל את זה לעשות.

שאלה: מהו המצב שמתאר רב"ש בפסקה הראשונה, שאפשר להגיע אחרי תרי"ב מצוות לאהבת החברים ולאהבת ה'?

עלינו לבצע את בניית הכלי, את בניית החיסרון, הנטייה, העלאת מ"ן, זה נקרא תרי"ב מצוות, פעולות, ואז כשאנחנו מסיימים את הפעולה הזאת וזה בכל פעולה ופעולה אנחנו רואים או לא, מבינים או לא, כל פעולה היא כוללת בתוכה תרי"ב פעולות. זה כמו שאנחנו בגוף, אני עושה איזו תנועה עם היד אז בתנועה הזאת אני כבר לא סופר אבל כל הגוף משתתף בזה במשהו. ככה זה גם בפעולות שלנו הרוחניות.

אנחנו צריכים לעשות פעולה רוחנית, אם הפעולה הרוחנית היא שלמה נקרא שאני עשיתי אותה בתרי"ב פעולות, רצונות שלי, שהם בעל מנת להשפיע, זה נקרא "כל עצמותי תאמרנה"², שאני הכול עושה בעל מנת להשפיע ואז כתוצאה מזה אני מקבל בתוך הרצונות האלה המתוקנים בעל מנת להשפיע התלבשות האור, התלבשות כוח הבורא שזה כבר מצב שהבורא מתלבש בי.

שאלה: רב"ש כותב שאנחנו יכולים לראות את החבר פי עשר, פי מאה יותר גדול מעצמי, אבל מה המקסימום שאני יכול לראות את החבר גדול ממני פי אלף, פי מאה אלף?

כמו הבורא. שאין הבדל בין חבר לבורא. וזה באמת נכון. זה באמת כך. אין הבדל. אז כך אנחנו צריכים לקבל.

שאלה: במה תלויה היכולת שלנו לא לדחות יותר את הישועה בכל רגע ורגע? איך אנחנו עוצרים את הרגע כמו שאמרת לפני כמה דקות?

היכולת לא לדחות את הישועה היא תלויה אך ורק בחברה. על זה רב"ש כותב זה במאמר ה"ערבות" בכאלה מאמרים. נקווה שאנחנו נקבל פסוקים מתאימים לזה. זו הבעיה שאדם בעצמו חוץ מהדחף הראשון אין באדם שום הכנות, יוצרות שהוא יכול להגיע למטרה. את כל היתר הוא מקבל מהסביבה.

אז אם עשרה הם רוצים לעזור זה לזה וממש נמשכים בהבנה, יחד בהבנה שהם אפסים וכל אחד הוא צריך להגדיל את החבר שיהיה כאחד לפניו עוד אחד ועוד אחד וכמה שיותר, אז בצורה כזאת מצליחים. הבורא פועל בהתאם עד כמה שאנחנו מתבטלים כלפי האחרים. בכוח הזה הבורא פועל עלינו.

אם אני מכניע את עצמי כלפי החבר, זו פעולה שבזה אני פותח את הדרך לאור העליון שיפעל עליי. ככה זה עובד. וזו מערכת. שאני כאילו פותח בזה שסתום והאור העליון פועל עליי. במידה שאני מקטין את עצמי כלפי החבר. ואם כלפי כמה חברים, ובאיזו מידה אני מקטין את עצמי, בזה אני מפעיל את האור העליון שיפעל עליי ויתקן אותי ויקרב אותי למצב שאני אוכל להשפיע לבורא, להרגיש אותו.

שאלה: האם חובה שיהיה לאדם רצון להשיג או מספיק שהוא מרוצה מכך שנמצא בדרך?

גם זה מספיק, זה שאני נמצא בדרך. בהרבה מקרים יש לאדם רצון להתכלל בחברה הגדולה, להביא את העולם לתיקון, להביא את עצמו לתיקון העולם. זאת אומרת, לאו דווקא צריך להיות שבסוף הדרך הוא נמצא שם בדבקות עם הבורא ומשתוקק דווקא למצב הזה. המצב הזה הוא די לא מובן, זו איזו פנטזיה, איזה דמיון. שאני נמצא בדבקות עם הבורא, לך תסביר מה זה.

אם זה לפי השתוות הצורה, אז לפי השתוות הצורה, אם אני נמצא בדבקות עם הבורא, אני כולי משפיע. אז מה זה נקרא שאני משפיע? איך זה מתבטא? זה מתבטא ביחס שלי לאחרים, לנבראים. זה כבר כמו שאתה אומר, שאני לא משתוקק למצב שאני דבוק בבורא ובאיזה פנטזיות רוחניות שלי.

אני כבר מפרש את זה לא מצד האור אלא מצד הכלי, שמצד הכלי אני צריך להגיע למצב שאני משפיע לכולם, אני עוזר לכולם, אני מפיץ בין כולם מהי דרך התיקון והמטרה שלה וכן הלאה וכן הלאה, ואז באמת אני מרגיש את עצמי שאני פעיל במערכת. ואיפה כאן רוחניות? כאילו כל העבודה היא תיקונים? כן. עבודת התיקונים היא דווקא העבודה הכי גבוהה והכי נכונה. בפועל זה מה שאנחנו צריכים להרגיש. לכן כולנו נקראים "עובדי ה'", שאנחנו פעילים כולם, פועלים כולם, עובדים כולם אצל הבורא כדי לתקן את הבריאה שהוא יוכל להתגלות בה.

שאלה: בתחילת המאמר רב"ש כותב שמבחינתו "החליט לוותר על אהבה עצמית לטובת הזולת". ובסוף המאמר הוא אומר, "אז מתבטלת את אהבה עצמית שלו.". מה ההבדל בין המצב של "מוותר על אהבה עצמית" ובין "מתבטלת אהבה עצמית"?

"מוותר על אהבה עצמית" הוא יכול להגיד, אבל זה לא אומר כלום. אם הוא מקבל מלמעלה את המאור המחזיר למוטב, והאור הזה עושה בו את הפעולה, אז ממש הרצון לקבל שלו מתבטל כלפי הזולת, כלפי הבורא.

מה שקורה כאן, שאדם מרגיש בפועל שהכלי שלו השתנה. הוא מתחיל לעבוד עם כלים רוחניים, כלים של השפעה. כאילו לא היה לי ביד שום דבר, ועכשיו יש לי ביד כלי שאני גם יכול לתת, יכול להשפיע, יכול לחבר. זו הרגשה חדשה ומאוד מאוד גבוהה.

שאלה: כתוב במאמר, אם הוא קבל זה לחיים ואם לא זכה, זה למוות. מה אומרת המילה "זכה"? זה כאילו הבורא מעניק לנו משהו. ומה אנחנו צריכים לעשות כדי להבטיח את זה שהבורא יזכה אותנו באותה מנת החיים?

אתה שואל נכון. האם יש כאן חוק שאם אני עושה X אני מקבל מהבורא Y? אם אני עושה A אני מקבל מהבורא B. מפני שהמערכת הזאת היא מערכת נסתרת מאתנו, אנחנו לא יכולים להגיד מראש שאני עושה את זה, ואני מקבל את זה. אני עושה את זה ואני מקבל את זה. זה תמיד נסתר מהאדם, כל פעם זו דרגה חדשה, דרגה נסתרת.

ולכן אנחנו לא יכולים להיות בטוחים אף פעם שאנחנו נקבל מה שאנחנו רוצים. ובכלל, העבודה שלנו נמצאת בעבודה באמונה למעלה מהדעת. מה זה עבודה למעלה מהדעת? כשאני הולך להשפיע, כשאני רוצה להשפיע לבורא, שזאת פעולה רוחנית, אני צריך לכוון את עצמי לקבלת תגמול, תשלום, איזו תגובה, או שאני לא צריך לחשוב על זה?

כאן העניין, שאני צריך לעשות מעצמי סוג כזה של מערכת שלא דורש שום דבר בחזרה, אחרת זה לא על מנת להשפיע. וגם שאני לא רוצה לקבל אפילו רמז לזה שאני הצלחתי באיזו פעולה. אלא זה שאני יכולתי לעשות את הפעולה בעצמה ללא שום חזרה אלי, זאת המטרה שלי וזה השכר שלי.

לכן זה נקרא "עבודת ה'". שאני עושה הכול כדי להשפיע ללא שום תגובה. אחרת תגובה זה תשלום. זה לא שאני מקבל כסף, או כבוד או משהו. אפילו זה שהצלחתי להשפיע לו, להשפיע לבורא זה כלום? זה התענוג הגדול ביותר. אז אני לא רוצה את התענוג הזה. אתה יכול להגיד, "לא. אבל אני צריך את התענוג הזה כדי שיהיה לי כוח לעבוד. כן, שיהיה לי כוח לעבוד בלי שאני אגלה שום [דבר] חזרה".

אנחנו נתקרב לזה ואז אנחנו נראה איך זה מתבטא. כי בכל זאת אחר כך מגיע האור העליון, ואנחנו צריכים לקבל אותו במסך, בצמצום, באור חוזר וכן הלאה. עוד נראה איך שזה מתבטא בתוך הפרצוף. אבל ככה זה הולך, נגיע לזה. אל תדאגו, לכל הדברים האלה נגיע.

שאלה: אין שיעור שאנחנו לא מדברים על חיבור בעשירייה כתנאי ליצירת כלי. אז איך אנחנו תופסים את הדבר החמקמק הזה שנקרא "חיבור"? אנחנו מבינים שזה חיבור רוחני, אבל מה לעשות במצבנו עכשיו?

חיבור בינינו זה הבורא. אתה שומע? חיבור בינינו זה הבורא. אני צריך אותו כדי שיחבר בינינו. הוא נמצא בינינו ואני מרגיש אותו שהוא נמצא ביני לבינך, בין שנינו, אז מה שאני מגלה בין שנינו זה את הבורא. הוא מחבר בין כולם.

תלמיד: מה אני עושה?

אתה מבקש אותו שהוא יחבר אותך עם כל הנבראים. שתהיו מחוברים על ידו. כי אין כוח אחר שיכול לחבר. כוח החיבור, כוח האהבה, כוח ההשפעה זה הבורא. אז אתה רוצה שהוא יחבר ביניכם.

תלמיד: קראנו לזה "תפילה לפני תפילה"?

זה לא חשוב. שיהיה תפילה לפני, לפני, לפני, לפני תפילה.

תלמיד: בעניין מושב לצים שדובר לא מזמן בשיעור, האם מותר לי להתבדח כשאנחנו בעניינים אפילו של קבלה, או בזום, או לא משנה, בכל אינטראקציה בין החברים?

אתה יכול רק בתנאי שהמטרה שלך ברורה לכולם שאתה עושה את זה כדי להעלות נחת רוח של החברים לבורא, לקרב אותם לעבודה, ולא בשום צורה אחרת.

תלמיד: שהיעד זה חיבור.

כן.

שאלה: מה ההבדל בין הרגשת היראה להרגשת הבושה?

יראה ובושה זה שני דברים שונים, אפילו בעולם הזה. לא כלפי הבורא ופעולות על מנת להשפיע. גם בפעולות שלנו בעל מנת לקבל יש הבדל גדול בין בושה ליראה. אלה הבחנות שונות לגמרי.

יראה זה הפחד, או שאני לא אקבל או שאני לא אוכל להשפיע, ובושה זה התוצאה מזה שאני לא יכול לבצע איזו פעולה שהיא הכרחית, שהיא טובה בעיני או בעיני האנשים. גם בזה וגם בזה יש הרבה הבחנות.

שאלה: ביחס לבורא זה לא נכון שאדם מכוון את עצמו כלפי איזו תוצאה, אבל כשאנחנו מדברים על פעולת הפצה שאנחנו רוצים לעסוק כלפי העולם בחיבור, באיחוד, איך האדם במקרה הזה צריך לכוון את עצמו נכון? צריכה להיות איזו תוצאה שאנחנו מצפים לה או שזה כמו עם הבורא שלא מצפים לתוצאה?

אנחנו מצפים לתוצאות שאנחנו כולנו נהיה מחוברים בפנייה לבורא אחד, ונרגיש שאנחנו מחוברים בינינו בפנייה אליו, ונרגיש שאנחנו פונים אליו, והוא מרגיש את הפנייה שלנו ונמצא יחד אתנו. אנחנו צריכים לפתח את הגישה הזאת. ואני מקווה שהיום אנחנו כל הזמן נעבוד על זה בצורה נמרצת.

אני מאוד מאוד מבקש מכם, זאת הזדמנות מאוד מאוד חשובה, נדירה, שאנחנו כולנו נבקש מהבורא, כולנו נפנה אליו, שאנחנו רוצים להיות מחבורים כדי לעשות לו נחת רוח בזה שיתלבש בנו, ימלא אותנו, יעשה אותנו למה שהוא רוצה. אנחנו רוצים להיות לפניו מוכנים לכל דבר שיעשה איתנו. זהו.

פשוט, תתארו לעצמכם שהפעולה הראשונה שלנו, שאנחנו עושים מעצמנו, עובר. "עובר במי אימו" זה נקרא שאני מבטל את עצמי לגמרי לגמרי. שאני פשוט לא מפקח על עצמי בכלום. הכול אני מוסר לבורא עד הרצון הקטן ביותר שבי.

אחר כך אני בטל את עצמי פחות. כי נגיד שאני נולד ומתחיל לגדול כאילו מחוצה לבורא, אז אני כבר לא מבטל את עצמי לגמרי [ונמצא] רק ביטול, אלא אני רוצה למעלה מהביטול להידמות לו, זה עוד יותר מהביטול וכן הלאה. אבל עכשיו הפעולה הראשונה שלי שאליה אנחנו צריכים להגיע לכולם, זה רק לפנות אליו ורק להתבטל וזה הכול על ידי פניה, על ידי התפילה. ואני מאוד מקווה שאנחנו נבין שכל הווירוס הזה שמגיע אלינו וכל המצב שלנו שהבורא סידר לנו כך, זה באמת אך ורק כדי שאנחנו נבצע את הפעולה הזאת, נפנה אליו, נבקש תיקונים, היינו נבקש חיבור בינינו שהוא כל כך [מחכה לו], הוא הכין לנו כבר את התשתית שאנחנו כן ניכנס לחיבור.

אם אנחנו נפנה אליו, אז אנחנו פתאום נתחיל להרגיש שכל העולם שלנו מתחיל להשתנות. הגשמיות שלנו תשתנה, אנחנו פתאום נרגיש שהמערכות בתוך החברה, בתוך הממשלות, בין בני אדם כולן מתחילות להשתנות. ואנחנו פתאום מתחילים להרגיש שאנחנו נמצאים כבר במצב אחר, בעולם אחר כאילו. אנחנו נעשים יותר מתחשבים זה בזה, יותר קרובים זה לזה, יותר מבינים עד כמה שאנחנו שייכים למערכת אחת, שאנחנו לא יכולים לעשות מה שבא לנו.

אתם רואים הוא כבר מתחיל לסדר את זה בחיים שלנו, הבורא מתחיל לסדר את זה על ידי וירוס, אנחנו כבר לא יכולים לעשות מה שבא לנו, ש"אני לא רוצה, אני לא אעשה", לא. כולם מתכופפים, כולם קטנים, כולם מוכנים לעשות כול מה שהוא מחייב. אז אנחנו רוצים עכשיו לפנות אליו שימשיך את התיקונים, את הקשר בינינו ובתוך הקשר הדדי בינינו שיהיה טוב, הוא יתלבש ויתגלה לכולם, לכל האנושות. ואז ודאי שיהיה לנו עתיד בטוח ואנחנו נגלה את הכול בטוב ועכשיו זה הזמן.

שאלה: אם אני לא רואה את התוצאות של העבודה שלי בהשפעה לחברים, איך אני יכול לדעת שאני עושה דבר נכון או שאני עושה דבר שגוי?

אני לא מבקש שום תוצאה, אפילו כדי לבדוק את עצמי אם אני עושה פעולה נכונה או לא. אני מבקש רק דבר אחד, זה נקרא "פתחו לי פתח כחודו של מחט", רק חיסרון אני רוצה להביע כלפי הבורא רק חיסרון, אבל לקבל באותו חיסרון איזו תשובה, תגובה כדי להמשיך הלאה? לא. אני לא רוצה את זה, זה יהיה גם כתשלום. לא רוצה. אני רוצה להגיע למצב שהפניה שלי תהיה רק פניה. אני אגיד לך איך, אני רוצה להיות מלא מלא בכל הרצונות, בכל התשוקות, בכול מה שיש בי רק מתוך זה שאני פונה אליו, בלי לקבל שום תגובה. רק זה ממלא אותי כבר ודי.

שאלה: האם העבודה שלנו בעצם היא כדי לשנות את התובנה, את התודעה השורשית שלנו שבה נבראנו ובמצב הזה בעצם לא יוכל הגוף להפריע לנו לעלות מעל הדעת הנוכחית מאחר והוא נותן לנו כל יום התנגדויות והפרעות.

אבל כל יום שנותן לך התנגדויות והפרעות, זה הוא שמכוון אותך, מכוון אותך למצב הנכון. נדמה לך שזה התנגדות והפרעה, כי זה מופיע על פני הרצון האגואיסטי שלך, אבל בעצם זה הכול תיקונים.

תלמיד: בעצם האם זה כדי להכין אותנו לתודעה החדשה, לתפיסה אחרת, לתפיסה רחבה יותר?

כן. בהצלחה.

שאלה: דיברת לפני כמה רגעים על זה שאני מבטל את עצמי לגמרי, הכול אני מוסר לבורא, עד הרצון הקטן ביותר שבי.

כן.

תלמיד: איזה רצונות בדיוק אני צריך למסור לבורא, מה זאת אומרת?

הכול, כמו עובר, כמו עובר ברחם אמו, מה הוא עושה? שום דבר, הוא לגמרי מבוטל, הוא לא מרגיש שום דבר מעצמו. הוא רואה מסוף העולם ועד סופו, נמצא בבורא בכל וכל. לא חשוב לו מה שבורא עושה לו, אבל בביטול שלו, הוא כך מכין את עצמו שמה שיהיה מצד הבורא הוא יקבל הכול באהבה ובמסירות. זו תכונת העובר הרוחני. העובר הגשמי עושה את זה כמערכת אוטומטית, שמבטלת אותו ככה ועושה, אבל אין לו עדיין רצון לקבל מעצמו. כך אנחנו צריכים להשתדל לסדר את עצמנו ברצון שלנו בקבוצה וכלפי הבורא. מבוטלים כלפיו, שיעשה מה שהוא רוצה. רב"ש כותב על זה.

תלמיד: יש איזה מצב שאנחנו אומרים קורה משהו ואז אנחנו משייכים את זה אליו, אבל מה ההבדל בין זה לבין למסור לבורא את הרצון?

אני רוצה שהרצונות שלי, וזה מה שיש לי, חוץ מהרצונות אין לי כלום, אז אני רוצה שכל הרצונות שלי יהיו מנוהלים על ידו. אתה יכול להגיד שגם ככה הם מנוהלים על ידו, רוצה אני או לא רוצה, את הכול הוא מנהל. הוא מנהל, אבל אתה לא משתתף בזה, וכשאתה מוסר לו את הכול, זה נקרא להגיע למסירות נפש, אתה לא עושה את זה וצריכים להתחיל לעשות. בסדר? .

שאלה: לגבי מה שאמרת, להתפלל, לפנות לבורא, לבקש תיקון וחיבור. בתהליך כשאנחנו עושים את זה יחד, האם יש בתהליך הזה מסה קריטית, נקודת מפנה? האם המקובלים כותבים באיזה מקום שיש איזו נקודה קריטית, נגיד 10%, או האם יש נקודה כזאת שאנחנו צריכים להגיע אליה כדי להתחיל לשנות את העולם כולו? איך אתה רואה את זה?

כן. אבל הנקודה הזאת כוללת את כל המאמצים שלי.

אנחנו דיברנו איתכם על הפנייה לבורא, תפילה לבורא, איך אנחנו רוצים לראות את השלב הבא של ההתפתחות האנושית. הוא עשה טובה גדולה ושיתק את כל העולם הזה, שאנחנו באגו שלנו הבאנו את העולם הזה, כמעט להרס סופי. והבורא ממש ברגע האחרון עצר את זה על ידי וירוס הקורונה, ודואג שכך קצת נרגיע את עצמנו, נשתוק, נשב בבית, נחכה, נחשוב על החיים שלנו, על זה שאנחנו לא חוזרים לאותו עולם שבנינו באגו שלנו. ושאולי נחשוב עכשיו על השלבים הבאים, מה צריך לקרות בעולם שלנו כדי שזה יהיה עולם יותר טוב, יותר נכון, יותר אמיתי, יותר צודק.

סדנה

איך אנחנו רואים את השלבים הבאים, מה אנחנו רוצים שיקרה? כאילו שאנחנו מבקשים מהבורא, או אפילו מייעצים לו לעשות כך או כך בכל החברה האנושית. כי היום בפעם הראשונה אנחנו רואים שהבורא מטפל בבת אחת בכל האנושות סביב כדור הארץ, ממש בכולם. מה אנחנו יכולים לבקש ממנו, מה אנחנו חושבים שיהיה לנו טוב כשלב הבא של האנושות?

אני אגיד לכם, זה לא סתם תרגיל, זה מאוד חשוב. כי שוב, כמו שהתחלתי את השיעור היום, הפנייה שלנו לבורא עכשיו מאוד חשובה, זו בעצם תפילה, העלאת מ"ן, תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל בעצם זה מה שחשוב לנו לבצע.

לכן בואו נחשוב מה אנחנו מבקשים ממנו, איך אנחנו מתארים לעצמנו את המצב של כל האנושות, אבל בצורה ריאלית, מהיום להיום, לא מה יהיה בעוד חצי שנה, שנה, בכל מיני פנטזיות גדולות. אלא בצורה ריאלית, לאיזה כיוון ובאיזה שלבים האנושות צריכה עכשיו להתקדם? ואני אומר לכם בשיא הרצינות, אנחנו מבקשים, ונראה האם הקדוש ברוך הוא יבצע. זה כמו שכתוב, הצדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים. אז בבקשה, בואו נשתדל לתאר לעצמנו את העתיד הנכון שלנו מהיום להיום, ממחר למחר, ככה זה.

אני מבקש, אני נותן לכם עשר דקות, תכתבו אפילו משפט אחד, לא חשוב מה, תכתבו, ואת מה שאתם מסכמים ביניכם ועוד עשר דקות תשלחו ל .boardworldkli@gmail.com לא חשוב באיזו שפה, אתם שולחים, ואחר כך אנחנו נסדר את הדברים האלה ונראה איך להמשיך.

אבל זאת העבודה העיקרית שלנו, כי בעצם זו הפנייה שלנו לבורא. זאת התפילה שלנו, העלאת מ"ן, ולפי זה אנחנו נראה, כמו שכתוב, תעשה רצונך כרצונו, ושבזה "שיעשה רצונו כרצונך", כי בזה אנחנו רוצים לראות עד כמה שאנחנו והוא הולכים ממש בצעדים מקבילים, או אפילו באותם צעדים.

*

חברים, סליחה, אני שומע עכשיו את מה שאתם מדברים, אני מבקש מכם לדבר בצורה יותר פרקטית. כמו שהבורא עכשיו מרתק את כולם, מחבר את כולם לבתים, זה השלב הראשון. בשלב הבא, מה הוא יעשה עם כל האנושות? על זה אנחנו צריכים לדבר, אז שכל אחד יחשוב מה צריך להיות השלב הבא לכל החברה האנושית? לכל הגברים, לכל הנשים, לכל הילדים, לכל המשפחות, לכל המדינות. ממש, מה צריך להיות הקשר בין כולם? אבל לא בצורת פנטזיה, אלא בצורה מאוד מאוד פרקטית, כך שממחר נראה את זה בפועל.

קראתם את "הדור האחרון"? אז זה לא הדור האחרון ככה מעורפל, זה ממש הדור האחרון שעכשיו נבנה ומתגשם.

*

קריין: בבקשה לשלוח את מה שדברתם לכתובת .boardworldkli@gmail.com

אז בבקשה, לשלוח לכתובת הזאת סיכום מאוד קצר מה אתם מבקשים מהבורא שיעשה מחר. מה אתם חושבים שצריכה להיות הצורה של האנושות מחר ומחרתיים, וככה יום יום. ובואו נראה, עד כמה אנחנו מבקשים ועד כמה שזה בכל זאת ממש מתממש, ומתגשם.

(סוף השיעור)

---

1. "וילבש צדקה כשריון") ישעיהו נ"ט, יז) לומר לך:  מה שריון זה - כל קליפה וקליפה מצטרפת לשריון גדול, אף צדקה - כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול. (תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ט עמוד ב)

   ↩

2. "כל עצמותי תאמרנה" (תהילים ל"ה).↩